חיים חדשים - תוכנית 195 - זוגיות מאוזנת

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום הרב לייטמן, שלום לך ניצה מזוז, ושלום לכם.

שלום לכולם.

אורן: במסגרת סדרת השיחות הלימודיות "חיים חדשים" עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, אנחנו רוצים ללמוד יחד איך אפשר לבנות קשר טוב בינינו. אבל לא סתם על קשר באופן כללי, אלא על הקשר הכי אינטימי ורגשי, על הקשר הזוגי.

אנחנו לומדים מהרב לייטמן שקשר טוב או חוסר קשר טוב בין אנשים נמצא במרכז כל המערכות שקיימות בחיים שלנו. כמו בינינו לבין בן או בת הזוג, בינינו לבין הילדים שלנו, ההורים שלנו, החברים שלנו, בין האנשים שאיתנו במקום העבודה. ובכלל, קשר או חוסר קשר מזיז דברים קדימה, או עוצר הכל.

אנחנו רוצים להתמקד הפעם בקשר הקרוב ביותר לאדם, בקשר הזוגי שמשפיע בצורה רגשית על כל מעגלי החיים שלנו. אנחנו רוצים ללמוד על פי תפיסת העולם האינטגרלית איך אפשר להצליח היום בחיים שלנו ולבנות את ההתקשרות הכי אינטימית, הכי רגשית. התקשרות שתשפיע עלינו בצורה טובה, בצורה  חדשה שתיקח אותנו אל חיים חדשים ותקנה לנו את היכולת להתקשר בטוב לכל האנשים שסביבנו.

ניצה: אני רוצה לפתוח ולומר שהשיחה הפעם באה ממקום מאוד קרוב אלי, זאת אומרת היא מגיעה מהתחום שאני עוסקת בו באופן אישי, מתחום האימון. למעלה מ50% מהנשים והגברים שמגיעים לתהליך האימון, מגיעים בדרך כלל בגלל שיש להם קושי ביצירת קשר זוגי. הנושא מאוד כאוב, מאוד טעון, הרבה אנשים מגיעים עם איזה כאב, עם תסכול שנובע מחוסר הבנה איך באמת ליצור את הקשר שכל כך משמעותי וחשוב להם. הרבה פעמים אני פוגשת אנשים שאפילו קצת התייאשו וקצת ויתרו. מידי פעם אני שומעת " אני כבר לא רוצה זוגיות", אבל האמת שבעומק ליבם הם מאוד רוצים זוגיות, רק שהם פשוט לא יודעים איך לעשות זאת. בשיחה הפעם אנחנו רוצים לדבר על כל הרגשות, על כל מה שאנשים כאלה עוברים בדרך להתקשרות כזו.

השאלה הראשונה שלי היא שאלה פרקטית. מהם הערכים האמיתיים שעלינו לחפש בבן או בבת הזוג?

עלינו להבין שבכל פעם אנחנו עוברים שינויים. וודאי שי אפשר להשוות את החיים הזוגיים של היום לזוגיות שהייתה לפני חמישים או מאה שנה, או עוד קודם לכן. האנשים היו קשורים פעם זה לזה בצורה הרבה יותר פשוטה, הם התחתנו עם אלה שחיו יחד איתם בכפר, עם הקרובים, עם בני הדודים והדודות. לכולם היה ידוע מאיזו משפחה ומאיזה תרבות וחינוך בא בן או בת הזוג, לא היו הפתעות. אפילו התפריט היה אותו תפריט, כמובן בהתאם לתקופה. לא היה אינטרנט, לא היה קשר, אנשים לא טסו לחופשה בחו"ל כפי שעושים זאת היום, לא היה דבר כזה.

הם היו תלויים זה בזה, גם בגלל מחלה וגם לצורך הזקנה והתמיכה ההדדית. בגלל חוסר זמן וחוסר כוח האדם לא יכול היה לטפל בעצמו. לא הייתה לו אפשרות לסדר את הבית שלו ואת מה שצריך, כמו לכבס, להכין אוכל, הסקה, כל דבר ודבר, זאת אומרת אנשים נזקקו זה לזה על מנת לשרוד. לכן אם אדם לא התחתן ולא הקים משפחה בריאה אז הוא לא ראה עתידו. איך הוא יחיה, איך הוא יטפל בעצמו, איך הוא יזין את עצמו בדברים ההכרחיים לחיים ללא בן או בת זוג. אי אפשר. לכן השאלה אם להתחתן ולהביא ילדים או לא, לא הייתה קיימת. גם החברה הכללית הייתה מסודרת בצורה כזאת שההורים, הילדים, הדור שני והשלישי חיו יחד באותו בית. זה היה משהו אחר, הם היו תלויים זה בזה, הזקנים בצעירים, הצעירים בזקנים, וכן הלאה.

מה שאין כן היום. בגלל הטכנולוגיה והקשר בין כולם הכל השתבש והשתנה. אנחנו לא צריכים היום בן או בת זוג, אנחנו יכולים לטפל בעצמנו בקלות ובלי שום בעיות. בכסף שאני מרוויח אני יכול לחיות בדירה משלי, לכלכל את עצמי, לשרת את עצמי, הבגדים נקיים, לא חסר לי כלום.

היום אין לי תלות בבן או בבת זוג. וחוץ מזה על ידי החינוך והמידע שהעולם ניזון ממנו היום, הילדים לא זקוקים להורים כבר מגיל צעיר. בגיל 11 או 12 הם רואים שהנה, עוד מעט הם יוצאים מהשגחת הגדולים. גם החיים שלנו מסודרים כך שאין לנו זמן לטפל בהם, אנחנו כבר לא עובדים יחד במשק הבית כמו פעם כשהילדים עבדו יחד עם ההורים. לכן אם פעם אנשים נזקקו זה לזה כדי לבסס את החיים שלהם, אם פעם גידלו תרנגולות ליד הבית וסיפקו לעצמם את הירקות והפירות,  אז היום זה כבר לא קיים.  

זאת אומרת אין לנו שום דבר משותף, ואם כבר יש, אז זה משהו שאפשר לחתוך בקלות לשניים, כל אחד יסתדר. גם החוקים וגם דעת הסביבה היום הם כאלה שלא נורא אם האדם שייך היום למשפחה או לא. אם יש לאדם עבודה, תחביבים או רצון להתקדם בחיים, אז זה הדבר העיקרי בשבילו. מלבד זה יש היום הרבה מאוד פיתויים והמשפחה מפריעה לו למלא את עצמו. כפי שאנחנו רואים, אנשים מחליפים ובונים כמה משפחות משך החיים שלהם. גם המחקרים אומרים שהאדם המודרני לא שותף למסגרת המשפחתית יותר מחמש עשרה שנים, הוא מחליף משפחה. יש עוד הרבה דברים, אבל התנאים הם לגמרי לא אותם תנאים כמו קודם, זה מצד אחד.

מצד שני, מושג המשפחה קיים בתוך בכל זאת האדם ובמיוחד אצל הנשים, הוא קיים גם אצל הגברים רק שזה פחות בולט. זה דבר מבוקש, אנשים רוצים, רק לא יודעים ולא התחנכו לזה, הם לא יודעים מה אפשר לדרוש ממשפחה. ובכלל מה המושג הזה, מה היא שותפות בין שניים שמתפתחת אחר כך לשותפות עם מספר ילדים, עם הורים וקרובים משני הצדדים. למרות שהקשר היום די רופף, אנחנו בכל זאת לא יודעים מה זה מושג המשפחה, לא מלמדים זאת בבתי הספר. אנחנו חווים זאת דרך סדרות הטלוויזיה או הבדיחות שיוצרות סוג של יחס מזלזל, כי כל אחד רוצה להראות כמה הוא גיבור בזה שהוא מראה דווקא את חוסר האכפתיות שלו.  

אנחנו לא יודעים מה זו משפחה וגם אין לנו דוגמאות, לכן יש לנו איזה מין חלום לגבי הזוגיות. כשהסתכלתי בזמנו על ההורים שלי ראיתי צורת חיים מסוימת, כל אחד היה שקוע בחיים שלו, כמעט שלא היו יחד.

איזו דוגמה יכולה להיות אם ההתחייבות להחזיק משק בית, או משהו משותף שמחייב את שניהם לעבוד כדי לשרוד ולהמשיך את החיים, לא קיים. התעשייה, הטכנולוגיה והחיים באינטרנט הרחיבו לנו את הגבולות. במקום לעסוק במשפחה, בעבודה או במשק הבית, כל העולם נכנס פתאום לדירה שלי. אין כבר בתים פרטיים כמו קודם, עברנו לדירות ומשם עברנו לסוג של יחסים שהם לא מובנים לנו.

גם אם אנשים חושבים היום על משפחה, אז אין להם חינוך מתאים לזה, אין להם דוגמה או דמות נכונה לחיקוי, ובכלל, מה זה נקרא "משפחה". זאת אומרת אם אנחנו מדברים על תיקון האדם על מנת שיגיע לסיפוק בעת בניית המשפחה, אז צריך לתת לו משהו פרקטי. הוא צריך לעבור קורס מיוחד שיהיה מורכב ברובו מפסיכולוגיה וגם ילמד אותו על מושג המשפחה, על ההורות, על משמעות הדורות, סבא, סבתא, אבא, אמא, נכדים, ילדים. זה דורש חינוך.

ניצה: אני אנסה לסכם את הדברים שאמרת, כי אני חושבת שזו הבעיה המרכזית. אמרת שכבר אין תלות, אין שיתוף, אין שום דבר משותף כמו פעם. גם האינסטינקט להתחבר יחד בתוך קהילה קטנה או באיזה כפר קטן, נעלם. אנחנו נמצאים היום בעולם שלכאורה מחובר, מקושר, פתוח, יש טכנולוגיה, הכל, אבל אין בסיס אמיתי להתקשרות בינינו.

לכן קודם כל השאלה הגדולה שאיתה אנחנו רוצים לצאת לדרך היא, על בסיס מה אנחנו יכולים להתקשר בינינו?

זאת בעיה, כי את שלושת המרכיבים של החיבור, שהם אוכל מין ומשפחה, אני יכול להשיג היום בקלות. אני יכול להשיג אוכל מוכן או חצי מוכן ולהשתמש במיקרוגל ובמקרר. אפילו כשאני מתחתן, השאלה האם בת זוגי מסוגלת בכלל לחמם בשבילי את הדברים האלה. זה דבר אחד. דבר שני, אני לא בטוח שמין יספק אותי כי הכל זמין היום, וחוץ מזה מלמדים אותנו להתנהג כך. אפילו אם אני לא רוצה את הפיתויים האלה, ואני רוצה קשר יפה וקבוע אז העולם מבלבל אותי, הוא משכנע אותי כל הזמן שאני מפסיד משהו. מושג המשפחה מפחיד אותי ומחייב. עם כל האפשרויות שיש לי היום בחיים, הוא מכניס אותי לאיזה בית סוהר, אני כל הזמן חייב כך וכך.  

לכן אנחנו צריכים כנראה להגיע לתבנית של משפחה אחרת לגמרי ולא לחפש "איפה הן הבחורות האלה עם הקוקו והסרפן". זאת אומרת צורת המשפחה שהייתה אז איננה. הסבא והסבתא שחיו עם הילדים והנכדים במשק בית קטן עם התרנגולים והאפרוחים בסמוך לגן ירק לא קיים יותר. יש משפחה חדשה, והמשפחה החדשה הזאת כנראה שצריכה להיות לגמרי חדשה.

זאת אומרת עלינו לראות את המשפחה כחלק קטן, כתא קטן מכל המערכת הגלובלית. עלינו לחנך את האנשים להיות בקשר ביניהם כמו שהעולם מסודר היום. העולם חייב להיות בקשר נכון בין כולם כדי לשרוד, הוא חייב להיות בהתאם לטבע. עלינו להגיע למצב שכולנו מחוברים בהדדיות כדמות מערכת אחת, כמנגנון אחד. כגוף חי אחד שמאזן ומסדר את עצמו ודואג לבריאות הכללית שלו. החברה האנושית חייבת להידמות לגוף הביולוגי שלנו, אנחנו צריכים ללמוד איך הגוף שלנו פועל, וכך לפעול בינינו בדרגה האנושית.

בצורה כזאת אנחנו צריכים לגשת לתא המשפחתי, כי בעצם כל תא משפחתי הוא כיחידה אחת מהגוף הכללי, הוא בנוי מגבר ואישה, מפלוס ומינוס שמקושרים יחד.

לכן רק אם אנחנו מדברים על החינוך הכללי ועל כך שהטבע מחייב אותנו לזה, כי זו הגישה הנכונה ביותר לחיים, והאנשים מבינים ומרגישים כך, אז דעת הקהל הכללית משתנה. כלומר דעת הקהל מחייבת אותנו להיות נשואים כדי להיות בקשר בינינו. אנחנו חייבים להרכיב את החברה האנושית ממשפחות, כדי שגם החברה עצמה תהיה כולה כמשפחה אחת גדולה, וכל העולם יהיה כמשפחה אחת גדולה. רק בצורה כזאת נצא מהייאוש, מכל התסכולים, מכל הבעיות ומכל מה שיש ונגיע להישגים מיוחדים. נגיע לעידן החדש ולהשגת החיים המיוחדים, החיים החדשים.

אם נתקדם בצורה כזאת, אז נוכל להצליח. אנחנו לא יכולים להצליח בצורה אישית ובגישה צרה, זה חייב להיות כחלק מטיפול כללי בכל החברה, כמו במשפחה אחת. והעיקר, דעת החברה צריכה לחייב את כל הצעירים להתחבר לבני הזוג הנכונים.

ניצה: נגעת בנקודה מסוימת ואני בכוונה רוצה להרחיב עליה, כי זאת נקודה כואבת לאנשים. מעבר לתסכול שדיברנו עליו קודם, אמרת שכדי לשרוד חייבת להיות זוגיות במשפחה.

יש הרבה מאוד אנשים שלוקים היום בחרדות ובתקפי חרדה, ואם אתה מברר קצת פנימה, אז אתה מבין שמקורם הוא מהרגשה מאוד ברורה. מהפחד להישאר לבד, מהפחד לא להיות קשור לאף אחד ולהישאר לבד בעולם הזה.

זאת אומרת, יש כבר הכנה מסוימת ואנשים מרגישים אותה. נגעת בנקודה מאוד חזקה, כי מצד אחד אמרת, וזה נכון, שכבר אין תלות, לא צריך מישהו כדי להכין אוכל וגם לא בשביל מין, כי הכל פתוח ואין שום דבר משותף. אבל אותה חרדה קיומית להישאר לבד קיימת כבר בהרבה מהאנשים היום.

השאלה היא בכל זאת האם הם יוכלו למצוא לה מענה בזוגיות. כי את התלות ההדדית, את התמיכה ההדדית לא מגלים כל כך בזוגיות של זמנינו. לכן החרדה קיימת, אבל הפיתרון לא קיים.

נכון שבכל זאת שניים זה שניים, ומי שעבר כך את כל החיים הוא מרגיש תלות והתחייבות, כי זה הרגל, אנחנו בכל זאת בני אנוש. אבל הפחד להישאר לבד לא יכול להחזיק את האדם בצורה יפה וטובה בתוך משפחה. לא, אי אפשר להחזיק דבר כזה משלילה, רק מחיוב.

ניצה: נכון. חשוב להבין שאנחנו לא מתקשרים למישהו רק מתוך הפחד, אלא באמת מתוך רצון לחיבור ולקשר פנימי עמוק יותר. אבל עדיין אין ספק שהמניעים של הרבה מאוד אנשים נובעים מהפחד.

ודאי, ההתחלה באה מזה.

ניצה: נכון. וזה ברור שההתקשרות הנכונה לא באה ממקום של פחד, כי אז היא יוצרת תופעות אחרות, כמו התקשרות לאנשים לא נכונים ומתאימים, או פחד לעזוב קשר לא תקין. אבל בוא נניח שיש כבר באמת איזה רצון להתקשרות, רק שיש חוסר הבנה איך לעשות זאת. השאלה איך מתחילים בכלל את התהליך הזה.

בשלב הראשון של תהליך האימון הקלאסי שכולם מכירים היום, האדם עושה בדרך כלל בדק בית עם עצמו. הוא מכיר את הטבע שלו, ומה יש בו שהוא יכול להעניק לקשר הזוגי. אחר כך מגיע שלב שבו אדם עושה כאילו רשימת מכולת, מה הוא היה רוצה שיהיה בבן הזוג או בזוגיות שלו. מתוך זה הוא מתחיל להיות מכוון יותר. האם התרגיל הקלאסי של היום הוא נכון, ואם לא, אז איזו חלופה אתה מציע?

זה לא רק היום, זה תמיד היה כך. כמה ומה את נותנת ומה אני נותן, וכולי. השדכנים תמיד דיברו בצורה כזאת ביניהם ועזרו לצעירים לסגור את העסקה אפילו בלעדיהם. זה כמו עסק. זה ברור. הרי אנחנו שני אגואיסטים שרוצים לדעת אם כדאי או לא כדאי לנו להיות יחד. אחד מהנתונים שאנחנו שוקלים כדי להיות בקשר הדדי הוא כביכול כוח הקנייה.

אני לא חושב שהגישה הזאת נכונה, היא לא יכולה להחזיק מעמד היום. ודאי שהיא תחזיק זמן מה, אבל אנחנו משתנים. זה בטוח שאנחנו לא יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים היום לעומת מחר ואפילו לא לעומת היום. הפסיכולוגיה שלנו השתבשה מאוד, כי ההשפעה החיצונית העצומה משפיעה עלינו, היא משתנה וזורקת אותנו מפינה לפינה. זה אסור וזה מותר, זה כדאי וזה לא, כל עונה וכל אופנה משנה אותנו לגמרי. לכן אם אנחנו משתנים גם מבפנים וגם מבחוץ, אז איך אפשר להגיד שהחשבונות האלה יהיו נכונים. לא. אלא אך ורק אם אנחנו נציב לפנינו ערך עליון, איזה אתגר, איזו מטרה שעומדת מעל כל השינויים שבאדם ובחברה. רק אז גם החברה וגם המרכיבים שלה שהם הזוגות הצעירים גם יישרדו וגם יפרחו, הם ממש יתפתחו.

ניצה: איך היית מגדיר את המטרה העליונה הזאת?

במובן הטכני אני קורא לזה איזון, כי היחסים חייבים להיות מאוזנים בין כולם, גם במשפחה וגם בחברה שהיא כמשפחה. החוקים בין כל החלקים הם אותם חוקים כמו החוק הכללי של הטבע.  

האיזון הזה קיים בצורה אינסטינקטיבית בחיות. החיות יודעות איך להתנהל לפי החוקים הפנימיים שלהם, אף אחד לא חושב, הוא יודע שכך צריך להתנהל וגמרנו. במיוחד בדורות האחרונים עלינו מעל דרגת החי. עד לפני כמאה חמישים או כמאתיים שנה חיינו בצורה כזאת עד שעלינו לדרגת האדם האנושי ואז רשת היחסים השתבשה אצלנו. לכן אנחנו צריכים לקחת עכשיו בחשבון את הערכים החדשים. בשביל מה אנחנו צריכים משפחה, בשביל מה אנחנו צריכים את החברה אנושית, את המדינה.

הכל מתפרק. כפי שאנחנו רואים הגבולות הם לא גבולות, העמים מתערבבים ביניהם, אנשים עוברים בקלות ממקום למקום. לא אכפת להם באיזה מקום לחיות, העיקר שיהיה יותר נוח, יותר טוב. האדם עוזב את המשפחה שלו, את העם שלו ואת המדינה שלו. אני לא אומר את הדברים בגלל שאני רוצה לחזור לאחור, דווקא ההפך, אני רוצה להתקדם בהתאם לטבע שנמשך לאיזון. כפי שבדרגת החי הכל מתקיים בצורה מאוזנת, כך צריכה להיות החברה האנושית. עלינו להבין זאת, כולנו צריכים להיות כמשפחה אחת.

 אם נחשוב בגדול על החברה האנושית או לפחות על המדינה, אז ניתן להתחיל לפמפם לכולם את הערכים האלה. אפשר לעשות זאת על ידי פרסום, הפצה. הרי יש הצלחה בפרסום, עובדה שאנשים מפסיקים לעשן. את עניין העישון לקחו בידיים והחליטו שזה כדאי, פרסמו בכל העולם ואף אחד לא יכול לקום נגד זה היום, אפילו לא יצרני הסיגריות. אותו דבר אפשר לעשות כאן.

אורן: לאיזו תוצאה אתה רוצה להגיע על ידי הקמפיין לזוגיות?

אני רוצה להגיע קודם כל למצב שכולנו משפחה אחת. כי נדרשת לזה דעת קהל, נדרשת סביבה שתאמץ את הגישה הזאת. גם לגבי עישון יצרו בסביבה דעה שזה רע, וכיום אדם שמעשן כבר בודק האם במקום הזה מותר לעשן או לא, ובכלל איך יסתכלו עליו.

אורן: כלומר התוצאות מקמפיין מוצלח צריכות להיות הרגשה כללית כמו כמשפחה אחת.

צריך להתחיל זאת דווקא באופן כללי ולא רק מהזוגות הצעירים והבודדים. להתחיל מבחוץ ואז לצמצם פנימה וכך להגיע לכל אחד ואחד.

אורן: לצורך העניין נניח שאין לי קשר זוגי. מה אני אמור להרגיש מאותו פרסום?

אתה רואה פתאום בכל הפרסומים, אתה שומע שירים, כולם אומרים "כמה טוב שכולנו מחוברים יחד".

אורן: איזה רצון נוצר בי?

נוצרת בך הרגשה חמה, הדדית, אתה מרגיש אווירה בטוחה בסביבה ובחברה כזאת. אתה מתחיל להבין שהמילה אנחנו היא מאוד חשובה, "אנחנו כולנו תלויים זה בזה, כולנו ידידים, אנחנו כולנו ערבים זה לזה". לאחר שלאט לאט נבנה בך יחס לזולת, זה כבר צעד אחד קדימה לקראת היחס לבן הזוג.

אורן: אתה מתכוון שכעת ייבנה בי רצון לזוגיות?

כן, לאט לאט. קודם עליך לצאת קצת מעצמך ולהתייחס למה שמחוצה לך, ואחר כך אתה פועל באותו כיוון. כלומר אנחנו משפחה אחת, כולנו מורכבים ממשפחות יפות, "לא טוב היות האדם לבדו", וכן הלאה.

אורן: ואז נבנה בי הרצון לקשר זוגי?

כן. אבל אתה נמצא כבר בסביבה שתומכת ומעודדת את זה מאוד. ואותם הכללים שקיימים כבר בסביבה הגדולה, אתה משכין אותם גם בתוך המשפחה.

אורן: אתה מתכוון בקשר הזוגי.

כן.

אורן: נניח שעל ידי השפעה כלל חברתית גרמת לי להגיע למצב שאני רוצה לבנות זוגיות. הבנתי את כל מה שאמרת, אני אפילו מרגיש את הלחץ סביבתי ונוצר בי רצון כזה.

השאלות שאנחנו עומדים להציג כעת הן שאלות שנשאלו על ידי אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה. זאת אומרת כתוצאה מדעה חדשה בחברה הכללית הם רוצים לבנות קשר זוגי, אבל הם נתקלים בקשיים ומבקשים ממך עצה מעשית והמלצה.

הרבה גברים ונשים מרגישים שהבעיה שבגללה אין להם זוגיות, היא מפני שאין בהם שום דבר מיוחד. "מה כבר יש בי כדי שמישהי תרצה לבנות דווקא איתי קשר זוגי, הרי יש הרבה פנויים ופנויות, יש עוד מאה כמוני". כך הם אומרים. דרך אגב, התחושה הזאת חזקה מאוד אצל נשים.

מה אני יכול לעשות כדי לצאת מהמצב הזה, איך עלי להתחיל להיפתח. כי אני סגור, ובגלל זה גם אף אחת לא לוקחת אותי, לוקחים את כל האחרים. אני רואה שאלה בנו זוגיות וגם אלה, ואני כבר שנים לבד. איך אני יכול לצאת מהתחושה שאין בי שום דבר מיוחד?

אם אתה מדבר על משפחה גדולה כמו עם ישראל שתמיד ראה כך את עצמו, אז תמיד היו לנו שדכנים. מלבד זה היו גם אנשים שדאגו לשלום החברה, כמו רבנים, שדכניות. היו גם סבתות כאלה שתמיד דאגו שאף בחורה לא תישאר לבד. במיוחד אצל הדתיים. עשרות שנים הייתי ביניהם, וזה פלא, אם מישהו צלע על רגל ימין אז הם חיפשו מישהי שצולעת על רגל שמאל כדי לחבר ביניהם, שאף אחד לא ירגיש מקופח.

כך היה משך דורי דורות, אף בחורה לא נשארה ללא חתן. החברה הרגישה מחויבת, היא חיפשה אפילו במקום רחוק מישהו מתאים.

ניצה: זאת הייתה דאגה חברתית.

וודאי, זו הייתה דאגה חברתית חזקה ועמוקה מאוד. זה מושרש בדם שלנו ולא משנה באילו תפוצות היינו, באילו ארצות. זה היה כך גם בתימן, ברוסיה, באירופה, בכל מקום, כי החברה שלנו נוסדה כמשפחה, כולנו כמשפחה אחת. אלא שכתוצאה מהאגו שלנו התנתקנו מכל אותם קשרים.

 אנחנו חיים היום בקיבוץ של  גלויות ואין לנו את זה. אבל ברגע שנתחיל להשריש בחברה את החינוך האינטגרלי עלינו להחזיר  את הדברים האלה למקומם. הדאגה ההדדית לשלום החברה חייבת לכלול בתוכה בניית זוגות מוצלחים. זאת האווירה שצריכה להיות, הדאגה הזאת. בצורה כזאת האדם יתרכך ויחפש את מה שמתאים לו לפי הערכים החדשים. זאת  לא בעיה, אבל שוב, רק אם זה מתעורר כנחלת הכלל.

אורן: בוא נמשיך עם העצה האחרונה שנתת, לחפש לפי הערכים המתאימים. מה הערכים האמיתיים שעלי לחפש בבן או בבת הזוג?

אם יש בי מטרה ונכונות להיות שותף להשגת מטרת החיים שלי, אפילו אם מדובר על תחביב מסוים, אז יש לי משהו בחיים שמאוד חשוב לי. אם אני מכור לכדורגל, או למשהו אחר, אז צריכים להבין אותי, כי יתר הדברים האחרים הם בדרגת חשיבות פחותה בשבילי.  

לכן מאוד חשוב שנבין זה את זה, הרי גדלנו באותה חברה פחות או יותר. אפילו שלא, אבל אם עכשיו אנחנו נמשכים לאותם ערכים, חיים בחברה שעוזרת לנו ומפרמטת אותנו, בחברה שמסדרת ומקשרת אותנו בצורה חדשה ונכונה, אז אנחנו מסכימים עימה. אם אנחנו נמצאים בחברה אינטגרלית אז אנחנו מוכנים להיות כחלק ממשפחה אחת גדולה. משהו צריך להיות. זאת אומרת עלינו לחפש קודם כל את הדברים הגדולים והברורים שבהם אנחנו דומים. זה לא אומר שאנחנו מסכימים, אני לא צריך להסכים איתה והיא איתי, כי אפילו בלעדיה הייתי עושה כך, ובאותה מידה גם היא.  

זאת אומרת חובה שמלכתחילה תהיינה נקודות משותפות בינינו. אתה לא יכול לחבר בין אש למים, כי גם אם ייצא חיבור אז הוא יהיה כזה שהאחד ידכא כל הזמן את השני.

נראה לי שמלבד זה, כי גם מלמדים אותם ויתור הדדי, אין בעיות נוספות כל כך. ויתור הדדי הוא חובה, מפני שאם אנחנו כורתים עכשיו ברית בחופה, או בכל צורה אחרת, אם אנחנו נכנסים לעסק משותף וחותמים על חוזה ומתחייבים, אז עלינו לדעת שצריכים לקיים את החוזה.

אורן: של הוויתור.

כן. מי יחייב אותנו לקיים את הוויתור ההדדי, אני כלפיה והיא כלפי? לכן אנחנו צריכים תנאים חיצוניים חזקים שיחייבו אותנו, כי האדם הוא חיה קטנה ואגואיסטית. עלי לעורר בי כל פעם את החינוך שעוזר לי להחזיק את האגו שלי במקום וקצת לוותר עליו, להשתתף בשני. כמו שהחברה הגדולה העגולה והאינטגרלית מחייבת אותי, כך גם במשפחה.

זאת אומרת חיי המשפחה וחיי החברה צריכים להיות די דומים, האחד תומך בשני בצורה הדדית. לכן מה שאנחנו צריכים זה לראות שקיים קשר בין המשפחה שלנו לבין החברה הגדולה יותר. אם אנחנו נרגיש התחייבות הדדית ולחץ הדדי, גם מהמשפחה כלפי החברה הגדולה וגם מהחברה כלפי המשפחה, אז גם אנחנו נרגיש את חובתנו בתוך כל זה. זה יקיים את הברית, את החוזה שלנו בינינו.

אורן: זה כמו בקבוצה שרוצה לרזות או להיגמל מעישון או מאלכוהול, זאת אומרת הפרטים בתוכה מחזקים זה את זה בכיוון הכללי שלשמו הם התכנסו.

כן, הכיוון הכללי חוזר בפידבק אליהם.

אורן: כאשר כבר רוצים לבנות קשר זוגי, אז קיימת תחושה נוספת שהרבה אנשים מרגישים. הם אומרים כך, דווקא מי שמוצא חן בעיניי לא רוצה אותי, ומי שרוצה אותי אני לא רוצה אותו. יוצא שכל הזמן יש חוסר התאמה. למה זה קורה ואיך אפשר לשנות את זה?

אני חושב שהגבר והאישה לא מבינים מה הם רוצים.

אורן: נניח שהם שואלים את השאלה במסגרת תהליך של סדנאות לזוגיות שאנחנו רוצים להקנות להם. איך הם יוצאים מהמקום הזה?

עליהם לברר קודם למה הם רוצים דווקא תכונות כאלה ולא כאלה בבן או בבת הזוג. הם צריכים לבקר את עצמם, על סמך מה הם חושבים שדווקא בן או בת זוג עם התכונות כאלה וכאלה יתאים להם. כי בדרך כלל יש בהם איזו הכוונה חיצונית, הם מושפעים מסדרות שונות, מדוגמניות או מדוגמנים הזויים לגמרי. הם רוצים שיהיה להם בחיים איזה מאצ'ו, איזו כוכבת, בצורה כזאת הם מסתכלים על החיים. הם לא מסתכלים על פנימיות האדם, אלא לפי מה שמכתיבים להם המדיה והאינטרנט. אני לא מתחתן כדי להופיע איתה יחד על הבמה, לא בשביל זה אני מתחתן. אנשים חושבים שהם מתחתנים על מנת להופיע בפני אחרים.

אנשים חושבים שהם מתחתנים כדי להיראות טוב לפני הקהל, לפני האחרים. האם אתה הולך יחד איתה באמצע הרחוב כדי שכולם יסתכלו ויגידו, "תראו איזה זוג מתאים". היכן אתה רוצה להראות את החיצוניות המתאימה שלכם? באף מקום. למי אתה רוצה להראות שפנימיות שלכם מתאימה? לאף אחד.

כדי לבדוק אם הבן או בת הזוג מתאימים אתם צריכים להסתגר יחד בארבע קירות ולבדוק עד כמה אתם מתאימים. האם אתם מסתדרים או לא מסתדרים עם החינוך, עם הכוונות, עם כל מה שיש. רק בצורה כזאת. ואז אתה מתחיל לראות שהגוף כאן לא העניין והפרצוף לא העניין, אלא יש כאן סוג של  דברים שאפילו לא שייכים להבעה החיצונית. יש בניכם מין נטיות פנימיות דקות, אתם מסוגלים להרגיש זה את זה, להסכים ולהשלים האחד את השני גם בלי מילים. אומנם יהיה חיכוך בניכם אבל על דברים עדינים, וזה טוב. שפשוף קל הוא מגרה, הוא מביא חיבה. גם כשאני מלטף את הראש זה חיכוך. זאת אומרת הכל תלוי בעדינות המגע, כי מליטוף ועד מכה יש הרבה דרגות של התקשרויות שונות. לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות, אבל שתמיד תהייה הבנה והתקשרות, שאתם תדעו איך לנהל יחד עם שביעות רצון משותפת. כאילו ששניכם אוכלים מאותה הצלחת ומה שטעים, טעים לשניכם.

ניצה: איזה הנחיה אתה באמת נותן לזוג כזה?

קודם כל מוותרים על כל החיצוניות, פחות או יותר, כי אדם לא יכול להתעלם מזה לגמרי, אבל ממש כך. זה דבר אחד. דבר שני צריכים לברר כמה משותף יש לכם בהרְגלים, ביחס לחיים, בנכונות לשרוד, לסבול, לוותר. עד כמה אתם נהנים מהקשר ביניהם, כמה אתם מעריכים את הקשר לעומת קצת ריחוק ופירוד. עד כמה אתם מוכנים לעבור בקלות לוויתור מתוך רוגז, וכולי.

יש כאן סדרת תרגילים בלתי פוסקת, גם לאחר שהתחתנו והקימו משפחה. מערכת החינוך הזאת כל הזמן צריכה לעבוד. החיים לא נגמרים, האדם כל הזמן משתנה. זה לא שמחתנים וגמרנו, לא. זה חייב להיות כענף בתוך חינוך האינטגרלי שפועל על כולם.

ניצה: אני רוצה רגע לתת דוגמה. יש תכנית טלוויזיה שמשודרת בערוץ מרכזי שנקראת "דייט בחשכה". מכניסים שני אנשים שלא ראו אף פעם אחד את השני לחדר חשוך ונותנים להם כל מיני משחקים, תרגילים, כל מיני צורות מסוימות, ואז הם מתחילים ליצור קשר ביניהם. ורק בסוף התהליך, לאחר מספר פגישות, כשכבר נוצר איזה קשר, אז מדליקים את האור והם רואים אחד את השני. זה בעצם הרעיון. נוצרת אינטראקציה שהיא נטולת ביקורת חיצונית שאנחנו רגילים להתייחס אליה. כלומר קודם אני מתייחס כל למה שאני רואה, ואחר כך אני הולך לחפש פנימה. וכאן זה ההפך, קודם כל ניכנס לפנימיות ואחר כך לחיצוניות.

נניח שאני רוצה לעשות כזה תהליך. אילו תרגילים אתה מציע לי לברר ביניהם בתוך המשחק הזה. מה נכון לתת להם כדי שיתחילו את האינטראקציה ביניהם?

את החינוך שאנחנו אוחזים בו, את החינוך האינטגרלי. זה מה שצריך לתת. לחבר להם כל מיני שאלות ותרגילים שמביאים אותם לצורך לוותר, להשלים. להביא אותם לכאלה מצבים שכאשר האחד ירצה להגיד "לא, אני רוצה לחתוך, להתרחק", הוא גם יחשוב "איך אני יוצא מהמצבים האלה בצורה יפה, כי הקשר הוא ערך עליון שמחייב אותי עכשיו לוויתור ואין לי ברירה".

אורן: אתה יכול לתת דוגמה?

אני אתן להם דוגמה דרסטית. אם אני לא מדבר עם אשתי כמה ימים, התרגזתי, ואני בכלל לא יודע, יתכן שאני לא אדבר איתה לעולם, אבל פתאום קורה משהו לילד, אז אנחנו מתחילים לדבר בינינו או לא?

ניצה: זה ברור.

זאת אומרת יש ערך עליון שהוא למעלה ממה שקורה בינינו. כאלה תרגילים צריך לתת. לכן אני אומר לחייב אותם לוויתורים הדדיים. חייבת  להיות דעת החברה, דעת הסביבה, הערך הכללי של האינטגרליות, אחרת החיים לא יתקיימו. צריך ללמד אותם ללכת באופן קבוע לפי הערכים האלה.

ניצה: זאת אומרת הוויתורים הם לא באינטראקציה שלנו, אלא הם תמיד ביחס למטרה העליונה שחשובה לשנינו.

או ביחס לחברה הכללית. למה משפחות חרדיות לא מתגרשות מהר כל כך כמו המשפחות החילוניות?  בגלל דעת החברה. מלבד זה יש בניהם הרבה נקודות משותפות, יש בשביל מה להתקיים ולחיות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, מצוות, וכן הלאה. זאת אומרת אנחנו צריכים את דעת החברה. האדם הוא חיה אגואיסטית שרוצה בכל רגע לברוח על ידי הדחפים האגואיסטיים לכל הכיוונים. הוא קודם בורח ואחר כך חושב. "לא תתורו אחרי עיניכם"^[1], העין שלי זורקת אותי מיד לכל הכיוונים. איך אני נאחז? רק על ידי לחץ חברתי, אחרת אף משפחה לא תחזיק מעמד.

אבל עלינו להסכים שמתוך מטרה יותר עליונה אנחנו מגיעים לחיים שלווים, להרגשת חיים בדרגה אחרת מהיום, גם במשפחה וגם בחברה. לכן זה מחייב את כולם.

אורן: את כל הזוגות.

כן. גם את בני הזוג.

אורן: אנחנו רוצים להתמקד היום בדיוק במקום שאנשים מתקשים לאתר את בן או בת הזוג כדי להתחיל לבנות את הקשר הזוגי. יש הרבה כאלה שלא מצליחים למצוא בן זוג למרות שהם מאוד רוצים. הם מגדירים את החוסר ההצלחה שלהם במציאת בן זוג כחוסר מזל. איך אתה רואה את זה, האם באמת אפשר לקשר את חוסר יכולת למצוא בן זוג לחוסר מזל בחיים. כי נראה לפעמים שהאנשים האלה מאוד מוצלחים בכל התחומים אחרים, כמו בקרירה ובמימוש העצמי, אבל בזוגיות לא מצליח להם. האם זה באמת חוסר מזל?

יש באמת עניין כזה. ברור שלכל אחד ואחד יש את דרכו בחיים, אבל יש לנו הרבה דוגמאות של אנשים מהחיים ומהיסטוריה שלא מסוגלים למצוא בן או בת זוג מסיבות לא ברורות. כל אחד מוצא, והם לא מסוגלים. אנחנו לא יודעים בדיוק את הסיבות, לכן אומרים מזל.

אורן: נניח שלהמון פנויים ופנויות יש כזאת תחושה, הרבה אנשים מרגישים שזה פשוט חוסר מזל. מה אתה ממליץ לעשות עם תחושה כזאת, כי בסופו של דבר התחושה הזאת די עוצרת את האדם, הוא מוותר מראש. זאת אומרת הוא מתייאש מאפשרות לקשר ואומר שזה חוסר מזל. האם זה נבון להתייחס כך?

נראה לי שזה פתיר. אם אדם עובר טיפול אינטגרלי, אז הוא ימצא בת זוג. הכל תלוי בערכים, בצורות שהוא מייצר לעצמו, עם מי הוא מסכים ועם מי לא. אני לא חושב שזו בעיה. שוב, הבעיה היא דאגה חברתית שלא יישארו אנשים פנויים. אנחנו צריכים לדאוג שבחברה שלנו, וככל שהיא תגדל עד למימדים של כל האנושות, שכל אחד ואחד יקבל קודם טיפול נכון, חינוך נכון וחברה נכונה שתוכל לתמוך נכון בבני הזוג, ואז לדאוג להיווצרות הזוגות המוצלחים.

אורן: נראה לי שאתה לא תולה הרבה תקווה בפונקציה של שידוכים שכבר לא קיימת היום בחברה המודרנית.

יש את דעת החברה. אבל יש מומחים שכן ממליצים.

אורן: היום זה לא כל כך מקובל, אבל נניח שבחברה המתוקנת העתידית תהייה כזאת פונקציה. בוא נתייחס רגע אלי, נניח שאומרים לי, "תשמע, יש בשבילך בחורה כמו כפפה שמתאימה ליד.

קודם כל אני דורש מהם תעודות. אני שואל האם עברתם את החינוך האינטגרלי, האם התייעצתם עם האנשים המומחים, ומה הם אמרו. האם הגעתם לאיזה אדם או שניים, לא חשוב כמה, ישבתם לפניהם והם חקרו אתכם. האם נתנו לכם תרגילים שלפיהם בדקתם האם אתם מתאימים או לא מתאימים. ולא סתם אם אתה מסכים לקבל אותה, והיא מסכימה לקבל אותך, אז וגמרנו. לא. אלא האם אתם באמת עברתם מבחן התאמה אחד כלפי השני ואתם בטיפול של המומחים שעוזרים לכם לברר את כל הנקודות.

אורן: ואז כמו בכניסה למקום עבודה, מקבלים גיליון הערכה.

כן.

אורן: הזמן שלנו הסתיים, ודאי נקיים שיחות נוספות בנושא.

ניצה: בשיחה הפעם למדנו איך להתקשר. מצד אחד למדנו שהחוקים האינסטינקטיביים הקודמים כבר לא עובדים יותר. אבל מצד שני עדיין לא השכלנו לבנות מהלך חברתי שמחזיר את הדאגה לחברה שדואגת שכל הפרטים בתוכה יתקשרו נכון ביניהם. כמובן שלפרט עצמו יש חלק ואחריות ביצירת הקשר הזה, ועל כך נמשיך לדבר בתכנית הבאה.

אורן: רב לייטמן, מה הדבר החשוב ביותר שלמדנו היום בקשר למציאת בן זוג?

על הערכים החדשים האמיתיים והנכונים שכל אחד מקבל על ידי חינוך אינטגרלי.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה ותודה לכם שהייתם איתנו. ועד הפעם הבאה כל טוב.

[1] "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו, ל"ט)

לחצו כאן להורדה