חיים חדשים - תוכנית 186 - סיפור יונה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם. תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: היום אנחנו מזמינים אתכם אל סיפורו של יונה אבל נרצה להאיר אותו באור חדש וללמוד ממנו הרבה דברים על החיים שלנו כאן ועכשיו. מסתבר שזה הסיפור של כל אחד מאיתנו ושל כולנו ביחד. נרצה ללמוד מה התנ"ך בא לספר לנו במשלים הרבים שיש בסיפור הזה, ונרצה לראות איך הסיפור הזה יכול לעזור לנו לבנות את החיים שלנו כאן בארץ בצורה חדשה, איך להתקרב אחד לשני עד שנרגיש שכולנו כמו משפחה אחת גדולה. שיהיה בינינו חום, שיהיה בינינו קשר, כדי לבנות בינינו אהבה. שנהייה שמחים שהילדים שלנו ייוולדו לעולם כזה ונרגיש בטוחים שכולם רוצים בטובתם.

אז בואו תהיו אתנו. סיפורו של יונה בזווית האינטגרלית, בזווית של קשר חדש בינינו.

ניצה: קודם כל סיפור יונה בכמה מילים. הנביא יונה מצטווה על ידי א-לוהים ללכת לנינווה שהיא בירת אשור באותה תקופה, ולהודיע לתושביה שבקרוב הולכת להתרחש פורענות. זאת נבואת פורענות מכיוון שהעם, האנשים, החברה, מתנהגים בצורה קשה מאוד, זה כלפי זה.

הם איבדו את דרכם.

ניצה: קוראים לזה מעשה חמס, שוד, גזל, עושק, כל הדברים הרעים שבין אדם לחברו.

הם חיים טוב, אבל לא בדיוק.

ניצה: ובצעד מאוד מוזר הנביא מחליט לברוח מהשליחות הזו, והוא עולה בנמל יפו על אנייה לכיוון תרשיש במטרה לברוח, ולא למלא את השליחות שלו. האונייה שלו נקלעת לסערה קשה בים, ומתנהל דיאלוג עם המלחים, שבסופו המלחים נאלצים להשליך אותו לים כדי שהים יירגע והסערה תשכך. אז יונה נבלע על ידי דג גדול ובמשך שלושה ימים הוא שוהה בתוך הדג, ומתפלל.

בסוף הסיפור הוא מגיע לאנשי נינווה וכשהוא מספר להם על הנבואה, להפתעתו הרבה אנשי נינווה נענים.

הם מקבלים את דבריו, וחוזרים בתשובה. היבט ראשון שאנחנו רוצים להבין פה, הוא נושא הבריחה, התחמקות מתפקיד, התחמקות משליחות.

 אנחנו רואים בחיים שלנו שאנחנו צריכים לבצע תפקיד, ברור לנו שאנחנו חייבים לבצע אותו, ובכל זאת יש לנו נטייה לברוח, להתחמק ממנו. האמת שזה לא עוזר בדרך כלל, זה כאילו רודף אחרינו, ולפעמים אנחנו אפילו חוטפים משהו על הדרך. למה זה בכלל קורה? למה אנחנו מלכתחילה בורחים מתפקיד ולמה אנחנו גם צריכים לחטוף כדי בסופו של דבר לבצע אותו?

סיפור יונה חוזר על עצמו. קודם כל צריכים להבין שהסיפור הזה מתאר את כל החברה האנושית, את כל האנושות בדרכה, שגדֵלה ומתפתחת על ידי האגו, יצר הרע שמתפתח בנו ובסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שאי אפשר יותר, אין לאן לצאת ממנו, אין דרך, אין מוצא. וחייב להיות שם כוח זר, מנהיג מיוחד, למרות שבעיר הזאת יש מנהיגים אבל המנהיגים של העם הזה, של העיר הזאת במיוחד, בהתאם לעיר, כנראה שהם מושחתים וגסים, הכול לפי הכוח, לפי השוד, ולפי הבצע.

זה מאוד דומה למה שקורה לנו היום, בעצם האנושות הגיעה למבוי סתום ולא יודעת מה לעשות וכבר אין ברירה. אנחנו לומדים שבמקרים כאלה הם לא מסוגלים לצאת בעצמם מהמצב שאליו הגיעו, או שהגענו במקרה שלנו, אלא צריך להיות כאן נביא. זאת אומרת מישהו שיודע את דרכו של הטבע. הנביא זה אדם שעליו כתוב "מדבר עם הא-לוהים, רואה את הא-לוהים".

יש נביאים שמדברים, שומעים, ואז כתוב "שמעתי", ויש נביאים שאפילו רואים ואז נאמר "ראיתי". יש כאלה וכאלה, אבל נביא זה אדם שרואה את העתיד, שרואה את הנולד, שמבין את המנגנון, מבין את הטבע שבו אנחנו נמצאים, ולכן כל הדברים האלה בשבילו הם כמפה פתוחה והוא רואה מה יקרה אם נמשיך כך ואיך אנחנו יכולים להינצל מזה. לאדם שנמצא בדרגה אנושית גבוהה, בהתפתחות פנימית גבוהה, יש צער מדרכנו והוא רוצה להציל אותנו, זה הנביא.

ואז מתוך כך שגלוי וידוע לו מה יכול להיות ומה יקרה אם הכול ימשך כמו עכשיו, הוא מגלה שיש לפניו שתי דרכים, או לברוח מהתפקיד, או למרות שזה מאוד בלתי מציאותי, לצאת לרחובות ולצעוק לכל העולם דרך כלי תקשורת שלא שומעים, דרך ארגונים שמבזים אותו, אנשים שצוחקים ממנו. והוא רואה שאולי הוא מסוגל, ולא חשוב דרך מה, אבל אין ברירה וחייבים לעשות את זה והוא משתדל.

ואז נאמר דרך הסיפור הזה, שאם בסופו של דבר כמו שקרה עם יונה, הוא מגיע לזה ובאמת מבצע את התפקיד, האנשים פתאום נשמעים. הם שומעים, הם מרגישים ומבינים. הוא אומר שרק כך אפשר להינצל מהשבירה, מהמוות, מתוהו ובוהו, והם חוזרים בתשובה. זאת אומרת, הם מתחילים להרגיש את הדברים שלו, מקבלים אותו, וכל הפחד שלו היה סתם והוא מגיע לביצוע המשימה.

מהי המשימה, מה האנשים האלו באמת צריכים לעשות?

 אנחנו יודעים מה התהליך שאנחנו צריכים לעבור מתחילת הבריאה ועד סופה, ולמרות שהאנושות מתפתחת על ידי האגו שמבדיל בינינו, היא צריכה יחד עם זאת להתפתח לחיבור, "ואהבת לרעך כמוך". המילים האלו מביעות את הכלל הגדול של הטבע. כתוב כלל גדול בתורה, ותורה זה טבע, א-לוהים בגימטרייה שווה הטבע. ולכן, הם צריכים להיכנס לקשר כזה ביניהם,  שלא יהווה שום מחיצה בינם לבין כל הטבע.

דומם, צומח וחי מקיימים את חוקי הטבע בצורה אינסטינקטיבית, אין להם לא טוב ולא רע, כמו שכתוב "חיה אינה טועה", ובני אדם כל הזמן טועים מפני שהיצר הרע מכוון אותם, מנווט אותם. ולכן, כמו שכתוב "כי יצר האדם רע מנעוריו", הם כולם נמצאים כך כל היום וכך כל רגע בחיים, רק עושים את כל הרע זה לזה ובסך הכול לכלל הטבע. ולכן כל התיקון שלנו הוא להתעלות מעל הרצון הרע שלנו, ולהשתדל לעשות הפוך, להתחבר מעל הרצונות לשלוט על הזולת, לא לגרום רע לזולת. במקום תאווה, כבוד, שליטה וכולי, כל מיני דחפים שמרחיקים בינינו, שדוחפים כל אחד לנצל את הזולת, להגיע לחיבור לפי הכלל הראשון "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך".

אני יכול לבדוק כאן בצורה מאוד פשוטה איך להתייחס לזולת. זה כמו בגד שאני מודד בחנות, מתאים לי או לא מתאים לי, כך אני צריך למדוד כל פעם את המעשה שלי, את המחשבה שלי, כלפי הזולת. האם זה יתאים לי או לא אם יתייחסו אלי כך? וזו בדיקה פשוטה מאוד. אז בדיקה אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך, היא כזאת. וגם השלב הבא בחיבור בינינו, זה כבר ממש חיבור, כי השלב הראשון, אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך, זה רק ניתוק מהאגו כדי להגיע למצב ניטרלי. כמו שאני מעביר את ההילוכים באוטו, אני מעביר קודם למצב ניטראלי, ואחר כך להילוך הבא. אז אותו דבר כאן, אני הולך מהאגו שלי לאל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך, זה ניטראלי, אני לא עושה לא טוב ולא רע לחבר, ל"חבר" זה נקרא כל אחד שבעולם. ואחר כך ההילוך הבא שאני נכנס אליו, זה כשאני כבר מתקדם לקשר, זה בצורת "ואהבת לרעך כמוך", זה כבר המעשה עצמו, שהוא המעשה הטוב כלפי הזולת. גם אותו אני בודק על עצמי, האם אני אהנה אם היו עושים לי כך, או לא?

ולכן יוצא שאדם יכול לבדוק לפי מה שיש לו, לפי היצר הרע שלו, איך בונים מעל היצר הרע את היצר הטוב. אם ביצר הרע שלי אני בודק, אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך, ואחר כך אני בודק על עצמי מעשים כאלו "ואהבת לרעך כמוך", אז האגו שלי עונה לי. פתאום אני מרגיש שהאגו שלי לא נברא סתם, הוא קיים דווקא מפני שעליו אני כבר מוכן למדוד ולבדוק את המעשים הטובים שלי. אני צריך רק להפוך, "ונהפכו", וכבר הכול יהיה בסדר.

את החכמה הזאת, השיטה, הטריק הזה שהוא מאוד פשוט אבל פסיכולוגי, יונה הנביא היה צריך לבוא וללמד את העם, את האנושות, את העיר נינווה במקרה הזה. והדבר הזה נקרא אצלנו "חינוך אינטגרלי". הוא לא פשוט, אנחנו צריכים להשתדל מאוד לעשות זאת, עד שמביאים את זה לבני אדם, אבל העיקר לא לפחד. לא סתם כתוב שאנחנו צריכים ללמוד את זה ממנו, מיונה.

"חזרה בתשובה", הכוונה היא לחזור מהיצר הרע, משנאת חינם ודחייה מכולם, ומכל המצב הנוכחי שקיים באנושות בין כולם לכולם, ולעבור ליצר הטוב. זה נקרא חזרה בתשובה. במקום להיות שונא, דוחה, או סתם אדיש לכולם, להיות טוב, יפה, אוהב, זה נקרא חזרה בתשובה.

ניצה: חזרה בתשובה זה בעצם שינוי היחסים, הקשרים בין בני אדם?

כן. בדיוק.

אורן: אז מה קורה אם היום אנחנו נמצאים בחברה שלא מתחשבת ונניח עושקת?

צריכים עוד להכיר שזה כך, כי אנחנו עוד לא מכירים בכך. חושבים שזה לא נורא, אנחנו לא עד כדי כך, אנחנו בסדר. אם אני שומע מה שמדברים אנשים ברחוב, הם לא מרגישים, אין אדם רואה את עצמו, הוא חושב שהוא בסדר, כמו כולם, לא יכול להיות שכולם טועים, אז גם אני כך. העם לא טועה, מה שמקובל בעם נקרא נורמה וכך מקובל על כולם. אז אנחנו קודם כל צריכים להבין שהחזרה בתשובה היא בזה, שאנחנו חוזרים מדרכנו הרעות, מהיחס הרע לכולם, ליחס הטוב לכולם. ויונה צריך לעזור לכל בני האדם לעבור מהיחס רע ליחס טוב.

ניצה: אז למה הוא בורח מזה?

כי זה קשה ונראה בלתי אפשרי, כי היצר הרע האנושי נראה כל כך רע. לא כלי תקשורת, לא ממשלות, לא אנשים חכמים, לא פילוסופים, לא אנשי תרבות, לא אנשי חינוך או סתם בני אדם, אף אחד לא רוצה לשמוע כשאומרים שאנחנו צריכים לנענע את עצמנו לעשות חשבון נפש.

הסימן של חשבון נפש אצלנו, עם ישראל, זה יום הכיפורים. כך זה נהוג. כולם, רובם לפחות הולכים ביום הכיפורים לבית הכנסת, שם אנחנו נכללים באיזו תפילה, אנחנו לא יודעים בדיוק מה, אבל אנחנו חושבים שאם כולנו יחד נעשה את הפעולה הזאת, אז כתוצאה ממנה אנחנו מביאים על עצמנו כוחות טובים, גורל הטוב.

יום הכיפורים זה סימן של חזרה בתשובה, כשאנחנו מנקים את עצמנו מהרע ומשתדלים, גם מבטלים נדרים קודמים שלא קיימנו ולוקחים על עצמנו חשבון לעתיד והתחייבויות לעתיד להיות טובים. ומעניין שיש מנהג מאוד מיוחד לקרוא בהפטרה של יום הכיפורים דווקא את הסיפור הזה "מפטיר יונה". וזה לא סתם שאנשים לא מבינים בכלל בשביל מה ולמה. ויש עוד מנהג מיוחד שקונים את זה בהרבה כסף כי אנשים אומרים לפי המסורת שלנו, שמי שקונה "מפטיר יונה", תהיה לו הצלחה בעסקים. אלא שמדובר לפי אמת התורה שהאדם מצליח בתפקיד יונה. אנחנו שכחנו את זה.

בדרך כלל מגיעים לתחרות על קניית הפטרת יונה אנשים עשירים, הם משלמים הרבה כסף, ממש הרבה. לפעמים שומעים שיהודים באמריקה משלמים מיליוני דולרים בקניית "מפטיר יונה" כי מובטח לאדם שבשנה הקרובה הוא יהיה עשיר מאוד. אנשים לא מבינים במה היא העשירות, במה היא ההצלחה וחושבים שזה להרוויח, להצליח בגדול עם האגו שלהם. הם לא מבינים שהתפקיד הוא להצליח במשימה שלנו, של עם ישראל להציל את עצמנו ואת כל העולם, כמו אותה העיר נינווה הגדולה ויפה, אבל השקועה בכל הרע.

אז אנחנו רואים עד כמה החכמים סידרו את הדברים האלה נכון אפילו אם אנחנו לא מבינים מאיפה זה ולמה. וכך זה מקובל בעם שזו מסורת להצלחה גשמית, חומרית, בלי להבין את הפנימיות שבסיפור.

אז הסיפור עצמו הוא שאחרי שהיחסים בין בני אדם בעיר נינווה נמצאים למעלה מכל הגבולות, למטה מכל ביקורת, בניגוד לחוק הכללי של הטבע של החיבור והאהבה.

ניצה: מה המשמעות של שוד וגזל בחברה ביחס לחוקים של הטבע, שאתה מדבר עליהם?

 האנושות מתפתחת לפי חוק הטבע. אנחנו רואים זאת לפי מה שאנחנו חוקרים. כל הטבע הוא חוקים, פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, זואולוגיה, לא חשוב לאן שאנחנו מסתכלים, אם אנחנו מביטים נכון מסביבנו, אנחנו מגלים חוקיות. מה זו חוקיות? איך הדברים קשורים זה לזה וזה לזה, ובאיזו צורה? אם אני מקרב, מרחיק, מבדיל, מחבר דברים, מה אני מקבל?

כל החכמה שלנו היא בחיבור של כל מיני תכונות, דעת, תבונות שמגיעות לנו מהטבע. וזה מה שאנחנו לומדים. בפיסיקה זה קורה בין החומרים הדוממים, גם בכימיה זה קורה אבל במולקולות, ובביולוגיה זה כבר מתרחש בתאים חיים, וכן הלאה . מאקרו מיקרו, זה בעצם כל המדע. מהו מדע? התחקות אחרי הטבע. זה מדע וטכניקה, טכנולוגיה, לא יותר מזה. אנחנו לומדים מה שקורה סביבנו ומשתדלים להוציא מזה איזו תועלת לעצמנו, איך להשתמש בחוקי הטבע בצורה שמביאה לנו תועלת, לאגו שלנו.

יחד עם זאת, האנושות מתפתחת על ידי האגו, ואנחנו רואים שיש בזה חוקיות. אין ברירה, אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר, אם מביטים אחורה אנחנו רואים שעברנו דרך כלשהי על ידי ההתפתחות האגואיסטית, ואז בהתאם לכך אנחנו מתקרבים זה לזה, מתרחקים זה מזה, אנחנו חיים. אנחנו לא יודעים בדיוק למה נפגשים פתאום למה מתרחקים, מה קורה, אילו מחשבות ורצונות תולים בכל אחד ואחד, אבל בסך הכל אנחנו רואים שיש בכך איזו זרימה גדולה, רחבה. ולכולם יש בה מקום והיא בעצם הזרימה שלוקחת אותנו בדרך הזאת, בצינור של ההתפתחות . אם אנחנו לומדים מההתפתחות של הדומם, הצומח, והחי, ומוסיפים לזה את דרגת האדם, המדבר, ואנחנו לא יודעים מה קורה לו, אז כשאנחנו חוקרים את הטבע, את דרגות דומם, צומח וחי, אנחנו רואים שכל הטבע נמשך לאיזון, לרוגע.

כל מה שנעשה בכל מיני רמות, בכל מיני פעולות של הטבע, בין בחלקיקים האלמנטאריים, בין בגושים הגדולים שבגלקסיות, בעולם הביולוגי והזואולוגי, בחי, אנחנו נראה שהכל בסופו של דבר מגיע לאיזו התפתחות ונמשך לאיזון. ולכן, כאן אנחנו יכולים לראות בטבע, שכל החלקים שלו הולכים ומתפתחים לקראת האיזון, לקראת סדר מסוים ביניהם, חוץ מהאדם, חוץ מהחברה האנושית. החברה האנושית מתפתחת בצורה שהיא רק מתפזרת, רק עושה בלגן בניגוד לכל גישה רציונאלית. אנחנו אוכלים את עצמנו אנחנו אוכלים את כדור הארץ, אנחנו ממש מלכלכים אותו, אנחנו סותמים לעצמנו את החיים הטובים. אנחנו לא מסוגלים לסדר את החיים היפים בינינו, לא במשפחה, לא כלפי הילדים לא כלפי ההורים.

 ככל שאנחנו מתפתחים יותר, אנחנו נעשים יותר ויותר הפוכים ממה שאנחנו צריכים להיות. זאת אומרת, במקום להגיע לחיים מאוזנים, יפים, טובים, אנחנו כל שנה יותר מושחתים, כל שנה אנחנו מיצרים יותר נשק, כל שנה אנחנו כאילו מתפתחים בצורה הפוכה.

אורן: אז נינווה היא סמל לשחיתות ולרוע האנושי?

כן. בעצם ההתפתחות היא שלילית. עם כל השכל והכוח שלנו, ואנחנו לא מסוגלים לעצור את זה, למרות שכל ההתפתחות שלנו, כולה היא כאילו לכיוון הרע. אנחנו מפחדים ממחר, ואת המחר הזה אנחנו עושים. כבר עכשיו אנחנו מגלים שאפילו כל אותן מכות הטבע שמגיעות אלינו, הוריקנים, צונאמי קור וחום, מי יודע מה יקרה מחר, גם לזה אנחנו בעצם גורמים.

זאת אומרת, האנושות ביצר הרע שלה, בהתפתחות הרעה, מגלה את עצמה כסיבה לכל האסון שאליו היא מתקרבת, והיא לא יכולה לעצור את עצמה. ובמקרה כזה אנחנו צריכים איזה כוח חיצוני שיעצור אותנו, שייתן לנו איזו יכולת לראות את הדבר הזה. ואנחנו רואים שהדבר הזה הוא רע, אבל אין לנו ברירה, אנחנו מגיעים למצב שכתוב "אכול ושתה כי מחר נמות". ואז אנחנו זקוקים למנהיג כמו יונה שיכול לבוא אלינו ולהסביר לנו מה לעשות.

אורן: זה היה התפקיד שהוטל עליו בעצם?

כן, כשמו, יונה.

אורן: אמרת שזה קרה בגלל שהוא פחד, כי לא היה לו עם מי לדבר, הוא פחד שאף אחד לא יקשיב לו, שאף אחד לא יקבל את דבריו, לכן הוא ברח?

כן.

אורן: הוא ברח אבל הוא לא סתם ברח, הוא ברח לים. למה לים? למה הוא מרגיש שדווקא בים הוא ימצא מפלט?

הים פתוח, אין בני אדם, כולם מלחים, מלחים זה מין מְלכים שנמצאים באנייה שהיא תלויה בכוחות שלהם ובכוח הים, בכוח העליון. הם כולם מבינים שהם צריכים להיות תלויים זה בזה, כי ההצלה וההצלחה שלהם תלויה בחיבור ביניהם. זה ברור לנו. בתוך הים אין לך שום דבר, שום שוחד, שום תחכום לא יעזור, כולם צריכים להרגיש שכל אחד נמצא בידיים של כולם. אתה לא יכול לברוח. האנייה היא כאילו כדור הארץ הקטן עם האנושות הקטנה הזאת, זהו. ולכן בניגוד לנינווה, באנייה יש חוקים אחרים. כשפתאום הם נקלעים לסערה גדולה מאוד, המלחים שואלים את עצמם למה זה קורה לנו? לא יכול להיות שקורה לנו משהו רע, אלא אם כן יש באנייה שלנו מישהו שמפר את חוקי החיבור בינינו. ואז הם נזכרים שיש להם איזה נוסע המטייל בים, אבל הוא לא מחובר איתם, לא יכול להיות שיש ביניהם איזה כוח רע, מחשבה רעה שמזמנת את הסערה, אלא דווקא הוא. לא יכול להיות מישהו אחר.

אז מוציאים אותו מעמקי האנייה ושואלים, תגיד מי אתה, מה אתה, מה קורה? והוא עונה, אני היהודי. כאן כבר ברור מה קורה, למה היהודים? דווקא הוא צריך להביא את חשבון הנפש הנכון ואת הכוח הנכון לחיבור והוא לא עושה זאת. בזמן הסערה כשכולם מתפללים וכולם מבקשים מתוך החיבור שלהם, שהסערה תעבור, הוא הולך לישון. זה לא סתם. תראה איזה נביא, עד כדי כך הוא מתנתק.

ניצה: מה זה הולך לישון בעצם? מה קורה לנו?

הוא מתנתק מכל החברה שנמצאת באנייה, מתנתק מכל החברה האנושית, הוא רוצה ממש בכוונה לעזוב את התפקיד שלו וזה מאוד דומה למה שעם ישראל עושה היום.

ניצה: שהוא ישן?

ישן. ועוד איך ישן. יש שתי צורות שינה. שהעם ישן, זה כמו במקרה עם יונה. וא-לוקה ישן, כמו שזה היה במגילת אסתר. וכך קורה שהמלחים שואלים אותו, כי לא יכול להיות שזה מישהו אחר, אבל רוצים שהוא יעשה חשבון נפש, כי להם ברור מה קורה. והוא אומר, כן, הצרה הזו היא בגללי. אין מישהו אחר. והם מבינים שזה כך.  ואז יונה מבקש, תזרקו אותי לים. הם בעצמם, עד כדי כך מחוברים, שהם לא מבינים איך אפשר לזרוק את הבן אדם מהאנייה לים. אבל ברגע שזורקים אותו כי הוא מצווה, הים נרגע. מה זאת אומרת מצווה? ברגע שהאנושות הולכת לטבוע במעמקי הים, והאנייה הזאת מהווה אותו סמל לאנושות, לחברה, אז הוא חוזר לתפקיד. כי אין לו ברירה. כאן הוא נמצא מול האמת שאומרת לו שבגללו זה קורה. ולולא הוא, הסערה לא הייתה מתרחשת.

ניצה: זאת אומרת, שלמעשה הוא ברח כל הזמן מהאמת.

כן.

ניצה: ופתאום המציאות גרמה לו לראות חברה במצוקה, שבה עוד רגע כולם הולכים לטבוע.

כן. והוא בעצם אשם בזה. אז תזרקו אותי לים והכל יירגע. ובאמת, ברגע שזורקים אותו לים, הכל נרגע. ואז המלחים האלה לוקחים על עצמם כל מיני חשבונות, תיקונים, מטרות, זאת אומרת, האנושות מצילה את עצמה בצורה כזאת.

אורן: זה משל, זה לא סרטים של הוליווד.

כן, אבל "דג" הכוונה שאין לו ידיים ורגליים, שיש לו סנפירים, שזה שונא-פה-עור, יש הרבה סימנים, והוא נמצא בתוך הדג הזה. זאת אומרת, איך הוא ניצל? הדג הוא חיה שחיה במים. מים זה חסד, והחי שנולד, חי בתוך החסד, אז כך יונה עובר בתוך החסד, בשלבי החיזוק בתוך הים.

זה כמו בתיבת נוח, זה גם דומה לזה, שמישהו נמצא בתוך מי המבול, ואז הוא מתחזק מזה ויוצא לחוף הים, והולך לנינווה, ומציל את נינווה, והם שומעים בקולו, וכל זה נגמר בכך שכולם חוזרים מדרכיהם הרעות, ומגיעים לחיבור ולמטרת הבריאה, זאת אומרת, להיות כולנו מחוברים כאיש אחד בלב אחד, באהבת הזולת.

אורן: הייתי רוצה טיפה להתעכב על הים. למה כשהוא מחליט שהוא בורח מהמשימה, הוא בורח לים. שאלתי אותך למה לים? אמרת כי הים הוא פתוח, בלתי מוגבל.

אבל הים יכול להיות הצלה, ויכול להיות מי המבול.

כן.

אורן: עכשיו אני רוצה לדבר רק על הים. יש בטבע הרבה דברים שאתה מרגיש שיש להם עוצמה, והים הוא אולי הדבר הכי עוצמתי שיש בבריאה.

יש בים שני הפכים. מצד אחד ים זה רוגע, זו שלמות, זו הרמוניה, ומהצד השני, פתאום הוא יכול להתהפך, ולהיות מכֶּה, אפילו כמו הביטוי שלו בסיפור שלנו, "הים זועף", ו"הים נרגע".

מה הסיפור של הים, שהוא מכיל כל כך הרבה דרמות?

מה זה ים, מה זה הכוח הזה של הים? ויותר מזה, מה זה מסמל, מה זה בא ללמד אותנו שדווקא במשל של יונה, הכל קורה בים?

יש שני דברים בטבע שמשתנים מהר על ידי כוח זר, זה אויר, שיכול להיות מציל ממוות, מביא לך רוח חיים, ויכול להיות גם כמו הוריקן, כמו טורנדו, כמשהו השובר, הממית.

אותו דבר מים, על ידי כוח זר שמצטרף למים, יכולים להיות מים טובים, כמו מים שבתוך הרחם שאדם גדל בהם, כמו כל המים שאנחנו גדלנו בהם בתוך הים ויצאנו מהים על ידי ההתפתחות, באבולוציה שלנו. ויש מים, כמו שראינו, שיכולים להיות צונאמי, ובעתיד אנחנו, נגלה שהאוקיינוס יכול לעלות, ולהטביע אותנו ממש במעמקים שלו.

אז, מה קורה כאן? האוויר, שיכול להיות יפה וטוב או מאוד רע, והים, שיכול להיות ים שמביא חיים וים שמביא מוות, זו הצטרפות הכוח שהוא או הכוח הטוב או הכוח הרע, לאוויר ולמים. והכוח הזה, שמצטרף לטוב או לרע, תלוי במעשה האדם. הדומם נשאר דומם. יש בו גם כוח פנימי שהוא האש הפנימית, שבדומם, אבל זה סיפור בפני עצמו. אבל מצד הטבע, אנחנו רואים שני כוחות שכל הזמן משתנים וכל הזמן מביאים לנו, או חיים או מוות. ועד היום זה כך. ואנחנו לא יכולים לשלוט עליהם.

בסופו של דבר,  ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו יותר מתקדמים בלבנות מגן נגדם. אנחנו בונים קירות ובית, אנחנו בונים אקלים מלאכותי בתוך הבית, אנחנו בונים אניות גדולות או אניות מתחת למים, צוללות, וכן הלאה. אבל בעצם אנחנו מאוד מפחדים משינויי הטבע, כי הם תלויים בכוח הטוב או בכוח הרע שמתלבש במים או באוויר. כי מים ואוויר הם בעצם שתי הצורות שבהן, בתוכן, אנחנו קיימים.

למרות שאני לא מרגיש שאני קיים בתוך המים, אני תלוי כולי במים, מים עליונים, מים תחתונים, כמו שכתוב בתורה. אני תלוי באוקיינוסים למרות שאני לא מרגיש.  אני יכול לחיות באמצע המדבר, ואני לא מבין עד כמה שאני תלוי באוקיינוס, שמהווה בעצם שני שליש משטח כדור הארץ, הוא מכסה וקובע את הכל. אותו דבר האוויר קובע, בשינויים שבאקלים, בלחצים וכולי.

אורן: אני רוצה שתעצור רגע, כי יש פה נקודה מאוד מעניינת. אמרת שגם האוויר וגם המים, יכולים לבוא אלינו בטוב או ברע. ואמרת שיש את הגורם האנושי שנמצא בתווך ומטה את הכף, אם איתני הטבע יבואו אלינו בטוב, או יבואו אלינו ברע.

כן, זה בדיוק המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ומיום ליום אנחנו מתחילים לגלות יותר ויותר את התלות שלנו בו.

אורן: עזבנו רגע את הסיפור, ועכשיו אני רוצה לחזור אליו ממקום אחר. אחרי שהסברת לנו שפה בתווך יש האדם. אז במשל של יונה, מספרים לנו חז"ל, שהמלחים היו כל כך מחוברים, שלא הבינו איך אפשר לזרוק בן אדם למים. אצלם בתפיסה אין דבר כזה בכלל להשליך מישהו למים. ויונה אומר, אין ברירה, אתם חייבים.

והם מיד, מתוך החיבור שלהם, הבינו שמישהו כאן, אצלנו באנייה, מפר את החיבור.

אורן: ואז אחרי שהם הבינו והכל התברר כמו שתיארת, הם לא מסוגלים לזרוק אדם למים. ובכל זאת, אחרי כל הבירורים, כשהתברר שאין ברירה מספרים לנו חז"ל, הם מורידים אותו למים, עוד לא זורקים, והים נרגע.

כן.

אורן: מעלים אותו בחזרה לאניה, והים עוד פעם נכנס לאכזריות. מורידים אותו למים הים נרגע, מעלים אותו, ועוד פעם הים נכנס לאכזריות. ועכשיו כשאתה אומר לי, שהגורם האנושי נמצא כאן באמצע, אז אני מרגיש שיונה הוא סמל, יש פה איזה נמשל מאוד מאוד חשוב. שאין לייחס את הזעף או את הטוב לים, הים בעצמו הוא לא טוב או רע כלפינו, אלא זה אנחנו.

   אמרת נכון, הגורם האנושי.

ניצה:  זאת אומרת, שאיתני הטבע הם התוצאה.

    אנחנו בצורה ישירה משפיעים על הטבע, על הגורל שלנו.

אורן: מה שמעניין אותי זה איך המלחים תפסו את זה? הם היו חכמים פי אלף מיונה. כי הוא אולי היה אדם חכם, אבל ברגע האחרון עשה "ויברח" מה שנקרא. והם באיזה תום באיזו תמימות, פשטות, כמו שאמרת, הם מלחים בים, ומרגישים בדיוק מה קורה. אז מאיפה יש לאנשי הים, את חכמת החיים הזו, שהם "מריחים" שכנראה יש משהו. מה רוצים להראות לנו, דווקא על אנשי הים הפשוטים, הרי בינינו, מה זה המלחים?       

   אם אתה מדבר עם המלחים, אז היום זה כבר קצת אחרת, כי הכל זה טכניקה וטכנולוגיה. אבל לי היה חבר שהיה כל החיים שלו בים, קפטן מהוותיקים. והימאים, מדברים בצורה מאוד מיוחדת.  מי שנמצא כל הזמן בים ומרגיש את הים, נמצא פנים מול פנים עם הים, יש לו תפיסת חיים ותפיסת עולם, יחס לחיים, ולגורל, אחר לגמרי.

ניצה: במה היא שונה?

     הוא מרגיש את עצמו מול הכוח העליון. זה לא חשוב לאיזו אומה או דת הוא שייך, יש להם הרגשה שכך הם יותר אמיתיים. זה סיפור מאוד מיוחד עם הפירטיים והימאים מימי הקדם ועד היום, אבל יש ביניהם חיבור מיוחד. ולכן, מתוך החיבור שהם מגיעים אליו, בתוך החיבור הם מרגישים את הכוח ההדדי שלהם. וכל אחד מוכן לעשות הכל עבור כולם, אחרת האוניה לא מחזיקה מעמד במרחקי הים. כל אחד חייב למסור את עצמו למען החברה, ובצורה כזו הם מתחילים להרגיש את הכוח שלמעלה מהטבע, אותו הכוח הכללי.

   יש ביניהם מין "ואהבת לרעך כמוך" כי בלי זה אי אפשר להינצל, בפרט באוניות דאז, וגם יחסית היום הם מרגישים כך, במיוחד באוניות הקטנות, בגדולות זה כבר קצת אחרת.

ניצה: אני נזכרת בסיפור של "טיטאניק" שמה שגרם שם לטביעה זה היה אגו אנושי מאוד גדול. שם אפילו הים לא זעף, הקפטן רצה להגיע מהר יותר מכפי שחשבו ואז זה קרה. זה האגו שפירק את האוניה.  

   כאן בסיפור מאוד בולט הקשר בין המלחים. הדרגה המוראלית שלהם גבוהה מאוד, הנאמנות אחד לשני, היחס לזולת, ליונה,, איך אפשר לזרוק אדם לים. לעומת החברה האנושית של היום, בה אנחנו מוכנים לעשות את זה, כל אחד וכמה פעמים ביום כלפי השני, ולא להתחשב בזולת בכלל.

   הם גם מתפללים ומבינים שהם נמצאים בתוך הטבע. הם אומרים ליונה, זה לא חשוב מי אתה, אם אתה יהודי או לא, תתפלל לא-לוהים שלך, תתחיל לפעול כלפי הכוח העליון כדי שיעזור. זאת אומרת, יש בהם חיבור מעל הדתות והאמונות והכל, כבני אדם השייכים לחברה האנושית ומרגישים את עצמם, שכולנו ילדים של הכוח העליון. ולכן ממש בכאב ומאין ברירה הם משחררים אותו לים.

   הסיפור כולו הוא רמז ברור באיזה מצב אנחנו נמצאים, ועל כך שאנחנו צריכים לבצע אותו התפקיד.

ניצה: מה זה אומר, מצבנו כעם מצבנו כעולם,?

שאנחנו כעם ישראל כולנו כיונה, ואנחנו חייבים לבצע את התפקיד הזה, אנחנו צריכים להיות אור לגויים. כל העולם הוא כמו נינווה, ואנחנו חייבים לגשת לאותה העיר, לאותה האנושות גם היום, ולא לברוח מהתפקיד. בשביל זה אנחנו צריכים קודם כל לממש אותו על עצמנו, לבצע אותו, ולהגיע להיות חברה מתוקנת, ואז אנחנו נהיה דוגמה לכל העולם, מה צריכים לעשות, לאיזה חיבור צריכים להגיע, אז העולם ישמע. אין בעיה.

הבעיה שלנו, שבגללה אנחנו לא יכולים לשכנע את האנושות, היא בגלל שאנחנו בעצמנו לא נמצאים עדיין במצב, שאנחנו מקבלים על עצמנו את המשימה הזאת. כאילו הקריאה מלמעלה נמצאת בטבע. ומה זה מלמעלה? כל הטבע זה א-לוהים, שכבר אומר לנו שאנחנו חייבים לבצע את התפקיד, אנחנו חייבים להגיע לחיבור, אחרת נכנסים לתוהו ובהו, לטורנדו אמיתי בכל העולם, שממש יסובב אותנו, זה מצב מאוד מסוכן זה ברור.

דווקא אנחנו, עם ישראל, בורחים מהתפקיד. וזה לא מהיום, כבר סבלנו בגלל זה הרבה בהיסטוריה שלנו, מכך שאנחנו כל הזמן בורחים ובורחים מהתפקיד. אבל בימינו, כשכל העולם נכנס לאותו מצב של נינווה, וכבר ברור לנו שהתפקיד הוא ככדור בידינו, אנחנו חייבים לממש את התיקון "ואהבת לרעך כמוך", קודם כל אצלנו ואחר כך לעזור לכל העולם, אז המצב שלנו הוא באמת מצב של סיפור יונה.

ניצה: כשאנחנו מסתכלים על החברה הישראלית היום בהשוואה ליונה, יונה הבין את השליחות שלו אבל רצה להתחמק ממנה, הוא ברח ממנה.

זה בדיוק מצבנו.

ניצה: אבל אני לא בטוחה שהחברה נמצאת בהכרה כלפי השליחות שלה?

גם הוא כביכול לא היה כל כך בהכרה, אחרת הוא היה מבצע את השליחות. חוסר ההכרה בשליחות, בהכרחיות, מאין ברירה, ובתפקיד הגורלי בעצמו, זה בדיוק מה שמספר לנו הסיפור. זה מצב שצריכים למצוא ממנו מוצא. הסיפור אומר, שבסופו של דבר לאן שלא תסתובב, אתה תהיה חייב לעשות את זה. אבל תראה דרך איזה סיפור, ייסורים ובעיות אתה תעבור כאומה, ואנחנו מדברים על העם שלנו כעל יונה.

אתה תיזרק לים, תברח באוניה, אחר כך מהאוניה תצטרך להגיע בצורה מסוכנת מאוד בחזרה לחוף ולחפש את נינווה. ואחר כך תצטרך למצוא דרך לשכנע אותם, ולתקן אותם,

ובסופו של דבר, הא-לוהים אומר ליונה, אתה רואה כמה נשמות הצלת ואיזה תפקיד יפה עשית. ואיך אני יכול לעזוב את זה? כאילו אתה רצית לברוח, אבל אני לא יכול לברוח מזה, זאת אומרת, חוק הטבע זה הא-לוהים, שמראה כאן את הכיוון שלו, שהמטרה הזו חייבת להתממש. ואנחנו נצטרך לממש אותה מאין ברירה, למרות שאנחנו בורחים.

   רק שבינתיים אנחנו בוחרים בדרך הייסורים. אבל דרך התיקון מביאה אותנו לאותו התפקיד, או בעל כורחנו על ידי ייסורים גדולים, או בדרך הטובה.

אורן: הייתי רוצה שנעמוד על עוד היבט שעולה מהמשל של יונה. העניין של דין מול רחמים. כשיונה מסתכל על נינווה, הוא כאילו אומר לעצמו, "לא מצאת 'ברוך' יותר גדול לשלוח אותי אליו, אתה נותן לי את המקום הכי גרוע עלי אדמות". נינווה מתוארת שם כעיר שמסמלת את החמס, ואתה אומר לי "לך, ותגיד להם שאתם צריכים לתקן את דרככם", כאילו משימה בלתי אפשרית. אז לא פלא שיונה אומר "גדול עלי, אין סיכוי להצליח".

והוא מבטא בבריחה שלו, שאין אפשרות שהמקום הכל כך רע הזה, שהיחסים שם הם הכי גרועים עלי אדמות, יתהפך לטוב. ואנחנו רואים איך שכל הסיפור מסתובב כך, שדווקא כן מתהפך לטוב. זאת אומרת, יונה מסתכל בקו חותך, מסתכל במוח ריאלי, מפוכח ואומר "מהחברה הגרועה הזאת לעולם לא יכול לצאת שום דבר טוב", ולכן אין מה ללכת ולהגיד להם "תשמעו, תעשו, יש לכם הזדמנות אחרונה להיתקן", כי אי אפשר לתקן דבר כזה, בצד האמת והיושר. ואנחנו רואים שהסיפור מסתובב דווקא הפוך, שדווקא ממקום של קצת רחמים, ומה שנקרא לתת עוד צ'אנס, למרות שהמצב נראה אבוד, הם דווקא מתהפכים ושבים מדרכם הרעה וכן הלאה. ויש התעקשות של יונה להסתכל על החיים בקו של הדין, מול הרחמנות של המלחים, וגם של א-לוהים על יונה, ומול הרכות שבה מקבלים אותו בנינווה, ודווקא מפתיעים ועושים את הטוב, יש פה המון, המון דברים כאלה.

חוץ ממנו.

אורן: בדיוק, חוץ ממנו.

ניצה: הוא הפסימי היחיד.

אורן: לא רק הפסימי היחיד, גם יוצא שהוא דורש מאחרים את מה שהוא לא דורש מעצמו. כשהספינה עומדת לטבוע בים וכולם עסוקים לפנות לכוח של הטבע, להבין מה קורה, הוא הולך לישון.

ממשיך בבריחה.

אורן: כן. על האנשים הרעים של נינווה הוא אומר, "אין מצב שהם לא ינצלו", אין בו רחמנות כלפיהם, והוא עצמו מתנהג הפוך. מה החכמים רוצים להראות לנו בסיפור הזה עם הדמות הזו של יונה, שהיא כל כך מלאה סתירות?

דמות שלילית ממש.

אורן: כן. מה הם רצו להראות לנו בזה?

הבורא בחר בו להיות נביא, להיות המתקן, להיות המסדר, להיות המביא את העולם לכל טוב, ומה חסר לו כדי לממש את התפקיד? חוסר קשר עם הכוח העליון. זאת אומרת, הוא לא מאמין בשליחות. הוא מזלזל, מתעסק במה שנראה לו, חושב שאפשר להמשיך בחיים ויהיה מה שיהיה. אין ליונה בעצמו הכרת הכוח בחיבור, באהבת הזולת, בחיבור הזולת, אין לו מספיק כוח לזה. אם הוא היה מגלה את העוצמה שיש בחיבור, הוא היה הולך ומבצע.

כי אנחנו רואים שהסערה לא הייתה מגיעה לאוניה אם לא יונה. זאת אומרת, המלחים בעצמם היו בחיבור כזה, שלא היו גורמים לעולם להיות בסערה כזאת. הים זה העולם, העולם של המלחים.

 ומלחים, אוניה וים, מה זאת אומרת? יש לנו אנושות שאם היא כולה מחוברת, אז הכל יפה וטוב. האוניה בשלמותה שטה בתוך הים היפה, השלם, והכל בסדר גמור. ומי הוא יונה בתוך כל המצב הזה? הוא הגורם הרע, זאת אומרת, עם ישראל, אם הוא לא מבצע את התפקיד בזמן ,שכבר חובתו לממש אותו, "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אנחנו חייבים להגיע לתיקון העולם וזה תלוי בנו. כל אומות העולם מענישים אותנו ומכוונים אלינו אצבע מאשימה, שאנחנו חייבים, שכל הצרות שלהם תלויות בנו, ואנחנו גורמים לכל הצרות, אז כדאי לנו לשמוע. כדאי לנו לראות למה זה קורה כך, ולא להסתיר את עצמנו ולברוח לים, כי זה לא יעזור, אנחנו חייבים לממש את התפקיד.

אנחנו חושבים שכאילו הכל בסדר בעירנו נינווה, אבל זה לא בסדר, זה ממש לא טוב. אנחנו חייבים לסדר את עצמנו, וגם לתת דוגמה לכל העולם. אחרת החשבון יהיה קודם כל אתנו, כרגיל כמו בימים הרעים בכל ההיסטוריה. ועל זה יש לנו גם סיפורים מנביאים אחרים שמזהירים אותנו מהעתיד.

אורן: אנחנו רואים שהסיפור הזה הוא מרתק, דברנו על איתני הטבע, על קשר בין אנשים, על שליחות, על הרבה, הרבה דברים. הייתי רוצה לסכם את התובנה האקטואלית לימינו אנו, שאנחנו צריכים לקחת כחברה ישראלית גם כפרטים וגם כחברה, מה אנחנו יכולים ללמוד מהמשל הזה של יונה וכל העלילה?

אנחנו צריכים להבין שאנחנו עם מיוחד, עם של נביאים, שיש בנו כוח מיוחד, וכולם אומרים את זה. אנחנו חייבים להגיע לחיבור ראשונים מכל האנושות. יש לנו לשם כך שיטה איך לעשות זאת. אנחנו חיינו והתקיימנו לפי השיטה הזו "ואהבת לרעך כמוך", עד לפני אלפיים שנה, ואנחנו חייבים לחזור לממש אותה השיטה, ולהראות אותה, וללמד אותה לכל העולם, כי כל העולם דורש את זה היום, ובלעדינו לא יוכל להגיע. אבל יוכל לבוא אלינו בדרישה ממש קשה, כדי שנקיים את התפקיד שלנו.

ולכן כמה שיותר מהר נתחיל להתחבר בינינו, ב"אל תעשה לחברך מה ששנא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", נגיע למצב שכל העולם יבוא למצב המתוקן. הזמן למימוש הוא עכשיו, וכאן בישראל. אנחנו חייבים לשמוע את סיפור יונה ולקחת אותו לא רק פעם בשנה במפטיר של יום הכיפורים, אלא לעשות חשבון נפש כמו שסמל יום הכיפורים דורש, לעשות חשבון נפש, ולהתחיל לעבוד על זה. המצווה "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול שבתורה", זו התורה ואותה אנחנו צריכים לממש.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו, נעשה את הים רגוע, זה תלוי בנו. חיים חדשים כל טוב ולהתראות. 

לחצו כאן להורדה