חיים חדשים - תוכנית 257 - אני והשכונה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם. 

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו פה ב"חיים חדשים" רוצים ללמוד איך לעשות את החיים באמת חדשים, שיהיו הרבה יותר טובים ממה שהם היום. בכל פעם אנחנו לוקחים אזור מסוים בחיים שלנו, תחום מסוים, מערכת יחסים מסוימת שיש לנו בתוך החיים, ורוצים להבין איך לשפר אותה. היום המיקוד שלנו זה החיים בשכונה שבה אנחנו חיים, איך אפשר לקחת את החיים שלנו הפרטיים, אני, המשפחה שלי בתוך השכונה שבה אני חי, ולהרים את הכל לרמה יותר טובה, לרמה יותר גבוהה. מה קורה בתוך השכונה, מה היחסים שקיימים, או לא קיימים ביני לבין האנשים האחרים שם, ביני לבין השכונה בכלל, ואיך אני משפר אותם. זה הנושא שלנו היום, הוא רלוונטי לכל אדם באשר הוא חי, לא חשוב אם זו שכונת מצוקה או שכונת יוקרה. "אני והשכונה". ניצה, אנחנו אתך.

ניצה: נרצה להתמקד היום במערכת היחסים, בקשרים שיש לאדם עם השכונה בה הוא מתגורר. אנחנו יודעים ששכונה, גם לפי ההגדרה שלה, זו יחידה עירונית שמתקיימים בה הרבה מאוד יחסי גומלין, הרבה מאוד קשרים. אנשים שחיים באותה סביבה חולקים דברים משותפים, כמו גנים, פארקים, מבני ציבור, כבישים, מדרכות, ועוד הרבה מאוד דברים שמשותפים לכולם. היינו רוצים היום לבדוק אתך, איך מצטיירת התלות הזו, הקשרים המיוחדים האלה שקיימים בין האדם לבין האנשים, או בכלל השירותים המתקיימים בתוך שכונה.

אנחנו רואים שהתפתחות האדם, היא הדרגתית ואנחנו מתפתחים על ידי זה שהאגו בנו מתפתח. וכשאנחנו מגיעים לדורנו, כאן כבר יש לנו מצב מיוחד וכולם מצביעים על זה. "כולם" הכוונה חוקרים והוגי דעות למיניהם, שמצביעים על כך, שהדור שלנו, בזמננו, נמצא בזמן מיוחד ומאוד לא רגיל, שהאדם כאילו מיצה את עצמו בטכנולוגיה ובגישה שלו לחיים ממנו והחוצה, וכאילו הגענו למין משבר ביחסים שלנו. מין "אקסטרה" כזה, מאתנו החוצה עם הטבע, עד שהגענו למצב לא טוב.

יש סביבה, טבע, כדור הארץ, קרוב, רחוק, לא חשוב מה ממני, אבל אני הגעתי ביחס שלי אליו למצבים שאני רואה יחס לא טוב, תגובה לא טובה.

וכאן אנחנו רואים שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים בסופו של דבר לשנות את עצמנו. כי הגישה הזו, היחס של האדם ושל כל האנושות לסביבה, של הפוליטיקאים, הכלכלנים, הפיננסיסטים למיניהם, וגם של ההורים והילדים, של כולם הוא לא טוב. ובסביבה קטנה או גדולה, סביבה רחבה, ואפילו של כל האנושות, אנחנו רואים רק משברים, ומשברים, החל מ"אני והורים שלי", "אני וילדים שלי", "אני ואשתי", "שכנים", "שכונה", "עיר", בקיצור כל זה

קורה מפני טבע האדם. ועכשיו אנחנו מקבלים תגובה מהטבע, מהסביבה, מהמשפחה, מכולם, שמחייבת אותנו בכל זאת להשתנות במשהו. זאת אומרת, אנחנו צריכים לראות בזה איזשהו מקום לשינוי האדם, ועל ידי שינוי האדם לשינוי החברה. לצורה הדדית חדשה. זה קודם כל.

אנחנו צריכים להבין, שתיקון היחס שלי עם השכונה, דומה בהרבה למה שאני צריך לתקן את עצמי כלפי המשפחה. כי סך הכל יש כאן ילדים, יש כאן נשים, יש כאן גברים, אנחנו נמצאים בשטח משותף. אנחנו משלמים כסף על שירותי כבאות, ניקיון, חשמל, תאורת רחוב, גנים, הרבה מאוד שירותים והרבה מאוד דברים. וחוץ מזה הביטחון והאווירה הכללית של השכונה היא מאוד חשובה. הילדים שלי אולי יוצאים לשחק, הם חוזרים מאוחר, הנשים וכן הלאה. בשכונה הזו יכולים להיות בתי קפה וחנויות, כל זה שייך לאווירה כללית שכונתית שהיא מאוד חשובה.

אנחנו רואים עד כמה חשוב, חוץ מהבניין והשכנים, באיזה מקום נמצא הבית, ומהי אותה שכונה. כשאנחנו אומרים למישהו באיזה שכונה אני גר, אז ברור מי אני, ומה אני. כמו שבמנהטן, חשוב באיזה רחוב אדם גר, אם ב west, או east, ובאיזה מספר, אם למעלה, או למטה, זה הכל ברור. אותו הדבר קיים גם כאן וגם באירופה. כל מקום בעולם מחולק, וכאילו הצפון הוא יותר אריסטוקרטי והדרום יותר פשוט ועממי. בעיר זה לפעמים לא בדיוק כך יוצא, אבל זה מעניין.

ניצה: יוצא שתמיד הדרום הוא יותר קשה יום.

כן. וצריך לראות מה קורה, איך אנחנו מגיעים להבראת השכונה, זה מתפצל להרבה מאוד תחומים.

ניצה: לפני שנתחיל, אני רוצה להוסיף להבנה. במאמר שקראתי ומאוד התרשמתי ממנו, כתוב על מחקר שאומר, שבעבר לשכונה היה כוח מאוד מאוד גדול והשפעה על האדם. והחל משנות השבעים, בגלל שאדם הפך להיות יותר קוסמופוליטי והתחיל לקבל את השירותים שלו מחוץ לשכונה, אז לכאורה נוצר מצב, שהיחידה הזו שנקראת שכונה הלכה והתפוגגה. אבל דווקא בעת האחרונה, בשנים האחרונות, המונח הזה של שכונה שוב מקבל צביון חדש. זו כבר לא השכונה של פעם, זה כבר משהו אחר, אבל נושא השכונה הפך להיות למשהו מאוד משמעותי. בחלק מהמקרים כמו שציינת קודם, היא מהווה מעין סמל סטאטוס, "אני משתייך לשכונה כזו או לשכונה כזו", אתה אומר את שם השכונה, וזה כבר כמו, "תגיד לי מה השכונה שלך ואגיד לך מי אתה", מה שפעם היו אומרים על חבר.

זאת אומרת, גם כשאתה בא לקנות בית, אתה מחפש קודם כל לפי השכונה, ושם אתה מחפש את הדירה. זאת אומרת, שנושא השכונה מאוד משמעותי, והשכונות החדשות מאוד מבינות את זה, וזו הסיבה שיש היום הרבה מאוד התארגנויות שכונתיות, יש ועדי שכונה, שבעבר היה ועד בית. היום השכונה היא תחום שכולם מבינים שהוא משמעותי ושיש בה קשרים.

ואנשים שומרים על זה.

ניצה: האנשים מנסים לשמור על זה בכל צורה. לכל שכונה יש הבעיות שלה,  והמשברים שהיא עוברת. וכשעשינו סקירה, ראינו שיש הרבה מאוד דברים משותפים להרבה מאד שכנות בארץ. וכאן הבאנו כמה דברים שהיינו רוצים לדבר עליהם. אולי נתחיל מאחד הדברים שבדרך כלל אנשים מאוד אוהבים, זה נושא הגן הציבורי או הפארק. אנשים מוכנים לשלם יותר כדי לגור ליד פארק, כדי לגור ליד גן, כולנו מבינים שיש לזה משמעות, גם כי זה נעים להיות קרוב לטבע, וגם כי זה מקום מפגש חברתי, קהילתי, אנשים בדרך כלל אוהבים להיות בקרבת מקום כזה. אלא שהמקום כזה לפעמים הופך להיות מעין מטרד, אפילו מפגע, הייתי אומרת, מקום שלפעמים מתרחשים בו אירועים של ונדליזם ואי נעימות.

בתוך שכונה, שקיימים בה קשרים של תלות, ניקח לדוגמה את נושא הפארק.

אורן: ניקח אותי לדוגמה. אני אספר איפה אני גר, וזה ימחיש את התופעה היטב. אני במקור מושבניק, שצריך לראות את הירוק בעיניים, זה מרגיע אותי. אחרי שגרתי עשר שנים בגבול בני ברק רמת גן, שהכל שם כמו קופסאות גפרורים, אמרתי, אני אעבור לפתח תקווה, עיר עם מרחבים פתוחים, ובחרתי לגור בשכונה שהייתה נראית לי ירוקה במיוחד, וקניתי דירה בבית שלישי מהפארק. אמרתי, סוף סוף אראה קצת טבע בעיניים, קצת עצים. וכך בחרתי את המקום שבו אני גר כבר חמש שנים בערך.

ואז התחלתי לגלות כל מיני תופעות שקשורות לפארק. ביום שבת עם ישראל מגיע ועושה לי "על האש" מתחת לבית. גיליתי את התופעה על ידי חוש הריח, כשאני יודע שאשתי לא עושה "על האש" ואני מריח על האש בבית. כך זה היה בשבתות הראשונות, עד שהבנתי מאיפה זה בא,  מהמנגל שבפארק שבא אלי לתוך חדר השינה.

 פעם שנייה זה קורה בלילה. אם זה לא חורף, אתה רוצה שבלילה החלון יהיה פתוח ויהיה אוויר, ואז אני מקבל את כל חבורות הילדים והנוער אצלי בחדר השינה. בימי הולדת, בשבת בבוקר, או בכל יום חופש אחר, יש לנו הפעלות ובידוריות, ליצנים וליצניות משחקי חברה ובלונים שחוגגים בפארק מתחת לבית. ואם את כל אלה עוד אפשר באיזושהי צורה לסבול, יש תופעה חדשה שהתחילה להעיב על חיי וזה הפחד. מה זאת אומרת, פחד, אני לא מרשה לבת שלי, הנערה הצעירה, לעבור בפארק כשיש חושך. ואז מצאתי לה פתרון, כשהיא יורדת מהאוטובוס היא תעשה עיקוף דרך הרחובות שמקיפים את הפארק, וכך היא תאריך את הדרך שלה בשבע, שמונה דקות ותבוא מסביב. אני גזרתי חוק בבית שאם יש חושך לא עוברים בפארק.

האמת, בינינו, גם אני בעצמי מפחד להיכנס לפארק אם השעה מאוחרת, באמצע הלילה. כי כשאני נכנס לפארק, אני מוצא שם ילדים או נערים בגילאים שונים, שיושבים עם נרגילות, עם בקבוקים, ופתאום מתחילים ללכת מכות, והתחושה באוויר היא לא נעימה, שמהשעמום והוואקום האגרסיות מתחזקת וכשאתה נכנס לפארק, כאילו נכנסת לאזור משחקים מסוכן.

על כל תופעות האלה לא חלמתי כשבחרתי לקנות את הבית השלישי מהפארק. סך הכל רציתי עצים וירוק בעיניים, כי זה מרגיע אותי. אז יוצא שדבר שהוא לכאורה יפה וטוב, שהייתי שמח להיות קרוב אליו, קורה הפוך, ובגלל התנהגויות של אנשים אחרים, שאני אפילו לא יודע מיהם ואני לא מכיר אותם, זה אפילו לא השכן שעל יד. יש פה משהו כללי, רחב יותר, מעגל של מערכת יחסים שנמצאת סביבי וכאילו חונקת אותי בכל מיני צורות, ואני לא יודע מה לעשות, אין למי לפנות.

זו הבעיה שאין למי לפנות. אשתי בחרה דירה בקומה תשע עשרה, בבית שיוצא לגן, עם מגרש גדול של משחקים לילדים, טרמפולינות ואגם עם דגי זהב שמנים, שהחתולים כל הזמן עומדים ומסתכלים, כאילו הם יכולים לתפוס את הדגים.

אבל בבוקר מצאו שם בקבוקי בירה, ואחר כך התחילו צעקות מהגן ואז התאספו כמה גברים, ואני חושב שהם עשו שם משהו, כי זה נעלם. אחר כך היו שם כל מיני תיירים מאסיה, שגם הם רצו לתפוס את הדגים ולאכול אותם, אז גם אותם הם סידרו. בקיצור הגן נשמר מאוד יפה, נקי, אין שם לא אלו ולא אלו, וכך אני רואה שזה יפה וטוב. ודאי שתמיד אפשר להוסיף ניקיון, הכלבים מסתובבים שם, אבל לא סתם כלבים, אלא עם הבעלים שלהם.

 אבל כדי לדרוש יותר, צריכים כבר להוסיף הרבה כוחות וזה תלוי באנשים. אם אני מסתכל על זה בצורה כללית, אז אם אנחנו צריכים לפי התכנית הכללית של ההתפתחות האנושית, להיות מחוברים זה לזה, אז ודאי שיבואו עוד בעיות, צרות וסיבות, כדי לדחוף אותנו לחיבור. ולכן מה שקורה עכשיו, זה רק איזה הפסקה זמנית או פרק זמן קצר, ושוב יהיו בעיות, גם עם המשפחות, גם עם הילדים, גם בפארק, בשכונה, לא חשוב איפה, וגם בעיר, במדינה ובעולם.

את כל הצרות והבעיות, אנחנו צריכים לראות, כמתעוררות כדי שאנחנו נתחבר יחד, שנהיה כאיש אחד בלב אחד, שנגיע להידברות, נגיע לחיבור ולאהבה. כי זה בעצם הצורה שהטבע שם לו כמטרה בהתפתחות האדם. ואנחנו רואים את זה, לפי שכל צורת הטבע, כל התמונה שלו וכל היחס שלו הוא גלובלי, לכולם כאחד. ובצורה כזו כל הדומם, הצומח והחי למינים ולזנים, כולם כולם הם מערכת אחת חוץ מהאדם, שפתוח לכל הרוחות ועושה מה שבא לו, וממש מפר את כל החוקיות הזו עם הכוח שלו, עם האופי שלו, ועם האגו שלו.

אורן: זה יפה שאתה מדבר על כך שאדם מפר את כל הגבולות. כי כשאני חושב על זה עכשיו, אז בכל פעם שאני עובר בפארק, אני רואה שלט כזה גדול ויפה שמספר על כללי ההתנהגות בפארק. הם מתארים את כל מה שמתרחש בפארק, אסור להבעיר אש של מנגל בשטח הפארק, אז זה אומר שיש מנגלים בפארק. אסור לעשות רעש בשעות הערב אז יש רעש בשעות הערב. כל איסור שכתוב, אחד לאחד, לא מתקיים במציאות. זאת אומרת, זה שאנחנו מנסים במעגל הזה השכונתי לקבוע כללים, זה לא אומר שהם מתקיימים. להיפך, זה בדיוק מצביע על מה לא מתקיים.

האדם פורץ כל גבול לכל הרוחות, כלומר, אם בבית שלו הוא השתגע, אז השתגע בביתו, אבל הבעיה היא שהוא מפר את הכללים במקום שמשפיע עלי, זו הבעיה שלי ברמת השכונה.

יסדרו לך מהשמיים, מה שנקרא, שהוא ישתגע בביתו ואתה לא תוכל לשבת בשקט בביתך. כי מטרת השיגעון הזה שעליך לעבור, היא כדי שתתחבר לאחרים ותשנה את היחס שלך אליהם, והם אליך. שתיכנסו לאיזו מערכת קשרים טובה, ולא שאתה תהיה אחרי סורג ובריח והכל יהיה בסדר גמור.

ההיפך, תצטרך לפתוח את הדלתות ולהתקשר לכולם. ודווקא על ידי זה תגיע למצב של שקט, רוגע, יופי וטוב. ואז תריח את ריח הצמחים, תשמע את הציפורים ויהיה לך שקט ועננים יפים בשמיים, עם שמש וכולי, ויהיה הרבה יותר טוב ממה שהיה לך במושב שלך.

ניצה: מה הקשר בין הבעיה בפארק, בגן, לבין הפתרון שהצעת, שנתחבר?

אני חוקר, ואני מסתכל על האנושות ובכלל על כל החיים, בצורה כללית, של חוקר, בפסיכולוגיה, פילוסופיה, וזה מבט כללי שכולל בתוכו גם את ההתפתחות ההיסטורית, האבולוציה שאנחנו עוברים, איך הטבע משפיע על האדם, את האופן שהאדם משפיע על הטבע, ומה קורה כאן.

אפשר לראות כמה כותבים היום על היחס שלנו לטבע, על מה שאנחנו הורסים ומה קורה בתגובה. ההוריקנים, הצונאמי, הכל מזדעזע, הכל מקבל איזו מין צורת תפקוד לא נכונה. ומשייכים את זה לאדם, שעושה זאת בצורה ישירה או יש אפילו שאומרים על ידי מחשבה, או  שהיחס בינינו קובע. כשהייתי פעם באוקספורד, דיברתי עם חוקר אחד, והוא סיפר שיש להם כשישים תחנות בכל העולם והם חוקרים איך היחס בין בני האדם, המצב שלהם, מצב הרוח שלהם וכן הלאה, משפיע על האווירה הכללית, ועל תגובת הטבע וכן הלאה.

זאת אומרת שאלה הם דברים ידועים. וזה היה כבר לפני הרבה שנים, עוד לפני תחילת המשבר, אולי בשנת 2004, לפני עשר שנים לפחות. בעצם אנחנו צריכים לראות בזה את המגמה הכללית, אמנם לפי ההתפתחות הפנימית שלנו אנחנו רוצים לסגור את עצמנו בפנים בתוך קופסת בטון, אבל רוצים שבתוך קופסת הבטון הזאת תהיה גם מזרקה, וגם דגים, וגם מגלשה לילדים שלי, וגם אולי כמה חברים קטנים בשבילם, שישחקו איתם כשירצו, וכשלא, אני אגיד להם ללכת. כך אני רוצה לחיות, אבל זה לא יוצא.

והטבע שלנו מחייב אותנו אם כך, להיות בכל זאת אגואיסטים אבל לחפש איזו פשרה, משהו באמצע, שאני מוותר לאחרים או בכלל, מה לעשות כאן?

ואנחנו צריכים להבין שאם המגמה הכללית שבטבע היא להביא אותנו לצורה שווה ולחיבור ואיחוד, כי כך היא כל החוקיות של הטבע, כל המערכת שלו, אז אנחנו צריכים להבין שזו הסיבה שבגללה רע לנו. למה קיים משבר ולמה אנחנו לא מסוגלים לברוח משום דבר, ולמה בצורה אגואיסטית אנחנו בכל זאת לא מסדרים שום דבר, למה כל החכמים לא יכולים לסדר את החיים שלנו? כי הם ממשיכים לעשות עוד ועוד כל מיני קירות בין האנשים במקום להתחיל לחבר ביניהם. ובמקום לשנות את האדם, הם רוצים לשנות את הטבע. ומכך יוצא שעושים בזה נזק פי כמה יותר גדול במקום להרוויח משהו וכן הלאה.

אנחנו צריכים להבין שהמגמה היא מגמה והיא תישאר כזו, אנחנו לא נוכל לשנות את החוקיות של הטבע, להביא הכל לאיזון. מאיפה באים ההוריקנים? זה איזון בין הלחצים שבאטמוספרה. מאיפה מגיעים פתאום זעזועים בכדור הארץ? זה נוצר כאיזון מתוך הקרקע. וכן הלאה.

אנחנו לא יכולים לעצור את הדברים האלה. אולי באמת אנחנו אלה שגורמים ביחס שלנו לטבע לכל אותן התופעות השליליות? יש על זה הרבה מחקרים, ולפי הסטטיסטיקה הם באמת יכולים להראות שהקשר הזה קיים.

כשאנחנו מדברים על הבעיות שקיימות במשפחה, בשכונה, בבית, ועכשיו גם בעיר ובמדינה וכולי, אנחנו צריכים להבין שבבעיות האלה יש בסך הכל אותה מגמה ואותה הסיבה, וכנראה שאם כך, צריך להיות אותו הפתרון, שאנחנו נוכל למצוא שהוא יהיה כללי לכל דבר. ואז אנחנו נראה מה הוא.

אני חושב שאת כל זה אי אפשר לפתור אם אנחנו לא נשנה את האדם. כי למה אנחנו מדברים רק על אותם הילדים או נוער שעושים לאורן רעש, או על אותם האנשים שמפריעים עם המנגל, או על אותם הכלבים שאני רואה שבגללם אי אפשר ללכת ברחוב? בשכונה שלי שנקראת שכונת יוקרה, אי אפשר ללכת ברחוב, בגלל הכלבים זה ממש נורא. ולאף אחד לא מתאים לנקות את הצרכים של הכלב שלו. למרות שיש מתקנים לשקיות, ודברים אחרים, אבל לאדם זה לא אכפת.

ואם נניח שאני הולך ורואה שמישהו לא מנקה אחרי הכלב שלו, אם הוא לא מבין לבד ואני אעיר לו, מה יקרה? למרות שזו שכונת יוקרה, אני אקבל בחזרה כך, שלא יהיה כדאי להגיד לו.

ניצה: איך קורה שאדם לא מבין, שאפילו החוקים האלה שאורן הזכיר קודם לכן, בסך הכל נועדו לשמור עליו וכדי שיהיה לו טוב יותר. איך הוא בועט בכל זה?

כל זה מגיע כדי שאנחנו נתקן את עצמנו. למה אנחנו מקיימים כאן את השיחה הזאת? כדי לדבר על מה שקורה בשכונות? מישהו לא מבין? אנשים יכולים לבוא ולדבר פי כמה וכמה יותר טוב מאתנו. אלא אנחנו יושבים כאן כדי להגיד שהתרופה היחידה שיכולה להיות זה שינוי האדם. אחרת בשביל מה לי הדיבורים שלנו? מי לא מכיר את מה שקורה לו? ומי לא מכיר בזה ששום דבר כמעט לא יעזור. אז תזמיני עוד משטרה, או תשלמי עוד כסף ותתנדבי שם למשמר האזרחי, לא יודע מה עוד.

אלא שאין לנו ברירה. בסופו של דבר אפילו אם נתחבר כשכנים טובים ונעשה בינינו איזה הסכם לעשות משהו, זה לא יתקיים. זה יתקיים רק בתנאי שעל ידי המצב הזה אנחנו נתחיל להתחבר. כי הסיבה לכל הדברים הרעים האלה היא שאנחנו נגיע לחיבור. ולכן אם אני סתם עובר בין כולם ואוסף מאה שקל לחודש מכל אחד ובזה אנחנו שוכרים אנשים שינקו אחרי הכלבים, או משלמים לכמה אנשים שיטיילו בלילה וישמרו על השקט, יפזרו את כל בני הנוער שמרעישים, שגם להם בסך הכל אנחנו צריכים לתת איזה מקום, הם רוצים את זה ומגיע להם, אבל נניח, שזה הכל עניין של כסף, זה לא יעזור.

לא תוכלי לסדר את השכונה גם עם מיליון דולר כל חודש. לא. ראיתי דברים כאלה, גם אצל הקרובים שלי בקנדה, באמריקה. לא. כי בסופו של דבר המגמה היא שהאדם ישנה את עצמו. הבעיה היא שבזה אנחנו לא מפסיקים לקלקל את הטבע ואת עצמנו, והגענו בהתפתחות ההדרגתית שלנו, למצב שאנחנו חייבים להתחיל להתקשר בינינו למעלה מהאגו שלנו. ולכן אני לא רואה כאן פתרונות אחרים.

ניצה: אבל יש המון דוגמאות של יוזמות משותפות שנעשו בכל מיני שכונות. אותם אנשים לא שכרו מישהו אחר, אלא הם עצמם עשו את המהלך הזה.

זה יכול לעזור. כי אנחנו מתקשרים בינינו כדי לשמור על השכונה שלנו. אז הגברים יוצאים, הנשים מסתדרות, וגם הילדים, קצת יוצאים מתוך ה"בונקר" הזה, מתוך הקופסה. זה משהו אחר. זאת אומרת, אנחנו כבר מתקרבים זה לזה. אז יכול להיות שזה יעזור.

ניצה: אני אתן דוגמה מאוד יפה שקראתי עליה באינטרנט, וזה ממש מאשש את מה שאתה מספר. הייתה איזו שכונה בארץ שסבלה מאוד מפריצות. זה היה איום ונורא, לא משנה מה ניסו לעשות, שום דבר לא עזר. ואז קם אדם אחד מהשכונה והחליט ליזום, לעשות איזה מהלך, הוא חילק בתיבות הדואר לכל התושבים פתק, וכתב עליו "האם אתה יודע מי מסתובב אצלך בלילה בסלון?"

הדבר הזה כנראה גרם לזעזוע לכולם, ופתאום כולם התאחדו והתחברו והקימו את "משמר השכונה" כך הם קראו לזה, ומסתבר שבאמת זה עזר בצורה יוצאת מן הכלל, כמעט הקטין לאפס את אחוז הפריצות באותה שכונה. מה שעלה יפה מכל התהליך הזה, זה שהם ראו כי טוב, ואז התחילו לפתח דברים נוספים באותו מקום. למשל כעת הם גם עוסקים בנושא של תרבות ורווחה, ומפתחים עוד דברים. בוא ננסה רגע לנתח מה היה שם, בהתאגדות. הרי בסך הכל מה קרה? הם התאגדו כנגד איזה איום חיצוני.

לא חשוב, איום חיצוני הוא סתם סיבה.

ניצה: זו סיבה להתאחד?

כן. זה כמו שאומרים לילד, "יש דב בחוץ, אסור לך לצאת", או ש"חשוך בחוץ" או משהו אחר. זו רק סיבה שנראית לנו בעין. אבל בעצם הסיבה הייתה שאנחנו מרוחקים זה מזה, ולפי הטבע אנחנו צריכים להיות במנגנון האינטגרלי כמו כל המשבר הגלובלי הזה, אנחנו צריכים לעבוד כנגדו. והעבודה שלנו בזה היא להתאחד, להתחבר.

ניצה: מה הן הדרכים שאפשר להתחבר בהן במסגרת השכונתית? בדרך כלל אנחנו רואים, שסביב כל בעיה, אפשר להתחבר. זאת אומרת, יש כל מיני סוגים של בעיות, עכשיו דיברנו על הבעיה של הרעשים וכן הלאה בפארק, ויש בעיות של פריצות וגניבות בשכונות מסוימות שגם על כך דיברנו. יש כל מיני תופעות וסביב כל תופעה אנשים יכולים להתחבר או לא לנקוט כל עמדה. איזה רעיון או פתרון שהוא אחר, חדשני, אפשר להציע לשכונה שיעזור לאנשים להתאחד ולהתחבר ביניהם כדי להביא את השכונה שהם גרים בה למקום שהוא טוב יותר?

אי אפשר להציע שום דבר, יהיו רק צרות. אני לא רואה שום סיבה אחרת שיכולה לחייב את האנשים להתחבר, לא רואה. איך יכול להיות? מה יחייב אותי לדאוג לשקט אם אין רעש, לדאוג לריח צח שיהיה במקום המנגל השרוף בשבת באמצע הסלון, וודאי שהבנות שלי הקטנות, נניח, לא יכולות לעבור ליד הבית, או להיכנס לבית.

אורן: צרות יש, עם זה אין לנו בעיה, צרות יש בכל שכונה.

ניצה: בדיוק. אז איך אנחנו לוקחים את הצרות והופכים אותן?

אם ישנן צרות, אז זה תלוי בבני האדם, עד כמה אנחנו יכולים לחנך אותם.

אורן: בכל שכונה יש צרות. בשכונה הזו צרות כאלה, ובשכונה אחרת צרות אחרות, הרבה מהצרות הן משותפות ובכל מיני רמות, כמו שנתת דוגמה, על שכונת יוקרה שגם בה יש צרות. קח את כל השכונות בעולם, ותגיע עד עשר בעיות, שהן פחות או יותר קיימות. השאלה היא, מה אתה מציע לשכונה לעשות?

ואני טוען, שיהיו עוד יותר צרות, כדי שנתחבר.

אורן: נלך לצמד המילים "כדי שנתחבר". לפי שיטתך, מה אתה מציע לשכונה לעשות, אם היא רוצה לשפר את איכותה?

 קודם כל צריך להיות איזה יוזם. אנשים לא עושים כך סתם דברים, אלא כשקורה איזה מקרה, אבל רצוי שלא נגיע אליו ונעשה פעולת מנע. אז צריכות לקום נשים, לדבר ביניהן על מה שקורה, כי הגברים בדרך כלל יותר אדישים לזה.

לקום ולחייב את עצמן להתקשר ולקבוע כרגיל את כל הדברים. אני למשל, הייתי בא בתור פסיכולוג חברתי לאיזה בנין, הייתי מתקשר לכמה טלפונים, ומזמין את עצמי לבוא ולהסביר להם מה אפשר לעשות. כי אלה בעיות שקיימות בכל מקום.

אורן: נניח שהוזמנת, מה אפשר לעשות?

  קודם כל הייתי עושה אתם אסיפה יפה. הם לא מכירים את עצמם, ולא מכירים את השכנים, ולא את מי שמתגורר בדירות השכנות. למעשה הם לא צריכים להכיר כל כך, אבל כדי לשתף פעולה, כי כולם סובלים, צריכים להיות במגע יותר מאשר קודם.

   הייתי עושה אתם אסיפה, היכרות, היינו מדברים על זה והיינו מגיעים לאיזה פתרון. זאת אומרת, קודם כל הייתי מושך אותם בצורה עדינה ליתר חיבור ביניהם, כי אם אנחנו מדברים על הסיבה הפנימית, אז רק על ידי החיבור ביניהם אפשר לפתור את הבעיה.

אורן: לא הבנתי, מה היית עושה?

לדבר איתם בצורה כזו זה בלתי אפשרי, כי האדם הוא נגד זה, הרי הכי מנוגד לאגו שלו. האם זה אפשרי, שכל אחד יצא עכשיו מהדירה שלו ויתחיל להתחבר עם השכנים האחרים? הרי כל אחד הוא עם האף למעלה, ולא רוצה להכיר את השני, ו"עזוב אותי עזוב אותם". אני רואה אנשים בבניין שלי, שאפילו לא אומרים שלום אחד לשני. אני נכנס למעלית, כאילו שאני מהקצה השני של העולם. לפעמים יש נשים שגרות בקומה שביעית ובקומה שלישית והן  חברות, אז הן מדברות וכשאחת יורדת מהקומה השביעית, אז זו מהקומה השלישית כבר מחכה לה, והן יורדות יחד במעלית. אבל במעלית אין דיבור, כולם בשקט. עולים ויורדים עומדים ויוצאים, כאילו שאתה נמצא באיזה בנין משרדים. ואפילו שם איכשהו מדברים. לכן לדבר על החיבור זה בלתי אפשרי.

ניצה: אבל אפשר לדבר סביב הבעיות של השכונה.

סביב הבעיות של השכונה אנחנו צריכים להתחיל באמת לעשות משהו.

אורן: אז יש אסיפה.

כן.

אורן: ומה קורה באסיפה השכונתית? נניח שאיכשהו הצלחנו לארגן אסיפה, והגעת לאסיפה.

אני רואה שלגברת יש רשימה של הבעיות השכונתיות.

ניצה: נכון.

יופי. אז בוא תברר איתם את הבעיות השכונתיות, על פי סדר העדיפות שלהם, מה מציק יותר ומה פחות, ונתחיל לפתור אותם. אבל להתחיל לפתור אותם, רק על ידי הקשר בינינו. זה לא שעכשיו, כל אחד מתחייב לשלם מאה שקל בחודש, ואז אנחנו מזמינים מישהו שיטפל בזה.

ניצה: זאת אומרת, יש פה עיקרון מאוד ברור.

העיקרון הוא כזה, אבל השאלה, איך להסביר להם את זה.

ניצה: העיקרון הוא לא לקחת שירותים זרים, אלא להפך, להיות מעורב אופן אישי.

זה הרצוי, אבל אולי לפחות להתחיל מרחוק.

ניצה: אם אני מנסה לחשוב למה זה הגיוני עבורי, אז באופן טבעי אנהג בצורה יותר אכפתית, כי זה נוגע אלי.

אדם מתנהג כך, "את רוצה מאה שקל, קחי, אני אפילו לא רוצה לשמוע שום דבר, זהו, אם אני יכול להפטר מזה בפרוטות האלו".

ניצה: קחי ועזבי אותי מה שנקרא.

כן. אנחנו נמצאים בחברה מאוד אגואיסטית, כל אחד מצפצף על השני, וכאן אני יכול לקנות שקט בסכום הפעוט הזה.

ניצה: אם אני מבינה נכון מה שאתה אומר, אז הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעורר, זה סוג של אכפתיות, כי כרגע יש סוג של אטימות, חוסר אכפתיות וזה בכלל לא מעניין. אז צריך לעורר איזה אכפתיות בקרב האנשים. נניח שיש בעיה מאוד אקוטית בשכונה ואני מזמנת את הועד, איך אני מובילה את זה?

אני לא יודע. לי נראה שהגישה לחכות כדי להגיע לאנשים מבוגרים, היא גישה מאוד, מאוד קשה. זה קורה רק בתנאי שיש איזה אסון.

ניצה: צריך להיות משהו מאוד דרמטי?

כן, משהו שמזעזע אותם ואז הם מפחדים ומוכנים לשמוע. זה לא פריצה בדירה, כלב נובח, או רעש ממנגל, ולכן אני הייתי בא אליהם דרך הפעלת הילדים.

ניצה: בשכונה דרך הילדים?

אורן: מה היית עושה?

יש לך פארק, יש לך ירק, יש לך מגרש ילדים, אז אפשר לבוא לשם ולהתחיל להפעיל ילדים. לעשות איתם משחקים או משהו אחר בצורה טובה, יפה. זה יכול להיות לא דווקא בגן הקטן השכונתי, אלא בגן העירוני, ולפרסם לפני זה מודעות שיבואו אמהות עם ילדים. וכשבאות הנשים, אז כבר אפשר להתחיל להתקשר איתן. אני אומר, שזה "נשים על ידי נשים", ולא הגברים יפעילו את המשחקים. בצורה כזו אנחנו מתקרבים לנשים. וזה העיקר, כי הגבר הוא תמיד פסיבי ואתו אין מה לדבר, אישה מחליטה על הכל. ולכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

נראה לי שזו הגישה, ואם אנחנו מפעילים ילדים, אחר כך אנחנו מושיבים אותם ועושים להם סדנה.

אורן: את מי?

מושיבים את הילדים. ומלמדים אותם איך לדבר יפה אחד עם השני. זורקים להם שאלה,  האם הם מכירים זה את זה, איך קוראים לו, איזה צבע עיניים יש לו, ועוד. פותחים אותם, זורקים להם שאלות, משחקים בכל מיני משחקים של שאלות תשובות, לפתח ולפתוח את הדברים, מה שנהוג אצל ילדים. אחר כך על ידי זה אנחנו יכולים למשוך את האמהות. הילדים צועקים "אימא בואי", והאימא באה, וכבר אנחנו מכניסים את האימא למשחק, ופתאום היא מבינה שהיא נמצאת במשחק מאוד מעניין.

אורן: מה המשחק?

המשחק זה חיבור, באיזה צורה מתחברים, באיזה צורה נפגשים, באיזה צורה מכירים זה את זה. בקיצור, סדנה שבה אנחנו בעצם מומחים. אני לא רואה שום צורה אחרת, אלא רק ילדים, נשים ואמהות. זו גישה קלה, יפה, טובה ונכונה. ואני אגיד לך עוד יותר, דווקא בשכונה שלי בשבת בבוקר, משעה שמונה עד אחד עשרה, האבות עם הילדים יוצאים החוצה למגרש המשחקים, כנראה מפני שהאימא מנקה את הבית וזורקת אותם מהדירה. ואז הם יוצאים החוצה, בדרך כלל עם עיתון ביד, והילדים נמצאים שם. אני הייתי משתמש בזמן הזה, אפילו ליצור קשר עם האבות, כי אם ילד יחייב את האבא, והאבא ישב לידו, אז יכול להיות שגם כך נוכל לעשות.

אורן: אפשר רגע לחזור לאמהות, זה יותר מעניין להבין. אתה אומר שיש פארק, או גינה, עושים שם כל מיני הפעלות לילדים ועל ידי זה יוצרים קשר. המטרה אם אני מבין נכון, יצירת קשר בין אנשים.

כן ברור שזו סיבה למה אנחנו נמצאים בחברה לא טובה.

אורן: כדי שניצור בינינו קשר טוב.

כן.

אורן: אז כדי ליצור קשר טוב אנחנו מתחילים מהמעגל הקל ביותר, הילדים בשכונה?

כן.

אורן: הלאה, אספנו את הילדים, עשינו להם משחק, הפעלה, וכך אנחנו יוצרים קשר ביניהם. כתוצאה מזה אתה אומר אנחנו נוכל גם לגרום לקשר טוב בין האמהות?

כן.

אורן: ואמרת שאת האמהות אנחנו צריכים להכניס לאיזושהי סדנה.

כן.

אורן: לא הבנתי. אתה יכול לתאר לי את הסדנה הזאת. איך אפשר בפארק, אני עם הילדים עכשיו.

כן, אתה שם עם הילדים.

אורן: והאמהות גם עם ילדיהם?

כן, כן.

אורן: ועכשיו מה?

אחרי שעשיתי את זה עם הילדים, אתה עושה את זה, ילדים עם אמהות.

אורן: ביחד?

ביחד.

אורן: מה עושים?

גם כן, מין סדנה. לא חשוב איזו.

אורן: למשל?

איזה סוג של היכרות.

אורן: מה המטרה?

המטרה לקרב בין נשים.

אורן: בין האמהות?

בין האמהות.

אורן: איך אתה מודד התקרבות?

עד כמה שהן מפרגנות זו לזו.

אורן: מה זה מפרגנות?

אתה לא יודע מה זה לפרגן?

אורן: לא כל כך.

לפרגן זה נקרא שאני רוצה שיהיה טוב לשני. בצורה כללית, פשוטה, לא לעומק לא עם הכוונות, פשוט לפרגן. ואני רואה שבדיבור זה כבר נעשה כך, וזו לא סתם אדיבות. יש איזה חום, איזה מין התחשבות, איזה מין קרבה, שגורמת שהילדים שלנו משחקים יחד, ואנחנו שגרים יחד, כבר יכולים אולי להיות בחברות בינינו, בצורה מצומצמת, אבל במשהו.

עכשיו, ברגע שאני מזהה שיש כאן איזה כימיה ביניהם, איזה קשר, אני מתחיל להביא להם נושאים לדיון. נניח, מה הבעיה בפארק, מה הבעיה בין הבתים, מהי הבעיה בחדר מדרגות, מה הבעיה עם הכלבים, עם החושך, עם המנגל, כל דבר ודבר, אבל בצורה יפה.

אורן: מה זאת אומרת "בצורה יפה"?

אמנם תהיה רכילות ביניהם על כל המצב הזה, אבל עיקר הדיון צריך להיות מכוּון לתיקון. מה עלינו לעשות שאנחנו נהנה מהסביבה המשותפת, איך נבנה כאן סביבה משותפת, למה כדאי לנו את זה, בשביל מה, מה קורה. כאן אני כבר נכנס לכל מיני בירורים יותר פנימיים.

אורן: לא הבנתי בדיוק.

כי כאן אני יכול למסור להם, אפילו את היסודות של היחס שלי למה שקורה. ואני עושה את זה בהדרגה.

אורן: אמרת "מתחילים לדבר על הבעיות שיש לנו בשכונה". יש לנו בשכונה בעיות עם הכלבים, עם החושך, עם המנגל. ואז אמרת, "לא סתם דיבור, אלא לכיוון תיקון המצב".

אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות האלה על ידי זה שנקנה שוטרים ועוד כמה מנקי רחובות, נעשה מקום למנגל מחוץ לתחום שלנו וכולי וכולי. מה שאנחנו צריכים כאן לשנות, זה את היחס בינינו, ועל ידי שינוי היחס בינינו, הדברים האלה ייפתרו ונוכל לתקן אותם. כמו במשפחה. קודם כל צריך להביא להם הרגשה שהבית, השכנים והשכונה זה כמו משפחה, רק בממדים יותר רחבים. אבל כשהממדים הופכים להיות רחבים וכוללים הרבה יותר אנשים, זה לא אומר, שאני מפר את אותם חוקי היחסים שיש בתוך משפחה.

אורן: מה הם?

עזרה הדדית. אני לא מדבר על יחס אישי בין גבר לאישה במשפחה, אלא חוץ מזה הם בני אדם. צריכה להיות עזרה הדדית בין כל הגברים, וכל הנשים, ובין נשים לנשים, בין גברים לגברים, ובין כולם כלפי הילדים בשכונה. סך הכל כל השכונה זה גבר אחד גדול ואישה אחת גדולה והילדים שלהם, שניים, שלושה. למרות שיכולים להיות אלפי אנשים, אבל כך אני מסתכל על השכונה, שזו משפחה אחת, ודמות כזאת אני מצייר לעצמי.

ואז מה טוב לדמות הזאת? הם צריכים גן, הם צריכים בריכה, הם צריכים בית ספר, הם צריכים גן ילדים, הם צריכים ירק, נקי שיהיה. שהבן שלי הקטן לא יתפוס שם כל מיני זבל מהכלבים ומכל מיני דברים, שיכולים לרוץ בכל מקום וכולי. יכול להיות שאנחנו צריכים לעשות מגרש לכלבים ושיהיו שם. בכל בית כמעט יש כלב, אבל יש מקום לכלב, יש מקום לילד. זה לא צריך להיות מקום משותף. יש מקום למנגל. בוא נראה איפה אפשר לעשות וכן הלאה. בוא נעשה אפילו מקום ונחליט שאנחנו יוצאים לשם כולם, ואז גם אתה תעשה מנגל עם כולם. אתה מתאר לעצמך דבר כזה?

אורן: לא כל כך.

עליו צריכים לעבוד הרבה.

ניצה: זה מאוד יפה מה שציירת, כי נתת מקום לכל אחד מהצרכים השונים, לא ביטלת צורך של מישהו, כאילו נתת מקום לכל צורך.

ודאי. אנחנו רוצים ליהנות.

ניצה: לכלב, לילד, למנגל, לכל אחד בנפרד, אבל מגיעים לזה מתוך איזו הסכמה שנותנים לזה הגדרות.

רק על ידי זה שאנחנו רואים לפנינו שכל השכונה זה בית אחד, שבו גר גבר, אישה ושני ילדים נניח, בממוצע, ילדה וילד, ואז אנחנו מבינים מה צריך להיות, ורק על ידי חיבור.

אורן: אני חוזר רגע לנקודה שיש ילדים בפארק עם האמהות שלהם. איך אתה מתחיל ליצור באמהות את התחושה הזאת שכל השכונה היא משפחה אחת, שיש לה צרכים שונים?

על ידי הדברות.

אורן: איך, על מה אתה מדבר?

אפשר להגיע לשם עם איזו הפעלה לילדים, לבנות. לבנים זה יותר קשה אולי.

אורן: אני לא שואל על הפעלה לילדים. הבנתי עכשיו לאן אתה חותר. אתה חותר לייצר תחושה בקרב האנשים שגרים בשכונה, אנחנו משפחה אחת, גבר אחד, אישה אחת, שני ילדים וכלב, בואו נראה מה אנחנו צריכים ונסדר את החיים שלנו בצורה אופטימאלית.

אני מושיב את כולם, נניח כל הבנות, ומתחיל איתן איזה משחק בעיגול, ואחר כך אני באיזו צורה מגיע למצב שהן קוראות לאימהות שלהן, ואז אני מושיב את האימהות אחריהן, ואנחנו מתחילים משחק היכרות. מה הבעיה?

אורן: אין בעיה. משחק היכרות עברנו. איך אתה מייצר לי תחושה שאנחנו משפחה אחת? כי אנחנו לא משפחה אחת.

אז אנחנו מדברים עד כמה אנחנו קשורים זה לזה, עד כמה אנחנו תלויים בסביבה שלנו, מה המשותף בינינו ומה לא משותף. אני משחק בזה עם הבנות ומושך לזה את האימהות. אני לא מכיר את הצורות הפסיכולוגיות הקטנטנות איך לגשת לזה. יש לנו בעלי ניסיון בזה.

אורן: אני לא מדבר על צורות קטנטנות. אני שואל, המטרה ששמת לייצר באנשים הרגשה שהם משפחה אחת.

לאט לאט.

אורן: מה התחנות בדרך?

התחנות בדרך שאנחנו מדברים על הצרות הכלליות המשותפות. זה ברור.

אורן: זו תחנה ברורה. מדברים על צרות כלליות משותפות.

כן. ואז על ידי זה אתה מתחיל להיות קרוב לשני.

אורן: על ידי זה מתקרבים.

כן.

אורן: אני לא מבין. אם מדברים על הצרות המשותפות ועל ידי זה מתקרבים, מה רע אם בסוף אני אסכם, במקום כל מיני הפעלות שכונתיות, שאני אתן מאה שקל ותביא לפה מנקה או מה. מה לא בסדר בזה? מה אתה עוד רוצה ממני?

באתי, שמעתי, דיברתי, אני לא אבוא, אשתי תהיה, היא תספר לי שדיברו על בעיות והחליטו שכדי לשפר את המצב לטובת כולנו, את זה אני בהחלט מבין שזה לטובת כולנו, צריכים לשים מאה שקל בחודש. אני אגיד לה, קחי מאה שקל בחודש, בהצלחה. מה לא בסדר בזה? זה משותף. כל אחד שם מאה שקל. יש בעיה משותפת, יש פיתרון משותף, ואנחנו פותרים אותו ביחד. מה לא טוב, או שזה כן טוב? כי קודם הדגשת שזה לא. רק על ידי יצירת קשר וחיבור בין האנשים. אם אני אסכים להשתתף עם כולם במה שהחלטתם שזה יהיה ביחד, למה זה לא בסדר, זה לא מספיק לך?

אתה בזה לא פותר את הבעיה. אני הרי יודע שבמאה שקל אתה לא פותר את הבעיה.

אורן: אמרת לי, תביא מיליון דולר לשכונה בחודש, לא תפתור את הבעיות.

לא.

אורן: למה?

כי פתאום יתפרצו בעיות בצורה אחרת.

אורן: אז אתה מציע לי תכנית אחרת, בסגנון אחר, שתמנע את הבעיות מלהתפרץ.

כן.

אורן: מה זה סגנון אחר, מה יש בו, מה המיוחד בו, איך הוא פיתרון פלא?

קשר בין בני אדם. מאיפה כל הבעיות במשבר הכללי הזה שהוא ממש יוצא מכל החורים? מחוסר קשר בין בני אדם.

אורן: זאת הבעיה של השכונה.

זאת בעיה של האנושות. כי היא כשכונה אחת.

אורן: אז אתה אומר, זו בעיה גם במשפחה, גם בשכונה, גם במדינה.

ודאי, ודאי.

אורן: ולכן אתה תמדוד את כל הפעולות שאתה תציע לשכונה לעשות לכיוון יוצרות.

לאט לאט. אני לא יכול כך לזרוק את זה.

אורן:, אני שואל את הכיוון. לא שאלתי אותך עכשיו מה לעשות בארבע אחר הצהריים.

כן, ודאי. אני חותר לזה.

אורן: לבניית קשר בין האנשים.

כן. שיהיו חוגים משותפים, שיהיה פיקניק משותף, מנגל אחד גדול, כל מיני דברים כאלה. לא חשוב מה, הם ימלאו את עצמם, זה יהיה מילוי לכולם.

אורן: מה זה מילוי?

מילוי. זאת אומרת, הרגשת המילוי. אותו נוער שעושה בלילה רעש, שינגן לנו. אנחנו נעשה מנגל, אנחנו נאפה עוגות, נביא כל מיני דברים, נעשה חגיגה על הדשא, ואותו נוער שמרעיש בלילה, שיעשה לנו עכשיו קונצרט. מה הבעיה? ישמח מאוד.

אורן: במושב שבו גדלתי כך זה היה. כשהיו חגים היינו מתכוננים אולי חודש לפני החג, היינו מתכוננים איך נעשה הופעה של תיאטרון, של מוסיקה, של ריקוד לכל הקהילה שחיה במושב.

מצוין, כן.

אורן: אבל בעיר זה לא קיים.

אז תארגן. אתה צריך לתת להם אפשרות להביע את עצמם. אדרבא, בבקשה.

ניצה: צריך יהיה לבדוק איתם מה הם היו רוצים לעשות.

בטוח שהם רוצים להופיע לפני כולם.

ניצה: זה תמיד נכון. לקחת דווקא את הרצונות שלהם להופיע לפני כולם, אולי אפילו קצת להיות מפורסמים בשכונה, ואז לקחת את הצורך הזה ולפתח אותו.

כן. גם צריכים להשקיע בזה קצת כסף. לאימהות הייתי פותח סלון יופי, חינם, ששם עובדים גם מהשכונה, כל אחד בא עושה לשנייה משהו. כל מיני דברים כאלה.

אורן: אני מבקש במשפט או שניים, תתאר לי מה זה שכונה מושלמת, מה יש שם?

כולם מרגישים כמשפחה מתוקנת אחת. קרובים זה לזה, מבינים זה את זה, מרגישים יפה זה עם זה, זה לא פשוט. צריכים לעבוד על עצמו, כל פעם שאני רוצה לזרוק את כולם, אני צריך בכל זאת להגיד לא, גם לילדים שלי וגם לי וגם נגד ריח ונגד רעש ונגד זה וזה, כדאי לי להיות קרוב אליהם. אני צריך לעבוד על זה. ואני לא עובד סתם על זה, אני כאחד מהתושבים. יש מישהו שעוזר, פסיכולוג שכונתי, שהוא כל הזמן עובד איתנו, ואותם מאה שקל אנחנו משלמים לו, אבל הוא עובד איתנו כל הזמן. הוא כל הזמן מעורר אותנו, שאם נשכח על זה שאנחנו צריכים להתייחס יפה זה לזה, אז תהיה התדרדרות.

השכונה שלנו הייתה הרבה יותר טובה מהיום, גם כלפי הזבל של כלבים וכלפי רעש וכלפי הכל. כי בכל זאת יש התדרדרות. בהתחלה אנשים רצו לשמור על זה, אתה לומד מאחרים. אין מה לעשות.

אורן: הזמן שלנו לצערנו הרב נגמר. אני יצאתי עם משפט אחד. שכונה טובה זה כולנו משפחה אחת.

כן.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו. כולנו משפחה אחת. חיים חדשים.

לחצו כאן להורדה