חיים חדשים - תוכנית 401 - התאבדות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", בסדרת השיחות הלימודיות עם הרב דוקטור מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, ושלום לך טל מנדלבאום.

שלום.

אורן: בנושא שלנו הפעם יש הרבה חושך, תופעת ההתאבדויות הולכת וגוברת ואנחנו ננסה לשפוך קצת אור על הנושא הזה.

טל: מצד אחד אנחנו באמת רוצים לדבר היום על הנושא הכואב של התאבדויות, הסטטיסטיקות מראות שהבעיה לא עוברת היום אלא אפילו מתגברת, יש בעיקר עלייה ניכרת בקרב האנשים הצעירים ובני הנוער. אבל מצד שני אנחנו רוצים לדבר דווקא על החיים, איך אנחנו יכולים לחזק את החיים, ולהבין איך למצוא בחיים יותר משמעות ויותר סיפוק כדי שלא נגיע למצב הזה.

לפי הנתונים של היום, אנחנו מדברים על מגיפה עולמית, בכל ארבעים שניות מתאבד אדם. מידי שנה מתאבדים מיליון אנשים ברחבי העולם, יותר ממלחמות, יותר ממקרי רצח. לפי הנתונים של ארגון הבריאות העולמי. הבעיה רק מחמירה. מדובר על תופעה חברתית מדאיגה, והטענה שניתן למנוע אותה אבל אין מספיק השקעה, וגם אין מספיק ידע והבנה איך למנוע. חשוב לציין שבמדינות מזרח אירופה כמו רוסיה, ליטא, שם המספרים גבוהים יותר, ואילו במדינות הלטיניות, כמו באמריקה הדרומית, שם זה פחות שכיח, בעוד שהמדינות המערביות, כמו ארצות הברית ואנחנו, נמצאים איכשהו באמצע. מדי שנה מתאבדים  500 בני אדם בישראל. אלה רק המקרים שמצליחים, אבל מדובר על פי כמה וכמה אנשים שמנסים. 10,000 אנשים בישראל מנסים להתאבד. המספרים די גדולים ובכלל התופעה מאוד מדאיגה ומוזרה.

אנחנו רוצים להבין מאיפה בכלל נובעת התופעה הזאת שכביכול מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי שלנו, להישרדות, לחיות, ואיך יכול להיות שדבר כזה קורה?

סליחה, אבל ממש אני לא חושב כך. אם אנחנו מדברים על הטבע, אז קודם כל הייתי אומר שתופעת ההתאבדות נמצאת וקיימת גם בטבע, בכל בעלי החיים. הלווייתנים זורקים את עצמם על החוף, גם הדולפינים, יש כל מיני צורות התאבדויות כאלה. אנחנו גם לא מבינים איך זה שפתאום עדר גדול הולך לצוק ומפיל את עצמו, ממש מפיל, לא שדוחפים אותו מאחורה או מקדימה. אומנם תופעת ההתאבדות נראית לנו מאוד מוזרה, אבל גם בדרגת החי, למרות שכביכול אין שם אותן בעיות שלנו יש, והן לא קשורות בכלל להישרדות כמו בבני האדם, נניח הישרדות חומרית או הישרדות נפשית, התופעה הזאת בכל זאת קיימת. זאת אומרת יש משהו בתוכנה עצמה, בתוך הטבע, ואחת התופעות בסוף הדרך היא התאבדות. אנחנו צריכים לראות את הדברים האלה כפעולות טבעיות שמבצע כל מין ומין לפי התוכנה שבו, כמובן במידה שהוא מגיע לכאלה מצבים. זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו רואים בעצם שההתאבדויות תמיד היו.

אם לא נדבר על מין החי אלא על מין המדבר, אז בני אדם לא מחשיבים את החיים שלהם כמשהו החשוב ביותר. כי החיים שלי הם סך הכל החיים של הגוף שלי, הם לא שלי. יש בנו משהו ששייך לנצחיות, להיסטוריה, לאיזו מטרה מיוחדת וגדולה שאני מזדהה איתה. היא תגיע לכל האנושות אולי בעוד אלף שנה, אבל אני חי קצת למעלה מהדופק שלי שכאילו מודד לי את החיים הגופניים שלי. לכן אנשים מוכנים ללכת להילחם, להתאבד. גם מלחמה היא סוג של התאבדות, אומנם זאת לא נטייה להתאבד, אבל ודאי שזה סיכוי להיפטר מהחיים או להתנתק ממה שנקרא החיים הגופניים. אנשים עושים את זה בטכסים מיוחדים וכן הלאה. זאת אומרת התופעה קיימת בצורה מסוימת גם במין החי, והיא קיימת גם כפולחן במין המדבר. חוץ מזה, אנחנו לא מתייחסים לחיים ולמוות כאיזה אסון גדול. הרי כמה אנשים אנחנו הורגים בשנה על ידי רעל, על ידי מכת חשמל, כמו באמריקה, ובעוד כל מיני  מדינות אחרות דרך תלייה או עוד משהו. זאת אומרת הפסקת החיים במין האנושי זה לא משהו שיש לו איזה גבול, כאילו עד כאן ולא מעבר.

טל: אבל מצד שני אנחנו משקיעים משאבים כדי להציל חיים, לרפא אדם. הפסיכולוגים והמטפלים משקיעים שנים כדי להציל אדם עם בעיות אובדניות. אני לא חושבת שהאנשים מרגישים שחיי אדם הם לא חשובים.

זה מצד אחד, אבל מצד שני הייתי אומר שאנחנו מאוד פרועים בתוכנו, אנחנו נקרעים לחלקים, לחתיכות, לכל מיני כיוונים. מצד אחד אנחנו יכולים לצעוק ברחובות ולהשקיע מיליארדים בהצלת חיי אדם, ומצד שני אנחנו מוכנים לכוון אותם חיי האדם ואותם מיליארדים דווקא כדי להרוג אנשים. צריך להעמיד זה כנגד זה, זה נובע מהטבע האנושי שמורכב משני חלקים, משני כוחות.

כששכבתי בבית חולים, לאחר תאונת הדרכים שהייתה לי, אני זוכר ששכבו שם גם כאלה שהשתייכו לטרור וגם כאלה שנפגעו ממנו. כששאלתי את הרופאים והאחיות שטיפלו בהם, האם הם מטפלים גם בטרוריסטים, גם במחבלים שבאים להרוג וגם באלה שניצלו מהם בנס, הם אמרו לי, לנו זה לא חשוב, יש לפנינו גוף ואנחנו חייבים להביא אותו למצב טוב, לחיים. אפילו אם אחר כך יהיה נניח איזה משפט ויביאו את הטרוריסט לדין מוות, זה לא חשוב, אנחנו מטפלים בו. בשביל רופא לא קיים עניין מוסרי אם מישהו רצה להרוג או שהוא כמעט נהרג.

הגישה שלנו היא גישה מאוד מוזרה, אנחנו עדיין לא סידרנו נכון את עצמנו כלפי חיים ומוות, כלפי נחיצות החיים, כלפי מהות החיים, גם זה שייך. לכן אני גם לא מבין למה אנחנו כל כך פוחדים מזה שאנשים ילכו ויתאבדו. מה יש לנו מזה שמיליון אנשים בשנה מתאבדים? הם עושים חשבון ורואים שהחיים שלהם לא שווים כדי להשקיע בהם ולחיות אותם. יש הרבה אנשים חולים, אנשים שסובלים בכל מיני צורות, כמו נפשית, למרות שגופנית הם אולי בריאים. האמת שגם בחז"ל כתוב, חכמים אמרו מי שלא נולד יותר מאושר ממי שנולד, אבל אם כבר נולדת, אז תשתמש בחיים שלך להשגת דברים טובים, אמיתיים, נכונים.

אבל מי שמפסיק את החיים שלו אי אפשר להגיד עליו שהוא לא עושה חשבון נכון או משהו, יכול להיות ההיפך. זאת אומרת יש כאן באמת בעיה ושאלה פילוסופית, מוסרית, פסיכולוגית, לכן אנחנו עדיין לא מבינים איך לגעת בזה. אני חושב שאפשר לרפא את הדברים שמביאים להתאבדות, כמו דיכאון גדול, חוסר אונים, חוסר הצלחה. למרות שזה לא דיכאון, אבל בכל זאת יש כל מיני אכזבות, חיי הישרדות, קושי, חיים שאדם מרגיש בהם בזוי, כשמזלזלים בו וממש מורידים אותו והוא לא מסוגל לשרוד בגלל הרגשת הכבוד העצמי, וכן הלאה.

אם אנחנו נתחיל לחקור את כל הדברים ששייכים לחצי המינורי, בוא נגיד לחצי השלילי שבהרגשת החיים שלנו, אז נראה שכולנו שם. אומנם לפי מחקר שראיתי יש איזו מדינה במרכז אמריקה ששם כולם נמצאים בצד החיובי של הרגשת החיים, בהרגשת שמחת החיים. אני לא יודע אם יש שם כל כך מה לאכול, אבל יש תופעה כזאת, יש להם איזה הורמון של שמחה שעובד כנראה, איזו בלוטה שעובדת כך. אבל האמת, אם אנחנו מסתכלים על החיים, אם הייתי מגיע מאיזה כוכב ומסתכל על כדור הארץ, על האנשים המסכנים שכל הזמן טרודים, מהבוקר עד הלילה, אז אפילו אצל הנמלים הכל מחושב אצלם, הם בונים לעצמם כל מיני דברים, הכל מסודר להיום, למחר, לדור הבא, יש להם תוכנה מיוחדת שהם כל הזמן מקיימים אותה. אבל אם הייתי מסתכל על בני האדם שעל כל כדור הארץ הזה ומה הם עשו איתו, כמה הם טרודים יום יום, במה ולמה, אז לא הייתי מוצא שום הצדקה לקיום שלהם. הייתי אומר שהיצורים האלה שכחו פשוט שהם מסוגלים להפסיק בשקט את הקיום שלהם. אלא אם הם מצאו איזו מטרה מיוחדת, איזה מסר מיוחד שאני כצופה מהצד לא מבין, ולא יודע שאחרי כל הפעולות האלה יש איזו התקדמות לקראת משהו וזה כבר נסתר ממני.

כמו שאני מבין, כשאנחנו רואים את התופעות האלה אנחנו צריכים לשקול למה הן קיימות. אם התופעה הזאת קיימת, אז למה היא לא חיובית, למה היא שלילית. אולי החיים שלנו חיוביים ולא שליליים, והם מביאים אותנו גם לדיכאון. אם כן, אז כנראה שצריכה להיות איזו מטרה אחרת, מטרה יותר פנימית, ואם נגלה אותה אז נראה שבאמת כדאי לחיות, וכך ניפטר מכל הבעיות השליליות. כי 90% מבני האדם שקועים בזה, אפילו יותר, רק שאנחנו לא מודעים. התרגלנו, אבל כולנו נמצאים באיזו מין נטייה להתאבדות.

הייתי אומר כך, אם בסוף החיים אני רואה שכל התהליך הזה שהוא בעצמו קשה, ולבסוף הוא גם נגמר, וכך יהיה גם לילדים שלי וגם לנכדים שלי. אומנם יש כאילו איזה וילון, משהו שסוגר לי את הראיה הברורה הזאת, אבל אם הייתי צופה למעלה מהזמן על כל הדורות שייצאו ממני, לא הייתי מוליד ילדים, לא הייתי מתחתן ובעצמי לא הייתי חי וקיים. כבר עכשיו הייתי גומר את כל התהליך הזה ואת מה שאמור לצאת ממני.

טל: זה נשמע מאוד קודר.

קודר, אבל זה אומר דרשני. כי לא יכול להיות שהטבע פיתח את כל החיים האלה, את כל המערכת הגדולה בכזאת צורה שיטתית ומורכבת משך מיליארדי שנה. הרי אנחנו רואים שבטבע הכל מוגדר בצורה ברורה מאוד, כסיבה ומסובב, יש סיבה ומטרה, אלא שאנחנו פשוט לא יודעים את חשיבות החיים, את מטרת החיים. מטרת הקיום נסתרת מאתנו. לכן אם אנחנו ניפתח אותה לעצמנו, אז נרגיש את המטרה שבשבילה ודאי כדאי להתקיים ולחיות, ואז לא ניכנס אפילו לדיכאון קטן ומכל שכן להתאבדות.

טל: ציינת קודם את חז"ל שמדברים על כך שאולי עדיף לו לאדם שלא ייוולד, אבל קראתי דווקא שביהדות התאבדות זה דבר אסור, ערך החיים מאוד מקודש.

כן, אבל יחד עם זה גם נאמר מדוע, זה מפני שהאדם צריך לחקור בשביל מה הוא חי. ביהדות יש הרבה אמרות כאלה, גם ממליצים לאדם שילך לבית קברות, שישב שם ויחשוב בשביל מה הוא חי. זאת אומרת צריכים לחקור, צריכים לעורר את השאלה הזאת באדם, אחרת החיים שלו יהיו כמו חיי כלב, ללא שום תוצאה. לכן דורשים מהאדם, אתה צריך לחשוב בשביל מה אתה חי, למה אתה חי, לשם מה אתה חי.

היהדות אומרת "ואהבת לרעך כמוך", אם אתה מקיים את הדבר הזה, ואתה יוצא למעלה מדרגת הזמן ויכול לראות מסוף העולם ועד סופו, אז אתה רואה תהליך נצחי שאתה קיים בו. אתה רואה שהחיים האלה שלך הם לא חיים, שזו רק צורה מסוימת שאתה עובר בה. אתה עובר אחר כך צורות אחרות, והצורות האלה מביאות אותך בסופו של דבר למטרה נשגבה ומיוחדת מאוד, אבל כבר עכשיו אתה צריך לראות ולהשיג אותה, ואז לא תהיינה לך מחשבות על התאבדות.

כי בזה שאתה מתאבד, אתה רק מפסיק את החיים החלבוניים, אתה לא מפסיק את ההתפתחות הפנימית, הנפשית שלך. הנשמה שלך היא נצחית, היא ממשיכה להתפתח. אם הפסקת את החיים האלה ולא מימשת אותם בצורה נכונה, אז תצטרך להשלים אותם בתקופות ובצורות אחרות.

טל: לפי מה שאני מבינה, תופעת התאבדויות שקימות היום נראות לך הגיוניות מפני שאנחנו לא עוסקים מספיק במטרת החיים.

לא. אני אומר שזאת תוצאה מתוך זה שאנחנו לא מבינים מה מטרת החיים, מה מהות החיים, מה אנחנו מסוגלים לעשות ולהשיג בחיים האלה.

כתוב "עולמך תראה בחייך", אבל אני לא רואה את העולם בחיים שלי. האם מה שאני רואה זה נקרא עולם. האם להיכנס לכמה פינות סביב כדור ארץ, להריח את הסירחון שבהם, לראות את הזוועות שבהם, זה נקרא עולם. מה כבר אני יכול לראות שם. "עולמך תראה בחייך" זה נקרא שאני כבר צריך לחקור את היכולת הזאת, את הזדמנות שניתנה לי, ואז אני באמת ארגיש את עצמי חי.

טל: תיכף נפתח את זה יותר. אבל עוד משהו, אנחנו רואים איזו מגמת עליה בנתונים, איך אתה מסביר שהיום יותר ויותר אנשים פונים למפלט הזה.

זה פשוט מאוד. זה מפני שאנחנו כל הזמן במגמת עליה באגו שלנו, בדרישה לממש את החיים. אנחנו מתפתחים מדור לדור, אנחנו רואים על הילדים שלנו, ודווקא עכשיו זה קורה בצורה מאוד קריטית כזאת, מאוד חדה. יש פתאום קפיצת הדור, הדור הופך להיות דור אחר לגמרי. גם המגמה שלו לשאול על מהות החיים היא מגמה מאוד מיוחדת. הוא מסתכל עלינו ואנחנו נראים לו לגמרי כמו חיות, כמו דינוזאורים כאלה. בשביל מה הם קיימים בכלל, בשביל מה הם חיים? הם חיים כדי לתת לנו מזון, כך הם מסתכלים עלינו. אבל כשהם בעצמם שואלים בשביל מה אנחנו חיים, זה עוד יותר גרוע.

אנחנו מרגישים שהם עברו איזו התפרצות של כל צורות הקשר הווירטואלי ביניהם, ועכשיו הם מתחילים לעשות חשבון, מה זה נותן לנו, לאן זה הביא אותנו. נתנו לנו איזה משחק, שיחקנו, התלהבנו ואז הגענו לריקנות.

כי בכל התמונות והצלילים, בכל האפשרויות האלה שהטכניקה נותנת לנו, חיפשנו איזו משמעות וגילינו שהכל אפס. זה לא ממלא את האדם. זאת אומרת גילינו הרבה אפשרויות אבל הן התגלו לנו כיותר ויותר ריקניות, לכן הייאוש שמגיע הוא עוד יותר גדול. זאת אומרת לפנינו יש עוד גל התאבדויות גדול יותר.

אורן: מה הקשר בין ריקנות להתאבדות?

כשאני מביא לילד איזה צעצוע אז הוא מתעסק בזה, הכל טוב ויפה, אבל אחר כך הוא רואה שהצעצוע הזה בעצם לא ממלא אותו, לא נותן לו כלום. בהתחלה הוא חשב שבתוך הצעצוע יהיה איזה מסר גדול, משהו שימלא אותו, אבל זה היה רק כדי לבלבל אותו לזמן מה, ואז הוא נשאר עוד  יותר ריק.

אותו דבר אנחנו, אומנם אנחנו כל הזמן מצליחים לפתח כל מיני דברים, אבל סך הכל אנשים מתחכמים ואז מתחילים לראות שכולם ריקניים. כי כל המשחקים האלה, הטלפונים, המחשבים, כל הצורות החדשות שייכות בעיקר לקשר. קודם כל אנשים אוהבים כל דבר שמביא ביניהם קשר, כי הם חושבים שזה יביא אותם למשהו חדש. אבל אחר כך הם רואים שאין עם מי לדבר. כולם מדברים עם עצמם, כאילו עם איזו מכונה או תוכנה, לכן הם מגיעים להרגשת הריקנות, הם מגלים ריקנות הרבה יותר גדולה מאשר קודם.

אני באמת רואה שבשנים הקרובות, אפילו פחות, יהיה כאן חשבון נפש גדול מאוד, הדור של הנכדים שלנו יתעורר בצעקה, בקריאה מה קורה, מה איתנו, איפה המילוי של החיים, כי אין מילוי. זאת אומרת, בנינו ובנינו הרבה מאוד ארמונות, המון אפשרויות, והכל ריק.

טל: אני רוצה לדבר על הקשר שבין תחושת הריקנות שתיארת, לבין זה שלא קיים קשר בין בני אדם. כי אצל אדם שנמצא במצב אובדני יש שני מאפיינים. האחד זה שהמחשבה שלו מאוד צרה, ואם יש לו מצוקות בחיים הן צובעות לו את כל החיים בשחור, הוא כבר לא רואה פתרונות, הוא לא מצליח לראות מעבר לסיטואציה שבה הוא נמצא. השני זאת תחושה של בדידות וניתוק, הרגשה שאין אף אחד סביבו שיכול להבין אותו ולהרגיש אותו, הוא לבד.

זאת אומרת יש כאן שתי מגמות, והאחת מתקשרת קצת למה שאמרת קודם. מצד אחד יש איזו צרות בראיה, אין משהו רחב, אין איזה עתיד שאפשר לצפות לו, ומצד שני יש באמת איזו תחושת של בדידות. איך שני הדברים האלה מתקשרים לתחושת הריקנות או לחוסר המילוי שאתה מתאר?

אנחנו רואים שיש כמה מגמות. מלבד מה שאמרת יש גם כאלה שנמצאים בהתנגשות ביניהם. ההמלצה שלי היא כזאת, אנחנו יכולים לצאת מהם אך ורק על ידי זה  שאנחנו מביאים את בני האדם לכזה לקשר ביניהם, שבתוכו הם מגיעים לגילוי של הפתח המיוחד לעולם הנאור, לעולם המיוחד, ושם יהיו כבר מצבים שימלאו אותם.

במישור האנושי אין לנו שום אפשרות לפתור את הבעיה, כי כל מה שאנחנו נעשה כאן בעולם הזה, בכל הצורות, אנחנו סך הכל נגיע לגילוי של ריקנות.  

אורן: לא הבנתי, האם יש לנו אפשרות לעשות משהו או אין לנו אפשרות?

יש, אבל רק לפי השיטה המיוחדת שנקראת חוכמת האיחוד.

אורן: מה נעשה על פיה?

אנחנו נביא את בני האדם לכזה קשר שלא שייך לטכנולוגיה החדשה, לקשר וירטואלי, אלא לקשר בין בני האדם שמוליד אצלם את צורת החיים החדשים.

אורן: נצטרך להמשיך לדבר על כך. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה טל, ותודה לכם שהייתם איתנו. אני אישית קיבלתי תקווה חדשה לחיים, מקווה שגם אתם, ועד הפעם הבאה שיהיה לכם כל טוב. רק ביחד. 

לחצו כאן להורדה