חיים חדשים - תוכנית 281 - מקור הרגשות ותפקידם

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו רוצים לפתוח סדרה חדשה של שיחות בתוך "חיים חדשים", ורוצים לדבר על רגשות. אנחנו יצורים רגשיים, אנחנו מרגישים דברים, יש לנו רגשות כאלה ואחרים, ונרצה להבין מאיפה באים לנו כל הרגשות האלה, איך אפשר לנהל אותם בתבונה, ואיך אפשר להתקדם מהמקום שבו אנחנו נמצאים אל חיים טובים יותר, חיים חדשים.

ניצה: אנחנו יודעים לחלק את הרגשות שלנו לרגשות חיוביים ולרגשות שליליים. יש לנו נטייה להתרחק מהרגשות השליליים ולהתקרב ולרצות כמה שיותר להעצים ולחזק את הרגשות החיוביים בחיינו. ובכלל כיצורים רגשיים, אנחנו יודעים בוודאות, ועל זה יש הסכמה מאוד ברורה, שהרגשות למעשה מנהלים אותנו ואנחנו לא בדיוק מצליחים לנהל אותם. אנחנו גם לא יכולים להחליף רגש ברגש אחר, ולא יכולים להחליט מה תהיה העוצמה של הרגש, האם נקבל אותו בווליום גבוה או שזה יחלוף מהר.

באיזשהו מקום זה מעמיד אותנו כאנשים במקום די מביך. אנחנו לא ממש יודעים לנהל את עצמנו מבחינה רגשית, וזה משפיע מאוד על תהלכי לקיחת החלטות, על ההתנהגות, על ההתקשרות בין האנשים, על אינטראקציות. זאת אומרת, הכל למעשה מושפע מהמקום הזה של רגשות.

היינו מאוד רוצים בסדרה הזאת ללמוד על זה יותר, להבין את המקור הזה של הרגש, מהיכן הוא מגיע, מה התפקיד שלו, ואיך אנחנו יכולים בניהול נכון לחיות חיים טובים ומאושרים. אז השאלה מהו המקור של הרגש? איפה נמצא הרגש בכלל? האם בגוף?

 כל הגוף שלנו הוא רגש. אין יותר מרגש בעולם, כי החומר שלנו הוא רצון ליהנות. כל החיים שלנו, כל הרגשת קיומנו, זה רגשות. אומנם נדמה לנו שזה לא כך, שאנחנו בעלי השכלה, הבנה, חשבון, אבל הכל בא אחרי הרגש. תא, חלקיק, אטום, כל חומר שיהיה, מדומם, צומח, חי ובני אדם, כל חומר וחומר הוא סך הכל מרגיש. אחרי שהוא מרגיש הוא עושה חשבון שכלי, איך להגיע לרגשות יותר טובים, ואף פעם הוא לא יכול להתנגד וללכת נגד השגת הרגש הטוב. יש וודאי בכל ההתנהגות הזאת הרבה מאוד דרכים, לפעמים אפילו מעוותות, לא נורמליות כביכול, שאדם מכניס את עצמו לרגשות כביכול בלתי נעימים, אבל גם זה לפי הנטייה שלו.

אנחנו לא יכולים להתנגד אף פעם לרגש שהוא יותר טוב לנו, ותמיד הקליטה שלנו במציאות היא קליטה רגשית בלבד. והשכל שעומד, הוא עומד רק אחרי הרגש, והוא מכוון את האדם איך להגיע תמיד לרגשות יותר כדאיים בדרגת התנהגות רגילה, בדרגת הפנימיות, בדרגת ההתקשרות שלו עם אנשים אחרים. אדם תמיד מנוהל על ידי השכל להשיג רגש יותר טוב. זה מפני שהחומר שלנו הוא רצון ליהנות, זאת אומרת רצון להרגיש מה שטוב לי.

אומנם אנחנו לא מודעים לזה כל כך, אבל בסך הכל אנחנו מנוהלים על ידי הרגש, נמשכים לרגשות הטובים, רק בשביל זה אנחנו חיים, וכל חכמת החיים היא חכמה איך להשיג רגשות שלמים שממלאים אותנו בצורה שנרגיש מהם סיפוק מלא. זו מהות החיים.

בדומם, צומח, חי ובבני אדם זה עוד יותר. יש כאן מערכות מאוד מאוד מורכבות, וללמוד אותן לא ניתן על ידי הפסיכולוגיה. לכן היא כבר פשטה את הרגל, אומנם היא קיימת בסך הכל מאה שנה, אבל בכמה עשרות השנים האחרונות היא כבר לא בתפקיד הנכון. כי גילינו שאנחנו לא יכולים לחקור את הרגש, להבין אותו ולכוון אותו נכון, אלא הרגש הוא קודם, והשכל שלנו בא אחרי הרגש. לכן אנחנו לא מסוגלים ללכת מהשכל לרגש ולחקור בצורה הנכונה, כדי שאחר כך נוכל לכוון את האדם לכיוון הכדאי באמת.

אנחנו בזה מאוד טועים. אנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא יכולים לסדר את החיים שלנו בגלל זה. וכל עוד לא נבין איך לטפל ברגשות, לא נגיע להרגשת החיים הטובה, ולא נוכל לקבל שום החלטה במצבים מאוד רחוקים מהרגשות, כמו כלכלה, פוליטיקה, חיי חברה, חינוך, תרבות, משפחה ובכל דבר, אם לא נדע את מהות הרגשות, ואיך אנחנו יכולים באיזושהי צורה להתקרב לנהל אותם, ולשלוט בהם. ומפני שהגענו בהתפתחות שלנו למשבר הגדול, אז המשבר הוא קודם כל בזה שאנחנו נמצאים כולנו במעמד מאוד חלש, שמאכזב אותנו מאוד, שאנחנו לא מסוגלים לשלוט על הרגשות, וזה גילוי מאוד מאכזב.

כשהאנושות התפתחה במשך אלפי שנים, לא היינו מודעים לזה כל כך, אלא רצנו למלא את עצמנו קודם כל על ידי אוכל, אחר כך מין, משפחה, אחר כך בא העניין של הכסף, הכבוד, השליטה, המושכלות. אנחנו חשבנו שאלה הם האמצעים הטובים כדי לתת לנו את הרגשת החיים. ובאמת בהתפתחות הרצון להשיג את המילויים האלה, חשבנו שכסף יכול למלא אותנו, כבוד יכול למלא אותנו, שליטה, מדע, ולפני זה גם אוכל, מין משפחה. ובסופו של דבר אחרי כל הביטויים האלה של החיים, המילויים, עומד פשוט רגש, הרצון ליהנות. האדם רוצה ליהנות, הוא רוצה להיות מלא, הוא רוצה להרגיש שהוא מקבל מה שכדאי לו, מה שטוב לו, וזאת הרגשת החיים.

מה שקורה, שאנחנו מגיעים עכשיו למצב, שאף אחד מהביטויים האלה של הרגשת החיים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לא יכולים למלא אותנו. הם לא יכולים לתת לנו מילוי, הרגשת השלמות, הרגשת החיים, הרגשה שאני מלא, שאני מרוצה. אפילו שתיתן לי, אנחנו רואים שלמרות מה שנותנים לאדם הוא בכל זאת לא מרוצה, הוא רוצה יותר. יש לו מנה והוא רוצה מאתיים, למה? הוא חושב שעל ידי מאתיים הוא יכול למלא את עצמו. יש לו שליטה קטנה הוא רוצה שליטה גדולה. זאת אומרת אפילו המילוי הקטן ביותר בצורה הרגילה, בצורות של אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הוא מזמין לנו חסרון עוד יותר גדול, רצון ריק עוד יותר גדול. ואז יוצא שאני לא מגיע לרגש הטוב, אלא אני מגיע בסך הכל על ידי המילויים לרגש הרע.

היה חלום אמריקאי, הם רצו כל כך להתפתח ולהביא לכל אחד הכל. ובסרטי הוליווד מראים לנו, בית, משפחה, מכוניות, בילויים, בית ספר טוב לילדים, חופש, נופש, כל דבר ודבר. ומה בסופו של דבר קורה? קורה שיש מין חוסר הצלחה. אנחנו חוקרים נתונים כמו את נתון האושר, ורואים שהוא לגמרי לא תלוי בהשגת החומר, אלא זה עד גבול מסוים איפה שיש לאדם דברים נורמליים שהוא צריך לקיום, זאת אומרת מה שהוא צריך לגוף שלו. אבל לאדם שבנו זה לא מספיק, האדם שבנו חי מהרגש. וכאן אנחנו באמת הגענו למצב שנמצאים בשבירה גדולה.

אורן: מה פירוש האדם שבנו חי מהרגש?

הרצון לקבל שלנו אחרי אלפי שנות ההתפתחות, הגיע למצב שהוא מגלה שיכול להיות שיש לי הכל, ובכל זאת אני לא מרוצה. אני יכול להיות רק מבולבל מרוב הנכסים והבלבולים שמביאים לי החיים, אבל הרגשה שאני חי וטוב לי, שהרגש שלי, הרצון לקבל שלי, הרצון ליהנות שלי הוא מלא, אין דבר כזה.

החומר שלנו הוא חיסרון, רצון, כמו איזה רעב, ואני רוצה שהרעב הזה יתמלא בהרגשת השובע מהחיים. ושהרגשת השובע הזו לא תיעלם אלא תמשיך, וכל הזמן אני אהיה מרוצה, אחיה בשלווה, באיזה מין רוגע. ואילו הריצה אחרי יותר ויותר היא מעייפת ומרוקנת את האדם, כך שבסופו של דבר הוא בכלל לא רוצה כלום, ואז הוא נכנס לסמים, לכל מיני דברים כאלה, העיקר לשכוח.

זאת אומרת החיים שלנו בנויים מזה שאני כל הזמן חייב לרוץ אחרי המילויים, אחרי איך למלא את הרגשות, איך ליהַנות להם, איך כל הזמן להביא את עצמי להרגשה טובה. אני כאילו עבד של איזו חיה שחיה בפנים בתוכי וכל הזמן אוכלת ואוכלת אותי ואני חייב כל הזמן לתת לה ולתת לה ואין לזה גבול. ובסופו של דבר אני מגלה את עצמי שהחיה הזאת, החיסרון הפנימי הזה שלי שהיא מפתחת, לא יכול להתמלא. הרצון שלי כל הזמן גדל, החיסרון שלי כל הזמן גדל עד שאני מתייאש.

ובסופו של דבר זה שאני כבר לא רוצה לרוץ אחרי שום דבר, זו גם הרגשה, זו גם התפתחות של אותה החיה הפנימית, של אותו החיסרון שדוחף אותי הלאה. ולאן? אנחנו מגיעים למצב שאם אנחנו עושים איזו סטטיסטיקה, מחקר באוכלוסיית העולם אנחנו רואים שהעולם לא מרוצה, אנחנו רואים זאת לפי אחוז ההתאבדויות והייאוש, לפי השימוש בתרופות הרגעה לכל דבר. משנה לשנה אנחנו מתחילים להוריד את השימוש בתרופות הרגעה לגילאים יותר ויותר קטנים. היום כבר מחלקים אותם לילדים בגילאי ארבע, חמש, שש, אחרת הם נמצאים במצב היפראקטיבי, הם לא יכולים להקשיב. למה? כי אותה התפתחות הגיעה אצלם לטורים כאלה, לקצב כזה שהם לא מסוגלים להתמלא במשהו רגיל כפי שהיה לפני חמישים או מאה שנה.

פעם אם היה לילד כדור הוא כבר היה שמח, היה לו משהו, היום הוא לא שמח מכלום. הוא כל הזמן מבקש "תביא, תביא" אבל מה תביא הוא בעצמו לא יודע, ואחרי כמה דקות כבר מקור החיים שלו שהוא השיג באיזה צעצוע, נעלם. וכך אנחנו גם בחיים עד שמגיעים לייאוש, לעייפות הכללית.

אז הַרגש הוא החומר שלנו. אנחנו יכולים אפילו להגיד, שכל תנועה שאנחנו רואים באטומים ואחר כך בהתחברות למולקולות ולאחר מכן בהתחברות לכל מיני חומרים יותר ויותר מורכבים, היא גם כדי לענות על החיסרון שבאותו החלקיק, שבאותו הגוף שרוצה להחזיק את עצמו ברגש יותר בטוח, ברגש יותר מלא, ברגש יותר מאוזן. אבל אנחנו רואים שזה לא קורה.

ככל שאנחנו נכנסים יותר ויותר לתוך החומר, הצפייה היא שכנראה תהיה איזו מין האטה, הייתי אומר רוגע. נניח האדם, וודאי שהוא רץ לכל הכיוונים כי הרצון שלו מפותח, אבל החיה פחות, והצומח עוד פחות, והדומם צריך להיות עוד פחות, ודווקא לא. אנחנו רואים שככל שאנחנו נכנסים לדומם, לתוך הדומם, לטבע הפנימי שלו, החלקיקים האטומיים והחלקיקים האלמנטאריים של האטום נעים במהירות האור, הם "רצים" בתוך החומר וכל הזמן נותנים לחומר שלנו את האנרגיה הזאת, כי בלי זה החומר לא היה קיים. אם היינו יכולים לעצור את התנועה שבתוך האטום, החומר היה נעלם. הוא חי דווקא בגלל שהוא כל הזמן נמצא בתנועה.

ולכן אנחנו צריכים להבין שמהות החיים היא שינוי אינסופי בלהשיג את הרצוי כמו שקורה ביסודו של החומר. וכשהרצון, הדחף להשיג את הרצוי מגיע לדרגת האדם, הוא מגיע לאיזו יישות מסוימת שמורכבת מרגש ושכל, ובין הרגש והשכל מתחילה להתפתח בתוך האדם מודעות, שאין אותה אפילו לדרגת החי, אלא לדרגת המדבר בלבד. המודעות הזאת היא "בשביל מה אני רץ?", "לַמה אני רץ?", אני מתחיל לבקר את הטבע שלי, מה הטבע שלי עושה איתי.

ויוצא שאני מתחיל לא להסכים עם התהליך הזה שאני כל הזמן חייב לרוץ ולמלא את עצמי, לרוץ ולמלא את עצמי, וכך בלי סוף ואף פעם לא להנאה, לא לרוגע. הרגש שלי תמיד נשאר בחיסרון, בהרגשה שאני לא מלא, חסר. אני עוד לא גומר ליהנות ממשהו אחד, ואני כבר חושב ממה אלך ליהנות אחרי זה, או ממנוחה או מריקודים או משירה או מקריאה או מראייה, ממשהו או ממישהו וכך כל הזמן. אני חייב כל פעם לתת לעצמי איזו תכנית, מה הלו"ז שלי, מה התכנית שלי, איך אני נהנה ונהנה כל הזמן. זה בעצם החומר שלי שכך דוחף אותי קדימה. וכשאני מתחיל לבקר אותו על ידי השכל שסוף סוף התפתח לדרגה כזאת שאני מבקר, אני נכנס לייאוש, אני רואה שאני עבד של הרצון שלי.

אורן: איזה רצון?

רצון ליהנות שהוא כל החומר. והעבדות הזאת היא עבדות בלתי פוסקת, בלתי נגמרת, בלתי גבולית, שאני ממש נמצא בתוך כוחות כלשהם שכל הזמן מנהלים אותי בלי סוף, עד כדי כך שאולי גם אחרי שאמות לא אוכל להיפטר מהם. הם כבר נראים לי עד כדי כך כוללים את כל הטבע, שכנראה שאין שום אפשרות לצאת מזה. וכאן אדם מגיע ממש למין חרדה כזאת, אז מה סוף סוף החיים, מה סוף סוף הקיום עצמו, שאני חייב כל הזמן למלא ולמלא את הרצון.

אורן: לַמה אתה קורא לזה "עבדות"? שאלתי אותך למי אני עבד, ואמרת שאני עבד לרצון שלי ליהנות.

כן.

 אורן: אז לַמה זו עבדות? הסברת שהרצון ליהנות זו השאיפה שמניעה את כל החיים בכלל בכל הרמות בטבע, שאפילו בתוך האטום כל התנועות הן רצון להתמלא, רצון להרגיש טוב, לשמור על הקיום, להעצים אותו. אז לַמה אם אני פועל באותו אופן כמו כל הטבע מתוך רצון להרגיש טוב, ומתוך רצון להרגיש עוד יותר טוב ברגע הבא, אתה קורא לזה "עבדות"? זה כאילו הפוך, ליהנות זה טוב, עבדות זה רע.

לא. מתי אתה נהנה? במשך כמה רגעים אתה נהנה אחרי שהשגת את המילוי?

אורן: איזה מילוי?

שהרצון שלך מתמלא ואתה מרגיש תענוג. לכמה רגעים זה בא אליך?

 אורן: לְמה למשל?

לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. שהם כמו שקבענו, אותם המקורות של התענוג שלנו.

אורן: עכשיו אני צמא, אז אני שותה.

יופי.

אורן: בעוד רבע שעה אני אהיה עייף, אולי אני אלך לנוח. אחר כך אני אקום ואז אני אעשה משהו. זאת אומרת, החיים בנויים מכל מיני סצנות שבהן אני רוצה ליהנות ממשהו מסוים ועושה אותו, ואחר כך אני רוצה ליהנות ממשהו אחר ועושה גם אותו. אני לא מבין איפה פה העבדות, הרי זה טבע הדברים. אם היתה לנו סצנה אחת אולי לא היינו מרגישים חיים.

אם אתה פועל בצורה כזאת אתה נמצא בדרגת החי.

אורן: מה פירוש חי?

חי זו בהמה, שאתה לא מודע לְמה שאתה עושה, מי מנהל אותך ולַמה אתה צריך דווקא כך להתנהג. אני בשכל שלי, הולך לחקור מה אני עושה. אני רוצה משהו, אני הולך ומתאמץ כדי להשיג את הרצוי. אני ממלא את עצמי במה שרציתי. מילאתי, ועכשיו במקום חיסרון, ההרגשה שלי זו הרגשת המילוי. הייתה לי הרגשה של צער ועכשיו זו הרגשת המילוי, הרגשה נעימה במקום הרגשה בלתי נעימה שהייתה קודם. אז החיים שלי בנויים מהרגשת חיסרון ומילוי, חיסרון ומילוי.

אתה יכול להגיד הרגשה רעה, זה לא חשוב, זה פשוט במונחים יותר מדעיים. לכן, אני אומר כך, "לא הם ולא שכרם", בשביל מה אני צריך להרגיש חיסרון ואחר כך מילוי, ושוב חיסרון ושוב מילוי, ומה הלאה? כמו שכתוב "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", כל החיים שלי הם בזה שאני רוצה משהו וממלא, רוצה משהו וממלא וכן הלאה. אני לא רואה בזה תועלת יותר גבוהה, יותר שלמה, נצחית ורציונלית, לַמה אני צריך בתוך החיים שלי מיליון פעמים לרצות לאכול, לרצות לטייל ולנוח, באמת, לֶמה החיים בנויים בצורה כזאת.

אורן: כי אתה רעב מיליון פעמים.

אני מבין, אבל אני שואל למעלה מזה, לַמה החיים בנויים בצורה כזאת שאני כל הזמן צריך להיות ריק ומלא, ושוב ריק ומלא, מה התועלת?

אורן: זו כאילו מודעות?

כן, אני מסתובב כמו אטום, כמו כלב אחרי הזנב ומה הלאה, יש לכך איזה תירוץ רציונלי? מה יש בזה? רציונליות יכולה להיות רק על ידי התפתחות כזאת, שאנחנו לא מסתובבים כמו כלב אחרי הזנב, אלא כמו גלגל של רכבת שמסתובב כל הזמן, אמנם גם אחורה וגם קדימה, אבל אנחנו נעים במעין ציר לאיזו התפתחות, שנוכל לומר הגענו.

אם בדורות הקודמים לא חשבנו על מטרת החיים בצורה כזאת, ששאלנו בשביל מה לי החיים האלה, מה הטעם בהם, אז היום מתוך כך שהתפתחנו ואנחנו בעלי ניסיון במשך אלפי שנים, כל דור מוסר לדור הבא, אני רוצה או לא רוצה, אני מתחיל לחשוב לא כמו שחשבתי לפני מאתיים או אלפיים שנה. היום כאדם חושב, אני שואל בשביל מה לי כל זה, ואז אני נכנס לייאוש מהחיים שלי. נכון, גם היום אלך לבלות בערב, ומחר אקום וארוץ לעבודה, ושוב לבלות ושוב ארוץ לעבודה. יש אנשים שאומרים, "אלה החיים", ויש אנשים שאומרים כבר בצורה אחרת, "אין מה לעשות, אלה החיים", ויש אנשים שאומרים "אלה החיים ועלינו לחקור לַמה הם כאלה, לְמה הם מובילים אותנו, האם אנחנו יכולים לשנות אותם במשהו. בוא נחקור את יסוד החיים, כי אחרת אנחנו הופכים להיות עבדים של אותו רצון שקיים בנו וכל הזמן מסובב אותנו לחיסרון מילוי, חיסרון מילוי".

ניצה: השאלה היא מה המקור של הרגש ואיפה הוא נמצא?

המקור של הרגש הוא הרגשה בתוך החיסרון, בתוך הרצון שלי. אני מרגיש את הרצון, אני כולי רצון, ובתוך הרצון מה שאני מרגיש נקרא "רגש", "הרגשה".

אורן: איזה רצון אתה?

רצון ליהנות.

 ניצה: רצון ליהנות הוא כמו ספוג שרוצה לספוג כל הזמן?

אני רוצה ליהנות ממשהו שנמצא מחוצה לי.

אורן: כל פעם ממשהו אחר?

כל פעם ממשהו אחר. אני זה אני, ואני מרגיש רצון ליהנות ממה שנמצא סביבי או מחוצה לי, יותר קרוב, יותר רחוק. תלוי באיזו דרגה יש לי רצון, של דומם, של צומח, של חי או מדבר, ועד כמה שהוא מפותח בכל דרגה ודרגה, במידה הזאת אני רוצה או דברים קרובים או דברים יותר רחוקים. אני יכול ליהנות מ"תביא לי עכשיו" כמו תינוק, ואני יכול להגיד לא, אני אחכה, אבל איהנה ממשהו יותר גדול בעוד שנה, אם אני אדם מפותח כמו נניח אנשי תעשייה או כלכלה, שבהשקעה משקיעים הרבה וכבר נהנים מהעתיד לבוא וכן הלאה.

זאת אומרת, תמיד אני נמצא בלהשיג מילוי לרצון שלי, והרגשה שנמצאת ברצון בזמן הנוכחי נקראת הַ"רגש", והַרגש יכול להצביע לי על המצב הנוכחי ועל מצב שאותו אני רוצה להשיג. אני רוצה להשיג מים, אני לא רוצה מים, אני רוצה להשיג הרגשה שהמים מביאים לי, את הרגשת המילוי.

ניצה: זה בדיוק החידוד וההסבר שבאמת רציתי לקבל. כי הרבה פעמים מאוד קשה לנו להבין בכלל את הקשר, כי אני לא מרגישה שאני מחפשת אחרי רגש. נניח שאני מחפשת אוטו או בית, איזה רגש עומד מאחורי זה?

את לא מחפשת אוטו ובית, את מחפשת רוגע לחיסרון שלך. החיסרון יכול להיות אישי שלך רק לאוכל, מין או משפחה, שזה טבעי, ויכולים להיות חסרונות שבאים על ידי הסביבה, כמו כסף, כבוד ומושכלות. בסך הכל את כל החסרונות אנחנו מבדילים ב-ג' הקבוצות האלה. לאוכל, מין ומשפחה, אנחנו קוראים "חסרונות טבעיים", כי הם נתונים, גם אותם אפשר לחקור, לַמה אנחנו בנויים דווקא באופן שבו אנחנו כלולים מרצון לאוכל, מין ומשפחה, וזקוקים למילויים האלה. אבל אני לא רוצה אוכל ולא מין ולא משפחה, אני רוצה את המילוי שבהם. אני יכול להכניס אלקטרודה לתוך המוח שלי ולהיות רגוע מהחיסרון למין או מהחיסרון למשפחה או אפילו מהחיסרון לאוכל, כך שהגוף שלי יכול למות מרעב ואני לא ארגיש שהוא הולך למות. זאת אומרת, אני לא צריך להכניס בפנים את חתיכת האוכל או לקבל מין או להיות בתוך המשפחה, אני צריך את המילויים, את הפנימיות שהם נותנים. זה הרגש שעליו שאלתם, כל הדברים האלה החיצוניים הם רק לבוש, רק איזו מעטפת לרֶגש שאני מקבל. והרגש באמת, רק קשור בין המים למעיים שלי, והרגש בא כתוצאה מהפגישה הזאת, כי כך אני בנוי, אם אתה מכניס את זה לתוך זה, אתה מקבל כאן את הרגשת המילוי שנקרא מזון.

ניצה: זה סוג של התניה.

כן, בלבד. ואם אנחנו עולים למעלה מזה, אז אנחנו צריכים לחשוב, רגע, יכול להיות, והיום בכלל הכל מתפתח, המדפסות יכולות להדפיס לנו הכל וכו', שנגיע לחיים כאלה שנשאל, "בשביל מה לנו לרוץ אחרי כל הדברים, אולי באמת נתן לאדם את הרגשת המילוי, את הרגש שיש לו הכל והוא לא ירוץ ולא יעשה שום דבר מכל הדְבָרים שהוא עושה עכשיו".

אם הייתה לנו אפשרות לתת לאנשים רוגע מלהרוויח, מלהשיג, מלהיות במאבק, במלחמות, בתחרות, בכל מיני דברים, מכל מה שאנחנו לא ממליצים לילדים שלנו, עד כמה זה היה טוב. אנחנו צריכים רק להרגיע את האדם, לתת לו את הרגשת המילוי על הדברים שהם מה בכך, שהוא לא צריך אותם.

נניח שלרצונות האלו נקרא "רצונות רעים", כי הם רק מסבכים לנו את החיים, והם ממש מקלקלים לנו את הסביבה וכול'. אם היינו יכולים לתת למשל תכונת רוגע, רגש טוב, לאנשים שהם בנטייה לפשע, לכל מיני אנשים רעים, עד כמה זה היה טוב. זאת אומרת, אנחנו יכולים לעבור לחיים שבהם נמלא את עצמנו עם הרגש הטוב ללא שום פעולה פיסית, ואנחנו רואים שזה אפשרי. אז החיים שלנו יקבלו ממד אחר, אנחנו נגיע לדרגה, שבשביל מה לנו לרוץ אחרי מים וכלי מעיים, שזה דבר מאוד מובן וזה כביכול חייב להיות כך. אבל לאו דווקא, אני יכול לקבל את האנרגיה הזאת, את המילויים האלה בצורה אחרת. בסופו של דבר מה אני מקבל בפנים? את האנרגיה. אז אולי אני יכול לקבל אותה מהאוויר, כמו שמקבלים היום בקשר הווירטואלי בינינו.

הרגש הוא קובע הכל, אבל הוא בעצמו נתון מופשט מהחומר, ועד כמה שהוא מלוּוֶה לחומר, זה דבר מאוד מאוד יחסי. כי אני יכול לקבל את אותו רגש מכל דבר אחר, אני יכול לשים על עצמי כובע עם אלקטרודות, ואני כבר נמצא במה שאני רוצה, וממלא כך את הרצון שלי.

השאלה היא אחרת, בשביל מה לי לעשות את הדברים האלה, ולרצות את הרצון שלי, את החיסרון שיש בי? אולי אני יכול לטפל בחיסרון עוד קודם. בואו נבחן לָמה אני צריך לרצות את הדברים האלו ולא דברים אחרים. לא איך למלא אותם, ולמלא רצונות לא כל כך רצויים, שזה טיפול ברצונות, מילוי הרצונות, אלא אולי נטפל ברצונות עצמם, בשביל מה הם, למה הם לאדם, ולְמה הם צריכים לקדם אותנו. כאן אנחנו מגיעים למצבים מאוד מאוד מסוכנים. כי אפשר להשתמש בזה לכל מיני כיוונים, זה תלוי בהתפתחות האנושות. ולכן אנחנו מגיעים למחשבות וליכולות כאלו בזמננו, אבל עדיין לא מסוגלים לשלוט בזה, ולכן הטבע לא נותן לנו אפשרות לעשות זאת.

אבל השאלה הראשונה שיכולה להיות מכל זה, אם נלך ליסודות, היא איך אני מלכתחילה עומד לפני הרצונות, היכן שהם מתחילים להתייצב, להיוולד, ואיך אני שולט ברצונות עצמם. לא במילויים, בסוגים השונים, בכל מיני דברים, ובאמצעים, שאני צריך להשיג אוכל, מין, משפחה, וכדי להשיג אוֹכל אני צריך לעשות אלף פעולות וכל העולם רץ אחרי זה, ומין, רואים מה כל העולם עשה מזה, ומשפחה ומה שקורה איתה, למה לי מילויים? אז רצונות. ולמה לי רצונות? כאן אני יורד ליסוד הבריאה, כי סך הכל מה שיש לנו, יש לנו הרגשת החיסרון. אז איך אני מטפל בכל מיני הרגשות האלו, מאיפה הן באות, ואיך אני יכול אולי לסדר אותן שיהיו לי חיים טובים.

 קודם כל אני צריך לקבוע מה הם החיים הטובים, כי במחקר שלי אני פועל עם החיסרון הנוכחי שלי, ועם השכל שלי כדי להשיג את הרצוי הנוכחי בדרגה שלי שאני עכשיו נמצא בה. נניח שהיום יש לאנושות אפשרות להביא כל אדם ואדם שיחיה 500 שנה, וזה אפשרי, באופק זה ניתן. מה נעשה עם זה? לכן לא כדאי לנו לפתוח את הדברים האלה לערוצים כאלה, לא לנגוע בהם, מפני שהם עדיין לא לפי השכל שלנו. זאת אומרת, האמצעים שאנחנו מקבלים צריכים להיות בהתאם לדרגה המוסרית שלנו, להתפתחות שלנו, לזה שאנחנו נדע מה יש לנו לעשות עם הרגש, האם סתם להרגיש טוב? אלא קודם כל אנחנו חייבים להחליט ממה באמת כדאי להרגיש טוב, לפחות את זה.

יש בזה שאלות הרבה יותר עמוקות. מה זה נקרא "להרגיש טוב"? מה זה טוב? מה יכול להיות הטוב השלם? שזה אף פעם לא לפי השכל והרגש שלי, כי אני כל פעם משתנה וכל פעם מחליף את הטוב ברע, ואת הרע בטוב, אלא האם אני יכול להגיע למידה השלמה, המוחלטת, שתהיה לי מדידה כזאת שכלפיה אני אומר, זה האטלון^[1], זה קנה מידה, זה הדבר שכלפיו אני יכול למדוד כל דבר. והוא לא תלוי בי, בשינויים שלי, הוא לא תלוי באף אחד, בכלום, אלא עם זה אני צריך למדוד. ואם אני הולך עם המטר הזה ומודד איתו כל דבר בחיים שלי, אני בטוח לא טועה. ואם אני מגיע אתו יחד לרֶגש שלו, אז זו ההרגשה הטובה ביותר.

לכן אני צריך כל פעם להתחיל לדבר לא על החיים שלי, אלא אני צריך קודם כל למצוא את המטר האמיתי הזה, מה זה נקרא הטוב המוחלט, וכלפיו אני צריך לחשוב איך אני משתנה לעומת הטוב המוחלט הזה. אז בטוח הרגש שלי יהיה הטוב ביותר שיכול להיות בכלל במציאות, ולא חשוב באלו צורות מציאות, אלא רק שהטוב המוחלט יהיה בשבילי כמטרה, כקנה מידה.

כמו ששאלתם "מהיכן באים הרגשות ולמה הם נועדו". זה בדיוק. אני צריך כל הזמן לטפל ברגשות שלי, אבל כלפי איזה רגש, איזה הרגש, איך אני מפתח את זה. ומכאן אנחנו באים כבר לכל ההתפתחות של החינוך האינטגרלי.

אורן: ניצה אמרה לך לדוגמה, "אני מחפשת בית, אני מחפשת אוטו". אמרת לה, "את לא מחפשת בית, את לא מחפשת אוטו, את מחפשת רגש."

כן. כי מה ניצה רצתה?

אורן: אני רוצה בית.

לא.

אורן: אני לא רוצה בית?

לא.

אורן: יש לי בית. אני רוצה בית יותר טוב.

זה בגלל שאתה הסתכלת על אחרים. זה לא שאתה רוצה, האחרים רוצים. אתה יכול לרצות אוכל, מין, משפחה.

ניצה: איזה רגש עומד מאחורי הרצון הזה של להשיג משהו יותר גדול.

כבוד. במקרה של אורן זה כבוד.

אורן: אמרת שבית הוא לא דוגמה טובה. אז אני רוצה לאכול טוב. זה בסדר?

נגיד, כן. זה שאתה רוצה לאכול, כן. "טוב", זו כבר בעיה.

אורן: אני רוצה לאכול מאוד טוב, שיהיה לי טעים.

הטעמים שלך הם גם לא הטעמים שלך.

אורן: תן לי רצון אחר.

אבל אין לך, אין לך דבר כזה, אלא בצורה סגולית, בצורה גולמית. אתה רוצה לאכול, נכון, כי הגוף שלך כבהמה דורש אוכל.

אורן: אוכל לא מספיק לי. אני צריך שזה יהיה משהו מאוד מיוחד.

 ניצה: שזה יהיה רק הכי הכי ובמסעדות הכי הכי.

 אורן: בדיוק, אחרת כבר אין לי תאבון ורק עצבים. למה אנחנו מתעמקים בזה. אני לא אתן את הדוגמה. אני רואה שאני מתקשה. תן לי אתה דוגמה למשהו שאני מחפש ואתה אומר לי, "תשמע, אתה לא צריך את הדבר הזה, אתה בעצם מחפש רגש". אני לא מבין את הלוגיקה הזו.

 ניצה: איך מאחורי החומר, הדבר החומרי שאני מחפש, עומד רגש.

אתה בעצמך עכשיו אמרת שאתה מחפש רגש.

אורן: אני לא מחפש רגש.

רגש. אתה רוצה מרק רגל.

אורן: נכון. עם חילבה, עם לימון בול כמו שצריך ועם "ביס בסחוג" כמו שאומרים. כמו שאני אוהב בדיוק, לא חריף מדי, לא פחות מדי.

כן, זהו.

אורן: נכון.

נכון. אז אתה מחפש את הרגש של הדבר הזה. כי אם משהו לא מספיק, לא טוב, לא בדיוק בכל התרכובת הזאת, כבר אין לך רגש טוב. כבר הרגש הוא שלילי.

אורן: מה פירוש, אני מחפש להרגיש שהמרק טוב.

כן.

אורן: אבל למה זה נקרא שאני מחפש רגש? אני מחפש מרק טוב.

לא. כי אם אתה משנה במשהו, תוריד את הלימון.

אורן: נכון, משהו תזיז, אין, לא טוב.

אז מה אתה מחפש?

אורן: אז המרק לא טוב. הקומפלקס לא טוב. אני לא מחפש רגשות. אני רוצה בית, אני רוצה אוטו, אני רוצה מרק, רוצה ילדים שמחים.

רגע. כשאתה לוקח את המרק הזה לפֶּה ואתה מרגיש אותו, אתה רוצה להרגיש אותו כמו שיש לך בזיכרון.

אורן: בול, כן.

אז אתה רוצה רגש.

אורן: בסדר, אבל רגש זה כללי. תמיד תגיד לי, "אתה רוצה רגש". אחר כך תגיד לי, "אני רוצה לישון על המזרון שיהיה קשה כמו שאני אוהב בדיוק".

כן.

אורן: אז תגיד לי, "לא, אתה לא צריך את המזרון הזה שעולה כך וכך אלפי שקלים, אתה צריך רגש."

נכון.

אורן: נכון, אני מבין. אז אחרי כל דבר שאני ארצה בחיים, אתה תגיד לי, "באמת אתה לא צריך לא את כוס התה הזו עכשיו, לא את הווילה עם הבריכה, אתה לא צריך אוטו, אתה לא צריך ילדים יפים, אתה לא צריך כלום. אתה צריך להרגיש טוב."

כן.

אורן: הנושא שלנו רגשות, נכון?

נכון.

אורן: עם זה אני מסכים אתך, אני רוצה להרגיש טוב בכל דבר שאני רוצה. זה נקרא שאני מחפש תמיד רגש?

כן. וכל הדברים שאתה רוכש, זה רק כדי להביא את הרגש הנכון לעצמך, רק להשיג רגש.

אורן: אז זה המכנה המשותף של כל השאיפות שיש לי בחיים, שאני רוצה להרגיש טוב, לא חשוב ממה.

בטח, כן. כל היתר זה רק לבושים.

ניצה: אני חושבת שזה שיעור מספר אחד במודעות. למה אני מתעכבת על זה וגם אורן מתעכב, כי הבעיה העיקרית שלנו זה שאנחנו לא מבינים שאנחנו מחפשים רגש. שמבחינתנו אנחנו מחפשים משהו שהוא חומרי, נניח קריירה מוצלחת או משהו להשיג.

לא, מה פתאום. לגמרי לא.

ניצה: אני חושבת שהאבחנה הראשונה שנסתרת מאיתנו, זה שלא ברור מה אנחנו מחפשים.

בלקסיקון שלי, של המדע, זה נקרא מילוי. יש חיסרון, כלי ריק ומילוי. כלי ריק זה רצון שרוצה להתמלא, ברגע שהוא מקבל את המילוי לפי מה שהוא רוצה, מקבל את הרצוי, ההרגשה שלו הפנימית נקראת שמחה, אושר וכן הלאה. רגש, זה מה שאנחנו צריכים. בשביל זה אנחנו חיים.

אורן: אמרת שאני לא צריך מין, אני צריך רגש.

בטח.

אורן: אני צריך מין.

לא. אני יכול לתת לך הרבה מאוד סוגי השלמה במקום מין, שאתה תהנה מהם כמו מהמין. אתה לא צריך את הפעולה עצמה. אם במקום הפעולה עצמה יבוא לך תענוג כמו מהפעולה, אז אתה תקבל את התענוג. למה אנשים מגיעים לסמים? אני לוקח את זה ואני לא צריך כלום. אני בזה מדכא את הרצון שלי, אין לי שום דבר, יש לי עכשיו כל מה שאני רוצה, נמצא בחלום וורוד.

מה שלא תגיד, אתה צריך לטרוח בשביל זה ולהרוויח, וללכת לקנות, ולהשיג, ולהביא הביתה, אהה, נהנה. למה? הבאתי איזו קופסא הביתה, איזו קופסא יש לי עכשיו. אחרי דקה, נהנה קצת פחות, שתי דקות, עוד פחות, אחרי יום יומיים בכלל אני כבר לא רואה אותה, אחרי שבוע היא כבר מפריעה לי. נכון? מרבה נכסים מרבה דאגות, אתה כבר לא יודע מה לעשות עימה, אבל איך לזרוק, ומה לעשות איתה? אתה מזיז לפינה של הדירה, רק שהקופסא תעמוד.

בשביל מה לך ללכת אחרי האמצעים למילוי, להרגשת המילוי, להרגשת האושר, להרגשת הסיפוק, לרגש טוב. בשביל מה לך ללכת אחרי האמצעים, בשביל מה לך להיות בטרדות כאלה. כל אחד יכול לתאר את החיים שלו כמו מלאך. אתה שוכב על הענן, איזה יופי, מוזיקה, הכל יפה וטוב. 

 אורן: יש אוויר.

יש אוויר, יש הכל, לא עוברים לידך מטוסים ברעש, אלא רק ציפורים וכן הלאה, תתאר חיים כאלה.

אורן: שחפים.

מה רע?

אורן: לא רע בכלל. אבל זה סרט, זה כמו לקחת סמים.

מה אנחנו צריכים, זאת אומרת מה אתה ציירת עכשיו? אתה ציירת עכשיו חיים ללא אמצעים, בתוך התענוג. אני מרגיש טוב שאני שוכב כך על הענן.

אורן: בטח.

כן. יופי. כל מה שיש לי, יש. בלחיצה ואפילו ללא לחיצה.

אורן: בלי לחיצה, במחשבה.

במחשבה. אפילו מחשבה שיידעו מראש כבר מה שאני רוצה.

אורן: כן. רק שלא יבואו בעצמם, שישלחו בלי שאני ארגיש אותם.

כן. זהו. מוסיקה, וידאו, סטריאו, לא חשוב.

אורן: גן עדן.

בקיצור, הכל. ריחות, הרגשה של מה?

אורן: אוכל טוב.

לא, איזה אוכל?

אורן: לא?

בשביל מה לי להזיע?

אורן: דיברנו על מרק תימני, אני רוצה שהכל יבוא לענן.

מי ממלא אותי לפי המחשבה שלי, עוד קצת ועוד קצת, בלי שאני עושה את העבודה הקשה הזאת? בשביל מה לי לעשות כל כך הרבה תנועות באכילה, ולדאוג איפה זה, ואיפה זה? וזה לא בדיוק כמו שהיה. וכאן אני מקבל בדיוק כמו שאני רוצה. לפי הרצון שלי, כך בדיוק מגיע המילוי. איזה יופי, וזה התענוג השלם. למה זה לא יכול להיות כך?

אורן: אבל אין לך כלום, לא מרק, ולא עוד כל מיני תענוגים.

אבל בשביל מה אני צריך מרק, אם אני מרגיש את התענוג מהמרק?

אורן: אז זה כמו האלקטרודות שסיפרת עליהן קודם, שאפשר לחבר לי אלקטרודה למוח ואני ארגיש שאכלתי מרק תימני והוא היה "פצצה".

ומה רע בזה, רק רציתי להגיד שביסודם של החיים שלנו, עובדים אותם האלקטרונים שמסתובבים והם לא צריכים יותר מחשמל.

 נלך עכשיו לצורה אחרת של קבלת החיים, כשאני מסתכל עליך, אני רואה אותך? מה זאת הדמות שלך שאני כך מתאר לעצמי? אני לא רואה את הדמות שלך, כי מה שאני רואה כבר בעין, מתחלק לאלפי חלקים. ואחר כך זה הולך בכל מיני חוטי חשמל כאן, מהעין לתוך המוח. ובמוח מתחילים להיות כל מיני תהליכים אלקטרו כימיים.

אז בשביל מה אתה צריך את המרק. בשביל מה? וכשאתה אוכל, קצוות העצבים שלך מרגישים איזו השפעה מהמרק החם וכולי, עם הפלפל והחִלבה ומה? זה סך הכל כימיה. קצת מלח, וקצת פלפל, וקצת כל מיני דברים, אתה בזה מגרה את קצות העצבים והם מביאים לך הרגשת החשמל בפנים, ושוב זה בגלל האלקטרוכימיה ושוב נותנים לך רוגע. וגם הרוגע הזה, אם אנחנו נלך ונחקור אותו, מה זה נקרא שאתה מרגיש רוגע, באיזה מקום שם בראש? נניח שזה בראש, כי זאת באמת שאלה איפה זה בכלל נמצא. אנחנו מגיעים למקור החיים, ואם אמרתם רגשות, ולָמה הם נועדו? אז הרגשות שלנו נועדו להוביל אותנו באמת למקור החיים הפנימי ביותר, ששם כל החומר נעלם. וכשאנחנו נגיע לשם באמת במחקר שלנו, אנחנו נגלה שאנחנו צריכים בעצמנו להתחיל להשתנות כדי להבין את העולם ההוא של הרגשות הפנימיים שלנו. אנחנו נוכל להכיר את התהליכים שעוברים בפנים, בתוך הרגש וזה ידרוש מאיתנו שינוי גדול. ואנחנו כבר נדע איך להשתנות והתהליך יביא אותנו לַהֶרְגש החדש. ואותו קנה המידה, אותו הטוב המוחלט שאנחנו רוצים להשיג, מכל מיני טעמים וכל מיני דברים, הוא ייקרא "טעמו וראו" את הערך העליון. משהו שנמצא ביסודו של הטבע, שממנו, מהמקור הזה, נקרא לזה מקור החיים, מגיעים לנו כל המילויים. שבינתיים אצלנו הם מתפרסים לכל מיני דברים כמו, מרק רגל, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לא חשוב מה, אבל מגיעים לאותו יסוד.

אם כך, אם הכל יוצא מאיזה צינור אחד ואחר כך מקבל אילו לבושים, כל מיני שטויות, משחקים שבעולם הזה, אז אני לא רוצה. אני רוצה ללכת דרך המשחקים עם הרגש שלי ולפתח את הרגש שלי כדי להגיע כל פעם יותר יותר קרוב לצינור, למקור ולשם אני רוצה להיות ממש דבוק. אם אני מקבל שם תענוג, הוא תענוג שיהיה מתאים בדיוק לרצון המתוקן שלי, בהתאם לאותו התענוג הגולמי האין סופי.

ואני לא צריך את כל הלבושים האלה. בשביל מה לי מרק כדי ליהנות? בשביל מה לי מין כדי ליהנות? אצלך זה פשוט תפור יחד, קשור יחד, דבוק יחד. זה אני מקבל על ידי זה, זה אני מקבל על ידי זה. אבל אם אתה תלך לחקור יותר את המציאות הפנימית שלנו, אתה תראה שאין שום קשר בין זה לזה. אתה לוקח קצת מלח, מה אתה צריך מהנתרן הכלורי הזה? מה אתה צריך מהנוסחה הכימית הזאת? קצת לגרות את קצה העצבים? שתהיה לך הרגשה כזאת? אז תלך ישר להרגשה. בשביל מה אתה צריך את האמצעי, את החומר הכימי של המלח?

אורן: אמרת שאופציה אחת היא לחבר אלקטרודות למוח.

לא, את זה אנחנו נותנים כדוגמה. אני יכול ללכת בצורה אחרת לגמרי.

אורן: אני יכול ללכת בלי אלקטרודות?

בלי, אל תדאג.

אורן: איך?

אני בכלל עוזב את הגוף.

אורן: לאן עוזב?

אני הולך להתייחס ישירות לרגש האדם כדי לגלות שהוא בכלל לא נמצא בגוף שלו.

ניצה: אז איפה נמצא הרגש?

אין מקום. אני מצטער, אבל כאן אנחנו נתקלים בכמה הבחנות שיהיה לנו קשה להסביר. כי אין מקום. אנחנו תופסים את המקום רק כשדה ההרגשות שלנו. ועד לאן שהרגש שלי מגיע, זה נכנס לתחום הקליטה שלי, כי הרגש הוא ממש כמו החיישנים שלי. מה זה נקרא חוש, רגש, חוש רגש? למה יש דברים שאני לא מזהה? הרגש שלי לא מפותח לזה.

ניצה: זאת אומרת, בן אדם רגיש שיש לו רגש מפותח, הוא בן אדם שיש לו הרבה חיישנים והוא מצליח להרגיש יותר ויותר משדה הרגש הזה?

כן, אבל יש כאלה רגשות, שאנחנו לא יכולים לפתח בצורה הטבעית שלנו, כי הם נמצאים ממש בתחומים שגוף האדם והשכל שהתפתח והרגש שהתפתח לפי זה, שכל הדברים האלה לא מגיעים למימד הזה. אנחנו צריכים לפתח את עצמנו והפיתוח של העניין הזה הוא לגמרי לא שייך למה שקורה לנו כאן בעולם הזה. זו ההתפתחות שנקראת "ההתפתחות הרוחנית".

אורן: מה זה הצינור שדיברת עליו קודם? מהצינור הזה בא המרק התימני, המין, הבית החדש, הכל?

הכל אתה יכול לקבל מהצינור.

אורן: זה הצינור של השפע?

זה הצינור של השפע המופשט.

אורן: מה זה מופשט?

מופשט, זה מה שכל אחד רוצה. נניח שעכשיו, כשאתה תפסת את הצינור הזה, אז מה שאתה רוצה, תקבל, כל הרגשה והרגשה. הרגשה. אתה רוצה מכונית? אתה לא תקבל משם מכונית,  אלא  תקבל הרגשה של מכונית, הרגשה של זה, כך בכל דבר.

אורן: מה, זה קסם?

אני לא יודע מה זה נקרא קסם, אני אומר שזה שפע שממלא את הרגשות שלך בצורה ישירה. היו לך רגשות, רצון, רגש, והיה מקור הצינור, ובאמצע כל העולם הזה. שאז אתה רצית אותו, כל הזמן רצית למלא, לרכוש אותו וכן הלאה כי חשבת שדרכו אתה ממלא את עצמך. עכשיו אתה ביטלת את העולם הזה, ואתה מתקשר ישירות לצינור וזהו. בשביל מה לך כל זה?

ניצה: אז לשפע הזה יש מקור מופשט, ואז הוא מתלבש בחומר?

בהתאם לזה גם אני צריך להיות מופשט. אני לא צריך לרצות אוטו, מין, כסף משפחה, כלום.

אורן: אז איך תהנה?

ישירות מהשפע.

אורן: אבל אתה לא רוצה כלום, אז ממה תהנה?

לא, אני לא רוצה את הלבושים שנמצאים ביני לבין הצינור. אני מבטל אותם, אני רוצה ישירות את הצינור, אני רוצה שהשפע יגיע אליי ישירות. בשביל מה לי? זה כמו אלקטרודות, הן נותנות לי את הרגשת המילוי, וכך אני רוצה ליהנות מהשפע. בשביל מה לי כל זה, לטרוח, לרוץ לעבודה, לחפש, בשביל מה? וחוץ מזה אני מקבל מהשפע באמת מה שכדאי לי לפי הטבע שלי, ולא בגלל שאני ראיתי אצל השכן את הדשא הירוק או את הבריכה ליד הבית.

ניצה: אבל אם אני מתחברת ישירות לשפע, אז אני לא מאבדת את התענוג הזה מזה שהתאמצתי להשיג את זה בכל זאת?

לא. אנחנו צריכים לדבר על זה, שאנחנו צריכים חיסרון חדש וכל הזמן שיתגבר ויתרחב, אבל אנחנו קשורים כבר למקור האמיתי.

אורן: כל הסיפור הזה נקרא לפתח את המודעות שאמרת, בין הרגש לשכל?

מודעות לזה שאנחנו יכולים לפתח את הרגש שלנו למצב בלתי מוגבל ואת השכל שלנו למצב בלתי מוגבל, בהתאם למקור החיים, שגם הוא בלתי מוגבל.

אורן: הזמן שלנו נגמר. תודה רבה לך הרב לייטמן.

יש עתיד.

אורן: יש עתיד. תודה שהייתם איתנו, חיים חדשים. כל טוב להתראות.

[1] étalon - מקור המילה בצרפתית, ומשמעותו מד או מדד/קנה מידה או סטנדרט קבוע שמולו מודדים ערכים (שימוש למשל למדידות קרינה באלקטרו-אופטיקה)

לחצו כאן להורדה