חיים חדשים – תוכנית 211 - תקופות מעבר במשפחה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו רוצים להזמין אתכם להיות איתנו יחד בשיעור הזה אותו נקבל מהרב לייטמן ובו אנחנו נרצה ללמוד איך לקחת את החיים שלנו למקום חדש, חיים חדשים שהם חיים טובים יותר. פשוט, חיים חדשים, חיים טובים. במה זה תלוי כמו שהרב לייטמן מלמד אותנו, ביכולת התקשרות טובה יותר בינינו לבין הסובבים אותנו. כשאנחנו מתייחסים אל הבית שבו אנחנו חיים, אל המשפחה שבה אנחנו גדלים כמעין מעבדה ביתית שבה אנחנו רוצים ללמוד לפתח את היכולת הזאת איך להתקשר למישהו אחר שהוא לא אני. איך ללוות כהורים את הילדים שלנו, איך לקבל מהם דווקא את ההזנה ואת היכולת לפתח את ההתקשרויות שלנו לאנשים בכלל, בעבודה, בעסקים, בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ואיך לקחת את החיים של כולנו כבני אדם אל המקום החדש, מחובר ומקושר שבו אנחנו משלימים אחד את השני, זורמים אחד עם השני ופתאום מגלים שהחיים נראים יפים יותר.

והיום אנחנו בתוך התא המשפחתי. אפשר להוציא מזה את המסקנות, דרך אגב אני שמתי לב לעצמי בכל תחומי החיים. גם כשמדברים על היחסים בין ההורים או בין ההורים לילדים אני רואה אחר כך שאותם העקרונות באים לידי ביטוי בכל התחומים בחיים שלי. זאת החוויה שלי מהשיחות האלה על התא המשפחתי. 

 ניצה: הנושא שלנו היום הוא, מעברים ושינויים בתא המשפחתי, בחיי המשפחה, בחיי הילד, וזה משהו שהוא טבעי. אנחנו יודעים שתהליכי הצמיחה, הגדילה וההתפתחות הם תמיד מלווים בשלבי מעבר ובתקופות כאלה. התקופות האלו בדרך כלל מאופיינות בתחושה של חוסר ודאות, שמשהו חדש קורה, מצבים אליהם אנחנו לא רגילים, לפעמים אנחנו נאלצים לוותר על הרגלים מסוימים, להיפרד מדברים מסוימים. היום נרצה לשוחח לפתוח, וללוות משפחה ממש מהשלב הראשון, מהתהליך הראשון, בכל השלבים והשינויים והמעברים הטבעיים שתעבור כל משפחה. אנחנו כהורים יודעים, שגם אם נראה וגם אם לא, זה חלק טבעי ולכן כל מה שאנחנו נרצה ללמוד כאן זה איך לעשות את זה הכי נכון. איך להכין את הילד, את עצמנו ואת המשפחה כולה הכי נכון לקראת כל שינוי ומעבר.

השינוי והמעבר אולי הראשון אצל זוג צעיר זה השלב שבו התינוק מתחיל את תהליך הגמילה, גמילה מהנקה, גמילה מהחיתול, גמילה מהמוצץ. הגמילה היא סוג של תהליך התנתקות.

הדברים האלו הם דברים טבעיים. אפילו אם לא היינו מחנכים את האדם, הוא בכל זאת היה עושה כך, לפי הפיזיולוגיה הפנימית שלו, ההתפתחות הפנימית והגופנית שלו. הוא היה עובר מחלב, לאוכל נוזלי, ואחר כך לאוכל מוצק וכן הלאה. אלא כאן אנחנו צריכים להבין את הטבע, מה בדיוק רשום, מושרש, שאנחנו נעשה את זה בצורה כמה שיותר קרובה לגוף ולא לפי החכמות שאנחנו מפתחים, שהיום הן כך, ומחר אחרת, ועל ידי זה מזיקים לדור.

לכן כתוב בתורה שההנקה חייבת להימשך עד גיל שנתיים. ובהחלט גוף האדם לא כל כך השתנה. זה כמו שאנחנו רואים שאצל החיות יש שינויים, אבל השינויים האלה הם לא שינויים שבאים מהטבע, אלא באים על ידי זה שאנחנו מכניסים באוכל כל מיני חומרים כימיים, דשנים למיניהם ועל ידי זה הגוף שלנו משתנה דרך מה שאנחנו אוכלים, דרך מה שאנחנו שותים, על ידי ההקרנה וכן הלאה, אז וודאי שאנחנו משתנים, אבל השינויים הם מאוד מזעריים.

לכן אני חושב שאותן השנתיים ליניקה הם בהחלט התקופה הנכונה והטובה גם לתינוקות שנולדים היום. אמנם הכול מתקיים לפי תוכנית הטבע, ואין צורך להוסיף כלום, אלא חלב האֵם הוא הנכון, הבריא, הוא מכסה את כל הצרכים של הגוף הגדל של הילד, של התינוק. אם היינו גומרים את ההנקה בצורה הטבעית, אחר כך לא היה כל כך קשה לנתק אותו מקבלת המזון בצורה כזאת, ולעבור למזון אחר. כי באמת בזמן שעובר, אנחנו לא מגיעים אליו, ולכן קשה לנו לדבר על השלבים הנכונים.

אני לא הולך עכשיו לעשות ביקורת על מה שקורה ולא הולך להפיץ וללחוץ על הציבור לעבור לְמה שאנחנו לא מסוגלים לעשות היום. אני רואה שאחרי שבועיים, שלושה כבר סוחבים את התינוק לטיולים, ולכל מיני דברים, מביאים לו איזה בקבוק שקל יותר לקחת לכל מקום. אין מה לעשות.

 לכן אנחנו צריכים בכל זאת לשאוף למצב הזה. ובאמת, כל החיים שלנו חוזרים הפעם למסלול שהמון אנשים יהיו ללא עבודה ואני מקווה שתהיה אפשרות  להגיע למשפחה, לבית, למושג "בית" שהאישה מיניקה את הילדים ויש לה מקום לזה זמן ורצון.

גם הציבור בעצמו מבין שזה חשוב, הוא נותן לזה את החשיבות הכללית, נותן את המסגרת הנכונה ואז לאישה לא קשה להיות ממש אימא. אימא היא קודם כל מולידה ומיניקה, אז אני לא חושב שתהליך הגמילה הוא קשה. אבל אם צריך, אז אפשר לעשות את זה באותה הצורה כמו שעושים היום, שמתחילים להחליף ארוחה אחת בהדרגה, אחר כך שתי ארוחות, אחר כך בודקים מה נכון יותר לתינוק. אמנם אין כאן כל כך מה לבדוק, כי אנחנו צריכים לתת משהו שהוא הכי קרוב גם לפי הטעם, וגם שיהיה ממש תחליף.

 אני לא רוצה להעביר ביקורת על כל התחליפים האלו שיש לנו במקום חלב האם, זה העולם, אלו החיים. אני חושב שהמשבר הכללי ישנה לנו את החיים ויביא אותנו בחזרה לקרבת הטבע, והוא יסדר גם את זה. לא שצריכים להיות נגד מה שקורה עכשיו, אלא זה חייב לקרות בצורה הטבעית. שהאדם יבין מה לטובתו, שלא לרוץ אחרי כל מיני מטרות דמיוניות, אלא לחזור לחיים הרגועים גם במשפחה וגם בגידול הילדים. לפי מה שאנחנו מדברים על החיים אחרי החינוך האינטגראלי, אחרי ההשכלה האינטגראלית, הם יקבלו צורה כזאת שיהיה מובן איך אנחנו צריכים לבנות את תהליך ההנקה. אחרי שנתיים של יניקה, התינוק צריך לגדול אך ורק על ידי הסביבה. אנחנו לא לוחצים עליו, אנחנו מלמדים אותו, ובעיקר נותנים לו את הצורות הנכונות שמהן הוא לומד. אנחנו מראים בחזרה מה זה רע ומה זה טוב, וכמו בתיאטרון כל החיים עוברים לפניו ומזה הוא לומד. העיקר בהחלט איך הוא תופס את צורות החיים שעוברות לפניו שהן תהינה הצורות המסודרות נכון. כי על ידי זה, הילדים מחייבים את ההורים, את הגדולים, להיות בחיים הנכונים. שהאהבה לילדים היא בעצם מחייבת את ההורים להחזיק את עצמם בצורה הנכונה.

כאן אנחנו צריכים להביא להורים דוגמאות מכל שטחי החיים, עד כמה שהילדים תופסים את זה בחוש. הם אפילו לא רואים, הם סופגים את זה מהאוויר. כמו שהם נולדו ולא ראו ולא שמעו, אלא לפי חוש הריח, הם כבר קולטים את חכמת החיים שלהם. לכן אנחנו צריכים לבנות את החיים שלנו כמשפחה ממש מכל הלב בצורה הישירה, במסירות, ביושר, ומה שאנחנו נבנה עכשיו, זה מה שיבנה את הילדים שלנו.

 ניצה: אני מרגישה שמה שתיארת פה ביחס לגמילה זה בעצם, שאם הוא נעשה בצורה טבעית, אז הוא קורה לאט לאט מעצמו. ואני רוצה להבין את הרעיון של הגמילה. פה דיברנו על הנקה, אבל יש גם גמילה מחיתול, יש גם עוד סוגים של גמילות. זאת אומרת, יש פה תהליך שבו בהתחלה הילד כל הזמן דבוק לאימא ולאט לאט הוא מתחיל תהליך של היפרדות, של רכישת עצמאות בצעדים קטנים.

הגמילה צריכה להיות מאוד איטית, ואנחנו מזהים אותה ברצון הילד בעצמו.

כשהגוף בעצמו כבר מוכן ועושה אלו פעולות, תנועות שהוא מוכן לזה, אז אנחנו כבר עוזרים לו. אבל הוא צריך להראות את הרצון לגמילה. זה כמו בלידה. הזמן הנכון הוא כשיש צירים, והעובר רוצה לצאת. גוף האם בעצמו, והעובר בעצמו, מפתחים איזו מערכת יחסים חדשה שהיא חייבת להיפתר במשהו. אותו הדבר כאן, אנחנו פשוט לא מחכים, לא נוח לנו ואנחנו לא מחכים עד הזמן הזה כשאנחנו כמו בזמן הלידה, או בזמן הגמילה מהנקה, מהחיתול, האלה אנחנו לא מחכים לזמן הזה בו נראה סימנים מתוך הילד המתפתח שהוא רוצה להיגמל, שהוא רוצה לצאת. זה כמו לצאת מאימא.

 ניצה: איך זה יראה? נניח שהייתי במצב רגיל, הייתי רוצה לראות מה קורה לילד, איזה סימנים הילד ייתן לי במצב הטבעי?

הוא לוקח דברים אחרים. הוא רוצה לקחת ממך גם את מה שאת אוכלת. פתאום זה טוב לו, זה נוח לו, כשזה קורה בצורה הטבעית. אנחנו לא מכניסים לו איזה תחליף של בקבוק ומאכילים אותו, והוא בוכה ואנחנו מרגילים אותו בכוח לאיזו דייסה. אלא לשים לפניו בצורה הטבעית, רוצה? כן, לא רוצה? לא, וכך שזה יהיה בהישג היד שלו. שהוא לא יראה בצלחת של אימא שיש סטייק או משהו, כי זה וודאי לא מתאים לו ולא צריך להיות בכלל לידו, אפילו הריחות האלו הם לא בשבילו. אלא צריך להיות מבחר שמתאים לו, פירה מירקות, פירה מפירות וכן הלאה, כל מיני דברים כאלו. שיהיו מתאימים גם לפי המרקם בעצמו. אז אנחנו רואים עד כמה שהוא בוחר וזה צריך להיות בצורה הטבעית. ברגע בו אנחנו רואים שיש לו את הנטייה לזה, אז להוסיף, אבל לא אחרי כמה חודשים, אלא שזה יהיה לפחות אחרי שנה.

 ניצה: מה קורה לתינוק או לילד בשלב שהוא עובר תהליך ומבקש להיות קצת יותר עצמאי? מה עובר בפנימיות שלו?

הוא חייב להרגיש כך, זה נקרא התפתחות בצורה טבעית, שיש לו את הרצון להגיע למצב, למדרגה הבאה, לפעולה הבאה. הוא גמר את זה בצורה הטבעית, מילא את הכול, הוא כבר בוגר בזה, בשל, והוא רוצה בעצמו לפרוץ את הדברים, ואז הגדול, אימא במקרה הזה, חייבת לעזור לו. אבל לא לפני. זה נקרא "חנך נער על פי דרכו". במקרה שלו זה גם כך, "על פי דרכו", לפי הסימנים שהוא מראה עד כמה שהוא מסוגל, מוכן ובולע את הלימוד, את הדברים האלה. מסוגל לברר מה לטובה ומה לא.

הגוף כבר גמר את ההתפתחות הפיזיולוגית והפנימית שלו, בספיגת החומרים, בספיגת החלב, כך שעכשיו הוא כבר יודע מה כדאי לי אחרי החלב. כך, כמו בגוף החי, הוא מתחיל לזהות את זה בצורה הנכונה. כמו שאנחנו רואים שכלבלב קטן או חתול קטן,  מחפשים איזה צמח, מה טוב להם ומה לא טוב להם לאכול. למה האדם לא יכול לעשות כך? האדם גם  בנוי בצורה כזאת. אז לתת לו להתפתח כך במקצת. זה מפתח לנו מערכת הגנתית מאוד נכונה וטובה. אנחנו מאוד רחוקים מזה.

 ניצה: אם אני מבינה את העיקרון שעומד מאחורי תהליך הגמילה, אתה אומר, שאם אנחנו קשובים לילד, אז הוא יתחיל לעשות לאט את הצעדים לקראת התהליך הזה של הגמילה לבד, והוא יראה כבר רצון לעבור לשלב הבא.

אז הגמילה גם נעשית בצורה טבעית ויותר רכה יותר. זה יהיה נכון גם לגבי החיתול ולגבי כל דבר בעצם?

כן. לגבי כל דבר. אז האדם יבין בכלל בכל החיים שלו, איך להגיע למצב שהוא בעצמו מברר את מה שטוב ומה שרע, ולא שמכניסים לו את זה, דוחפים לו את זה בכוח.

 ניצה: שמחייבים ומאלצים אותו.

לפני הרפואה המודרנית, הכימית, פרמקולוגיה המודרנית, הייתה פרמקולוגיה אחרת לגמרי. הייתי בטורונטו וראיתי דגם של כפר עתיק בו היה רופא עם חלקת אדמה גדולה בה היה מגדל המון צמחים וידע במה להשתמש מהטבע.

 אם אנחנו נגלה בצורה כמו שדיברנו, את הדחף הנכון להתפתחות אצל הילדים שלנו וניתן להם לפתח את חוש הכרת הטוב והכרת הרע בטבע הסובב שלהם, "זה כדאי לי במקום חלב של אימא", אנחנו נגיע למצב שהם יהיו במשהו דומים לחיות, שהם יידעו איך לקבל את התרופות האלו מהטבע בעצמו. ודאי שאלו דברים עתידיים, אבל לפחות להגנת הגוף, להכרת הטוב והרע, זה מאוד יועיל.

 ניצה: אני רוצה לעבור לשלב הבא, של לאחר הגמילה. זה השלב שבו הילד, שהיה עד אותו זמן מטופל בידי אימא או אולי אפילו עם מטפלת, על ידי אדם אחד, עובר פתאום לסביבה שבה יש עוד ילדים, נניח לגן. איך נכון להכין את הילד למהלך הזה, להכנה נכונה למעבר לגן? פתאום יש לו חברה של עוד ילדים, חברים. איך לעשות את זה נכון?

זה תלוי בתקופה, באופן שאנחנו מתפתחים, אבל עד גיל שנתיים הילד לא מרגיש את הסביבה. הוא זקוק לאימא, לפינה שלו, לחדר שלו, והוא מסתובב ביניהם. וממש רצוי לא להוציא אותו רחוק מהבית, אפילו לא מהבית. ממש כך. זה לא טוב. עד גיל שנתיים הגוף שלו לא מספיק חזק כדי להתמודד בפני סביבה עוינת, חיידקים למיניהם וכל מיני השפעות מסוגים שונים. עד גיל שנתיים זה בעצם הזמן שהוא ממשיך לחיות כמו בתוך האימא, זה עדיין לא נקרא שהוא נולד, נאמר כך, הוא עדיין חי כביכול בתוך ארבע אמות שלה ומרגיש אותה וצריך להריח את הריח שלה, את החלב, את כל הדברים האלה. זה ממשיך.

ומאוחר יותר, אחרי שנתיים אנחנו מתחילים כבר לא מסתכלים עליו כעל תינוק, אלא כעל ילד קטן. למרות שעדיין לא כל כך מדובר על החברה, אבל המשחקים, היציאה החוצה, זה משהו שכבר יכול להיות. גם לא בצורה דרמתית כזאת בשבילו, דראסטית, שלוקחים אותו לטיולים ארוכים, שכביכול  הוא מבין משהו. הוא לא מבין שום דבר ממה שקורה, אלא ההפך, בכל מיני דברים שאנחנו בדרך כלל רוצים להראות לו וחושבים שבזה אנחנו מפתחים אותו, זה להיפך, סוגרים אותו, כי הם פועלים בצורה מאיימת על הילד. הוא לא מוכן לזה, הוא לא יודע על מה מדובר. יש כל מיני דוגמאות כאלה, נניח, "תראה מטוס", הוא לא יודע מה זה, זה מפחיד אותו. "תראה איזה סוס", זה מפחיד אותו.

הוא צריך לקבל באופן מאוד הדרגתי ולפי הרגש והשכל שלו, שזה יהיה בהתאמה ושוב בהתאמה, מעגל אחרי מעגל, יותר ויותר רחב, בצורה הדרגתית. יכול להיות שפסיכולוגים מדברים על זה, אני ממש לא יודע מה קורה בשטח הזה, אבל נראה לי שכאן צריכים ממש לפתח תהליך שבו נברר איך עלינו לפתוח לילדים שלנו את העולם. באיזו צורה עלינו לחנך את הבנים והבנות, מגיל שנתיים והלאה. איך מדברים איתם, מה להשמיע להם, מה להראות להם, וכן הלאה.

אבל איך שלא יהיה, זה לא מכוניות, ולא מטוסים, רכבות ואוטובוסים, לא הרעשים האלה, זה לא דברים שקשורים בטכנולוגיה. אלא משהו מהעולם הקרוב לחי, לטבע, נניח דשא, עצים, חתול, כלב, ציפורים, כל דבר שנמצא בסביבה שלנו והילדים אוהבים, ולא מה שמפחיד או רחוק, שהוא לא יכול להבין אותו. אלא משהו שהוא מאוד קרוב אליו, מה שתמיד היה ליד האדם.

אנחנו צריכים גם להגיד כך, בין המילים, שיש לנו רשימות מהדורות הקודמים. כי אנחנו לא סתם גדלים ואנחנו לא סתם חכמים לעומת הדור הקודם, אלא זה שאנחנו מפותחים כך לעומת הדור הקודם, זה מפני שאנחנו נושאים את כל הגנים שיש לנו מהדור הקודם  ומתפתחים הלאה.

לכן עלינו לקחת בחשבון שכל ההתפתחות הטבעית שהייתה לנו בדור הקודם, עם כל נושא משק הבית הטבעי הזה, כבר נמצאת בגנים שלנו, ואנחנו לא צריכים להחליף אותה במשהו מלאכותי, כמו מכוניות, מטוסים, כבישים וכן הלאה. לא. ככל שזה יותר טבעי ופסטוראלי, זה יותר מועיל וחשוב שיהיה במיוחד בסביבה שאנחנו צריכים לתת לילד. וודאי שלא כל מיני סרטים מצוירים ומיד להכניס לו כל מיני דברים אחרים. זה אפילו לא כל כך טוב שהוא רואה את הדוגמאות האלה מההורים.

 ניצה: כמו למשל שצופים בטלוויזיה?

שצופים בטלוויזיה, שמדברים בטלפון. כדאי שהוא יגדל בהדרגה, כמו שאנושות הגיעה במאה עשרים ואחת לאינטרנט ולפלאפון ולכל קווי התקשורת, ובעבר התפתחה בצורה הפשוטה, כך נניח שבעוד שנתיים שלוש, ולא עכשיו, ייכנסו לחיים שלו כל המכשירים האלה.

 ניצה: למרות שאנחנו רואים, שילדים בגיל צעיר מאד, שיודעים לשחק עם כל הטכנולוגיות החדשות יותר טוב מההורים.

כן, אבל זה במקום ההתפתחות הטבעית. ומאוחר יותר זה חסר להם ובמקום זה מגיעים לכל מיני בעיות של מערכת עצבים, מערכת חיסון וכן הלאה.

 ניצה: זה מאוד חשוב, מאוד הייתי רוצה לשמוע על זה.

כל אדם, בשבעים שנות חייו, התפתח בדומה להתפתחות האנושות כולה, כמו שכל היקום התפתח. אלא שהיקום הוא בכללות והאדם כפרט. אבל זה אותו התהליך. ולכן גם אנחנו צריכים להשתדל לבנות את החיים של הילד בצורה כזאת שבגיל שנתיים הוא לא רץ פתאום לשבת מול המחשב, ללחוץ על כפתור ולראות את התנאים האלה. אם הוא יראה את זה בצורה כזאת אז תחסר לו תפיסה אחרת, התפיסה הטבעית, יחסר לו עומק התמונה, ריח, יכולת להרגיש אותה, להכניס אותה לפה, כמו שילדים עושים.

צריך לצאת איתו לאיזה גן, למקום שיש בו דשא, חתול, כלב, עץ, חול וכל הדברים האלה. שם יש הרבה צורות התפעלות טבעיות, גופניות, לעומת מה שהוא רואה באיזה מסך שטוח. זו לגמרי תפיסה אחרת, מעוותת, לא טבעית, ללא קבלת המידע על ריח, עומק, רקמה, בכל דבר. אני לא נמצא במגע עם הטבע. אני רואה צורה, אני רואה תמונה, אבל מה זה?

אנחנו חייבים לעבור עם הילד אותה ההתפתחות כמו שאנושות עברה. אלא רק תוך חמש שנים במקום חמישים אלף שנים. אבל זה חייב להיות כך, באופן שיתפתחו בו כל מיני מערכות בהדרגה נכונה, ושכל אחד יתפתח ויתמוך בשני בזה אחר זה.

וזה שאנחנו דוחפים לו ממש בפנים טלוויזיה, פלאפון, מחשב, כל דבר שהוא מסך שטוח, מלאכותי, זה ממש מקלקל אותו, זה בונה לו תפיסה לא נכונה של החיים. אחר כך הוא יוצא לחיים, והכל בשבילו מסך, ולא טבע.

 ניצה: כלומר, ההתפתחות הרגשית שלו נפגעת?

בטח. אם ניקח אותו אחר כך לטיול בטבע, הוא לא יבין את הטבע. הרים, ים, כל מיני דברים, אנחנו אפילו לא מודעים לזה, כי אנחנו עדיין תפסנו את זה בצורה הטבעית, כמו שזה היה פעם. אבל הוא תופס את זה כבר בצורה סִפרתית, כמו אחד ואפס, ואז היחס שלו לחיים הוא לא נכון.

זה כמו שאם נראה לו כל מיני סרטי הוליווד מגיל הילדות, אז בשבילו להרוג את האדם או לקפוץ מבניין, זה יהיה טבעי, הוא יעשה את זה. כי הוא חושב שכך עושים. כי הוא מקבל את זה בלי כל מיני מערכות הגנה אחרות. לכן זה ממש אסור.

 אני רואה את זה עם הבת שלי. היא לא נותנת לנכד שלי, בן ארבע וחצי, להתקרב לדברים כאלה, לא טלוויזיה, לא מחשב, שום דבר. פלאפון כן, הוא רואה שהם מדברים, אז הוא גם כאילו מדבר בטלפון, לוקח אותו, וכאילו מדבר. זו גם דוגמה מוקדמת, אבל אין מה לעשות, בזה הם כמו קופים, הם רוצים לחקות.

 ניצה: זה גם משפיע, על היכולת שלהם ליצור קשרים חברתיים?

בטח. הכל בשבילו זה התקשרות הווירטואלית, וודאי שזו התקשרות לא אנושית. אנחנו רואים את זה על כל האנשים האלה שמתעסקים במחשבים, עד כמה שהם נמצאים בעיוות הקשר.

 ניצה: יכול להיות שזה גם משפיע על כל בעיות הקשב והריכוז שיש לילדים?

אני פוחד לעשות כאן הכללות כאלה, ולא רוצה להיכנס לדברים שאני לא מכיר את הסטטיסטיקות שלהם, אבל אני אומר שלפי הטבע, שאותו אני מכיר טוב, האדם הוא יצור שבא משם, ולכן בטוח שכך זה צריך להיות. איך זה קורה היום בחברה עד כמה הוא מתקלקל, ועד כמה לא, את זה אני כבר לא יודע, כי את הקלקולים המודרניים אני לא כל כך מכיר.

 ניצה: נדבר עכשיו על המעבר שהוא אחד המעברים הכי מרגשים את ההורים, כשילד עובר לגן.

בגן הוא מקבל את יסודות החיים, זה מאוד חשוב. זו מערכת היחסים בינו לאחרים, זה דיבור, זה כל אותו אוסף הידיעות, הצבעים, הריחות, כל מה שיש בטבע סביבו, איך מתייחסים לכל דבר, איך לשמור על עצמו מכל הדברים הקרובים אליו. איך צריך להיות היחס לחבר, היחסים בין ילדים וילדות, זו חובה ללמד אותו את הדברים האלה. איך להישמר ממקומות גבוהים, מדברים חדים, גם לכיוון של התפתחות וגם כדי לשמור את עצמו, להיות בקו האמצעי, בשביל הזהב בכל דבר ודבר. זה גן. אני חושב שהגן יותר חשוב מבית הספר, מבחינה יסודית, רגשית, גן זה ממש בית הספר של בית הספר.

 ניצה: זו התשתית, זה בסיס להכל.

כן. ולכן צריך לראות האם הוא לומד את השפה, ואיך הוא מדבר, איך מדברים הגנן או הגננת, אולי בשתי שפות. כי ילד תופס את הכל. מה אוצר המילים, אוצר ההתפעלויות, ההתרשמויות, הביטויים, איך הוא מביע את זה גם במילים, גם בביטוי של בתנועות. כשאני מסתכל על הילדים אפשר לזהות איזה גן זה, איזו גננת, אילו סוגי ילדים יש סביבו. את הכל אפשר לראות. אלה דברים מאוד חשובים, כאן אסור לוותר. אנחנו חושבים שכשיגיע  לבית הספר, אז הוא ילמד, אבל הוא לא ילמד אחר כך. אם הוא לא היה בגן הנכון, ולא ראה, ולא פיתח את עצמו על ידי כל מיני גירויים שהנחו אות בהדרגה בצורה נכונה לפי התכנית, אז הוא לא יהיה מפותח בצורה טובה, ממש לא.

אני זוכר שבגן שלי לימדו אותנו איך לכבס מטפחת וכל מיני דברים שונים. לא היה הרבה במה לשחק, חוץ מכל מיני מגלשות ועוד כמה דברים, זה היה הרי לפני 65 שנים, אבל עד היום, אני יכול להגיד שאני מכיר בעצמי, יש דברים מסוימים שנשארו לי מאותה התקופה. אני יכול להבדיל בין אלה שהם מבית הספר מהכיתות הראשונות, ואלה מהגן. ומהגן יש לי יחס אחר לבנות מאשר לבנים. אסור להרביץ, אסור לצעוק עליהן, אסור לדבר אליהן לא יפה, אני ממש זוכר, אני זוכר אפילו סצנות איפה לימדו אותנו איך אנחנו צריכים להתנהג, בנים לעומת הבנות, וזה נשאר עד היום. אני בטוח שכל מיני דברים נשארו משם. בית הספר בכלל לא מטפל בזה מאוחר יותר. בית הספר זה כבר מדע, זה כבר גובה התפתחות אחר לגמרי, זה כבר לא ברמה רגשית יותר אלא שכלית, ורגשית זה רק מבחינה חברתית, ובגן זה אופן בסיסי.

 אורן: אני מבקש להתעכב ולהתמקד במעבר הזה. יש לנו ילד שבעצם לא היה בחברת ילדים עד לשלב שבו הוא מצטרף לגן ילדים, למעון ילדים, ויש לו שינוי ראשון בחייו, שבו מילד בחיק המשפחה, בידי אמו, עוד מעט הוא עומד להיכנס אל חברת הילדים.

לא עוד מעט. אמו לוקחת אותו לשם, ונשארת אתו שם כל היום, חצי יום, נניח, בהתאם לכמה זמן שהם מסכימים בגן. אני חושב שזה לא צריך להימשך יותר, שלוש, ארבע, חמש שעות וזהו. אמא שלו נמצאת יחד אתו, ואחר כך בצורה טבעית הוא כבר מתחיל לשחק יותר עם האחרים או עם עצמו במשחקים, עם ארגז החול וכן הלאה, והוא יודע שאמא נמצאת שם, קרובה. לפעמים היא מצטרפת אליו למשחק, לפעמים עוזבת, אפילו למעט זמן, נעלמת משדה ראיה, וזה כמו בבית, שהוא יכול לשחק בפינה שלו ואמא שם במטבח או משהו. זה אותו דבר, זאת אומרת, הוא לא מרגיש מעברים חדים. לא סוחבים אותו לאיזה מקום, זורקים אותו מהאוטו ישירות לגן, ורצים לעבודה.

 ניצה: יש ילדים שאנחנו מבחינים שהם באמת הרבה יותר רגישים. הם בוכים ולא משנה באיזו מידה האם נמצאת שם, ומשתדלת.

עם כל הילדים זה אותו דבר. אם אנחנו נחנך אותם נכון, אז אין שום בעיה. זה כמו שאנחנו עושים גמילה משד, או אחר כך ממוצץ, כך הוא יעשה גמילה מאמא וזו לא תהיה בשבילו איזו טראומה, טרגדיה, אלא בצורה הטבעית. אבל צריכים לעשות את זה ממש בצורה טבעית, לא בכוח. על פי דרכו.

 אורן: כלומר שהעיקרון הוא לעשות את זה בצורה הדרגתית?

כן. והאם נמצאת אתו חצי יום. לאט לאט כששניהם פועלים בצורה כזאת, שהוא כבר לא מסתכל עליה, ואחר כך הוא נזכר בה ורץ אליה שוב. זה כמו שהיא נמצאת בבית, במטבח, והוא נמצא בחדר שלו, והוא יודע שהוא יכול לבוא אליה, וגם אם היא יוצאת לקניות, לקנות משהו, אחר כך היא שוב חוזרת אליו. הדבר הזה צריך להיות בצורה הדרגתית, אין מה לעשות. כי כשעוזבים ילד כך סתם, זהו, אתה כאילו לקחת ממנו את מקור החיים. זה משהו נורא, טרגדיה כזאת שנשארת אצלו בפנים. מאיפה אחר כך באים הפושעים, הרוצחים האלו, הטרוריסטים, מאיפה הם באים. מכל מיני צורות לא נכונות של היחס בילדות. יש לנו אפילו מחקר על היטלר, על כל אותם הנאצים האלה הגדולים, מאיפה בא להם הדחף הזה. אלה בסך הכל ילדים מסכנים שגדלו כך.

 ניצה: אלה אירועים באמת מאוד מאוד קיצוניים.

 אורן: העיקרון הוא אותו עיקרון.

ניצה: בדיוק, העיקרון הוא אותו העיקרון, הילד לפעמים מאותת. הוא מאותת לנו שיש לו איזו מצוקה וקצת קשה לו, ולפעמים אנחנו לא יודעים האם זה נורמאלי, האם זה לא נורמאלי. האם צריך להיות איתו עוד קצת, האם לשחרר. אלה התלבטויות, שאנחנו כהורים רואים שהרבה פעמים.

לכן צריכים להתנהג לפי אותו העיקרון "חנוך לנער על פי דרכו" וכאשר זה יקרה, כך זה יהיה לשביעות רצון שניהם.

 ניצה: מה קורה במעבר מהגן לבית הספר? בכל זאת הייתה שם סביבה.

קודם כל מהגן צריכים להתחיל ללמד אותו קרוא וכתוב, מספרים. מגיל 3 חייבים להתחיל ללמד אותיות, מגיל 4 הוא צריך כבר להתחיל לקרוא, ממש חופשי, צריכים לשיר בעל פה, ללמוד צבעים. בגילאים 5 עד 6 הוא צריך ללמוד השוואות למיניהן, יותר ופחות, גבוה ונמוך, רחב וצר, וכך מגיל 6 והלאה הוא מתחיל להיות בבית הספר.

 אורן: אנחנו עכשיו בנושא איך להתכונן למעברים, שהם לא יקרו לנו בצורה טראומטית או טרגית, אלא איך להתכונן. אז עכשיו עוד מעט הוא יסיים את הגן, ולפניו יהיה בית הספר.

למה זה צריך להיות בצורה טראומטית, אם מהגנים אותם הילדים שלומדים לפי אותה התוכנית, באים כולם בצורה הנכונה, הנורמאלית, בהתפתחות הרגילה של כולם, ואז הם ממלאים את בית הספר, למה שאותה הכיתה מהגן לא תעבור לבית הספר?

 אורן: בגן הילדים אנחנו כיתת ילדים ואנחנו עוברים את כל החוויות, הלמידה, וההתפתחות שתיארת כאן. בבית הספר יש כמה שכבות של ילדים, זה לא בית ספר לכיתה אחת, אלא התלמיד נכנס לכיתה א' ופוגש מעליו ילדים לפחות עד כיתה ו', המעבר הזה הוא שינוי.

הוא לא צריך להיות בכלל. בית הספר צריך להיות מחולק לפי שכבת גיל.

 אורן: אבל היום אין כאלה בתי ספר. אני שואל איך להכין את הילד שלי שיסיים את גן הילדים מהיום?

אני לא יודע, כי היום, כשהוא יצא לחצר הוא מרגיש כמו במערב הפרוע, אני לא מוכן שלילד יהיו "קביים במקום רגליים", זה לא טוב.

אורן: אתה שואל מה תהיה הטראומה זו תהיה הטראומה, המעבר מכיתה של ילדים שהם חברה אחת, לבית ספר שיש בו גילאים שונים.

בתי הספר חייבים להיות מחולקים בצורה מאוד ברורה, נניח ארבע השנים הראשונות.

 אורן: ואז יש ילד בכיתה א', ומעליו עוד שלוש שכבות?

כן. זה מילא, איכשהו.

 אורן: איך להתכונן למעבר הזה, שבו בגן אני נמצא עם חברי לקראת כניסה למערכת הבאה, ויהיו שם עוד שכבות, ואז יתחילו יחסים בין קטנים לגדולים, וזה מה שהוא יפגוש בבית הספר?

המורה לא חשוב? חשוב, הכל חשוב. אז אני שואל אתכם מה לעשות?

 אורן: איך אנחנו בבית כהורים צריכים להכין אותו?

לא, למה בבית, עזוב את הבית, את הבית הוא גמר בגיל שנתיים, עכשיו החיים שלו מתקדמים דרך הגן.

 אורן: איך הוא מכין את עצמו לכניסה למערכת הבאה?

כבר בתוך מסגרת גן הילדים, אני מתחיל לבנות את הכיתה הבאה, לפחות חודש או חודשיים לפני שהוא נכנס למסגרת בית הספר עם החברים שלו, עם אותה הקבוצה של הגן שלו, או עם ילדים מעוד כמה גנים, אני הייתי מכניס את כל הילדים מהגן לכיתה אחת. ואז תגיע מורה לגן ותתחיל לשחק יחד עם הילדים כדי להכיר אותם. גם האמהות יהיו בגן ויחד הם יעשו מסיבה כל יום כדי שהילדים יתרגלו למורה, או ליותר ממורה אחת, והיא תכיר את הילדים, את ההורים, את הגננת, והיא תקבל אותם בצורה כזאת, שהם כאילו עוברים מאותו הגן, לגן אחר שנקרא בית ספר, הדברים הם מאוד פשוטים.

במה צריך להיות המעבר לבית הספר, שונה מגן הילדים, אם המעבר צריך להיות הדרגתי, רך, חלק? חצי מהזמן הם ישחקו בחצר, הם לא יצטרכו עדיין לחזור לשבת בכיתה לפי הצלצול, אלא קצת יותר מאשר בעבר, כמו שהם התקדמו משנה לשנה, כך גם עכשיו הם יתקדמו משנה לשנה.

תהיה להם ישיבה במעגל, גם בגן הילדים הם ישבו במעגל שרו ודברו, וגם עכשיו הם ימשיכו את אותו הדבר, רק שמוסיפים להם קצת יותר. הבעיה הפסיכולוגית שלנו היא שאנחנו קוראים לזה בית ספר, אל תתאר את זה כבית ספר, אלא זו פשוט אותה חברה שמתפתחת ודרך החברה מלמדים כל אחד שנמצא בה כל מיני דברים. מלמדים אותם לשחק בדברים יותר טובים, לעשות יותר דברים בידיים, לצבוע דברים ביותר עדינות, מביאים להם לראות כל מיני דברים, כדי שייקחו מהם דוגמה. זאת אומרת, המון עבודות בידיים, בשמיעה, בריח, בחושים.

אנחנו מפתחים להם את החושים, אבל לא סתם איך שהדבר מריח ואיך הוא נקרא, אלא עד כמה, שזה יותר מזה פחות מזה, זה עם זה יחד. אנחנו מלמדים אותם אמנות, איך החומרים, איך הדברים מתקשרים יחד, את ההרכב של הדברים, כדי שאחר כך יהיה להם יותר קל להבין את העושר שנמצא סביב האדם, ולא שיראו רק חלק קטן, פרגמנט ממש מצומצם מכל צורות החיים.

בצורה כזאת אנחנו מפתחים אותם, שייקרא "בית ספר", שייקרא אפילו "גן", לא אכפת לנו איך  שזה נקרא, אלא שאנחנו מפתחים אותה צורת החינוך האינטגרלי, פשוט ממשיכים ומוסיפים להם יותר ידע והעיקר הוא שמוסיפים לטבע יותר ידע ונתונים.

אורן: מה זאת אומרת לטבע?

מה אנחנו צריכים?

אורן: חול, חצר, חתול, חיות. הכוונה לדברים הטבעיים.

כן, הדברים הטבעיים.

אורן: מה מוסיפים להם, ידע ונתונים?

 כן, יותר ידע, פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, זואולוגיה, בוטניקה אלה הם מדעי הטבע. קודם למדנו דברים פשוטים כמו להבחין בין צבעים, זה ירוק וזה אדום וזה כך וזה כך. עכשיו אנחנו לומדים דברים יותר מורכבים על פרחים, צבעים, צלילים, וחומרים. לומדים פיסיקה, כמו למשל איך שוברים ואיך מדביקים ואילו חוקים יש בזה. אחר כך אנחנו לומדים את זה בחוקים, הכל לפי דוגמה, כמו שלימדו חכמי הטבע את התלמידים שלהם לפני אלפיים שנה. הם הלכו בשדה והסבירו להם מה קורה ולא בצורה מלאכותית בתוך כיתה, שכולם יושבים כמו "זומבי" ומסתכלים על המורה ומנפחים אותם במשהו שלגמרי לא שייך לחיים.

אני זוכר בעצמי שהייתי צריך להסביר לכיתה דברים, שהמורה לא הסביר בכל מיני נושאים. אני זוכר שהסברתי להם איך עובד המקרר, איך עובד השנאי, אני דווקא הבנתי את זה, אמנם זה יחסית מופשט, אבל הם לא הבינו. למה הילדים יוצאים מבית הספר כשהם לא מבינים כלום ממה שהם למדו? הם לא זוכרים כלום כי זה מנותק מהחיים שלהם.

 העיקרון הוא פשוט, אנחנו ממשיכים מהגן והלאה לבית ספר והלאה, אין כאן שום הפרדה, שום מחיצה, פשוט מרחיבים את היחס לטבע, לחיים, לבני אדם, ליחסים ביניהם, רק מרחיבים את האופקים ומעמיקים אותם. זה מאוד חשוב שהתכנית תהיה בנויה בצורה כזאת, הדרגתית חלקה.

ניצה: עכשיו הבנתי את הטרגדיה שלנו ואסביר מדוע, כי אנחנו כאן ההורים. תיארת מערכת חינוך שעובדת בתהליך התפתחותי של רצף, שבעצם אין בה מעברים. ובחוויה שלנו היום, וכמו שהמערכות נראות כרגע, אנחנו והילד שלנו עוברים מעברים, המעברים האלה כרגע קיימים.

זאת אומרת, דווקא כשהקשבתי למה שהסברת יכולתי להבין ולהרגיש את הילד, איך בתהליך הזה של הרצף, הוא כמעט לא חווה את המשברים הקטנים והמצוקות האלה שהוא עובר. לפעמים פתאום מתעוררים בו פחדים וכל מיני דברים שאתה לא מבין מאיפה זה מגיע.

כאשר הם מתקרבים לגיל יותר בעייתי, עדין, ומתחיל להיות עניין מין ויחס של גאווה ומאבקים למיניהם, שהם טבעיים לאדם שיצר הרע מתחיל לגדול באדם, וקנאה, תאווה, כבוד ושליטה מתחילים להיות בו, אז אנחנו צריכים לחלק כל כיתה וכיתה. הסיבה לכך היא כדי שלא יראו לא את הקטנים ולא את הגדולים. הם לא צריכים ללמוד אלה מאלה,  ולא לשלוט על הקטנים כדי שיהיו תחתיהם. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לבנות מהם חברה הומוגנית אחידה שיודעת איך לטפל בעצמה, שאין שם גדולים וקטנים. אין חלשים וחזקים, אלא הם משלימים אלה את אלה, רק בצורה כזאת. נניח מגיל 9-10, גיל המעבר מהילדות לבגרות חייב להיות לחוד. אין בית ספר שיש בו ילדים מגיל 5 עד גיל 15, או אפילו יותר, כמו שהיה אצלי, מגיל 7 עד גיל 17. אני הסתכלתי עליהם, הם נראו לי ממש כמו הציקלופים, זה משהו שהוא מפחיד, גדול, ובכל זאת הייתי מוכן לעשות הכל רק כדי שיסתכלו עלי.

אורן: ואם זה היה ארבע שנים כמו שתיארת קודם?

בתוך הארבע שנים האלה זו עדיין התפתחות טבעית, לילד בן 5 יש מה ללמוד מכל ילד, שהוא בגיל 8, 9.

אורן: אבל איך אני מכין אותו לכניסה, לכך שיש מעליו עוד שלוש שכבות גיל?

אני לא מכין אותו, הוא בבית ספר שלי, זה בית ספר שמיועד לכיתה ה' או לכיתה ו' בלבד.

אורן: בוא נתחיל מא', כדי שנבין את המעבר, היה גן ילדים, אחר כך א', א' היא מבודדת, רק א'. אנחנו מתארים מצב שבו חלק יש מציאות שעכשיו היא אחרת.

בצורה אידיאלית, נניח שזה כך.

אורן: אני רוצה להבין אפילו את הצורה האידיאלית.

בצורה אידיאלית כל כיתה היא לחוד, אין לה שום קשר עם האחרים.

אורן: אנחנו עדיין במציאות לא אידיאלית, וכיום הילד נכנס בדרך כלל למסגרת שהיא שש שנים. אתה אמרת ארבע שנים.

שש זה הרבה.

אורן: בוא "נזרום" איתך, עם המודל של ארבע שנים. אני עומד להיות הילד הקטן בשנה הבאה, במסגרת של ארבע השנים.

אם אנחנו מחנכים אותם נכון, בארבע שנים האלה, זאת אומרת מגיל 6 עד גיל 10, היום בגיל 10 הם כבר די גדולים, נניח שעד גיל 9 בשלוש שנים האלה הם עדיין מתפתחים לפי הטבע. אז הם יותר גדולים או קטנים אבל רק בגודל ולא שיש בעיות של יצרים, שפתאום מופיעים באדם הקטן הזה. לא קנאה, לא תאווה, לא כבוד, עדיין אין להם את הערמומיות הזאת, אין להם שכל אחורי, הם עדיין ישרים, ש"כך זה". אפילו שהם משקרים, אנחנו רואים שזה בצורה טבעית, לא שיש להם שני מוחות, זה שאני רוצה להציג וזה שאני רוצה להרוויח, שזה נקרא "היצר הנוסף", "היצר הרע", אין להם את זה עדיין. לכן הם יכולים להיות יחד שלוש או אפילו ארבע כיתות יחד, שבהן לקטנים אין עדיין מה ללמוד מהקלקולים של הגדולים.

אבל אני אומר את זה בסוגריים זה לא בטוח, הכי טוב כמו שאמרתי קודם, שכל כיתה תהיה לחוד. יש לה חצר, יש לה הכל, לא צריכה להיות עם אלף ילדים בחצר אחד, כי אז הקטנים האלה דחוסים לאיזו פינה ולא יודעים מה לעשות, הם צריכים רק להישמר מהילדים הגדולים, שבאים ומי יודע מה הם עושים להם.

ניצה: זה העלה בי המון מחשבות. מה שאני למדתי והבנתי היום זה קודם כל בתהליך הגמילה. הייתי אומרת, שמהרגע שהילד נולד, מתחיל תהליך של רצף. ואם אנחנו מתחילים להיות קשובים יותר ויותר לילד, ולצורך שלו ולבשלות שלו, אז בעצם אנחנו מדלגים על השלבים האלה שאנחנו קוראים להם "תקופות מעבר". ובעצם זה עובר בצורה רכה וטבעית מבלי שיהיו לנו כל מיני קשיים בדרך. זה נכון מהרגע הראשון ועד המעברים. זאת אומרת, הילד עובר תהליך התפתחות פנימית שלאט לאט גם הוא רוצה להתרחק ולהיות עצמאי, וגם המעברים שלו מסביבה אחת לסביבה אחרת הופכים להיות הרבה יותר רכים וטבעיים. זאת ההבנה.

פשוט, על פי דרכו, רק שצריך לשמור על אותו הכלל שאומר, שאנחנו לא שוברים את הטבע, תוך כדי ההתקדמות של הילד.

ניצה: המשמעות של זה היא שילד אחד יכול להיות מוכן קצת קודם, וילד אחר לא, זה לא שיש פה עניין של גיל?

 יש כאן עוד הרבה מה להוסיף. העיקר, שלמרות שאנחנו מלמדים אותו קרוא וכתוב, אנחנו במיוחד רוצים שהוא יפתח את הזיכרון. שילמד בעל פה קטעים גדולים, שירים כמו תהילים, אמרות, כמה שיותר. שילמד ספרים שלמים בעל פה. 

ניצה: יש לנו הרבה מה ללמוד.

אורן: הזמן שלנו נגמר. אנחנו כנראה שנמשיך לדבר על זה, תודה הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם אתנו. עד הפעם הבאה, כל טוב, חיים חדשים. 

לחצו כאן להורדה