חיים חדשים - תוכנית 321 - ענווה וגאווה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום נרצה לדבר במסגרת ההבנה של החיים החדשים על תכונת הענווה. אנחנו לומדים מהמקורות שלנו שהאנשים הגדולים היו אנשים שהיתה בהם מידת ענווה. ננסה להבין את המקום הזה של הענווה, האם בחיים המודרניים שלנו בכלל אפשר להתחבר לכזה מושג, ננסה לברר מה נמצא בצידה השני של הענווה. ננסה לפתוח את הדברים, והכל בתוך מערכות היחסים בינינו. מערכות היחסים בינינו הן כל מערכות היחסים בחיים שלנו, בזוגיות שלנו, בעבודה, בחברה שבה אנחנו חיים, בכל מקום. ננסה להבין את המושג ענווה, ומה הוא יכול לתת לנו בהתקשרויות החדשות בינינו על מנת שנרגיש טוב יותר בחיים.

יעל: אנחנו באמת רואים שבהרבה מאוד תרבויות הענווה נחשבת לערך מאוד מוערך. הענווה היא שורש המידות הטובות, הגאווה היא שורש המידות הרעות. רבי עקיבא אומר ש"אין לך מידה טובה בעולם כענווה", הרמב"ן אומר ש"מידת הענווה היא מידה טובה מכל המידות הטובות", והתורה מתארת את משה רבנו כ"עניו מעל כל אדם". מה יש בערך הזה שהוא כל כך טוב?

יש כמה מישורים, דרגות בענווה. קודם כל ענווה, שאדם מכיר מתוך מאורעות החיים שלו, שלא כדאי לו להילחם נגד כל דבר, אלא כדאי להגביל את הגאווה שלו, את הדרישות שלו לכל דבר שכביכול בצורה טבעית עולות מתוך ביטנו. הוא מגיע למצב שיודע איפה הגבול שיכול להשיג, שיכול לדרוש, שיכול לקבל מהסביבה, כי הכל נמדד כלפי הסביבה, ובצורה כזאת הוא מגיע לחיים יותר רגועים, יפים, טובים, גם לעצמו וגם לאחרים.

זאת אומרת, אנחנו אפילו לא מדברים על ענווה, אלא אנחנו מלמדים גם את הילדים שלנו, אל תלך על זה, ולא כדאי את זה, תסתפק בדברים יפים וטובים, תרוויח מהחיים השקטים וכולי. זאת אומרת, אל תיתן לגאווה שלך לפרוץ ולמשוך אותך למצבים מסוכנים, לאיזה מטרות שהן מאוד קשות בחיים. בסופו של דבר החיים נגמרים, הכל נגמר ואת כל מה שהשגת אתה עוזב והולך. אנחנו לא אומרים כך לילד, לאיש הצעיר, אבל בסופו של דבר אנחנו כהורים רוצים כך לחנך את הילדים שלנו.

זאת אומרת, שהענווה כאן, לא מוצגת כענווה אלא כמין בדיקה רציונאלית של כוחות, מטרות, כדאיות, וכך אנחנו מלמדים אותם את יסודות הענווה. כלומר, אם אנחנו מדברים על לסדר את החיים שלנו בצורה נוחה, טובה ויפה כדאי להיות בענווה. אנחנו גם אומרים, "אם מישהו מתנפל עליך תעזוב אותו, תתרחק ממנו, זה יכול להיות מסוכן, אל תלך על זה". כי הגאווה אומרת, "לא, אני אלך, אני אשבור אותם, אני אסדר אותם". אבל אומרים לך "לא, עזוב".

אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו צורת חיים יותר בטוחה והעניו הוא תמיד כזה שקט למטה כמו מים, ולכן יש לו סיכוי יותר טוב ובטוח להעביר חייו בצורה יותר קלה, פשוטה, אבל בטוחה, וזה קודם כל העיקר. למרות שהאגו שלנו, הדרישות הפנימיות שלנו הן דווקא כל הזמן רוצות להגביה אותנו, להביא אותנו להיות גדולים, גבוהים, שולטים, לפתוח את ההתנשאות, ההיפך מלהיות עניו. זה במישור הרגיל בחיים שלנו.

יחד עם זה יש מישור אחר של ענווה, שאני מתחיל לראות את הטבע, את כל מה שקורה מסביבי, ואני מתחיל לראות את עצמי לא כהגדול והגיבור והשולט והמבין והמסוגל. אלא ככל שאנחנו יותר ויותר לומדים, לומדים מהמכות שהן איפה שאנחנו לא מפעילים את הענווה, שאז הטבע נותן לנו כמה סטירות ומקטין אותנו, מוריד אותנו מאותו עץ שאנחנו עדיין רוצים כל הזמן לטפס עליו, אז בסופו של דבר אנחנו לומדים שיש כאן בטבע איזה תהליך שמוביל אותנו ואת כל האנושות בהתפתחות.

אני פתאום רואה שאני לא שולט בכל מיני דברים בחיים, שהחיים מביאים לי כל מיני מקרים שאני אף פעם לא מתכנן אותם מראש, ובעוד רגע אני לא יודע מה יקרה, לא איתי ולא עם העולם. אני תלוי באלף ואחד דברים. וככל שהעולם נעשה יותר ויותר מקושר, אינטגרלי, יוצא שאנחנו נעשים יותר ויותר תלויים בעוד ועוד הרבה מאוד מקורות, סיבות. ומזה יוצא שאני מרגיש שאין לי ברירה, אני חייב להיות יותר עניו, להרכין את הראש שלי.

להרכין את הראש שלי כלפי דברים הלא נודעים, שאני לא יכול לשער אותם מראש, ולכן אני לא יכול לבנות משהו לעתיד. היום אין אפילו תוכניות גדולות למדינות ולאנושות, כי אנחנו באמת מרגישים את עצמנו יותר ויותר נמצאים כמו בסירה אחת במעמקי האוקיינוס הגדול כשלא ידוע מה יקרה. פתאום איזו מכת אקלים, איזה צונאמי, הוריקנים, עוד משהו. פתאום מגיעה איזו מגיפה, פתאום מתעצבנים אלו על אלו ויש מלחמות והתפרצויות. יש הרבה מאוד מקורות שמזעזעים אותנו ומזה אנחנו מגיעים לענווה בהכרח.

וכך אנחנו רואים, פעם היו שליטים, פעם היו מלכים, פעם היו אימפרטורים גדולים, אלכסנדר מוקדון, נפוליאון, היום אין. השליט של היום הופך להיות ליושב בית סוהר מחר. היום הוא מדבר יפה וטוב, ומחר הוא נמצא בבית משפט ואז כולם מתחילים להיכנס בו. ולכן מתוך הדברים האלה אנחנו לומדים עד כמה לכל אחד ואחד אין במה להתגאות, ובאמת אנחנו כבר רואים עד כמה אין באף אחד שום ערך בפני עצמו.

 אורן: מה פירוש?

במה? אם זה איזה איינשטיין אז היום לא מתחשבים בזה. כי מה הוא מביא לנו? האמת היא שבכל חייו של איינשטיין, מה שהוא הביא חוץ מהמדע, זו פצצת אטום. ומה הם החיים של איזה כימאים, ביולוגים, זואולוגים? גם הם יחד עם התרופות מביאים לנו עוד יותר מחלות ובעיות. זאת אומרת, אין לנו תרבות. איזו תרבות זו, על מה אני מסתכל, על המס מדיה הזה, על הוליווד? אני לא מדבר על בלט, על להקות גדולות, סימפוניות וכן הלאה, אלא הכל מאוד זול, הכל מאוד פשוט.

הכל לא מעורר באדם משהו שיש להתגאות בו. האם היום יש לנו במה להתגאות מכך שאנחנו בני אדם? בוא נניח למשל, שארבעתנו, הדומם, הצומח, החי ובני האדם יושבים יחד.

 אורן: זה נשמע כמו התחלה של בדיחה.

זו לא בדיחה, זו מין אגדה כזאת. הדומם אומר, אני יסוד של כל העולם. כל הכוכבים, כל הפלנטות, כל מה שיש ביקום, את הכל אני, הדומם ממלא. באילו מהירויות אני עושה וטס והכל, איזו עמקות יש בי, אתם עוד לא יודעים ולא מבינים אפילו את האטום הפשוט, שהוא בעצם לא פשוט. וכן הלאה וכן הלאה. הכל זה אני, זאת אומרת בלעדיי אין כלום. הכל התחיל ממני, מיליארדי שנה אני קיים. ויצרתי תנאים מיוחדים על פני כדור קטן ליד עוד כמה כדורים שאחד מחמם והשני עוד מוסיף, כך שיהיה על פַני צומח, ואני נותן לצומח הזה את כל כוחות הקיום, כל מיצי החיּות שנכנסים לצמח באים ממני. אז באמת הדומם יכול להתגאות. הוא נמצא בגאווה, בהתנשאות על כולם בטוח. כי בלי מינראלים מה תעשה? כולנו מורכבים מזה.

מה אומר הצומח? הוא אומר אני, כל עולם הצמחים, תראו איזה כדור הארץ יש בגללי, החמצן, הירק, הכל בא ממני, אני מחייה את הכל, אני מחייה את כולם, בלעדי יהיו רק אבנים מתות. אני היסוד של החי, חי זאת אומרת קיים, קיום, מתפתח. אני לא מזיק לאף אחד, ואנחנו הצמחים, אנחנו קשורים זה לזה בכל העולם. תחת הקרקע, אנחנו בשורשים שלנו, קשורים זה לזה וזה לזה. כל הצמחים שבעולם, בכל הצורות שיהיו, אנחנו כולנו קשורים זה לזה. גם באוקיינוסים וגם בערים הגבוהות, את הכל אני משתדל לכסות בי, כי בזה אני מחייה את הכל.

מפני שאני קיים אז על פַני קיימים מי שממלא את הים ומי שממלא את היבשה, עולם החי. מהיצורים הקטנים ביותר ועד הגדולים ביותר, הכל בא מפני שיש צומח. איפה שאין צומח, אין חיים. זאת אומרת, הדומם לא יכול בצורה ישירה להחיות את החי, אלא דרך הצומח. ולכן הצומח יכול להתגאות שהוא ממש פועל לטובת כולם. גם תראה באיזו צורה הוא מיטיב לדומם, הוא מחזק ומייפה אותו, מכסה אותו במשהו יפה וטוב. איפה שיכולה להיות צמיחה שם יש התפתחות, חיים, גם האדמה עצמה הופכת להיות אחרת מאשר במדבר.

ואחר כך כשבא החי, גם אלו שממלאים את הימים, האוקיינוסים, וגם אלו שממלאים את הארץ, הם חיים קודם כל בהתאם לצומח. זאת אומרת, החי בא כתוצאה מהצומח, כך הוא גם התפתח. והחי הזה, מה הוא יגיד לנו? אני משתדל לכסות את כל הטבע, אני ממלא בחיים שלי את כל המקומות, מהמיקרובים הקטנים עד איזה יצורים גדולים, כמו פילים נניח. אבל את הכל אני ממלא, אני חי בתוך זה, אני נמצא בנישה של הטבע וממלא את הכל. אני נפעל על ידי הטבע הכללי כמו דומם וצומח, רק אני היותר מאורגן מתוכם. נכון שיש לי כאילו התנשאות, גאווה של מין על פני מין, דבר שבצומח לא כל כך רואים, החי ניזון מהחי, הם אוכלים זה את זה, הם גם אוכלים את הצמחים, אבל זו צורת הקיום, ובזה אני נמצא כשאני ממלא את הארץ.

ומה יגיד האדם, במה יש לו להתגאות? במה הוא נבדל מעולם החי, בזה שיש לו דווקא גאווה בחוסר ענווה. אנחנו יכולים להגיד שבכל הדרגות הקודמות של טבע הדומם, הצומח והחי יש ענווה. מה זה ענווה? מין כוח פנימי שקושר אותם עם הטבע, והם בדיוק מבצעים מה שהטבע דורש.

אין דבר כזה שעכשיו בא חום והם רוצים לבטל אותו ומקררים, זאת אומרת, שהם הולכים נגד הטבע. הם אפילו לא הולכים לשנות במקצת את הטבע לטובתם, לטובת עצמם. אצלם זו ענווה כזאת טבעית, שהם נמצאים בתוך הטבע, הולכים יחד איתה, עם כל המערכת הזאת. מה שאין כן האדם רוצה בכל דבר לשלוט, מה שמבדיל אותו מכולם זה חוסר ענווה, גאווה שעוד מתפתחת מדור לדור. בכל דור ודור הוא רוצה להיות יותר מוצלח, יותר עצמאי בזה שהוא לא תלוי בטבע.

יוצא שלאדם יש כוח. האם בכוח הזה שהוא רוצה להיבדל מהטבע, הוא משתמש בצורה נכונה, זאת השאלה. אנחנו רואים שעם כל ההתנשאות שלו מעל כולם, היצור הזה, המין הזה, שהתפתח במשך כל ההיסטוריה, בעצם לא עשה בחייו, בתפקיד שלו כלפי עצמו וכלפי כל יתר חלקי הטבע, שום דבר טוב. למרות שכל פעם הוא חשב שהוא עושה נכון, ועושה לטובה. זאת אומרת, משום מה הוא לא יודע, וצריכים עוד לבדוק למה הוא לא יודע, אבל אותו כוח גאווה, התנשאות, איזה ביטחון שהוא פועל נכון, ושבזה הוא ממש למעלה מעולם החי, בזה שיש בו כוח נוסף מכל החיות שזו הגאווה שלו, חוסר ענווה, חוסר יכולת ללכת יחד עם הטבע, בתוך הטבע, בתוך המערכת הזאת, וזה מה שמבדיל אותו כאדם, הכוח הזה הוא עובד בו בצורה שלילית בולטת.

ומה שחסר לאדם, זו מידת הענווה, שאם היה משתמש בה, מפתח אותה ומשתמש בה בצורה הבנתית, הכרתית, שהכרחית לו הענווה הזאת, דווקא להתכופף ולא להתנשא ולהיות למעלה מהטבע, אלא להיות דווקא למטה בתוך המערכת הכללית כולה, אם בכל ההתגברות שלו על הגאווה היה מוביל את עצמו לענווה, אז הוא היה מרוויח מכך שהיה מגלה בתוך הטבע אותו כוח שמעורר בו גאווה. והכוח הזה זה כוח פנימי שבתוך הטבע שהוא כוח עליון, זה המנוע שמפתח את האבולוציה שלנו. אפשר להרחיב על זה אבל לענייננו זה מספיק בינתיים.

יעל: דיברת על כך שכשמפעילים ענווה אז אין מכות. אתה יכול להרחיב על זה קצת.

נניח היום, אם היינו מפעילים כוח ענווה, כשלכולנו יש מספיק ממה לחיות, אנחנו יכולים לסדר את כולם עם כל דבר שאדם צריך בחיים אוכל, מין, משפחה ממש לסדר לאדם את החיים שלו. אני לא מדבר על לתת לו מקורות שמחה ומילוי בחיים, אלא אני מדבר על החיים הנורמאלים.

הרי היום איך אדם עובד, הוא יוצא בשש בבוקר עם כוס קפה לאוטו, סוחב את הילד הקטן ומביא אותו לגן, נוסע עם כוס הקפה לעבודה. בערב הוא חוזר, עם אותה כוס ביד, כי זו כוס מיוחדת. הוא יצא בשש בבוקר וחזר בשמונה בלילה. אפשר לראות בבנייני המשרדים שבשמונה בלילה זה עוד לא הסוף, לפי האורות שדולקים שם אנשים עוד עובדים ועובדים.

מה בסך הכל יש לאדם מזה שהוא כל החיים שלו נותן לשעות העבודה?

 יעל: כסף, כבוד.

זאת אומרת, הוא סידר לעצמו מטרות, שנדמה לו שבהשגת המטרות האלו הוא ממלא את החיים שלו, נהנה. בסך הכל אין הנאה, אין השגת מטרות, אלא הוא מסתובב ומסתובב כך כל הזמן, כי כך לימדו אותו, כך כולם עושים. זאת אומרת, בזה אני רואה שהגאווה שלנו מביאה אותנו למצב שאנחנו עוד יותר ממלאים את עצמנו, את החיים שלנו, עם כל מיני עסקים שאין בהם שום צורך, חוץ מלקבור אותנו בתוך המערבולת הזאת.

לכן כשאני רואה שבצורה כזאת הגאווה פועלת בנו אז מה הטוב בזה? אני לא רואה שאנשים שמחים מזה, או מגיעים לאיזו מטרה יפה, לכלום. הם לא יכולים לחנך את הילדים שלהם, את הילדים הם מיד זורקים לפעוטון, אחר כך ודאי לגן, ואחר כך לבית ספר, ולא יודעים בדיוק מה לעשות איתם. אין קשר עם הילדים, והכל מתנהל בעצבים וכולי. זאת אומרת, אנחנו רואים שגאוות אדם תשפילנו.

 יעל: זה מצד אחד, מצד שני אותה גאווה היא זאת שמשכה אותנו, אנחנו רוצים להשיג עוד ועוד, אנחנו רוצים להיות יותר טובים מהדור הקודם, היא זאת שגורמת לנו להתפתח, לעשות כל מיני דברים, לנסות.

במה אנחנו יותר מאושרים מהדור הקודם?

 יעל: אני לא יודעת אם אנחנו יותר מאושרים.

אם כך לפי מה אנחנו בודקים את מהות החיים, עוצמת החיים, הרגשת החיים, לפי כמה שאני רץ, לפי כמה שאני מתרוצץ? ממה החיים מורכבים? היום אנחנו מגיעים למצב שאני לא צריך משפחה, אין לי זמן לזה. גם לאישה אין זמן, היא לא רוצה להתחתן. אנחנו הגענו למצב מלאכותי ביותר, שכל מה שהיה לנו במשך השנים, במשך שנות ההיסטוריה שלנו שהיינו צריכים להתקיים עם משפחה, ילדים, לחנך אותם, לחתן אותם, ולדאוג לכל החיים האלה, לא קיים.

קודם כל זה צריך להיות, התהליך הזה חייב להימשך, הגלגולים האלו חייבים להיות. אני חי, מוליד, הם חיים ומולידים, וכן הלאה. ודווקא אנחנו בני האדם, שמים היום קץ להמשך האנושי. כי אנחנו נמצאים היום במצב שאם מולידים, מולידים ילד אחד, וכשמתחתנים אז חצי מהאנשים מביאים ילדים, וחצי כבר לא. זאת אומרת, האנושות מתחילה בצורה מאוד מהירה לרדת. אני לא אומר שזה טוב או רע, אני מצביע על התופעה שאנחנו הולכים נגד החיים, נגד התהליך הטבעי שצריך להיות, וזה התחיל במיוחד בדורנו לפני חמישים שנה לערך.

ויוצא שכאן הגענו לאיזה עיוות, לאיזו מוטציה, סרטן שהתפתח מתוך כביכול התפתחות הבריאה. אנחנו חשבנו להגיע לדברים הטובים, אנחנו חשבנו לטוס לכוכבים, לפתח דברים טובים לכולם, שלכולם יהיה הכל, אבל אנחנו לא רואים שאנחנו מתקדמים לזה. המוטציות האלה מגיעות לכך, שמערכת החינוך עובדת לרעתנו, מערכת הבריאות עובדת לרעתנו, הם מוכרים לנו מה שהם רוצים. עכשיו גם מוכרים לנו סמים. זאת אומרת, אנחנו עוברים מוטציה. הגאווה שלנו, חוסר הענווה, היא מביאה אותנו להרס הכללי.

מה הייתה יכולה לתת לנו ענווה? הענווה זה אומר שנלמד את חוקי הטבע, ונשתדל לקיים אותם, כי חוקי הטבע הם חוקים מוחלטים. אנחנו לא יכולים להבין, שאני לא יכול לקפוץ מחוץ לנוסחת המשיכה של כדור הארץ, אני לא יכול לעשות משהו שהוא נגד חוקי החשמל, חוקי האלקטרוניקה, חוקי הביולוגיה, הזואולוגיה, אני לא יכול. יש חוקים שהם ברורים ואותם אני חייב לקיים. במסגרת הקיום שלהם אני בכל זאת מעוות אותם דרך אחרים לרעתי בסופו של דבר, כמו עם האוכל שלנו, ועם כל הדברים.

אבל יש חוקים בטבע שהם שייכים להתפתחות האנושית, שהם חוקים יותר נעלמים, שאנחנו לא מכירים אותם בדיוק, כי אנחנו לא מספיק מחודדים בראייה שלנו לראות אותם, לא מסוגלים. התפתחנו קצת בפסיכולוגיה שלנו, מפרויד ועד נניח שנות השישים, השבעים של המאה הקודמת, וזה היה בסך הכול שבעים שנה של ההתפתחות הפסיכולוגית, וזהו. אנחנו בזה לא יכולים יותר להתפתח, אין יותר פסיכולוגיה. אנחנו לא יכולים להיכנס יותר פנימה כי הגישה שלנו היא גישה אגואיסטית.

אם היינו עובדים יותר בענווה, אז היינו משתתפים עם הטבע, היינו מקטינים את האגו שלנו, ונכנסים בכוח, בכך שהיינו מורידים את עצמנו לגובה שהיינו רוצים ללכת בכל דבר רק לפי חוקי הטבע, כך היינו מרוויחים, היינו מרוויחים בגדול.

מה זאת אומרת? נלמד מהחיות. החיה צורכת מה שהיא צריכה, שום דבר חוץ מזה. אין אצלה לאגור משהו. אם יש עצם לעתיד, כמו שאנחנו אומרים, שיש אצל כלב, אלה דברים קטנים, אבל בעצם, לא. החיה לא צריכה לצבור ולצבור כל מיני דברים, היא לא צריכה לבנות ארמון, אלא מספיק לה כמה שהיא צריכה, מלונה לכלב, או חור בתוך האדמה, או בית על העצים, הכל מאוד טבעי.

אנחנו צריכים לעשות משהו שהוא טבעי וטוב לאדם, ולא להסתכל אחד על השני למי יהיה יותר. אנחנו צריכים לעשות אותו דבר עם האוכל, מה שטוב לגוף שלנו בלבד, ולזה יהיה חינוך. אנחנו צריכים לעשות מה שטוב לחברה האנושית ביחס בינינו, שלא נאכל זה את זה. עלינו לפתח ענווה, ולהוריד את עצמנו לדרגת אדם כמו החי. זה לא שאנחנו חוזרים לג'ונגל, אלא בצורה שנקראת רציונלית או הכרחית.

בגובה שאנחנו מורידים את עצמנו מדרגת הגאווה וההתנשאות לרמה שהיא נקראת ענווה, בכמה שאנחנו מורידים את עצמנו, בכל העומק הזה שאנחנו יורדים, אנחנו מתחילים להרגיש מתוך הענווה דווקא, את חוק הטבע שפועל עלינו, מתחילים להכיר אותו. הגובה הזה שאנחנו מהגאווה יורדים לענווה, הגובה הזה זה הכלי שלנו, האמצעי כדי להכיר את הטבע. למה הוא פיתח אותנו, למה התפתחנו לגאווה כזאת גדולה? כדי יחד עם זה להיות בענווה כלפי החיים החומריים שלנו. ואז אנחנו מתחילים להשיג את הכוח הפועל שבטבע, בגובה הזה.

מהנקודה הזאת נסתכל על ההתפתחות שלנו. הטבע כל הזמן רוצה להראות לנו על ידי מכות, שאנחנו לא מתפתחים לצורה הנכונה. כל הזמן הוא רוצה להראות לנו, שהמקום שלנו להיות בהידבקות אליו, לא להתרחק ממנו, להוריד בכוונה, בכוח, בעבודה, במאמץ, במאמץ הכללי, המשותף לכולם, את הגאווה לרמת הענווה. יש הרבה דברים איך מורידים, אבל לזה הטבע כל הזמן מלמד אותנו, ובהתאם לזה נותן לנו מכות. זה מה שאנחנו צריכים ללמוד מזה.

לכן, זה לא סתם שמידת הענווה היא מידה יפה, לא סתם חכמים אמרו עליה שהיא המידה הגדולה, החשובה ביותר. כי אם אנחנו משיגים את הענווה, אנחנו בכך חודרים לתוך הטבע ומרגישים את המנוע הפנימי, שהוא פיתח לנו את הגאווה, את האגו שלנו. ואז, דווקא על ידי האגו שלנו שעובדים נגדו, בלהוריד אותו, אנחנו מתחילים להכיר את הכוח הפנימי שבטבע, ונכנסים לפנימיות הטבע ומשיגים שם חיים אחרים.

יעל: למה זה טוב לי כבן אדם, להכיר את אותו מנוע?

אני מגיע לחיים מאוזנים, יפים, בעולם הזה, כמו שאני חי כאן, וחוץ מזה אני נכנס לממד החדש.

יעל: ומה טוב לי בזה?

אני משיג נצחיות. אני הופך להיות נצחי כמו כל הטבע, אני הופך להיות שלם. אני לא מזהה את עצמי כבר עם דרגת החי, כי לפי הגוף שלי אני כחי, ואני לא מזהה את עצמי כאדם המקולקל, שמה שיש בו זו רק הגאווה, אלא בגלל שהפכתי את הגאווה הגדולה שלי לענווה הגדולה שלי, אז אני בזה משיג את הממד החדש.

יעל: אני יותר שמחה בו, יותר טוב לי בו, למה שווה לי לעשות את המעבר הזה?

אני משיג הכול, את המילוי המושלם. זה הכול.

יעל: אנחנו חיים היום בעולם מאוד מתעתע, החיים מאוד מתעתעים. נראה לנו שאנחנו משיגים המון, ואנחנו מתקדמים בצורה יוצאת דופן, וכל הזמן אנחנו רוצים עוד ועוד. וכששאלת אותי מה יש לי מכל הדבר הזה, אז אנחנו לא עוצרים לחשוב בכלל מה יש לנו מכל זה, אנחנו פשוט רצים. לפחות כך אני מרגישה בחיים שלי.

בתוך העולם הזה שיש בו המון גאווה שהולכת ומתפתחת מדור לדור, איך אפשר להתחיל לפתח את מידת הענווה? לא רק שקשה להתייחס לענווה, בכלל, אלא בן אדם שכן מצמצם את עצמו קצת, וכן מתייחס יפה לאחרים, וכן קצת מוריד את הראש, אנחנו אומרים שהוא פראייר. אתה מסתכל עליו ואומר, איך הוא יצליח בחיים האלה? אם כל פעם הוא יוריד את הראש, איך הוא יצליח? להיפך, אנחנו בתקופה שאם אתה לא אומר אני, אני, אני, אתה לא מצליח.

אני מסכים איתך במאה אחוז. אם אדם אחד כך יתחיל לעשות בחיים שלנו, מה הוא יהיה, הוא ילך לטאטא רחובות. הוא יהיה פועל עירייה במקרה הטוב, ילך ויטאטא את הרחוב, יקבל איזו משכורת, ואיכשהו יחזיק את החיים שלו. וודאי שהילדים שלו לא יקנאו בו ולא יכבדו אותו, כי כל אחד מהילדים מתגאה בכמה שהאבא שלו מוצלח. ודאי שאלה לא חיים טובים, אבל לא בצורה כזאת ניגשים לפתרון.

אנחנו רואים שהטבע מסדר אותנו בכאלו צורות היום, שאם אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו נצטרך לרדת לזה. אנחנו יושבים אחרי מחשבים, הרוב יושבים בבית, הרבה אנשים לא עושים כלום, האבטלה גוברת.

יעל: לא מרגישים פה ממש את כל מה שאתה אומר.

אני לא מדבר על פה, אני מדבר על הגישה הכללית, על מה שקורה בכלל. אי אפשר לתת דוגמה על מה שיוצא מן הכלל, דוגמה נותנים מהכלל. אני מדבר על מה שקורה בכל העולם, שהדברים האלה נגמרים. אם את לא רוצה לראות יותר מהיום ורק חצי מהמחר, אז אין מה לדבר. אנחנו מדברים על הבעיה שהיא הולכת ומתרחבת, ואפילו אם לא הייתה מתרחבת, בכל זאת יש לראות אותה כמגמה. אני לא יכול לצמצם את עצמי, ולהגיד ברוך השם יום יום, ואני לא חושב על מחר. אם כך, אין על מה לדבר, זו לא אותה הרמה שאפשר לברר את הדברים ששייכים להתפתחות האנושות.

 אם אנחנו רוצים לשנות את הדברים, אנחנו צריכים לגשת לדברים בממדים של עיר, מדינה, אבל להראות דוגמה ממה שאנחנו עושים. לסדר, לשנות את האנשים, להביא להם שיטה חדשה של הסתכלות בחיים, חינוך חדש, אינטגרלי, שהם יראו שכולנו מקושרים, תלויים זה בזה, שיפסיקו לקנא זה בזה, וירגישו את עצמם יותר קרובים, שיפסיקו להתנשא אחד על חברו, אלא יתחילו לכבד את הענווה ביניהם.

ואז בצורה כזאת, על ידי החינוך האינטגרלי מה שנקרא, אנחנו יכולים לגשת לאנשים ולהראות להם את כל היופי שיש בענווה, למה היא מביאה אותנו בחיים החומריים שלנו כבר עכשיו, ובנוסף איזה פתח נפתח לנו פתאום להכרת יסודות העולם, ולאותה השאלה בשביל מה האדם קיים וחי.

יעל: כדי שנרגיש קצת יותר מה זה לחיות מתוך ענווה, יש לי כמה שאלות יותר יומיומיות. איך הכישורים שלנו וכל הדברים שיש לכל בן אדם, יכולים לבוא לידי ביטוי מתוך מקום של ענווה?

מה את חושבת שזו ענווה? האם ענווה היא שאני חי כמו כלב, לא דורש כלום חוץ מצלחת מרק?

יעל: שאני מוריד את הראש.

מה זה מוריד את הראש?

יעל: אם יש לי איזו יכולת מיוחדת, ויש מישהו אחר שאומר שהוא מבין במשהו, אז אני מסכימה איתו.

סתם, מסכימה?

יעל: מבטלת את דעתי.

זה לא נכון. מה פתאום שאני כך עושה? אם אני רוצה לעשות לטובת הציבור, אז אני דווקא הולך ומבצע, ואני עוד מתווכח עם אחרים שאני יכול לבצע את זה טוב מכולם. ענווה זה נקרא שאני מוריד את האגו שלי למטה מהאגו הכללי, של הציבור. זה נקרא ענווה.

ולא שאני סתם הופך את עצמי לסמרטוט, בבקשה תנקו עלי את הנעליים.

אורן: אתה יכול להרחיב קצת מה פירוש ענווה.

ענווה נקרא שאני מוריד את הגאווה שלי, ההתנשאות שלי, שאני מעלה את חשיבות החברה למעלה מהחשיבות הפרטית שלי, בכל וכל. חשיבות החברה יותר מחשיבות עצמי. זאת ענווה.

יעל: איך פועל מנהיג, למשל, במצב של ענווה?

מנהיג לא יכול להיות מנהיג נכון, אני לא מדבר על המנהיגים שמנהלים אותך. בעיניי מנהיג זה מי ששם את חשיבות החברה, שלום החברה, למעלה משלומו. אז ודאי שלא יגנוב ולא יעשה שום פעולות, אלא רק מתוך זה. ודאי שיהיה לו קשה להתמודד בכנסת או בפרלמנט, שם הכל נמכר ונשלט על ידי כוח, התנשאות, לכן צריכה להיות כאן גישה של החינוך הכללי.

יעל: האם יש לזה קשר גם ליחס שלו? אתה אומר שמבחינת הגישה והמטרות, הוא פועל לטובת החברה. הוא עושה פרויקטים לטובת החברה, רואה את  החברה במקום הראשון, הוא בא לשרת את החברה. זאת היא המטרה שלו?

כן.

יעל: ביחס שלו, יש משהו אחר? הוא יותר עדין, יש משהו בתכונות?

הוא מתייחס אליהם כמו להכי קרובים שלו, וזה הכל. זה קובע את כל היתר. כולם צריכים להיות כמו הילדים שלו, זה ברור מי המנהיג. מנהיג, שמרגיש שכולם הם המשפחה שלו, הילדים שלו, שהוא דואג להם.

יעל: נעבור לקטע של הגאווה. בסופו של דבר אנחנו מודדים את עצמינו כלפי הסביבה שלנו. איך אני יודעת למקם את עצמי בחיים? אני ממקמת את עצמי כל הזמן ביחס למישהו אחר. והגאווה היא כלי המדידה שיש לי היום בחיים. זה הסרגל שמאפשר לי היום למדוד איפה אני נמצאת ביחס לעולם.

כן, וכל הזמן כך להתקדם. זאת אומרת להתנסות יותר.

יעל: אתה לוקח לי את הסרגל הזה.

כן.

יעל: אז מה נשאר לי, איך אני אוכל לחיות בכלל בלי גאווה?

נכון. אני לא אומר שאת יכולה לחיות. אני בכלל לא אומר לך שתנסי לשבור את הגאווה שלך.

יעל: אלא?

לא עושים כך. אלא במסגרת החינוך האינטגרלי, את תקבלי כלים איך להשתמש נכון באותה הגאווה. אנחנו לא מוחקים ולא שוברים את הגאווה. אנחנו משתמשים בה כדי לבנות יחס חדש לחברה.

כי גאווה היא כלפי הסביבה, כלפי החברה. אז אנחנו עכשיו רוצים את הגאווה הזאת להפוך לענווה. על ידי מה? שאני מתחיל לאהוב אותם. שאני מגיע למצב שהם קרובים שלי. שאני מתחיל לדאוג להם. ואז יוצא שאותה גאווה, שרציתי להיות מוצלח, כל אותם הכוחות, אני עכשיו מפנה אותם כדי לעשות להם טוב במקום רע.

יעל: מה ההבדל? אמרת להפוך גאווה לענווה, זה כמו לבטל אותה.

אני לא מבטל אותה. אני משתמש בכל הכוחות האלה.

יעל: אתה יכול לחדד קצת?

רק לטובת הציבור ולא לרעת הציבור. אני בזה לא מסרס את עצמי משום דבר, אני לא מונע מעצמי כלום. רק המפתח שלי, הכוונה שלי בכל פעולה ופעולה היא טובת הציבור ולא טובת עצמי. זה הכל. אני לא מדבר גאווה, ענווה, התנשאות. לא חשוב לי. העיקר בשבילנו זה להשתמש בכל כוחות האדם לטובת הסביבה.

יעל: יש לך איזה מצפן.

כן, ואז אני משתמש בו. את אומרת, "אז אני לא עושה שום דבר, אני לא מתקדמת בחיים, אני עושה מעצמי סמרטוט, עובדת כפועלת ניקיון בעירייה, לא. לטובת הציבור, אם אני יכולה, אני אעבוד אפילו עשרים שעות. ואני אעבוד במשרות הכי גבוהות. ואני אשפיע על כולם. ואני ארצה להיות גם ראש ממשלה. אם אני יכולה בזה להשפיע לציבור, ואני בטוחה שאני בזה אעשה טוב," ודאי. אז זה התנשאות או ענווה?

יעל: אז במה הגאווה תורמת לאדם?

בזה שהוא רוצה להיות יותר גדול מכולם בלהשפיע לזולת.

אורן: מה זאת אומרת?

התחרות נשארת.

אורן: אז במה הגאווה תורמת לאדם?

להיות הטוב ביותר בהשפעה לזולת.

אורן: מה זה השפעה לזולת?

לעשות טוב לזולת, לסביבה.

אורן: זאת אומרת להיות הכי טוב. לעשות טוב לכולם.

כן. ובזה מותר לי להתגאות. למה מותר לי להתגאות, לא בגלל ש"תראו מי אני", אלא מפני שאני רוצה בזה לתת דוגמה לאחרים, ולכן אני עושה את זה. אחרת הייתי באמת שותק.

אימא שרוצה לעשות משהו טוב לילד, היא צריכה להראות שהיא עושה לו את זה? לא. היא מגישה, תאכל, תהנה. זה מצד האהבה עושים. אבל לתת דוגמה לאחרים, אם היא רוצה להראות את זה למישהו אחר שגם יתייחס כך, אז היא עושה את זה דווקא בפרסום.

יעל: אמרת איך גאווה יכולה לתרום לחברה. ליחסים בין האנשים זה גם יכול לתרום? לחברה בכללה, הבנתי, לטבע בכללו הבנתי. אנחנו בסימן של ירוקים, וסביבה טובה, וכל הדברים האלה. תורם לטבע כי אנחנו לא הולכים נגדו, אנחנו הולכים אתו, בעדו.

אני חושב שזה לא כך, אבל נניח. אני חושב שהירוקים האלה לא תורמים לטבע. גם זה מצד הגאווה שלהם. הם רוצים, בהתנשאות שלהם, להיות למעלה מאחרים. נדמה להם שהם עושים את זה מטעם הכוח הטוב.

יעל: הענווה.

איזו ענווה.

יעל: איך גאווה יכולה לתרום ליחסים בין אנשים? אם אני לוקחת את המצפן ואני פועלת למען הציבור או למען עצמי, ואת כל הכוחות של הגאווה, ואני יוצרת תחרות חיובית לטובת הכיוון הזה, אז שירתתי את החברה. איך אני משרתת את היחסים באמצעות גאווה? יחסים בבית, במשפחה, בזוגיות, ביחסים הפשוטים שלנו של היומיום. האם גאווה יכולה לשרת יחסים פשוטים בין אנשים?

גאווה נכונה.

יעל: מה זה גאווה נכונה בהקשר הזה?

שאת רוצה להביא את המשפחה ליחסים טובים ביניכם.

יעל: כן.

אז את צריכה להראות לכולם מה זה נקרא התנהגות נכונה, יפה. ולעשות איתם סדנאות, ולהביא להם את יסודות היחסים הנכונים בין חברי המשפחה נניח. ועל ידי התרגילים להביא להם ידיעה, וגם איזה הרגלים ליחס טוב.

יעל: אני משתמשת בגאווה או בענווה כדי לעשות את זה נכון עם המשפחה שלי?

את משתמשת באהבה. לא בגאווה ולא בענווה.

יעל: זה ברור.

אהבה זה מה שמניע אותך. אם צריכה להיות קצת גאווה, אם צריכה להיות קצת ענווה, את משתמשת בהכל. כי האהבה שלך מכוונת אותך נכון, אם זה באמת אהבה.

יעל: ניקח מקום שאין לי אהבה, נניח בעבודה. בבית, יש כוח מאוד חזק של אהבה שאני יכולה גם לשחק עם הכוחות האחרים. אבל בעבודה, עם השכן שלי, איך שם אני יוצרת באמצעות גאווה וענווה יחסים טובים?

אני לא חושב ששניהם בכלל טובים ליצור איזה יחסים.

יעל: אתה יכול להסביר?

כי הגאווה מרחיקה.

יעל: נכון.

 וענווה זה משפיל. האנשים לא יכולים להבין אותך, אם את רוצה לבנות יחסים נכונים, בלי שאת מביאה להם איזו שיטת לימוד. שיטת הלימוד, קודם כל, צריכה לכלול בתוכה איזו מטרה יפה שחסרה לנו ואנחנו רוצים להשיג. באיזה מצב אנחנו נמצאים עכשיו, יחסית אומלל, לעומת מה שיכול להיות. ואיך להשיג את הדבר הטוב, שזה על ידי חיבור בינינו. למה דווקא החיבור בינינו יכול להיות הגורם לכל הטוב, וחוסר החיבור לכל הרע.

וכל זה לעשות בהדברות הדדית, שזה נקרא סדנה, לפי חוקי הסדנה. וכך מתוך זה מגיעים למה שמגיעים. קצת להוריד גאווה, קצת לפתח ענווה למה שיקרה. זאת אומרת בצורה לא מלאכותית, אלא רק על ידי עבודות כאלה בחברה.

אנחנו לא מדברים על ענווה. על המילה הזאת אנחנו בכלל לא מדברים. במיוחד לא מדברים על גאווה והתנשאות. הדברים האלה הם דוחים. "אני דווקא צריך לעקור את זה, וזה לא", מה פתאום. יש בזה הרבה דברים שאנשים שלא נמצאים בזה לא מסכימים. אלא רק מדוגמאות בסדנה אנחנו יכולים להביא אותם להבנת השיטה.

יעל: אני רוצה לדבר על גאווה קבוצתית, על גאוות יחידה. אתה יכול להגיד כמה מילים על גאוות יחידה, האם הדבר הזה טוב או לא?

אני הייתי למשל בתנועת נוער. באזור שלי היו כמה תנועות נוער במקביל, ואני זוכרת שלכל תנועה היה את הלבוש שלה, את המנהגים שלה. מצד אחד נעשינו מאוד מגובשים בתוך עצמנו, שירים משלנו וכולי. ומצד שני, נוצרה איזו עויינות כלפי הקבוצה השנייה. והשאלה אם גאוות יחידה, גאווה קבוצתית, היא דבר טוב או רע?

אני משתדל ללמד את התלמידים שלי להיות מאוד פלורליסטים. רק אדם שלא מזיק לדרך שלנו יכול להיכנס. אם ירצה לצאת, יכול לצאת. אני אומר להם, ולא פעם, שיש עוד הרבה קבוצות וכדאי לבדוק. אולי יש קבוצה מתאימה למישהו יותר מהקבוצה שלנו.

אני חושב שרק פתיחות צריכה להיות כאן, כאיזה מפתח להתפתחות הנכונה. תחרות להשגת המטרה הטובה, צריכה להיות רק בהישגים טובים. כמו שכתוב, "קנאת סופרים תרבה חוכמה"[1]. הקנאה של הסופרים היא קנאה מי יעשה טוב למען האהבה המשותפת. כמו ששני אנשים שאוהבים זה את זה, כל אחד משתדל להביא לשני כמה שיותר. כך צריך להיות יחס תחרותי בין הקבוצות. מה כל קבוצה עושה כדי לעזור לשנייה, ליהנות לשנייה.

יעל: ואז יש מקום לאיזה גיבוש בכל אחת מהקבוצות?

אז ודאי שמזה מתקרבים, ולא מתרחקים. ומה שהיה לכם, ודאי שגם הקבוצה הייתה אגואיסטית, וגם כל התנועות הן אגואיסטיות. זה יצר ביניהם עד שנאה. זה מה שאנחנו רואים גם במפלגות. במקום שכולם יעבדו למען המדינה, שכל אחד יעשה כמה שאפשר לטובת המדינה, שזה הבייבי הכללי שצריך להיות ביניהם, הם עושים אך ורק לטובת עצמם. לשבור את האחרים, זו המטרה. זו הפוליטיקה בינתיים בימינו.

יעל: ואם ניקח את זה לעולם העתידי שאתה מדבר עליו?

אנחנו לא נוכל להתקיים בעולם של היום, כי המשבר רק התחיל, אבל הוא ימשך עד שאנחנו נצטרך לשנות את הגישה שלנו. הפרדיגמה תשתנה לגמרי.

יעל: מבחינת הגאווה והיחסים בין הקבוצות, איך זה יהיה?

"על כל פשעים תכסה אהבה"[2] על זה אנחנו צריכים לעבוד. להתחיל להתפלפל מי יותר בענווה לעומת הגאווה, מזה לא יצא כלום. כי אם אנחנו נמצאים בזה, אנחנו תמיד נהיה עיוורים, ולא נוכל להבדיל בין גאווה טובה ורעה, וענווה טובה ורעה. יש כאלה שנמצאים בענווה, ש"תעשה איתי מה שאתה רוצה, אני עניו", ובזה דווקא מצביעים על גאוותם הגבוהה ביותר.

אורן: מה הסיכום לנושא הענווה?

ענווה, באמת המידה הגדולה ביותר, שעל ידי השימוש הנכון בה אנחנו יכולים להגיע לכוח עליון. לממד הבא שאנושות חייבת אליו לעלות לפי תכנית הטבע. אבל כדי לעלות לזה, אנחנו צריכים לפתח "ואהבת לרעך כמוך"[3]. על ידי זה אנחנו מגיעים לשורש הענווה.

[1] מסכת בבא בתרא דף כ"א, א'.

[2] משלי י', י"ב.

[3] ויקרא י"ט, י"ח.

לחצו כאן להורדה