חיים חדשים - תוכנית 320 - שמחה ועצב

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים להזמין אתכם לשיחה שמחה במיוחד. הנושא שלנו היום הוא "שמחה", איך להיות שמחים, איך להביא אל החיים שלנו שמחה. על זה אנחנו הולכים לדבר היום כדי לבנות לעצמנו חיים חדשים, חיים טובים יותר.

יעל: כולנו רוצים להיות שמחים. כולנו יודעים מה היא אותה הרגשה של קלילות בלב, של אנרגיה, של כיף, של משהו משובב נפש, שהלב נפתח, וכולנו רוצים להיות באותו מצב של שמחה. כשאני בשמחה העבודה נראית לי הרבה יותר טובה, ואני עוברת בקלות את כל המצבים שאני נתקלת בהם. אפילו כשאני מבשלת מתוך שמחה האוכל יוצא הרבה יותר טעים. החיים נראים אחרת מתוך שמחה. ובאמת בתכנית שלנו היום, אנחנו רוצים להבין מה זו "שמחה", איך אנחנו יכולים להיות במצב של שמחה, איך אנחנו יכולים לקיים מערכות יחסים מתוך מקום של שמחה. ובתור התחלה היינו רוצים לדעת מה זו שמחה לדעתך, מה זה מצב של שמחה, מה זה "להיות בשמחה".

יש הרבה מצבים שאולי ניתן לתאר אותם כשמחה מבחינת מצב הרוח, מבחינה פיזיולוגית, הפרשת הורמונים של אושר במצבים מיוחדים, הצטברות סיטואציות מסוימות שנקלענו אליהן, יש הרבה סיבות לשמחה. אבל אם אנחנו מדברים על שמחה ממש, שמחה לא יכולה להיות בפני עצמה. זו יכולה להיות רק תוצאה, מכך שקודם היתה איזו תשוקה, והתשוקה הזאת התמלאה, וכתוצאה ממילוי התשוקות מגיעה הרגשה שנקראת "שמחה". עד כמה שקודם הרגשתי חיסרון, ריקנות, הרגשת חוסר, הרגשת לחץ, ופתאום נפתר המצב ההוא, לפי גודל הלחץ הקודם ושלמות פתרונו, לפי זה אני מרגיש מה שנקרא "שמחה".

לכן אנחנו לא יכולים להצביע על שמחה בפני עצמה. כמו עצבות נניח, כשאני מרגיש שאני רוצה משהו, חסר לי משהו, ואין לי את מה שאני רוצה, זו עצבות. ואחרי עצבות יכולה לבוא שמחה. אבל ללא עצבות, סתם כך שמחה, לא יכולה לבוא. כי שמחה היא תמיד מילוי במשהו שהיה חסר קודם, תוצאה מהמילוי. ולכן קשה להגיע לשמחה, כי היא באה כתוצאה מהצטברות של כמה יסודות, נושאים, כמה תנאים שצריכים להיפגש יחד, שמתוך החיבור הנכון ביניהם מגיעה השמחה.

יעל: איזה תנאים צריכים להתקיים?

נניח שמאוד רציתי להגיע למשהו, וכבר ציפיתי לזה ועשיתי מאמצים גדולים להיות בזה, ואחר כך התייאשתי. כבר התחלתי לעזוב את העניין, ופתאום השגתי. אני אפילו אומר, "איפה היה הדבר הזה לפני שנתיים, היום זה כבר לא חסר לי". זאת אומרת, צריכה להיות מערכת קשר בין כמה מרכיבים. גם חיסרון, רצון, הרגשה שחסר לי משהו, עוצמת ההרגשה שחסר, שדווקא עכשיו אני צריך, וגם שאני מקבל פיתרון. הפיתרון גם מגיע ממצב פתאומי, נוח, טוב, שבדיוק ממלא את המקום שחסר. ואז זה צריך להתלבש במצב שאני יכול לשמוח עוד. כי יכול להיות שאני צריך לעצור את עצמי וכאילו לסגור. נניח אסור לי להראות שהשגתי משהו. למשל רציתי לגנוב משהו, ואחרי מאמצים גדולים והכל, הדבר הזה נופל עליי. אבל אסור לי להראות אותו לכולם, ואני צריך לראות עכשיו איפה אני מסתיר אותו ומחביא אותו וכן הלאה.

השמחה צריכה להיות התפרצות, זאת אומרת, התגלות, כמו בום! ואז זה נותן הד. עד כמה שבמצב שלפני השמחה אני נמצא בצער, ואני רוצה להסתגר ולא לדבר עם כולם ולהסתיר את עצמי, ולא אכפת לי מאף אחד, עד כמה שהדבר הזה הוא פועל להתקבצות, כך השמחה פועלת להתפרצות. שני הדברים האלה הפוכים. לכן צריכה להיות כאן הצטברות של כמה תנאים כך שבאמת כך יקרה.

יש גם שאלה לגבי גודל השמחה. אנחנו יודעים שכתוב "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב"[1]. הילד הקטן שמח מכל דבר קטן, וזה בכוונה כך כדי שיתפתח. כך הטבע מסדר לו. אדם גדול, ככל שהוא יותר מפותח, יותר קשה להביא אותו לשמחה. הוא יותר נמצא בצער, חסר לי את זה, חסר לי את זה, כי אנחנו מצד הטבע, כשמתפתחים באבולוציה שלנו, וכל אחד גם במשך חייו, אנחנו כל הזמן נמצאים בחוסר. כי אם לא הייתה הרגשת החוסר לא היינו מתקדמים. ולכן אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו מתפתחים על ידי הרגשת הצער, החיסרון, החללים שמתגלים בנו. זה חסר, וזה וזה, וכך כל הזמן. ואני תופס את זה מכולם, "אהה, הדשא יותר ירוק, אהה, האוטו יותר חדש, אהה, השמלה יותר יפה, והתספורת והכל" וכך אני נמצא כל הזמן במצב שקל לי להיות בצער, כי אני נמצא במצב שאני לומד מאחרים מה חסר לי. כך מתוך האגו שלי, אני בעצם מרגיש.

אבל אם אני מסתכל על הילדים שלי, על הקרובים, על אנשים שאני רוצה לפרגן להם, ואני רואה שטוב להם, יש להם בגד יפה, תספורת יפה, הם בריאים, הכל בסדר ברוך ה', אז אני שמח מזה. אז לפעמים יש לי מקורות לשמחה. זאת אומרת, בהתאם לכמה שנמצאים בקרבתי אנשים אוהבים, לפי זה הם נותנים לי מקור לשמחה. אבל בדרך כלל אני מוקף באנשים זרים שאין לי שום דחף לפרגן להם, ואני באגו שלי תמיד רואה בהם דברים שליליים, אבל אם אני רואה דברים בולטים חיוביים, זה מרגיז אותי ומביא לי מקור לעצבות.

ולכן בעולם שלנו, ובמיוחד בעזרת כלי התקשורת שמאוד "אוהבים" אותנו, מביאים לנו כל פעם משהו שמרגיז אותנו. מה זאת אומרת "מרגיז"? מראים לנו ספה כזאת, ושמלה כזאת, ומנורה כזאת, וריהוט וסכו"ם ועוד כל מיני דברים שחסרים לי.

יעל: יש ערוץ שלם בשביל זה, "ערוץ הקניות".

אבל חוץ מהערוץ הזה, זה גם בכל הערוצים האחרים. ואז יוצא שכל הזמן הם בונים בי חסרונות, רצונות ריקים. וכתוצאה מזה אני גם נמצא בעצבות, אני כל הזמן נמצא בלחץ להשיג את זה ואת זה ואת זה. הם אומרים לי, "אתה רוצה שמחה? אתה צריך לקנות את זה ואת זה". זאת אומרת, הם פועלים כדי להכניס אותי לדיכאון. ואני עוד משלם על זה כל מיני מיסים כדי שהם יתקיימו. וכשאני קונה שם, הם מקבלים שכר על כך שהם הרגיזו אותי והביאו לי את כל העצבות הזאת. כל החיים שלנו בנויים בצורה כזאת, יחד עם הטבע שלנו, שאנחנו לא נמצאים בשמחה.

כשאני הולך ברחוב, אני רואה אנשים עצובים, אנשים מתוחים. אני רואה איך כל אחד נוסע בכביש, אז אני ממש משתדל לא להיות בין אותם נהגים עצבניים, אבל לפעמים הם לוחצים עליי וגם אני נעשה עצבני. פתאום אני רואה שאני גם כמוהם. יש לי זמן, אבל אני כבר נעשה כך מתוך התחרות, כי האגו שלי שדוחף אותי לזה גם עובד, ואני שוכח על עצמי. אני נכנס לכל הלחץ הזה של הכלל, ועוד ועוד.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים במצב שכל החיים שלנו מביאים אותנו לעצבות. ולכן לא לחינם כל האנושות נמצאת בייאוש, בדפרסיה, היא סובלת מזה, היא מקבלת תרופות, יותר מחצי מבני האדם מקבלים תרופות הרגעה. הם לא מדברים על זה, הם לא מודים בזה, אבל לפי מה שהרופאים מדווחים, המספרים הם כאלו. צורכים אותן אפילו ילדים קטנים, חיות בית, כולנו, מתוך זה שהכנסנו את עצמנו לפינה. על ידי תרבות הצריכה שלנו, התחרות, הלחץ של ערוצי הקניות, בזה שמשקיעים יותר מחצי הסכום של כל מוצר ומוצר בפרסום שלו, אנחנו מגיעים למצב, שאנחנו בעצמנו, בטיפשותנו, מביאים את עצמנו למצב שכולנו נמצאים בצורה שאין שום שמחה. יש לחץ, עצבות, ממש חוסר אונים.

כבר התרגלנו לא להיות שמחים, לא להיות מאושרים. לכן אפשר במקצת לקנא בילדים קטנים, למרות שגם אצלם זה נגמר מהר מאוד היום. אם פעם היה מאוד פשוט להיות בשמחה, היום זה מאוד קשה אפילו בחברת הילדים. ילדים בגילאים ארבע חמש שש והלאה כבר נמצאים בלחצים. אין להם ילדות יפה.

יעל: דברת על התפרצות של שמחה. על תהליך של חיסרון מאוד מאוד גדול, עוצמה של חיסרון, מאמץ מאוד גדול להשיג, למלא את אותו מקום שאני מאוד מאוד רוצה, ואז מגיע פתאום אותו פיתרון שיוצר לי פרץ מאוד מאוד גדול של שמחה. דיברת על כך שיש שמחה פנימית ויש שמחה חיצונית. זאת אומרת, השמחה נפגעת אם אני לא יכול להוציא אותה החוצה, כמו אותו גנב. האם יש גם שמחה פנימית מעבר לאותה שמחה שמתפרצת החוצה?

כן, אבל לשמחה יותר מתאים להתפרץ. התקבצות והתרחבות הם שני מצבים הפוכים, והשמחה מגיעה יותר בהתרחבות. אנחנו רואים את זה גם באירועים שלנו, בכל דבר. איפה שזו שמחה, יותר מז'ורי, אז יש התרחבות, פסטיבל ומסיבה, משהו גדול. מה שאין כן עצבות היא בדרך כלל יותר אפורה, יותר מופנמת, יותר מכווצת, קטנה, מוגבלת.

לכן אומנם היום אנחנו עושים לעצמנו הרבה מסיבות, קונצרטים למיניהם ומאין ברירה אנחנו מכניסים ספורט, כדורגל וכל הדברים האלה, כדי להוציא כמה שיותר את האנשים מתוך המגרש העצוב למגרש השמח, אבל יחד עם זה, גם זה לא עובר בשמחה. כשאני מסתכל היום על אנשים שנמצאים במגרש כדורגל לעומת אנשים שהיו במגרש כדורגל לפני חמישים שנה זה הבדל גדול מאוד. אז הם היו באים לשמוח, הם היו פחות קיצוניים, הם באו לראות משחק יפה, ולא היה חשוב כל כך מי ירוויח, מי יפסיד, מי ינצח, אלא יותר המעשה עצמו, המערכה עצמה הייתה מאוד מושכת. היה יופי בתהליך עצמו.

היום קונים הכל, כל השחקנים הם קנויים, כנראה שגם השופטים. יכול להיות שלפני המשחק הם כבר סיכמו ביניהם מי מרוויח ומי מפסיד תמורת מיליונים שמעבירים מכיס לכיס. כל זה על חשבון אותם האנשים שמשלמים להם ועוד ועוד. זה הפך להיות ביזנס, וזה כבר לא כל כך מקור לשמחה. גם זה נעשה מתוך אגו גדול לנצל, לנצח, להכאיב, לעשות דווקא. ממשחק שהוא מקור לשמחה, שהוא קצת כמו שילדים משחקים, זה הפך למשהו מאוד ממוסחר.

לכן בכל החיים שלנו, במה שלא ניגע, אין כל כך מקורות שמחה. קודם הספורט היה מקור שמחה בהרבה מקרים. והייתי אומר שגם התיאטרון והקולנוע לא התפתחו בתחילה לאותו כיוון כמו בימינו. אם אנחנו מדברים על תרבות, בכל ההתפתחותית התרבותית כמו אופרה ומוזיקה קלאסית היתה עמקות גדולה, היה תהליך שאדם היה עובר על פניו עד להתפרצות השמחה בסוף. היום הכל מאוד הוליוודי, בכל הדרמות והסדרות יש "הפי אנד" מאוד זול. זאת אומרת אנחנו הגענו למצב שבאמת עוברים על הדברים האלה בצורה שטחית, מהירה, אנחנו חינכנו את הקהל שלנו לפלסטיק.

יעל: מה ההבדל? הרי אמרת שפעם ידעו להעביר את האדם איזה תהליך שבסופו של דבר מעורר אצלו שמחה. ואתה אומר שהיום מוכרים לנו איזה משהו שלא באמת מעורר שמחה למרות שכולם קונים את זה בהתלהבות מאוד מאוד גדולה. מה ההבדל בין שני המקרים, מהו אותו תהליך שמעורר את השמחה? בתרבות, באומנות, במוזיקה, בסרט טוב.

תמיד צריכה להיות דרמה בהתחלה ואחר כך איזה פיתרון. ואז מתוך הבעיה שנפתרת מגיעים לשמחה, כמו שכתוב, אין שמחה כהתרת הקושיות. אבל תלוי איזה קושיות ותלוי איזה פיתרון. לכן היום קשה לנו מאוד לדבר על השמחה הזאת. הכל מאוד מלאכותי, פלסטיק כזה.

אורן: הייתי רוצה להוסיף לדיון שלנו היבט נוסף. אנחנו מחפשים להגדיר מהי השמחה, מה זה המצב הזה של שמחה, וחז"ל ניסחו את זה בצורה עמוקה יותר. המהר"ל מפראג אומר "שמחה היא שלמות הנפש". מה המצב הזה של שלמות הנפש?

כאן אנחנו כבר מדברים על החיסרון, על החוסר בשלמות. זאת אומרת שאדם מתחיל להשיג או רוצה להשיג דברים גבוהים. היום אנחנו נמצאים במצב שאנחנו נסתמים מכל אותן השאלות הגדולות, הקיומיות, בשביל מה חיים, למה חיים, לשם מה, במה אני ממלא את החיים כדי שהחיים יעברו בצורה יותר מועילה. חז"ל מדברים על מטרת החיים שלנו בצורה מהותית, שתהיה מהות בתוך החיים. ובאמת שם אנחנו מגיעים לשמחה.

כי למה כל אחד ואחד מאיתנו נמצא בעצבות? כי בתת ההכרה תמיד ישנה השאלה בשביל מה אני חי, במה אני ממלא את עצמי ומה יש מכל השמחות האלה בדרך. אם בסופו של דבר הכל נגמר אז כביכול נקצר את החיים שלנו, "נכווץ" אותם ואז נראה שבתחילה יש אפס ובסוף יש אפס ובאמצע אנחנו קצת שמחים, "נאכל ונשתה כי מחר נמות". זה משהו שתמיד נמצא אצלנו בתת הכרה ואפילו שאנחנו כביכול שמחים ושוכחים מהכל זו לא ממש שמחה, כי הרכבת שלנו מתקרבת לאיזה תהום ואין מנוס מזה.

לכן אם אנחנו מגיעים לשלמות הנפש, שאנחנו כבר פותרים את הבעיה של מהות החיים, בשביל מה חיים, החיים נגמרים או לא נגמרים, במה אני ממלא אותם כך שאראה אותם כמתפתחים לנצח, המתמלאים בכל האור העליון הגדול, שאני משיג את הדברים האלה כאן ועכשיו ולא אחרי שאני נפטר מהקטע הזה ואולי נכנס למשהו אחר, אלא כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך", אז אני כבר מגיע באמת לשמחה. למצב כזה באמת כדאי לאדם להשקיע את עצמו, את החיים שלו. אני מקווה שלזה התכוון המהר"ל מפראג.

אורן: החכמים נותנים לנו הרבה הוראות בקשר לשמחה, למשל "ושמחת בחגך", "משנכנס אדר מרבים בשמחה", "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". הרבי נחמן מברסלב אומר "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". למה כל כך חשוב לחכמים לכוון אותנו להכניס את השמחה לחיים שלנו, הם כאילו מחפשים דלתות שדרכן אנחנו מצווים להכניס את השמחה. מה האובססיה הזאת להיות שמח?

הלחץ והדאגה להביא את האדם להיות כל רגע בשמחה נובע מתוך זה שהם רצו לכוון כל אדם ואדם למצב שהוא יראה בהשגת השמחה במשך כל החיים, כמימוש הנכון של החיים שלו. שאם אני לא נמצא בשמחה סימן שבאותו רגע אני לא חי נכון.

אורן: זו בדיקה?

כן.

אורן: ממש? בכל רגע?

שמחה זה בדיקה. ואפילו שאני מרגיש לא טוב אני יכול להגיע לשמחה. נניח כמו אדם שחולה אבל מצא תרופה ואז הוא שמח כי הוא כבר נמצא בתהליך הבראה. זאת אומרת זה לא שכדי להיות שמח אני חייב להיות בריא, חזק, בטוח, יודע, אלא העיקר שיש לי פיתרון ואני נמצא בהשגה שלו, בלהשיג אותו. יש לי תקווה גדולה, יש לי איזה חלום יפה שאני הולך לממש אותו. אלה בעצם סימנים או יסודות שמתוכם אני מגיע לשמחה. זאת אומרת אדם שיש לו מטרה שהיא מטרה יפה, מטרה נצחית כמו שמדברים על "שמחת חיי", הוא נמצא תמיד במצב רוח, בכוח, בשמחה. אין לו בעיה, הוא שמח מזה שהוא חי כי יש לו מה לעשות עם החיים.

אורן: אמרת ששמחה יכולה להיות בדיקה, אם אני לא נמצא בשמחה בכל רגע סימן שאני לא חי נכון.

כן.

אורן: זה כלפי עצמי. האם חשוב שאני גם אשמח אחרים?

זה כבר תיקון. אם אני רוצה באמת להגיע לשמחה אמיתית אז אני צריך להבין שכל העצבות שלי נובעת מתוך זה שאני נמצא תחת שליטת האגו שלי.

אורן: מה זה אגו?

הרצון ליהנות כל הזמן. ורצון ליהנות, רצון למלא את עצמי, הוא תמיד נמדד כלפי האחרים, כמו שכתוב "צרת רבים חצי נחמה". ואז אני לומד מאחרים מה חסר לי. אז אם הייתי מחליף את הרצון האגואיסטי שלי, את הרצון שלי לקבל, למלא את עצמי, לרצון שאני דווקא שמח מזה שאני ממלא את האחרים כמו אמא שממלאת את הילדים שלה, אם היה לי יחס כזה לאחרים, דאגה אליהם, להביא להם כל מיני דברים, לסדר אותם, להשפיע להם, אם הייתי בצורה כזאת כלפיהם, אז הייתי מאוד שמח כל הזמן. כי כל פעם אם הייתי יכול לשמח אותם במשהו, להביא להם משהו, לפחות מצב רוח אם אין לי מה לתת, אז בזה כבר הייתי בשמחה. זאת אומרת מקור העצבות זה האגו שלנו ומקור השמחה זה הרצון לתת. דאגה לעצמי זה המקור לעצבות, דאגה לזולת זה המקור לשמחה.

יעל: יש אנשים שיש להם שמחה יומיומית, הם יותר מבסוטים בחיים, יש להם איזו שמחת חיים.

מכלום?

יעל: לא יודעת.

אז צריכים לבדוק למה יש להם שמחה כזו. יכול להיות שיש להם חוסר תפקוד מסוים במוח, כך שיש להם הפרשה מוגזמת של כל ההורמונים האלה של שמחה.

יעל: כן, ויש גם אנשים מדוכדכים, קשה מאוד להוציא אותם מהמצב של הדכדוך.

אז אצלם זה יכול להיות אחרת. אבל אנחנו מדברים על האדם הממוצע הנורמלי, שהוא בכל זאת בנטייה לעצבות, לעצבנות, וכל אלה סימנים של האגו השולט עליו.

יעל: דיברנו על כך שבעצם רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". אנחנו צריכים לשאוף לכך שתמיד נהיה בשמחה?

בטח.

יעל: זאת אומרת המטרה היא להיות בשמחה תמידית?

אם אנחנו מקבלים את החיים שלנו במצב הנכון, אז אנחנו צריכים להיות בשמחה.

 אורן: על מה?

על כך שאנחנו מכוונים, אני מדבר על מצב שאנחנו מקבלים את החיים שלנו בצורה נכונה. אם אנחנו יודעים שאנחנו חיים נכון, ובכל רגע ורגע מתקרבים למטרה הנכונה, לפתוח את החיים שלנו בצורה גדולה, נצחית, שלמה, יפה, אז מתוך ההתקרבות הזאת למשהו יפה וטוב, שאני נמצא בדרך, שאני מממש נכון את הרגעים שלי בחיים, מתוך זה אני בעצם נמצא בשמחה, בהתלהבות, בכוח.

יעל: ואיך אתה מתייחס אז לכל מיני תקלות שיש לך בחיים?

אני לא מתייחס לזה כתקלות. אני מתייחס לזה כמו לאמצעים שעל ידם אני יכול לעלות עוד יותר למימוש החיים. זה כמו שאני פותר בעיות בלימודי מתמטיקה או בלימודים אחרים, על ידי תרגילים אנחנו כל הזמן מתקדמים.

יעל: איך אני יכולה להיות בשמחה אם עברתי אתמול תאונת דרכים, אם הבריאות שלי לא משהו, אם מישהו קרוב אלי נפטר חס וחלילה, אם יש לי אהבה נכזבת. אומנם יש לי איזו מטרה אבל החיים מאוד חזקים.

כאן כבר צריכה להיות עבודה יותר עמוקה על האדם, כדי להסביר לו ולעבור יחד איתו את כל המצבים האלו. אבל אם אני אדבר כאדם שעוסק גם בפסיכולוגיה, צריכים לעשות איתו תרגילים מסוימים, צריכים לקחת אותו לטיפול, כל האנושות דורשת טיפול. ואז צריכים להסביר, שלהגיע לשמחה על פני כל המאורעות שאנחנו עוברים בחיינו, זו המטרה שלנו. אנחנו צריכים לראות בכל מה שאנחנו עוברים, דווקא אותם המצבים שעל פניהם אנחנו צריכים להגיע לשמחה. דווקא על פניהם.

יעל: אתה אומר תרגילים, ובאמת יש היום טרנד כזה, של אימון לשמחה. יש יוגה צחוק, יש כל מיני טרנדים מלאכותיים כביכול, שנותנים לאדם הנחיות ותרגילים איך להיות בשמחה.

לא, בזה את עושה איזה תרגיל שמעלה אותך מהמצב הזה בלי לתת פתרון. רק המצב משתנה, לא הסיבה למצב. זה כמו שיש לי איזה כאב, ובמקום לרפא את הבעיה, אני לוקח כדור נגד כאבים. אין בזה ריפוי. אני מדבר על ריפוי, שבזה אנחנו מסלקים את הסיבה לכאב או לעצבות.

יעל: ומהו אותו ריפוי?

אותו ריפוי זה לדעת בשביל מה זה בא אלי, שזה בכוונה בא אלי מתוכנית הטבע, ואיך אני צריך להתייחס לכל בעיה ובעיה שכך מתעוררת לי במקום. ואיך על פני זה אני צריך להתייחס אחרת לחיים.

יעל: באימון לשמחה אומרים לך, "תשמע מוזיקה, תרקוד, תהיה עם חברים, תגיד תודה".

כן, זה כדור הרגעה, זה ברור. זה פתרון באותו מישור, הוא לא לוקח אותי לשום מקום אחר. אני מדבר על פתרון אחר לגמרי. שאנחנו מתעלים מאותו מישור שבו אנחנו קיימים, למישור יותר גבוה, למקום שממנו באה הבעיה. אני אומר שכל הבעיות האלה הן באות ממקור החיים שלי, כדי שאני אתעלה מעל כל הבעיות האלה בהבנת הסיבה לבעיה. וכשאני מתעלה מעליה, אני מגיע להבנת החיים, ואז אני מתחיל להיות קשור למקור החיים, לאותה תוכנה, לנפש שלי. אפילו לרוח ולנשמה, זאת אומרת לכל מיני דרגות רוחניות, לכוח הרוחני שמוביל אותי במשך החיים שלי. וכך אני משיג אותו. זאת אומרת במידה שאני מקבל את כל הדברים שבאים אלי ובמיוחד הרעים. והאמת היא, ששום דבר חוץ מזה לא בא אלינו, אלא כל הזמן רק לחצים וצרכים למיניהם וכולי וכולי.

יעל: יש גם הפתעות טובות.

כמעט ולא ואם כן, אז צריכים להבין למה זה בא כטוב. כי זה לא בדרך הנכונה, מה פתאום שמגיע לי טוב.

יעל: למה מגיע לי טוב באמת?

זאת השאלה. אבל בדרך כלל כשמתגלים מצבים, מתגלות כל הבעיות כמקום לפתרון שאני צריך לתת וכך על ידם אני דווקא מתקדם. כמו שאנחנו כל הזמן לוחצים על הילדים ללמוד וללמוד, ועוד לעשות כל מיני דברים, ועוד ללמוד. רק בצורה כזאת אנחנו מתפתחים, אין ברירה. ואז מי שמקבל את החיים בצורה כזאת, הוא מצליח. בסופו של דבר הוא מגיע לפתור את כל החידה הזאת, את חידת החיים, לשם כך אנחנו קיימים.

ובמקום זה לקבל הרגעה, שמביאה לנו הטלוויזיה, האינטרנט ומכל מקום לקבל בלבולים יומיומיים למיניהם, זה פשוט כמו סם, שאנחנו מנתקים את עצמנו מהפתרון הרציני ואנחנו חיים כל פעם בערפול. איך שאני מתייחס לחיים, איך שמלמדים אותי "כך תתייחס לחיים, אל תיקח את זה, תתנהג כך", אתה רואה איך שהוא מתנהג, אז גם אתה כך עושה.

אני רואה איך אנשים מתנהגים כנראה שהם למדו את זה מסרטי הוליווד או משהו כזה. הצחוקים האלה, היחס הזה, הפוזות שלהם, התנועות שלהם. כל דבר ודבר, גם איך שהוא מתיישב באוטו, איך שהוא מתנהג, הכל נלקח מדוגמאות וכך כל החיים שלו. ואיפה האדם? אין אדם בעצמו. הוא לקח איזה העתק ממשהו, העביר את זה לעצמו וכך הוא חי. וזה במקום לתת פתרון לעצמו "בשביל מה אני חי?"

יוצא שההתנהגות הזאת היא נגד מטרת הטבע להביא אותנו הלאה להתפתחות האבולוציונית, לדרגת האדם, זאת אומרת להיות בגובה, בהבנה של כל הטבע וכל הבריאה. כדי לנענע אותנו וכדי להוציא אותנו כל הזמן מאותן הצורות האלה ההוליוודיות, שאנחנו לקחנו על עצמנו מאותה התעסקות בכל מיני קניות ובכל התרבויות האלה. לכן אנחנו מגיעים לצרות גלובליות עוד יותר גדולות, עד למלחמה. כדי לנענע את האנושות ולחייב אותה בכל זאת להוציא את עצמה מכל המשחק הזה, הערפול הזה, איזה ענן כזה של גז שמחה. עד שאנחנו בכל זאת נגיע לאותה מטרה, אבל דרך צרות ובעיות.

אורן: רציתי שנתעמק קצת יותר בקשר בין שמחה לבין היחסים ביני לבין האנשים שסובבים אותי. עד עכשיו דיברנו על שמחה רק במובן החיובי, אבל בשמחה יש גם צד שלילי, כשאני שמח לאיד, כשקורה לך משהו רע.

על כך אני כלל לא דיברתי.

אורן: בוא נתייחס לזה רגע. למה אני שמח כשקורה למישהו משהו רע?

זה האגו שלנו שנמצא ביסוד הטבע שלנו, שהכל צומח ממנו, כך הוא מכוון אותנו.

אורן: לְמה?

אני חייב לראות באחרים כמה שאני יותר מכולם. האגו צריך להעלות אותי לגובה. אני מרגיש טוב אם אני מרוויח יותר מכולם במשהו, זה יכול להיות לא בכל דבר, אבל לפחות במשהו שחשוב לי. לכן אני חייב לדעת מה שיש לי, זה יותר טוב מאחרים. וכאן יש הרבה דברים. יש אנשים שיודעים לפתח, או שגם בא להם מצד הטבע כזה חוש הגנה, שהם לא כל כך רואים באחרים דברים טובים. "לא חשוב מה יש לו" למה? כי יש לו חוש הגנה כזה, כוח הגנתי, שלא נותן לו חשיבות במשהו טוב שהוא רואה באחרים.

אורן: כדי שאני לא אקנא ואצטער שאין לי מה שיש לו?

נכון, בדיוק.

אורן: וכשהאחר מפסיד משהו או נכשל במשהו.

כאן אתה שמח.

אורן: למה אם הוא ירד, אז אני שמח?

הפער בנך לבינו גדל, ודאי, "צרת רבים חצי נחמה". "הדשא של השכן יותר ירוק", אז לא כדאי לי.

אורן: עדיף שלא יהיה ירוק?

עדיף שלא יהיה ירוק או שאני לא אראה שהוא ירוק, או שאני אשרוף אותו. יכול להיות שייקחו ממני אפילו עין אחת, העיקר שאצלו יקחו כפול. וכל מיני דברים כאלה, זה הטבע שלנו, האגו שלנו.

אורן: אמרת שכשיש סביבי אנשים שאני אוהב, למשל הילדים שלי מהווים בשבילי מקור לשמחה. כשיש אצלם משהו טוב זה משמח אותי.

כי הילדים שלך, הקרובים שלך, הם כמוך. אתה מחשיב אותם שזה אתה.

אורן: וכשאצלם יש משהו טוב, אני שמח.

כמו שיש לך.

אורן: זה בדיוק הפוך מהמערכת הקודמת, שבה אני שמח שאתה נכשל, כי אז אני גבוה יותר.

מכאן אני מגיע לעיקרון שהוא לב הדברים שאמרת קודם, שדאגה לעצמי זה מקור לעצבות, ודאגה לאחרים זה מקור לשמחה.

כן.

אורן: איך זה קשור לכך שאמרת שהאדם צריך לבדוק את עצמו בכל רגע, אם אין לו עכשיו שמחה סימן שהוא לא חי נכון.

ואז אתה לא דואג.

אורן: אז אם אני רוצה שמחה שלא תהיה כמו איזה סם הרגעה או משהו שלא פותר את העניין מהשורש, שלא מרפא את הדבר מהשורש, אז שורש השמחה שלי צריך לנבוע מהיחס החדש שאני מפתח כלפי הזולת?

כן. או הפוך.

אורן: מה הפוך?

נניח מישהו מצער אותך כל הזמן, הוא מקור הצער שלך, אז אתה מתרחק ממנו, אתה לא רוצה לראות אותו, אתה לא צריך לשמוע אותו, אתה לא רוצה לחשוב עליו ולא כלום. אפילו כולל הילדים שלך. במידה שהילד שלך מצער אותך ואין לך ברירה אתה צריך לטפל בו, אז עד כדי כך שאתה לא רוצה להיות בקרבתו, אתה רוצה להתרחק ממנו. אתה מרחיק אותו, מאין ברירה.

אורן: למה לימדת אותי את זה?

כי עצבות או שמחה פועלים עלינו להתרחקות או להתקרבות. לא סתם אנשים שנמצאים בצער, יושבים ובוכים. ואנשים שנמצאים בשמחה מתחבקים יחד, מחזיקים ידיים, שמחים, כל אחד מראה לשני את הפנים שלו, מחייכים, פתוחים יותר, קרובים יותר.

יעל: יש לנו נטייה באמת להתרחק מאלה שעצובים ולהתקרב לאלה ששמחים. כל אחד רוצה להיות בקרבת אדם שמח.

כן, ודאי. כי זה מביא לעצמו גם אותו מצב.

יעל: כלומר?

אנחנו אגואיסטים, אנחנו חושבים רק על זה.

יעל: אתה בעצם אומר שאני נדבקת מהסביבה. שאם אני נמצאת במקום של אנשים עצובים, אז יש לי סיכוי להיות במצבם.

כן, אני בורח כמה שיותר וגם אפילו כלפי הילדים.

אורן: אז מה המפתח האישי שלי להיות כל הזמן שמח, להתחיל לשמח אחרים? לדאוג לאחרים?

הפתרון הוא פשוט. להרגיש את האחרים הזרים כקרובים.

יעל: ובתוך המשפחה?

ובזה אתה מבטל את מקור הקנאה, אתה מתחיל לדאוג להם, יש לך מקור לשמחה שאתה יכול למלא אותם במשהו, עוד קצת ועוד קצת לחשוב עליהם. אם אתה חושב עליהם, אז אתה כבר לא חושב על עצמך, זה כבר יותר טוב. וכך בצורה כזאת אתה חי.

אורן:  עכשיו אני נזכר בכמה אנשים שאני מכיר, ואם אני מסתכל על מה שיש להם בחיים באופן אישי, יש להם חיים מאד קשים, צרות בלי סוף בכל התחומים. אבל בכל זאת יש להם נטייה לעשות טוב לאחרים. ועכשיו שאתה מסביר את כל המשוואות ואת כל מערכות היחסים, אני מתחיל להבין שבעצם הייתי מסתכל על מה שיש להם בחיים, שנראים לי גרועים, ואם אני הייתי במצב שלהם, הייתי בדיכאון נצחי. אבל הם לא בדיכאון, כי המבט שלהם לא מופנה לבעיות שלהם, אלא הם כל הזמן בפנייה לאחרים, ואני אף פעם לא הבנתי איך עם חיים כאלה הם שמחים.

איך שני הדברים האלה שנראים לי הפוכים, שכל המאורעות שהם עוברים בחיים רק מכוונים אותם למשהו אחר. כאילו המבט שלהם לא עליהם, הם לא נופלים לתוך הצרות הפרטיות, איך הם עושים את ההפרדה, את הניתוק הזה?

יש אנשים שזה הטבע שלהם, כמו שידוע לנו שבערך 10% מהאנשים מכל בני האדם יש להם נטייה לאלטרואיזם.

 אורן: מה זה אלטרואיזם?

שזו השתתפות או בצער או בשמחה של השני. ויש 90% נניח מאוכלוסיית העולם, אנשים שהם רק חושבים על עצמם, לא יכולים לחשוב על הזולת, ואז צריכים לעשות איתם תרגילים, ללמד אותם איך להרגיש השתתפות בצער הזולת ובשמחת הזולת.

 אורן: האם זה אפשרי ללמוד את היציאה הזאת כלפי אחרים?

אני חושב שזו חובה, מפני שאנחנו נמצאים בהתפתחות שלנו במצב שיותר ויותר מתחילים להיות מקושרים זה לזה. ובהתקשרות הזאת זה לזה מגיעים אנחנו למצב שאין ברירה, אני לא יכול להתרחק מאחרים. העולם הופך להיות מאוד קרוב אלי, אני מתחיל להיות יותר ויותר תלוי בכל העולם, ובצורה כזאת כדאי שהם יהיו כמה שיותר קרובים אלי. זאת אומרת, שאני מגיע למצב שאכפת לי שיהיה להם טוב ואז אני נהנה, מה שאין כן אני אשמח שיהיה להם רע, כי אז אני כל הזמן אוכל את עצמי. כדאי לי יותר להיות בדאגה לכולם, שיהיה להם טוב, מאשר להיות בדאגה שיהיה להם רע.

 אורן: לָמה?

כי אז, כשאני דואג שיהיה להם טוב, אפילו דאגה על זה שיהיה להם טוב, היא ממלאה אותי.

 אורן: במה?

בזה שאני משתתף עם אחרים, יוצא מעצמי.

 אורן: ולָמה זה ממלא אותך?

כי אני מרגיש את עצמי למעלה יותר מהם, אני נותן להם, יש לי כאילו מה לתת, מה להעביר להם. בזה אני קודם כל לא חושב על כך שרע לי, שלי חסר, אני לא ממלא את עצמי בשנאה, בקנאה, הדברים האלה אוכלים אותנו ממש, הם מביאים את המחלות, כמו סרטן שאוכל את האדם, אוכל ואוכל מסביב, אבל אם היה נותן ונותן, אז לא הייתה מחלה, זה היה ההיפך, כמו כל איבר ואיבר בגוף שהוא מועיל לכל הגוף.

יעל: מה יש בשמחה שכל כך פותחת ומבריאה והיא בעצם המדד שלנו לחיים טובים?

תלוי איזו שמחה, השמחה שאני מדבר זו שמחה בהתקשרות בין כל חלקי האנושות, ובזה אנחנו הופכים להיות כגוף אחד בריא, שיכול לעזור וכך בצורה הדדית להתקיים בצורה בטוחה וקלה.

 יעל: ולעומת זאת אתה אומר, שכל הדברים האחרים של שנאה, וקנאה הם בעצם דברים שאוכלים אותי. ואם אתה לוקח את המקום הזה שמבריא, ועושה לי הרגשה טובה, הוא בעצם עושה לי אותה שמחה יומיומית שאיתה אני רוצה לחיות כל הזמן. מהו המקום השני שאוכל אותי?

כי הוא מקום חסר, הוא ריק. מה שאין כן, אם אני נמצא ברצון שאני רוצה למלא את האחרים זה נותן לי חיוּת, אני כאילו מלא ורוצה להשפיע להם.

יעל: היום ההרגשה של בן האדם היא בדיוק הפוכה.

נכון, ולכן הוא כל הזמן אוכל את עצמו. אפילו בצורה אגואיסטית עדיף לי להשתתף בצער של מישהו, מאשר למשוך ממנו את הצער אלי. שאני יוצא מעצמי ומשתתף שם, מאשר אני לוקח את מה שיש לו והופך את זה אצלי לצער.

אורן: יש עמים שמסתכלים עליהם והם יותר שמחים ויש עמים שמסתכלים עליהם והם יותר עצובים, כאילו זה האופי של העם. אם מסתכלים על החיים של העם היהודי, החיים שלו ממש קשים לאורך ההיסטוריה, אבל יש גם איזה טירוף כזה של שמחה. איך שני ההפכים האלה מסתדרים בעם?

אני חושב שזה הכוח ההגנתי של העם, שפיתחו את זה גם בהומור שלהם, וביחס שלהם בכלל. שפיתחו את זה כדי לשרוד, כי אם הם היו באמת מתייחסים בצורה ריאלית לחיים שלהם, הם היו נעלמים.

אורן: אז זה לאורך ההיסטוריה?

אבל זה לאורך ההיסטוריה מפני שגם האמונה שלנו, התרבות שלנו, כל האידיאולוגיה שלנו העממית, התורה שלנו, היו מחזיקים אותנו במסר מיוחד בחיים. שבקיום שלנו יש לנו מטרה גדולה, להיות אור לגויים, להביא אור לאנושות, להתחבר בינינו, מזה להגיע לשמחה גדולה, ואחר כך להעביר את שיטת החיבור לכל אומות העולם. ולהגיע לשמחה עוד יותר גדולה, של כל האנושות, כי בזה אנחנו מגיעים לפקיחת עיניים בסודות החיים, ויודעים בשביל מה כל החיים שלנו כאן, בכל אותו היקום, על פני כדור הארץ הקטן וכן הלאה. זה הכל נמצא בתורה שלנו, אנשים היו חיים מתוך האמונה שהקיום שלהם הוא קיום כדאי, ובכל זאת יש להם רווח. גם מתוך התורה שלנו בצורה פסיכולוגית יש לאדם הצדקה לקיום, כי אם אתה יהודי ואתה חי, אפילו שאתה סובל יש הצדקה לסבל שלך. ואתה לא חי סתם ולא סובל סתם, אלא אתה ממלא בזה תפקיד ויש לך על זה שכר, וזה בתת ההכרה נמצא בבני אדם.

 אורן: וזה מה שהחזיק אותנו למרות כל הסבל?

כן.

אורן: אמרת שחצי עולם על תרופות הרגעה, שהעצב, הדיפרסיה, והיאוש פושטים בכל. מה המקום שלנו כחברה ישראלית בתוך המציאות הזאת שהולכת ונהיית פחות ופחות שמחה, האם יש לנו משהו שאנחנו יכולים להביא היום שמחה לעצמנו ולכל בני האדם בכלל?

אנחנו צריכים להגיע לקשר בינינו, לגלות שמחה טבעית, שהיא ממש נובעת מתוך הקשר בינינו, ולהראות את זה לכל העולם, לְמה אפשר להגיע על ידי החיבור, וללמד את כולם את שיטת החיבור, שהיא שיטת החינוך האינטגרלי.

 אורן: מה זה יעשה בקשר לשמחה בעולם?

כולנו נשמח. וחוץ מזה שנהיה כולנו בשמחה, אנחנו גם נגיע לאותה השאלה "מה הטעם בחיים", שהיא ממררת ביסודה את כל החיים שלנו, של כל אחד ואחד.

 אורן: נפתור את השאלה הזאת?

כן, כי בתת הכרה אנחנו כל הזמן פועלים כדי לשכוח את השאלה הזאת, כל אדם ואדם, כי זה לוחץ עלינו. אנחנו לא מדברים על זה, אבל זה לוחץ עלינו, על כל אדם. ואם אנחנו נפתח את השאלה, כי תהיה לנו תשובה, ונגלה את התשובה לְמה מגיעים על ידי החיבור, מגיעים לגלות את סוד החיים, זאת אומרת, למשהו, לחיים שהם למעלה גם מלידה וגם ממוות.

 אורן: חיים שמחים?

מזה באה השמחה.

[1] "כי ברב חכמה, רב-כעס; ויוסיף דעת, יוסיף מכאוב." (קהלת, א', י"ח)

לחצו כאן להורדה