חיים חדשים - תוכנית 187 - שלמה המלך

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם אתנו ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו רוצים היום לצאת למסע אתכם. מסע לחיפוש אחרי האושר, מסתבר שאנחנו לא הראשונים. ואנחנו נרצה לעשות את המסע הזה דרך סיפור מאוד מיוחד, דרך סיפורו של קהלת. אנחנו מזמינים אתכם להיות אתנו, נגלה המון דברים חשובים, מרתקים לחיים שלנו ונרצה בסך הכול לראות איך אנחנו יכולים לבנות את החיים שלנו מחדש. לפרמט אותם, לשדרג אותם, להרגיש שכולנו יחד כמו אחד. 

ניצה: כולנו כל הזמן בחיפוש תמידי אחרי האושר. אנחנו מחפשים מה יכול לגרום לנו לשמחה, לאהבה, להתרגשות, להתלהבות, לשלווה. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים, ומאמינים שאם נשיג רק עוד דבר אחד, בטוח ניגע באושר. אולי אם נשיג משרה נחשקת, תפקיד מעניין, נקנה רכב חדש, בית מפואר, אז נהיה מאושרים. בכל כך הרבה דברים אנחנו  עסוקים במהלך החיים.

אבל אנחנו עסוקים באלה שיתנו לנו את הרגשת האושר.

ניצה: בדיוק, וכשזה לא נמצא עדיין אצלנו,  נדמה שזה בדיוק מה שחסר לנו ואם יהיה לנו מה שחסר לנו, אז בטוח נרגיש טוב ונהיה מאושרים. ואז, כשאנחנו משיגים את מה שחסר לנו, אנחנו נהנים ממנו אבל בצורה מאוד רגעית ואז זה חולף. בצורה כזאת אנחנו כל הזמן נמצאים באיזה מרדף אינסופי כזה.

עד ש"אדם מת וחצי תאוותו בידו"[1].

ניצה: כשקראתי את ספר קהלת, מאוד התרגשתי, כי קהלת הוא בעצם שלמה המלך.

החכם שבאדם.

ניצה: הוא גם חי בתקופה מאוד משגשגת ולא היה חסר לו שום דבר, היה שם עושר בשפע והכל היה קיים. ואנחנו רואים שבכל פעם הוא נוגע בתחום מסוים של החיים, מתבונן בו, בודק אותו, למשל בתחום הרכוש והכסף, מסביר כמה זה יכול לשמח ואיזה נפלא זה, ובו זמנית הוא פתאום מביא את הניגוד, מראה בדיוק איך אותו נושא שיכול להביא לאור ולשמחה, דווקא יכול להביא לכאב ולסבל ולרוע.

וכך הוא עובר נושא אחר נושא, בדיוק כמו שקורה לנו בחיים שלנו. אנחנו עוברים את זה ממש על עצמנו, ובסוף אנחנו מגלים שכאילו "הכול הבל הבלים"[2] כמו שאומר קהלת, שכשאתה משיג, נחמד לך, אבל זה עובר הלאה.

בתקופה האחרונה, בכמה עשורים אחרונים, הנושא של חיפוש אחרי האושר בחברה האנושית בארץ בכלל וגם בעולם הפך להיות למשהו מאוד עוצמתי, טרנדי. יצאו המון ספרים, קורסים וסדנאות על הנושא של החיפוש אחרי האושר. אחד הסופרים המפורסמים שהספרים שלו מתורגמים לעשרים שפות ומופצים במיליונים הוא פאולו קואלו, שידוע בחיפוש אחרי האמת בספרים שלו. בספר המפורסם שלו "האלכימאי" אתה רואה אותו יוצא ובודק אחר האושר. ובסוף אחרי כל הסיפור הוא מגלה שהאושר שלו נמצא כך ממש מתחת לאף, מתחת לעץ בבית שלו, ושהוא פשוט לא היה מודע לכך.

זאת אומרת, כל תהליך הזה הוא תהליך מאוד עוצמתי שכל אחד מאיתנו היום עובר אותו על בשרו. אני יכולה לספר על עצמי שעשיתי המון בתהליך הזה. אני חושבת ששנים חיפשתי אחרי הדבר הזה שנקרא אושר או אמת. הכול עשיתי, נסעתי וטיילתי בפסגות, ואז אתה מגיע לקצה ופתאום אתה מסתכל ואתה רואה תהום, כאילו "מה קורה פה?".

אז אחרי כל המסעות האלה ואחרי כל החוויות שאנחנו חוזרים איתם, אנחנו רוצים דווקא לקחת את אותו ספר של קהלת שנמצא כבר בארון הספרים היהודי לפני המון שנים. זאת אומרת, מסתבר שהחיפוש הזה לא התחיל בזמנינו אלא הרבה קודם.

 למה הסיפור הזה מתרחש דווקא לקהלת למלך שלמה, בתקופה שלכאורה יש בה הכול? מה בעצם המסר שעובר בסיפור הזה?

אני מסתכל על הספר הזה בצורה אחרת לגמרי. "הבל הבלים" זה ההשפעה והיחס היפה והטוב שיוצא מהאדם. היחס שלי לזולת נקרא "הבל". זה  נקרא "אור חוזר", שאני מחזיר לעולם יחס טוב, שרק בכך תלויה ההצלחה שלי בעולם. שהאושר שלי תלוי בכך. ואז שלמה המלך מלמד אותנו, איך על ידי ה"הבלים" האלה, שאנחנו מייצרים ביחס של האחד לשני, אנחנו מגיעים לאושר.

ניצה: "אור חוזר" זה אומר שכשאני מקרינה על הסביבה, אז בעצם הסביבה מקרינה אלי בחזרה?

כן. הכול תלוי ביחס שלי. העולם הוא עולם, אני לא יודע מי הוא העולם, אבל זה תלוי ביחס שלי. אם היחס שלי הוא שאני לוקח הכול אז העולם נראה לי חשוך וכל הזמן אני נמצא בחיפושים כאלה ואני לא מוצא מאיפה לקחת ואז אני נשאר ריק. ואם אני עושה את זה ההיפך ב"הבלים", הבל זה נקרא מה שיוצא מהפה, זאת אומרת, אם אני עושה כך במה שיוצא ממני, אז על ידי זה אני מגיע לאושר. בסך הכול.

ניצה: אבל אתה כאילו לוקח אותנו כבר לסוף של הסיפור, ואני רוצה להיות בתוך המסע עצמו.

הוא מתחיל מזה, "הבל הבלים הכול הבל".

ניצה: נכון, אבל הפרשנות הרגילה  שלנו ל"הבל הבלים" זה כאילו שהכול חסר.

כי אנחנו דנים את זה באגו שלנו.

אורן: הייתי רוצה שנפתח את הסיפור שלנו עם כמה פסוקים שאומר קהלת והוא כותב כך:

"בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. ה עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי. ו עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם--לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי; גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב, וּסְגֻולַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת; עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת, וְתַעֲנֻוגוֹת בְּנֵי הָאָדָם--שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת."[3] "וְהִנֵּה הַכֹּול הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

החיפוש הזה של קהלת, של שלמה, לוקח אותנו אחר תחומים שונים, והיינו רוצים לטייל אתך בתחומים האלה. הוא בודק אותם באמת עד תום, ממצה כל דבר עד הקצה, לא מתפשר עם כלום. ובכל מקום הוא מגלה גילויים. התחום הראשון שהיינו רוצים להתבונן בו הוא הרכוש. כי שאין לך משהו, אתה תמיד נמצא בהשתוקקות "אני רוצה את זה".

ואם אנחנו מסתכלים על החיים שלנו, כל אחד מאיתנו לא חשוב כמה הוא הצליח, יותר או פחות, כשאין לך משהו ואתה משתוקק אליו אתה אומר "כשאני אשיג, זה יעשה לי טוב". אתה עובד, מתאמץ, משקיע, כשאתה מתקרב ההתרגשות עולה, ואז אתה משיג את הדבר. וכשעובר הזמן ואתה מסתכל אחורה אתה רואה שזה כמו "פג תוקף", שכאילו מתפוגג כמו חול שזולג לך מבין האצבעות. מה המנגנון הזה שגילה שלמה בחיפושים שלו, כדי לרכוש משהו חומרי? למה הוא הגיע למסקנה שלא חשוב מי זה יהיה ומה יש לפניו כמטרה, אף פעם הרכישה של משהו לא ממלאת אותי באושר? למה?

כי בצורה כזאת אנחנו רק מרחיבים את כלי קבלה שלנו, את הרצון שלנו.

אורן: מה זה כלי קבלה?

כי ככל שאני רוצה לקנות, ככל שאני רוצה למלא את עצמי, במילוי הזה אני מגדיל עוד את הרצון שלי כפליים, לכן כתוב "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". זאת אומרת, אדם מת הוא אדם שממית את הרצון לקבל. נאמר שרציתי משהו, וקיבלתי. יחד עם כך שקיבלתי את המילוי ומילאתי את עצמי, הרצון שלי מת. זה נקרא "אין אדם מת".

אורן: איזה רצון?

רצון, נאמר שרציתי לרכוש בית, ורכשתי. אחרי שבוע, שבועיים, אנחנו מבינים שכבר אין חידוש בכך. במשך חודש חודשיים אני נהנה אבל ההנאה הזאת כל הזמן פוחתת ועוזבת אותי, ואז אני נשאר שוב ריק, ומה התענוג בכך? כי אנחנו לא ממלאים את עצמנו במילוי עצמו אלא בכך שהמילוי כל פעם בא ומתחדש. בכניסה של התענוג לתוך הרצון.

אני צמא, אני כולי מאוד רוצה לשתות, ואז אני לוקח את הלגימה הראשונה אני מרגיש "ואווו", בלגימה השנייה פחות, ובלגימה השלישית יש לי תענוג פחות ופחות. זאת אומרת, התענוג עצמו נמדד כשהוא בא במגע של מה שאני רוצה, עם הרצון. כשהמילוי שנכנס לתוך הרצון אני מרגיש שהמגע הזה הוא כל החיים.

אבל זה רק ברגע שזה חידוש. ואם החידוש הזה הוא כבר לא חידוש, עוד קצת ועוד פעם ועוד פעם? אני יוצא בבוקר ומניע את האוטו החדש, אתמול רק קניתי והבאתי אותו מהחנות. אני נוסע, ואני מרגיש אותו. יום למחרת אני כבר עשיתי את זה פעם, כבר נסעתי פעם. בעוד יום, כבר פעמיים או עוד יום שלוש. זו לגימה אחרי לגימה מה שאני עושה עם ה"מים קרים על נפש עייפה"[4], החידוש עובר והתענוג נעלם.

אבל כל כך רציתי חיים חדשים, מים, אוטו, בית. אני שומע את זה מהרבה אנשים שמגיעים אלי, כל כך רציתי להתחתן אתה, סוף סוף התחתנתי ויש לנו הכול, ומיום ליום אני קם ליד אותו בן אדם שאני רואה אותו וזה כבר לא חדש, ואנחנו מתחילים לחפש אולי אנחנו ניסע לחופש, לנופש, כדי לא לראות אחד את השני, כדי לראות משהו מחוץ לנו. ואנחנו לא יודעים על ידי מה לחדש את ההרגשה הזאת של משהו חדש שנכנס בי.

אבל אם אין לי רצון לדבר החדש הזה? אז אני לא נהנה. הבעיה היא ברצון, בחיסרון, איך לגרום לכך שיחסר לי משהו. כשהאנשים החכמים רוצים למכור לנו משהו הם אומרים "אתה יודע חסר לך דבר הזה כי על ידו אתה תקבל תענוגים כאלה וכאלה", ואז נראה לי שבאמת אם אני קונה מה שהם מציעים לי לקנות, אז אני אהיה מאושר. אם הם עבדו עלי נכון ובאמת רכשתי את החיסרון לאותו הדבר, אז אני קונה ואני כאילו עומד ליהנות, ופתאום אני מגלה שזה לא כל כך תענוג. למה? כי גם החיסרון לא היה שלי, הם פשוט סידרו לי אותו כך בצורה מלאכותית. וגם כשאני נהנה, אני מהר מאוד מרגיש שהכול נעלם, אין כאן תענוג. כך במיוחד אין כאן כלום.

ובחיים שלנו התפתחנו עד לפני חמישים, שישים שנה האחרונות שבהן אנחנו באמת נמצאים בחיפוש אחרי האושר כי לפני כן לא היינו צריכים את זה. לפני כן היינו מחפשים איך לחיות. פשוט לחיות, איך למלא את עצמי בצורה פשוטה, בית רגיל, מישרה, שבוע חופש, בריאות, לסדר את הילדים. עד אמצע המאה הקודמת האנושות חיפשה איך לסדר את עצמה בצורה הכרחית. רוב האנושות נהגה כך, כדי שיהיה לי משהו שאני צריך. ואז אני הייתי מרוצה ברוך ה' יש לי בית וילדים, משפחה, עבודה, פנסיה, חופש. בערב אני יכול קצת לשבת עם החברים בפאב, אני יכול ליהנות בבית קפה.

היום אנחנו צריכים לחפש, תראה מה קורה בתרבות, אנחנו היום שקועים ב"סיבובים באוויר" שעושים כל מיני אנשי בידור ובהוליווד כדי לנענע אותנו קצת. זה כבר לא עובד עלינו.  מה שקורה עם האינטרנט זה בכלל, היום כל העולם נמצא אצלי במסך ואיפה אני אמצא חידוש כלשהו. והעיקר זה הרצון שלי, אין לי רצון לכך. הבריחה האמתית היום היא סמים. בעבר גם העניין של התיירות, היה מאד בולט, אנשים רצו לנסוע לכל מיני מקומות, לראות נופים, דברים חדשים, אבל זה כבר הולך וניגמר. בשביל מה לנסוע, מה יש לי מכך? הענף הזה הולך ונעלם.

זה ידוע, אנשים מפסיקים לרוץ אחרי הדברים, כי אני כבר רואה בעולם הכול.

אורן: אני רואה שכל דבר הוא אותו דבר.

אני רואה את כל הטוב והרע שבעולם.

אורן: אני רוצה להתעכב על הרכוש. התקדמת לתחומים אחרים, אבל, יש לי תמיד הרגשה כשאני שומע כאלה דיבורים, אני אומר את הדברים כפי שהם, כי אני בטוח שאנשים נוספים מרגישים אותם.

יש לי תמיד הרגשה שאלה הסברים לאנשים שלא חסר להם שום דבר בחיים, זאת אומרת, שהם כבר עברו את הפאזה הזאת של לרכוש דברים, שאלה תובנות של אנשים שיש להם. אני לא נמצא במקום הזה. אני גר בפתח תקווה, דירה בקומה רביעית. אני מגיע להרצלייה מטייל שם בין הרחובות, וכל בית ארמון. כל רכב מרצדס, לא פחות מאאודי בארבע מאות אלף שקל. אתה אומר לי, הוא קנה את הבית, והמילוי עבר לו אחרי חודש, אבל אני לא נמצא במקום הזה, אני בדירה הפשוטה שלי, אם גם אני אקנה את הבית המפואר ואת שתי המכוניות שבחנייה, אז אני אתחבר למה שאתה אומר. כמו שהוא יושב בבית אחרי שנה ומשעמם לו והוא מחפש באיזו יכטה הוא יטייל בעולם. יש בכך צביעות של אנשים שיש להם, שמסתכלים אחורה ואומרים, "עזוב אותך האושר לא נמצא בזה". תביא לי קודם את מה שיש לו, אחר כך גם לי תהיה כזאת חכמת חיים.

ולכן כשאומרים לי את זה, אני לא יכול לקבל שזאת האמת. גם קהלת אומר בדיוק אותו דבר. עשיתי את זה, ואת זה והנה הכול רעות רוח. 

איך אני יכול להיות חכם, כי אני רוצה ללמוד משהו מסיפור החיים שלו, לפני שאני עושה כאלה סיבובים שאולי ייקחו לי חמישים שנה, איך אני יכול עכשיו להרגיש שזה באמת כך, ולא מפני שאתם מטיפים לי מוסר. אתם אומרים לי, "לא נורא, הדירה שלך קומה רביעית ארבעה חדרים, יש כאלה שיש להם שני חדרים, למה אתה צריך ארמון בהרצלייה פיתוח"? אז אני לא יודע איך באמת להכניס את החכמה הזאת ללב.

 זה כמו שסבא שלי היה מספר לי סיפורים, הוא עבר תשעים שנה, אז הוא היה חכם, אבל אני לא בן תשעים, אני בן חמש עשרה, העולם לפני אני רוצה לבלוע אותו. איך אני יכול להתחבר לחוכמה הזו ממקום נקי?

אתה צודק במקרים צרים, נקודתיים. האנושות מתקדמת על ידי ההתפתחות האגואיסטית שלנו בצורה כזאת שההתפתחות הזאת היא כל הזמן התפתחות איכותית, ולא רק בכמות, כמו שאז אני רציתי דירה של שני חדרים, היום אני צריך ארבעה, ומחר אני צריך וילה בסביון. לא. הרצון שבנו מתפתח גם בצורה איכותית. ברצון שהיום מתפתח בי, אני מפסיק להרגיש ברכוש הזה איזו מין מטרה בחיים. האנושות מתחילה לראות שקודם כל לא כדאי.

אורן: אבל אני באופן אישי מאד רוצה את כל מה שיש שם.

ובכל זאת אתה רוצה לשכנע את עצמך שלא כדאי ללכת על זה, כי בזה תשרוף את כל החיים.

אורן: לא, מה פתאום? אני לא רוצה לשכנע את עצמי. אני מרגיש שהבנתי את הדינאמיקה ואת המכאניקה בסיפור של קהלת ואת ההסבר שלך עם החידוש, הבנתי שיש פה איזו עמקות שאני לא תופס. אני פשוט רוצה להצליח בחיים, הכי הרבה שאפשר. כשאני בא ללמוד איפה האושר הגדול ואומרים לי, "תשמע, זה לא בווילה ההיא ולא במכונית מרצדס או בסביון, זה לא שם." הדיבור הזה לא חודר אליי.

אם הדיבור הזה לא חודר אליך, אין לי מה לעשות.

אורן: מה קהלת בא לספר לי, מה הסיפור הזה בא ללמד אותי? הוא לא כתב את זה לעצמו, הוא הבין, הוא כתב את זה לאנשים אחרים ללמד אותם משהו.

אתה נותן לי דוגמה שאין לי עליה תשובה. אני אומר ברצינות, אתה נמצא כביכול בחלום האמריקאי מלפני חמישים או שבעים שנה, שבו אתה רוצה להשיג את הכול.

אורן: אני רוצה להשיג את הכול, העניין הוא שאני רוצה ללמוד מה זה הכול.

זה לא העולם של היום. היום אנחנו נמצאים כבר במשבר, אנשים כבר יודעים שהרבה יותר ממה שיש עכשיו אין ולא יהיה, רבים עכשיו נזרקים מהעבודה, וזה כבר כך לאורך שנים. הם לא יודעים מה לעשות, הם לא רוכשים עוד דירה שתהיה לזוג צעיר, אלא מתגרשים וחוזרים להורים לחיות בדירה איתם יחד. כי הם ללא עבודה וללא תקווה בכלל ללדת ילדים ולהקים משפחה, עם הווילה, עם המכוניות האלה המפוארות וכן הלאה. אנחנו כבר נמצאים קצת בעולם אחר מזה שאתה מתאר לעצמך.

אתה מתאר לי אב טיפוס מלפני כחמישים שנה, כשהכול רץ קדימה עם עיניים גדולות של, נעשה את העולם, נעשה את הכול. היום הייאוש מהחיים הוא הרבה יותר חזק מהחיפוש אחרי עוד ועוד מותרות. ולכן לאדם כמוך שעדיין חיי בתקווה שהחיים האלה יביאו לו כל טוב, אין לי מה להגיד. כי הוא רואה לפניו תמונה, שהוא צריך עכשיו לעבוד עשר שנים, ואז לרכוש בית, שתי מכוניות, להתחתן, ילדים, והוא מסודר בבית שלו. לכן, אני צריך לחכות עשר שנים עד שאבוא אליך ותראה שהכול הבל הבלים.

אורן: אתה בעצם אומר לי, "לא חשוב מה תשיג, בסוף תגיע למסקנה של קהלת." האם אתה בטוח שזה מה שיקרה?

כי כל האנושות בכללות מגיעה לזה, ואין חכם כבעל ניסיון.

אורן: אתה אומר, "יעברו עוד עשר שנים, תבוא לפה נדבר, אני יודע מראש מה יהיה."

אתה תהיה כמו שלמה.

אורן: אתה בטוח בזה?

לכן, אלפי שנים היינו צריכים להתפתח ברצון האגואיסטי שלנו, הוא כל הזמן גדל וגדל ודחף אותנו לצורות התפתחות שונות, בחברה, בטכנולוגיה, בכל צורות החיים השונות, עד שהגענו למעין מצב, שהוא לא של רוויה, שיש לכולם הכול, אלא הרצון לקבל בעצמו השתנה, הוא קיבל פתאום צורה אחרת שבה, אני היום לא רוצה את זה. זה התחיל לפני חמישים שנה, אצל "ילדי הפרחים" שבזו לכל ההתפתחות הזאת. אני לא רוצה לרוץ אחרי כל הדברים האלה, זה פשוט כמו כלב שרץ אחרי הזנב, אני לא רוצה להסתובב כך כל החיים ולגמור את החיים שלי.

הרצון שלנו כיוון אותנו כל הזמן להתפתח יותר ויותר, ואז למות, כך התפתחנו דור אחר דור, עכשיו זה כבר לא כך, אני פתאום נעשה חכם, אני לא רוצה, יש כבר בתוכי, בפנים  הכנה כזאת, אני לא רוצה להסתובב סביב הזנב שלי, אני לא רוצה להסתובב כל החיים שלי, היום אחרי אוטו ובית, ומחר אחרי ווילה, אחרי אוניה,  אחרי איזו יכטה וכן הלאה.

האגו שלי גדל בצורה איכותית ובזה מראה לי כבר את הסוף, שלא כדאי לי. למה אנשים הולכים לסמים? למה מתאבדים? למה מתגרשים? למה מיואשים? העולם נותן לך הזדמנות, אבל ההזדמנויות האלה בשבילי הן כבר לא הזדמנויות, אני עייף משום מה. ממה אני עייף? הרצון האגואיסטי שלי נעשה כזה שאני לא מרגיש בכל הקניינים הללו, אני לא מרגיש בהם ממש אושר עתידי, שאהיה מאושר. אני יושב עכשיו בכורסה על הדשא שלי, ליד הווילה שלי, הבריכה שלי, עם שתי מכוניות מרצדס ואישה וילדים והכול עם איזו כוס משקה יפה, ואני לא מתאר את הדברים האלה, כשאני רואה אותם בסרטים, כמושכים ממש כדי שאשקיע בזה חצי מהחיים. אני לא מרגיש, האגו שלי כביכול כבר מספר לי באוזן, "זה לא משתלם." נעשיתי לזה אדיש יותר ועצלן. זאת אומרת זה לא מושך מספיק.

הרצון שלי נעשה יותר איכותי, השאלה היא רק לְמָה? את זה אני עוד לא יכול להבין. אני רוצה לקבל אושר, אבל בצורה וירטואלית, אני רוצה להרגיש את האושר אבל לא דרך כל מיני בלוקים שנקראים וילה, או חתיכת ברזל שנקראת מרצדס, או איזו אמבטיית מים שנקראת בריכה וכולי. אני רוצה לקבל הרגשה. אנשים נמשכים לסמים. אני רוצה לקבל את זה בצורה יותר פנימית, זו הבעיה, זאת מכת המאה.

ניצה: חיפוש האושר הולך יד ביד עם חיפוש האמת, על איזו אמת מדובר?

בכל פעם האמת אחרת. כל דור קובע לעצמו את הכללים, למה ייקרא אמת, שקר, טוב, ורע, מה הוא תענוג, ומה הם ייסורים. אם נעסוק בתקופות קדומות יותר, נניח לפני כמאתיים שנה, אז האושר היה אחר לגמרי. אם היו לי עבודה, בית, אישה, ילדים, אם יכולתי לספק לכולם את המזון, הגג, הבריאות, הייתי מאושר. אדם לא רצה שום דבר חוץ מזה, אם היה לו מה ללבוש ועוד בגד נוסף, זה היה יפה. אחר כך המציאו ארון בגדים, אז הארון היה כזה קטן. ועכשיו בדירות לכל אחד יש חדר, לכל אחד ארון קיר. לאחר מכן זה לא הספיק, והיה צריך חדר ארונות. ועוד, ועוד.

זאת אומרת, הגענו לרוויה. הגענו למצב שאפילו אם תספק את זה לאדם, אז הוא כל הזמן יעבוד על זה, הוא כל הזמן יצטרך לדאוג לזה. החיים שלנו מכניסים אותו למרוץ, איפה הוא מרגיש הנאה? אני חי באזור שבו כולם אנשי הייטק, מדובר במעמד ביניים מאד חזק, מאד בסיסי, מבוסס. בשבע בבוקר אני רואה אותו בורח מהבית עם הילד ועם כוס קפה לאוטו שלו, שם את הקפה, שם את הילד, מביא את הילד לגן והולך לעבודה, במקרה הטוב הוא חוזר הביתה בסביבות שמונה. מתי הוא מרגיש את האושר שלו? מתי? כשהוא יוצא בערב פעם בשבוע לאיזה מקום עם החברים שלו, או נוסע לחופשה שבוע או שבועיים לחו"ל? איפה ההנאה באמת? הוא מסתכל על מה שאחרים עושים, ואין לו ברירה גם הוא עושה כמוהם.

ניצה: אפשר לראות הרבה מחקרים מתחום החברה שמאשרים בדיוק את מה שאתה אומר. גרף האושר של מי שקונה אוטו חדש עולה למשך חודש ימים ואז הוא שוב יורד חזרה. וגם למשפחה שמרוויחה מעל הממוצע, יש אולי יותר נוחות אבל לא בהכרח אושר. וגם אדם שנכנס לדירה חדשה, הוא מאושר מקסימום שנה.

כך אנחנו בנויים.

ניצה: כלומר, אין אושר בעולם?

יש.

ניצה: איפה?

"הבל הבלים", על ידי השפעה לזולת. אם נשפיע זה על זה, אם נבנה חיים שבהם כולנו נהיה מקושרים יפה, נבנה חברה שבה נמלא אחד את השני באושר ולא בחפצים.  "אני רוצה לקבל את הרגשת האושר על ידי קניית חפץ, קניתי ואני נהנה, אבל כמה אני יכול להסתכל וליהנות? האושר חייב להתחדש כל הזמן. את בעצמך אומרת, שההנאה מאוטו חדש נמשכת חודש, מדירה חדשה כשנה, איך אבנה את החיים שלי כך, שהרצון שלי להיות מאושר והמילוי שלו יתחדשו כל הזמן? שאקום כל יום כמו ילד קטן עם עיניים נוצצות וגדולות.

אני זוכר שבילדותי גרתי בבית עם חצר, שבה היו שולחן טניס, כלב, גן, עצים יפים והכול. ואני כבר מהערב, תכננתי איך אקפוץ מהמיטה בבוקר ישר לתוך הנעליים, כמעט ללא בגדים לחצר, כי היה קיץ, היה יפה, ושם היו כבר חברים. כך אני רוצה לקום גם היום, האם זה אפשרי?

ניצה: היום לצערנו לא.

לא. אם כך, איפה האושר שהיה אז? אז הוא התחדש בילדים מצד הטבע, כדי להביא אותם להתפתחות. הרצון שלי כל הזמן התחדש, וכל הזמן מצאתי מילוי, מצאתי אושר, היום זה טניס, מחר נלך לאגם מים לשחות, מחרתיים נלך ליער, וכל זה קרה באמת בילדות שלי, ההתרשמות הייתה באמת יפה, זו הייתה עיירה קטנה והכול היה לפנינו. דבר אחד היה חסר, כשהצטרכנו לנסוע למקום כלשהו, היינו צריכים ללכת לתחנת אוטובוס שהייתה רחוקה מאיתנו, ואני חשבתי אז שכשאהיה ילד גדול, אפעל כדי שתחנת האוטובוס תהיה ליד הבית שלי. לא חשבתי על אוטו, ולא על מטוס, ולא על כלום. זאת אומרת, הרצון בסך הכול כל הזמן התחדש וכך הייתי כל הזמן מאושר. החיים של האדם והחיים של האנושות הם רק בקנה מידה אחר, אבל אפשר לראות את זה, כי כמו שאנחנו מתים, לאדם נמאס מהחיים ואז הוא מת.

ניצה: חוסר התחדשות בעצם.

כן, וגם במשך השנים אנחנו כבר סוחבים עד שאין תענוג ומזה האדם מת, מחוסר תענוג. בשביל מה? אין לי יותר מה לעשות בעולם, אין לי מה לקנות יותר בעולם הזה. בדרך כלל כבתה בו רוח החיים. לכן, איך נישאר כל החיים כמו ילדים? את זה אני צריך לרכוש, ואם אני באמת איש מכירות, אז את זה אני רוצה למכור, לתת כזאת הרגשה שאדם יקום כל יום עם רצון חדש ומילוי החדש, זה באמת יפה וטוב.

ניצה: יש משפט חזק שחוזר לאורך כל קהלת שאומר, "מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש". זאת אומרת הוא מגלה פה גילוי מאוד עצוב, שיש איזו מחזוריות.

כן, כל זה היה גם בדורות הקודמים.

ניצה: יש פה מעין מחזוריות ובעצם דבר לא באמת מתחדש תחת השמש.  מה זאת אומרת "אין חדש תחת השמש"?

אם סתם אתה רוצה ליהנות מהעולם, אתה תמיד תגיע לריקנות.

ניצה: אז איפה ההתחדשות יכולה להיות?

רק על ידי בני אדם בחיבור ביניהם. בחיבור ביניהם יש משהו נפלא, כשאנחנו מושפעים מהסביבה. הסביבה יכולה לספק לי כל הזמן חסרונות. והסביבה יכולה לספק לי כל הזמן מילוי. אבל זה בתנאי שאנחנו כך מושפעים זה מזה, עוזרים זה לזה. ואז יוצא שביחס בינינו אנחנו יכולים להיות כל הזמן כמו ילדים. אנחנו יכולים כל הזמן להיות בהתחדשות הרצון, ובהתחדשות המילוי, ובהתחדשות האושר. רק את זה נשאר לנו, כי כל יתר הדברים בעולם, לקבל תענוג דרך חפצים שאנחנו קונים, רוכשים, אין, זה נגמר, גם בצורה הכללית, וגם בצורה הפרטית. בצורה הפרטית כל אחד עוד יכול לנסות, בצורה הכללית כל העולם כבר נמצא במעין החלטה כללית, שאין אושר.

ניצה: האם אני צריכה להגיע למצב שבו אני לא נהנית מכלום, כדי להצליח להבין שיש לי התחדשות, או שאני יכולה ליהנות משני העולמות? להמשיך לרצות לרכוש דברים, ואולי אפילו שיהיה לי רכוש, אבל לצד זה גם לרכוש איזו התחדשות במערכות היחסים.

האחד לא מפריע לשני, אבל אני לא חושב שאדם יכול להיות בשני הרצונות, בשני העולמות. זה לא נקרא רצון שלם, הוא חתוך כך לשניים, לא זה ולא זה. בסופו של דבר, אנחנו צריכים ללמד את עצמנו ואת האחרים, איפה מקור האושר האמיתי. בהתחדשות היחסים בינינו אנחנו יכולים כל הזמן להגיע למצבים של האושר החדש. ואז תהיה לנו תמיד רוח חיים, שממש תדחוף במפרשים את אוניית החיים שלנו למצבים היפים.

אורן: עד כה דיברנו על רכוש, נעבור לתחום הבא שקהלת עוסק בו בחיפוש אחרי האושר, הכולל את החוכמה והידע, לאחר שהבין שהאושר לא נמצא ברכוש ובכסף. כמו שהוא אומר "אוהב כסף לא ישבע כסף", וכן הלאה. 

כי גם את זה אנחנו לומדים, שהרצון של האדם הוא לא סתם רצון. הוא מזון מין ומשפחה, שהם רצונות אנושיים ששייכים לגוף שלנו, ואחר כך עושר, היינו כסף, כבוד ושליטה, ומושכלות. מושכלות הוא כביכול הדבר הגדול ביותר, שעל ידו אני מקיף את כל המציאות.

אורן: מסתבר שקהלת גם חשב כך, והוא אומר, אני מלכתחילה חשבתי שאם אמצא חוכמה וידע, בכך אני מגיע אל האושר הנכסף. הוא משקיע בתחום הזה ואומר בסוף "הטיול הזה", "רוב חוכמה, רוב כעס, יוסיף דעת יוסיף מכאוב", ומסכם ב"החכם מת בדיוק כמו הכסיל". למה רכישת חוכמה וידע לא הביאו לו את האושר המיוחל?

כי החוכמה והידע הם רק אמצעים.

ניצה: אמצעים למה?

לאושר. להיות מאושר זה כל החיים שלנו. אנחנו לא צריכים יותר שום דבר, רק להרגיש, "מאיפה אני נהנה". בסך הכול ליהנות מהחיים, זה מה שאני רוצה. אני יכול להלביש את זה בכל מיני שטויות, חפצים, אירועים, אבל אני רוצה ליהנות, למלא את עצמי.

ליהנות זו כוונה למלא את עצמי בחיים, אין לי חוץ מהחיים כלום. ואני רוצה להרגיש את החיים האלה בצורה מלאה ויפה. מה הוא אדם חי? יש בו איזו רוח, שמדכאת או משמחת אותו, לכן אני רוצה שהרוח הזאת תהיה מלאה. ולכן כמו שאמרנו, היא תמיד צריכה להתחדש, אנחנו רואים את זה מהחיים שלנו. מלבד זאת גם אם אני הולך על כסף, כבוד, שליטה, או מושכלות ואפילו על פחות מזה, אוכל, מין או משפחה, אני רוצה ליהנות מהם.

אורן: אז למה אתה לא נהנה מהחוכמה שאתה רוכש?

אם נוציא את התענוג מהאוכל, אז תהיה חלילה, כמו חולה האוכל בקושי, רק כדי להחזיק את הגוף וממש עושים לך אינפוזיה, או כשאתה לא נהנה מהמין, שהוא גם אחד ממקורות התענוג החזקים ביותר, אתה הולך לרופא ומבקש "אולי תיתן לי פתרון, אין לי תענוג מהחיים". ומה אתה עושה אם אין לך תענוג מהמשפחה? אתה מתגרש, אתה לא יודע מה לעשות איתם. אותו דבר אחר כך עם הכסף, אני רץ ורץ אחריו, כי אני מסתכל על אחרים ורוצה, הוא נותן לי ביטחון ועוד דברים. בקרוב נראה שמהיום למחר הכול ייפול, כמה דולרים שיש לי מתחת לבלטות, בבנק, או במקום כלשהו, כמה זהב שיש לי או רכוש הכול לא יהיה שווה כלום.

אורן: העניין הוא שחכמה היא לא חומר.

והגענו לשליטה, גם שם אנחנו רואים שכולם מזלזלים, זה לא כמו פעם שהיה מלך, היום אין כלום, אף אחד לא מכבד אותך, אתה יכול להיות נשיא ויסתכלו עליך בזלזול, אתה לא נהנה, בסופו של דבר מגלה שאתה משרת. נניח שהגעת לחכמה, הקפת את כולה, ראית את כל הדברים, ואז מה אתה מגלה? שגם אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, כלומר, החוכמה שהגעת אליה, כל מקורות התענוג האלה אין בהם כלום, וכך גם בחכמה עצמה. מה השגת לאחר החכמה, כשאתה מסתכל על כל הבריאה? כשאתה רואה את הדברים האלה, כשאתה רואה מסוף העולם ועד סופו, איך הכול מתנהג ואיך הכול ריק? ואז אתה נשאר באמת במבוי סתום, הגעת ממש לקיר, כי אין יותר לאן להתקדם. אם אתה חכם, שרואה את הנולד אחרי כל פעולה, אחרי כל משימה שלך, אז אתה לא מתחיל אותה. אין לך כבר יותר מה לעשות, מלבד לגמור עם החיים.
בפרט היום, כשמדברים על החכמה, כשרואים את העולם בכל היקפו, ולא מדובר על סתם מדען שמתעסק עם ג'וקים או הג'וקים האלקטרוניים שבהם אתה מתעסק, אלא בפילוסוף גדול, בחכם הגדול, בהוגה.

אורן: אבל הייתי מצפה שחכמה תהיה משהו אין סופי בהנאה שהיא תיתן לי, מפני שהיא לא חומר.

אתה מדבר על חכמת שלמה, היא משהו אחר, זו לא חכמה רגילה. שלמה מספר לנו שגם הוא היה חכם כזה, "חכם בלילה", כלומר, הוא ממש השיג את חכמות העולם, השיג הכול.

ניצה: אבל מה ההבדל בין שתי החכמות?

נראה, נמשיך, ספר קהלת לא נגמר בזה.

ניצה: התחום הבא הוא התחום בו הוא מדבר על העיסוק, על המעשים, על העבודה, בעצם לזה אנחנו קוראים היום "עבודה".

כי האדם מוצא בזה הרבה יצירה. יש בזה משהו שמושך אותי, שאני מתחדש, אבל השאלה עד כמה אני מתחדש. עד כמה בהתחדשות הזאת יש את "אני בעצמי", ועד כמה יש לי בזה את התמיכה מהסביבה שמעריכה אותי, ואני רוצה להתגאות בעיניהם וכן הלאה. ביצירה יש מקום שבו אפשר להיתפס כמו עכבר בתוך מלכודת. כי ביצירה אני מרגיש כל פעם מין התחדשות. עוד תמונה, עוד סרט, ועוד משהו ועוד משהו. אני כאילו מת בזמן העבודה. כך זה קורה בדרך כלל עם אנשים שיוצרים. אני כותב, אני מייצר איזו תמונה, איזה סרט, איזו מוזיקה, וכן הלאה, כאן יש איזו נישה שבה האדם דומה לבורא, לבריאה, למשהו כזה שנמצא בהתחדשות, ובהרגשה של עוד, ועוד, זאת המלכודת.

למספר אנשים שנכנסים לזה, יכול להיות שהיצירה היא כל החיים שלהם, אבל הם לא מרגישים את החיים בשום דבר אחר. הם מצפצפים על הכול, הם מוכנים לצייר לך בדם שלהם. בשבילם לעשות איזו מכונה חדשה, איזה גילוי חדש, זה הכול. את מה שהם מגלים, הם מגלים כל הזמן, והחסרונות שלהם מקבלים את המילוי. זאת הבריאה שבתוכה הם נמצאים, ואז באמת לא אכפת להם שום דבר חוץ מהיצירה.
האדם שנמצא ביצירה, בחיפוש, אין לו אושר, מין, משפחה, כסף, כבוד, ובכלל, אצלו  היצירה היא הכול. אם הוא חושב על מין, משפחה, כסף,כבוד, הוא כמו האחרים, ואז הוא לא נמצא ביצירה. כאן  זו באמת מלכודת, כי האנשים האלו הם מין נספח לאנושות, יש להם איזה טריפ והם נמצאים בו. אבל הם כבר נעלמים יותר ויותר מהאנושות. היום כל הדברים האלה הם רק כדי להרוויח, להצליח, מין ביזנס.

אורן: בסוף הסיבוב הזה שהוא עשה ביצירה, ועמל וכן הלאה, הוא מגיע למסקנה "ושנאתי אני את כל עמלי, שאני עמל תחת השמש". גם אתה משתמש בביטוי הזה של המלכודת.

כי זה לא מביא אותו לתכלית. הוא כמו כלב שכל הזמן מסתובב סביב הזנב שלו, רק בזמן הסיבובים, בגלל היצירות האלו הוא מרגיש לפעמים תענוגים. כמו שאתה מחליף את העבודה, מחליף אולי את המשפחה, אתה נוסע, אתה עושה, אבל זה  ברמה אחרת, זה מתוך ריקנות.

אורן: התחום הבא שהוא הולך לבדוק אותו הוא הקשרים האישיים והקשרים המשפחתיים, בחוג המשפחה. ואני לא אביא את הביטויים שלו כי הם קצת מזעזעים אבל בסופו של הדבר הוא אומר שזה גם לא שם.

לצערנו אלה הן הסטטיסטיקות והן מוכיחות שהוא צודק. זה לא קשה להבין, כל זוג שני, שלישי היום מתגרש. אבל בכל זאת הייתי רוצה שנתעמק בזה. לכאורה אין דבר יותר טבעי מהקשרים המשפחתיים.

נכון.

אורן: יש רגעים כמו הרגע שבו אתה נעשה אבא, או הרגע שאתה מחליט, כן, איתה אני מתחתן, ואז ביום החתונה, אתה מרגיש מלך.

 זה לא סתם שאנחנו עושים חגיגה גדולה, האדם באמת מרגיש שהוא עף. לאן הוא עף? הוא כל הזמן רוצה את האושר, הוא מרגיש שהוא עומד לגעת באושר. נולד לך ילד, אתה עומד על הקצה של החיים, אתה במקום הכי גבוה. זאת אומרת, כך זה נראה לנו.

זה בא לנו מצד הטבע, כך הטבע מסדר לנו את החיים, כדי שניתן המשך לחיינו.

אורן: אז למה הדברים שנראים הכי פשוטים, הכי טבעיים שיש, בסופו של הדבר,   גם הוא וגם הסטטיסטיקות יחד, מוכיחים שזה לא הולך גם שם. למה זה לא הולך? לכאורה זה הדבר הכי טבעי.

כי התכלית הכללית של ההתפתחות האנושית שבתוך הטבע, בתוך האבולוציה שלנו  היא שאנחנו נשאל את השאלה "בשביל מה אני חי?" השאלה הזאת מבדילה בינינו לבין החי, הבהמה לא שואלת את השאלה הזאת. לא רק השאלה מבדילה אותנו מהבהמה, אלה גם המימוש הנכון, אחרת אנחנו בהמות.

כשאני חי, הולך לעבודה, אוסף כסף לחופש, לבית, לכל מיני דברים ועושה את הכול בחיים, אין לזה לא התחלה ולא סוף הגיוניים. בשביל מה?

אורן:אתה הולך לסוף? נלך איתך ביחד, נזרום לסוף. בסוף הטיול שלו, אחרי שעבר את כל מה שאפשר היה לעבור בחיים קהלת אומר כך: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם."

כן, כי האדם נברא כדי לקיים את חוקי הטבע, וצריכים ללמוד וצריכים לקיים. חוק הטבע הוא פשוט, התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך", אם אתה מגיע לזה, אתה מגיע לאושר, פשוט מאוד, חד וחלק. זה מה שאומר לך אלוקים, הטבע, "בראתי יצר רע, בראתי תורת תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". אנחנו צריכים לקיים את הנוסחה האחת הזאת, בלבד, ואז אנחנו מסודרים.

אורן: אני אקרא שוב את הדברים שלו "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר", ש"את מצוותיו" אתה מסכם בציווי העליון "ואהבת לרעך כמוך" "כי זה כל האדם".

כן, וודאי, כי "מצוות" נקרא לתקן את התרי"ג הרצונות האגואיסטיים שלנו.

אורן: מה לתקן?

תרי"ג הרצונות, באדם יש 613 רצונות.

אורן: אילו רצונות?

ניצה:אלה הם הרצונות שהוא תיאר, פעם בכסף, פעם זה בדבר אחר, זה כל התיאור?

כן, אם אנחנו נפתח את זה בצורה הפסיכולוגית הנכונה, היפה האמיתית, אנחנו נגלה שיש בנו תרי"ג רצונות. "תרי"ג" זה 613.

אורן: הוא גילה את זה בכל הטיול, אותו הוא בדק?

כן, כל הרצונות של האדם שהם "יצר האדם רע מנעוריו", כי הוא רצה את הכול לעצמו, הוא ראה שבשום יישום של הרצונות האלה, אתה לא מגיע לאושר. אתה מגיע לאושר אך ורק בתנאי שעם הרצונות האלו אתה מוצא את היחס הנכון לזולת, ומממש אותם בצורת ההשפעה וצורת ההשפעה הזאת נקראת "הבל".

אתה מתרכז רק ב"הבל הבלים, הכול הבל", בצורה החיובית ולא השלילית. תישמע את המשפט "הבל הבלים, הכול הבל".

אורן: מה פירושו?

רק השפעה.

אורן: מה זו השפעה?

"השפעה", זה כשאני רוצה להתחבר עם כולם בצורה יפה כדי למלא את רצונותיהם וגם הם ימלאו את הרצונות שלי. ואז בצורה הדדית אנחנו יכולים להאכיל אחד את השני בכפית, אני נותן לך ואתה נותן לי, כי כמו שאנחנו עושים היום, אנחנו לא יכולים למלא את עצמנו אף פעם.

אורן: זה מה שהוא הבין בסוף?

כן. זה נקרא "הבל הבלים, הכול הבל". זאת צורה גבוהה, עם סימן קריאה, ולא עם סימן של שלוש נקודות.

אורן: מה למדתי מהסיפור שלו?  אומרים שהוא היה החכם שבאדם.

כי הוא מצא את הנוסחה לאושר.

אורן: מה הוא עשה בסיבוב הזה? בכל פעם הוא הסתכל לתחום מסוים בחיים, ובכל התחומים שהוא טייל, הוא אמר "נראה לי ששם נמצא האושר" הלך, השקיע, הוא מסתכל אחורה, אומר "זה לא שם".

הלך לדבר הבא, נראה לי שבזה יהיה לי אושר. הלך השקיע, גמר, זה גם לא שם. בסוף הגיע למה שאמרת עכשיו, שאני אף פעם לא יכול למלא את עצמי באושר, אלא האושר נמצא בזה שאנחנו ממלאים אחד את השני באושר.  

לכן "אהבת לרעך כמוך". זה המפתח לאושר, ועל כך מדברת התורה.

אורן: נניח שאפשר כך לזרום עם התסריט, היום הוא גילה את זה, ובעוד שנה הוא לא יסתכל אחורה ויאמר "זה גם לא שם?" זה לא יעבור לו?

לא. הוא נותן לך עכשיו עצה איך לממש, והמימוש הוא על כל אחד ואחד.

אורן: לא מבחינת המימוש, שלו בעצמו, אלא הוא מצא את זה שאפשר למלא את האושר, רק האחד כלפי השני.

הוא הגיע לאושר הזה.

אורן: למה אחרי שנה זה לא נגמר לו, מה הוא מצא בסוף, למה המסקנה הסופית, שונה מכל המסקנות הקודמות? כי בעבר הוא לא חשב שזה זה, ובאמת אחרי זמן מה התברר לו שזה לא זה.

כי על ידי כך שאתה מתחיל להתקשר לכולם יחד, אתה בונה את החברה העגולה, בה כולנו כלולים באחד וכולנו ממלאים את כולם, זאת מן חברה אין סופית, מין עיגול, שאף פעם לא נגמר וכל הזמן מתחדש הרצון הכללי למלא זה את זה.

ואז מגיעים לחיים משותפים כאלו, שבהם אני יוצא מעצמי ואני מרגיש את כולם, אני כאילו נפרד מהבהמה שלי.

אורן: מה זאת בהמה?

"בהמה" היא הגוף החי שלי, ואני כאילו יוצא לרוח שנמצאת מחוץ לי, אני חי בתוך האחרים, ואז אני מרגיש בזה את החיים האין סופיים. בכך אני מתחיל להרגיש את החיים שלי בצורת הרוח, בצורה וירטואלית, ממש כך, מחוצה לי, אני יוצא למימד אחר לגמרי, אני מתעלה מעל הרגשת החיים והמוות, מעל הרגשת הזמן. בזה אני רוחש מצב פסיכולוגי חדש, לזה צריכים להגיע, לכן זה נקרא "הבל, הבל הבלים".

אורן: לזה הוא הגיע.

 כן. ואנחנו צריכים לממש את זה.

 אורן: רציתי לשאול על המימוש. התחלנו מזה שאנחנו רוצים לבנות כאן חיים חדשים, בחברה הישראלית ובכלל בכל העולם, כשאתה מגדיר את האופק, את כיוון ההתפתחות ל"כולנו משפחה אחת", מה אנחנו יכולים ללמוד על המשפחה האחת הזאת מחיפוש האושר של קהלת? 

כדאי להיות חכמים, אחרי החכם הזה שבדק את הכול. אנחנו כבר עברנו בכל ההיסטוריה שלנו, את מה שהוא עבר בסיפורו ואנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים בשלב האחרון, ואחרי כל העיסוקים שלנו בעולם הזה, אנחנו רק מביאים את עצמנו לקריסה, לפשיטת רגל כללית, ולכן נשאר לנו רק דבר אחד, להיות בקיום של חוק הטבע הכללי "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו נעשה זאת, כמו שהוא אומר "את אלוקים שמע ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

רק צריכים להבין מה זה נקרא לשמוע את אלוקים ומה הן המצוות שלו, וכל זה הוא כדי להגיע לאהבה. המצווה אחרונה היא, "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". כל התורה מביאה לאהבה, ואז היא מתקנת את היצר הרע שבינינו, ביחס האחד לשני, כי מלכתחילה אנחנו נולדים כך, כדי לתקן  אותו ליצר הטוב, לאהבה.

אם אנחנו עושים את הפעולות האלו שהן פעולות בקבוצה, על ידי החינוך האינטגרלי, אז אנחנו  מגיעים למימוש ולפנינו הנצח.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה לכם שהייתם איתנו בטיול, לפנינו הנצח. עד הפעם הבאה, כל טוב ולהתראות.

[1] אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים (קהלת רבה א', ל"ד)

[2] "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל" (קהלת פרק א', ב')

[3] קהלת ב', ד' - ח', יא'.

[4] משלי כ"ה, כ"ה. 

לחצו כאן להורדה