חיים חדשים - תוכנית 817 - איפוק וויתור במצבי קונפליקט

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו היום רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך להתמודד טוב יותר בחיים שלנו עם קונפליקטים. הם פוגשים אותנו תמיד, בכל מקום, בכל מערכת יחסים, ואנחנו לא כל כך יודעים איך "לאכול" אותם. ננסה להתבונן על זה קצת יותר לעומק ולקבל כלים מעשיים בדרך לחיים חדשים.

ניצה: בתכנית הקודמת כבר התחלנו לפתוח את עניין הקונפליקטים ובאמת הבנו דבר מאוד גדול, כשיש קונפליקט בין בני אדם, בין שני אנשים או יותר, אז בעצם אין דעה אחת שהיא הצודקת או השולטת, אלא בהתחברות נכונה ביניהם, בהתקשרות נכונה ביניהם, יוצרים בעצם כבר משהו שלישי, לא יודעת איך לכנות אותו, נגיד שזו איזו התקשרות שלישית וחדשה. וכלפי העניין הזה אני רוצה להמשיך ולברר בתכנית הזאת, להעמיק את ההבנה באותה טכנולוגית חיבור.

אני רוצה לקחת מונח, שנקרא "איפוק" ולנסות להבין אותו, כי אני מניחה שיש דברים מסוימים שאנחנו עושים אותם, ואולי עושים אותם בצורה לא נכונה ואם נלמד להשתמש בהם דווקא נכון כלפי העניין הזה של החיבור, אז אולי באמת נוכל לקבל משהו, הבחנות על אותה טכנולוגיה מיוחדת.

אז מה זה איפוק? איפוק זה מצב שאדם לא מוותר על דעתו או על הצורך שלו, אבל הוא לא מגיב מיד, הוא אולי לוקח את הזמן, אולי סופר עד עשר, אולי קצת יותר, והוא מגיב בצורה יותר מחושבת  נניח.

זאת אומרת, הוא לא נכנס ליותר חיבור, הוא עוזב לגמרי את שדה הוויכוח, הוא לא נמנע מהוויכוח, הוא לא נמצא בביטול ובוויתור, הוא רק לוקח פסק זמן.

ניצה: כאילו הפעיל איזה מנגנון השהייה, הוא לוקח את הזמן. עכשיו, בוא נראה איך משתמשים בתכונה הזאת שנקראת איפוק ביחס לחיבור שאתה תיארת קודם, ששני אנשים, דעות מנוגדות, שניהם נניח רוצים להגיע לאיזה מצב שהם מתחברים ביניהם. איך אני משתמשת נכון באיפוק?

אני לא יודע, אני גם לא יודע מה זה נקרא אצלך איפוק, האם איפוק זה שאת סוגרת את הפה? כמו שכתוב, הבולם את פיו בשעת מריבה? אז יכול להיות שהצד שכנגדי מתחיל להתחמם מזה ומוכן להרוג אותי, כי הרי רוצים להגיע לאיזו תקשורת. תראי  איך זה בבית, אם את רוצה להגיד משהוא לבעלך והוא מתאפק.

ניצה: כן. אז אתה דוחף אותו כביכול, או מנסה לגרום לו להוציא משהו.

זה יכול להיראות כזלזול וכחוסר תשומת לב. אני לא חושב שזה דבר חיובי, אלא אם כן זה בשעת מריבה. אבל אנחנו מדברים על אנשים שלא נמצאים בכאלו מצבים, כי בשעת מריבה השכל לא עובד, והרגש גם לא עובד אלא רק האגו עובד, ולכן במקרים כאלה באמת צריכים להתאפק, לצאת מהעניין ולהגיע אליו בצורה אחרת. אבל אנחנו מדברים על שני אנשים, שהם יכולים להתיישב ולברר ביניהם  מה בדיוק מייחד אותם ומה מפריד ביניהם, ואפילו איזה מרחק מפריד ביניהם, באיזה צורות וכן הלאה, ואז יש עם מי לדבר, ובמקרים כאלה אני לא חושב שיש מקום לאיפוק.

ניצה: עד שאנשים מגיעים למצב שהם בכלל מוכנים לשבת, גם לוקח פרק זמן. נניח שבאמת כבר הגענו לאיזו מריבה, אז כן שווה להוריד, מה שנקרא להנמיך להבות.

זה ברור.

ניצה: להשתדל להתנהג באיפוק עד שהסערה קצת נרגעת.

מה זה נקרא שהסערה נרגעת, שיש איזון בין מוח ולב.

ניצה: זה נקרא שהסערה נרגעת?

כן, שיכולים לשלוט עם המוח על הלב ועם הלב על המוח.

ניצה: הגדרה יפה, מעניינת. נכון, כי הרבה פעמים אנחנו נרגעים אבל לא באמת.

כי אנחנו מדברים על האיזון, ככה זה איזון, קודם כל בדרגה האנושית, וכשכל אחד מהם יכול להיות באיזון, אבל שניהם וכל אחד לחוד, אנחנו צריכים להביא אותם, את שניהם יחד, לאיזון. האיזון בין שניהם יחד יכול להיות רק בתנאי שכל אחד שומר על הדעה שלו, ושניהם מתעלים כל אחד מעל הדעה שלו לדעה השלישית, שהיא המשותפת ביניהם.

ניצה: אז תנאי אחד, שכל אחד שומר על הדעה שלו. זו כבר התחלה טובה.

כן, זאת אומרת לזה הם מסכימים. לפחות בחצי דרך  לשמור כל אחד על עצמו.

ניצה: לזה אין התנגדות, כל אחד מוכן לשמור על שלו. השתמשת הרבה בעניין של ויתור, אז אם אני שומרת על הדעה שלי, על מה בדיוק אני מותרת? אני רוצה להיות ברורה.

אני מוותר בעצם זה כשאני שומע שאפשר להגיע להשלמה כזאת, שאני אהיה צודק ואת תהיי צודקת.

ניצה: זה לוותר על הצורך להיות צודק בעצם?

כן. כי בזה שאני אומר שאני מוכן ללכת על הוויתור, אז הוויתור שלי הוא בזה שאני הולך על בטוח למצב שאנחנו נגיע אליו, שלא אני אהיה בדעה שלי ולא שאת תהיי בדעה שלך, אלא שנינו נהיה בדעה שלישית, והדעה השלישית הזאת היא תהיה יותר רווחית, יותר טובה מהדעה של שנינו היום, עד כדי כך שאם כל אחד מאתנו היום יישאר בדעה משלו, הוא מפסיד, הוא מפסיד ממש, לא שאני נשאר וזהו, לא, אלא ברור לכל אחד שהוא מפסיד.

והדעה השלישית היא ממש פתרון שבא לנו מהטבע, ולכן הוא הפתרון הנכון. זה לא שאנחנו נמצאים שם בוויתור, כאן אין כבר מילת ויתור, אלא ההפך, בהשלמה. ויתור זה כשאני עוזב משהו. אני לא עוזב כלום, אני נמצא במצב יותר עליון, ששם אני מקבל השלמה ממך, את מקבלת השלמה ממני, ובחלקים המשותפים אנחנו מתחברים, ורק זה נשאר בינינו. 

אורן: אני קצת התבלבלתי בין כן ויתור או לא ויתור.

על מה מוותרים? אני מוותר על האגו שלי, להיות בדעה שלי בלבד, בדעה ממנה התחלתי. אני מסכים לנסות להיות מחובר עם השותף שלי בדעה כזאת, שהיא לוקחת בחשבון את שתי הדעות שלנו יחד, כי אומרים לי שבשתי הדעות שלנו יחד, אני יכול להתעלות מעל המצב הפרטי הנוכחי שלי, כך גם השותף חושב ומבין שהוא יכול להתעלות מעל המצב הפרטי, הנוכחי שלו, אז אנחנו ביחד נעלה דווקא בזכות החיבור הנכון בינינו, לדרגה יותר גבוהה.

מה אנחנו נרוויח בדרגה יותר גבוהה? נבין יותר טוב איפה אנחנו נמצאים, איזה כוחות פועלים עלינו, איך אנחנו יכולים לפעול על החיים שלנו, אנחנו מולידים בזה רגש ושכל חדשים לשנינו, ושם, ברגש ושכל החדשים שבינינו, אנחנו נמצאים יחד, ממש יחד, נמשכים זה לזה ויודעים איך להשלים זה את זה, ואין שם הוא ואני, אלא אני והוא נמצאים במצב השלישי, שמולידים תוצאה משנינו, תוצאה שלישית והיא זאת שקיימת הלאה. ואנחנו כמו שני הורים שמתקיימים בילד שלהם, זאת אומרת, ממשיכים לדור הבא. וכך כל פעם אנחנו יכולים לעשות את זה. למה כל פעם? כי במצב בו אנחנו התחברנו, במצב הזה הבא, פתאום אנחנו מתחילים להרגיש שוב שבמשהו אנחנו לא מסכימים, האגו עולה בכל אחד מאתנו, רגשות והתנגשויות וכל מיני בעיות, אבל אנחנו כבר מקבלים אותן יפה, למה? כי גם מתוכן אנחנו נוליד את המצב השלישי שלנו, וכך נתחבר ונמשיך הלאה עוד יותר וכך, בצורה כזאת נצחית, כאילו אנחנו מולידים מדור לדור את היחס בינינו, כך אנחנו ממשיכים את החיבור שלנו והחיות שלנו עד לאין סוף.

אורן: למה קשה לי לקבל דעה של מישהו אחר?

כי אתה אגואיסט ובנוי בצורה אחרת. אתה נמצא בתוך הכלי שלך ולא מרגיש מה שיש לשני, לא רגש ולא שכל שיש לשני, זה לא מושג לך. וכאן אנחנו כן מוציאים את היכולת להתפתחות בהתמזגות זה עם זה.

אורן: למה אני צריך את ההתמזגות הזו?

כי זה חוק של קיום כל הטבע. בטבע כולנו קשורים זה לזה, חוץ מבני האדם, זאת אומרת, זאת הפנימיות שבנו, שנמצאת ביחסים אגואיסטים זה לזה. ואת היחסים האגואיסטים האלו זה לזה אנחנו מקרינים גם לדומם צומח וחי, אנחנו רואים בהם כל פעם קונפליקטים. וכשאנחנו מבינים את זה, אז אנחנו רוצים להתחבר למעלה מהאגו שלנו, הפרטי של כל אחד, כי ברור לנו שמעל זה אנחנו יכולים להשיג משהו חזק, משהו מיוחד, נצחי ושלם, ולא את החיים הפרטיים שלנו בדרגת חי, בהמה, אלא חיים נצחיים משלנו, ללא שום הגבלה, בדרגת המדבר, האדם, הדומה לבורא.

אורן: בתחילת הדברים שלך אמרת, שאיפוק זה לא דבר טוב, בגלל שהוא יכול לגרום לצד השני לחשוב שאתה מזלזל בו או לא שם לב אליו. לכן אחרי שנרגעת הסערה וכל אחד יכול להגיע למצב של איזון, שהלב שלו שולט על המוח והמוח על הלב וכל אחד בפני עצמו מאוזן, צריכים שני הצדדים בקונפליקט, להתיישב זה מול זה ולחפש איך להגיע למצב שלישי משותף. אמרת שהשלב הראשון בתהליך הזה, זה שקודם כל, כל אחד שומר על דעתו.

אך הלכתי קצת לאיבוד בתהליך הזה, כיוון שמלכתחילה הדגשת שאסור לאדם להיכנס למצב של איפוק, כי הוא כאילו לא מביא את עצמו לדיון הזה, אלא דווקא כל אחד צריך לשים את דעתו, ולשמור עליה. אחר כך לא הבנתי. יש לך דעה, ולי יש דעה, בנקודת האפס של התהליך אמרת, כל אחד חייב לשמור על דעתו. בסוף התהליך אמרת, שיש משהו שלישי. איפה הדעה שלי פה, מה קרה לה בתהליך?

מהדעה שלי והדעה שלו, נעשתה הדעה המשותפת.

אורן: והדעה שלי המקורית?

היא נשארת למטה כי היא אגואיסטית, חד סטרית, מאוד מוגבלת. והדעה שלו גם כן. אנחנו מולידים דעה שלישית המשותפת בין שנינו.

ניצה: אז מתישהו פה בתהליך אני מפסיק לשמור על דעתי? כי בהתחלה אמרת, "אתה חייב לשמור על דעתך".

לא. דעתך בצורה נפלאה, צריכים לראות איך, היא כולה נכנסת למדרגה יותר עליונה, ודעתו של השותף שלך גם נכנסת למדרגה יותר עליונה, ונעשה חיבור ביניהם. אבל שוב, כל הקושי הוא שאנחנו לא יודעים איך זה נעשה. אף פעם לא הייתה לנו דוגמה כזאת. אנחנו לא הרגשנו אף פעם איך זה קורה שהדעות הן מנוגדות, הפוכות, לא משתוות זו עם זו, ופתאום הן מתחברות יחד לדעה השלישית השומרת לשניהם כך.

ניצה: נניח אני מושכת לימין והוא מושך לשמאל, אז.

יש לך לב וכליות, הלב פועל בצורה אחת, הכליות פועלות בצורה השנייה. לגוף יש מנגנון מיוחד שלמעלה מלב ולמעלה מכליות, שהוא מחבר את השניים יחד, שהם שניהם יעבדו באיזה שילוב. אז מה בשילוב הזה יש לנו מהריאות, ומה מהשילוב הזה יש לנו מהלב? יש גם מזה וגם מזה. הנוסף שניתוסף כאן, זה שאף אחד לא עוזב את הפעולות שלו, אלא כל אחד רוכש כוונה לעבוד למען הזולת. הזולת הוא המשותף ביניהם. לא לב כלפי כליות, ולא כליות כלפי לב, אלא יש משותף ביניהם שזה לב-כליות.

ניצה: זה מעניין. בגלל שחסרה דוגמה, אז באמת מאוד קשה להבין את הרעיון.

אין דוגמה. הדוגמה הזאת היא נעלמת.

ניצה: כרגע זה מרגיש כמו איזה סוג של נוסחה, כמו איזה סוג של מנגנון שפועלים כלפיו, אבל לא ברור בדיוק מה זה אותו דבר שלישי שנוצר. מה זו החיה הזאת שנוצרת שהיא בעצם משהו חדש שלא היה קודם.

נסתכל רגע על אולי יישום בתוך החברה. דיברנו כל הזמן על יישום בין שני אנשים, נסתכל רגע בתוך חברה. נניח שאנחנו רואים שיש ניגוד מחשבות בין דעה פוליטית מסוימת כזאת או אחרת. מחשבה לימין, מחשבה לשמאל. מה קורה בין קבוצת אנשים שמתקשרים ביניהם?

אותו הדבר.

ניצה: מה קורה שם?

בכל קבוצה וקבוצה זה כמו האדם, כי יש להם כבר דעה משותפת לאחד, ודעה משותפת לשנייה.

ניצה: מה ההסכמה הבסיסית שצריכה להיות בחברה?

על זה דיברנו בתחילת השיעור שלנו הנוכחי, בתחילת השיחה, שהסכמה צריכה להיות שאין לנו ברירה כדי להתקדם, אלא להגיע לשיתוף, חיבור.

ניצה: ואז אמרנו כל אחד שומר על הדעה שלו, זה היה צעד מספר אחד.

כן, ויתור לא ייתן לנו שום דבר, אלא ההיפך. כמה שאנחנו הפוכים, אנחנו יכולים לבנות מדרגה יותר גבוהה, משותפת, להגיע להצלחה עוד יותר גדולה.

ניצה: ומה קורה אז בצעד מספר שתיים? בצעד מספר אחד, אמרנו כל אחד שם את הדעה שלו. עד כאן בסדר.

וגם השני אותו דבר. מה זאת אומרת "דעה שלו"?

ניצה: שמנו כל אחד את הדעה שלו. הנחנו אותה על השולחן.

כן.

ניצה: אנחנו נניח יושבים פה עכשיו לדוגמה עשרה אנשים סביב השולחן, הנחתי את הדעה שלי, הוא את שלו, אתה את שלך וכן הלאה. מה השלב הבא אחרי שהנחנו את הדעה שלנו? כל אחד אמר את הדעה שלו, הניח אותה.

מוותר על הדעה שלו, בלי לוותר. אבל כאילו מוותר. הוא מתעלה מעל הדעה שלו, ונכלל בכולם.

ניצה: מה זה נקרא "נכלל מכולם"?

מקבל את הדעות האחרות.

ניצה: זאת אומרת, הוא צריך להיות מוכן להקשיב?

להקשיב, ולהשתדל לקבל אותם בלב ומוח. במוחא וליבא.

ניצה: אם אני מנסה להיות רגע פרקטית, נניח שעכשיו הבעתי את הדעה שלי, הנחתי אותה בצד. עכשיו מישהו לימיני מביע את הדעה שלו, מה אני צריכה לעשות בזמן הזה?

להתכלל עימו, לקבל את כל מה שיש בו כאילו שזה שלך. תצאי מעצמך, תורידי את מה שיש לך, תתחילי להתלבש במה שיש לו, תרגישי את מה שהוא מרגיש, ותחשבי את מה שהוא חושב, וכך לכולם. זה יתן לך גמישות, וזה יתן לך התכללות עם כולם. התכללות. במקום את, יש כאלה עשרה. אבל את יושבת כאן, ואת יושבת כאן, וכאן, וכאן, וכאן כאילו שיש לך עשר דמויות, כל אחת בצורה אחרת.

ניצה: אם אני עכשיו צריכה לשחק את הדמות, אז נניח שאני יוצאת מהדמות שלי ומשחקת את הדמות שלידי וכן הלאה. מה זה בונה בי?

זה בונה בך עושר, זאת אומרת, רב גוניות פנימית. את לא מבינה את זה. עד כמה שאת נכללת מהם, את מבינה למה הם חושבים כך, למה הם מרגישים כך, את מוכנה לוותר על עצמך כלפיהם בינתיים, כדי להבין אותם, כדי להרגיש אותם, כדי להיות בהם. כך הם גם כן כולם כל אחד כלפי האחרים. זאת אומרת, כל אחד כלול מכולם. מה יוצא מזה? שאתם יכולים להתכלל, כל אחד להתכלל מאחרים.

 אז אני עוזב את עצמי, ואני נכלל עם תשעה אחרים. את עזבת את עצמך ונכללת עם תשעה אחרים. זאת אומרת, יש לך תשע דמויות לא שלך שקנית אותם מאחרים, ולי יש תשע דמויות שאני קניתי אותם מאחרים, ובדמויות האלה, בכל התשע כפול תשע, אנחנו יכולים להתקשר בינינו. בזה אנחנו כן מבינים זה את זה. לא כל אחד את עצמו, אלא כל אחד את האחרים. כי מה שלא יגידו עכשיו תשעה אנשים, יש לי דמות שמסכימה איתם, יש לי דמות שמסכימה אתו, יש לי דמות שמסכימה עימו, וכך עם כולם. אנחנו בצורה כזאת יכולים לבנות דמות אחת משותפת בינינו.

ניצה: שכוללת בעצם את הפרספקטיבה של כולם.

כן. רק בתנאי שאני עוזב את עצמי, כאילו, ונכלל מאחרים. אז אני בדמויות האלו, ואת, וכולם יכולים לבנות את המדרגה הבאה שלנו ששם לא כל אחד בדעה שלו האגואיסטית, אלא בכמה שהוא מסוגל להתכלל עם אחרים.

ניצה: זאת אומרת המדד שלי זה עד כמה אני יכולה להתנתק זמנית מהדעה שלי, ואיכשהו להתלבש בדעה של מי שלידי נניח, בצורה כזאת?

כן. בחכמת הקבלה זה הרבה יותר פשוט. אנחנו עכשיו משתדלים אתך לדבר בצורה אנושית, בלי למשוך שום מונחים מחכמת הקבלה. בחכמת הקבלה אומרים כך, אנחנו צריכים להשתוקק להשפעת המאור המחזיר למוטב, להשפעת כוח עליון, שהחיבור בינינו הוא כבר נמצא מראש בטבע, ואנחנו צריכים רק להשתוקק שהוא ישפיע עלינו.

ניצה: אם אני אנסה לתרגם לשפה פשוטה, יש איזו תשתית.

המצב העתידי. המצב העתידי הוא קיים. כמו בכל מיני הניסיונות האלה עם הגלים וחלקיקים אלקטרונים דרך ה.. או כמו שמצלמים לפני שכדור מגיע לזכוכית, הזכוכית כבר מתחילה להישבר. זאת אומרת שדווקא המצב העתידי מוליד את המצב הקודם, ולא המצב הקודם מוליד את המצב הבא.

ניצה: אתה אומר שבטבע למעשה, יש תבנית מסוימת ששם אנחנו כבר הצלחנו כאילו לעשות את התרגיל הזה?

כן. קיימים אנחנו כבר, ומזה אנחנו מגיעים. מאיפה יש גם את כל אלו מגלי העתידות, כל מיני האנשים שמרגישים את העתיד? כי הכול קיים רק נסתר מאתנו, ואנחנו מזמינים את הצורה הבאה הזאת עלינו. ואז יוצא שיש את הכוח העליון נניח העתידי, שהוא יכול להשפיע עלינו ולהביא אותנו לחיבור. לאותו הכוח. לאותו הפתרון שכבר קיים בטבע אנחנו מצפים, אנחנו רוצים להזמין אותו שישפיע עלינו ויעשה, כי בנו אין כוח לעשות את זה. כי החיבור שלנו הוא תמיד במדרגה יותר למעלה מאתנו.

ניצה: כשאתה אומר "אין כוח", אתה מתכוון שלי אין כוח לצאת מעצמי ולהתלבש במי שלידי?

גם כן. גם את זה אין. אבל בחכמת הקבלה אנחנו לא צריכים לכל הסיבובים האלה, אלא מספיק לנו לדבר על זה שאנחנו משתדלים להתחבר לפי מה שהמקובלים מכתיבים לנו, להשתדל לצאת מעצמנו, להתחבר עם השני, ולהתכלל ולהיות תחתיו. לכל אחד. בקיצור הכול כתוב. והעיקר זה שאנחנו מצפים לאותו מצב הבא שישפיע עלינו, ויתלבש בנו. וכשהוא מתלבש בנו, הוא מסדר אתנו ביחס הנכון בינינו, וממלא אותנו ברגש ובשכל החדש משלו. זה נקרא ש"אנחנו עלינו לדרגה הבאה". זה מה שאנחנו צריכים להשיג מהחיבור, ואז בדרגה הבאה אנחנו כבר נמצאים ברגש חדש, שכל חדש, וכך מתקדמים.

אורן: הבנתי קודם, שהם ישבו עשרה אנשים עם עשר דעות שונות. השלב הראשון היה שכל אחד שם את דעתו על השולחן, ולאחר מכן הוא היה צריך להתעלות מעל דעתו ולהרגיש את הדעה של כל אחד ואחד מהאחרים. בשלב השני השתדלתי לספוג לתוכי את כל אחת מתשע הדעות האחרות. אם זה נעשה טוב, אז יש הרגשה של כל אחד מתשעת האחרים. עד פה הבנתי. מה השלב הבא בתהליך?

הרצון שלנו המשותף.

אורן: מה זה הדבר הזה, איך הוא הגיע? עד עכשיו הייתי בספיגה של תשע דעות אחרות.

וחוץ ממך, גם האחרים.

אורן: וכולם עשו אותו דבר. גמרנו נניח את התהליך הזה.

ומה הרצון שלכם המשותף?

אורן: את זה אני שואל אותך, מה הדבר הבא?

תוצאה מזה שאתם הייתם בספיגת הרצונות והכוונות, מה אתם רוצים? אתם רוצים להתחבר, כדי להגיע לדרגה הבאה היותר עליונה. זה נקרא "תפילה", "גילוי החיסרון למצב הבא".

אורן: תיארת תהליך, שאותו הבנתי עד כה. אבל מה השלב הבא בתהליך, פיזית, מה קורה?

החיסרון המשותף שמתגלה ביניכם, כי אתם נכללים זה מזה, אז יש לכם חיסרון משותף. החיסרון המשותף הזה שאתם כולכם כאילו נמצאים בציפייה, מתי אנחנו נוכל להתעלות מעל הפירוד בינינו לחיבור האמתי, זה נקרא "תפילה". אתם מקבלים אז מאור המחזיר למוטב.

אורן: אני לא מבין את הטכנולוגיה. מדברים פה על טכנולוגיה. עקבתי אחריך שאני צריך לספוג תשעה, וכך כל אחד ואחד. גמרנו לעשות כזה סיבוב שכל אחד ספג תשעה אחרים. תן לי הוראת תפעול לתהליך הבא, לדבר הבא, מה עכשיו קורה? מה צריכים לבצע?

לבצע פעולה משותפת שכל אחד כתוצאה מזה הוא נכלל מחסרונות של הזולת, אז הוא כאילו מצפה שזה יקרה להם. נמצאים בתפילה. אתה מבין מה זה תפילה?

אורן: לא. תן לי הוראת תפעול, מה צריך לעשות. ההוראה הקודמת הייתה לספוג, ספגתי תשעה וכך כולם.

אתה מכל הלב שלך מאחל להם, שכולם יתחברו יחד.

ניצה: שהם יצליחו להתחבר.

כן, ואתה מבצע את הבקשה הזאת. אתה רוצה שהם יתחברו, אתה חושב רק עליהם. אני מאוד רוצה שהם יתחברו כולם, אז אני כאילו לא נמצא עם האגו שלי, ועם מטרות משלי, אלא אני רוצה רק שהם יתחברו. בכמה שאני הרגשתי את הרצון שלהם, אני רוצה שהוא יתקיים. וכך כל אחד עבור אחרים. ובזה אנחנו מגיעים למצב שיש לנו באמת רצון להשפיע לזולת, והוא מתחיל להתקיים בנו.

אורן: מה עכשיו קורה, מה ההוראה הבאה?

אנחנו מרגישים מצב חדש.

אורן: תתאר לי קצת מה זה אומר?

אנחנו מרגישים שנמצאים ברצון אחד, כבר לא בצורה שאנחנו נמצאים בצורה הדדית מכוונים זה לזה, ומבינים זה את זה, ונכללים זה מזה, אלא אנחנו מרגישים שאנחנו הגענו למצב שנקרא "אחד".

אורן: איך האחד הזה יבוא לידי ביטוי?

שאין כאן פרטיות של אף אחד, אלא כולם, כולם מרגישים את עצמנו כאחד.

אורן: בתוך האחד הזה היו לנו נאמר עשר דעות שונות, מה יש באחד הזה?

דעה אחת.

אורן: איך נדע מה היא?

אתה תרגיש את זה.

אורן: איך אני ארגיש?

כי אתה הגעת לחיבור כזה, שזה מה שעכשיו נמצא.

אורן: אני ארגיש את זה כהרגשה?

כן.

אורן: וגם אתה תרגיש את זה, וגם היא תרגיש, וכל אחד מהעשרה אנשים שהשתתפו באינטראקציה?

כן. אין כבר עשרה אנשים. זה כמו איש אחד.

אורן: איך נדע מה האיש האחד הזה מרגיש?

אנחנו מדברים בינינו? אין בעיה.

אורן: זאת אומרת, אני אמשיך, אני אדבר אתכם, ואני אתאר לכם מה אני מרגיש עכשיו שנוצר לנו בתוך האחד הזה?

בלי מילים אפילו, אנחנו מרגישים זה את זה, אנחנו כאילו שייכים לגוף אחד. אנחנו כבר לא מתייחסים לגופים שלנו הבהמיים.

אורן: אז למה אנחנו מתייחסים?

לרצון שלנו המשותף.

אורן: איך אנחנו יודעים מהו?

אנחנו מרגישים את זה.

אורן: איך יודעים שההרגשה שלנו היא דומה?

כי בתוך ההרגשה הזאת אנחנו מרגישים שזה אותו דבר.

אורן: איך אני אספר לך מה אני מרגיש ואתה לי.

אתה לא צריך לספר, אנחנו מרגישים שזה אותו דבר. ככה זה.

אורן: אך נבטא את הדעה החדשה שנולדה לנו?

אין במה לבטא את זה.

אורן: הולדנו פה דבר חדש.

נולד דבר חדש שאנחנו בו נמצאים. אז מה יש לנו לדבר על זה שאנחנו בו נמצאים? אנחנו נמצאים בו, אנחנו כבר הולכים לדרגה הבאה.

אורן: אני לא מצליח להבין.

ניצה: כולנו נחשוב אותה המחשבה?

אורן: זה מה שאני מנסה להבין, תהיה לנו אותה מחשבה?

ניצה: תהיה לנו מחשבה זהה?

אורן: תהיה לנו אותה דעה? אותו רצון? יהיה לנו משהו אחד?

כן.

אורן: איך נדע שהוא באמת אחד? איך נבטא אותו?

אתה מבין שאתה נמצא באותו הגוף הרוחני, עם כולם יחד?

אורן: לא. כנראה שלא.

בשביל מה אתה צריך פה, בשביל מה אתה צריך לכתוב למישהו אס אם אסים, או לבטא בפה? אתם נמצאים במוח אחד, בלב אחד, ברגשות ובמחשבות משותפים.

ניצה: זאת אומרת, אם הוא למשל ידבר, אז אני ארגיש שהוא כאילו באמת אומר בדיוק את הדברים שאני חושבת ומרגישה?

ודאי. באותה דרגה כן.

ניצה: כאילו הוא מדבר מהראש שלי.

כן. באותה דרגה. עכשיו, מה קורה כאן? נולד מעשרה בני אדם כאילו אחד.

ניצה: נכון. שחושב ומרגיש.

עכשיו אדם אחד פתאום מתחיל להרגיש שהוא לא אדם אחד, יש לו תוספת רצון אגואיסטי. פתאום יש חלוקים, פתאום יש מין ניגוד וכן הלאה, וכן הלאה. ושוב נעשית עבודה מחדש. כך זה כל הזמן עד גמר התיקון.

אורן: תן משפט אחרון הכי חשוב מכל מה שלימדת אותנו היום.

"ממעשיך הכרנוך", משהו כזה.

אורן: כלומר?

"טעמו וראו". זאת אומרת, אנחנו צריכים לבצע, ואז אנחנו נבין ונרגיש את מה שקורה.