חיים חדשים - תוכנית 565 - ירושלים בירת האהבה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים ללכת עם הרב לייטמן אל המקום הכי מתוסבך בכדור הארץ, ירושלים. ירושלים, מצד אחד יש בה קדושה ויופי, מצד שני פיגועים ומלחמות אינסופיות. אנחנו כאילו התרגלנו לזה, אבל אם חושבים על זה מעט לעומק, זה הדבר הכי הזוי, שני קצוות שמתנגשים והפוכים לגמרי. ננסה להבין למה זה כך, ואיך אפשר לעשות את החיים יותר טובים, יותר יפים, שהכל יהיה רק יופי, בלי מלחמות ובלי פיגועים.

ניצה: יש איזה קונפליקט לא ברור. מצד אחד, יש את היופי והקדושה והכמיהה לירושלים, ומצד שני, זו עיר שהדם בה זורם ברחובות. מאז ומעולם היא היתה עיר שעברה מיד ליד, שרצו לשלוט בה. היא עברה שליטה רומאית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית ומה עוד, ועברה המון כיבושים. עד היום כשאנחנו מסתכלים על המציאות שלנו ברחובות ירושלים, יש פיגועים, דריסות, דקירות, בקבוקי תבערה, עיר של סכסוכים ומלחמות אינסופיות. היינו רוצים להבין את הקונפליקט הבלתי נתפס הזה, מעין פרדוקס. מצד אחד יופי, שלמות, קדושה, ומצד שני, מלחמות עקובות מדם. איך אפשר להסביר את זה?

כי אנחנו נמצאים ביחסים כאלה בינינו, בין שלושת הדתות, שהן מנוגדות זו לזו. אף פעם הן לא היו יחד, לא הנצרות והיהדות, ולא האסלאם עם הנצרות והיהדות. שלושתן היו תמיד כך, שכל אחד מושך לכיוון שלו. לכן היו תקופות שהן היו קצת יותר נרגעות, והיו תקופות שההיפך, במלחמת דעת. זה היה ברור, שכל מי שלא מסכים איתי, הוא כאילו מבטל בכך את הנביא שלי, הוא עושה דברים לא נכונים בעיני הבורא. ואם אני מסלק אותו מעל פני האדמה, אני סך הכל עושה מצווה, זאת אומרת משהו שהוא יפה וטוב בעיני הא-לוה שלי.

ניצה: אחד המקומות הכי נפיצים בירושלים הוא הר הבית, שמתואר כאיזו חבית של חומר נפץ. מה יש שם בהר הבית שגורם לכזאת רגישות ולכזה חומר נפץ?

אין שם שום דבר. כשהייתה בהתחלה השיטה של אברהם שחיבר את כולם ל"ואהבת לרעך כמוך", אז אנשים השיגו את הכוח העליון, הבורא, והיו חיים בהרגשה שהם חיים יחד עימו. שכל פעולה ופעולה שעושים בעולם הזה, היא כדי עוד יותר ועוד יותר לגלות את הבורא ולהיכנס עימו בדבקות, בחיבור, להידמות לו כל פעם יותר ויותר. זה מה שלימד אברהם.

אורן: מה זה אומר "להידמות" לכוח העליון?

להידמות, זאת אומרת, "הוא חנון וגם אתה חנון, הוא רחום, גם אתה רחום"[1], זאת אומרת ללמוד את תכונות ההשפעה, את תכונות האהבה, "ואהבת לרעך כמוך". למה אנחנו צריכים את זה, כי זו תכונת הבורא, שכלפי האדם כך היא מתבטאת, "ואהבת לרעך כמוך". בכך שאתה מתייחס לזולת באהבה, אתה נעשה דומה לבורא, ואתה מתחיל לגלות שאתה עושה טוב לזולת. צריכים ללמוד איך לעשות זאת, זה לא פשוט, כי מהאגו שלנו אנחנו עושים טובה רק לעצמנו. אז לעשות טוב, לצאת מעל האגו, זה לא פשוט. אם אני משתדל לעשות זאת, ואני באותה נטייה כלפי הזולת, בנתינה, באהבה, אז אני מתחיל להרגיש את הכוח העליון, ובמידה הזאת אני מתחיל להידמות לו, ואז אני מרגיש את עצמי כמוהו, ובמידה הזאת הוא ממלא אותי, במידה הזאת אני מתחיל לגלות את התכונות שלו. ואז אני מתחיל לעבוד עוד יותר כמוהו, אני רוצה גם כן כמוהו להשפיע לזולת, אז אני מתחיל לראות מה אני יכול לעשות בזה.

יוצא, שההשפעה לזולת הכי מועילה, הכי ממשית, היא שאני מסביר לכולם את שיטת גילוי הבורא, שהוא רוצה להתגלות בנבראים, וזו בעצם מטרת הבריאה שלו. לפי זה הלכו אותם האנשים שהצטרפו לאברהם ביציאתו מבבל לארץ כנען, ומהם נעשה עם ישראל. כל יתר הבבלים לא שמעו, לא היו מוכנים עוד לשמוע את אברהם. ומהם, אפשר להגיד מרובם, נפלה אחר כך חכמת הקבלה בחורבן הבית השני.

אורן: מה זאת אומרת "נפלה"?

נפלה, זאת אומרת נעלמה. במקום אהבת הזולת, העם כולו נפל לשנאת חינם, אפילו תלמידי רבי עקיבא.

ניצה: אפשר קצת להרחיב על זה? קודם אמרת שמשיגים איזו תכונה. אם אני יודעת שיש לי איזו תכונה שהשגתי, אז איך היא פתאום נופלת או נעלמת?

זה בגלל שהאגו שלנו כל פעם בוער עולה ועולה. זאת אומרת אנחנו מתקדמים משנה לשנה. מרגע לרגע אנחנו מתקדמים בכך שהרצונות שלנו גדלים, ואנחנו צריכים כל פעם לתקן אותם, לעדכן אותם. כל פעם ברמה חדשה של האגו שלי, אני צריך למצוא איך אני עכשיו בכל רגע מתייחס לסביבה, לנבראים, לכולם, באותה מידת האהבה, כשהאגו שלי דווקא מושך אותי החוצה, אחורה. יוצא, שהאגו שלי גדל כדי שאני אעלה כל פעם במידת האהבה לאחרים. אם אני לא מסוגל על פני האגו לפנות באהבה לאחרים, אז זה נקרא שאני נופל תחת האגו.

ניצה: זה כמו עדכון גרסה. אם אני לא מעדכנת גרסה, המכשיר לא פועל יותר.

נניח שזה כך, למרות שזה הרבה יותר מסובך. יוצא שהיהודים, במיוחד עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, שהיו נוהגים ממש באהבה זה לזה והיו מחזיקים בתוך העם את הפלטפורמה הזאת, את הרמה הזאת של אהבת הזולת, בכך שהיו באהבה הדדית זה לזה, האגו שלהם כל כך קפץ מבפנים, שהם לא יכלו להחזיק את עצמם באהבה, בחיבור, אלא במקום זה התהפכו לשנאת חינם. ובכך ממש אותה הרגשה יצאה לכל העם, כי הם היו הגרעין של כל העם, הגרעין הרוחני.

ניצה: ובאותו רגע הם נפלטו כאילו מירושלים?

"ירושלים" הרוחנית.

ניצה: וגם הגשמית.

הגשמית, זה כתוצאה. העיקר הוא, שהם יצאו מגילוי הבורא לגלות. יש מצב של "גאולה", שהבורא מתגלה, ויש מצב שהוא נסתר. המצב שהוא מתגלה כלפי האדם, אם האדם נמצא בנטייה טובה לאחרים, "ואהבת לרעך כמוך", אז הבורא מתגלה בו וזה נקרא "גאולה", גילוי הבורא. אם האדם נמצא בכוונות ההפוכות, בעל מנת לקבל לעצמו והוא מזלזל באחרים, אז המצב הזה נקרא "גלות". ההבדל בין גלות לגאולה הוא באות אלף, גאולה וגלות. אות אלף זו הופעת הבורא בתוך תכונת ההשפעה והאהבה, והסתרת הבורא, ההיפך, תכונת הקבלה לעצמו. וזה שנפלנו בזמני רבי עקיבא מדרגת גילוי הבורא להסתרה, זה ממשיך עד היום הזה כבר אלפיים שנה. אז, חכמת הקבלה, שיטת גילוי הבורא, נעלמה, והאנשים הפסיקו להרגיש אותו.

ניצה: זאת אומרת שירושלים נעלמה?

"ירושלים" הרוחנית ודאי שנעלמה מתוכם. הם היו בגובה הרוחני של ירושלים, של בית המקדש, של קודש הקודשים. זה כבר התחיל מראש, מזמן, עוד שבעים שנה לפני כן, הם התחילו להרגיש שזה יורד ויורד, ולא יכלו לעצור את המגמה הזאת, עד שבאה המגיפה, ומה שקרה. כשהבורא נעלם מהרגשת האדם, מה שנשאר להם מהעיסוק הרוחני, זה לעשות אילו פעולות גשמיות, במקום לבצע פעולות רוחניות.

ניצה: שהן פנימיות יותר?

כן. ומפני ש"דיברה תורה בלשון בני אדם"[2], הם התחילו לראות שם פעולות גשמיות שצריכים לבצע. ובמקום חכמת הקבלה התפתחה היהדות, מה שאנחנו יודעים עד היום, והייתה ירידת הדורות, שכל פעם האגו עלה יותר ויותר, והבורא לא נגלה, ואז אנחנו יורדים ויורדים עם האגו הזה עד היום הזה. חוץ מהמקובלים.

המקובלים שהיו יחידים בכל דור ודור, היו בשרשרת כזאת מחזיקים את חכמת הקבלה בקרב העם, שהעם לא יידע עליהם. הם היו בכל זאת מגלים, כמו אותם תלמידי רבי עקיבא שלפני החורבן שנעשה בהם הם היו בכל זאת משיגים. מי זה "מקובל", מי שמשיג את אהבת הזולת, ובתוך אהבת הזולת מגלה את הבורא. אז בקרב העם היו גם כאלה, עד היום הזה. העם היה נמצא רק בקיום החיצון של הפעולות, שלזה הוא קרא "תורה", ולזה הוא קרא "מצוות", וכן הלאה.

ניצה: וגם לעיר הזאת הוא קרא "ירושלים".

כן. ואז העיר נעשתה הקדוּשה, האבנים וכל מה ששם. אנחנו צריכים להבין שאנחנו באמת לא מזלזלים בזה, כי העניין הוא שזה מחזיק את העם. העם משייך קדושה, משייך כוח עליון לאותן אבנים, לאותם רחובות וסמטאות, ובמיוחד לעיר העתיקה והכותל, ולמה שיש למעלה מהכותל, המקום המיוחד. ואולי יש תחת ההר הזה את שרידי בית המקדש וכן הלאה. זה מחזיק אותנו. בלי זה לא היינו מסוגלים לשרוד עד היום, בלי ארץ ישראל, ירושלים, הר הבית, הר הצופים וכל מה שמדובר בתורה. אבל כל זה בצורה החיצונית בלבד.

לכן אין בירושלים קדושה, אלא ההיפך. היתה קדוּשה כשבני האדם היו נמצאים בקדושה, זאת אומרת באהבת הזולת. הם נפלו לשנאת חינם, לכן ירושלים הקדושה הזאת נחרבה, ובפועל נחרבה, ואין בה שום קדושה, אלא ההיפך. מה שיש היום בירושלים, זו כביכול הקליפה. יש שנאה. במקום אהבה, שנאה.

ניצה: זה מסביר מאוד את מה שאנחנו רואים היום מול העיניים, בלב של ירושלים אנחנו רואים רובעים, יש את הרובע המוסלמי והרובע הארמני והנוצרי והיהודי, הכל מפולג, הכל מפוצל.

נכון. לעתיד לבוא, כשבאמת נגיע "למשוך המאור המחזיר למוטב", וזה תלוי רק ביהודים, כשנתחיל להשתמש בתורה נכון, זאת אומרת נתחיל לדרוש את אהבת הזולת בינינו, כל איש לרעהו, בין היהודים, בין כולם, כשנתחיל לדרוש את תכונת האהבה שתתגלה בינינו, אז בתוך תכונת האהבה הזאת אנחנו נגלה את הכוח העליון, הבורא. והוא מתגלה בתנאי שאנחנו נמצאים בהשפעה, באהבה זה לזה. ואז כל המושג של ירושלים, יחזור לאותו המצב כמו שהיה קודם לפני החורבן. ואנחנו נרגיש כבר שהחזרה שלנו בירושלים היא כזאת, שאנחנו צריכים לפתוח את אותו המושג לכל העולם, "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם"[3], "וביתי", הבית, בית המקדש השלישי, "בית תפילה יקרא לכל העמים"[4], ולירושלים הזו אנחנו מצפים.

אורן: אם הבנתי את התהליך שתיארת, אז יש בו שני שלבים. יש שלב שבו אנחנו היהודים משדרגים את היחסים בינינו משנאת חינם שבגללה נחרבה ירושלים, לאהבת אחים, ואחרי שבינינו שורה האהבה הזאת, אנחנו מרחיבים את המעגל.

כי היא בעצמה פועלת, מתפשטת לנוצרים ולמוסלמים, ונעשית עיר מיוחדת לכל בני האדם. ויש דת חדשה שנקראת "אהבה" או חכמת הקבלה, גילוי הבורא. אין כבר שינויים, דתות, אמונות למיניהן, "וכולם יודעים אותי מקטנם ועד גדלם". עד אז נמצאים בפיגועים, במלחמות, בדם ובכל מה שיש.

ניצה: אין דרך להגיע לשלום בירושלים?

יש, בבקשה. אם אנחנו היהודים, בינינו, באמת נפתַח את קשרי האהבה, זו הדרך לשלום. לא צריכים לדבר עם המוסלמים ולא עם הנוצרים ולא עם אף אחד. מה שיקרה בינינו, זה מה שיקרה בכל העולם. אנחנו מקרינים את זה, זה יוצא מאיתנו ומתפשט בכל העולם.

לכן כל אומות העולם הן בטענה אלינו, שכל הצרות והבעיות מגיעות דרכנו, כי אנחנו סותמים את מקורות השפע, האהבה, החיבור והכל. וכמו שאצלנו זה קורה, זה קורה גם אצלם, ממש באותה המידה. כמו שאנחנו שונאים זה את זה ולא רוצים להתחבר ומזלזלים זה בזה, אז כל מה שקורה בנו, קורה בהם בכל מיני צורות, בכל מיני אופנים ומידות. לכן יש להם את ההרגשה הזאת האינסטינקטיבית, שאנחנו גורמים לכל הרע שבעולם.

אין שום שיטה אחרת להביא את עצמנו ואותם לשלום, לעיר שלמה, לאיחוד, אלא אם כן אנחנו נגיד שלום ירושלים, שנרצה להיות במבנה השלם, זאת אומרת באהבה הדדית, בחיבור הדדי. אז מתגלה הבורא דרך החיבור השלם הזה לכל העולם.

ניצה: אם אנחנו היהודים בשלב הראשון נקיים בינינו קשרים כאלה של אהבה כמו שתיארת, אז יפסיקו הפיגועים בירושלים?

ודאי. שום דבר לא יהיה יותר, חוץ מטוב.

ניצה: אבל עדיין יהיו דתות אחרות, אז איך פתאום הפיגועים יפסיקו?

אם אנחנו נתחיל לגלות את הבורא, כל בני האדם בעולם גם יתחילו דרכנו לגלות אותו. במידה שאנחנו עושים שלום בינינו, נעשָה שלום בין כל בני האדם, בין כל הדתות, האמונות והעמים, ואז הבורא יתגלה בכולם. רק אנחנו קודם חייבים להיות, אנחנו בראש. ואם אנחנו נעשה את התיקון הזה, התיקון הזה יתפשט בכל אומות העולם. אין להם בחירה חופשית, הם לא מסוגלים לעשות את זה, אין להם את השיטה הזאת, הם ילכו אחרינו, כמו שכתוב בישעיהו.

אורן: הנביא ישעיהו אומר, שבאים מאומות העולם ונושאים את בני ישראל על כתפיהם לירושלים[5]. הגישה הזאת בדיוק נמצאת במוקד מלחמות הדת. עכשיו אתה מסביר למה יש פיגועים. כי היהודים בטוחים שכולם צריכים לשאת אותם על כתפיהם, וזה לא מתאים כנראה לא לנוצרים ולא למוסלמים.

ודאי שלא. תתחיל להראות להם שאתה מתעסק באהבה. אתה לא צריך לעשות שום דבר, חוץ מלעסוק בעצמך בזה שתעשה אהבה וחיבור בין היהודים. אתה לא צריך לצאת לאומות העולם ולא לעשות שום דבר, זה בעצמו יתפשט בכל אומות העולם, כי כך אנחנו קשורים אלו לאלו. אם זה יקרה אצל היהודים, זה יקרה בכל העולם. אתה רואה איך הדתות, מה שקרה אצל היהודים התפשט בהם, אותו דבר גם זה יתפשט.

אורן: למה העולם לא מכיר בירושלים כבירת ישראל?

כי זו לא בירת ישראל שלנו, זו לא בירה. אני רואה שם שוק, עיר שנמצאת בחורבנה. אני רואה עיר שהיא מסכנה, שכולם קורעים אותה לחתיכות, כולם שונאים אלו את אלו. זו לא ירושלים, זה לא השם ירושלים שבאמת מגיע כך לקרוא לנו את מה שיש לנו שם. זה שונא את זה וזה את זה. זה מקום החורבן, מקום השנאה.

אורן: אתה חושב שהבירה של ישראל צריכה להיות תל אביב?

אם אנחנו נקים את "ארץ ישראל", אנחנו נקים גם את "ירושלים". גם אין לנו עדיין "ארץ ישראל". "ארץ" זה רצון. ישראל, "ישר-אל". רצון להשפעה ואהבה. אם אנחנו נעשה כך בינינו, אז ירושלים תקבל את הצביון הרוחני הנכון, האמיתי. בינתיים זה חורבן. אתה רואה שם אולי בניינים יפים, כל מיני חלקי עיר יפים וכן הלאה, ואני רואה הכל חורבן. אין אף בית שהוא שלם, אין אף אדם שהוא שלם, אין יחסים ביניהם.

ומה שאנחנו רואים, את המתח הזה, את הגאווה הזאת הגדולה שיש אפילו לתושבים הירושלמים, ואתה רואה מה קורה שם, את האופי שלהם וכן הלאה, זו עיר שמסמלת לנו חורבן וריקנות. אתה יכול לעמוד ליד הכותל ולשיר את "התקווה" ועוד, זה לא ישנה. כל עוד לא תשנה את ליבם של בני האדם, זה לא יקרה. כל אלה סמלים חיצוניים שרק אומרים עד כמה אנחנו נמצאים בחיצוניות ובשקר.

אורן: לאורך אלפי שנים היו נוהגים להגיד בכל קצוות תבל, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ירושלים היום בידינו, גם חלקה המזרחי וגם חלקה המערבי. האם היא נקראת בעיניך "ירושלים הבנויה"?

בנויה? אמרתי שהיא כולה הרוסה.

אורן: לכן אני שואל, האם בעיניך היום בניין ירושלים הוא תהליך שעוד לא התחיל?

אין לבנה אחת שהיא מתוקנת, כדי לבנות ממנה בית בירושלים, מכל שכן את בית המקדש, הסמל של ירושלים. בית המקדש הם לבבות שמתחברים ביניהם ומגלים את הבורא, ולא האבנים שאתה בונה. תבנה איזה בניין יפה, היום אתה יכול לבנות אותו חצי קילומטר לגובה, ומה זה יעזור? אתה תגיע לשמים, לעננים?

אורן: אתה חושב שמזרח ירושלים ישאר בידי ישראל?

אני לא חושב על זה. אני חושב שכל העולם יהיה ישראל, ארץ ישראל תתפשט לכל העולם. אם אנחנו מגיעים לאהבה, אנחנו נמצאים בחזקת ארץ ישראל. "ארץ", רצון. ישראל, "ישר-אל".

אורן: מי יהיה הריבון במזרח ירושלים?

אין ריבון בכלל, הבורא הוא הריבון. אנחנו פשוט צריכים לראות את המצב הנכון, כדי להתקדם אליו, לא על ידי מכות, לא בדרך "בעיתו", אלא ב"אחישנה".

אורן: זו עיר שאף אדם לא ריבון עליה?

אין ריבון. אנחנו הריבון? לא, מה פתאום. זה שהצבא והמשטרה נמצאים שם בכל פינה, אז בזה אנחנו הריבון? מה פתאום.

אורן: בתחושה, ברור שאין לנו ריבונות. אולי על הנייר כן, אבל בפועל אין תחושת ביטחון באף מקום.

לא תחושת ביטחון. גם לא מגיע לנו, וגם לא מגיע לנו להיות בארץ ישראל בתכונות שאנחנו עכשיו נמצאים.

אורן: למוסלמים מגיע?

לאף אחד, כי כולם נמצאים בשנאת הזולת, בשנאת העם, העמים, בשנאה בין הדתות. ארץ ישראל שנחרבה לפני אלפיים שנה, היא עדיין לא קיימת. זו לא "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת", כמו ששרים. לא, אין. אנחנו צריכים להבין שארץ ישראל זה רצון שכולו להשפעה, לאהבת הזולת. "ארץ", רצון. "ישראל", ישר-אל, להיות כמו הבורא.

אורן: איזה מקום יותר חשוב היום בעולם, וושינגטון והבית הלבן, או ירושלים והר הבית?

ירושלים בארץ ישראל.

אורן: מאיפה העולם מתנהל?

מכאן. לכן הוא כזה כמו שאתה רואה אותו, כי הוא מתנהג מארץ ישראל שנמצאת ממש כולה חרבה.

אורן: לאן זה הולך?

זה הולך להכרת הרע. אנחנו סוף סוף נבין שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים מתוך הלב שלנו להתחיל לטפל באהבת הזולת בינינו, עד שזו תהיה אהבת אחים, ולא זולת, ומתוך זה אנחנו נשפיע לכל העולם. וכל אומות העולם, הדתות, והאנטישמים, כולם יגידו, יש אלוקים בקרבם, בואו נעלה לירושלים, נעזור להם לבנות את המקום הזה, ושם בצורה הפנימית, בנקודה שבלב הפנימי, שהיא נקראת ירושלים, אנחנו כולנו נתחבר יחד.

אורן: ירושלים זו בירת העולם המתוקן, בירת האהבה, מעיין האהבה שמשקה את העולם?

כן.

אורן: זה מה שהתכוונו הנביאים בחזון שלהם?

ודאי. ובתיקון הכללי, גם העולם הזה וגם העולם הרוחני, ירושלים הגשמי וירושלים הרוחני, כולם מתחברים יחד. הקדושה יורדת לעולם הזה ונעשה כאחד, ואנחנו מגלים בינינו שאנחנו שרויים בכוח העליון, בכוח השפעה ואהבה, ובזה מגיעים לגמר התיקון.

[1] "מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום" (הלכות דעות א', י"א)

[2] " דיברה תורה כלשון בני אדם" (חז"ל)

[3] "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו ל"א, ל"ג)

[4] " כי ביתי, בית-תפלה יקרא לכל-העמים" (ישעיה נ"ו, ז')

[5] "והביאו בניך בחצן, ובנתיך על כתף תנשאנה" (ישעיהו מ"ט, כ"ב(

לחצו כאן להורדה