חיים חדשים - תוכנית 374 - האוכל - חוויה לכל החושים

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לך הרב דוקטור מיכאל לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: במסגרת סדרת השיחות הלימודיות שלנו "חיים חדשים", אנחנו רוצים לפתוח הפעם שולחן ולדבר על אוכל. אוכל זו חגיגה לכל החושים, הטעמים, הריחות והתרבויות. ננסה להבין מדוע האוכל תופס מקום כל כך מרכזי בחיים שלנו, ואיך נוכל ליצור לעצמנו חיים טובים יותר ומאושרים יותר.

ניצה: בתקופה האחרונה נושא האוכל הפך לנושא מרכזי בחיים שלנו. העיסוק סביבו הפך למקור הנאה בשבילנו, ואולי אפילו סוג של בילוי מועדף. יש הרבה מסעדות, ברים, פאבים, שווקים. העיסוק סביב נושא הבישול והאכילה נעשה משהו מאוד מרכזי. אמנם האוכל הוא דבר בסיסי, אנחנו אוכלים כדי לקיים את עצמנו, אבל בתקופה האחרונה העיסוק שלנו סביב הנושא האוכל הוא משהו הרבה יותר רחב, הוא מתאר ממש תופעה חברתית, תרבותית בכל העולם.

זה בדיוק הנושא שאנחנו רוצים לשוחח עליו, ולהבין מה כל כך מיוחד בכל נושא האוכל והאכילה המשותפת.

השאלה שלי, איך הפכנו את נושא האוכל, שהוא דבר כל כך בסיסי, למשהו מרכזי בחיינו?

אנחנו מתפתחים על ידי הרצון לקבל שלנו, הרצון ליהנות, ומפני שהאגו שלנו מתפתח מדור לדור, אנחנו מפתחים כל מיני צורות חיים. יש לנו רצון לאוכל, למין ולמשפחה, אלה רצונות ששיכים לגוף, אחריהם באים הרצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות, אלה רצונות ששיכים יותר לדרגה האנושית שבנו. מתוך שישה ערוצים מיוחדים שמביאים הנאה לרצון ליהנות שלנו, כי ליהנות זה הרצון הבסיסי שלנו, אז האוכל, המזון, הוא הרצון הראשון שלנו. מדוע? כי קודם כל זה הבסיס כדי להתקיים, בלעדיו אי אפשר. אנחנו כל הזמן צריכים להזין את הגוף שלנו באנרגיה שבאה לנו מהאוכל. כל הגוף שלנו קיים בעצם רק מפני שהוא סופג וסופג מבחוץ. אם נבדוק את הגוף שלנו, נראה שרוב התאים במוח שלנו, כּל פנים הקרקפת שלנו הם תאי ריח. יש לנו שדות של תאים שמיועדים לקלוט ריחות. כך התפתחנו. בעבר זה היה מאוד חשוב לנו, עכשיו כבר אין לנו צורך בזה, אבל כך היה פעם. 

גם הטעם היה מאוד חשוב, כשהתפתחנו בדרגת החי זו הייתה בדיקה לחיים או למוות, כי לפי הריח והטעם בדקנו האם משהו טוב או לא טוב לאכילה. אבל כשהגענו לדרגת המדבר, אז במְקום לחפש ולמצוא את האוכל, התחלנו לייצר אותו בעצמנו. לכן במקום לצוד איזו ממוטה, יש לנו היום פרות, כבשים למיניהם, תרנגולים וכן הלאה. במקום לחפש צמחים, שורשים או אגוזים, אנחנו מפתחים היום את הכל בעצמנו. בצורה כזאת האדם הפך את עניין האוכל לתעשייה. כל אחד ואחד פיתח את סוג האוכל בהתאם למקום ששם הוא חי. כי לא בכל מקום אפשר לגדל את כל מה שבא לך. כך היה עד הזמן האחרון. 

אבל בזמן האחרון, בעשרות השנים האחרונות, הגענו למצב שאנחנו יכולים לגדל כל דבר בכל מצב. זה רק תלוי בכדאיות, יש כאן עניין של אנרגיה והשקעה, אבל זה אפשרי. לכן מפני שהתפתחנו משך ההיסטוריה בהתאם למקום ששם חיינו, יוצא שיש מדינות שמתקיימות על דגים וכאלה שמתקיימות יותר על בשר, על תפוחי אדמה או תירס ועוד. הכל בהתאם לתוצרת שקיימת במדינה, ובהתאם לזה נקבע גם האופי של העם.

אם כולנו יצאנו פעם מבבל, התפתחנו והתרחקנו זה מזה, אז חלק מההתקדמות שלנו הייתה בזה שלכל אחד היו מאכלים משלו בהתאם למקום ששם הוא חי. אבל מפני שהגענו היום למצב שאנחנו יכולים לספק לעצמנו כמעט כל דבר, וכל אחד, כל עם וכל מדינה רוצה להרוויח, אז התחיל כבר עניין של פרסום המאכלים. אין מי שלא מכיר את הפסטה ואת המקרונים למיניהם, את הסושי, את האוכל היפני. זה הופך להיות נגיש לכל אחד ואחד. כולם שותים טקילה, למרות שרק לפני ארבע מאות שנה הבאנו תפוחי אדמה מאמריקה, עגבניות ועוד. אבל מי זוכר בכלל, כל אחד חושב שזה צמח לידו.

בעשרות השנים האחרונות אנחנו כבר סופגים זה מזה כל מיני ההתרשמויות ממאכלים. הגענו למצב שקוקה קולה ומקדונלדס כבר לא מזוהים כמוצר אמריקאי, הוא מקובל בכל מקום, וזה דווקא מצליח. המעניין שזה מצליח בגלל הסטנדרט, כי מקדונלדס וקוקה קולה קיימים בכל מקום בעולם והם בדיוק באותו טעם, באותו סטייל, המרכיבים הם אותם מרכיבים. הגענו למצב שכבר משתדלים לעשות כך שהטעם לא יהיה תלוי בשום הבחן מקומי, וזה טוב.

אני לא יכול לשכוח את הפיצה הכי טובה שאכלתי בתחנת הרכבת ברומא. עמדתי בתור אולי 15 דקות, אבל כשסיימתי עמדתי שוב ושוב בתור. אני עדין זוכר, אכלתי בעמידה, אבל הפיצה הייתה דקה וטעימה, אני לא יכול לשכוח  אותה, למרות שעברו 20 שנה ואפילו יותר.

אני חושב שבמהלך הזמן האנשים ייקחו דוגמה ממקדונלדס ומקוקה קולה, והטעם של כל המאכלים יהיה סטנדרטי ומוכר. הפיצה או נניח הסלט היווני יהיו בדיוק באותו טעם וסגנון בכל מקום. זאת אומרת האנשים יקבלו את מה שהם רוצים, והם יתרגלו. יש לנו גם תעשייה גדולה של ריחות וטעמים. אסור לנו לשכוח שבימי קדם היו מפזרים בזמן האוכל טעמים וריחות בהתאם לסוג המאכלים.

ניצה: היכן הם פיזרו ריחות?

סביב למקום ששם הם אכלו. זה יכול היה להיות ריח של בשר מעושן, דגים, משהו מתוק, וזה  היה חלק בלתי נפרד מהמזון. כך היה מקובל, האדם לא הרגיש שבע אם הוא לא ספג גם את הריחות. זה היה תפקיד של אנשים מיוחדים. בתעשייה של אז היו מומחים שהוסיפו ריח לכל מאכל, במיוחד אם זאת הייתה סעודה חשובה. היום אין בזה עניין. אנחנו גם לא מבינים מדוע כל אחד שופך על עצמו כל כך הרבה ריחות בשמים למיניהם,. כל אחד מפיץ ריח לכיוון אחר.

אנחנו עדיין במצב של מעבר, עדיין לא פתרנו את עניין הטעמים והריחות. מלבד זה אנחנו עדיין שבויים בידיים של בעלי הבתים, בידי הקפיטליסטים, כי העיקר בשבילם זה להרוויח. כל האוכלוסייה, מיליארדי אנשים עדיין לא קובעים מה הם רוצים בעצמם. אנחנו נאלצים לרצות את מה שרוצים אותם אלה שמוכרים לנו פלסטיק במחיר של זהב.

לכן המצב עדיין לא מיוצב. אני מקווה מאוד שבהתאם לכמה שנרגיש שאנחנו מחוברים, כי יש בינינו קשרים רבים ותלות הדדית, וכצרכני אוכל, ריחות וטעמים, אנחנו נתחיל לקבוע מה טוב בשבילנו. וזה לא יהיה רק בגלל הטעם, אלא מפני שזו תהיה מעין סיבה שמקשרת בינינו. כי האוכל מהווה מרכיב לפתיחות והכרות של אומה כלפי אומה. מאז ומתמיד הסעודה עצמה הייתה מקום מפגש, מקום להדברות, מקום להתחברות. לכן אני חושב שככל שהעולם האינטגראלי מתקרב ומתגלה, כך תגדל הדרישה מצד הצרכנים. אנחנו נזמין את מה שטוב לנו ואת מה שאנחנו רוצים.

אנחנו נזלזל בפרסום של היצרנים מפני שהוא נובע מתוך הרצון להרוויח עלינו, אנחנו נרצה משהו שיחבר בינינו. זאת אומרת לא יהיו לנו אולי הרבה סוגי מאכלים, אבל הם יהיו כאלה שפחות או יותר מקובלים על כולם. כי בכל זאת לכל אחד יש טעמים משלו, אבל האוכל יהיה כסימן לחיבור. כי אני לא אמלא את בטני במאכלים האלה וארגיש שבלעתי משהו שיגרום לי מצב לא נעים, אלא שדרכו אני אשיג חיבור, הכרות, טעמים נוספים, כי אני אעשה זאת באווירה חברתית, טובה, יפה, ידידותית.  במקום שאנחנו נאכל בעמידה או נשב באיזו פינה במקום כלשהו, אנחנו נבנה מקומות שאנשים יוכלו להתקשר זה עם זה. גם המוסיקה, גם האווירה שם תהיה כזאת שאדם לא יכנס לשם כדי לקבל טעמים מהמנה שהוא מקבל, אלא מהאנשים, מהחום, מהחיבור. זה ייתן לו כזה מילוי שהוא לא ישכח אותו. זה בעצם העניין, נקווה שאנחנו עוד נראה את זה.

ניצה: אני יכולה לספר שמתוך הכרות שלי עם התחום הזה, יש בשנים האחרונות מעבר למה שאותו התחלת לתאר עכשיו. הרשתות האלה כמו מקדונלדס וכן הלאה קצת ירדו, המזנון המהיר קיים אבל זה לא מה שמתעסקים בו.

אני אומר שזה טוב, מפני שמה שטוב במקדונלדס הוא, שאני נכנס כצרכן רגיל לכל מקום שיהיה בעולם, אני יכול לסגור את העיניים ולהיכנס לשם, ואני לא יכול להבדיל האם זה נמצא בפריז, בברלין, בניו יורק ובמקום כלשהו בבייג'ין, לא חשוב איפה.

ניצה: זה על תרבותי.

זה עד כדי כך שאי אפשר להבדיל.

ניצה: נכון.

זה מה שמיוחד בהם, ואת זה אני מאוד מכבד.

ניצה: שזה לא תלוי במקום ובתרבות.

כן, ואז בצורה כזאת אף אחד לא מפחד, הוא יודע לאן הוא הולך, הוא יודע מה הוא מקבל. זה הפלוס הגדול, התועלת הגדולה שיש בזה, שאדם יודע בדיוק במה מאכילים אותו.

ניצה: לצד זה מתפתח טרנד חדש, הרבה מאוד מטבחים שבהם יש עירוב טעמים, כל מיני מיקסים. עירוב טעמים מהמזרח ומהמערב, ושילוב תבלינים מכל מיני מקומות. ועוד דבר מאוד מעניין שמתפתח בשנים האחרונות הוא ישיבה סביב שולחן, שבו לא כל אחד מקבל מנה אישית גדולה בצלחת שלו, אלא יש הרבה מאוד מנות מרכזיות, זה מקובל באזור הים התיכון, ביוון, בקפריסין אבל גם במקומות אחרים, במזרח הרחוק ובספרד. בהרבה מקומות מגישים צלחות מרכזיות ואנשים פשוט נהנים לטעום ולהכניס את המזלג שלהם לתוך הצלחות המרכזיות האלה.

אז מה שעכשיו תיארת כבר מתחיל להתרחש באופן כלשהו. אז מה מיוחד במה שעכשיו תיארת, שהוא באמת השלב הבא של ההתכנסות סביב האוכל, שייתן את הטעמים הנוספים שדיברת עליהם, טעמים שבאים לא רק מהאוכל אלא גם מחיבור בין אנשים?

אם נסתכל על חיות, נראה שאף חיה לא מוסרת את המזון שלה לחיה אחרת, אלא אם כן אלה אם וצאצאיה, או שזה בתוך להקה וכולם מתנפלים על משהו, ובכל זאת יש שם מישהו שהוא ראש הלהקה והוא הקובע, הוא אוכל קודם ואחרים אחר כך. זאת אומרת, שם עניין המזון הוא עניין בסיסי שלא בא כדי לקשר, אלא הוא בא כדי להבדיל בין החיות, בצורה מאד ברורה.

ניצה: למה להבדיל?

כי זה לפי האינסטינקט הבסיסי, אוכל זה קודם כל.

ניצה: כן.

ואחר כך כשזה התפתח לדרגת האדם, אנחנו רואים שקודם כל בלהקות האלה, בחיבורים האלה של בני האדם, הם היו מסדרים את הדברים האלה עוד ועוד בצורה יותר חברותית. הם היו מחלקים זה לנשים, זה לגברים, זה לילדים, זה להיום וזה אולי למחר. כבר היתה להם התחשבות בזולת הקרוב, והם הרגישו את עצמם לא רק "אני וזהו," כמו אצל חיות, או אמא כלפי הצאצאים שלה בלבד, וכל היתר זה בכלל לא חשוב, אלא כאן יש כבר התחשבות בקרובים, שמרגישים שאנחנו כולנו יחד.

ואחר כך האגו התחיל לגדול, אז הם התחילו להתרחק זה מזה, ובכל זאת כשהתחילו להתרחק, היה גם עניין של לכבד ולהתקשר ולהכיר זה את זה. וכל זה תמיד היה סביב האוכל, בכל תרבות אמיתית, בסיסית, של כל אומה ואומה. איפה שלא הייתי, תמיד זה היה סביב שולחן, זה יכול להיות שולחן על האדמה, לא חשוב, או על חתיכת סמרטוט, זה יכול להיות שולחן ענק, משהו כמו "שדה תעופה", אבל זה בכל זאת כך זה מקובל.

אנחנו רואים שפעם, אם אני זוכר את הדירות מלפני חמישים, ששים, שבעים שנה, היו בונים דירות שהמטבח שלהם היה מטר על שני מטר, או שני מטר על שני מטר, כמה גדול צריך להיות מטבח? והיום המטבח והסלון הוא אותו מקום.

ניצה: אותו מרחב.

והמטבח עולה יותר, יקר יותר ממה שעולה הסלון, ואילו כלים, ואילו דברים. כאילו עומד שם "מרצדס" וזה מתנוצץ, החדר הכי יקר שבתוך כל הדירה הוא המטבח וסביבו הכל. זאת אומרת, אנשים יותר ויותר מקדישים לזה זמן.

וזה מפני שאין לנו ממה ליהנות בחיים שלנו. ככל שאנחנו מסתובבים בעולם, באינטרנט, שטופים בכל מיני פרסומות ומה לא, אנחנו רואים שיחד עם זה, ודווקא בזכות כל הדברים האלה הייתי אומר, אנחנו מהר מאד משיגים את הריקנות וחוסר המילוי.

ולמרות שאנחנו מבולבלים ומבלבלים אותנו, וכל אחד צריך לעבוד עשר שעות, אפילו שהוא לא עושה כלום, אבל הוא חייב לעבוד ולעשות משהו. למרות שזה נזרק אצל מי שלוקח את זה, קונה את זה אחרי כמה זמן, אז כך בצורה כזאת אנחנו כאילו ממלאים זה את זה, אבל אנחנו מרגישים שאין טעם, אין טעמים.

ולכן האוכל הוא בעצם האמצעי היחיד, שבו אנחנו רואים שאנחנו באמת יכולים עוד איך שהוא להרגיש טעם בחיים.

אורן: מה מיוחד באוכל שהוא כן מאפשר ליהנות?

אם תזרוק חתיכת בשר לאריה, הוא יאכל אותו כמעט ללא שום הבדל, אם זה מבשר פיל, מפרה, מכבש, או מתרנגול, לא חשוב. הוא יאכל את זה כי הוא לא לא נדרש לטעמים. הוא רק מריח ובודק את המוצר הזה האם זה טוב או לא טוב? יש מושג כזה, "מאכל כלב."

ניצה: רק שזה לא יהיה רעיל או מקולקל.

כן, אם זה מתאים לו לבריאות, יותר מזה הוא לא מרגיש. לפי הריח ולפי הטעם הם מרגישים מיד, יש להם מעבדה פנימית, לא כמו שאצלנו, הם מיד רואים אם זה טוב או לא, ומשתמשים בזה.

האדם לא, הוא לא אוכל כל מיני סוגי בשר, רק את אלה או את אלה. אתה נכנס למסעדה ושואלים אותך, "אתה רוצה כבד אווז, או בשר בקר, פילה כך או כך?" יש לך אלפי סוגים. והצורה שבה שאחר כך מכינים לך, ועם מה אתה אוכל בדיוק, יש כאן אלף תנאים שאין לחיות.

אז הפכנו את האינסטינקט הבסיסי הזה, על ידי דרישה מיוחדת שלנו, לתעשייה, לבילוי, למשהו שבשבילו כדאי לעבוד יותר קשה ולנסוע. יש לי מכרים שטסים לדרום צרפת לאכול שרימפס בזמן מסוים, או שהם נוסעים לחוף הים בצפון צרפת כדי לאכול "פירות ים," ויש טיולים מיוחדים שהם רק לצורך האוכל.

אורן: אז מה היא העצמה הזאת שיש באוכל שהוא יכול לספק לנו מגוון כל כך רחב, אין סופי של הנאות?

כי אנחנו בניגוד לחיות על ידי האגו המוגבר שלנו, פיתחנו צורך בריחות, בטעמים, הרבה מעבר לאינסטינקט הבסיסי לאוכל שהיה לנו, כי היינו בדרגת חי.

ובנוסף לכך סידרנו לזה כל מיני דברים, גם מוסיקה, והעיקר הוא הקשר. כשגבר פוגש אישה, הם הולכים לבית לקפה, למסעדה, הולכים קצת לטייל למה? כי זה עניין שסביבו אפשר לדבר, סביב זה אפשר להכיר זה את זה, גם בין גברים או בין נשים.

אתה רואה בתי קפה בכל פינה והם לא ריקים. ואפילו שיושבים שם עם כוס קפה קטן או עוד משהו, זה מספיק כדי להעביר זמן, והעיקר זאת ההתקשרות. הדברים סביב זה לא יעלמו, כי זה הולך יחד, אם זה נעשה בצורה יפה, טובה, נכונה, זה רק יתפשט יותר, זה ישנה את הטעם.

בקיצור, אוכל בטעמים ובריחות שלו זה באמת הדבר הבסיסי, שאם אנחנו דואגים לחיבור נכון בין בני אדם, סביב זה כדאי לנו לשים לב ולפתח את החינוך שלנו.

אורן: על זה אנחנו נצטרך כבר להמשיך לדבר בשיחות הבאות, הזמן שלנו נגמר. בינתיים תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, ותודה גם לכם שהייתם איתנו. עד לפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, להתראות.