חיים חדשים - תוכנית 753 - ציפיות ואכזבות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים ללמוד מהרב ד"ר מיכאל לייטמן, איך להתייחס נכון בחיים שלנו לכל הנושא של ציפיות ואכזבות, איך לקחת את החיים באמת במבט נכון, בפרופורציה נכונה.

טל: ציפייה זה משהו שקיים בכולנו, זה מתחיל ממש מהתחלה של החיים. אנחנו כל הזמן מצפים ליחס החם של אימא, והרבה פעמים כשאנחנו לא מקבלים את הדבר שאנחנו זקוקים לו, ומצפים לו, אנחנו חווים אכזבות, והדבר הזה מעצב אותנו ואת כל מערכות היחסים שלנו, וזה קשור גם למה שאנחנו מצפים אחר כך מבני הזוג, מהמשפחה. יש הרבה אנשים שמפסיקים בכלל לצפות לשום דבר וכאילו רוצים לשמור על עצמם, "אני לא מצפה לכלום ולכן אני גם לא אתאכזב", אנחנו יודעים שכגודל הציפייה, גודל האכזבה. אבל אולי זו לא הדרך הכי טובה להתנהל בחיים שלנו ואולי יש ציפיות שכן כדאי שיהיו לנו מהחיים.

אז אנחנו רוצים היום לברר מה זו בדיוק הציפייה הזאת שאיתה אנחנו נולדים ואיך אנחנו צריכים לפתח אותה או מה היא ציפייה נכונה. מה היא ציפייה מבחינתך, ציפייה מהחיים?

מהחיים?

טל: ציפייה. איך שאנחנו נולדים ממש עם הצורך הזה, אנחנו מצפים כל הזמן,

אנחנו מצפים לתענוגים, זה הכל. כל הציפייה שלי ליהנות בכל רגע ולראות לפניי עוד אפשרויות, הזדמנויות, ליהנות עד בלי גבול, מעבר לאופק.

טל: אפילו התינוק הקטן שנולד.

אם הוא לא ידע שיש לו לפניו תענוגים, הוא לא יגדל.

טל: אז זה חשוב שיש ציפייה?

חובה. ציפייה בחכמת הקבלה זה נקרא "אור מקיף", ההארה שאנחנו נמצאים בה והיא מאירה עלינו ונותנת לנו הרגשת העתיד. אם ההארה הזאת היא לא מביאה לנו עתיד הטוב, היא שחורה, מדכאה, אני לא גדל, אני מתכווץ, עד כדי כך שאני יכול למות, בלי אפילו שום השפעה מיוחדת, רק מחוסר ציפייה.

טל: זה דבר מאוד משמעותי אם ככה.

אנחנו חייבים שיהיה לנו, מה שנקרא, "אור פנימי" לעכשיו, ו"אור מקיף" לעתיד.

טל: הרבה פעמים בחיים שלנו זה לא כל כך מצליח, זאת אומרת אנחנו מצפים ומצפים ומתאכזבים, כי הרבה פעמים יש לנו ציפיות לא מציאותיות מהחיים.

אדם מתרגל לכל מצב ולא יכול להיות שהוא חי ואין לו ציפייה, לא יכול להיות. לא יכול להחזיק זמן מה. אולי כמה ימים, חודש, לא יודע, שאולי משהו יקרה,  אבל לא יכול להיות שהוא נמצא בלי ציפייה.

טל: משהו שמאיר לי מרחוק, זה משהו שמושך אותי.

כן.

טל: וזה לא משנה מה.

לא משנה מה. וחוץ מזה, האגו שלנו הוא כל כך ערמומי, שאנחנו יכולים לבנות לעצמנו ציפיות במצבים הכי סופיים, סופניים, בכל זאת.

טל: שזה מסביר בעצם את ההסתגלות של האדם למצב.

כן. העובדה שאנושות המציאה לעצמה "עולם הבא" וכל מיני כאלה דברים, לָמה? שתהיה לאדם ציפייה כזאת שאי אפשר לסתור אותה, שהוא יכול לחיות ולצפות שיהיה לו שם משהו, או איזה שכר לפחות, אם לא כאן אז שם, וכן הלאה. זו ציפייה הכי גדולה והכי לא מובנת, הכי פנטסטיתית כזאת.

טל: כן, דמיונית.

דמיונית לגמרי. ותראי כמה אופנים יש בזה, לכל אומה ולכל דת.

טל: וזה מחזיק אנשים בחיים?

ועוד איך. בטח.

טל: זה דבר מאוד מאוד חזק. אני רוצה לדבר על מערכות יחסים. במערכות יחסים זה מאוד בולט כאשר אנחנו מצפים ממישהו למשהו, שאני עשיתי בשבילו והוא לא עושה בשבילי, זה אולי המקור הכי גדול לסכסוכים, לאכזבות, לכעסים, שמישהו מתנהל בצורה אחרת ממה שציפיתי ממנו, הכעס שלי עליו הוא מאוד מאוד גדול.

כדאי לך לתקן את האגו שלך, גברת. כי אם לא היית אגואיסטית, אלא היית אוהבת את השני, אז היית רק עושה לו טובות ונהנית מזה, לא היית מבקשת בחזרה שום דבר.

טל: אז לא צריך לצפות מאחרים לשום דבר?

לא, מה את מבקשת מתינוק?

טל: שיהיה לו טוב.

כן, זה מספיק לך.

טל: כן.

זהו, זאת אומרת שמתוך האהבה אליו, את רק עושה לו טובה ורוצה שיהיה לו טוב, זה הכל. זה כבר מספיק. כי במידה שאת אוהבת מישהו, את נותנת, ובשבילך זה לא שאת נותנת, את מזה מתמלאה. נכון?

טל: נכון.

למה את לא עושה כך לכולם, אלא רק לתינוק שלך?

טל: אני חושבת שלאנשים מבוגרים יש איזה צורך בהדדיות.

לא. אלא זה סך הכל חוסר אהבה.

טל: ומה עם ילד שהוא מצפה לקבל אהבה מההורים שלו ולא מקבל, מתאכזב? יש ילדים שההורים שלהם עוזבים אותם.

זה גם, הסיבה היא אותה סיבה.

טל: חוסר אהבה.

חוסר אהבה מהאחד, מהשני ומשניהם, וציפיות למיניהם ליחס, לאהבה, ואכזבות כנגד זה, כל העולם הוא מלא בזה, זאת אומרת, סך הכל האגו שלנו הוא זה שדוחף אותנו להיות באיזה ציפיות, וכל הזמן להיות באכזבות.

טל: זאת אומרת שיש כאן משהו שלא עובד טוב. אותו ילד שההורה שלו נטש אותו, עזב אותו, הוא אחר כך מפתח מנגנון הגנה שלא נותן לו יותר לצפות לשום דבר מאף אחד.

נכון.

טל: הוא סוגר את עצמו רגשית, כבר אין לו ציפיות. אז זה לא כל כך דבר טוב לא לצפות לשום דבר.

אולי כן טוב.

טל: כן טוב?

זה מגן.

טל: כן. שומר עליו.

כן.

טל: לא כואב לו.

בשביל מה עוד להיות באיזה ציפיות ואחר כך באכזבות?

אורן: אבל אמרת בתחילת הדברים שלך שאדם שאין לו ציפיות, הוא ממש דועך עד שהוא אפילו יכול למות מזה.

זה מה שאנחנו רואים גם היום, שאנשים חיים ככה כמו עשב.

אורן: אז מה בעינייך טוב, כן שתהיה לי ציפייה או שלא תהיה לי ציפייה?

זה לא שבעיניי טוב או רע, אני מסביר מה קורה בטבע. אני לא מביא כאן איזו השקפת העולם שלי ויחס שלי למה שקורה, אני מסביר שזה מה שקורה באנושות ומה הסיבה.

טל: אז אותו אדם שלא מצפה לשום דבר מאף אחד, כי הוא כבר למד מוקדם מאוד שאם מצפים, יכולים מאוד להתאכזב, אז מה קורה להתפתחות שלו, זה שהוא לא פותח את עצמו לאנשים, הוא לא מאפשר לעצמו לצפות מהם ליחס?

אז יכול להיות שהוא מרוויח מזה שאין לו אכזבות. תלוי באיזו חברה הוא חי, תלוי במה הוא עוסק. יכול להיות שזה לא מפריע לו והוא אדם כזה, וזה גם לפי האופי. הוא עובד, נח, עושה ספורט, כל מיני דברים, יש לו אפילו אולי משפחה, אבל אין לו ציפיות, כי הוא באמת למד על עצמו, על בשרו, וגם כך היה בחיים, כבר סידר את החיים שלו בצורה כזאת, שבשביל מה לצפות ולהתאכזב.

אורן: בתחילת הדברים אמרת שהמנגנון הזה של ציפייה הוא המנגנון הכי טבעי שמושרש בנו, שלאדם חייב להיות משהו באופק שמאיר לו, בלי זה אין התפתחות ואין חיים, הכל דועך. למה כך בנוי הטבע, מה התכלית של מנגנון הציפייה הזה שמושרש בנו?

כי זה נמצא רק באדם, בחיות אין דבר כזה, החיה דבוקה לאותו הזמן שהיא חיה. האדם עיניו בראשו, הוא צריך לדעת מה יהיה מחר, מחרתיים ועוד. זה תלוי גם איזה אדם, עד כמה שהוא יותר מפותח. יש אנשים בעולם שחיים מהיום להיום, יש אנשים בעולם שאין להם את הרגשת הזמן. אני נתקלתי בכל מיני אנשים בחיים, בכל מיני מדינות שבהן הייתי, אתה שואל אותו "לאן אתה הולך?", הוא אומר לך לאן הוא הולך ואתה אומר לו, "אבל זה ארבעים קילומטר מכאן", והוא אומר "בסדר גמור". זאת אומרת, הוא לא מרגיש שיש לפניו דרך כל כך גדולה וארוכה. או ההיפך, אם הוא צריך להתחיל לעשות משהו שיקח לו נניח המון זמן לעשות, ואתה אומר לו "אבל כדי לעשות את זה אתה תצטרך אולי שנתיים", והוא אומר "בסדר". הוא לא מרגיש זמן, הוא לא נמצא בתחושה הזאת. לא שיש לו עקשנות ונחיצות לזה, אלא יש אנשים שהם מסתכלים על זה בצורה פשוטה. זאת אומרת אין להם את ראיית הזמן, ראיית המקום, המרחק, כמו שיש לנו.

אורן: בשביל מה טבוע בנו מנגנון הציפייה הזה כבני אדם? אמרת שלחיות אין ולבני אדם יש וזה תלוי באיזו רמת התפתחות נמצא האדם, כך המנגנון שלו מפותח יותר. למה קיים בנו בכלל מנגנון ציפייה כזה?

כדי לחשוב על החיים, ולשאול ולענות על השאלת "מהם החיים, למה החיים, מה הטעם בחיים"? וזאת בעצם המטרה. אבל שוב אני אומר, יש המון אנשים באנושות והייתי אומר שיותר מחצי מהאנושות, אני לא רוצה להגיד את מה שאני חושב, אבל נניח שיותר מלחצי האנושות אין את הרגשת הזמן, אלא כך הם עובדים ופועלים. ויש כאלה שיש להם את הרגשת הזמן, אבל הם חיים וזהו, הם חיים ומתקרבים למוות. ויש כאלה שאומרים "לא, הציפייה שלי, ההרגשה הפנימית שלי מכוונת עד כדי כך לחיים, שאני צריך לדעת בשביל מה אני חי. בלי זה, אני לא רוצה גם את הרגע הזה לחיות. אין לי טעם. זאת אומרת, סוף החיים שלי הם כבר עכשיו, לא בעוד עשרים שנה אולי, אני צריך לדעת כאן ועכשיו בשביל מה אני חי, כי בלי זה אין לי טעם בחיים גם כרגע". אז יש ויש.

אורן: אני רוצה קצת לדבר על אכזבה. עד כה דיברנו על ציפייה. האם אכזבה זה הצד השני של אותו מטבע, של הציפייה, מה זו אכזבה, איך עובד מנגנון האכזבה בחיים שלנו?

בלי ציפייה איך יכולה להיות אכזבה?

אורן: אז אני מצפה, ואני לא משיג משהו כמו שחלמתי.

זאת אומרת, חשבת על איזה שכר.

אורן: כן. תיארתי לעצמי משהו טוב שמחכה לי שם באופק. כמו שאמרת, משהו צריך להאיר לי. והגעתי לאופק והוא לא כל כך מאיר כמו שחשבתי, ואז מתחלפת לי תחושת הציפייה לאכזבה.

כן. זאת אומרת היה לך איזה מקום לקבל בו מילוי, תענוג, הרגשה יפה, יחס יפה, או איזה מאכל, זה לא חשוב מה, והמקום הזה אולי קיבל עכשיו קצת, אבל לא לפי מה שציפית.

אורן: כן.

אז החלק הריק שנשאר לך, או כולו או מקצתו, נקרא "אכזבה".

אורן: למה זה קיים המנגנון הזה של אכזבה? מה התכלית שלו בטבע, בבריאה, למה הוא קיים בנו?

לכוון אותך יותר נכון למטרה. אבל תשים לב, שאנחנו כל הזמן בחיים באים ומתאכזבים, באים ומתאכזבים, אבל בזה אנחנו מלמדים את עצמנו, מלבנים את עצמנו, בזה אנחנו מחדדים את עצמנו יותר ויותר נכון למטרה נעלה יותר, כדאית יותר. זאת אומרת, אכזבות הן דבר חיובי.

אורן: למה בדיוק?

כי הן עוזרות לי נכון יותר לכוון את עצמי למה שכדאי.

טל: זאת אומרת, רציתי נניח משרה נעלה והגעתי, ואני מרגישה שזה באמת לא מה שמספק אותי, ועכשיו אני רוצה משהו  אחר שכן יספק אותי.

כן.

אורן: אני רוצה רגע לחזור לדוגמה שנתת קודם על מערכת יחסים. אחרי שהסברת לנו מה התפקיד של מנגנון הציפייה ומה התפקיד של מנגנון האכזבה, פחות או יותר הבנתי.

הם מושכים אותנו ומכוונים אותנו כל הזמן, בלי זה אני לא אדם, אני לא מתקדם, אני לא חי, אני לא מתנדנד, אני גולם, אני דומם. ציפייה ואכזבה ציפייה ואכזבה, זה כל הזמן מקדם אותי, זה כמו גלגל שאמנם מסתובב קדימה, אבל גם חייב לחזור אחורה, ציפייה ואכזבה ציפייה ואכזבה, וכך אני עובד. ובזכות זה, דווקא בזכות זה אני מתקדם.

אורן: האם יכול להיות מצב אולי היפותטי, שהאדם מתקדם בלי ציפיות ואכזבות? כי אכזבות זה לא נעים.

כן. בתנאי שהוא מקבל את האכזבה כציפייה.

אורן: מה?

כשאני נמצא למעלה מציפיות ואכזבות.

אורן: לא הבנתי בכלל, וזה נראה לי מאוד חשוב.

הוא משתמש בציפיות ואכזבות כמקדמות אותו למטרה שהוא רוצה, כשיש מטרה שהיא למעלה מהציפייה ולמעלה מהאכזבה. כמו שאני יושב על הגלגל למעלה, והגלגל מסתובב ואני מתקדם.

אורן: אבל כשהגדרת לי את מנגנון הציפייה הוא גם מגדיר את המטרה שאליה אני שואף, אני מצפה למשהו, זו המטרה שלי.

כן, אבל כדי להגיע למטרה אני צריך להשתנות. תראה מה שיש כאן, איך שזה קורה אצלנו, זה הדבר היחיד שנמצא בחכמת הקבלה ולא נמצא באף מקום אחר. אתה בחיים שלך כל הזמן מתקדם למשהו ומתאכזב, הולך לכיוון אחר, ומתאכזב, כאן אתה רואה משהו, אתה הולך ומתאכזב.

אני לא, למה? כי יש לי מטרה שאני נעול עליה, ולקראת המטרה הזאת אני הולך עכשיו. ובכל פעם שאני הולך לקראת המטרה הזאת ומתאכזב, הולך ומתאכזב, הפעולות האלה של הציפייה והאכזבה הציפייה והאכזבה, הן אצלי פעולות שכל הזמן מכוונות אותי לאותו הכיוון. ואני כמו אופן, כמו גלגל אופניים גם הולך אחורה, אבל יחד עם זה הולך קדימה, כך אני מתקדם.

אורן: מה שתיארת עכשיו קשור מאוד לדוגמה שנתת קודם לטל, על מערכת יחסים ויחסים בין אימא לתינוק שלה, והגדרת מושג אהבה בצורה שהיא בעצם מהפכנית. טל אמרה שבמערכת יחסים תמיד יש אני ועוד מישהו, אני מצפה ממנו למשהו ובדרך כלל מתאכזב. ואתה אמרת לה זאת בדיוק הבעיה, כי את אגואיסטית. מהילד שלך את לא מצפה, את אוהבת אותו ועצם האהבה שלך כלפיו, כבר ממלאה אותך בהרגשה טובה.

במה שהיא נותנת. המימוש של האהבה זו הנתינה.

אורן: מימוש של אהבה זו נתינה.

 במידה שאני נותן אני מתמלא.

אורן: יפה. ואז היא כאילו מנטרלת את האפשרות של הצד השני לאכזב אותה, כי היא כבר לא מצפה ממנו, אלא בעצם היא מצפה מעצמה.

 כן.

אורן: לאיזו התפתחות אישית שלה.

אם היא לא נותנת לו משהו אז היא ממש אוכלת את עצמה.

אורן: מאוכזבת מעצמה.

 כן.

אורן: אז יש פה איזו תעודת ביטוח שנראית לי קשורה למטרה הגבוהה שתיארת. יש משהו שהוא אישי שלי, אני רוצה לפתח בתוכי את אותו יחס חיובי וטוב לזולת לצורך העניין.

 כן.

אורן:  ואז אני מנטרל בזה את האכזבה ממנו, זאת אומרת, זו לא ציפייה.

 לא אכפת לך ממנו, אכפת לך האהבה שלך אליו, איך אתה יכול להשפיע לו, איך אתה מעצמך  יכול לתת.

אורן: ולמה זה טוב? ציפייה זה למשהו טוב, נכון? תיארת את  מנגנון הציפייה טכנית מאוד יפה, אמרת שיש לך איזה מקום שאתה מצפה שהוא יתמלא, נניח כמו כוס, ואם הוא מתמלא לא כמו שאתה ציפית אלא רק קצת, אז זו אכזבה.

 כן.

אורן: אז תסביר לי את כל הסיפור הזה, ביחס ליחס שלי לזולת.

אתה לא תלוי בהם בכלל, אם אתה אוהב אותם ומשפיע להם, אתה מתמלא כל הזמן. ומה שטוב במילוי הזה הוא שאתה אף פעם לא מתמלא. אלא אתה מתמלא בתענוג במקום באכזבה והציפיות שלך תמיד מלאות. אתה כמו אימא כלפי תינוק, מרגיש כל הזמן עוד ועוד צורך בלהיטיב. ואז יש לך תמיד ציפייה להשפיע להם, למימוש של הציפייה, ובמקום אכזבה יש תענוג.

אורן: טל הבנת?

טל: פחות או יותר.

 וכל העניין הוא רק ביחס שלך, אם אתה אוהב את הזולת או לא. אתה לא תלוי בזולת. האימא לא תלויה בזה שהתינוק אוהב אותה או לא, הוא בכלל לא מבין על מה מדובר.

טל: אבל איך אפשר להתייחס לכל האנשים האחרים סביבי כאל תינוקות? 

 את יכולה, בטח יכולה. היחס שלך אליהם יכול להיות כאילו את יולדת אותם, את יולדת אותם כמו את התינוקות שלך ומטפלת בהם כמו בתינוקות שלך, לא פיסית.

אורן: זה נשמע עול עצום, בשביל מה זה כדאי?

 זה לא עול.

אורן: למה?

 ההיפך, אתה מרגיש את עצמך כל הזמן שופע, אתה מרגיש את עצמך כל הזמן מתמלא. תענוגים אין סופיים ממלאים אותך. למה? מישהו מתעייף מאהבה? זה סימן שהאהבה לא שלמה.

טל: מאיפה אתה לוקח כוחות? כי אתה כאילו לא מקבל כלום מאף אחד.

 יש לך כוח, תאמיני לי ללא גבול, לאהבה כן.

טל: ואם אנשים מאכזבים אותך? זה קורה הרי במערכות יחסים.

 סימן שאת לא אוהבת אותם.

טל: כי מה? נניח מישהו הבטיח לי משהו, אני אפגוש אותך בשעה כזאת וכזאת והוא לא הגיע, עובדתית. איך אני מתמודדת עכשיו?

 זה סימן של חוסר אהבה, אהבה לא יכולה להביא אכזבה אף פעם.

אורן: אני רוצה להבין את זה טוב טוב. יש לי ארבעה ילדים.

 כלפי תינוקות, כלפי ילד, אם את מתחילה לדרוש ממנו משהו והוא לא מקיים, אז זאת כבר בעיה.

אורן: מה זאת אומרת? אני מאוד אוהב את הילדים שלי, ולצערי לפעמים יש לי מהם אכזבות.

 כן.

אורן: אז מה דפקט אצלי במנגנון?

 חוסר אהבה.

טל: אז אנחנו מקבלים כל דבר שהם עושים בלי שום שיפוטיות?

 את יכולה להגיד שלא, כי בינתיים אנחנו נמצאים בעולם שלנו, ואי אפשר אחרת, אבל באמת זה חוסר אהבה. כי אם זו היתה אהבה חלוטה לא היינו מרגישים בהם שום פגם.

אורן: נראה לי שילדים זו מערכת קצת מבולבלת כי יש גם עניין של כאילו לחנך אותם ולכוון אותם. אז אולי רגע נשים את הילדים בצד. יש איזה משפט בומבסטי שזרקת לפני דקה, אני חייב שתסביר לי אותו, אבל לא על ילדים, בסדר?

אמרת כך, מי שמתעייף מאהבה, סימן שהאהבה שלו היא לא שלמה. מה זאת אומרת?

 איך אפשר להתעייף מאהבה?

אורן: אז אני רוצה להבין את המשפט הזה.

 בעולם הגשמי שלנו, שכולו בנוי על האגו שלנו, יוצא שכמה שאנחנו אוהבים אנחנו נהנים בעצמנו ולא שאנחנו מהנים למישהו. ולכן יש גבול, אני מתעייף, נמאס לי, כמה אפשר וכן הלאה. כי הכול נובע מהאגו שלי. כי קודם האגו ואחר כך ממנו יוצאת האהבה.

אבל אם אני מדבר על אהבה שלמעלה מהאגו? שלא יוצאת מהאגו ולא קשורה לאגו שלי? נניח אני מקבל אותה מלמעלה, איזו תכונת אהבה. איך יכול להיות שאני מקבל אותה מלמעלה? מפני שאני לא מתייחס לילדים שלי כמו במקרה של טל או שלך, אלא אני מתייחס לאנשים זרים, שקודם הייתי מתייחס אליהם או בצורה אדישה לגמרי או בשנאה, אבל לא באהבה. ואם אני מקבל מהטבע, מלמעלה מה שנקרא, אהבה אליהם, האהבה הזאת לא רוכבת על האגו שלי, היא למעלה מהאגו שלי, ולכן אני לא מתעייף אף פעם. אני לא בודק אותם לפי האגו שלי ואני יכול להשפיע עליהם, ותמיד להיות בזה.

טל: אז מה ההבדל?

 אבל כאן נכנסנו לשטח עדין.

טל: מה ההבדל בין זה לבין אותו אדם שהפסיק לצפות לשום דבר מאחרים? יש איזה הבדל?

 כשהוא לא מצפה לשום דבר מאחרים הוא פשוט מנתק את עצמו.

טל: כן, מבחינתו כולם זרים.

 כן, הוא נמצא באגו שלו, סגור בתוך הכלוב שלו.

טל: וכאן מה קורה?

 וכאן זה ההיפך, הוא יוצא מעצמו כלפי האחרים וחי בהם. ואז הוא מתחיל להרגיש את העולם העליון. הוא מתחיל להרגיש בהם, בתוכם, כשהוא יוצא מעצמו, הוא מתחיל להרגיש את העולם העליון.

אורן: האם קיים במנגנון של אהבה מאמץ כלשהו?

 במה שנקרא אהבה רוחנית?

אורן: כן, מה שעכשיו תיארת.

 לא כלפי הילדים, אלא כלפי הזרים שכלפיהם הרגשתי לפני זה שנאה, אין שום מאמץ, אלא ההיפך, אני נמצא בהתפעלות, ביכולת, בקלוריות, בחומר דלק אין סופי.

אורן: ממה?

 כי זה הכוח הכללי של הטבע. האהבה היא הכוח הכללי של הטבע, של כל הטבע מפני שהוא קיים, הוא חי ומקיים את עצמו. וכל הפרטים שלו קשורים זה לזה, האלקטרונים שמסתובבים והגופים החיים, זה הכול מאותו הכוח הטוב שנמצא בטבע. ואם אני מתקשר אליו אני לא מתעייף, אלא ההיפך, אני מתחיל להרגיש בחיים הפנימיים שלי, שאני מחובר לאותו כוח חיים נצחיים. 

טל: ולסיכום איזו ציפייה יש לאדם כזה?

 אין ציפייה, הוא חי בתוכה. ציפייה זה משהו לעתיד והוא חי כבר בהווה, בעולם אין סופי.

אז את האכזבות והציפיות, ציפיות ואכזבות, בינתיים נשאיר בעולם שלנו, נתעלה קצת ביחס אהבה לאחרים, ונזכה לחיים בלי ציפיות ואכזבות.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה טל, תודה גם לכם שהייתם אתנו, "חיים חדשים", כל טוב. להתראות.