חיים חדשים - תוכנית 207 - סמכות הורית

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, שלום לך הרב לייטמן, ושלום לך ניצה.

שלום לכולם.

אורן: במסגרת סדרת השיחות הלימודיות "חיים חדשים" עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן אנחנו רוצים ללמוד הפעם איך אפשר לייצור קשרים טובים יותר בינינו. קשרים שיזרימו אל תוך החיים שלנו שמחה, אושר, חום, ביטחון, שפע, שנרגיש שהכל פורח ולא נובל. בכל שיחה אנחנו לוקחים את הרב לייטמן לטיול אל אחד ממחוזות החיים שלנו הקשורות להתקשרויות שלנו עם האנשים סביבנו. בסדרת השיחות שלפנינו אנחנו חודרים היישר אל תוך הבית, אל המשפחה. כולנו בעלי משפחות, בין אם זה ההורים שלנו או הילדים שלנו, הנכדים, לא חושב בני כמה אנחנו ומאיפה באנו, כולנו שייכים לעיגול מסוים שקוראים לו משפחה.

בסדרת השיחות שלנו אנחנו מנסים ללמוד איך לקיים את התא המשפחתי בצורה חדשה. כפי שאנחנו רואים המצב היום לא כל כך טוב, המשפחות די מפוררות, הן מתרסקות, חלקן על ידי גירושים וחלקן בגלל התפוררות פנימית.

אנחנו רוצים לקום ולעשות מעשה, ללמוד איך לעשות זאת אחרת. ללמוד משהו חדש באמת שיוכל להביא אותנו אל החיים החדשים. קיימת בנו הרגשה שכל מה שנלמד בבית יוכל גם לשמש אותנו מחוץ בית. וכך יכולת ההתקשרות שלנו לאנשים הקרובים אלינו תביא לנו אחר כך רווחים בכל ההתקשרויות שלנו ועם האנשים בכלל.

תהיו איתנו, לא חשוב בני כמה אתם ואם יש לכם ילדים בבית, יהיה לכם הרבה מה לקחת ומה ללמוד על מערכות היחסים בחיים שלכם.  

ניצה: בתוכניות האחרונות הסברת לנו על המודל החדש של המשפחה שאפשר לקרא לו משפחה עגולה. לימדת אותנו שבתוך המודל העגול הזה מתקיימים בעצם עקרונות של הקשבה, של שיתוף, של הדדיות. איך לייצור תחושת שייכות, שאני חלק מהמשפחה. איך ההורה מלמד את הילד להיות חלק מזה, איך מקשיבים לרצון ולצורך של האחר. את כל זה בעצם למדנו בתוכנית הקודמת.

הפעם אנחנו רוצים לצרף למודל הזה נושא מרכזי שהוא עצמו במשבר, הוא  נקרא סמכות הורית. היכולת של ההורה להציב גבולות. למה הוא  במשבר? כי אם נסתכל קצת לאורך השנים האחרונות אז נראה שלפני דור או שניים הסמכות ההורית הייתה מאוד ברורה, היררכית, היא הייתה מונעת ממקום של הפחדה, של פחד. אם אבא או אמא אמרו משהו אז הילדים לא היו מעררים על כך, זה היה ברור שכך צריך לבצע, ובזה נגמר הסיפור.

חלפו השנים, והדור החדש, או בוא נגיד הדור של ההורים שלנו או אפילו אנחנו, זה כבר דור שמתחיל לחנך על בסיס יותר פתוח. יש יותר פתיחות, יותר אהבה ואפילו יותר חברות. להורים יש רצון להרגיש לפעמים כחברים של הילדים. כתוצאה מזה התפתח דור אחר, אנחנו כבר יכולים לראות שהדור הצעיר הוא דור שקשה לו מאוד לקחת החלטות בחיים. הדימוי העצמי שלו נמוך והרבה פעמים גם הביטחון העצמי נמוך, מפני שהוא לא חווה הרגשת עוטפת של המשפחה, של סמכות. הרגשה של משפחה שנותנת לילד הרגשה של איזו מסגרת בטוחה ברורה ויציבה שבתוכה הוא יכול להתחיל להתפתח ולגדול, ובהתאם לזה לבדוק את עצמו.

הנושא הזה מאוד משמעותי, הוא לא ברור ויש המון בלבול ביחס אליו. הרב לייטמן, איך אתה רואה את הנושא של הסמכות ההורית בתוך המודל שאתה מציג לנו?

אם את מדברת על הדורות הקודמים לעומת הדור הנוכחי, או לעומת שני הדורות האחרונים, אז יש הבדל גדול. במהלך ההיסטוריה התפתחנו בצורה טבעית, איטית. זאת אומרת ההורים הבינו יותר, הם היו יותר מלומדים ויותר בוגרים מהילדים, הם ידעו מה הילד עתיד לחוות בחיים שלו מפני שהחיים זרמו בצורה איטית. במהלך הדורות לא היו כל כך שינויים. הטכנולוגיה גרמה שינויים בכל מהות החיים, היא גרמה לבלבולים חדשים, לחוקים אחרים, היחסים השתנו פתאום בין כולם לכולם. המשפחה התקיימה בצורה דומה משך הדורות, לכן גם אצלי וגם אצל שכנים שלי וגם בכל הדורות הקודמים, גם בספרים ובתרבות, ההנחה הייתה בצורה מאוד פשוטה, יש הורים, יש ילדים, וההורים שולטים על ילדים. 

גם לפי החוק היה כוח גדול להורים, זה היה נהוג וברור לכולם שההורים שולטים על ילדים, כמו שההורים הבוגרים נשמעו להורים שלהם. גם כשזוג צעיר הוליד ילדים, הוא היה קרוב להורים שלו ולסבא ולסבתא. כולם חיו יחד פחות או יותר. העניין שאם הולדתי ילדים נניח כמה דורות לפני הזמן הנוכחי, אז ידעתי מה עומד לפניהם, לאילו חיים הם נכנסים. קודם לבית ספר, אחר כך לעבודה כלשהי או ללימודים, אחר כך חתונה, ילדים, בקיצור ידעתי מה עומד לקרות איתם פחות או יותר.

הם אולי לא היו בדיוק לידי, יכול להיות שהתרחקו מעט, אבל בסופו של דבר המשפחה לא התפוררה. הילדים היו בקרבת ההורים גם כשהיו להם כבר ילדים משלהם. ההורים כבר הכירו את כל התהליך שהילדים היו צריכים לעבור כי עברו אותו בעצמם. הדורות התפתחו בצורה איטית, לכן ההורה היה יכול לכוון את הילדים שלו. אם ההורה כיוון את הילד בצורה מסוימת אז רוב הסיכויים שזה התקיים כך. לכן גם להורה הייתה סמכות גדולה יותר, גם למשפחה וכך גם לממשלה. הכל היה מובן לכולם וזרם כי הם היו בעלי ניסיון, הדור הקודם חינך את הדור הצעיר והכין לו את הדרך שכבר הכיר.

בדורות האחרונים אנחנו בחוסר וודאות במקצת. זה תלוי באילו מדינות ותרבויות מדובר, אבל יש כבר לנו בלבול שנובע בעיקר מההתפתחות הפנימית ברצונות, במחשבות, בהשגות ובדרישות שלנו. לכן אנחנו אומרים על הדור הנוכחי שהוא שונה מהדור שהיה, והוא באמת דור שונה מאוד עם היכולות שלו, עם התכונות שלו, עם הגישות שלו ועם הדרישות שלו.

גם הטכנולוגיה שהתפתחה מותאמת לדור הצעיר. אני מרגיש שהטכנולוגיה שייכת להם, ואני כאילו כבר לא שייך לדור הזה. אומנם אני עדיין חי, אבל אני כבר לא שייך לדור שבו הם חיים עם כל המחשבים והמסרונים. כל סגנון החיים שלהם הוא מְעבר לחיים הרגילים שלנו. הוא מתנהל סביב הכדור הארץ, השפה האנגלית שולטת בכל והתרבות הבינלאומית תופסת את כולם. אנחנו חיינו במקום מוגבל, היו לנו תרבות וחינוך משלנו, היו לנו גיבורים משלנו ושפה משלנו. מה שאין כן עכשיו הכל מתנהל סביב הכדור, ואני לא בנוי לזה, זה גם לא מושך אותי. אני לא תופס את העולם כמוהם, ובשבילם זה כל החיים, זה העולם.

כאני שטסתי בפעם הראשונה זה היה בגיל עשרים וחמש, זו הייתה חוויה גדולה בשבילי. היום הם נכנסים לשדה תעופה, טסים מיבשה ליבשה, ולא משנה להם באיזה מקום הם נמצאים, במנהטן, בתל אביב או באירופה, בשבילם הכל אותו דבר. העולם נעשה עגול, בכל מקום יש אותו אוכל ואותו ביגוד, הכל אותו דבר. יש להם פחות או יותר שפה משותפת בין כולם . ואנחנו דור שכאילו עדיין חי אבל לא בזמן המתאים לו.

הילדים מתפתחים. הנכד שלי בן ארבע והוא כבר משחק בפלאפון, אומנם הוא עדיין לא יודע כלום, אבל הוא בנוי לזה. מחשב טלוויזיה ופלאפון הם דברים ברורים בשבילו. אני עדיין לא מעכל את הדברים, אבל בשבילו זה טבעי. בשבילו כמו שיש כלב, שיח, עץ וים, כך יש גם מחשבים, זאת אומרת החיים הם לגמרי אחרים.

מפני שהם חיים בתוך טכנולוגיה חדשה, בתוך תרבות וקשרים חדשים, הם מרגישים שזה נועד בשבילם, זה החיים שלהם, הם לא מרגישים בזה גדלות. אומנם יש עולם והחברה גדולה, אבל מפני שיש להם קשר כל כך חזק עם כל העולם, אנחנו המבוגרים כאילו לא נמצאים בטווח הראיה שלהם, בשבילם אנחנו אלה שילדנו אותם ועכשיו נמצאים אי שם בפינה. ואנחנו לא יכולים לעשות כלום. ההרגשה של הילד שנולד הופכת להיות כזאת בצורה טבעית לאחר זמן מה. בצורה כזאת הם מסתכלים גם על המורים והמחנכים שלהם שכביכול שייכים לדור הישן. לכן עלינו להבין שזה לא ילך בכוח, אחרת אנחנו נעצור את ההתפתחות וזה נגד הטבע.

השאלה איך אנחנו יכולים לדבר עכשיו על סמכות, במה אנחנו יכולים לתת להם לסמוך עלינו ושהתמיכה שלנו תהייה במקום הנכון? רק דרך החינוך שלנו, רק דרך החינוך האינטגרלי אנחנו יכולים לתת גישה לחיים החדשים.

ניצה: להורים או לילדים?

לילדים. וודאי שקודם צריך לחנך את ההורים כדי שההורים יוכלו לתת לילדים את מה שהם לא יכולים לקבל מהעולם שלנו. הילדים צריכים לקבל דווקא מההורים ומהמשפחה את הגישה האינטגרלית לחיים. כל הטכנולוגיה, כל העולם הגדול וכל הבלגן, זה בסדר, הכל לפנייך, אבל העניין איך אתה ניגש לזה, איך אתה קולט את הכל וקורא את התמונה בצורה הנכונה. זה מה שההורים צריכים לתת לילדים, אבל בהתאם לעולם החדש.

מלבד זה שהעולם כלול מהטכנולוגיה החדשה ומהגישה הגלובלית לחיים, אנחנו צריכים ללמד גם את הילדים שלנו להיות גלובליים. כי זה שהם רואים את העולם פרוס לפניהם, זה לא אומר שהם יודעים לקרוא אותו נכון. לכן אנחנו צריכים לתת להם את מה שנקרא "החינוך האינטגרלי".

ניצה: אני רוצה דווקא להרחיב כדי שהדברים יהיו ברורים יותר, כי פעם הסתכלנו על ההורים כעל אנשים חכמים, כאלה שיודעים ומבינים טוב יותר.

ההורים צריכים לתת לילד הכוונה לחיים. פעם הם ידעו לעשות זאת, כי פעם העולם היה אגואיסטי, ליניארי, ההורים יכלו להגיד לילדים "אם תעשה כך וכך אז יהיה לך טוב יותר". גם מתוך הניסיון בחיים הייתה להורים תוכנה פנימית איך להתייחס לעולם והם העבירו אותה לילדים. לכן הייתה להם סמכות לחנך ולדרוש, כי גם להורים וגם לילדים הייתה אותה תוכנה, אותה גישה לעולם.

אלא שהיום להורים יש תוכנה ישנה, ואילו לדור הצעיר אין בכלל תוכנה. מצד אחד הילדים לא יכולים לקבל מההורים תוכנה ישנה, כי הם חיים בדור אחר לגמרי, ומצד שני אין להם גישה חדשה. לכן ההורים נשארים הורים, אבל הם יכולים להיות בעלי סמכות רק כשתהייה להם באמת גישה לעולם החדש. לכן הם צריכים לעבור קורס, לא חשוב איך תקראי לזה, "הורה אינטגרלי", שבו ההורים ילמדו את הגישה החדשה לעולם החדש, ואז תהייה להם סמכות מלאה להעביר את זה גם לילדים. בצורה כזאת הם יבינו זה את זה.

אמנם הילדים יהיו יותר "משוכללים" בגלל המכשור החדש והאמצעים החדשים, וזה לא חשוב, כי אלה סתם משחקים, זה כביכול סגנון חיים קצת יותר משופר, אבל הגישה שלהם לעולם תהיה אותה גישה. אם תהייה להם אותה גישה אינטגרלית, אז הם יבינו אחד את השני, הם יהיו באותו תלם, באותה צורה בדיוק. לכן ההורים יידעו איך לעזור, תהייה להם סמכות כלפי הילדים, והילדים יבינו ויקבלו את הגישה האינטגרלית מההורים. בצורה כזאת ייווצר קשר בין הדורות. זאת אומרת, ההורה יכול להיות ממש כבעל סמכות בתנאי שיש לו יש לו על מה להסתמך, אחרת לא. ההורים נמצאים היום בחוסר אונים, לכן אנחנו יכולים למשוך אותם לחינוך האינטגרלי על ידי המועקה הפנימית הזאת.

ניצה: אני חייבת לספר דוגמה כדי להמחיש איך זה בא לידי ביטוי בחיים. חברה סיפרה לי שהבן שלה בן השלוש ביקש מהסבא שיעזור לו, שיעשה איזו פעולה במכשיר מסוים. הסבא ניסה ולא הצליח. ואז הנכד אמר לו "סבא, אתה ממש חסר תועלת". זה מחזק את מה שאתה אומר.

זה טבעי.

ניצה: נכון. הוא מצפה שסבא יידע משהו שאין לו סיכוי דעת. העניין שבשלב כל כך צעיר הילד כבר מבין שהדור הקודם הוא חסר תועלת. זאת אומרת הוא מבין שהדור הקודם לא יכול ללמד אותו כלום על העולם הזה. בהתחלה זה נשמע לי מאוד מרעיש, אבל אחרי הדברים שלך זה מובן יותר. 

לא צריך ללחוץ עליהם, לא להראות לילדים כוח, התחייבות, אלא שיש לנו חכמה חדשה ומלבדנו אין אותה לאף אחד בעולם. בצורה כזאת הם יבינו שיש לנו סמכות. הם בעצמם יתנו לנו את הסמכות הזאת, אנחנו לא ניקח אותה בכוח.

ניצה: כלומר סמכות זה שהילד מבין אותי והוא יודע שיש לו על מי לסמוך, והוא מבין לאן העולם מכוון.

כן. הילדים חייבים לראות שאנחנו גדולים, חכמים, שאנחנו בעלי השפעה ובעלי חכמה שאין כמוה בעולם. את זה הם צריכים, ואנחנו יכולים לתת להם כי זה קיים דווקא בחינוך האינטגרלי. הייתי יחד עם הנכד שלי בן העשר במקום מסוים ששם הציגו הקלטה שלי, ואז  לפני כל האורחים הוא אמר "זה הסבא שלי!". זאת סמכות. צריך להעביר לילד את ההרגשה הזאת.

כשסבא לא יכול לסדר לנכד משהו במכשיר מסוים, זו מכה גדולה, ההתרשמות השלילית הזאת נשארת אצל הילד לכל החיים. סמכות יכולה להיות רק כלפי הכוח העליון, רק כלפי החברה, העולם. רק כלפי משהו שהוא מעלינו, ואנחנו מראים לילד דוגמה איך להתייחס לזה מלמטה למעלה.

ניצה: מה זאת אומרת כלפי החברה?

כשאני מראה לילד כמה אני קטן כלפי הציוויליזציה, כלפי החברה האנושית, כלפי הטבע, כלפי הכוח עליון, אז אני מלמד אותו דווקא להיות קטן. אבל יחד עם זה אני גם מלמד אותו שאני גדול מפני שאני מתייחס לכל זה כמו קטן. גם בזה הוא צריך לראות גדלות.

ניצה: אתה יכול לתת דוגמה?

כשאבא לוקח את הילד הקטן לבית הכנסת כדי לתפלל לא-להים, אז כלפי הילד האבא לא נראה קטן, כי הילד מבין שהאבא קטן כלפי הא-להים, כלפי הטבע, כלפי העולם. זאת אומרת יש דברים שכלפיהם אנחנו צריכים להראות לילדים שלנו דוגמה מלמטה למעלה.

ניצה: האם אתה יכול לתת דוגמה שלא קשורה לדת.

אני אומר את הדברים לגבי הטבע, לגבי ההוריקנים ולכל סוגי התופעות שבטבע. יש דברים שאנחנו צריכים לכבד אותם מפני שהם למעלה מאיתנו. האמת לא בגלל שזה גדול מאיתנו, אלה בגלל שהוא המוליד אותנו ולכן הוא ההורה שלנו. הטבע הוא ההורה שלנו. כך אנחנו צריכים להסביר להם. א-להים זה ההורה שלנו ולכן אני מתייחס בכבוד ומסתכל עליו מלמטה למעלה.

אורן: אם הבנתי נכון את מה שלימדת עד כה, אז לא יעזור לנו לנסות ולהפעיל על הילדים סמכות בכוח.

הם יצחקו ממך.

אורן: כלומר הדרך לרכוש סמכות זה להראות להם שאני חכם, שאני מבין את החיים בצורה שאף אחד לא מבין. אני מקנה להם את החכמה שלי, את ההבנה המיוחדת שלי לחיים. האם זו הדרך?

כן. אתה מעביר לילד את החינוך הזה.

אורן: עד עכשיו דיברנו מצד ההורים, בוא נחליף לרגע את השחקנים ונסתכל מהצד של הילד. אם ההורים רכשו את הידע הזה והם מקנים אותו במשהו לילד, אז מה התוצאה, מה הילד צריך להרגיש. האם הילד מרגיש שההורים שלו הם הכי חכמים בעולם,  כאלה שמבינים הכי טוב את החיים, הכי חזקים. איך הוא מרגיש. איך יודעים שהגענו לתוצאה הנכונה והיא באמת נגעה בו?

הוא מרגיש שאנחנו מלמדים אותו משהו שכדאי לו לדעת, כי דרך הלימוד הזה הוא יבין יותר את העולם, יבין יותר את החיים, יצליח יותר. אבל ברור שזה נעשה על ידי סדנאות שאנחנו מעבירים יחד אצלנו בבית, בסלון, במטבח, לא חשוב איפה. אנחנו מתיישבים עם הילדים במקום שאנחנו אוהבים לשבת יחד ומלמדים אותם את הגישה הנכונה לכל דבר. זה יכול להיות לטבע, לבני אדם, לדומם צומח וחי, לקרובים, לרחוקים, למקצוע, לכל דבר. זאת אומרת, ההסתכלות מתוך האדם החוצה צריכה להיות הסתכלות אינטגרלית לכל דבר.

אורן: מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו נותנים לילד להרגיש איך להתקשר נכון לכל המציאות. אנחנו  מלמדים אותו את חכמת החיים, באיזה עולם הוא חי ואיך נכון להתייחס לכל דבר. מאילו דברים עליו להיזהר ולאילו דברים כדאי להתקרב. שלחכמה, למדע, לחברים, לתרבות, לחינוך צריך להתקרב, ומהדברים המזיקים כדאי להתרחק. הרי כך לימדנו תמיד.

אורן: נכון, אז מה החידוש כאן.

החידוש הוא בגישה, כי אנחנו רוצים לייצב בכל מקום גישה של ידידות, של חיבור. לא לראות עולם של בני אדם מקולקלים, אלא לראות שהעולם כולו הוא עגול. לכן כשאני אגיע למקום כלשהו ואמצא בין בני אדם, אז אני ארצה להתייחס אליהם בצורה עגולה. באותה צורה אני מתייחס גם לטבע וגם לחברים שלי בכיתה, לכל דבר. לא חשוב באיזה גיל אני, אם אני מתייחס לכל הדברים בצורה אינטגרלית, אז בטוח שאני אזכה לפחות מכות ואכזבות. כי אם אני הולך יחד עם חוק הטבע, עם מגמת ההתפתחות שלו, אז בטוח שארוויח יותר מהאחרים ואפסיד פחות מהם.  

אורן: להתייחס לחברים שלי בצורה עגולה או בצורה אינטגרלית זה אותו דבר?

ודאי.

אורן: מה זה אומר?

זה אומר שבכל מקום אני משתדל לארגן סביבה שווה, סביבה ידידותית.

אורן: ידידותית למי?

בין כולם. אם זו צורה עגולה אז אין כאן שאלה למי, זה כלפי כולם.

אורן: מה אנחנו מבררים עכשיו אצל הילד, איזו חכמה הוא מתחיל להרגיש כעבור זמן מה. והאם זה בגלל ההורים המיוחדים שלו שנתנו לו כלים לחיים והבנה שאין אותם לאף אחד?

צריך להשפיע גם על המורים בבית ספר כדי שגם שם ישתנו הדברים.

אורן: אמרת שסמכות לא לקוחים בכוח, שסמכות צריכה להיות תוצאה. כלומר אם הילד ירגיש שיש לי משהו, שאני בעל נכס, בעל חכמה, בעל הבנה לחיים שאין אותה לאף אחד, אז ממילא הוא יעריך אותי, זו תהיה התוצאה. אמרת אל תרדוף אחרי הסמכות בכוח כי לא תצליח, אלא אם בעצמך תבין יותר את החיים ותנחיל את ההבנה הזאת ואת היכולת הזאת, אז תוצאה שתקבל תהייה סמכות כלפיהם.

אבל שוב, אתה לא מטיף את הידע הזה כמוסר, הילד צריך לקבל אותו על ידי סדנאות ביתיות.

ניצה: מה ההבדל בין שתי הדרכים האלה.  

מוסר זה לחץ, הילד לא רוצה לקבל את זה.  

ניצה: זאת אומרת לא להגיד לילד תעשה כך ולא כך, או כל מיני חכמות כאלה שאני ממליצה לו לעשות. אבל מה בעצם קורה בסדנה?

הוא מקבל הבנה משלו.

ניצה: ההבנה מתרחשת בו מבפנים?

כן.

אורן: חשוב לי להבין מה הכוונה "אל תטיף לו מוסר".

מוסר נקרא שאתה רוצה להכניס לילד דברים בכוח ללא הסבר, או על ידי הסבר שפועל נגד ההיגיון האגואיסטי שלו. כלומר מה שאבא אומר הוא לא כדאי לי, כך אני מרגיש, אבל אני בכל זאת מסכים איתו, בכוח. אנחנו רואים שזה לא עובד, לכן יש משבר בכל החברות.

אורן: מה זאת אומרת לא עובד?

זה פשוט לא עובד. הילדים רוצים לקבל את זה? לא. אם אתה מתנהג בצורה כזאת אז הם לא רוצים בכלל להתייחס אליך.

ניצה: אמרת משהו מאוד חזק. אמרת שהטפת מוסר זה להכניס דברים בכוח, או דברים שפועלים נגד ההיגיון של האגו שלו. זה דבר חזק, כי לילדים יש מנגנון פנימי מאוד מתוחכם, ואם אתה אומר משהו שלא מתיישב אצלם נכון, אז הם מיד זורקים לך את זה חזרה לפרצוף ואומרים "אתה לא מבין כלום מהחיים".

נכון.

אורן: יש דגש נוסף איך לא לנהוג כלפיהם?

לא צריך להגיד דבר, אלא רק דרך דוגמה והידברות כדי שהילד בעצמו יבין דבר מתוך דבר. כדי שהוא בעצמו יוכל להשיג את מוסר ההשְׂכל שלו מתוך הסדנה. אחר כך אתם יכולים לדון על תוצאות הסדנה, מה כל אחד ואחד הבין. ואם מישהו בכל זאת לא מבין, או שמבין בצורה אחרת את הדברים, אז ניתן להוסיף מספר שאלות שאתם מבררים ביניכם עד שכולם מגיעים לידיעה אחידה, וזה מה שנשאר אצלו. וכך פעם ועוד פעם, עד שהילד רואה שזה הדבר ההגיוני והנכון. אומנם בעולם, בבית הספר או בכיתה לא מתנהגים כך, זה משהו אחר, זה נכון, אבל אתה מלמד אותו איך צריך לנהוג לפי ההיגיון.

אורן: לאיזו תפיסה רגשית עלי להוביל את הילד בעזרת הכלי של הסדנה המשפחתית, כך שאם תבוא אלי הביתה כעבור זמן מה, כמובן אחרי שאני לומד ממך את הגישה הזאת ומיישם אותה אצלי בבית, תוכל להגיד שהילד אכן קלט את הגישה האינטגרלית. איזה יחס אתה רוצה לראות אצל הילדים שלי שאין אותו לילדים אחרים?

ילד שמתחיל לארגן את המוח והלב שלו הקטנים בצורה אינטגרלית, הוא מתחיל להיות בעל קליטה ברמות גבוהות מאוד לעומת כל הילדים האחרים. כי אין לו פחד מפיסיקה, מכימיה או ממשהו שנשמע גדול, כי הוא רואה שהכל נכלל בעולם. הוא מתחיל להבין איך בנויים היחסים בין בני האדם. הוא יודע איך בנוי האדם עם הטבע. הוא מרגיש את הדברים, הוא מקבל אותם, יש לו סכימה פנימית כזאת שהוא יכול להכניס לתוכה הכל.

כל מה שהוא מגלה, מתגלה כתוצאות, כמרכיבים של אותה תמונה. הוא קורא את מה שנמצא לפניו, את היחסים בין בני אדם ובין הקטנים והגדולים. הוא מבין מה מניע את האדם, הוא מבין את הגישה האגואיסטית שקיימת בכל אחד, בילדים ובגדולים ובכלל בכל הסביבה. זאת אומרת כשאתה נותן לו את השיטה, אתה בעצם פותח לו עיניים, אוזניים. נכון שיש לו את כל הכלים כדי לקלוט את המציאות, אבל אתה מסביר לו איך לחבר את כל ההתפעלויות האלה לתמונה אחת אינטגרלית שכוללת את כל ההתפעלויות בצורה נכונה.

אורן: לא הבנתי. מה זאת אומרת שאני מלמד אותו איך לחבר את כל ההתפעלויות שהוא קולט מהעולם בצורה נכונה?  

אנחנו מדברים על כך שכל פרטיי העולם, כל החלקים, כל המרכיבים, כל הדומם הצומח החי ובני האדם, כל סוגי האדם, סוגי החיות, הצמחים והדומם כולם הם חלקי האגו. כולנו מתייחסים אחד לשני כדי להרוויח מקסימום במינימום השקעה. אני נותן לו דוגמאות כאלה. אני מסביר לו איך כל דבר נמשך למנוחה, ויחד עם זה למקסימום קליטה כדי למלא את עצמו. אני נותן לו דוגמאות מהטבע הסובב, מההתנהגות של בני האדם.

זאת אומרת אני מסביר לו את כל הדברים לפי תפיסה כוללת. לכן אם כל אחד רוצה לנצל את השני, את הזולת, גם בדומם צומח וחי שנפעלים על ידי הטבע, ובמיוחד בין בני אדם שבהם קיים האגו הגדול, אז איך בני אדם צריכים להתנהג בצורה עגולה כדי שלכולם יהיה טוב. אם אני אדע את החוק הטוב ואתנהג לפי אותו חוק, אז אני אמצא בצורה הנוחה ביותר לכולם, אני אמצא במצב הכי בטוח מכולם. כלומר אני מעמיד את עצמי במצב שהסיכוי שיבואו להזיק לי הוא הכי נמוך. אבל יחד עם זה אני במצב שיש לי סיכוי גבוה ביותר לרכוש הרבה חברים ולהתקשר עם הדברים הנכונים הטובים והמועילים. זה נקרא "חכמת החיים".

זאת אומרת אם קודם אמא אמרה לילד, "תתקשר איתו ועם האחר אל תתקשר, תתרחק מהילד הזה" כלומר לפי שיטת המוסר. אז אני לא רוצה לתת לילד מוסר, אני רוצה לתת לילד את התוכנה הפנימית ושהוא יֵדע בעצמו איך לממש  אותה בחיים.

אורן: במה זה תלוי שתהיה לו כזאת תוכנה, מה הרציונל הבסיסי שעומד בבסיס של הנוסחה הזאת?

מי שמקושר לכולם בצורה יפה, לפי תכונת ההשפעה כמו שאנחנו אומרים, אז בסופו של דבר הוא מרוויח.

אורן: איך אתה מגדיר "צורה יפה"?

צורה יפה זה לטובת הזולת.

אורן: ומה עם טובתו של הילד?

הוא בטוח ירוויח מזה.

אורן: לַמה?

כי הוא תואם לחוק הטבע.

אורן: מה הוא חוק?

קשר אינטגרלי בין כל חלקי המציאות. אם אני תואם לכל החוק הזה ואני נמצא בו, אז איך יכול להיות לי רע. אני רק צריך יותר ויותר להתכלל בתוך החוק הזה, כי בזה אני כבר פותח לעצמי מציאות חדשה.

אורן: מה זה אומר לילד, להיות מקושר באופן אינטגרלי לילדים סביבו?

להיות חבר עם כולם.

אורן: זה נשמע נאיבי.

לא. אנחנו לומדים מהסדנה את חובת ההתקשרות כחוק של הטבע. אני לא נותן לו מוסַר, אני לא אומר עשה כך ולא כך, אני פשוט מוכיח לו והוא מקשר בין הדברים ומגלה.  

אורן: מה הנמשל?

הוא בעצמו מתחיל להבין ולהרגיש שכך חייב להיות. שכולנו חייבים להיות מקושרים בצורה נכונה ויפה. זאת אומרת הוא מגלה שהדבר הנכון זה להיות מקושרים בצורה טובה זה לזה. לַמה נכון? כי כך פועל עלינו החוק הכללי ואנחנו נמצאים בבועה הזאת, בספֵירה הזאת ששם פועל החוק הזה.

אורן: מה הוא אותו חוק?

הקשר האינטגרלי בין כל חלקי המציאות. אם אנחנו לא מותאמים לאותו חוק אז אנחנו סובלים בכל רמות החיים.

אורן: איך אני מביא את הילד לתובנה כזאת?

על ידי סדנאות.

אורן: אני מתחיל להבין מה ההבדל בין מוסר לבין היכולת לפַתח בילד חכמה פנימית. מוסר זה שאני כאבא מכתיב לילד מסקנה ואומר "כך זה". אבל כשמתפתחת בו תוכנה פנימית כתוצאה מהחינוך האינטגרלי, זה אומר שהילד הגיע להרגשה הזאת בעצמו.

מה התובנה הבאה שהילד צריך להרגיש לאחר שהובלתי אותו למסקנה הראשונה שכדאי לו להיות חבר של כולם?

אם אנחנו חמישה נפשות במשפחה שלנו, נניח שלושה ילדים ושני הורים אז כולנו במתח גדול.

אורן: בהחלט. אני מזדהה עם הסיטואציה.

יופי. אם כך בואו נדבר על כך כולנו. בואו נגיד אילו טענות יש לכל אחד, למה לא נגיע אף פעם לחיבור או לעמק השווה. כמה עצבים עוד נבזבז על כך ונגיע לריחוק ונקלקל את החיים שלנו. בואו נעשה חשבון, אבל נעשה זאת עם ביקורת תבונתית. זאת אומרת אחרי שהתווכחנו ולא הסתדרנו זה עם זה, כל אחד יציג את התופעות השליליות והחיוביות בזמן שהיינו במלחמה בינינו.

כל אחד יכול להגיד נניח מספר דברים, נרשום את כולם. אם יש חמישה אנשים בדיון, אז יהיו לנו אולי כשלושים טענות שליליות על מצבינו במשפחה, וכל טענה וטענה מצביעה על כך שאני רוצה לברוח מכולם.

אורן: כל טענה היא סיבה לרצון שלי לברוח?

לא הטענה, אלא מהותה. אם אני לא מרוצה איתכם, אז אני רוצה לברוח מכם.

אורן: היא מצדיקה את הרצון שלי לברוח מכולם?

לא, זו התוצאה ממנה. אם אני מביא נניח חמש טענות כלפי כולם, וזה הרבה יותר, זה אומר שאני רוצה לברוח מכם. נמאס לי להיות איתכם, אני לא מסוגל. אומנם אני לא יכול להסתדר רק בגלל שאני קטן, אבל זה בעל כורחי, אני מרגיש בבית סוהר. אם היה לי מקום כלשהו ששם יכולתי לספק לעצמי את מה שאני צריך, ואפילו פחות מאשר כאן, אז הייתי בורח. מזל שיש לי אולי חדר ששם אני יכול לסגור את עצמי ואף אחד לא יכנס. המצב מובן.

ניצה: לגמרי.

יופי. אם כך נעשה עכשיו סדנה הפוכה. נתיישב נחזיק ידיים ונתחיל לשחק בסדנה הבאה. אומנם הכעס נשאר, קשה מאוד להיפטר ממנו, אבל אנחנו מתחילים לשחק משחק אחר. כל אחד יגיד עכשיו כמה שיותר דברים נעימים לשני, כמובן לא בהגזמה, ואחר כך נדון עליהם.

נניח שאמרנו "אמא, את עושה חביתה טעימה, את עושה דברים טובים, אנחנו מעריכים אותך בזה שאת משרתת אותנו בצורה טובה". אותו דבר גם על אבא, "אתה לוקח אותנו לגן חיות, אתה הנהג מלווה שלנו". אנחנו לומדים באיזו צורה אגואיסטית וצרכנית אנחנו מתייחסים אחד לשני.

אורן: ואנחנו מדברים על זה?

ודאי, מדברים.

אורן: זאת אומרת אנחנו לא מנתחים את הדברים?

אתם כן מנתחים, אבל אני לא אכנס לזה עכשיו.

אורן: לאיזו תובנה עלי להגיע?

שאנחנו צרכנים.

 אורן: זה נכון. צריך לשים את הדברים על שולחן ולא להתבייש בזה?

אנחנו לא מתביישים. ההפך, אנחנו פותחים את כל מה שיש במשפחה. אני יכול אפילו להגיד שאני לא יכול להיכנס לשירותים אחרי שהאח הקטן שלי היה שם.

אורן: אני רוצה לסכם לרגע. לאחר שהיינו בסדנת משחק חיובית שבה אומרים דברים טובים, אנחנו מגיעים לשלב הבא שבו אנחנו מבינים שמי שמספק לנו שירותים הוא טוב לנו?

כן. זאת אומרת אני אוהב את מי שמשרת אותי, ושונא את מי שדורש ממני או מגביל אותי. זה ברור. יש לי טענות אם מישהו מהחדר הסמוך מפריע לי או משמיע מוסיקה. בקיצור כל אחד מלא טענות, איך אנחנו יכולים לחיות במשפחה כזאת.

אורן: זה השלב הבא?

כן. עכשיו אנחנו מבינים שכל אחד רוצה לברוח וזה טבעי. אני רק מחכה שאגדל ואז אברח. אין לי רגע אחד טוב בבית, אף אחד לא עוזר לי, כולם דורשים, מזל שיש לי איזו פינה משלי.

בואו נצייר עכשיו לעצמנו ציור שכולנו אנשים אינטגראליים. זאת אומרת האדם האינטגראלי הוא אדם שרוצה שכולם ירגישו נוח סביבו, זה נקרא "אדם אינטגראלי".

איך כל אחד מאיתנו יכול לעשות עכשיו מעצמו אדם אינטגראלי? כל אחד דואג שאחרים ירגישו לידו נעים. מה מפריע לנו להתנהג כך אם בחברה שלנו, שהיא המשפחה לצורך העניין, נתחיל לחזק את הגישה הזאת, נכבד אותה. נניח אפילו שנבחר לעצמנו פרס גדול לסוף השבוע במידה שכולנו נתנהג נכון. אנחנו יכולים ללכת לבית קפה, להביא הביתה איזו עוגה טובה, או ללכת למקום מיוחד ויפה למרות שהוא מקום יקר, לא חשוב מה. בואו נבחר פרס ונתאמץ שבוע ימים כדי לזכות לפרס הזה.

בואו נקיים יחס יפה בינינו. אם אני אקדיש תשומת לב כדי שירגישו שממני באים רק דברים טובים, ואותו דבר הם כלפי, אז בצורה כזאת אנחנו מחזקים זה את זה. אנחנו אפילו מתאמצים ועושים זאת בצורה יפה וטובה למרות שלפי הטבע שלנו אנחנו לא כאלה. אנחנו מתחילים להתנהג ממש ההפך, כמו בתיאטרון של גן עדן. ודאי שכולם צבועים, אבל פתאום אנחנו מתחילים לגלות שאם אנחנו מחזיקים כך את עצמנו, אז כל אחד ואחד וכולם יחד מתחילים להרגיש פתאום שנולד כאן איזה יסוד חדש. יסוד שנותן לנו כאילו כרית עם אווירה נוחה, ואנחנו כבר יכולים להתנהג כאילו במדרגה אחרת, באווירה חדשה, ביחס חדש, וזה הופך להיות שגרה. פתאום ההרגל נעשה ממש טבע שני. כולנו יחד נוכל ליהנות  מהפרס הגדול. בסוף השבוע אנחנו עושים חשבון, מה הרווחנו משך השבוע האחרון לעומת השבוע הקודם כשהיינו במריבות. מה הפסדנו, כמה כוח השקענו בזה לעומת הכוח שבזבזנו קודם בויכוחים בינינו.

אם אתה מעביר את הלימוד המשפחתי בצורה כזאת, אז אתה בונה את המשפחה. ודאי שלא מדובר רק על משפחה אחת, זה חייב להיות בכמה משפחות ששייכות לאותה כיתה  בבית הספר ולאותה סביבה.

אורן: אבל אם אנחנו משתתפים בקורס שמיועד להורים, אז כולנו לומדים אותה גישה ומיישמים אותה גם בבתים שלנו.

כן. אנחנו גם לוחצים על הנהלת בית הספר שגם הלימודים, גם היחס בכיתות יתחיל להתקיים בצורה כזאת.

אורן: הדגשת שלאורך השבוע אנחנו מחזקים זה את זה. מה הכוונה?

ניצה: איך נותנים חיזוקים?

אורן: אפשר לתת דוגמה לכך, כנראה שלפעמים אני צריך חיזוקים.

כל אחד מתייחס יפה לשני. עוד לפני שאתה מגיע אלי, ואפילו אם אתה רק עובר לידי אז אני חייב לתת לך חיוך. עוד לפני שמישהו נכנס דרך הדלת אנחנו שואלים אותו מה נשמע, שלום, וכולי. זאת אומרת, אנחנו משחקים, אנחנו ממש מפעילים משחק רק בצורה הפוכה. אפשר לספור כמה חיזוקים הרגיש כל אחד מהשני, גם לזה אפשר לתת פרס בסוף השבוע. אפשר לעשות כאן הרבה תחרויות חיוביות, וכמו שאומר בעל הסולם הוא יכול זוכה באיזה מדליה.

ניצה: תחרות חיובית היא בעצם כמה פעמים התחשק לי לעשות משהו ולא עשיתי, כאילו התעליתי מעל ההרגל שלי.

אפילו תגידי את זה לשני. תגידי שרצית לתת לו מכה אבל במקום זה ליטפת אותו.

אורן: שמעתי ממך שיש תחרות הרבה יותר מעניינת, שאני רושם כמה פעמים הרגשתי חיזוקים.

כן. כל אחד נותן נקודות לשני. ככל שהאחד נתן לשני נקודות, השני מרוויח. לא מי שרושם מרוויח, אלא השני מרוויח.

אורן: נניח אם קיבלתי הכי הרבה נקודות בגלל שחיזקתי אחרים,  אז אני המצטיין השבועי, אני מקבל פרס?

וודאי. הרי בשביל מה אתה מחזק אותם.

אורן: לקראת סיום, תנסה לסכם לנו בכמה משפטים מה רצית ללמד אותנו לגבי הסמכות ההורית. העיקרון שאני לקחתי לעצמי, כאור לדרכי, שאת הסמכות לא לוקחים בכוח, אלא היא פועל יוצא מזה שהקניתי לילד חכמת חיים.

גם קודם זה היה כך, אבל מפני שקודם היינו אגואיסטים פשוטים וגם הילדים היו כאלה אז יכולנו להנחיל את הדברים, אבל היום אנחנו כבר לא יכולים. עלינו להצטייד היום קודם בחינוך האינטגראלי, להעביר אותו ילדים, ואז הם ירגישו שאנחנו מוסרים להם חכמת חיים ודרכה אנחנו קונים סמכות בעיניהם.

אורן: תודה הרב לייטמן. תודה ניצה, ותודה לכם שהייתם איתנו. 

לחצו כאן להורדה