חיים חדשים - תוכנית 367 - הקרבה עצמית

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו רוצים לדבר היום בצורה אמיצה על המושג אומץ. אומץ זה משהו שלוקח אותנו בחיים לכל מיני מקומות. לפעמים אלה דברים שקשורים אלינו עצמנו, ולפעמים זה היחס שלנו לאחרים. מאז שהיינו קטנים אמרו לנו שאומץ זו תכונה חשובה, ומי שהוא אמיץ הוא מצליח וזה משהו שכדאי להגיע אליו בחיים. ננסה היום לברר את המושגים האלה בתוך מערכות היחסים בינינו, בתוך הקשרים בינינו, על מנת ליצור לנו אווירה חדשה, חיים חדשים, חיים טובים יותר.

יעל: אנחנו עַם שחלק גדול מההיסטוריה שלו מבוססת על סיפורי גבורה, על אומץ. אנחנו נותנים על זה אותות הוקרה, צל"שים. אנחנו מכירים את זה מכל המלחמות שלנו, אנחנו מכירים את זה מהשואה. העם שלנו הוא עם שרווי סיפורי גבורה, וסיפורי הגבורה מלווים אותו לאורך כל ההיסטוריה.

אחד הדברים שבאמת מדהימים אותי, הוא למשל סיטואציה של חייל במצב של מלחמה. איך חייל שהוא בחור בן 20 נקלע לסיטואציה, שהיא סיטואציה בלתי אפשרית הרבה מאוד פעמים, ומגיע למצב שהוא מוכן להקריב את חייו באומץ עילאי, בגבורה יוצאת דופן למען אחרים, כשזה מנוגד ליצר הטבעי והראשוני ביותר של כל אדם, שזה יצר החיים האישי שלו. איך הקונפליקט הזה נמצא בעת ובעונה אחת באותו אדם, ומה שהוא בוחר זה להציל את החיים של חברו ולא לדאוג לחיים האישיים שלו. איך אנחנו מסבירים את התופעה המאוד מיוחדת הזאת?

זו תופעה מיוחדת לאדם אבל לא כל כך מיוחדת לחיות. שם זה אינסטינקט פשוט, בריא, טבעי. אם אני רואה שאני יותר חזק, אני מנצח, ואני מנצל את המעמד שלי בכל וכל, ואין לי בזה שום רחמנות על האחרים. בבני אדם לא. בבני אדם אם ניצחתי, אז לאחר מכן אני רוצה להראות כמה שאני רחב לב, רחב יד, ויכול לרחם עליהם, ושאני לא סתם חזק, חוץ מכוח יש לי גם לב וכן הלאה. זה טבעי לאדם.

כלומר, אחרי שהראיתי לכולם את מעשה הגבורה שלי, שאני מתגבר על מישהו, האם אני עכשיו הורג אותו ואוכל אותו כמו חיות או לא? יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, ודווקא מספיק לי להראות את הגבורה שלי ובזה השתמשתי בו, ואני כבר לא צריך יותר. אני מנצל אותו לכיוון הפוך. אני מראה עד כמה אני לארז', עד כמה אני יודע לעזור לכולם, עד כמה אני טוב לאחרים, על אותו איש או אותה מדינה או אותו מקרה, ששם הראיתי קודם לכולם שאני בלי פשרות בצורה האכזרית ביותר מנצח ומדכא את כולם.

 יעל: את זה אני יכולה להבין כשזה לא עומד מול סכנת חיים. אם אני לוקחת סיפור אמיתי מהחיים של חייל, העושה סיור ליד הגבול עם שלושה חיילים שלו, ופתאום יש שם חוליה של מחבלים. חוליית המחבלים מתחילה לירות עליהם ומתפתח קרב. עד לכאן הכל בסדר. אותו מפקד מגלה פתאום שבינו לבין שאר החיילים שלו יש שני מחבלים והוא מתחיל לירות עליהם. הוא מתחיל לירות עליהם ופתאום הנשק שלו נעצר. בשלב זה הוא יכול לברוח, הוא יכול להתכופף, להגן על החיים שלו, ובחלק הזה הוא נאמן לעצמו, לחייו שלו. אבל מה שהוא עושה הוא מתנפל על המחבל, ומסכן את חייו. אותו דבר אנחנו מכירים למשל בקניונים, יש מאבטח שמזהה אדם חשוד, הוא יכול לברוח, כי הוא רוצה להציל את חייו, הוא מזהה שיש כאן איזו סכנה. היו מקרים שאותו אדם קפץ על אותו מחבל, הציל את החיים של האחרים ובהרבה מקרים במחיר החיים האישיים שלו. מה גורם לאותו בן אדם לעשות את אותם מעשים שהם כביכול נגד החיים, נגד יצר החיים?

זו נקודה שקיימת בתוך האדם בנוסף לחיות. אצל חיות זה בולט יותר כשהן עושות את זה אך ורק כדי להגן או על בעל הבית שלהן, או על המשפחה שלהן, או על עצמן. בעל הבית הכוונה גם לאותו שטח שם הן נמצאות, שם הן נלחמות, כי לכל חיה יש טרטוריה משלה, הן מכירות את זה ומבינות את זה.

באדם ישנה בנוסף הבחנה מאוד מיוחדת, שהוא יכול לקבל את הזולת, את החברים, את הקבוצה שלו או בצבא או במקום אחר, כמו את עצמו ואפילו עוד יותר גבוה מעצמו, כך שמסוגל לסכן את חייו כדי להציל אותם, כדי להגן עליהם. זה באמת קורה באדם מה שלא קורה בבהמה, בדרגת החי. מפני שבתוך האדם ישנן כאלו התחלות, הבחנות, הכנות לחיבור עם הזולת לגוף אחד. זה מה שאנחנו נצטרך לעשות בעתיד, ולזה כל המשבר הכללי הנוכחי מקדם אותנו.

 אורן: תסביר את המשפט הזה. אתה אומר שהאדם מסוגל לסכן את חייו בעבור האחרים בגלל שיש בו בפנים איזו הכנה, וזה מה שמבדיל אותנו מבעלי חיים.

יש לי הכנה לחיבור עם הזולת, להרגשת הזולת כמו את עצמי. לחיות אין דבר כזה.

 אורן: זה מה שמבדיל את האדם מבעלי חיים?

כן.

 אורן: תדייק את הנקודה, מה מבדיל אדם מבעלי חיים? מה זה שיש בי הכנה?

יכולת להרגשת הזולת.

 יעל: היא כבר קיימת בתוכי?

כן, רק מאוד מאוד עמוק, צריכים הרבה תרגילים כדי להוציא את אותה יכולת החוצה.

 יעל: למה במצבים מסוימים במצבי קצה היא יוצאת, ובמצבים אחרים היא לא יוצאת?

אני חושב שהיא לא יוצאת. היא יכולה לצאת רק על ידי שיטות מיוחדות של טיפול בה. מה שאת מרגישה בזמני סכנה, שאת תולה את עצמך בזולת, ואז נראה לך שהזולת ואת נמצאים בחיים המשותפים ותלויים זה בזה, שבזה את מתבלבלת בין הביטחון שלך לביטחון הזולת, שצריכים להגן עליהם ואז גם לך יהיה מזה מקום בטוח, לא על זה אני מדבר. אני מדבר במצב יותר גבוה, שאני לא מתחשב בביטחון שלי, אלא מתחשב רק בטובת הזולת. זו כבר דרגה שבעולם שלנו היא לא קיימת.

 יעל: התחלנו את הכל מזה שאמרנו שבן אדם מקריב את החיים שלו למען מישהו אחר.

 זה קורה בכל אומה, בכל מקום. כל יום בעולם אנחנו יכולים לספור לא אחד ולא שניים של מקרים כאלה. זה קורה, זה טבעי. זה טבעי לאדם כי הוא לא חי, הוא גם אדם, וההבדל בינו לבין החי שיש לו עניין של הסביבה, עניין של האומה, של המדינה, וכך אנחנו. לא חסרות דוגמאות של אנשים שמקריבים את עצמם, שהולכים למות. "טוב למות בעד ארצנו".

 יעל: אתה שייכת את זה לאותה יכולת פנימית שיש לאדם שהיא די מוסתרת.

היא מוסתרת כי ביומיום אנחנו לא מפתחים אותה, לא מגלים, לא מראים אותה, לא מתגאים בזה, אבל היא ישנה. ובכל אומה, בכל אדם ישנו דבר כזה, אפשר לפתח את זה. שאדם מגיע לצבא, למקומות מיוחדים, שם מפתחים לו את זה.

 יעל: מה זו היכולת הזאת?

יכולת להקריב את עצמו למען החברה, למען הזולת, למען הפלוגה הכי בטוח.

 יעל: ואז איפה יצר החיים שלו, איפה הרצון שלו להמשיך ולחיות מול הדבר הזה?

הוא מתחיל להרגיש את אחרים כמו את עצמו.

 יעל: זה מצב מאוד מיוחד, זה לא מצב שאנחנו מרגישים אותו ביומיום בדרך כלל.

נכון, ביומיום ברחוב את לא מרגישה את זה, אבל במקומות ששם צריכים, שם מפתחים את זה ומרגישים זאת יומיום.

 יעל: איך אפשר לפתח את זה?

על ידי תרגילים.

 יעל: כמו מה?

בצבא יודעים. היית בצבא?

 יעל: נכון, אני לא הרגשתי שעשו עלי שום תרגילים כאלה.

אם אנחנו מדברים על שדה קרב, אז שם כל אחד תלוי באחרים, לכן מפתחים בכל אחד את הרגשת האחרים, שהם נמצאים ממש בכור אחד.

אורן: ברגע נתון, בסיטואציה מסוימת, נניח עשית אימונים בצבא וכן הלאה,

אתה היית טנקיסט?

 אורן: כן.

אז לא מרגישים כך בתוך המכונה הזאת?

 אורן: לא השתתפתי בקרב עם הטנק שלי, רק באימונים. לא היו בשנים האלה קרבות. אני רוצה להבין, כשהיו קרבות ואנשים עמדו בסיטואציה הזאת והצבא הכין אותם, והפלוגה, ואחוות לוחמים וכל מה שהיה.

היתה הכוונה.

 אורן: ברור, וכל מה שאנחנו יודעים ולומדים. אחרי כל האימונים,  יש אימונים ויש את הקרב. ברגע האמת אדם מסוים כן יפעל בגבורה וימסור את חייו עבור אחרים ואדם מסוים לא, מה מבדיל ביניהם?

האם יש נקודה בולטת או לא, כי כל אחד בכל זאת שונה מהשני. זה דבר כזה, אחד בורח והשני הולך ונלחם עבור האחרים.

 אורן: עד הסוף.

כן.

 אורן: אז בוא ננסה להגדיר את הנקודה, מהי הנקודה הזאת?

זו נקודת הרגשת הזולת כמו את עצמו.

 אורן: מה זה להרגיש את הזולת כמו את עצמי?

יש באדם נקודה של חיבור בין כולם, כשכולנו שייכים למקור אחד, נניח לאדם וחוה. כולם שייכים למקור אחד, שם במקור האחד שלנו בטבע אנחנו נמצאים בעליון שלנו, נניח באמא שלנו, ששם כולנו נמצאים כאחד. ואז התחלקנו, נפרדנו, יצאנו מאותו מקום, בזמנים שונים, בגופים שונים, כל אחד בתכונות שונות. אבל כשאפילו התרחקנו מאותו המקור הראשון שהיה פעם שלנו, אנחנו גם היום יכולים להשתמש באותה הנקודה איפה שאנחנו נכללים שם כאחד, "כאיש אחד בלב אחד".

 יעל: אם אנחנו רוצים להשתמש יותר באותה נקודה, כי אתה מתאר שיש אמא אחת שממנה יצאו הרבה מאוד סוגים של אנשים עם כל מיני תכונות, זה הרגיש לי כמו משפחה.

במשך ההיסטוריה.

 יעל: זאת היתה ההרגשה הראשונה שלי. גם במשפחה שלי, יש אנשים שונים ממשפחות שונות, עם תכונות, הכל מאוד מעורבב. אני במשפחה הייתי מאוד רוצה שאותו מקום של הרגשה של הזולת יהיה נוכח הרבה יותר מאשר הוא נוכח בו היום. היום הטבע הבסיסי שלנו זה שכל אחד מושך, גם בתוך המשפחה.

זה לא שייך אחד לשני, מה שאת מבקשת. את אומרת כך, יש לי חמישה ילדים, אני אמא, אני רוצה שהילדים האלה יהיו קשורים אחד לשני, ירגישו כאחים ששייכים לאותו מקור, שזה אני, ויהיו תלויים, לא תלויים ממש אלא קשורים בי ואחד בשני, שיהיו אחים יפים וטובים.

 יעל: נכון.

אני מדבר על נקודה אחרת של חיבור, על נקודה רוחנית, פנימית באדם ולא גשמית שהגופים יצאו.

 אורן: אני רוצה לחזור רגע לחייל בקרב.

חייל בקרב הוא ממש אגואיסט. הוא עובד למען הטנק שלו, למען הפלוגה שלו וזהו. הוא לא יודע עם, מדינה, עולם, כל מיני כאלה דברים, זה בשבילו מעל התפיסה, אם אנחנו מדברים על חייל בשטח.

 אורן: אמרנו קודם שננסה להבדיל בין שניים. אחד שברח מרגע האמת, ואחד שנשאר והקריב את עצמו בשביל החברים שלו. מה מבדיל בין זה שמסר את נפשו עבור החברים שלו, לבין זה שלא עשה את זה. לאו דווקא ברח פשוט לא עשה את זה, לא עשה את הפעולה האקטיבית של להקריב את חייו עבור האחרים.

כי לא היה יכול. אולי התרגילים לא פעלו עליו, אולי הוא בעצמו מתוך זה שהתרגילים היו לא מספיק חזקים בשבילו, כי הוא אגואיסט יותר גדול מהאחרים. אולי זה לא שהתרגילים לא היו חזקים אלא זה אותו דבר רק מהצד השני, האגו שלו היה מאוד, מאוד חזק. הנקודה הזאת, הפנינה הזאת הייתה נסתרת יותר מאשר אצל האחרים. אי אפשר להאשים את האדם בזה שכך הוא מתנהג אלא להאשים, אם כבר, את השיטה שעל אחדים היא פועלת ועל כמוהו לא פועלת.

 אורן: אז יש פה שני דברים שונים שמצטברים ביחד. יש את הנקודה הפנימית העמוקה שיושבת בתוך האדם שממנה הוא מרגיש שהוא ואחרים זה אחד, עד כמה היא גבוהה באדם או יותר נסתרת. ויש עד כמה אימנו אותו בצבא, כמערכת, לפתח את הרגשת הקשר עם האחרים.

אבל הרגשת הקשר עם האחרים, כמו שאנחנו מאמנים אותם בצבא, זו הרגשה אגואיסטית שהוא נלחם עבור הפלוגה שלו, עבור הקבוצה שלו, זה לא למען משהו שזה הפוך ממנו.

 אורן: כלומר?

זה לא אותו האומץ שאנחנו בדרך כלל מדברים עליו, שזו אמת, תקנה ואל תמכור.

 אורן: כלומר, אני לא מבין.

מדובר על רעיון מופשט, על מצב שאדם הולך למען האמת הפנימית שלו.

 אורן: מה זה אדם הולך למען האמת הפנימית שלו?

יש בו איזו נקודה שהוא מגלה אותה, שהיא חשובה יותר מכל החיים שלו, מכל החיים האלה הגשמיים. שלא חשוב לו איך ומתי הוא יסיים ובאיזו צורה, את החיים הגשמיים, העיקר בשבילו שהוא משיג את הנקודה הזאת.

יעל: חשוב להיות בנקודה הזאת, כדאי להיות בנקודה הזאת?

בשבילו זה חשוב. מה זה חשוב וכדאי, זו שאלה אגואיסטית.

 יעל: כן.

אצלו זו אמת. זה משהו הפוך מהחשבון האגואיסטי. זה הפוך מהחשבון האגואיסטי מפני שאין הצדקה לרכוש את הנקודה הזאת של אמת בשום מדידות אגואיסטיות של העולם הזה. מה זה יתן לי? לא כסף, לא כבוד, לא שליטה, לא בריאות, לא אריכות ימים, לא כלום.

 יעל: אז מה זה יתן לי באמת?

זאת השאלה. זה יתן לי השגת האמת.

 אורן: אמרת שאדם לא משנה לו אפילו איך ומתי הוא יסיים את חייו בשביל זה?

כן.

 אורן: אז זה יכול להגיע למצב שהוא כאילו מוסר את נפשו אפילו על האמת הזאת?

אין בעיה.

 אורן: מה זאת אומרת אין בעיה?

אין בעיה, כי האמת יותר חשובה. אם אני משיג אותה, החיים האלה נראים לי הרבה פחות מהשגת האמת. החיים האלה זה לא הערך העליון ממש. הרי דברנו איך אנחנו מוסרים אותם בעד פלוגה, או בעד משפחה, או בעד עוד משהו.

 אורן: אז מה יותר עליון מהחיים האלה?

האמת.

 אורן: אתה אומר שערך האמת חשוב לאדם יותר מערך החיים. האדם יכול להגיע למצב שהאמת יותר חשובה לו מלחיות.

בשביל זה הוא בכלל חי בחיים האלה. אם הוא משיג את הנקודה, הוא כבר מימש את כל העולם.

 אורן: האם יש קשר בין הנקודה של האמת לבין הנקודה של החיבור בין כולם למקור אחד?

כן. כך הוא משיג את נקודת האמת. בזה שאני מחבר את כולם יחד למקור אחד שלנו שהוא קדמון, עליון, אני מתחיל להרגיש את נקודת המוצא שלנו שנמצאת בטבע. בזה אני משיג את האמת, ואז אני משיג את אהבת הזולת, ואני כבר לא מרגיש הבדל בין הזולת וביני. כל העולם הופך להיות ממש קרוב אליי כמו שאני קרוב לעצמי, ועוד יותר מזה, כי כל העולם נעשה כמוני. כי מה אני לעומת כל העולם? נקודה שחורה קטנטנה. אז במידה הזאת אני מתחיל להחשיב את העולם לעומת עצמי. במידה הזאת יש לי כוח להשפיע לעולם, לתת לעולם, לדאוג לעולם בכל כוחותיי. ואז יוצא שאני מגיע למידת ההשפעה, למידת האהבה לטבע, לכל העולם, ומרגע זה והלאה המצב של אומץ הופך להיות מצב נוח, טוב, קל. והשינוי קורה כי אני הפכתי את החשיבות של העולם ושל עצמי.

יעל: אתה כאילו לוקח משקפיים שבהם אתה רואה את העולם עכשיו, ואתה ממש מחליף למשקפיים אחרות לגמרי, תלת ממדיות, שדרכן אתה רואה עולם אחר לגמרי, כל מה שהיה חשוב לך לפני כן כבר פחות חשוב. איך מחליפים את המשקפיים האלה?

על ידי תרגילים בתוך החברה, על ידי השתוקקות לגילוי אותה נקודת האמת. אם אני עושה את התרגילים הנכונים בתוך החברה כדי להשיג את נקודת האמת, אני משיג את נקודת האמת שנמצאת במרכז החברה, במרכז העיגול שלנו, שבו נמצאים אני וחבריי. ואז אני משיג את נקודת האמת שלא שייכת לאף אחד, ושייכת לכולם. היא לא שייכת לאף אחד מפני שהיא יותר עליונה, ושייכת לכולם מפני שכולם מקבלים ממנה.

אנחנו צריכים אומץ הדדי, משותף, קולקטיבי, כדי לגלות את הנקודה הזאת. כשאני נמצא באיזה מקום בעיגול, אני בעצמי לא מסוגל לגלות את המרכז מהנקודה שלי, לזה אני צריך עוד מישהו ועוד מישהו שיתקשרו לזה. והשילוב של הכוחות שלנו, ועד כמה שאנחנו משלבים את הכוחות שלנו כדי שהם יהיו שווים, שהם יהיו מכוונים זה לזה, בכך אנחנו מאתרים את מצב המרכז ואיפה הוא נמצא. הוא נמצא איפה שכל אחד נעלם מהרגשת עצמו, ומרגיש את האחרים במקום את עצמו.

 יעל: אתה לא מדבר על אומץ של בן אדם בודד, אתה מדבר על אומץ קולקטיבי.

כדי להשיג על ידי האומץ הפרטי שלי, את נקודת האמת הפרטית שלי, אני חייב את החיבור עם החברים.

 יעל: אנחנו בעצם מגלים ביחד את אותה נקודת אומץ קולקטיבית, את אותה נקודה שאמרת שנמצאת באמצע, שלא שייכת לאף אחד אבל שייכת לכולנו. האם המטרה היא לגלות את הנקודה שלי, או לגלות את הנקודה באמצע?

זה אותו דבר. לכל אלה הנמצאים יחד בחיבור, הנקודה האמצעית היא אותה נקודה של כולם.

 יעל: איך היא נוצרת?

על ידי היחס ההדדי שלנו, על ידי האומץ הקולקטיבי שלנו.

 יעל: בקשר לאותה פלוגה של חיילים, איך אתה יכול להשליך את כל מה שאמרת עכשיו על אותה פלוגת חיילים?

זה לא חשוב אם זו פלוגה, או שאנחנו לוקחים אזרחים ועושים איתם תרגיל כזה.

אני לוקח את החיילים ואני עובד איתם, כך שכל אחד מהם מתעלה מעל עצמו, מתחיל להרגיש חיים משותפים, מרגיש שהחשיבות של החברים היא כמו החשיבות שלו, מפני שכולם אחראים על כולם. למשל בחיל השריון, כולם נמצאים בתוך קופסה משוריינת, וכולם תלויים בכולם. אם אחד נפגע אז נפגעים כולם, אם מצליחים אז מצליחים כולם, מנצחים כולם. יש להם אומץ משותף וחיפוש נקודת ניצחון משותפת.

יעל: בצבא הם באמת באותו טנק, ואם הוא נפגע מפגז כולם נשרפים, אבל מה קורה אם אני רוצה להוציא את זה מהצבא לחיים בחוץ?

את צריכה להסביר לכל האנושות שכולם נמצאים באותו טנק, על פני אותו כדור הארץ הקטן, שבקרוב אולי יתהפך. אני לא יודע איך, אבל כך אומרים המדענים. את צריכה להסביר שאנחנו צריכים להרגיש שאנחנו באמת נמצאים במצב הרבה יותר גרוע מאשר בטנק. כאן אין לנו שום שריון שמגן עלינו.

 אורן: אמרת קודם שהאחרים הופכים להיות לַאדם קרובים כמו עצמו?

יותר מזה, כי כמו עצמו הוא בהמה, והאחרים עוזרים לו למצוא את נקודת האמת שהיא יותר גבוהה מהבהמה שלו, שהיא נקודה של האידיאל העליון. אז כמו אותה נקודה שעל ידה הוא מוצא ומפתח, גם האחרים הם בחשיבות יותר מעצמו כאמצעי להשגת אותה המטרה. כי בלי האמצעי הזה הוא לא ישיג.

 אורן: כשאדם מגיע להרגשה שהאחרים חשובים לו כמו עצמו, ואפילו יותר מעצמו, זה נקרא שהוא הגיע לנקודה של האמת?

הוא בדרך אליה.

 אורן: מה היא נקודת האמת עצמה?

הוא מוצא את נקודת האמת איפה שהוא נכלל בתוך האחרים, כך שאת כל האומץ שלו, את כל הכוחות שלו, את כל היכולות שלו, הוא מוסר לאחרים. כי אז הוא מגיע לתכונת ההשפעה, ובזה הוא מזדהה עם הכוח הכללי שבטבע.

לחצו כאן להורדה