חיים חדשים - תוכנית 291 - אמפתיה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם איתנו בסדרת השיחות הלימודיות "חיים חדשים" עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום לך הרב לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: הפעם אנחנו רוצים לעשות טיול אל עולם הרגש והשכל. אנחנו רוצים להבין את האינטליגנציה הרגשית הפשוטה שלנו ולבדוק אם אפשר להתפתח הלאה כבני אדם, ולגלות אינטליגנציות גבוהות יותר.

ניצה: נושא האינטליגנציה הרגשית הוא אחד התחומים שמאוד מתפתחים בשנים האחרונות. אפשר לומר שעד שנות השמונים טיפחו את החלק השכלי, ולפני כשלושים שנים לערך הגיעו למסקנה שהנושא של האינטליגנציה הרגשית הוא לא פחות חשוב ולפעמים חשוב יותר. לכן קיימת היום מגמה לבדוק אם באמת יש באנשים את האינטליגנציה הזאת, האם היא קיימת. אנחנו גם יכולים לראות שבילדים שיש להם אינטליגנציה רגשית, הרבה יותר קל להם לפתח כישורים חברתיים, הם מצליחים יותר, הם שמחים יותר.

גם במקום העבודה זה פוגש אותנו, אם פעם היו עושים ראיון עבודה ובודקים את היכולת מקצועית של העובד, אז היום זה לא מספיק. אדם יכול להיות סופר מקצוען בתחום מסוים, אבל אם אין לו אינטליגנציה רגשית, זאת אומרת אם אין לו את היכולת לשתף פעולה, לדאוג, לראות את טובת המערכת, אז גם אם הוא מוכשר מאוד הוא בעצם יכול למצוא את עצמו מחוץ למערכת.

לאינטליגנציה הרגשית יש אין סוף הגדרות, אחת ההגדרות שבדרך כלל נותנים היא איזו  יכולת להרגיש את עצמנו, לנהל את הרגשות של עצמנו ולהרגיש גם את הרגשות של הזולת ולהתנהל על פיהם. הרב לייטמן, מה ההגדרה שלך לאינטליגנציה רגשית, איך אתה רואה את הדברים?

הכל מתחיל מהאגו שלנו שהתפתח משך אלפי שנים וחייב אותנו, כבר לפני כמה מאות שנים, להתחיל ולפתח את התעשייה והמסחר כמו שאנחנו רואים עד היום. התחלנו לבנות מפעלים למיניהם, ומפעל זה כבר לא איזה פחח, סנדלר או חייט שחי בנפרד ועובד לבד, זה לא כמו איכר שמעבד לבד את החלקה שלו. מפעל זה כבר תעשייה. מפעל זה כבר מקום מסוים שעובדים בו הרבה פועלים למען ייצור משותף, צריכים לזה כסף, צריכים גם בנקים, זה חיבור בין הרבה מקורות.

בקיצור העבודה התחילה להיעשות בקבוצות עבודה, כמו קבוצות מהנדסים, קבוצות מחקרים ועוד. בעבר המדען היה יושב לבד בפינה שלו או באיזה מגדל גבוה לבד. היום אין דבר כזה, היום יש מעבדות שבהן עובדים יחד מאות אנשים. המדענים עובדים היום יחד עם עשרות מדענים, חייב להיות קשר ביניהם, ואם אחד מסוגר מהשני אז אין תועלת בכל העבודה שלהם. זה כבר לא כמו פעם, היום יש ביניהם התכתבויות באינטרנט ודרך כל מיני חוברות שדרכן הם מפרסמים את המאמרים שלהם. האינטרנט נולד דווקא מתוך הקשר בין האוניברסיטאות, המדענים היו צריכים להיות מקושרים כדי לא לבזבז המון כסף שנדרש היום לכל מחקר ומחקר.

יוצא שהכל נובע היום מתוך השתתפות של אנשים רבים מכל מיני רמות, פועלים, טכנאים, מהנדסים, אפילו מחבר המנהלים ומהנהלה הגבהה ביותר. יתכן שיש מישהו בשפיץ, אבל גם הוא לא עושה כלום בעצמו, יש תחתיו כמה עשרות אנשים שמחליטים ביניהם. אם מדובר על מקום העבודה נכון וטוב, אז מהבוקר עד הלילה יש שם ישיבות, כשאנחנו נסתכל עליהם מהצד אנחנו לא נבין מה קורה, הם כאילו לא עושים כלום, אבל הם עובדים, הם כל הזמן משוחחים ביניהם. אנשים שמסתכלים היום את כל התהליך מבינים שבלי התקשרות בין כולם, בלי דיונים סוערים בין כולם לגבי פתרון מסוים, לא מגיעים לכלום.

לכן בהתאם לזה קיימת גם דרישה חדשה לכל סוגי העובדים במקום העבודה. אפילו הפועלים הפשוטים חייבים להרגיש את הקהל הגדול שאיתו הם עובדים, את הקבוצה, את מקום עבודה, את המעבדה או את המחלקה שבה הם עובדים. לכן כשמקבלים היום אנשים לעבודה אנחנו קודם כל בודקים אותם לפי הרמה המקצועית, עד כמה הם מבינים מה צריך לעשות, ואחר כך הם נבדקים אצל פסיכולוג שבודק מה מידת הנכונות שלהם להיות מקושרים עם הקהל, עד כמה הקשר שלהם עם האחרים לא פחות חשוב להם מהכישרונות המקצועיים.   

האמת שבזמן אחרון אנחנו רואים שיש בזה בעיות גדולות, אומנם זה התפתח בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, וזה היה טוב, אבל מתחילת המאה העשרים ואחת אנחנו רואים שאנשים לא מצליחים להתקשר זה עם זה. הם לא מסוגלים. הם כאילו ללא כוחות, ללא דחף פנימי. הם יותר ויותר אדישים, אין להם תמריץ שדוחף אותם להתקשרות בעבודה, בקבוצה, באיזה קולקטיב או באיזו קומונה שבה עובדים יחד על מנת להשיג מטרה מסוימת. אלא ההפך, הם מגלים בתוכם אגו עד כדי כך גדול והם לא מסוגלים לעשות עם זה דבר, אלא רק לזלזל זה בזה בכמה שאפשר, בצורה יותר מתוחכמת או אפילו בצורה בוטה. זה מה שאנחנו רואים היום בכל מקומות העבודה. גם המנהלים, גם האחראים בחוסר אונים ולא יכולים לעשות דבר. זה מה שקורה.

ניצה: יש מחקר מעניין מאוד שנערך באוניברסיטת מישיגן שבארצות הברית. המחקר שנערך משך שלושה עשורים, החל מהתקופה של סוף שנות ה-70 ועד לפני מספר שנים, בחן את כל עניין האמפטיה. אמפטיה זו היכולת של האדם להזדהות, גם להרגיש את האחר וגם להגיב כלפיו.

להיות ידידותי לשני.

ניצה: המחקר העלה בדיוק את הנתונים שאתה מדבר עליהם. הוא הראה שבמיוחד בעשור האחרון חלה החמרה משמעותית, שקיימת ירידה עצומה של 50% בהרגשת האמפטיה בין אחד לשני. מה שמאוד מדאיג זה שהמחקר בדק במיוחד קבוצה של סטודנטים עד גיל 30. כמובן שזה לא מדאיג רק את החוקרים אלא את כולנו, כי הגענו למצב חברתי כזה שאין הרגשת אמפטיה כלפי האחר.

כמו שאנחנו רואים זה מתחיל מגן הילדים, זה מתחיל מזה שאנחנו לא רוצים להכיר את השכנים. זה לא רק במקום העבודה, בכל מקום אנחנו מתנהגים בצורה כזאת, זאת אומרת בכל דבר ודבר ובכל מקום, אפילו במשפחה. למה? כי זה נובע מהטבע שלנו, הוא הביא אותנו למצב כזה. לא אנחנו עשינו זאת בעצמנו, לא, זאת המגמה הכללית בכל העולם.

ניצה: המחקר שאני מדברת עליו נעשה בלי קשר למקום העבודה, ונשאלו בו שאלות מעניינות שהייתי רוצה לברר אותן יחד איתך. לאחר שהחוקרים הגיעו לעובדה, הם החלו לברר איך הגענו למצב הזה, ואחת האפשרות הייתה שזה בגלל שאנחנו נכנסנו היום לעולם וירטואלי שיש בו פחות עניין של רגשות. למשל, בעבר קראנו יותר ספרים, הקריאה מפתחת באדם את הדמיון ואת היכולת להזדהות עם הגיבור של הספר, להרגיש את רגשותיו ולהיכנס לעולם רגשי יותר.

גם הספרים היו אחרים. הסרטים יכולים להחליף היום את הספרים, אלא שהרמה שלהם, הסוג שלהם, ובכלל אופן הגשת הנושא מאוד ירוד.

ניצה: במחקר הזה נשאלה גם השאלה האם יש בנו, באנושות, משהו שמשתנה ולכן אנחנו משתנים?

אנחנו יותר שטחיים. וודאי שכולנו קראנו לפחות ספר אחד בילדות, כמו "כיפה אדומה" או "תום סויר", כל מיני ספרים כאלה, אבל כל אחד שקרא אותו טקסט הוא דמיין לעצמו סצנות אחרות לגמרי מהחיים, משהו אחר לגמרי. כל אחד פיתח איזה דמיון פנימי עמוק לגבי המקום ואופן התרחשות הדברים בסיפור. הוא חי את הדמויות, את הסצנות, אבל כשאנחנו רואים אחר כך את הסרט שמישהו ביים. אנחנו בדרך כלל לא מרגישים כך.

ניצה: נכון, תמיד יש אכזבה כי הסרט פחות טוב מהספר.

כי אנחנו עשינו זאת, אבל כשמישהו לקח את הטקסט ועשה את הסרט במקומנו, הוא גנב מאיתנו את הפנטזיות שלנו, את הדמיון שלנו. הוא גנב מאיתנו את היצירה שבנינו כילדים. הילדים של היום לא קוראים, הם רואים סרט ערוך, נותנים להם דברים מוכנים, לכן אין להם התפתחות פנימית. הם לא מצלמים את הסרט בתוכם ומדמיינים כל מיני דברים, ואיך צריך להיות, כך או כך. אין להם את זה. הרי אי אפשר להחליף ספר במשהו אחר. אנחנו חושבים שבמקום לקרוא שבוע ימים איזה ספר גדול, נצפה משך שעה וחצי בסרט, לא, העניין הוא אפילו לא השעה וחצי, העניין הוא שאני לא חלק שיוצר, כי הספר מחייב אותנו לדמיין את המצב. אבל זה לא קורה אצלנו, אנחנו רואים את הילדים, "מה נשמע, מה נשמע" וזהו, הם מאוד שטחיים, כמו אותו מסך מחשב.

אותו דבר גם ברגשות, מאוד קשה להם. הם כמו מחשב, או אפס או אחד. לכן אם אנחנו מדברים על ההתקשרות ביניהם, אז הם לא מרגישים שחסרה להם התקשרות, אלא אם הם היו מפתחים בתוכם קודם את הפנטזיות שאנחנו פיתחנו בעצמנו מתוך הספרים, מתוך משהו. גם התיאטרון היום לא נכנס היום לעומק, הוא יותר טכני. יוצא שאין דרישה ולכן אין לנו על מה להתלונן. גם המוסר במקום העבודה, כל האמפטיות האלה, זה נקרא אצלם דבר נורמלי. הם אפילו לא יודעים מה אנחנו דורשים מהם, כי העולם הדמיוני שלהם לא דורש מהם להיות בהתקשרות רגשית, הוא דורש מהם כלום מעבר להתקשרות דרך SMS.

ניצה: נראה שאתה קושר בין עולם הדמיון לבין האמפטיה או הרגש.

כן, גם כשהם מגיעים למקום עבודה הם לא מבינים מה הבעיה, "רק תגיד לי מה לעשות ואני אעשה". זה שאדם צריך להתקשר רגשית לאנשים אחרים, להיות מחובר איתם, זה לא קיים, זה לא מורגש בהם כחיסרון, כצורך.  

ניצה: זאת אומרת הצורך הזה לא קיים, ולכן גם אין להם עניין בזה.

כן, הם לא מבינים מה רוצים מהם. הרי עוד מעט המנהלים יתחלפו, הם בדרך כלל מבוגרים יותר, הם עדיין שייכים לדור הדינוזאורים, אבל המנהלים החדשים לא. לכן במקום להתקשר זה עם זה, הם ישלימו זאת על ידי כל מיני מערכות, או על ידי כמה תוכנות מחשב או משהו ולא ירגישו שיש להם בעיה. האגו שלנו גדל עד כדי כך שאנחנו לא מרגישים זה את זה, אנחנו התרחקנו הרבה יותר מאותם ברברים שהיינו לפני כמה אלפי שנים. בעבר הרגשנו זה את זה, הרגשנו יותר את הטבע. הבדואים עדיין מרגישים אותו פה ושם, לפי כל מיני סימנים הם יכולים להגיד שעוד מעט יהיה כך או כך בעולם. אבל אצלנו הכל סינטטי.

ניצה: איבדנו את ההרגשה.

כן.

ניצה: יש טענה שאומרת שהאמפתיה היא איזה דחף מולד שמושפע מהסביבה החברתית. אם החברה מעודדת אמפתיה בתרבות שלה, אז זה יכול להתפתח, אחרת אנחנו מדכאים את זה.

תלוי איך אדם נולד ואיך הוא התחנך. אנחנו יכולים לקחת אדם שמאוד רגיש לטבע, אבל אם ניתן לו כל טוב וניתן לו הרגשה שהוא צודק, ואנחנו נשתוק, אז הוא יפַתח את הרגישות כלפי עצמו בצורה קיצונית ביותר. הוא אף פעם לא ירגיש את השני, הוא לא יראה מה רע לזולת ומה טוב לזולת. לא תהיה לו אפילו איזו מחשבה להתחשב לפחות במשהו עם הזולת, או לחשוב איך הוא נראה בעיניו. זה לא יבוא לו ברגש, ומה שלא בא ברגש לא יבוא לדמיון וגם לא למחשבה.

ניצה: נושא הדמיון הוא מרתק, כי גם במחקר שנעשה קשרו את הרעיון של הדמיון. האם הדמיון הוא כלי שיכול לפתח בנו רגישות, אמפתיה, אינטליגנציה רגשית. האם יש דרך להשתמש בצורה נכונה בדמיון כדי לפתח את היכולת לאמפתיה?

דמיון זה כל מה שהיינו רוצים לראות ולא רואים, כל מה שהיינו רוצים לבצע. בלי דמיון אנחנו כלום. אפילו לחַיות, לכל מין החי יש דמיון. דמיון נקרא איך אני מרגיש, רואה, מחשב, מתאר ומדמיין את עצמי במצב הבא. זה בעצם הדמיון שלי, כך הוא  עובד כלפי העתיד, כלפי מצב הרצוי. זה יכול להיות כלפי העתיד או העבר, אבל הוא כלפי המצב הרצוי. בלי זה לא יכול להיות כלום. הדמיון זה מין משחק, הוא לא אמיתי, הוא לא קיים, אבל כמו שאני מדמיין אותו כך אני מתחיל לשחק. זאת אומרת מה אני צריך לעשות כדי להגיע לזה, וכשאני מקדם את עצמי לדבר שעדיין לא קיים זה מִשחק.

אורן: לא הבנתי בדיוק את המנגנון הזה, האם אתה יכול לתת לי דוגמה?

 אם אני רוצה לצייר איזו תמונה אז אני מתאר אותה, אני חושב עליה שוב ושוב, ואחר כך אני מתחיל לצייר עם עיפרון על הנייר. לאחר שפחות או יותר מובן לי איך ומה, אני בונה את התמונה בצורה נכונה, גיאומטרית,  ואז אני מכין את הבד ומעביר את הרישום על הבד. זאת אומרת התהליך עובר דמיון גדול מאוד. מה נקרא אמנות? אמנות זה כשאני יכול לממש את הדמיון שלי, כשאני יכול להביא את מה שדמיינתי לצורה. כשיש לי בעצם יכולת טכנית לייצב את מה שהיה לי בדמיון.

ניצה: פיקאסו אמר, כל מה שאתה מסוגל לדמיין הוא אמיתי.

כן. זה פשוט, הדמיון שלנו בונה אותנו. יותר מזה לא צריכים, רק שהוא יתגשם לפנינו בידיים, ברגליים, לעיניים שלנו.

ניצה: אם אני מבינה נכון ומחברת את הדברים למה שאמרנו קודם, שאנחנו פחות קוראים והעולם הפנימי שלנו, הרגשות שלנו פחות עשירים, אז כנראה שמשהו ביכולת הדמיון שלנו נפגע ולא נותן לנו לראות כאילו את האופק?

החינוך שלנו הורס את הדמיון. אנחנו לא מפתחים את הדמיון בחינוך הנוכחי, אנחנו מאוד שטחיים. אנחנו אומרים לילדים כך תלמד וכך תענה. מה הילדים מדמיינים היום אם הם הכל לפניהם. רוצים לראות את אמריקה? בבקשה, יש סרט על אמריקה. רוצים לטוס במטוס? הם מהר מאוד טסים. דמיון זה השגת הרצוי, אבל העניין שאין משהו רצוי, הכל נמצא.  

הדמיון משלים לי את הצורה שאני רוצה לחיות בה, אני מדמיין אותה, אבל היום אין כל כך דמיון כי באינטרנט יש הכל. אני יכול להגיע לכל דבר, אני משיג אותו, הוא מתנגן לפניי. על איזה דמיון אפשר לדבר, מה חסר? כאילו לא חסר כלום, אלא ההפך, זה בא ומטמטם אותך, זה סותם לך את הדמיון האפשרי.

אורן: האם זה משפיע על היחסים בין בני אדם, ועל יכולת ההזדהות הרגשית עם אדם אחר?

בטוח.

אורן: מדוע?

כי אני לא נמשך לצאת מעצמי ולהתחיל להתחבר עם הזולת כדי לגלות בו משהו. קודם כל מה כבר יש לי לגלות בו? אני נכנס לאינטרנט, יש שם הכל. מה אני כבר צריך ממך, האם את רגשות שלך, את המחשבות שלך, את התשוקות, את התכניות שלך, בשביל מה אני צריך את זה? יש לי את התשובה, היא באינטרנט. זה לא רק האינטרנט, יש היום סמים, יש תרופות הרגעה למיניהן, כל מה שאתה רוצה קיים, רק כדי לדכא אותך, שתירגע. איך אנחנו יכולים לדרוש מאדם התקשרות לאחרים, או אמפתיה במקומות העבודה? איזו אמפתיה ואיזה סימפטיה, כלום, הוא לא צריך את זה, הרי הוא לא פיתח את זה באמצע החיים.

כשאני עובר ברחוב, אני מסתכל, אני לומד את האנשים. אבל אני לא רואה שמישהו מסתכל על השני, אלא רק איך לעקוף אותו וזהו. אותו דבר עם השכנים שלך, אתה רק חושב איך אתה מגיע לדירה שלך, סוגר את הדלת וזהו. אם אין כלום, איך אנחנו יכולים לפתח את ההרגשה הזאת.

גם הילדים בגן לא כל כך מתְקשרים ביניהם היום, כמה הפעלות יש להם שקשורות ממש לחיבור, הרי גם גננת לא שייכת לדור הקודם, לדור שכולם היו יחד. פעם לא היו מִשחקים, המִשחקים שהיו זה שאחד צריך לעזור לשני, ועכשיו לא. העניין שאנחנו עוברים שלבים, לכן אסור לנו למדוד את הדור הנוכחי בהתאם למדידות של הדור הקודם, ההבדל ביניהם עצום, לכן אני לא חושב שהטענות שלך צודקות.

ניצה: אילו טענות?

את מחפשת אמפתיה, ולפי המחקרים זה בדיוק נכון.

ניצה: כן.

לכן צריכים לרדת מזה.

ניצה: אפילו לא לנסות לפתח אמפתיה?

זה משהו אחר, את שואלת אותי בעצם איך מפתחים אמפתיה.

ניצה: נכון.

זה פשוט מאוד, נאסוף אותם במקום סגור ונעשה שם כזאת סיטואציה, שרק אם הם יהיו תלויים זה בזה הם יוכלו להינצל.

ניצה: אבל זאת כבר לא אמפתיה, זה מתוך מצוקה, גם אותו מחקר קובע שקל לנו להרגיש אמפטיה ברגעים של מצוקה.

וודאי, מתוך הכרחיות.

ניצה: לַמה קל יותר להרגיש אמפטיה בצורה כזאת?

כי אני דואג לעצמי. אם אני רואה ששלומי תלוי בשלומך או בשלומו, אני מתחיל לפתח אליכם אמפתיה. אם אני יודע שהוא או את יכולים להציל אותי, אז בטוב או ברע אני חייב להתקשר אליכם, שלומו או שלומך חשובים לי, כי אם  אתם תחיו ותהיו בריאים, אתם תצילו אותי. רק בצורה כזאת,  אנחנו גם נגיע לזה עוד מעט. יהיו כאלה מקרים בתוך הקיום הארצי שלנו, הגלובלי, אנחנו נהיה תלויים זה בזה עד כדי כך שאף אחד לא יוכל להינצל מצרה אלא אם כן נהייה תלויים זה בזה באמפתיה טוטלית, שלמה.

ניצה: כן, אבל כבר היו לנו מצבים כאלה, במיוחד במדינה שלנו.

זה היה לרגע בגלל לחץ חיצון וגם זה לא כל כך, כבר התרגלנו לכל דבר. או בצורה אחרת, זאת אומרת לא במצב של סכנה שמחייב אותך להיות בקשר טוב עם כולם אחרת נפסיד, אלא מתוך רווח גדול, כי המצב הנוכחי שאתה נמצא בו עכשיו יראה לך כהפסד.

ניצה: זה נשמע אחרת.

זה טוב יותר.

אורן: בוא נדמיין ששלושתנו עובדים במקום מסוים וקיימת בינינו רמת אמפתיה נמוכה, וכמו שאמרת, זה לא יוצא דופן, כולם כאלה היום, לכן קודם כל אנחנו לא צריכים להרגיש לא בסדר, זה הטבע. אתה גם אומר שאפשר להגביר את רמת האמפתיה ושיתוף הפעולה בינינו על ידי אמצעים מלאכותיים, וציירת לנו שתי אפשרויות. או שתארגן לנו סיטואציה שבה נהיה במקום סגור, כך שאפשר יהיה להינצל מהסיטואציה הזאת רק על ידי שיתוף פעולה בינינו, או ההיפך, אפשר להרוויח משהו גדול מאוד על ידי שיתוף פעולה. תפרוט לי את הדברים, תן לי דוגמא כדי להמחיש את המצב.

מה נפסיד ומה נרוויח מהִתקשרות בינינו? אם אנחנו עובדים במקום מסוים והעבודה שלנו היא עבודה משותפת, ונניח שאנחנו צריכים לפַתח משהו, אז אנחנו תלויים זה בזה. אבל אם אנחנו לא רוצים פתאום לדבר זה עם זה, אם פתאום לא בא לי, אני לא במצב רוח טוב, וזה אפילו לא תלוי בכם, כמו שקורה בכל מיני מקומות.

אורן: אז זה עוצר את הכל, אבל אתה אומר שאפשר לשפר את המצב בצורה מלאכותית. הרי אנחנו רואים שהמצב מידרדר משנה לשנה. במחקר שפורסם בארצות הברית בשנת 2012, 50% מהעובדים דיווחו שהם חוו מצבים מזיקים במקום העבודה, בצוותים שהם עובדים איתם. זאת אומרת, במַקום שבו היו אמורים ליצור שיתופי פעולה על מנת למקסם את הרווחים של הארגון, מחצית מהעובדים מדווחים שהיו להם רק אינטראקציות שליליות שכללו גניבות, הונאות. בקיצור אנחנו יודעים מהשטח שכל המערכת נרקבת מבפנים, הסברת גם שהדמיון שלנו לא התפתח וכתוצאה מזה אנחנו לא מרגישים אחד את השני.

אנחנו גם לא רוצים להרגיש, האגו כבר גדל. אני מרגיש טוב בצורה כזאת, לא איכפת לי מהאחרים, איבדתי את החוש הזה.

אורן: נכון, זה בדיוק כך. אבל אתה אומר שבכל זאת אפשר לקדם אותנו מהמצב הזה למצב של שיתוף פעולה. או בגלל סכנה משותפת שתכריח אותנו לשתף פעולה, או בגלל רווח גדול. בוא נפרוט את הדברים למעשים. אנחנו עובדים במקום מסוים ויש קרירות בינינו, איך ניתן להעלות את האמפתיה בינינו בצורה מלאכותית, כי החיים שלנו מתגלגלים רק למקום רע. האמפתיה בחברה שבה אנחנו חיים יורדת ויורדת, וכמו שאמרת קודם אף אחד לא מסתכל על השני.

נותנים תמריץ כספי גדול לעובדים ואז הם מתחילים לדבר ביניהם, לשתף פעולה כדי להרוויח אותו. זה מצב ידוע. איך האמפתיה תעלה ללא תמריץ חיצון.

אורן: יש שני מקרים בולטים שכולם מכירים. בדרום סין נדרסה ילדה קטנה ואף אחד מהאנשים שעברו לידה לא ניגש לעזור לה. הילדה מתה מהפצעים בבית חולים כי אף אחד לא עצר לידה לרגע. גם בישראל היה מקרה דומה, רוכב אופנוע היה מעורב בתאונת דרכים ואף אחד לא ניגש לעזור לו, הוא מת בצומת.

הטירופים האלה הולכים ומתגברים מיום ליום, ואתה אומר שעל ידי תמריץ העניינים יסתדרו בין העובדים למרות שהם לא סובלים אחד את השני. למרות שהם לא רוצים לשתף פעולה, אין להם אמפתיה, אין את הרגש הזה מעצמם, אבל אם אני אשלם, הוא יבוא. אבל לא בכל סיטואציה אתה יכול לשלם, אתה לא יכול לפתור בכסף את הקשרים בתוך משפחה.  

אם אני מסתכל על המין האנושי, נראה שאנחנו מתקדמים למצב של בידוד. האמפתיה יורדת לאפס ואף אחד לא מסוגל להרגיש את האחר ולעזור לו. איפה ייסורי המצפון, פעם היו ייסורי מצפון.

על מה אתה מדבר, אם אני לא מרגיש אז מה אתה רוצה ממני. על איזה ייסורי מצפון אתה מדבר, אני לא מכיר את המילים האלה, אני לא יודע על מה אתה מדבר. תנסה להגיד לכלב או לפרה, את לא מתביישת, תראי מה עשית ליד הדלת שלי. חיה עושה את הצרכים שלה במָקום שבו היא נמצאת, האם אתה יכול להסתכל עליה ולהגיד, למה את לא מסמיקה מבושה? לא, היא לא מסמיקה. אותו דבר האדם, הוא עושה את מה שהוא עושה והוא לא מזהה את הדברים, הוא כמו תינוק.

האם התינוק שנמצא על הידיים שלך מרגיש? זה גוף חי שעושה את מה שהוא עושה. אותו דבר אנחנו. אנחנו גוף חי, אנחנו עושים כל מיני דברים שאולי לא נעימים בעיני האחרים, אבל אנחנו לא מזהים שהם לא נעימים. תראה איך אנחנו נוסעים בכבישים, יש כאלה שעושים את זה בכוונה כדי להעלות את האגו שלהם, "תראו איך אני מצפצף על כולם, איך אני קורע את הכבישים". אבל אלה הם רק כמה אחוזים, כל היתר פשוט לא מרגישים שזה לא בסדר.

אורן: מה זאת אומרת לא מרגישים?

הם פשוט לא מרגישים. כשאתה מסתכל על אדם ואומר לו, למה לא השארת לאחר מקום כדי להיכנס לחניה, הוא מסתכל עליך ולא מבין לָמה הוא צריך לעשות כך. הוא פשוט לא יודע מה דורשים ממנו. מה אנחנו עונים במקרה כזה? תתקשר לעורך דין שלי, לך למשטרה.

ניצה: אתה מתאר מצב מדאיג.

כי אני באמת לא מזהה שעשיתי משהו רע, שעשיתי נזק לשני. אם מדובר על נזק שנראה לעיניים, זה עוד בסדר, אבל אם מדובר על נזק פנימי, נפשי, רגשי? אז מה בכלל אתה רוצה ממני, איך אני יכול לזהות את הנזק אם אני לא מרגיש אותו. אני רואה את האנשים האחרים סביבי כמו דמויות, אני לא מזהה אותם כאנשים חיים שיש להם רגשות, מחשבות. אני מזהה אותם כמו דמויות בתיאטרון בובות, ואני החי היחידי ביניהם. כך אני רואה את העולם, מה תעשי לי, כך אני בנוי. אני מתייחס כך לכולם, אני משתמש בהם, אני  מנצל אותם בכמה שאפשר כדי שלא יזיקו לי, ושאני אוכל להוציא מהם מקסימום תועלת. זה העולם שאני רואה. כששואלים אותי לָמה אתה עשיתי כך, למה אני אגואיסט כזה? אני לא יודע, אני לא אגואיסט, קראתי המון ספרות, שמעתי מוסיקה, אני אדם מפותח, אני יכול לדבר על כל מיני דברים, אבל  אני לא מרגיש שזולת הזה קיים.

כשאני נכנס לכל מיני מקומות, כשאני רואה המון אנשים באיזו מסעדה, באיזה בית קפה, אני לא מרגיש שהם קיימים. אם אין לי חשבון איתם, איך אני אתחשב בהם. אני מתחשב רק בעצמי, באילו רגשות אני נמצא, טובות או רעות. בהתאם לרגשות הטובות או הרעות שלי אני מתנהג בכל מקום. זה העולם שלי, זה היחס שלי לכל העולם, כולל להורים שלי, לילדים שלי, אפילו לחברים שיש לי, ואם אין לי חברים אז אין לי. לכולם אני מתייחס בצורה כזאת. על איזה אמפתיה אתם מדברים? יש לי אמפתיה למי שאני אוהב, ואנטיפתיה למי שאני לא אוהב, אבל אני לא יכול להרגיש את מה שאתם רוצים שאני להרגיש. אתם כאילו מסתכלים עלי כעל כלב שלא מתבייש בזה שהוא מתנהג כך, אבל אני באמת כזה. יתכן שאני יכול להבין שחסרה לי איזו הרגשה, איזו רמת ההתפתחות, אבל אם היא חסרה, מה אני אעשה, האם אתם רשאים לדרוש אותה ממני.

ניצה: נניח שאתה עובד עכשיו במקום עבודה מסוים ואני כמנהלת יש לי מודעות יותר גבוהה ואני כן דורשת.

את דורשת ממני בעל כורחי.

ניצה: לא, אני מוכנה לעבור תהליך איתך מסוים כדי לעזור לך ולשאר האנשים בתוך החברה שאני מנהלת. איך אנחנו מפתחים בינינו את החוש של האמפתיה ואת האינטליגנציה הרגשית, איך עושים זאת?

אם כך בבקשה, מאין ברירה אני מוכן. אומנם אני לא יודע מה זה, אולי זה חשוב, למרות שבעיני זאת סתם איזו פסיכולוגיה שאני בכלל לא מחשיב אותה, או איזו פילוסופיה, משהו שלא שייך לעבודה שלנו, אבל נניח שכך, ומאין ברירה בגלל שלוחצים עלי, אני בא ושומע. אם אין ברירה, בסדר, אני אבוא. אם יש שיטה שפועלת עלי נגד הרצון שלי, כי אני כולי אגואיסט, ואם השיטה הזאת יכולה לגרום לי להיפתח ולהתחיל לפתח בי כל מיני רגשות, התפתחויות, פנטזיות חדשות, כל מיני דברים כאלה כמו להרגיש את הזולת, להרגיש את עצמי כלפי הזולת ואת הזולת כלפי, אז בבקשה. אם תעשו בי את השינוי הזה, כנראה שזה לא לרעתי, אבל בינתיים אני לא מרגיש שאני צריך זאת.

ניצה: אני מבינה שצריכה להיות איזו מערכת שתיאלץ או אפילו תחייב את האדם להיכנס לתוך העניין הזה. אבל כמו שהגדרתי קודם, אם אני מנהלת עם מודעות, אז חשוב לי שהעובדים במקום העבודה שאני מנהלת ידעו להתנהל בשיתוף פעולה, בדאגה אחד לשני ומתוך קשר ביניהם. לכן אני מזמינה אותך להעביר אותם איזה תהליך או הרצאה במקום העבודה, איך אנחנו מתחילים?

בתור מומחה אני פשוט אומר להם, רבותי, אתם יודעים שבמהלך שמונה השעות הקרובות אתם בידיים שלי, "כן, אנחנו יודעים, אין ברירה, תמשיך, מה אתה רוצה להפיל עלינו". אני רוצה להפיל עליכם דבר מאוד פשוט, אתם שומעים את מה שאני אומר ומבצעים. אני דורש מכם לבצע רק את מה שאתם מסוגלים, דברים פשוטים וכלום לא מעבר לזה, אבל אתם צריכים לעקוב אחרָי ולבצע. קודם מתיישבים במעגל ומתחילים לעבוד, איך? כל אחד אומר לשני שלום, מה נשמע, מילים כאלה שנאמרות בלי לשים לב ובלי לשמוע את התשובה, ואחר כך נתחיל לדבר דברים פשוטים, כמו היום יום שני ועוד כמה משפטים. אנשים מתרגלים לדבר. קודם כל סתם דיבורים, דברים שלא שייכים לאף אחד. בהתחלה מתביישים אפילו להסתכל על השני, יש איזה נתק האחד לא רוצה להסתכל על השני. אחר כך אני אומר להם תסתכלו אחד על השני בעין אחת, בעין שנייה ואז בשתי העיניים, זאת אומרת דרך כל מיני צורות שטותיות לגמרי, אבל כך תתחילו לפתוח את עצמם בצורה פשוטה, ילדותית. זה מה שאתם צריכים לעשות. האם זה קשה למישהו? יכול להיות שבפנימיות זה קשה, אני מבין, אבל זה אפשרי, בואו נעשה זאת. בצורה כזאת אנחנו מכניסים אותם לאינטראקציה דרך דברים שלגמרי לא שייכים ומגיעים לדברים אחרים. עכשיו כל אחד שואף ונושף כלפי השני, זאת אומרת יש כבר התקשרות מסוימת, הם חייבים להוציא איזה רגש.

ניצה: איזה רגש עומד אחרי זה?

זה לא חשוב, העיקר שיתרגשו, העיקר שיתחילו לעבוד מבפנים, שיפתחו ויסגרו את השסתומים שבתוכם.

ניצה: למעשה אתה מעורר בזה את הרגש?

כן, דרך דברים פשוטים. עכשיו נעשה תרגילים נוספים, כולנו נמחה כפיים יחד, או נרים אצבעות לפי הסימן שלי. בואו נראה אם אנחנו מנוהלים פתאום על ידי איזה רעיון פנימי או לא, עד שבעוד כחודש ימים תהיינה לנו נניח עשר הצלחות מתוך עשרה מקרים, וכל אחד יצביע כמו האחרים.

ניצה: פתאום יהיה תיאום.

חייב להיות תיאום פנימי. הוא יהיה עד כדי כך שהאחד שנמצא בחדר נפרד מהשני יעשה בדיוק כמו שהשני עושה. הם לא יראו אחד את השני אבל אנחנו כן נראה אותם.

ניצה: האם התיאום הזה הוא נוצר מקשר רגשי?

ודאי, זה נוצר מקשר רגשי פנימי, זאת העבודה. אומנם אנחנו לא רוצים להגיע לדברים כאלה במקום העבודה, המנהל לא דורש זאת מאיתנו, אבל על ידי קשר כזה פחות או יותר, גם חיצון וקצת פנימי אפשר להרגיש זה את זה, עדיין לא עד כדי כך, אבל אפשר להגיע לכל דבר. אני יכול להגיע לזה שאני ארגיש רע מפני שאני בטוח שהאחר מרגיש רע, ואני לא אוכל לעצור את זה כי הוא כל הזמן מרגיש רע, ורע לי מזה.

ניצה: אני חושבת שזה החלק הכי בעייתי. אחת הבעיות הקשות היא שאנשים חוששים להרגיש את אחרים כדי שהרע של האחר ידבק בהם.

אין בעיה, אנחנו נלמָד רק איך לעשות טוב.

ניצה: אני יודעת שיש היום הרבה מאוד טכניקות כדי להימנע מהרגשות הרעות, כשנכנסים למקום עבודה הרבה פעמים יש פתאום תחושה או הרגשה לא טובה.

אני לא מכיר את כל הטכניקות האלה, הטכניקה שלי היא להתעלות מעל הרע.

ניצה: ההבדל הוא גדול מאוד.

אנחנו אף פעם לא מזכירים את הרע, הוא פשוט לא קיים בטבע. הוא לא קיים בחיים שלנו, הוא לא קיים בנו, הוא לא קיים באף אחד.

ניצה: אז איך זה בכל זאת קורה?

ההסתכלות שלנו פשוט מעוּותת. כולנו טובים, כולנו מצוינים, כולנו יפים, כולנו מפותחים, כולנו כל כך וכל כך ולא מבינים על איזה רע מדובר. אנחנו גם חיים בעולם שכולו יפה וטוב, בזה אנחנו משחקים.

אורן: האם זאת פנטזיה?

שיהיה פנטזיה.

אורן: אנחנו כאילו מדמיינים משהו שלא קיים, כמו בספרים שקראנו כשהיינו ילדים?

כן, זה לא קיים, אז מה?

אורן: אבל זאת לא המציאות שלנו.

האם כשקראת את הספר ההוא בילדות היה לך רע?

 אורן: לא. אבל דיברנו על כך שאתה תבוא לארגון שלנו ותקדם אותנו.

נכון, ואז אתה תהיה בפנטזיה, הכל יהיה טוב ויפה. בינתיים אתה תעבוד, תרוויח כסף, תחזור למשפחה, זאת תהייה פנטזיה יפה וטובה. מה רע בזה?

אורן: אבל זאת פנטזיה.

מה זה חשוב, תקרא לזה פנטזיה.

אורן: אני לא רוצה פנטזיה.

אבל תהיה לך הרגשה טובה, אשתך תהייה פתאום מושלמת, גם הילדים, גם מקום העבודה, כל מקום.

אורן: אבל אני לא רוצה פנטזיה, אני רוצה אישה מושלמת, אני רוצה שבעבודה הכל יהיה באמת מושלם. אני לא רוצה פנטזיה, אני כבר לא ילד.

אם אתם תתייחסו לזה כך, זה יהיה כך.

אורן: לא הבנתי אותך.

לפי מה אתה מודד עכשיו אם משהו מושלם או לא?

אורן: כשאני מגיע בבוקר למקום העבודה ורואה אותך, יש לי אנרגיה שלילית לכל היום. אני אומר לעצמי לאיזה מקום נפלתי, אין לי ברירה, אם יכולתי להחליף את מקום עבודה הייתי עושה זאת, אבל אני תקוע. זאת לא פנטזיה, זה מצב רוח הרע, באתי עם מצב רוח טוב, ראיתי אתכם ומצב הרוח שלי נעשה רע.

זאת פנטזיה ברגשות השליליים שלך. מה הבדל בין זה לבין זה שאתה נכנס למקום העבודה ורואה אותנו כטובים, כיפים, כידידותיים. מה ההבדל? אני לא רואה הבדל.

אורן: אבל אני לא רואה אתכם טובים.

אנחנו נלמד אותך איך לראות אותנו טובים, ואתה תרגיש טוב. מה סך הכל ההבדל, מה ההבדל בין זה שאתה משתמש באגו שלך ואתה שולל את הכל, לבין זה שאתה מתקדם למצב טוב. איפה האמת ואיפה שקר?

אורן: אני שואל אותה שאלה, לכן אני אומר שאני לא רוצה פנטזיה ואתה עונה לי משהו שקרי.

לא, אני אומר לך שגם קודם היית בשקר, אתה הסתכלת על הכל דרך האגו שלך. מי אמר לך שאגו שלך שגדלת איתו הוא אמת? אני רואה שהוא רק מצער אותך כל החיים, ואילו אנחנו מלמדים אותך אמפטיה.

אורן: איך זה עובד.

על ידי תרגילים.

אורן: בוא נתקדם, עד כה דיברת על שלב התרגילים, מה הייתה מטרתם?

זה היה שלב של חימום.

אורן: מהו השלב הזה, מה הוא עושה טכנית?

אני מפסיק להתבייש כלפי האחרים ומוציא מעצמי כל מיני צורות שטותיות. אני כאילו מתחיל כבר בתרגיל איך להיות למעלה מהאגו שלי. אין אני ואתה, כולנו שווים, כולנו נעשים ילדים קטנים, ילדים פשוטים שעושים כל מיני תרגילים עם הגננת.

ניצה: זה כמו סוג של שבירת הקרח בינינו?

שבירת קרח זה כשכל אחד שונה, ואילו אנחנו גורמים לזה שכל אחד יהיה דומה לאחרים.

אורן: מה הלאה, מה בא לאחר שלב החימום?

לאחר שעשינו כל מיני תרגילים של הבנה והתאמה זה לזה, בואו ונראה איך אנחנו יכולים להשלים עכשיו זה את זה. המחקרים אומרים שאם עשרה אנשים מדברים ביניהם, נניח על מזג האוויר, מה יהיה מזג אוויר בעוד שבוע ימים, אז הם יכולים לחשב אותו פחות או יותר נכון, למרות שבהתחלה אף אחד לא אמר נכון מה יהיה מזג האוויר בעוד שבוע. זאת אומרת אם אנחנו מסתכלים עליך ושואלים ביחד כמה בדיוק אתה שוקל, שישים או שבעים קילו, למרות שכל אחד לחוד לא יכול לחשב זאת, אבל ביחד אנחנו נגיע למספר שקרוב לאמת. זאת אומרת בחיבור בינינו יש איזה פוקוס, איזה קסם, יש משהו שעל ידו אנחנו מגיעים יחד לפיתרון הנכון, ודווקא בהשלמה הדדית ולא בויכוחים.

אורן: מה הכוונה לא בויכוחים אלא בהשלמה הדדית?

בישיבות שלנו אנחנו בדרך כלל דנים, מתווכחים, צועקים, אבל כאן אנחנו משחקים באמפטיה, כל אחד מדבר יפה ובצורה נכונה. אני נכלל מכולם. האחד דיבר יפה, האחר לא כל כך, הוא מטומטם, אבל אני נכלל ושומע, אני רוצה להתכלל בהרגשה שלו.

אורן: אבל הוא מטומטם?

זה רק נראה לי, אבל אני רוצה להתלבש בו ולהרגיש את מה הוא אומר. הוא כאילו מדבר על דברים חכמים ביותר. מטומטם זה רק כלפי האגו שלי, אבל כשאני מבטל את האגו שלי אז מי שמדבר הוא הכי חכם בשבילי, הכי טוב והכי יפה. הוא כמו התינוק שלי, לכן אני נכנס בו ומתחבר אליו.

אורן: לא הבנתי, תסביר לי, הרי יש כאלה שאני מעריך את דעתם למרות שהיא שונה מדעתי, ויש כאלה שאני יודע מראש שאין לי מה לשמוע מהם.

זה לא חשוב אם אתה מעריך או לא מעריך, מי שואל אותך, אתה משתתף בתרגילי האמפטיה שלי. אני מושיב אותך באותו מעגל יחד עם תשעה אנשים ואתה העשירי, כולם הם כאלה שאתה לא יכול לסבול אותם, אבל אנחנו עושים תרגיל כזה שאנחנו מזדהים עם מה שהשני אומר. לכן בהתחלה אני אפילו סוגר עיניים, אני לא יכול להסתכל עליהם, אחד ג'ינג'י, לאחר יש פה מוזר ואף כזה, האחת גסה, שמנה, האחרת רזה, ויש מי שמדבר בצורה מוזרה, לכן אני סוגר עיניים.

אורן: ומתפלל מתי יגמר הסיוט הזה.

לא, אומרים לך שמי שיעבור אחר כך את הבחינות יישאר בעבודה, ומי שלא ילך הביתה. לכן אם אתה חייב אז אתה צריך להתכלל עכשיו בכל אחד מהם. גם אם האחת מדברת שטויות על בגדים, על אופנה, או איך היא רקדה אתמול עם מישהו, דברים שבכלל לא אכפת לי מהם, וזה מגעיל אותי, אבל אני נכלל בה ורוצה להרגיש מבפנים אותו מצב שהיא מתארת. קודם אני רוצה להתלבש בצורה שלה, בתמונה שלה. כשאני רוצה להבין אותה, להרגיש אותו מצב שהיא מרגישה, זה נקרא שאני ממש מתלבש באדם השני ומשתדל לצייר לעצמי את הציור שהיא מספרת לי עליו. כמו שהתלבשתי באותו ספר שסיפר לי על הרפתקה מסוימת, והפלגתי באותה ספינה לאיזה אי גדול באוקיינוס ופגשתי שם כל מיני צורות, כמו שהתלבשתי בזה, כך אני מתלבש עכשיו בסיפור שלה. זה עוזר לי, זה מפתח לי פנטזיה ואני יכול להתלבש עכשיו באדם אחד, בשני, בשלישי, וכך בכל אחד ואחד. אני לא מבטל אותם, אני מבטל את האגו שלי כדי להתלבש בהם ולהרגיש את מה שהם מספרים. זה תרגיל.

ניצה: מה זה האגו, האם זה הביקורת שלי?

האגו שלי מבטל את האחרים. כשאני לא רוצה לראות אותה ולשמוע, זה הביקורת, אבל כשאני מבטל את האגו, אני מכניע את עצמי ועושה את התרגיל. אני לא אומר שאנחנו ניגשים מיד לאותו תרגיל, זה יכול להיות רק אחרי שבוע ימים, רק אז ניגש לזה. העיקר זה לצאת מעצמי ולהתלבש בזולת.

אורן:. אם כך המהות של השלב הזה הוא שאני מנסה להצטרף לסיפור של כל אחד. מה זה ייתן לי?

זה ייתן לך כלים נוספים. אתה תתחיל להתלבש בשני כדי להרגיש מה הוא אומר, תתחיל להבין אותו, להיות איתו. להקשיב לזולת.

אורן: בכל זאת, מה זה ייתן לי?

לא חשוב מה זה ייתן, העניין שקודם לא יכולת, לא הבנת שזה חסר, ועכשיו יש לך יכולת. עכשיו רק צריך להוסיף לך את הידיעה עד כמה זה נותן לך אפשרות להתקדם בעבודה. כי אם אתה תרגיש את הזולת, את העובדים שלך, את חברים שלך, תוכל לעשות את העבודה שלך הרבה יותר טוב מאשר קודם.

אורן: מלבד  הכסף מה זה עוד ייתן לי?

יחס יפה לכולם.

אורן: מדוע?

כי הם יבינו שאתה מבין אותם, שאתה מרגיש אותם, הם יהיו יחד איתך. האמפטיה המשותפת הזאת תביא אתכם למצב אחר לגמרי. יהיה לך נעים. מתוך זה שיהיה לך מצב רוח טוב בעבודה תהיה פחות חולה, פחות מרוגז, פחות התקפות לב, כל מיני דברים, יהיה לך כדאי לבוא לעבודה.

אורן: תודה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, ותודה לכם שהייתם איתנו. אמפטיה, לומדים להקשיב, "חיים חדשים". 

לחצו כאן להורדה