חיים חדשים - תוכנית 510 - מדיטציה והתבוננות, חלק ב'

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: נרצה היום להזמין אתכם לשיחה עם הרב לייטמן וללמוד ממנו על החיים. נרצה להתבונן על החיים שלנו, על מה שקורה בתוכנו ועל מה שקורה סביבנו, ולראות איך אפשר לקחת את הכל למקום טוב יותר, למקום חדש. נצא להרפתקה, תהיו איתנו, יהיו המון הפתעות בדרך. 

ניצה: בתוכנית הקודמת נסינו לברר את ההבדל בין המדיטציה המקובלת שהגיעה ממדינות המזרח הרחוק, לבין המדיטציה הקבלית. הבנתי שההבדל הגדול הוא שבמדיטציה המקובלת יש איזושהי התבוננות והתכנסות פנימה, התנתקות מהסביבה מתוך רצון להיפתח לאיזושהי דרגה רוחנית, אבל זה נשאר באיזה רובד פנימי.

בעוד שבמדיטציה שאתה מתאר כמדיטציה קבלית, יש כוונה שהיא החוצה ממני, לא התכנסות פנימה אלא יציאה ממני כלפי הזולת, כלפי החיבור עם אנשים אחרים. וכך להצליח להתפתח לרמה הרוחנית אליה אנחנו רוצים להתפתח.

בקבלה אנחנו רואים הרבה פעמים שאתה מנחה את תלמידך לשבת במעגלים, ויש איזה כוח כזה בתוך המעגל, בסדנה. והיום רציתי לברר קצת מה יש באותו מעגל והאם המעגל הזה הוא אמצעי להתעלות רוחנית ולהתפתחות רוחנית כפי שהמדיטציה במקור מבקשת להשיג? אז מה יש באותו מעגל, באותה סדנה?

אנחנו צריכים להבין שכעיקרון שתי השיטות הללו, חכמת הקבלה מצד אחד, וכל יתר השיטות של המדיטציה מצד שני מקורן באברהם. כפי שכתוב, שהוא נתן מתנות לבני הפילגשים ושלח אותן קדמה לארץ קדם, ומשם התפתחו כל המדיטציות.

 ניצה: אני מבינה שהמתנות זה משהו סימבולי, למה הכוונה בדיוק?

הכוונה היא שהוא נתן להם שיטות איך להתעלות מעל האגו, איך בינתיים להתקיים עם כל האגו המתגבר. ולאלה שהתחברו אליו, שרצו לדעת מה מהות החיים, מטרת החיים, כפי שהוא פרסם בכל בבל, הוא סיפר איך באמת לממש את הרצון שלהם, הנטייה שלהם. הוא סיפר להם שכל זה אפשרי אך ורק על ידי היחס בין בני האדם. לא שהאדם נכנס פנימה, אלא ההיפך הוא יוצא החוצה. הוא לא מתכנס בפנים ולא צריך אף אחד, ועולה לאיזו גבעה ויושב שם כמה עשרות שנים ויותר לא חשוב לו דבר מאחרים. שאין עולם ואין בני אדם אחרים, אלא הוא לבד עם הכוח העליון. זו לא חכמה הקבלה.

חכמת הקבלה אומרת שדרך "ואהבת לרעך כמוך", דרך אהבת הזולת, כשאתה בפועל מגיע לחיבור עם הזולת, על ידי זה אתה מגיע להתעלות מעל האגו שלך. אתה משתמש באגו שלך, אתה לא מבטל אותו כמו בשיטות המדטטיביות השונות. ולכן כל שיטת הקבלה מתגלה דווקא בחיבור.

 ניצה: מה יש בחיבור?

בחיבור אנחנו שוב בונים את האנושות בחזרה כגוף אחד. כפי שכתוב בתורה, בחיבור אנחנו מגיעים למצב שהיה לפני שבירת אדם הראשון, לפני שהוא התחלק להרבה מאוד חלקים כביכול. אנחנו צריכים להיות גוף אחד, גוף רוחני אחד, והוא התפוצץ למיליארדי חלקים, ובכל אחד ואחד מאיתנו יש חלק ממנו, נשמה, חלקיק של הנשמה הכללית האחת הזאת שנקראת אדם, "אדם הראשון". ולכן כל המגמה שלנו צריכה להיות להחזיר את עצמנו לחיבור, עד כדי כך שהגופים הפיזיולוגיים הללו לא יהיו כמחיצות בינינו, אלא שהחלקים הפנימיים שלנו יתחברו יחד, והגופים פשוט לא יפריעו.

אם נחשוב, אם נתבונן, אם נעשה מדיטציה נכונה, אז נחבר את החלקיקים הפנימיים שלנו למערכת אחת גדולה שנקראת "הנשמה" או "שכינה", ובה אנחנו נגלה את הכוח, אנחנו נייצב אותו בפנים מהרצונות שלנו. בכל אחד יש ניצוץ קטן, ואנחנו נדביק בפנים את הכוח הגדול הזה, והוא יקרא "בורא". למה בורא? "בוא וראה", שאנחנו בעצמנו מגיעים, רואים ומשיגים את הכוח הזה. ואנחנו בנינו אותו, אנחנו עשינו אותו. זה בעצם מה שמשיגים על ידי מדיטציה קבלית.   

ולכן ההבדל הוא גדול ועקרוני. אנחנו מגיעים לחיבור בינינו, ובתוך החיבור הפנימי בינינו אנחנו משיגים את הכוח העליון, מטרת הבריאה, הסיכום של כל הבריאה. ובמדיטציות אחרות כל אחד יושב לחוד וכל אחד מתבונן לחוד. ואצלנו לא, רק לתוך חיבור.

אני צריך בתוך החיבור בינינו עם נניח עוד תשעה או עשרה אנשים, לא יותר ולא פחות, כי ב"מניין" יש כוח מיוחד, להתבונן יחד ולהגיע בפנים לקשר בינינו מעל הגופים שלנו. זאת אומרת הגופים לא חשובים לנו, אנחנו רוצים לבטל את האגו שלנו ולהתחבר מעליו יחד. וזה נקרא ב"אמונה למעלה מהדעת".

 ניצה: אבל קודם אמרת לא לבטל את האגו?

לא לבטל, אלא להתעלות מעליו. אנחנו לא מבטלים אותו, אנחנו גם לא מסוגלים לבטל. וגם הם לא מסוגלים לבטל, רק נראה להם שהם כאילו מבטלים, הם רק מפסיקים להרגיש אותו לזמן מה.

זו בעצם השיטה. השיטה היא לחזור להיות "כאיש אחד בלב אחד", כל האנושות כאילו כאדם אחד, כמערכת אחת. שיהיה רצון אחד כדי להתחבר יחד וכך נחיה, יחד עם זה שאנחנו נמצאים בגופים שלנו. אז נתאר לעצמנו שבכל האנושות סביב כדור הארץ כולם מרגישים את כולם, וכולם נמצאים בקשר עם כולם יחד, כאילו שאנחנו מתקשרים במרכז כדור הארץ. זה המצב שאליו אנחנו צריכים להגיע.

אנחנו נמצאים בתוך מסגרת הטבע, דומם, צומח וחי נקרא "הטבע", והוא כל הזמן בהתפתחות, גם בנו, כי אנחנו שייכים לדרגת החי. ואנחנו כל הזמן מגיעים למצב שאנחנו מגלים יותר ויותר שאנחנו שייכים לעולם עגול, לעולם אינטגרלי. שכל אחד מהחלקים שלו קשורים זה לזה, עד שאי אפשר לחשוב על איזשהו חלק מנותק מהעולם. ומיום ליום אנחנו מגלים על כך תופעות מדעיות גדולות יותר ויותר.  

אז זה מביא אותנו למצב שככל שאנחנו מתפתחים, אנחנו נכנסים לצרות גדולות אם אנחנו לא הולכים יחד עם אותה מגמת הטבע, להיות מחוברים בינינו. כי דומם, צומח וחי בהכרח מחוברים על ידי כוחות הטבע אשר מפעילים אותם בהכרח. ואילו דרגת האדם אינה כך, אלא האדם צריך למצוא בעצמו את מצב החיבור, שכולם חייבים להיות מחוברים ביניהם כמערכת אחידה.  

 אורן: זאת המטרה?

זאת המטרה.

 ניצה: אחד הדברים שמדברים עליהם הכי הרבה במדיטציה רגילה, זה שיש איזושהי חוויה של שקט, של שלווה, של משהו נעים מאוד שהאדם רוצה להימשך אליו. האם גם בחוויה שאתה מתאר יש חוויה רגשית, ואם כן מה בדיוק מרגישים? האם גם שם יש את אותו תענוג, או אולי יותר?

הם עושים את זה למען ההרגשה הנעימה כדי להיפטר מבעיות, צרות, לחצים, ולזמן מה משיגים את זה. ללא ספק זו שיטת הרפיה אשר עוזרת לאדם לצאת מהלחצים בחיים שלו. בערב ובבוקר, מתי שהוא שנכנס למדיטציה, זה עוזר לו מאוד להיות רגוע. והוא לא צריך פסיכולוג אישי, כי זה עוזר לו.

 ניצה: נעשו באמת המון מחקרים על כך, חלקם התפרסמו בכל מיני כתבי עת מאוד מפורסמים. חקרו ארבעה תחומים שבהם המדיטציה השפיעה, ואחד מהתחומים חקר את  השפעת התרגול על המוח ועל התודעה.  וגילו שהאדם חווה יותר שקט ויותר אפשרות לריכוז.

וודאי, כי אם אדם מתפטר מכל ההפרעות, אז הוא יותר מרוכז.

 ניצה: תחום נוסף הוא שיפור הבריאות, מסתבר שהתרגול הזה משפיע על הבריאות של הגוף. ויש גם שיפור בהתנהגות החברתית. אני לא מדברת על אלה שמתבודדים שם על ההרים, אלא אנשים במערב שמתרגלים וחוזרים ליום העבודה הרגיל שלהם, שזה בערך רובנו, אז התרגול הופך אותם לאנשים סובלניים יותר, בעלי יכולת להכיל יותר.

ללא ספק. הייתי ממליץ על כך לכל אדם שהוא לחוץ, שנמצא תחת לחצים חיצוניים או פנימיים, שיש לו בעיות וצרות. אנחנו רוצים להיכנס למדיטציה, אנחנו רוצים להיות ברוגע מסוים, השאלה היא עד כמה ובשביל מה. אבל גם זה לא חשוב לנו. כי כאן אנחנו מדברים על איזשהו מחקר השוואתי בין המדיטציות האלה למדיטציה הקבלית.

 ניצה: מה בדיוק החוויה שהאדם חווה באותה מדיטציה שנקרא לה מדיטציה קבלית, כשהוא יוצא מעצמו לעבר החיבור?

כשאדם יוצא מחוץ לעצמו לחיבור, הוא בונה את הקשר שלו עם האחרים דווקא בעזרת האגו שלו. ככל שהוא מתגבר על האגו, זה הכוח שאיתו הוא יוצא להתחבר עם אחרים. זאת אומרת הוא משתמש באגו, רק שבצורה הפוכה. הוא עושה היפוך בכוח הזה ואז מתחבר עם אחרים. כשהוא מתחבר עם אחרים הוא מרגיש בקשר איתם מימד חדש, כמו יקום חדש, שבו הוא מתחיל להרגיש ששורה כוח השפעה או אור, והוא מגלה אותו ככוח המשותף בינו לאחרים שמתגלה בגלל שהוא ואחרים נמצאים בהדדיות זה לזה.

הוא מגלה בזה את אותם החלקים, הרצונות שתקנו את עצמם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, שנקראים "הנשמות". ואז הוא מתחבר לאותם הרצונות של אותו המנגנון הכללי שכבר תקנו את עצמם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, שהם המקובלים של כל הדורות. ואז גם הוא מתחבר לאותם הרצונות, והופך להיות איתם יחד במערכת אחת.

ואז הוא מגלה את המערכת שקיימת ללא זמן, תנועה ומקום, אלא במימד אחר. הוא כאילו נכנס לחתך אחר לגמרי שנפתח לו, ושם הוא קיים בתוך ההתעלות שלו מעל האגו שלו. ואז כשהוא כבר קיים בזה, כשהוא מתקשר לזה, מגלה את זה, מתגלים בו רצונות חדשים אגואיסטיים והוא מבין מה הוא צריך לעשות, איך הוא צריך להתגבר עליהם.  ואז הוא משתמש באגו שלו על ידי כוח ההשפעה שהוא משיג במקום הזה, שזה כמו מים שיוצאים מתוך באר. ואז הוא מתקן את האגו שלו, ומעלה את עצמו מעל לאגו שלו יותר ויותר. וכך הולך ומתחבר למערכת בצורה יותר רחבה, יותר חזקה ויותר הדדית.

וזה מקנה לו עולם חדש, שבו יש מדרגות שנקראות "עשייה", "יצירה", "בריאה", "אצילות", "א"ק", "אין סוף". ועל כל המדרגות הללו מסופר בספרי הקבלה. הוא לומד את זה ויודע איך לממש את זה בצורה מעשית. יש לו ספרים שלפי הספרים האלה הוא נכנס למדיטציה קבלית, ויודע איך לממש את זה. כאן המדיטציה היא מעשית, והיא כולה עם השימוש באגו שלו, עם הרצון לקבל שהוא מתעלה מעליו, והכול אך ורק בחיבור בין בני אדם. עד שהוא מבין שמטרת הקיום שלנו כאן, במה שנראה לנו העולם הזה היא, שאנחנו נעלה את כל המציאות הזאת לדרגה של אותו עולם עליון שהוא גילה, והוא פועל לקראת זה כמה שאפשר.

 ניצה: הפעולה של המדיטציה הרגילה מתוארת כחוויה מאד אקסטטית. יש בה משהו מאד מרגש, לא סתם אנשים מוכנים לתרגל כל כך הרבה, כי הם רוצים להגיע לאיזו הרגשה כזאת של אקסטזה. והשאלה שלי היא, מהי אותה ההרגשה שאדם חווה, כשהוא עושה את הפעולה הזאת של החיבור שתיארת, אותה מדיטציה קבלית, האם הוא חווה איזושהי חוויה רגשית מסוימת?

הכול הוא ברגש, כי למעלה מהרצון האגואיסטי, זה גם בתוך הרצון. בלי רצון אין כלום, הרצון הוא החומר של כל הבריאה. אבל במדיטציה קבלית אדם יכול להיות עשרים וארבע שעות ביממה, ויחד עם זה לעבוד, ללמוד, לעשות כל מיני פעולות, כולל פעולות אינטימיות, לא חשוב מה ואיפה. כול מה שהוא עושה בחיים שלו זה עם אותה הכוונה להתחבר עם הכלל, ולהגיע לאותה דרגה רוחנית גבוהה יותר ויותר. כך הוא עובד.

הוא לא צריך לפרוש מהציבור, הוא לא צריך לעשות איזה פעולות אישיות. הכול רק יחד. יש כאן כמה נקודות שהן אופייניות מאוד לחכמת הקבלה שאין בשום מדיטציה אחרת, שזה הקשר עם הזולת "ואהבת לרעך כמוך", מאהבת הבריות לאהבה הכללית, גילוי הכוח העליון שמנהל את הכול. האדם עושה את כל הפעולות שלו, ויחד עם זה לא מתנתק מהחיים, וההפך. מקובלים מחייבים את האדם לעבוד ולא להתרחק מהציבור, ולהיות מעורב עם כולם, ולהשיג את כל הדרגות הגבוהות ביותר בזמן שהוא נמצא בעולם הזה.

אין לו לאן לברוח. כל עוד הוא חי כאן, כל עוד נותנים לו בעולם הזה לעשות תיקונים, הוא חייב לעשות אותם כאן. ולא שהוא רוצה להתפטר ממנו, ויש לו כבר מקום בעולם הבא. אין דבר כזה. אלא הוא מגלה שאין הבדל בין העולם הזה והעולם הבא. זה הכול בתפיסת האדם.

 ניצה: כאשר תפיסת המציאות הזאת משתנה אצל האדם, האם היא משפיעה על הצורה שהוא חווה את החיים? הוא יותר מאושר? מה קורה בחוויה של אדם שמתחיל להיות בדרך הרוחנית שאתה מתאר?

הוא מתחיל לגלות מציאות מעל זמן, תנועה ומקום. הוא מתחיל לגלות מציאות נצחית, בלתי מוגבלת, שלימה. אי אפשר להסביר את זה, אבל הוא נכנס לשליטה העליונה. ולא שהוא מבטל את עצמו, אלא ההיפך, הוא שולט בכל העולם ההוא שרוכש.

ויחד עם זה הוא מגלה שהעולם שלנו, אם משתמשים בו נכון כדי לגלות את המציאות העליונה הזאת, הוא מאד חשוב. לא מדובר בזלזול בעולם, שאנחנו צריכים להתעלות עליו ולא להרגיש אותו, אלא ההיפך. ככל שאנחנו נמצאים בכל העולם הזה יחד עם העולם הרוחני, בכך אנחנו דווקא מחברים את שני העולמות ומתעלים.

 אורן: בשיעורי הקבלה שאתה מלמד, התלמידים יושבים במעגל בן עשרה אנשים. אתה מלמד משהו, ובסוף דבריך אתה שואל אותם שאלה, ואז הם מתחילים לדון בזה אחר זה. כשאדם מדבר כולם מקשיבים לו, וכך לבא אחריו, וכן הלאה. ואז אתה מקדם אותם לתובנה הבאה, שואל שאלה נוספת ושוב המעגל מדבר.

ניצה: איך הסדנה הזו עוזרת לאדם להתעלות ולהתפתח רוחנית ומה הוא מרגיש בתוך הסדנה הזאת?

זה עוזר לחיבור ביניהם.

 ניצה: איך המעגל הזה עוזר לנו בהתפתחות הרוחנית ובגילוי אותו כוח עליון?

כי אנחנו מדברים על שאלות מחכמת הקבלה. איך אנחנו מתחברים? למה? באיזו צורה? ומה פועל עלינו? וכולי, כל השאלות קשורות לחיבור, קשורות למבנה שאנחנו צריכים להשיג, להיות כולנו מחוברים לנקודה אחת. והאגו שלנו רק עוזר לנו בכך ככוח אנטי. הוא דווקא נותן לנו את הקונטרה   הזאת, להיות מעליו.

ולכן אנחנו כך עושים בזמן הבירור של הדברים האלה, וזו העבודה בפועל. אמנם השאלות אולי נראות לפעמים שלא קושרות בינינו, אבל בכל זאת הן קשורות לצורת העיגול, והחיבור במרכז העיגול שאנחנו בונים.

 ניצה: לאן מכוון האדם את עצמו בזמן הסדנה?

ההתבוננות היא יחד עם השאלה שלי. אבל גם אם השאלה שלי היא לא בדיוק למרכז העיגול, הם חייבים כל הזמן לחשוב איך הם מממשים חיבור במרכז העיגול שלהם. ואני בתור המנהל שלהם, של כל ה"ריפוי" הזה, מתכוון לכך שכולם יגיעו למרכז העיגול. יש הרבה עיגולים כאלה, נניח כשלושים עיגולים כאלה, בשיעור נמצאים בין מאתיים לשלוש מאות תלמידים, ואני מתכוון שהם יכוונו למרכז העיגול, ואני נמצא שם במרכז העיגול שלהם, בכל אחד ואחד, ומשתדל לעזור להם להתאחד.

 אורן: אותם עשרה אנשים שיושבים במעגל, צריכים להתבונן על מרכז העיגול כשאתה שואל אותם שאלה כלשהי?

כן.

 אורן: לא הבנתי. אולי תבהיר מהי הפעולה? מה פירושו "להתבונן על מרכז העיגול"? על מה הם מתבוננים?

איך אני מבטל את האגו שלי, ואיך מעל האגו שלי אני מתחבר עם כולם. איך אני משפיע לכולם, נותן לכולם, מבטל את עצמי כלפי כולם. איך אני עושה את עצמי קטן מכולם, ואיך אני עוזר להם להתחבר, משרת אותם כדי שהעיקר שכולם יתחברו. הלב שלי חושב רק על זה, איך שיתחברו. זו בעצם פעולת ה"יוסף" לפני כניסה למצרים, כמו שלמדנו את זה מהתורה.

 ניצה: מה מרגישים כשמרגישים את החיבור באמצע המעגל?

אז בתוך החיבור מרגישים כוח עליון. תוצאה מהחיבור זה הרגשת גילוי הבורא.

 אורן: מה המשימה שאליה אתה מכוון כל אחד מתוך אותם עשרה אנשים שיושבים במעגל?

לעשות מעצמנו כלי לגילוי הכוח העליון, לגילוי כוח השפעה ואהבה.

 אורן: זו ההתבוננות?

כן.

לחצו כאן להורדה