חיים חדשים - תוכנית 259 - הורים ובני נוער

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם אתנו כאן ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו היום רוצים ללמוד, איך לחיות חיים חדשים. החיים שלנו בנויים ממערכות יחסים, יש לנו מערכות יחסים עם כל האנשים שהם לא אנחנו. קרובים, רחוקים יותר, בבית, בעבודה. ואנחנו ב"חיים חדשים" כל פעם לוקחים אחת ממערכות היחסים ומנסים להתעמק בה, להבין רגשית איך היא בנויה, מה הדברים שמפריעים לנו בה, איך אפשר לשפר אותה. ומהניסיון שלי, תמיד שמדברים על מערכת יחסים מסוימת, אפשר בקלות להקיש מזה לכל מערכות היחסים האחרות שלנו. ולכן אני בטוח שלכל אדם יהיה מה ללמוד ולקחת בצורה הפרקטית ביותר למימוש בחיים שלו. אז נהיה קשובים, נלמד איך לחיות חיים חדשים. והאוריינטציה שלנו היום, אלו מערכות יחסים בין הורים לבין בני נוער, הילדים המתגברים שלהם. אנחנו נרצה להבין את המקום הכל כך רגיש, הכל כך כואב הזה וללמוד איך אפשר לקחת אותו למקום חדש, טוב יותר, משמח יותר, בטוח יותר.

ניצה, תכניסי אותנו בבקשה אל הדיון.

ניצה: אצייר תמונת מצב מהצד שלי כאימא, כהורה. הנוער שלנו למעשה, עובר תהליך מאוד מעניין ומדאיג בתקופה האחרונה. אם עד לפני כמה שנים, היה מספיק שאשמור על נוער המתבגרים שלי, ודאגתי שיסתובב עם חברים מסוימים, או בסביבה מסוימת, שעוד יכולתי לשלוט בה באיזה אופן, היום אני כבר מבינה שההשפעות והסיכונים נמצאים בכל פינה. זאת אומרת, בני הנוער שלנו חשופים היום להמון המון מצבים של סכנות שאורבות להם בכל מקום, וכמות הסביבות שהן נחשפים אליהן, היא עצומה. זאת אומרת, זה לא רק הרחוב, או הסביבה הבית ספרית כמו שהיה בעבר, אלא דרך המדיה, דרך התקשורת, דרך העולם הווירטואלי, הם למעשה חשופים לאין ספור סביבות שמשפיעות עליהם בצורה שאין לנו דרך לדעת עד כמה. ואם בעבר הייתי רגועה שהילד יושב בבית ואני פחות או יותר יודעת עם מי הוא מתרועע, וזה היה בסדר. היום גם אם הוא יושב בתוך החדר שלו סגור מול המחשב, אין לי שמץ של מושג, מה עובר עליו ואיזו סביבה תשפיע עליו. וכל זה לצד העובדה, שהנוער שלנו עובר חוויות פנימיות שהן ככל הנראה שונות מכפי שאנחנו עברנו כבני נוער. זאת אומרת, מעבר להורמונים שהתעוררו גם בעבר ומעבר לכל התהליכים הפנימיים, התחושה היא, שהם עוברים דברים שונים שאנחנו לא עברנו. הצרכים שלהם אחרים, הרצונות, המחשבות, התשוקות שלהם הן אחרות.

יש פה מצב, שמצד אחד בפנימיות שלהם הם עוברים איזה תהליך, עולם פנימי שלם שמאוד קשה לנו כהורים להבין אותו, ומצד שני גם חשיפה חיצונית לכל כך הרבה סיכונים, הופכת את המצב לממש בלתי אפשרי. אם להוסיף לכל זה, גם את העובדה, שאנחנו כהורים נמצאים היום הרבה מאוד מחוץ לבית, עובדים הרבה מאוד שעות, וכך גם פחות מעורבים בחיים שלהם, ונוצר מצב של נתק, של חוסר קשר וחוסר הבנה שיש לנו כהורים את בני הנוער.

אז אולי בשלב ראשון בתהליך הזה, נלמד להבין, ואולי אפילו יחד אתך לצלול ולעשות טיול לתוך עולמם הפנימי של בני הנוער. להבין מה מתרחש בתוכם, ואולי אחר כך נראה מה הן הסכנות שמחכות להם בחוץ והם חשופים אליהן.

אז השאלה הראשונה, מה מיוחד בבני הנוער של היום, בהשוואה לבני הנוער שאנחנו היינו?

זה תלוי באיזו תקופה. אני עברתי את הדברים האלה בשנות השישים. שנות השישים היו מאוד שונות מהיום, זו הייתה תקופה שלכל אחד היה חלום איך להתפתח. לאחד היה חלום אמריקאי, לשני מדע, לשלישי מוזיקה, תרבות, ספורט, בלט, כל אחד רצה להשיג הישגים טובים וגדולים. הנוער השתוקק להיות משהו, והייתה אווירה שאפשר להשיג הכל ובזה למלא את החיים כשכל העולם לפניך. היינו כאילו עם פה פתוח, עם כל החושים פתוחים, כל אחד לפי הכיוון שלו, כפי שהרגיש, לפי שנולד, או החברה כיוונה אותו, ש"זה מה שאני רוצה".

בבית הספר המורה דברה עם ההורים והמליצה להם על כיווני לימוד המתאימים לתלמידים. זה למתמטיקה, זה לטכניקה, זאת לבלט, וזו לציור, וההורים כך כיוונו את ילדיהם, בתוספת שיעורים אחרי בית הספר, לפי ספרים מתאימים, או כלי נגינה וכן הלאה. זאת אומרת, שתמיד היה משהו שהילד בחר בו חוץ מהלימודים הרגילים, שאותם ידע שהוא חייב, וחייב גם לקבל תעודת הבגרות, אבל כבר מעכשיו אני במשהו מתקדם.

ראינו כבר אז, את כיווני ההתעניינות השונים של התלמידים. אני זוכר שבכיתה שלי, לאחד התלמידים היו תמיד עכברים קטנים ולבנים בכיס, לאחר היה אוסף עלים וכל מיני צמחים. השלישי כל הזמן חשב על ספורט, הרביעי היה מסתובב סביב המוסכים, והיה תמיד בא עם ידיים מלוכלכות. עברנו ממצב למצב ותמיד היינו מחפשים כל מיני חוגים חוץ משעות בית ספר. אמנם היו תלמידים שלמדו יותר ואחרים פחות, אבל כל אחד חשב באיזו צורה הוא רוצה לממש את החיים שלו, וכולנו היינו צמאים לחיים.

אני זוכר שהגיע טייס לבית ספר שהסביר לנו, שמאוד חשוב להיות ממושמע לגוף ולאיפה שאתה נמצא. הוא תיאר ש "אם אני עובד עם הגה של טייס קרב, אז יש למטוס הגה מיוחד שאם אני מזיז לצד ימין או לצד שמאל, אם אני רוצה או לא, אני מסתכל לצד אחד וההגה מסתובב מהצד השני. זאת אומרת, אני חייב להרגיל את עצמי לשבת כל זמן תחת השליטה והביקורת שלי, וזה מאוד חשוב. אם אתם חושבים שאתם יכולים לעבוד בעבודה עדינה, אז אתם צריכים לדעת איך אתם מסתובבים, ואם אתם זורקים את תשומת הלב שלכם לכל מיני כיוונים, אתם כבר לא בשליטה על מה שעסקתם בו קודם".  אני זוכר שזה מאוד השפיע עלינו.

אחר כך באה רקדנית בלט עם מוזיקאי וכל אחד סיפר עד כמה המקצוע קשה, אבל כמה שזה מעניין, כמה שזה פותח את האדם וכולי. אבל בכל זאת היה בתוכנו רצון להיות גדולים, וכך היה לכל אחד ואחד. היו שרצו לעבוד באדמה ולגדל משהו וזה היה מאוד מכובד. היה לנו ליד בית הספר מקום שגידלנו בו ארנבות צמחים וכל מיני דברים. אני אף פעם לא הלכתי לשם, כי נמשכתי למשהו אחר.

היו ילדים וגם אני, שהלכו לצפות בכוכבים, לדעת איך כל דבר מסתובב, ואיך מחשבים את תנועות הגופים בשמים. היו לוקחים אתנו לטיולים לכל מיני מקומות ובזמן הפנוי שלנו היינו משחקים כדורגל, טניס, הולכים לשחות בנהר ובחורף גולשים על השלג. זאת אומרת, נתנו לנו כמה כיוונים, לא הרבה, כי גדלנו בעיר קטנה, של רבע מיליון איש, כמו פתח תקווה, ולכן לא היו הרבה אפשרויות כמו בעיר הבירה, אבל בכל זאת היה מה לעשות, ומשעמם בטח לא היה.

   טלוויזיה כמעט ולא הייתה, רק ערוץ אחד, ובערב היה סרט ערבי ולא היה מה לראות, אז היינו יותר פנויים לעצמנו, אבל הכל היה מתמלא די בטוב. בגילאים יותר מבוגרים, כבר הינו הולכים לריקודים בנים ובנות. אולי הדברים עברו קצת לידי, אבל האנשים היו משתוקקים לגדול, ולהיות יותר מההורים.

היום, הזמן מאוד שונה. אנחנו נמצאים בהאצה גדולה של ההתפתחות האנושית בכלל. והתפתחות זה לא רק באותם כיוונים, גם הכיוונים השתנו, והעולם נעשה מחובר יותר, וכל העולם פתוח לכל אחד ואחד. וגם מתוך זה שהנוער שלנו מקבל מזון מיוחד, אז הוא עובר כל מיני שינויים פנימיים, ואנחנו עוד לא יודעים בדיוק, איך ההנדסה הגנטית הזו משפיעה, אבל היא משפיעה מאוד ואנחנו לא יכולים לברוח מזה. האוויר והמאכלים, כל זה, מתקשר לגוף שלנו ויש לזה כל מיני השלכות. בקיצור, אנחנו נמצאים בעולם אחר, וכל יום העולם הוא אחר עוד יותר.

עכשיו אנחנו רואים נתק בינינו לבינם, והם נמצאים ממש ברמה אחרת, בדרגה אחרת, בכיוון אחר, ואין לנו שליטה. זה כאילו גדל לידנו משהו שלא מהמין שלנו, ואין מה לעשות. אנחנו רק מבינים עד כמה שאנחנו לא מתאימים לדור החדש. ואותו הדבר יהיה אצלם, כי ההבדל בין הדור לדור הוא גדול מאוד. פעם עד שמשהו היה משתנה, זה היה משך מאות שנה. ובין המאה האחת עשרה, השתיים עשרה, השלוש עשרה או החמש עשרה, לא היה כל כך הבדל, אולי החיים הקהילתיים היו קצת יותר טובים, או חיי האדם.

היום השינויים הם איכותיים חוץ מכמותיים. אני טס הרבה, ורואה את הנוער שנמצא במטוס, בשבילו זו לא בעיה. הם בקלות מתיישבים, טסים, נוחתים, יוצאים, זה כאילו כל הכדור שלהם. ואני זוכר מה זה היה בשבילי החוויה הזו, לנסוע, ועל אחת כמה וכמה לטוס. אני טסתי פעם ראשונה בגיל שש עשרה או שבע עשרה.

בקיצור, קשה לנו להבין אותם. הם גם משתנים מאוד בהשפעת כלי התקשורת, והסדרות הטלוויזיוניות. זה הכל ממלא אותם בתבניות של התנהגות, תפיסה ועיבוד נתונים, שהם מקבלים, והם לא הם.

   אני הייתי מושפע מכל המקצועות שראיתי, מאנשים שראיתי, שחיו עדיין בצורה טבעית. אלה עבדו בזה והאחרים בזה, ותפסתי את העולם כמו שהוא היה גם לפני אלף ואלפיים שנה, רק אולי בצורה קצת שונה. היה רדיו, אחר כך טלוויזיה, אבל זה לא היה שונה מהותית.

היום העולם כל כך משונה והם כל כך שונים, שאנחנו צריכים להשתנות, כדי להביא להם מסגרת נכונה להתפתחות. זאת אומרת, לא הם, אלא אנחנו צריכים לעשות כאן קפיצה בחינוך שלנו, לחנך את עצמנו להיות מתאימים לדור החדש הזה. כי בלי המסגרת הנכונה אנחנו רואים שהוא מאבד את עצמו. ממש כך.

ויש בו גם שינויים מאוד מעניינים. מצד אחד הם גדלים יותר מהר, רואים כבר בגיל 6, 7, 8, 10 שהם מבינים, הם כבר מדברים ואנחנו היינו די אטומים לכל זה.

מצד שני, הם אמנם מתחילים לגדול יותר מוקדם, אבל הם ממשיכים את זה עד גילאי 30 ו-40. זאת אומרת, אני לא יודע מי נוער ומי לא. וגם, האם אנחנו יכולים ללכת עם אותן המדידות ולהגיד "זה הנוער", ורק להרחיב שנים לכאן או לכאן, נגיד במקום מ-13 ל-11 ו‑10, ובמקום 17, 18 ל 20 ו-25. והתשובה לא. אלא הגבולות האלה מיטשטשים.

ואני לא יודע מה להגיד כאן. נראה לי שאם אנחנו ההורים לא נעבור את השינוי, אז לא נדע להתקשר אליהם. ואם אנחנו לא נוכל להבין מה עתידו של העולם שהם צריכים להיות בו, ונתאים את עצמנו לאותו עולם חדש, לא יהיה לנו איתם קשר. ואנחנו רואים את זה, כשהם אומרים, "שלום אמא" וזהו, אין יותר על מה לדבר.

אחר כך יש ניתוק ללא שום סנטימנטים, ללא שום רגשות אפילו. אדם לא יודע איפה הבנים שלו, איפה הבנות שלו, איך הם חיים. לפעמים הם מתקשרים. וגם אנחנו כך, מפני שאין לנו איתם קירבה רגשית, אנחנו לא כל כך חושבים עליהם. צר לנו, אבל עד כמה אתה יכול להצטער? אז אתה אחר כך שוכח. אני רואה שהרבה אנשים שוכחים, ואומרים, "יש לי בן שגר שם, יש לי בת שגרה שם ואת הנכדים אני רואה פעם בחצי שנה, שנה" וזה במקרה הטוב, לפעמים זה לעתים עוד יותר רחוקות והם נשכחים מהלב, מפני שאין שום דבר משותף.

אם אין מטרות, אם אין פעולות, אם אין תהליכים שאנחנו עוברים באיזושהי צורה יחד, אז אנחנו מתרחקים עד כדי כך, שמאבדים אחד את השני, ממש כך. ואנחנו כבר רואים שאי אפשר לדרוש מהם שום דבר. הם לא יכולים. גם לחזור בחזרה זו לא דרך הטבע. תמיד פנינו צריכות להיות קדימה, ולכן כאן אנחנו צריכים לעשות קפיצה בהשכלה, בחינוך, בעלייה למדרגה שלהם, ולראות את זה כעלייה, כי בכל זאת זו האבולוציה, ההתקדמות הטבעית של החברה האנושית. הבעיה הזו קיימת בכל מקום. במדינות שאני נמצא, אני רואה, שומע וחוקר את העניין, רק שכל אחד בסגנון קצת שונה, אבל ללא הבדלים גדולים.

מה שמעניין בדור הזה, שהם לומדים מאתנו, במיוחד בזמן האחרון, שעניין המקצוע הוא לא כל כך חשוב. יש עדיין כאלה שרוצים ללמוד מקצוע, אבל הם מתחילים לראות שהחיים שלנו הם חיים של עבדים.

ובאמת, מה ההבדל בין עבד ברומא העתיקה, שהיה חייב לעבוד, ואם לא עבד קיבל מכות, לבין אדם היום, שמהבוקר עד הלילה הוא וגם אשתו חייבים לצאת לעבודה ואם לא, אז הם לא מקבלים מכות, אלא מפטרים אותם. ואז יש להם מכות ממה שקורה עם המשכנתא, עם הביטוחים, עם כל מה שיש עליהם, מלא מלא חובות וכן הלאה. זה מצד אחד.

מצד שני, בזמן האחרון הם רואים, שאפילו כשיש לך מקצוע ואתה עובד טוב, אבל יש פשיטות רגל פה ושם, וזה יותר ויותר מתגבר, כי פשוט לא צריכים את זה. מפתחים מכונות שמחליפות את האנשים, ותוך כמה שנים נראה שכל הפקידות, כל ההנדסה, כל מה שיש לנו כאן, כל מעמד הביניים יעלם. האנשים יהיו מחוסרי עבודה, ואז אנחנו באים למצב חדש, כמו הנוער שאנחנו רואים באירופה, שחציו נמצא ללא עבודה. ואז יש בעיה אחרת, מה עושים איתם. כי מכאן זה ישר כניסה לסמים, לכל מיני בעיות התנהגותיות מאוד קשות.

ולכן אנחנו צריכים להבין, שאנחנו צריכים בעזרתם להבין מהו העולם החדש, ולהביא אותם ולעזור להם לבנות אותו. והעולם החדש צריך למשוך אותם להכרת מטרת החיים. ופחות מזה אין, כי הם מתייאשים מלמלא את החיים, ודי מהר מתעייפים מהבארים, הדיסקוטקים וכל הדברים שממציאה להם הטלוויזיה והאינטרנט. אנחנו רואים שזה בכל זאת צריך לקבל צורה, ומי שנשאר בזה, זה רק מעמד מאוד מאוד נמוך, והאחרים לא.

תמיד זה כך, כולם נכנסים למשהו חדש, טועמים את זה מהר מהר, אחר כך זה עובר, חולף. ולכן האדם נשאר עם אותה השאלה, "במה אמלא את עצמי?" ואני לא מדבר על פילוסופיות גדולות וגבוהות, אלא על האדם שאין לו עבודה, שאין לו מקור ממשי לבנות את עצמו. זו בעיה.

זה טוב שבינתיים יש איזו הסכמה בין המדענים והממשלות לעצור את ההתפתחות הגנטית. כי היום, לפי המחקרים שאני שומע מהמכרים שלי המדענים, אנחנו יכולים להגיע  להתפתחות כזו שהאדם יכול לחיות גם מאתיים, שלוש מאות שנה. מבחינת הטכניקה וההתפתחות, יש לנו יכולת לעלות רמה, אבל לרמה הזו הגבוהה הבאה, אנחנו יכולים לעלות אם נהיה בחברה אחרת, חדשה, שנדע איך להשתמש בה נכון.

ולכן ישנה הסכמה בין כולם, בין רוסיה, אמריקה, אירופה, לא חשוב מי, שאנחנו חייבים לחכות להתפתחות הדור. כי אם אנחנו מביאים צעצועים כאלה גדולים לדור הנוכחי, אנחנו הורסים אותו. זה כמו לתת לאדם פרימיטיבי לשחק עם פצצה, או עם כל מיני דברים מסוכנים אחרים.

ולכן אני חושב שהכל תלוי בהורים ולא בנוער, כי הם נמצאים עדיין במצב שאנחנו צריכים להראות להם דוגמה, ודוגמא כזו, שיהיה להם ברור שיש משהו ללמוד מאתנו. כי כמו שאנחנו עכשיו, אנחנו כבר ממש דינוזאורים.

לכן אנחנו צריכים להביא להורים קורס של העולם העתידי כבר עכשיו. אנחנו צריכים להיכנס ולהתחיל לבנות אותו, ודווקא בעזרת הנוער שלנו שישתתף בזה בכל הכוח. ונבנה יחד את מה שמתאים להם. אני חושב שזה אתגר שצריך לתפוס את שני הדורות, ההורים והנוער.

הבעיה היא לא של ההורים והילדים, זו אפילו לא בעיה מדינית וחברתית, אלא בעיה עולמית. כי אנחנו רואים, שַׁבמקום אחד הורגים בני נוער זה את זה ובמקום אחר הם לא יודעים מה לעשות, שוכבים עם נרגילה ומסתובבים ממקום למקום, עושים מהומות כי הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. הם לא יכולים להתחתן, להביא ילדים, משפחה.

הבעיה של הדור הצעיר זו בעיה גדולה מאוד, והיא לא בעיה של תעסוקה. אנחנו לא יכולים להמציא להם מקומות עבודה, כי אין יותר. אנחנו לא יכולים להמציא מקומות עבודה, ואנחנו לא צריכים את הפועלים, המהנדסים, והטכנאים האלו.

אם היינו בודקים באמת, אז אנחנו לא צריכים גם רופאים ואחיות, אנחנו יכולים את כל הדברים האלו לשנות. אלא שעכשיו יש מין האטה, עצירה ממש מכוּונת, כדי להחזיק עדיין את האנשים בכל מיני מקומות, בכל מיני צורות, כדי שיהיו קשורים לסדר, קשורים לסדר יום, לעבודה וכן הלאה. ולכן זו ממש בעיה מדינית, וכל מדינה ומדינה משתדלת איכשהו להעסיק את האנשים, למרות שאין טעם בזה.

יש לי חבר ראש עיר בדרום איטליה, שהיה אצלנו לא מזמן בביקור. והוא סיפר, שהאזור שלו הקטן, סביב העיירה הקטנה שבה הוא ראש העיר וראש האזור, יכולים לספק שמן זית לכל אירופה ואין להם שום בעיה של מכונות וטכנולוגיה. אבל הוא עוצר את זה בכוונה, כדי לתת לאנשים מקום עבודה פיסי שהם רגילים. אבל כמה יכולים להחזיק כך, בכל זאת את התהליך ואת ההתקדמות הזו אי אפשר לעצור. ולכן אנחנו צריכים לראות איך אנחנו בונים בשבילם את העולם החדש.

ניצה: אני כאמא רוצה להשתתף בקורס שאתה מדבר עליו. ואם הבנתי נכון, אז אני כאמא, האם צריכה עכשיו ללמוד חקר העתידנות, מה הולך להיות, לאן העתיד?

לא, אנחנו צריכים לשנות את היחס שלנו לעבודה. העבודה לא צריכה להיות בזה שאדם לוקח איזשהו חומר גלם והופך אותו למוצר ומוכר אותו, ומישהו אחר קונה אותו, משתמש בו זמן מה וזורק. זה לא צריך להיות בצורה כזאת. אין לנו יותר מה לעבוד על פני כדור הארץ, אנחנו כבר נמצאים באובֵר. אנחנו יכולים לספק לעצמנו דברים הכרחיים, וזו צריכה להיות המטרה שלנו, שלכל אחד על פני הכדור יהיו דברים הכרחיים, אבל מעבר להכרחי אין צורך לעשות.

אנחנו צריכים להבין שהעבודה צריכה להיות עבודת האדם על עצמו, עבודה פנימית. שאדם יעסוק בעצמו, במי אני, מה אני, לַמה, בשביל מה אני קיים, איך אשנה את החברה, היחסים בינינו, בזה יש התקדמות אינסופית. ואנחנו צריכים לכן להבין שזה סוג חדש של עבודה, עבודת האדם, ובזה אנחנו יכולים להעסיק כל אדם ואדם מהבוקר עד הלילה, אותם שמונה שעות ואפילו יותר. ובהתאם לזה גם לשנות את כלי התקשורת והתכניות בבתי הספר והכל. אנחנו צריכים לתת תעסוקה זה ברור, אבל כזו שהאדם לא צריך לרוקן את כדור הארץ, לא צריך לקלקל את האוויר. לא צריך שום דבר לעשות עם הסביבה שלו.

וסביבה, הכוונה היא לסביבה האנושית שאותה הוא צריך לשנות. לעשות עבודה אבל מסוג אחר, עבודה אינטלקטואלית שמתאימה לכולם. כי זה פסיכולוגיה, יחס בין בני אדם, התקשרות האדם עם הטבע הסובב, זה מלא דברים בפנים. אנחנו גדלנו לצורה כזו ולמצב כזה, שבהתפתחות הפנימית שלנו אנחנו מוכנים לזה, במקום ללכת לצורות חיצוניות, גשמיות, כמו הקשרים דרך S.M.S והטלפונים בלי סוף. ועוד מעט גם זה יעבור, כי כמה אני מסוגל להיות בזה.

אנחנו צריכים להבין שעלינו להיות מקושרים בצורה אחרת, פנימית יותר, ואז נוכל לפתח שם כאלה מקורות אנרגיה, כאלה מקורות מילוי, שבאמת נוכל להיות מאושרים ונתפתח ללא הגבלות. מה שאין כן כאן, אם אנחנו מתכוונים להתפתח בצורה אחרת, חומרית, אז יש לנו הגבלות חומריות. כדור הארץ הוא מוגבל, קטן, ואנחנו רואים שכבר עכשיו אנחנו גורמים בו לזעזועים ממש גדולים. לכן את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לפתח ולהציג בפני בני נוער, ובצורה כזאת אנחנו נבנה ביחד איתם את החיים החדשים שלהם. בהתאם לכך גם נלמד אותם שלא נורא לא לרכוש מקצוע מוכר, אלא צריך ללמוד מקצוע חדש, איך אני מתפתח פנימית בקשר שלי עם עצמי ובקשר עם הזולת.

בינתיים עד עכשיו רק בשוויץ נעשה משאל העם הידוע הזה, בקשר להכנסה הבסיסית לכל אזרח שווצרי, אבל הארגון הזה הוא ארגון בין לאומי. זו יוזמה של פרופסורים מהאוניברסיטאות הכי גדולות, הכי חשובות בעולם, והארגון הזה פועל מזמן. הוא מקיים כנסים פעמיים בשנה או משהו כזה, אני עוקב אחריהם, יש שם אנשים מאוד מאוד רציניים, זו לא רק פילוסופיה אלא גם כלכלה וגם פוליטיקה. הם חושבים בכיוון הנכון.

הם אומרים שבאמת לכל אחד מגיע, מפני שהגענו להתפתחות כזאת שהמכונות יכולות לעשות את כל העבודה, שמצד אחד לא כדאי לנו להכניס אנשים מיותרים לעבודה, כי אנחנו גם לא מסוגלים לעצור את ההתקדמות ומצד שני אנחנו לא צריכים לייצר כמויות כאלה של דברים שאין בהם כל צורך, שבזה אנחנו ממש רק גורמים לעצמנו אסונות טבע, אלא עלינו לתת לכל אחד, ממש, איזה סכום מסוים, בחלוקה שווה, רציונאלית, כדי שאדם לא יוטרד מהפרנסה.

אבל, אני מוסיף על מה שהם לא עושים, שתמורת זה כל אחד חייב, חייב להתחיל להתעסק בחינוך האינטגרלי, להבין איך אנחנו מתקשרים נכון בינינו, איך אנחנו מתפתחים נכון, איך כל אחד ואחד מאתנו נמצא בהתפתחות הזאת. וכך אנחנו נבנה את החיים שלנו עד שנסדר את החיים על כדור הארץ בצורה כזאת שנגיע ממש לכל מקום, לכל אתר, ונבנה, נעזור בצורה הדדית כך שכולם יגיעו לרמת חיים חומרית שווה, ולהתפתחות פנימית כזו שכולנו נהיה מקושרים יחד למבנה אחד, למערכת אחת. זה אתגר מאוד גדול. רק בצורה כזאת אנחנו נהיה מאוזנים עם הטבע, והכל תלוי דווקא בנו, בהורים.

כשאנחנו מסתכלים בצער על הילדים שלנו ורואים שבמקרה הטוב הם יהיו עבדים בהייטק, כמו שהיו עבדים לפני אלפיים ושלושת אלפים שנים, אז זה אותו דבר. אם זה מחייב אותך למעלה מהרצון שלך, אז זו אותה העבדות. רק שאני לא מרגיש את זה כל כך כי אני מסתכל ורואה שכולנו עבדים, אז "צרת רבים חצי נחמה". ואנחנו צריכים להתקדם לכיוון זה, אבל לא לפנות לדור הצעיר אלא רק לאחר שיש לנו מסר ברור, שאנחנו עצמנו מוכנים, שלימדנו את עצמנו, שאנחנו לומדים ומבינים ומכינים בשבילם את המערכת הנכונה, רק אז אנחנו יכולים לבוא אליהם ולקשור אותם לזה.

ואני בטוח שהם יבינו שזאת הצורה הנכונה. כי בסך הכל אנחנו נותנים להם את המסגרת של האנושות העתידית שבכל זאת מגיעה, אלא שבמקום להתקדם לזה על ידי המכות, מהומות, פיטורים, פשיטת רגל, מלחמות אפילו וכל מיני דברים כאלה, כי אנחנו רואים מה קורה כאן סביבנו, אנחנו יכולים לאפשר להם את זה בצורה חלקה, בואו נחליק לתוך זה.

ניצה: אמרת קודם, שעד שאני לא אצא עם מסר ברור כלפי הבוגרים, כלפי בני הנוער, אין לי מה להתחיל בכלל לפנות אליהם. אני מתכוונת לעבור את קורס ההורות הזה, אבל לא יודעת מה אני הולכת לעבור במהלכו ומה יהיה בסופו של דבר המסר הברור שאתו אני אצא?

שאנחנו נדע איך לדבר איתם, איך להתייחס אליהם, מה להציע להם כך שלא יוכלו לסרב.

ניצה: זה משהו שהוא קצת מעורפל בשבילי כרגע. זאת אומרת, מה המסר שאני הולכת להעביר?

בדרך של לימוד הקורס הזה אנחנו צריכים לקבל כאלה שינויים בינינו, שהם יכנסו לתוך החיים שאנחנו בונים בשבילם בצורה הרצויה, בהשתתפות המלאה, ללא שום בעיה. הם יבינו שזה העולם שמגיע ובא, ודווקא לעולם הזה נולדנו ואנחנו מתאימים לו.

ניצה: הם ירגישו את זה באופן טבעי?

רב: כן.

ניצה: הרבה פעמים הטענה של בני הנוער היא שאנחנו לא מבינים אותם.

ברור שלא מבינים, לכן אנחנו צריכים קודם לעבור את הקורס הזה. זה לא סתם לעבור קורס, לשמוע אותו, זה קורס שאנחנו צריכים להשתנות על ידו.

ניצה: ואז תהיה איזו תחושה מצד בני הנוער שסוף סוף אנחנו כהורים יודעים על מה אנחנו מדברים ולאן אנחנו מכַוונים אותם.

כן, ולפני זה אין מה לעשות.

ניצה: לפני כן לא?

לא. אנחנו לא צריכים לבוא אליהם במילים, אלא עלינו לסדר כאלה מערכות ביחסים בינינו, ביחסים לסביבה של דומם, צומח, חי, ביחסים בין בני אדם, כך שהם יכנסו אליהן בצורה חלקה.

דוגמה פשוטה לנושא שדיברנו עליו עכשיו, אם אני מסדר חיים כאלה שכל אחד מקבל, נניח, אלפיים דולר, לא חשוב אם הוא עובד או לא, אבל תמורת זה הוא חייב להיות במסגרת הקורס הקבוע לאורך כל החיים. קורס של בניית האדם, בניית החברה, חינוך אינטגרלי, לא חשוב איך לקרוא לזה, אבל שכל אחד יהיה חייב בזה.
אין לך עבודה אחרת, זאת העבודה. כמו שאתה מגיע לאוניברסיטה, אתה נמצא שם בהפעלות, בלימודים, אתה מקבל ארוחת בוקר, צהריים, ערב, אתה נמצא שם בכל מיני הפעלות, זו העבודה שלך, בזה אתה משנה את עצמך. אתה מגיע הביתה כרגיל לישון, יש לך אפשרות להחזיק משפחה וכן הלאה. אם אתה לבד תקבל אלפיים דולר, אם אתה יחד עם בת זוג אז ארבעת אלפים דולר, אתם יכולים להחזיק את הבית, להוליד ילדים וכן הלאה.

אני מדבר על אותו הנוער שהיום נזרק לרחוב, שיש כאלה עד ששים אחוז, ואפילו יותר מובטלים, בדרום אירופה, בספרד, באיטליה, וביוון עוד יותר, עליהם אני מדבר כי העיקר זה הנוער, שהוא ייכנס לתהליך. נכון שאני מחייב אותו כביכול, אני לא נותן כך סתם, כמו שאותם פרופסורים מציעים, כמו שבשוויץ רוצים לחלק ולעשות את זה כך בינתיים. לא, אני עושה את זה כאיזו תכנית מדינית, שכך אנחנו רוצים להחזיק אותם במסגרת. אנחנו רוצים לסדר אותם, להעלות אותם מדרגה, אנחנו צריכים להתאים אותם עכשיו לאותה מסגרת שבנינו.

והמסגרת הזו היא מסגרת מחייבת, כי מה נעשה עם בני אדם? איך נאפשר להם התפתחות, איך ניתן להם יכולת להיות בעלי משפחה? הם צריכים לעבור את כל הקורסים האלה, ללמוד איך לבנות את עצמם בצורה הנכונה. במשך ההיסטוריה שלנו אף פעם לא טיפלנו בבן אדם, אנחנו רק חייבנו אותו לטפל בסביבה ולהוציא ממנה כמה שיותר, לסחוט מיצים מכל הטבע. אבל באדם עצמו אנחנו לא טפלנו, לא פיתחנו את האדם. פעם ברוסיה זה נמשך מעט זמן לאורך ההיסטוריה, היו סיסמאות כאלה, או בצרפת בזמן המהפכה, במאה השמונה עשרה, מהר מאוד כל זה נעלם. אבל כאן זה מה שאנחנו צריכים לעשות בפועל, כי כאן עכשיו זה הטבע שמחייב אותנו. אחרת האנושות תדרדר למצבים נוראים.

ניצה: כשתיארת את זה, פתאום היתה לי מין תחושה כזאת כהורה, שזה תהליך שהולך ונבנה והאם אני צריכה כהורה לחכות עד שכל החברה ושכול השאר ישתנה כדי שלילדים שלי יהיה יותר טוב? אבל יכול להיות שעד אז הם כבר לא יהיו בוגרים.

יש ויש, זאת אומרת, גם כאן, גם שם, בכל מיני חברות, בכל מיני מקומות, בהתאם לזה הנוער יכנס יחד אתנו לכל אותם הדברים, בפרט שבכל זאת אנשים חייבים לחיות. אז יש כאלה שעובדים, יש כאלה שכבר נמצאים מחוץ למסגרת עבודה. הבעיה שלנו היא לקשור שכר השווה לכל אחד עם החובה ללמוד ולהיות במסגרת הלימודית, חינוכית, לא חשוב איך לקרוא לזה. זאת החובה, אסור לאדם להיות חופשי, אין דבר יותר גרוע, גם לגבר גם לאישה. חייבים להיות קשורים למערכת שמחנכת אותם וכל פעם משפרת אותם מתוך הקשר ביניהם.

ניצה: אני מנסה לנתח את מה שאתה אומר ולהבין האם בעצם אתה מזהה שהבעיה העיקרית של בני הנוער כיום היא שאין להם כיוון ואין להם איזה רצון להתפתח ולגדול לכיוון מסוים?

הם לא רוצים, וגם לא מסוגלים ולא יכולים להתפתח לפי האג'נדה שלנו, לפי הכיוון, לפי מה שאנחנו מתפתחים, כי אין כבר את אותם המקצועות, אין כבר את אותם יחסי העבודה, בכלל אין יחס לזה, אין דחף לזה, אין.

ניצה: ברגע שהם לא עושים את הדברים ואין להם דחף לזה, אז בעתיד הקרוב מאוד תהיה להם בעיה להתפרנס.

איך שלא יהיה, אם המדינה לא נותנת לאדם סכום מינימאלי, אז אנחנו הופכים אותו מיד למשהו מאוד מסוכן. אם לא היום אז מחר. הם יתחילו לשרוף מכוניות ברחוב, לשבור חלונות ראווה, לעשות מהפכה או מלחמת אחים וכן הלאה. זה ברור, אף מדינה לא רוצה את זה. ולכן באין ברירה המדינה חייבת להתחיל לספק להם מחיה. כמו בגרמניה, כמו בצרפת. אין מה לעשות, חייבים לספק להם איזה בסיס שהם יוכלו להתקיים בו. ולא חשוב עובדים או לא עובדים.

אבל מה אנחנו עושים בזה? אנחנו משאירים אותם להסתובב ברחוב ואנחנו רואים מה קורה, איזה תרבות, איזה חינוך ואיזה יחס, אלה מקומות מסוכנים. פעם כשביקרתי בצרפת, עברתי דרך אזור כזה בקשר למחשבים שחיפשתי, וכשהגעתי אמרו לי, "איפה עברת, זה מקום מסוכן מאוד". ואני אולי בגלל התמימות שלי עברתי בשלום, אבל זו בעיה גדולה מאוד.

אני מבין את האנשים האלה. הם משתעממים, אין להם מה לעשות מהבוקר עד הלילה, וזה הופך אדם להיות לחיה. אז לחיות יש תוכנה פנימית שאומרת להם מה לעשות מהבוקר עד הלילה, ואם לא, אז הן ישנות וזה בסדר. אבל לבני אדם אין, ומה שהם עושים זה באמת נורא.

לכן העבודה הסוציאלית חייבת להיות כאן יחד עם חלוקת התשלום ההכרחי. זה יכול להיות לא בכסף אלא כמזון ובמקומות שאפשר לקבל דברים מינימאליים לבית. מסעדות מיוחדות לכל האנשים האלו וכן הלאה. אבל זו חובה, יש מסות, מיליוני אנשים היום בכל המדינות המפותחות, שאין מה לעשות איתם ויהיו יותר ויותר. אנחנו רואים זאת גם בישראל.

אנחנו צריכים להבין שזו לא מכה, ואם אנחנו הולכים עכשיו לסדר להם מקומות עבודה מלאכותיים, זה עולה לנו פי כמה יותר. ובמקום לזרוק את העודפים של הירקות וכל היתר, נספק להם.

ניצה: מה שקרה פה זה מעניין. אני באתי וציירתי תמונת מצב שחשבתי שהיא עגומה ואתה לקחת את הסרט וסובבת אותו לעוד כמה שנים.

קדימה.

ניצה: קדימה. והראית לי, שמה שאני חושבת עכשיו כעגום, זה כלום.

כי עכשיו זה עדיין מצב של מעבר, מצב כזה רופף שאף אחד לא יודע מה לעשות עמו. אנחנו צריכים כבר עכשיו להתחיל לבנות עולם החדש. תמיד ההורים היו מכינים את העולם החדש לילדים, ואנחנו צריכים את זה עכשיו לעשות, לכן זה עלינו. אנחנו לא יכולים להגיד, אנחנו דינוזאורים שהם יסתדרו, אי אפשר.

ניצה: ולהאשים אותם שהם לא בסדר, והם עצלנים.

במה הם לא בסדר? הם לא יכולים לחזור לעולם שלנו, אפילו אם הם רוצים. כבר אין אותם יחסי עבודה, אין אותם מקומות עבודה, אין אותם מקצועות, מהיום למחר הכל מתחלף. אנחנו כאן נמצאים עדיין במדינה קטנה, ובגלל התנאים המיוחדים עדיין חיים בצורה כזו, אבל מה שקורה בדרום אירופה, יגיע גם לכאן.

ניצה: בדקות האחרונות שנותרו לנו לתכנית, תנסה להכניס אותנו כהורים, דרך העיניים של בני הנוער, איך הם רואים את העולם, כדי שאקבל איזושהי תחושה של מה עובר עליהם מבפנים איך העולם הפנימי שלהם בנוי.

הם מסתכלים עלינו כמו על מקורות הכנסה, אספקה, שהם יכולים לקבל מאתנו, מפני שאנחנו ההורים שלהם, ומגיע להם לקבל מאתנו משהו.

ניצה: כספומט.

נניח, כן. וחוץ מזה הם מרגישים, שאין מה לעשות אתנו יותר, כי הם יותר חכמים, הם יותר מבינים, הם יותר משומנים בכל דבר ודבר. ובאמת הם נמצאים בכל הרשתות הווירטואליות באינטרנט, בתרבות, בחינוך וכל הדברים, הכל לפניהם. הם בטוחים יותר, הם נולדו בעולם שהוא כבר התגלגל, שנעשה כדור כדורי, גלובלי. אנחנו גדלנו בעולם כמו שפעם חשבו, שהוא שטוח, שהוא כמו השולחן הזה, שאפשר להתקדם לסוף שלו וליפול. ואנחנו כאילו כך קבלנו את העולם, כי ראינו רק את המקום איפה שאנחנו גדלים.

ואיפה אמריקה, איפה זה, ואיפה זה? הכל היה מאוד רחוק, וזה נשאר אצלנו כרושם. ולמרות שאנחנו מסתובבים בכל העולם, הרושם הזה נשאר. ואילו הם למדו מהילדות שלהם, מהעולם שלהם, שהעולם הוא כולו שלהם, הוא כבר כדורי, ולכן מתייחסים אחרת לגמרי להכל. והם לא מתפעלים מהעולם, הכל נורמלי, הכל בסדר גמור. זה פלא.

אני נסעתי עם הבנות שלי והבן שלי, וכך נסעתי עכשיו עם הנכד שלי, והוא לא מתפעל מכלום מסבירים לו, וזה בסדר, הכל מובן מאליו. אם היו לוקחים אותי בגיל חמש למטוס, הייתי נשאר עם פה פעור, והנכד שלי נכנס, ושואל, איפה המקום שלי? כאילו היה שם. הם מסתכלים עלינו שאנחנו ממש איזה סרט מההיסטוריה, והם צודקים. אנחנו צריכים לשנות את עצמנו ואז נוכל לעזור להם. זו צריכה להיות המגמה שלנו. לא שיכבדו אותנו, לא לתפס מקום חשוב וכן הלאה. אלא כדי לעזור להם, לכוון אותם, לתת להם מקום לחיות בעולם החדש, ואנחנו צריכים להיות כמסגרת לעולם החדש והם שימלאו את המסגרת הזו.

אורן: אם הייתי מבקש שתאמר לי במשפט אחד איך מרגיש אדם בעולם החדש, מה היית עונה לי?

חופשי. לא לוחץ עליו כלום, לא מרגיש חובה לאף אחד, לא לוחצים עליו שהוא חייב משהו, הוא מרגיש את עצמו לגמרי לגמרי בחופש, כמו שאתה לפעמים יוצא לחופש, ויש לך הרגשה, שראש פתוח הכל ריק, הכל ללא לחצים, עכשיו הכל לפניך.

אנחנו צריכים להגיע למצב, שאין שום לחץ לאדם, רק דבר אחד, שירגיש דרך החינוך הכרחיות להיות מחובר עם כולם. ובזה כל הזמן להתקדם ולגלות עולם חדש. למען הילדים שלו, למען החברים שלו שהוא כבר רואה, למען החברה, ואחר כך הוא כבר יראה עוד ועוד אופקים נוספים.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם אתנו. נהייה מחוברים, נהיה חופשיים. עולם חדש, חיים חדשים. כל טוב. להתראות. 

לחצו כאן להורדה