חיים חדשים - תוכנית 75 - כסף במשפחה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן שלום לך ניצה מזוז.

בתקופה האחרונה אנחנו מדברים  על כסף. בכל פעם אנחנו בוחנים את הנושא הזה של כסף מהיבט אחר, והיום לפי בקשת הצופים בחרנו להתמקד על כסף במשפחה. המשפחה והכסף זה משהו שאי אפשר לברוח ממנו, הוא מעסיק כל אחד מאיתנו. אם רוצים או לא הוא מטריד ברמה כזאת, ברמה אחרת, בתקופות כאלה, בתקופות אחרות.

והיום המצב הכלכלי שמחודש לחודש הולך ומתדרדר ויוקר המחייה ומצוקת הקיום גורמים לזה שבבתים רבים בארץ ובעולם המתחים, הריבים, הקונפליקטים, הכעסים, הלחצים הולכים וגוברים, כשכסף עומד ביסוד שלהם, כסף מתניע אותם, כסף מניע איזו רוח מאוד לא טובה בתוך הבית. בעצם בא דבר, וזה מדהים כשחושבים על זה, הכי קר שיש, שזה כסף, הכי חומרי ונכנס כמו איזה "טיל חכם" אל תוך הבית, ואת הדבר הזה שאמור להיות הכי חם, הכי מלכד, הכי רגשי, הכי נותן ביטחון, איזה עוגן פנימי, הכי מחבק, מפורר אותו, פשוט מפורר אותו כך מבפנים כמו איזו תמיסה. לכן ביקשו מאיתנו לדבר איתך על זה, ואנחנו מאוד נשמח שתפתח את זה. ניצה, היית רוצה להוסיף משהו?

ניצה: אני חושבת שכשדיברנו על הנושא הזה בינינו, ניסינו לבדוק באמת איך הייתה נראית משפחה פעם. אז הייתה איזו הרגשה של שיתוף, הייתה אכפתיות, לכולם היה אכפת, הפרנסה הייתה נושא של כולם, זאת אומרת, גם הילדים שהיו בוגרים כבר יצאו לעבודה ועזרו ביחד לפרנסה המשפחתית, זה היה ברור מאליו. משהו קרה במשך השנים, עד שזה הגיע למצב שההורים כלפי הילדים הם סוג של כספומט, זאת אומרת הם פונים אל ההורים כדי למשוך כסף, ואם הם לא מסוגלים למשוך כסף, אז הם מביעים  חוסר שביעות רצון כלפיהם, כעס ולפעמים אפילו זלזול, כאילו "איך זה שאתה לא מסוגל לספק לי את הצרכים שלי".

משהו קרה, ואנחנו היינו רוצים בשיחות לפתוח את העניין הזה. האם הכסף יצר את הפירוד, או בעצם הוא רק מכסה על משהו? זה נושא שמאוד מעניין אותנו לפתוח אותו.

 אני חושב שהמשפחה מלכתחילה נוסדה כדי לאפשר קיום נוח וטוב לאדם, זה היה ברור  לכולנו, איך אדם יתקיים בלי משפחה? היום פיתחנו כאלה שירותים סוציאליים, חברתיים שהאדם לא צריך משפחה, שהוא כאילו יכול לקנות את כל הדברים עד השירותים הכי  אישיים שלו, וכאילו הוא לא זקוק למשפחה. אבל זה לא נכון, אנחנו יודעים שבכל זאת את אותו החום, אותה הנאמנות אי אפשר לקנות בכסף. אתה ככלכלן יכול לומר, אם עושים חשבון כמה כסף צריך אדם לחודש? אדם יחיד  צריך נניח חמשת אלפים ש"ח בחודש.

 אורן: כן.

ושניים כמה צריכים?

 אורן: נניח, שמונת אלפים ש"ח.

 לַמה לא עשרת אלפים ש"ח?

 אורן: כי כשיש שיתוף במשאבים זה מוזיל את העלויות.

זאת אומרת, להיות במשפחה זה יותר משתלם?

 אורן: ברור.

 אז לַמה מתפרקים, זה נגד ההיגיון, זה באמת לגמרי לא מובן לי. ובכלל, כל פירוק המשפחה, כך שמעתי, בא מאותם הקפיטליסטים הטייקונים שרצו שלכל אחד יהיה מקרר, מכונת כביסה, מכונת ייבוש דירה וכולי'. לכן דרך הפרסום, דרך כל מיני דברים הם הגיעו לכל אחד מאיתנו ושכנעו אותנו דרך הקולנוע, דרך התפתחות התרבות המקולקלת שנתחיל להתגרש, פשוט מאוד. ואז כשאתה גרוש, כשאתה יוצא מהמשפחה, אתה גם צריך לקנות דירה, מקרר, מכונת כביסה, ועוד ועוד. אז יש עבודה ורווח לאנשים האלה, שלצורך הזה גרמו לנו להתגרש, זאת אומרת, שהכל מתוכנן במחשבות זדוניות של אנשים שרצו מתוך זה להתעשר.

ברור שאם אנחנו מתחברים יחד, אנחנו לא צריכים את הדברים האלה, אנחנו יכולים ממש לחסוך. מה שאנחנו רואים, שהמשפחות שנכנסות לקשיים כלכליים מתחילות להתפרק, זה לא כדי שיהיה להם יותר קל, אלא מפני שהם לא מקבלים תמיכה נכונה איך לנהל את משק הבית. כי בטוח ששניים יכולים יותר, יש להם הרבה יותר אפשרויות להביא את אותה המשכורת, אפילו משכורת אחת מספיקה לשניים, ולשניים יש בטוח יותר יכולת ואפשרות להביא משכורת למשפחה. אפילו כשעובדים בעבודה חלקית פה ושם, בכל זאת מסתדרים.

מה שאין כן, אדם יחיד  בדרך כלל מתדרדר, אם הוא לא עובד ומבוסס מספיק כדי לשמור על עצמו, לשרת לעצמו וכן הלאה. האישה עוד מילא, אבל הגבר מתדרדר עד שהוא יוצא לרחוב, ממש. ולכן אני חושב שיש לנו כאן בעיה גדולה מאוד. בעבודה סוציאלית, אנחנו צריכים לעבוד איתם ולהעביר להם חינוך, חינוך אינטגראלי, איך להיות מחוברים בתוך המשפחה אפילו בזמן מצוקה, ונוכל בכל זאת  לכלכל את עצמנו ולהתקיים.

וודאי ששניים זה יותר טוב, ועוד יותר טוב, אם יהיו לא שניים, אלא עשרים. אם זו תהיה קבוצה זה יהיה עוד יותר קל, אז הם הולכים לעבוד בכל מיני מקומות כל אחד מרוויח משהו, אפילו שאחד מרוויח שק אורז, והשני כמה כיכרות לחם, והשלישי עוד משהו, לא חשוב באיזו צורה, אבל יש להם ממה להתקיים, ובטוח שבסך הכל ההוצאות הכלליות לכולם הן הרבה פחות מקודם. כמה עולה לנו להחזיק אדם בצבא, באוכל, בביגוד? כלום, זאת אומרת עד כמה שהאנשים הם יותר מחוברים יחד, יותר צמודים, הם יכולים יותר להשתמש בשירותים משותפים, זה יותר זול ויותר קל להם להחזיק את עצמם, ואז נשאר להם עוד עודף להחזיק את עצמם בצורה מכובדת.

  מה שאני רוצה לומר זה שהכל תלוי בחיבור ביניהם, וזה שאנחנו רואים שהמשפחה נהרסת, זה רק אומר עד כמה שאנחנו פשוט נמצאים בקריסת המערכות, קריסת החינוך, שהאדם לא יודע איך הוא מסוגל, אפילו למען ההתקדמות הטובה שלו בחיים, להחזיק את זה והוא נפרד. אני חושב במקרים כאלה אם הוא נפרד זה צעד ראשון לעניות, למצב שלא יהיה לו, לא בית ולא עבודה ולא כלום בחיים, הוא יגמור את עצמו ברחוב ממש, ליד פחי הזבל.

 ניצה: רצינו לשים דגש על כך  שהנושא של המשבר הכספי או הכלכלי במשפחה הוא סוג של זרז. זרז לבוא ולראות שהמשפחה למעשה לא התפרקה בגלל שאין כסף, היא התפרקה הרבה קודם. כל זמן שהיה כסף לא שמנו כל כך לב לזה, זה כאילו היה מצב של תרדמת. זאת אומרת, כל אחד באמת הלך לאט לאט לכיוון שלו, אבל דווקא כשפתאום לקחו את הכסף מתוך המשפחה, מתוך הבית, המשבר נוצר. זאת אומרת, הבעיה פה היא יותר היחסים, זה לא באמת הכסף. הכסף רק יצר סוג של כיסוי שלא הראה בדיוק עד כמה אנחנו מפורקים.

נכון.

 ניצה: לכן אנחנו רוצים להסתכל דווקא על המשבר הכלכלי, כסיבה טובה או אפשרות והזדמנות לתקן את מערכות היחסים שנשברו בינינו. הכסף קודם היה קיים באופן מאוזן, הוא נתן למערכת הזאת להמשיך להתפרק בלי ששמנו לב, כל אחד נסגר בחדר שלו, כל אחד הלך לכיוון שלו והכל היה בסדר. דיברנו בינינו על כך שבני נוער בדרך כלל נעולים בתוך החדר שלהם והם יוצאים מהחדר או כשהם צריכים כסף או כשהם רעבים, אם לא "תעזבו אותי בשקט, אל תדברו איתי". כל אחד נעול בחדר שלו מול המחשב, אתה לא יודע מתי הוא קם, מתי הוא ישן, מתי הוא ער, ופתאום כשאין את הכסף, כאילו לקחת ממנו את זה, הוא, נאלץ לצאת מהחדר.

אורן: כאילו נפגשים בסלון. המצוקה הכלכלית מכריחה את האנשים, שכל אחד היה בנישה שלו בתוך הבית, לצאת לסלון, אבל מה קורה בסלון? מה אנחנו עושים עכשיו בסלון, נגיד ששלושתנו בני משפחה או עוד שניים, שלושה, כל אחד היה ב"חור" שלו והכל זרם, לה היה כסף ללכת לקניון לקנות את הבגדים שהיא אוהבת, לך היה כסף לקנות את הפלאפון והמחשב שאתה אוהב והמשחקים והצעצועים שלך, ולילד היה כסף להסתובב עם החברים שלו. לכל אחד הייתה הזנה כלשהי שמילאה אותו והשאירה אותו רגוע ומסופק במידה כזו או אחרת. עכשיו כשאין, כשמתחיל מחסור, אז הם יוצאים כל אחד מהפינה שלו ונפגשים בסלון המשותף הזה, מה עושים עכשיו? רבים. רבים על המשאב שהצטמצם, על האמצעים שהצטמצמו.

השאלה, מה אתה כמומחה בקשר בין אנשים יכול להציע להתחיל לעשות במצב הזה שמתרחש היום יותר ויותר, ביותר ויותר בתים? יש ייעוץ כלכלי איך אתם תעשו כלכלת בית ותוזילו את ההוצאות וכן הלאה. אבל גם הייעוץ הכלכלי הזה לא מצליח, אם לפני כן לא הופכים אותם מזאבים כאלה קטנים שכל אחד בא להתנפל על הטרף שלא מספיק לכולם. זו נקודת המוצא שהיינו רוצים לבסס בשיחה וממנה להתחיל לשקם. זאת אומרת, אנחנו לא רוצים לדבר כל כך על הרע, אלא אם כן צריך כדי ללכת לכיוון הטוב, איך שתרגיש, יש פה כאילו אונס, כאילו איזה גורם חיצון אונס את בני הבית להתחבר ביניהם.

זאת אומרת, זאת המטרה ולא הכסף ולא שום דבר אחר, אלא יש כאן לחץ להתחבר, אם הם מבינים את זה.

 אורן: הם בטוח לא מבינים, רק על זה אנחנו מדברים, בינינו. הם רק במצוקה.

אז לכן אני אומר, אם הם היו יכולים להבין את זה, אז כבר לא היה מה לדבר, הם כבר לא היו מתחילים להתנפל על הטרף הזה כמו זאבים ומתחילים להילחם ביניהם. אז הם היוו מבינים שכאן הכל תלוי בחיבור שלהם, שאם הם יתחברו בִמקום החתיכה הזאת הקטנה שלא מספיקה אפילו לאחד, יהיה שפע לכולם.

אם הם יקבלו ידיעה, שבסך הכל המטרה של כל הקיום שלהם היא להתחבר, וזה שהם לא הולכים להתחבר, זו הבעיה, ולכן כדי שיתחברו מגיעה להם המכה הזאת של חוסר כל, אז הם לא היו מטפלים בכך שיברחו לכל הכיוונים "איפה אנחנו יכולים להשיג עוד כסף?". וזה לא היה וקרה, אלא אולי הם ישימו דגש על איך אנחנו מתחברים. ואז אותו המנגנון שמביא להם חוסר אמצעים, יעבוד לכיוון הפוך, הם יניעו אותו שיעבוד לכיוון הפוך, כמו שהם הניעו אותו שיביא להם חיסרון בכסף.

אבל לזה צריכים באמת להיות בעלי השכלה גבוהה. "גבוהה" הכוונה לא אוניברסיטה, אלא גבוהה, קצת יותר גבוה מהמבט הרגיל של בני אדם, שבו הם מסתכלים רק לכיוון מה שחסר בצלחת ולא מבינים שיש כאן איזה תכנון מאחרי הקלעים.

 ניצה: בוא נניח שהם התרכזו, ובוא נתחבר לתמונה הזאת עוד פעם. כל אחד יצא מהחור שלו בחדר, הגיעו למרכז הסלון. עכשיו, החבר'ה מפורקים, זאת אומרת זה המצב. הם לא מודעים לזה שהם צריכים להתחבר, אבל הם כן יצאו למרכז הסלון. מה אנחנו כהורים או בכלל, מסוגלים לעשות כדי להתחיל לעשות איזה תהליך כדי לחבר ביניהם?

אני הייתי מחבר אותם לאיזה סדרה טלוויזיונית, שהיא מראה להם בדיוק את המשפחה הטיפוסית, שהיא באמת יורדת לסלון ושם מתחיל ויכוח טיפוסי ביניהם "אני צריך זה, ואני צריך זה, ולמה אין, ולמה ככה, וזה ככה", עם כל מיני דברים. והחברים מתקשרים ומגיעים איזה שכנים או חברים של ההורים עם כל מיני בעיות. ושוב באמצע הסדרה הזאת הם רואים, שאלו שנמצאים בתוך הסדרה רואים הטלוויזיה ושם מדווחים להם מהחדשות שיש עוד התייקרות, ועוד וגזירות כלכליות, וכן הלאה.

זאת אומרת, קודם כל צריך להראות להם את המצב כפי שהוא נראה מבחוץ כדי להוציא את האדם מההרגשה האישית שלו, שיראה שזה לא רק אצלו, זו נחלת הכלל. יש כאן תופעה כללית, ואפילו עולמית. וצריך להראות לבני המשפחה איך זה בכל העולם, איך באותה משפחה בספרד, באיטליה, בדרום אמריקה, בכל מיני מקומות, באירופה, ובדיוק קורה אותו הדבר שם, הפרצופים קצת שונים, המאכלים קצת משונים, אבל לכולם יש אותה בעיה. אותם הילדים שדורשים את שלהם, וההורים שלא מסוגלים לספק מה שהילדים רוצים וגם את מה שהם צריכים, ולא ידוע איך אפשר להחזיק את הבית היום, ומחר, ובכלל.

במצב הדומה הזה נמצאים מיליארדי אנשים שבעולם. זאת אומרת, יש כאן איזה מין גל מאוד מיוחד, מפחיד. זה לא משהו של נחלת הכלל או "צרת רבים חצי נחמה", כי מדובר על האוכל. ילדים אולי לא חושבים על האוכל, אלא על כל מיני צעצועים, פלאפונים, איזה משחק חדש למחשב ועוד משהו.

אורן: ג'ינס.

נניח ג'ינס. אבל ההורים חושבים כבר על דברים שיותר קרובים לחיים "שעוד מעט לא יהיה לי דבר כזה או אחר", ואולי כבר מרגישים שאין.

לכן זו בעיה, קודם כל צריכים להראות לכולם שזו מכה כללית והיא שייכת ל"אוכל נפש". "בגדים מילא, אנחנו נמצא איכשהו, יש מלא עודפים בכל מיני מקומות, אה, איכשהו נסתדר". אבל מדובר על המזון. מזון, הסקה, אם זה ארצות אירופה ויותר צפונה, מי יודע, דברים הכרחיים, חשמל, שיהיה קצת, לפחות משהו. זאת אומרת, מדברים על צמצומים ועוד צמצומים, אבל עד שזה לא פוגע בקיום האנושי ההכרחי ממש,  זה לא מורגש.

ולכן אני חושב שקודם כל זאת התמונה הראשונה שהם צריכים לקבל. לא בצורה דרמתית, אלא בצורה נעימה דווקא, שלא ידחו את זה ולא ירצו לקלוט את זה, אלא שיראו שזה קורה כך בכל מקום שהאנשים האלה מספרים דווקא בחום, "היי ג'ון, מה נשמע אצלך?", "בסדר ריקרדו, אצלו כמו שאתה רואה, מה לעשות. טוב, ואתה?", "אה, ואני מצרפת או מספרד או מרומא, גם אצלי יש אותו המצב, ומה לעשות, כבר לא יודעים" וכולי וכולי.

זאת אומרת, בצורה כזאת שקודם כל מראים להם איזה חיבור שיש בין כל מיני אנשים שנמצאים באותה צלחת, שכולם מבינים זה את זה פתאום, ויש להם אפשרות להתקשר, וחוץ מזה מרגישים שיש בזה איזו מין מתיקות, המתקה, הקלה. לא שאחרים גם סובלים, אלא שבכל זאת זה מוריד ממני מתח מסוים. וזה בעצמו מעשה מאוד חינוכי. קודם כל זה מראה לילדים שלי באיזו צורה נמצאים ילדים אחרים בעולם, זה מראה שכולם בעצם חושבים, מה נעשה, מה יהיה איתנו, ושאנחנו יכולים לדבר כך ממש בין היבשות ולחשוב מה עושים.

אני חושב שהגישה היא דווקא כזאת שלא לרכז את זה לתוך משפחה אחת ובעיות בין הילדים וההורים, כי שם אין פתרון, האמת שאין שם פתרון אלא ההיפך, ללכת בצורה יותר כללית, היא דווקא מעלה את האדם מעל הבעיה, נותנת לו מבט יותר בוגר על המצב. והוא מבין שבעולם כזה, וגם הפתרון הוא בעיה. אפשר מתוך זה לדבר על הרבה דברים "מה אתם מייצרים, למה נסגר המפעל שלך שם, רוניגו?"

"אצלנו בדרום אמריקה המפעל נסגר כי אף אחד לא רוצה את הסוכר שלנו". "איך זה לא רוצים את הסוכר? אנחנו צריכים את זה, אנחנו איטלקים רוצים את הסוכר שלכם". "כן, אבל אין לנו במה לשלם עבור זה. אולי אתם צריכים נניח את גבינות שלנו?". סך הכל, אולי יש כאן חוסר בקומוניקציה, בקשר בינינו. אולי כל המערכות הקודמות נעשו מאוד אגואיסטיות, אנדיבידואליסטיות, פרוטקציוניסטיות, ואולי הן לא נתנו לנו אפשרות להיות בקשר יפה בינינו, ואז בצורה כזאת להתקשר ולמלא את הצרכים ההכרחיים של כל אחד?

יש כאן מה ללמוד ולהראות את הדברים. זה לא פשוט לבצע את זה, אני לא אומר שזה קל. ואז מיד שולחים לכאן סוכר ולשם משהו אחר, זה ברור. אבל זה רק אומר שיש כאן עודף ויש שם חוסר, ואנחנו יכולים לעזור זה לזה. ויכול להיות שגם בתוך המדינה של כל אחד ואחד יהיה דבר כזה. צריך להראות לבני אדם בכל מיני צורות, שחוסר קשר הוא הבעיה, ולעולם לא חסר כלום. יש ג'ינסים בשפע, מזון בשפע. לפני כמה ימים קראתי מחקר שאם אנחנו נחלק מזון בשווה לכל האנושות, כל אחד יקבל שלושת אלפים קלוריות. זה כפול ממה שצריך אדם ליום. אז מה יש לדבר בכלל. אז הכל תלוי בקשר בינינו.

אז איך בכל זאת מטפלים במשפחה? אחרי שאנחנו נותנים להם דוגמאות כאלו, שהקשר הוא המציל, אולי אנחנו נעשה אותו דבר במשפחה. אז בואו אנחנו קודם כל נשב סביב השולחן העגול. לא השולחן הקטן הזה שבתוך סלון, אלא שולחן עגול, בואו נדבר בינינו, ממש סביב שולחן בלי פינות, זה נקרא שיושבים יחד. בואו נתחיל לדון על איך אנחנו פותרים את הבעיה. כמה יש לנו סך הכל, באיזו צורה אנחנו יכולים לחשוב על כל אחד ואחד, למה אנחנו צריכים לחשוב על כולם ולא על אילו כן ועל אילו לא. זאת אומרת, להביא אותם בצורה פסיכולוגית למחשבה משותפת.

אולי מתוך זה אנחנו נצטרך לעבור כולנו לגור בחדר אחד, בסלון, כדי לחסוך חשמל ומזגן. אולי אנחנו יכולים חצי מהדירה שלנו להשכיר למישהו, ועוד ועוד כאלו דברים, מי יודע, ממש כך. זאת אומרת, שיש כאן איזו בעיה, זה יכול להיות ממש סיבוב טראגי, אבל הוא מעביר אותנו שוב למחשבה שעל ידי החיבור, אנחנו מֵקֶלים על המכה. לא שאנחנו עושים את זה, אלא מה אנחנו יכולים להבין מתוך זה? שאולי אנחנו נלך על החיבור בינינו ונשחק אחרת, ואז אולי המכה פתאום תעלם. אנחנו צריכים כאן להביא אותם בסרטון הזה, לכזאת מחשבה, לכזאת חשיבה ש"אוי, אולי באמת אנחנו נעשה כך". שאם אנחנו נהיה מפוזרים בחדרים, יהיה לנו חוסר. אם אנחנו נהיה יחד כולם, יכול להיות שיבוא העודף, נראה.

אני לא יכול לדבר כאן על דברים מתוך הקבלה, אבל יש לנו מאמר מאוד מיוחד של בעל הסולם שנקרא "גילוי והסתר של ה' יתברך", ששם כתוב, על אדם שנמצא בהסתרה, המציאות נראית לו כך שמסביבו יש כאלו שהם עניים וכאלו עשירים, זאת אומרת העניים הם הצדיקים, ועשירים אלו שהם ההיפך, גנבים וכולי, הם המוצלחים, הם החכמים ואלו הדפוקים ואלו הפרימיטיביים וכן הלאה. זאת אומרת, תלוי איך אדם פותח את העיניים שלו על העולם, עד כדי שכך שבאמת הכל נראה לו במבט שונה.

אני לא מסוגל עכשיו להביע את הדבר הזה, אבל אנחנו רואים בהרבה מקרים בחיים שלנו שהכל תלוי בתפיסת האדם. יש אנשים שמאוד שמחים ומאושרים מזה שיש להם ממש הכל בצמצום, אבל את האושר הפנימי אי אפשר לקנות בכסף. אותו דבר כאן, אולי להביע את זה בצורה הפסיכולוגית, שהכל תלוי במילוי הפנימי של אדם. אם יש אהבה והיא ממלאה את הכל, והאדם מרגיש חום ויחס יפה וטוב, אז הוא לא ימכור את זה ויקנה איזה ארמון קר להיות שם לבד ולהסתובב בחדרים קרים.

זו עבודה פסיכולוגית שמסבירה לאדם שהמילוי הפנימי שלו, שממנו הוא נהנה, משהו שממלא את עצמו, זה לא קלוריות מהאוכל ולא כמות האוכל ולא טיב האוכל ודאי, זה לא הבגדים האלה, הג'ינס החדש או איזה משחק מחשב חדש, אלא סך הכל הוא מתמלא מהסיפוק. וסיפוק יכול להיות לגמרי מופשט בסופו של דבר. כל הלבושים האלה יכולים להיות אחרים.

 ניצה: אתה מזכיר פה באמת שני מונחים, סיפוק ואושר, שבכל השנים האחרונות, גם סיפוק וגם אושר הפכו להיות הרגל שאנחנו באמת קונים אותו באמצעות כסף.

אנחנו חושבים שאנחנו קונים, כי אנחנו לא מספיקים לקנות, ואנחנו שוב צריכים לרוץ ולקנות משהו. כמו בסקס, יש לנו לרגע קטן איזה תענוג, וזהו. אותו דבר בשופינג, יש לי תענוג, לרגע, לכמה דקות, לשעה שעתיים, זהו, ונעלם ושוב אני צריך תענוג. זה סך הכל מפני שהסיפוק עצמו הוא רוחני, הוא פנימי, זו איזו התפעלות, התרגשות פנימית. וזה שאני רוצה להשיג אותו על ידי כל מיני פעולות גשמיות, זה לא מביא לי סיפוק בסופו של דבר. זה תמיד מביא לי רק ריקנות יותר גדולה, שאני כאילו תפסתי את הסיפוק, אבל בסופו של דבר הגעתי לריקנות יותר גדולה.

 ניצה: האם באמת אנחנו יכולים לנסות להבין, איך המשפחה יכולה להיות המקור לסיפוק ולאושר, ולא הכסף, דווקא המשפחה?

הקשרים בתוך המשפחה יכולים להוות באמת מקור של איזה כוח? כי פעם הייתה למשפחה איזו הרגשה של כוח. העובדה שאני שייכת למשפחה, זה לא חשוב אם המשפחה הייתה במצב קשה או במצב פחות טוב, הייתה איזו הרגשה שבאמת כל זמן שאני שייך למשפחה וחלק ממנה, והכל יהיה בסדר. והיום כאילו איבדנו את זה.

כי אז היה קשר במשפחה והייתה תמיכה הדדית, אנשים הרגישו שהם שייכים לגוף אחד, הייתה להם תלות יותר גדולה זה בזה, לא היו כאלו מערכות חיצוניות שטיפלו בבן אדם. האדם היה צריך ממש להבין שהמשפחה היא המבצר שלו ואני חושב שאנחנו מתקדמים לכיוון הזה, כי כל המערכות שבנינו הן מתחילות כבר להתפורר, ותהיה לנו שוב אותה בעיה. צריך רק לחזור לאותו המצב, אבל כשאנחנו חוזרים אליו, למשפחה, אז אנחנו כבר חוזרים בהבנה, מאין ברירה, בהרגשה, בהכרת הרע לעומת מה שהיינו ובהערכה טובה למה שיש במשפחה. אנחנו נחזור לזה, מאין ברירה.

אבל שוב, יש כאן עוד רמה אחרת, כי לא רק המשפחה, אלא גם בחברה בעצמה אנחנו נגלה שבלי הקשרים בינינו, כל הרשתות, הארגונים הסוציאליים שאנחנו בנינו, הם לא יכולים לעבוד. אין בהם נשמה, אין בהם רצון לעזור לאדם. הם קיימים בעד עצמם כדי לספק לעובדים שלהם משכורות טובות, אבל בשירות לבני אדם הם מאוד מאוד שטחיים ולא מביאים שום תועלת.

 ניצה: איך משפחה יכולה להוות מחדש מקור כוח, סיפוק ואושר?

מתוך ההרגשה שאף אחד לא עוזר, שאף אחד לא תומך, הכול מתפורר ואין לי על מי להישען. אין לי בחיים כלום, לא חברים ולא כל המערכות האלה של הפנסיה, הביטוח הלאומי, אפילו לא קופת חולים וכל מיני קרנות השתלמות, כל מה שהיה בסופו של דבר עוד מעט יתפורר, יתרסק, לא יישאר שם כלום. אני בכלל ממליץ לכולם להוציא משם את הכסף, כי אם מספר העובדים ירד בצורה כזאת דרסטית ונכנסים לקריסת מערכות, לפשיטת רגל של מפעלים גדולים, מאיפה יהיה כסף להחזיק את כל המערכות האלה של ביטוח לאומי, קופת חולים, פנסיה ועוד. לא יהיה. כל הקופות האלה פשוט יהיו ריקות, הן יתרוקנו, ולכן לא תהיה לאדם שום אפשרות ליפול על מישהו, מלבד על המשפחה.

ואז כולם יצטרכו לעזור זה לזה כדי לשרוד, גם ילדים להורים. זה לימוד של החיבור, עד כמה אנחנו חייבים להיות מחוברים בדרך הייסורים. אם את כל הדברים האלה נוכל להראות בתור דוגמא ולהסביר שבצורות האלה ובאחרות שעליהן לא סיפרתי, יש אלפי אפשרויות לספר על זה, אבל בסופו של דבר מביאים לנו צרות כדי לחייב את החיבור.

אם מראש אנחנו כבר מבינים שהחיבור הוא ההצלה, אז לא נצטרך את הצרות האלה. כבר ברמה שלנו אנחנו יכולים להתחיל להתחבר על ידי משחקים, סדנאות, הפעלות, הרצאות, יחד כולם בכיכרות העיר בכל מיני פעולות, בעבודות, בהרצאות, בהפעלות במקום העבודה בצורה יפה ונעימה, בלי להיכנס ללחץ. אבל נבנה מערכת חינוכית כזאת ולא נצטרך לרדת למצב שבו אנחנו ממש זקוקים ללחם, ומה שיש לנו זה רבע קילו לחם לחלק לחמישה אנשים. ויכולים להיות מצבים מאוד קשים. כדי לחייב אותנו לחיבור, כתוב שהמצב יכול להתדרדר עד למצב שיאכלו את הילדים שלהם, כך כתוב בנביא. ואנחנו רואים שבאמת זה קרה באנושות ועוד עלול לקרות.

 ניצה: המטרה שלנו היא לא להגיע לשם, ולבדוק איך באמת נוכל להימנע. אז בוא נניח שמשפחה צפתה באיזו תוכנית טלוויזיה כזאת, באיזו סידרה, והבינה שהבעיה היא עולמית, גלובאלית, ולא בעיה מסוימת רק במשפחה שלה.

בוא נחשוב רגע מה זה עושה? קודם כל זה מקטין לחץ, כי זה לא רק אני, אלא כולם. יש פה עוד נקודה מעניינת, הרבה פעמים יש הרגשה שאם אני לא מצליח כהורה לכלכל את המשפחה שלי, אז אולי אני לא מספיק מוצלח, אולי אני לא יודע איך לעשות את זה.

אבל אם מדובר בכולם, אם יחד איתי זרקו עוד 1000 או 2000 איש מהעבודה, סגרו את המפעל, מה עושים?

 ניצה: זאת אומרת, זה תורם גם להרגשה, כי ברגע שהאדם וגם הילדים והנוער מבינים שזה חלק מהתהליך שהעולם עובר זה מוריד את סף המתח.

כן.

 ניצה: אז סף המתח ירד והמלצת נניח לארגן שולחן עגול, השאלה המרכזית כרגע היא, נניח שמשפחה כבר הגיעה למסקנה שהם צריכים ללמוד, לשתף פעולה ולהתחבר ביניהם, איך עושים את זה? איך מתחילים להתחבר בתוך משפחה?

אנחנו צריכים להעביר קורס, יחד עם כלכלת הבית, להעביר סדנאות מהי משפחה? בשביל מה היא קיימת ומה המודל הנכון שלה, מהו היחס הנכון שצריך להיות, לפי הגילאים, לפי המינים, לפי היחסים, מה מגיע לכל אחד ומה דורשים מכל אחד? מערכת זה נקרא שאם כי אנחנו נמצאים באהבה, אבל האהבה מחייבת, היא מחייבת לתת ולקבל, מחייבת שיתוף פעולה הדדי.

האהבה, היא לא סתם אני אוהב, אלא אהבה היא שאני מקבל חיסרון של מישהו בִמקום החיסרון שלי, וממלא את החיסרון שלו על ידי היכולות, על ידי החיסרון שלי, על ידי היוצרות שלי. זה נקרא "אהבה". "לאהוב" זה נקרא להשתמש בכל הכוחות שלי כדי למלא את מי שאני אוהב. בשביל זה אני צריך לדעת מה הוא רוצה, ואז לראות עד כמה אני מסוגל לעשות את זה, למעלה מכל הכוחות שלי, זה נקרא "אהבה". אולי לא דורשים עד כדי כך, אבל מתחילים לברר את הדברים. מאיפה זה נובע? זה נובע מכך שכל האנשים יצטרכו להיות קשורים זה לזה, אבל מתחילים מהתא הקטן, שהוא המשפחה.

לכן יש אישה וגבר שמולידים ילדים וכך בונים איזה תא, גלגל שיניים אחד. ויש עוד תא משפחתי גלגל שיניים שני ושלישי ורביעי, וככה יש לנו בעולם הרבה משפחות. בעצם כמעט ואין אדם שאין לו משפחה שאיתה הוא נמצא בקשר קרוב או רחוק, אלא אם חלילה איבד את הקרובים שלו לגמרי. ואנחנו הרי מדברים על הקהל, על המסות, אז קודם כל, אדם מקושר למשפחה ודרך המשפחה הוא מקושר לעוד כל מיני מערכות. לכן אנחנו קודם כל לומדים איך להיות ביחס יפה, טוב והדדי של אהבה, חיבור, הכרחיות ונחיצות בתוך המשפחה.

ואחר כך יש לי שאלה גדולה מאד, כי אני שומע שכך אני צריך להתייחס לכולם. לבני העיר שלי או לשכונה, אז אני מבין שבשכונה יש לנו שירותים משותפים, פנסים ברחוב, לכלוך, מים, אוויר, כל מיני דברים לגדר וכו'. לעשות בשכונה כמו בבית, אותה האווירה, זה כמו שפעם בנו חומה סביב העיר, אז כך אנחנו מתארים לעצמנו שזאת השכונה שלנו, איך אנחנו בונים בה משפחה יפה.

אז קצת יותר האדם יוצא מחיקו ומתחיל להתייחס לדברים שנמצאים מחוצה לו. כך הוא מתקדם, וזה כבר דורש חינוך יותר מסיבי ורחב. צריך גם הסבר לָמה אנחנו מקושרים, מה יש כאן, איך אני תלוי בו והוא תלוי בי וכן הלאה. זאת אומרת צריך להרחיב כאן את העניין של השיתוף, הערבות ההדדית, העולם הגלובלי, עד כמה אנחנו תלויים זה בזה וכן הלאה. עד כמה כדאי לנו לעשות את זה.

אולי אפילו כדאי לנו באזור שלנו, במושבה שלנו, לבנות מערכות עזר. נניח עזרה ראשונה, מקום לטיפול בתינוקות, שאליו אנשים יבואו וישאירו את הילדים הקטנים לשחק והם ילכו לכמה שעות, אולי להרוויח משהו. אפילו לעשות תספורת בהתנדבות ועוד כל מיני דברים כאלה. בואו נבנה בינינו שירותים כאלה בהתנדבות. אם זו שכונה, בואו נבנה אפילו בתוך הבתים למטה, שם יש מקומות, כאלה שירותים לעצמנו וכן הלאה, חוגים לילדים, מחסנים לביגוד. בערב אולי נערוך שולחנות ברחוב ונגיש אוכל משותף, בדרך כלל זה הרבה יותר זול מלעשות בבית.

את אותו מנהג שיש לנו במשפחה אפשר להרחיב ולהוציא לשיכון, ואחר כך עוד יותר ועוד יותר. וזה לא חייב להיות שאני רואה ומכיר את כולם. אלא אנחנו בסך הכול בונים כזאת רשת שנותנת לנו בטחון, רשת תמיכה, ואני מוכן להשתתף ולשלם כדי לקבל ממנה את השירות שלה. אפילו רק בהרגשה. אפילו שבפועל אני לא ממש צריך את זה, אבל אני מרגיש שיש לי את זה, זה מאד חשוב. על ההרגשה הזאת משלמים הרבה כסף.

וכך אני חושב שלאט לאט זה צריך להתפשט, אבל הכול מתחיל מהמשפחה.

אורן: אם נחזור לאותה משפחה, אמרנו שאם מסתכלים אחורה על התהליך שקרה בעשרות השנים האחרונות, אז ממצב שתיארת קודם למשל שכולם בחדר אחד, אז לפני 50 או 100 שנה באמת אנשים חיו כך והיו קרובים והיו מחוברים, והיה איזה חוסן במשפחה. ואז באו שנים אחרות ודור אחר ועוד דור, ונוצרה תרבות חדשה, שבה הקירות של הבית אורזים אותנו בחדרים נפרדים, אבל החדרים זה רק איזשהו משהו שמצביע על יחידוֹת בדידוֹת ברמה היותר פנימית. זאת אומרת, המשפחה הפכה להיות איזו מעטפת מאד שברירית, שאולי במצבים מאד קריטיים כמו נניח שפתאום באה איזו מחלה מאד קשה, אתה יודע מצבים כאלה מאד אקוטיים, אז מתעורר שוב התדר הטבעי של משפחה כרשת שקושרת בינינו וככה אוחזת ומחזיקה את כולם.

השאלה שלי, בתהליך הזה עכשיו שפתאום חסר כסף, ואנחנו שוב פוגשים את עצמנו בסלון, איזו הדרכה, איזה תרגול, איזו הסברה, אחרי שהבנו שזו תופעה כללית ואפשר לעזוב כבר את הניתוח של זה ולהתחיל במשיכה לטוב. נניח שאנחנו שלושת חברי משפחה, אנחנו עכשיו סוחבים בתוכנו שנים ארוכות של קירות פנימיים בינינו.

נכון, אז מה?

 אורן: איך מתחילים למוסס אותם, אתה פה בנית הרבה על זה שתהיה איזו מצוקה ממש ברמה של רעב ושולחנות של מזון ברחוב. בוא לא נחכה לזה כמו שאמרת, בואו נלך כבר מעכשיו "עיניו בראשו", נקדים תרופה למכה. נאמר שזו משפחה שבאמת תפסה את הרעיון הזה, איזה תרגול אתה יכול להציע לנו כדי להתחיל לבנות בינינו חיבור בתוך הבית?

היה פעם חדר אחד, כן?

 אורן: לסבא שלנו, אולי.

כן, חדר אחד.

אורן: לפני שנולדנו.

חילקו אותו ל-4 חדרים. זה באמת היה חדר גדול.

 אורן: פעם בבתים?

כן. עכשיו חילקו אותו ל-4 חדרים וזה נקרא "דירה". אז היה חדר. ולכל אחד שקיבל חדר, חדר הורים, חדר ילדים וכן הלאה.

 אורן: עם מקלחת ושירותים בפנים שלא תצטרך לצאת.

כן. חדר לבן, חדר לבת, וסלון שם אנחנו נפגשים, פרלמנט. עכשיו מהחדר, לדירה נפרדת הדרך מאד קלה, כי כשאני בחדר שלי סגור זה גם כן כמו דירה. אז כאן השאלה היא כך, על ידי מה אני חוזר למשפחה?

 אורן: בדיוק, כן.

על ידי המצוקה. מתי שכואב לי, זאת אומרת כשאני חולה, אני חוזר לאמא. מתי שאני רעב ואין לי שום סידור אחר, אני מתקשר, אני בא לאמא. בת שיש לה איזו בעיה עם בעלה, בורחת לאמא, נכון?

 אורן: כן.

אלה הדברים הרגילים שאנחנו רואים שכך זה קורה. הכל זה בריחה לתוך המשפחה, מתי? מתי שרע. ומתי שטוב, אנחנו כולנו, ואתה רואה ילדים בגיל 17,16,15 שלא רוצים לחיות באותה דירה בחדר נפרד עם ההורים, "מה פתאום איזה חדר נפרד? אני צריך דירה נפרדת". הוא הולך ועובד באיזה מקום, לא אכפת לו שהוא צריך לעבוד קשה רק כדי להיות לבד. את הנטייה הזאת לעצמאות, לניתוק מאחרים, אנחנו לא יכולים ולא צריכים לשבור, זה נבנה בנו באגו שלנו שדורש ניתוק מאחרים. כי הוא לא יכול לסבול, האגו שלנו לא יכול לסבול קשר לאחרים.

אבל, אם אנחנו מביאים את האדם למצב שהוא מתחיל להיות קשור לאחרים, קצת חיבור, קצת אהבה, קצת חברות, חום, חום פנימי, אז הוא כבר לא רוצה להיות לבד, עד כדי כך שהוא מסוגל לישון אפילו באותה מיטה עם מישהו, דבר שקשה מאד לתאר בזמנינו. יכולים לגור 10 חברים בדירה אחת, לא אכפת להם, אדרבה, לא מרגישים שהם מפריעים אחד לשני, הפוך כשכל אחד נתקע כל פעם בשני יש ביניהם חיבור, יש ביניהם איזה חן. זאת אומרת, כל עוד שאנחנו לא נביא ביניהם קשר פנימי, גם במשפחה וגם בבני אדם בכלל, זה לא יתקיים.

לכן החינוך האינטגראלי חייב להיות יחד עם אילו סימנים, הקלים ביותר של מצוקה. סימן קטן ביותר שאדם נמצא במצוקה, וכבר יש לך התחלה, הזדמנות לבוא לאדם ולהציע לו את השיטה שלך. אנחנו צריכים לעבוד על הפנייה, אבל בעצם זה מספיק, לא לחכות למכות גדולות. אבל בסופו של דבר כמה שתצליח, תצליח, וכמה שלא, אז רק ההכרחיות, המכות, הבעיות הם יחייבו את האדם להגיע לחיבור.

ובמשפחה בפרט, אנחנו יכולים להשתמש בגוונים שונים בהסברה שכל הבעיות בזמן המצוקה דווקא, הן כולן פתירות רק על ידי החיבור הפנימי. ועוד יותר מזה להמשיך בהסבר עד שאתה מראה להם, שכדי שיתחברו אז מפילים עליהם בעיות כלכליות ואחרות, כי התכנית של הטבע היא להביא את כל הבריאה, כל הברואים לחיבור אינטגראלי, שיהיו כולם באיזון עם הטבע.

אני חושב שפחות או יותר כיסינו את הנושא.

 אורן: פחות או יותר הגדרנו מה צריך לעשות.

כן.

 אורן: לא כיסינו את הנושא, אבל הגדרנו שיש פה מקום לפיתוח. כך אתה אומר, לא?

כן.

 אורן: כי אתה לא רוצה לבנות על המכות. אמרת "שצריך לפתח את ההסברה והפנייה אל המשפחה".

כן.

 אורן: אמרת כך, "שאפשר להראות למשפחה שכל המצוקות פתירות על ידי חיבור פנימי, ועוד יותר מזה שבעצם כל המצוקות באות אליהם כדי שהם יתחברו". אפשר יהיה להראות את זה למשפחה?

ננסה יחד. כמה מחברות כאלה כבר מילאת?

 אורן: שתיים.

לא, עכשיו?

 אורן: שתיים.

ולפני?

 אורן: הרבה, אבל שם אין על משפחה.

בסדר.

 אורן: אז נפתח מחברת חדשה למשפחה. ניצה, מה עוד לסיום השיחה הזאת.

ניצה: אני רק מחזקת, באמת שכמו שרב אמר, כל עוד שלא נביא ביניהם קשר פנימי בתוך המשפחה, זה לא יצליח. אז השאלה באמת, איך מביאים אותו קשר פנימי בינינו, איך יוצרים אותו באמת, וזה האתגר הגדול.

לי נראה שזה על ידי התקשורת הנכונה, זאת אומרת על ידי האמצעים האלה, כמו סדרות למיניהן, קליפים. באותם המקומות ובאותן התכניות, באותו הסגנון שבו הם אוהבים לשוטט.

 אורן: לשיחה הזאת אנחנו צריכים לסיים. תודה רבה הרב לייטמן, תודה לך ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה