חיים חדשים - תוכנית 868 - תיקון תפיסת המציאות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו מדברים עם הרב לייטמן על תיקון העולם, על תיקון המקום שבו אנחנו חיים, שאותו אנחנו רוצים להפוך למקום טוב יותר בדרך אל חיים חדשים.

 נרצה להבין באיזו דרך אפשר לתקן את העולם, מה זה בכלל אומר לתקן את העולם, ומהי המערכת שבתוכה הדברים האלה מתקיימים.

ניצה: אפשר לומר שאנחנו היום נמצאים בתקופה שכשמסתכלים על החברה שלנו האנושית, על העולם, ברור לנו לחלוטין שמשהו לא עובד נכון, שמשהו התקלקל. בין אם נודה בזה כל אחד בפני עצמו שיש בו משהו מקולקל שבזה אולי קצת יותר קשה להודות, לבין אם נסתכל על החברה באופן כללי, אז מאוד קל לנו להזדהות עם זה שמשהו לא תקין. נראה שכל המערכות שבנינו, וכל מה שבעצם מסביבנו איבד כיוון, שהוא חסר סדר, שמשהו התקלקל בו.

אולי הפוך?

ניצה: כך אני חושבת שאדם רואה. בדרך כלל יש לנו נטייה לא לראות שמשהו בי מקולקל, אלא שהכול מסביבי מקולקל. זו נטייה טבעית שאדם כך מתבונן. והוא שואל את עצמו, מה עושים פה? זאת נקודה שכולם שואלים לא רק האדם הפשוט, אלא גם מנהיגי העולם שואלים את עצמם, מה עושים פה?

חכמת הקבלה לא חושבת כך, ודווקא המדע המודרני עד כמה שאני מכיר ומתעניין בו, גם לא חושב כך, הוא מתחיל לחשוב אחרת. העולם זה מה שאנחנו רואים, אז יכול להיות שהוא לא בדיוק.. ובכלל, האם יש לו צורה, או שאנחנו נותנים לו צורה? ולכן אנחנו רואים מהפיזיקה המודרנית שחלקיק יכול להיות בשני מקומות בבת אחת ובמהירויות אינסופיות, פשוט מיד לעבור מקצה היקום לקצה. זה לא כמו שחשבנו פעם. אנחנו מתחילים להשפיע על האדם, ואנחנו יכולים לראות איך תמונת תפיסת המציאות שלו משתנה.

יותר ויותר קשה לנו להגיד מבחינה מדויקת, האם אנחנו רואים את העולם או שאנחנו רואים את ההעתקה שלנו, את מה שאנחנו חושבים על העולם. זה מהמציאות שאנחנו בודקים את עצמנו. זאת אומרת, אולי אם ניקח מברג קטן נכניס אותו באדם ונתחיל לסובב שם כל מיני ברגים פוטנציומטריים, כל מיני כאלו דברים, כמו שאנחנו מכניסים תכנה למחשב, ואז אנחנו מסדרים שם כל מיני נתונים במחשב, כדי שהוא יכיר את התכנה ויתחיל לעבוד לפי התוכנה הזאת. אם אנחנו כך נכייל את האדם עם מברג כזה, אז אנחנו נראה אחר כך עולם הפוך, אחר.

ניצה: זאת אומרת הפריזמה שלו תשתנה, ופתאום הוא יראה את העולם בצורה אחרת לחלוטין.

כן, זאת אומרת, לא שהעולם השתנה, אלא יכול להיות שהאדם השתנה. ואנחנו צריכים לשנות את האדם או להתחיל, כי יכול להיות שהמדע המודרני הוא לא צריך להיות כזה שאנחנו משנים את העולם בצרה פיזית, ואנחנו כאילו נמצאים כמו שאנחנו, אלא אנחנו צריכים לחשוב, איך אנחנו נשנה את האדם, את התפיסה שלו, את הפנימיות שלו, ואז אנחנו נראה עולם אחר.

 חכמת הקבלה אומרת שלעולם אין שום צורה, שהכול מצטייר בתוכנו, ואנחנו נותנים צורה לעולם, והעולם בעצמו זה משהו מופשט. נניח איזה שדה חשמלי, מגנטי, משהו של כוח מסוים, והכוח הזה בהתאם לתכונות שלנו, איך שאנחנו נסובב כל מיני פוטנציומטים, נכייל אותם בתוכנו, בהתאם לזה אנחנו נראה את העולם. העולם הזה, העולם ההוא לא חשוב, אולי הרבה עולמות. כל פעם שאנחנו נוכל לשנות את היסודות של האדם, אנחנו נראה, נרגיש, עולם שונה.

גם במתמטיקה אנחנו יצרנו לעצמנו שפה מיוחדת שהיא כביכול לא תלויה באדם, שהיא האובייקטיבית, מאיפה אנחנו לקחנו את הדברים האלה? לקחנו אותם סך הכול מהאבחנות שנמצאות באיזו התקשרות מסוימת בתוכנו, בשכל שלנו, ולפי זה אנחנו מדברים על העולם בצורה מתמטית, בנוסחאות. אבל אם אנחנו נשנה את הקשרים האלה במוח, אז תהיה לנו מתמטיקה אחרת. זאת אומרת, אפילו אותה השיטה שבה אנחנו רושמים, וחוקרים, ומחשבים את הדברים, יכולה להשתנות.

ניצה: הבנתי ממך עכשיו משהו מאוד מעניין, שאולי התפיסה שלנו האנושית, היא שגויה ממש במהות שלה, ביסודה, מכיוון שהיא כל הזמן מנסה לשנות ולתקן תיקונים כאלה ואחרים, דברים שנמצאים בעולם שלנו.

אנחנו יכולים לראות את זה בכל תחומי החיים, שגם אם הצלחנו לסדר את המערכת הכלכלית או כל מערכת אחרת לפרק זמן מסוים, כעבור זמן זה נעשה גרוע יותר, חמור יותר, ואנחנו רואים שאנחנו ניצבים שוב בפני באמת קילקול גדול יותר. זאת אומרת, המסר שלך הוא שיטת התיקון שמציעה חכמת הקבלה.

היא צריכה לכלול בתוכה, גם את שיטת תיקון האדם.

ניצה: גם? או רק? אפילו לא רק להגיד.

לא את העולם. אמנם שבעיניי זה רק האדם, אבל היא צריכה לכלול.. אנחנו צריכים כאן להבין שאני הצופה, אני המרגיש, אני מקבל את העולם, העולם ז מצטייר בתוכי. אני צריך לדעת איך הוא מצטייר בתוכי, והאם אני בשינוי הפנימי שלי, משנה את העולם החיצון.

ניצה: יש איזו קריקטורה שבה רואים ציור, תמונה, של איזה מנהיג לפניו יש עם. הוא שואל, "מי רוצה שינוי"? כולם מרימים את היד. בחצי השני של התמונה הוא שואל, "מי רוצה להשתנות"? אף אחד לא מרים את היד.

לכן אנחנו נמצאים באותה שיטת תפיסת המציאות משך אלפי שנים, כי אף אחד לא רוצה להשתנות.

ניצה: אבל משהו בטבע שלנו האנושי כאילו מסרב להשתנות. למה?

כי האדם לא רוצה, זה לא נוח בשבילו, הוא בזה מאבד את כל ההסתכלות שלו הקודמת, את כל התפיסה, את כל היסודות, הוא צריך לשנות את עצמו, את ההרגלים שלו, את היחסים שלו. הטבע שלנו האגואיסטי כל הזמן הוא אומר לנו שאנחנו צודקים, ושאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו כמו שאנחנו. האם אני אלך נגד הטבע שלי? אני צריך להיות בשביל זה במשבר מאוד גדול מעצמי, מעצמי כדי להתחיל לשנות את עצמי.

ניצה: באיזה ייאוש, באכזבה גדולה.

זה לא פשוט. ייאוש ואכזבה זה לא מספיק.

ניצה: נכון, אנחנו רואים שאנשים שמוכנים לעשות שינוי, רק כשהם מגיעים ממש לתחתית ש"אין להם מה להפסיד" מה שנקרא. אין לי מה להפסיד, אז אולי כדאי בכל זאת.

אולי כך, כשהוא את הכול מוכן להפסיד, אפשר להגיד. ולכן מועטים הם אלה שמסכימים לשינוי, לתיקון עצמי, לכן אנחנו מתקנים את העולם. זאת אומרת שיטת התיקון היא בכל זאת עומדת עכשיו בין שניים. שכולם רוצים לתקן את העולם, כולם מאוכזבים מתיקון העולם כי רואים שזה לא עובד, אבל בכל זאת לא רוצים לפנות לצד השני לתקן את עצמם, כדי לתקן את העולם, כדי שהעולם יראה טוב יותר, מתוקן יותר, אמתי יותר. וכאן זה עניין פסיכולוגי. המדע על תפיסת המציאות צריך להתגלות ולספר לנו שבאמת הכול תלוי רק בתיקון האדם, כי אז לפי זה אנחנו מייצבים את העולם בתוכנו. ולהגיע לעולם טוב יותר, זה דרך תיקון האדם, כדי לעשות את האדם טוב יותר. אם נסכים לזה פעם, אז נשאר לנו דבר אחר, איך עושים זאת? איך אנחנו מיטיבים את האדם?

ניצה: כן. נתת קודם דימוי מאוד יפה עם המברג, שאתה מכניס איזה מברג, משנה משהו.

מכייל את האדם.

ניצה: מה בדיוק אתה מתקן באדם?

אני מתקן באדם את הרצון, כי זה היסוד שלו. הנתון העיקרי של האדם, זה הרצון, רצון ליהנות. ואז אנחנו צריכים לכייל את הרצון הזה, ממה ליהנות, באיזה אופן ליהנות, רק זה ניתן לנו, ולא צריכים יותר.  

ניצה: זאת אומרת, שיטת התיקון פועלת באופן ישיר על הרצון של האדם?

כן.

ניצה: הרבה פעמים אנחנו כבני אדם שרוצים ושואפים להיות אנשים טובים יותר, אנחנו מנסים לתקן את ההתנהגות, לתקן אולי תכונה מסוימת, משתדלים להיות קצת יותר נעימים, יותר נחמדים, יותר סבלניים. אתה מדבר פה על תיקון הרצון, שזה משהו מאוד מאוד יסודי.

זה הדבר היסודי היחידי שיש לנו. אנחנו צריכים גם את זה לבדוק. אנחנו חושבים שיש לנו שכל, השכל הוא משרת לרצון, אין לשכל, למחשבה שום דבר עצמאי, אלא הוא תלוי כולו ברצון. במה שאני רוצה, על זה אני חושב. במידה שאני רוצה את זה יותר מזה, אז על זה אני חושב יותר, ועל זה אני חושב פחות וכן הלאה. השכל שלנו הוא רק מְחָשֵב.

אורן: אז המושג של תיקון האדם מתייחס לתיקון הרצון של האדם, כלומר, ממה בדיוק האדם שואף ליהנות בחיים. ממה הוא רוצה ליהנות, ולמי הוא רוצה לגרום הנאה?

כן, ממה הוא רוצה ליהנות, ולמי הוא רוצה להנות.

אורן: אם היה לנו כזה מברג קסמים כמו שתיארת קודם בתחילת התכנית, והיינו מצליחים להכניס אותו לתוכנו ולסובב איזה בורג. ונמשיך אל הנמשל, אתה בעצם רוצה להכניס משהו לתוך הרצון ליהנות שלי, ולעדכן בו את ההגדרות שלו.

 נניח שהצלחת להכניס לתוכי כזה מברג ולסובב איפה שצריך לסובב, והגדרת את ההגדרות שאתה רוצה, והפכתי להיות אדם מתוקן. ממה אני רוצה ליהנות, ולמי אני רוצה לגרום הנאה?

כמו שאתה מכויל מצד הטבע, שאתה רוצה ליהנות מזה שאתה מקבל. אני רוצה לגרום לך כיול כזה שאתה תהנה מזה שאתה משפיע, נותן, גורם טוב לזולת.

אורן: מה זאת אומרת, שאני רוצה ליהנות מזה שאני מקבל?

אני מרגיש את הרצונות שלי, ואני רוצה למלא את הרצונות האלו.

אורן: איזה רצונות?

כל מיני רצונות. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הם הרצונות הרגילים של האדם. אין יותר. סך הכל שישה.

אורן: ואני רוצה לקבל בהם מילויים שונים, כך אני מכויל באופן טבעי.

ואז במילוי הזה שהוא ממלא את הרצון, הוא גורם לרצון הרגשת התענוג.

אורן: וזה הכיול הטבעי שלי.

כן.

אורן: אותו צריך לשנות? מה לא בסדר בו?

לא.

אורן: אז מה כן צריך לשנות?

צריך לשנות את מהות המילוי. שאני רוצה להתמלא מזה שאני ממלא את הזולת. זאת אומרת, יש כאן תפיסת מציאות חדשה שאני צריך להרגיש את הזולת, אני רוצה להרגיש מה הזולת רוצה, אני רוצה לגרום טובה לזולת, מילוי לזולת, ובזה יהיה המילוי שלי.

אורן: שהמחשבות שלי לא יהיו על עצמי, אלא על מישהו אחר? שהרצון שלי יהיה לא למלא את עצמי, אלא למלא מישהו אחר. זה נקרא "תיקון האדם"?

כן. שאתה כבר עכשיו מכוון למלא את הזולת. אתה רואה את הרצון של הזולת כאותה הכתובת שאליה אתה שולח את כל המילויים שהכתובת הזאת רוצה, ובזה המילוי שלי לא רוצה יותר. זאת אומרת, אם נניח הגברת רוצה חפיסת שוקולד, אז התענוג שלי יהיה בזה שאני שולח לה, מביא לה את חפיסת השוקולד הזאת. וכמה שהיא נהנית, אני נהנה בזה שאני גרמתי לה את המילוי.

אורן: למה השינוי הזה מוגדר אצלך כתיקון האדם.

כיוון שהשימוש ברצון הוא לא לטובת עצמו, אלא לטובת הזולת.

אורן: שימוש ברצון לטובת עצמי, הוא דבר מקולקל?

כל הקלקולים בעולם שלנו, אנחנו רואים שהם מזה.

אורן: תסביר את עצמך.

שאני חושב רק על עצמי, ואיך למלא את עצמי, ורק על עצמי אני חושב, והכי אני נהנה אם אני ממלא את עצמי על חשבון הזולת. וכמה שאני יותר מהזולת, מה שהיה יכול להיות כשהיא רצתה את חפיסת השוקולד, אבל אם אני לקחתי את זה, וקיבלתי את זה, ונהניתי מזה, אז מזה יש לי תענוג כפול. אני נהניתי מהשוקולד, ונהניתי מזה שאני נהניתי, ולא היא. זה נקרא אצלנו "תחרות". העולם חי מזה.

אורן: הזכרת לי עכשיו את הילדים שלי בבית, כשיש שוקולד.

ניצה: אצל הילדים זה נגמר בשוקולד, אצלנו המבוגרים זה נגמר בדברים יותר גדולים.

כן. ומה שמעניין, אם אני רוצה להביא תענוג למישהו, אני נכלל מהחיסרון שלו, מהרצון שלו, זאת אומרת הרצון שלי גדל. היא רצתה משהו, ואני רוצה משהו, וקיבלתי את הרצון שלה, את החיסרון שלה, ואני ממלא את החיסרון שלה דרך החיסרון שלי.

 נניח שאני בעצמי לא רציתי שוקולד, או רציתי, אבל התרשמתי מהרצון שלה. בשביל זה הלכתי וקניתי והבאתי לה. זאת אומרת, אני העברתי את השוקולד הזה דרך החיסרון שלי לחיסרון שלה. זאת אומרת, אני בדרך כאילו לקחתי את השוקולד הזה ואכלתי אותו, אבל אני לא אכלתי אותו, אני נתתי לה, והיא נהנית. ואז אני אם אני נכלל ממנה, ואוהב אותה, אז אני נהנה מזה כפול ממנה. מזה שנתתי לה. כי רציתי בעצמי, וגרמתי לה. זאת אומרת האהבה שלי, זה נקרא "אהבה", שאני כאן פיתחתי את היכולת ליהנות מהנתינה למישהו, שהנטייה הזאת נותנת לי תענוג פי שניים.  

אורן: אבל את השוקולד לא אכלת.

לא, לא רוצה. לא צריך.

אורן: למה, אתה לא אוהב שוקולד?

אני אוהב שוקולד. אם לא הייתי אוהב, לא הייתי מרגיש בכלל שום דבר. אני הרגשתי. כאן העניין הוא כך, האם כשאני נותן לה, אני צריך קודם להתרשם ממנה ששוקולד זה טעים וטוב, אבל במידה שלה, זה כמו אני כלפי תינוק שהוא רוצה ממתק שאנחנו לא מעוניינים בו. אני מבין בשכל שזה טוב לו, ולכן אני הולך וקונה ומעביר לו. בזה אני מתרשם מהרצון שלו מפני שהוא חשוב לי, ואין לי רצון לאותו מילוי, ואז אני מביא לו, והוא נהנה ומזה אני נהנה. אבל במקרה עם השוקולד שלה, שאני בעצמי כן רוצה אותו, והולך במקום לקנות לעצמי, אני קונה בשבילה, אז יש לי בזה, בנתינה אליה, תענוג כפול.

ניצה: זו דוגמה מעניינת. ההבדל בין משהו שלא רציתי, שרק הוא רצה והבאתי, לבין משהו שאני רציתי ומעצמי נתתי.

אם אני מבינה מהדוגמאות האלה שמהות התיקון של הרצון הוא, שהרצון שלי ירצה לתת במקום רק לרצות לקבל? זה מהות התיקון?

אנחנו בזה משנים את העולמות.

ניצה: למה בזה משנים את העולמות?

קודם כל אני מגדיל את הרצון שלי, שזה כל הטבע שלי, אני מגדיל אותו במידה שאני יכול להתכלל מהרצון של הזולת. לא מדובר על שוקולד, מדובר בכלל על הכל. אם אני מתייחס לזולת, כך שאני רוצה להתכלל מכל מה שיש בו.

אורן: מה זה להתכלל?

לכלול בתוכי. את כל מה שיש בו, את כל מה שהוא רוצה, אני רוצה לקחת על עצמי. אני בא אלייך ואומר, "את מרגע זה והלאה אל תדאגי לשום דבר, אני מכסה את הכל".

ניצה: זה נשמע כמו חלום. אני הייתי רוצה לחיות במציאות כזאת.

ואולי בזה את דווקא גונבת מעצמך, בלעמוד על עצמך.

ניצה: מה זאת אומרת?

אני דווקא שמח שאני יכול לספק לך את הכל. למה? כי אני אז מתרשם מכל הרצונות שלך, ואני נעשה כפול ברצונות, משלי ושלך. כשיהיה לי כפול רצונות, אני יכול כפול לתפוס את החיים, את העולם, את הרגשות, אני אז נעשה אדם בעל יותר יכולת לקלוט. בזה הגדלות.

אם אני יתכלל כך שאכלול בתוכי רצונות של אלף איש, אז אני יהיה כמו אלף איש ביכולת להשיג, להצליח, להבין, לגלות. ואלו שלא ירצו את זה, הם יותר ויותר סוגרים את עצמם, הם לא מעוניינים לתפוס את העולם, להבין, להשיג, הם מקבלים מה שהם רוצים וזהו, ובזה הם גונבים מעצמם את גילוי העולם.

ניצה: זאת אומרת ככל שהרצון שלי הוא יותר גדול, זה יותר טוב.

אבל, אם הוא יותר גדול אבל את לא יכולה למלא אותו, אז את יותר סובלת. לכן אנחנו לא מעניינים בפתיחת הרצון, אם אנחנו לא יכולים למלא אותו. זה נקרא "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב". אבל אם אנחנו כן יכולים למממש את הרצון, בזה אני נעשה אדם יותר גדול. אם אני מסוגל להרוויח מיליארד דולר, ויש לי רצון להרוויח מיליארד דולר, אז אני יהיה יותר גדול. אבל אם יש לי יכולת להרוויח מיליארד דולר, ואין לי רצון? זה כמו בן מלך שגדל ואין לו שום דבר לא במושכלות, לא במוזיקה, לא בציור, לא בשום דבר. הוא יושב כך מסכן נניח בגיל עשרים, ואין לו שום התעניינות בכלום. זה ממש מכה.

ניצה: אני רוצה להבין את הנקודה הזאת שאתה פתחת את התוכנית, שבה הסברת שברגע שמכניסים את המברג העולם פתאום משתנה. עכשיו הבנתי את המהות של התיקון.

כי אנחנו כמו מחשב שמכניסים בו תוכנה, אנחנו מתאימים את התוכנה למחשב, לחומרה, והיא נכנסת לחומרה ומתחילה לעבוד עם החומרה יחד, ואז המחשב מתחיל להיות כאילו בעל השגה.

ניצה: נניח שהכניסו את המברג הזה ובאמת עשו לי שינוי של הרצון, ועכשיו לרצון שלי יש באמת רצון לתת לזולת, למלא את הזולת. איך פתאום העולם שלי נראה אחרת? איך זה משנה לי את הרצון?

כי בזה את מתרחבת בתפיסת המציאות שלך, לרצון של הזולת.

ניצה: ואז העולם כבר לא נראה לי כל כך מקולקל ורע?

לא, העולם יכול להיות שיהיה חסר יותר, אבל תהיה לך אפשרות להתקשר למקור, לכוח העליון כדי למלא את הזולת. את מתחילה בזה שאת נכללת מהחיסרון של הזולת, את יוצאת מהאגו שלך ומתחילה לעבוד למעלה מהאגו שלך בתוך הזולת. כאילו את בכלל לא חושבת על עצמך, אלא את חושבת איך להיות בתוך הזולת, איך למלא אותו. זאת אומרת את כבר לא בן אדם רגיל, את נכנסת לתוך הזולת. כדי למלא את הזולת, ואת כבר לא חושבת על עצמך, זאת אומרת יש כבר יחס אחר לגמרי למציאות. את לוקחת חיסרון של הזולת, ואת פונה לעולם ולא יודעת מאיפה אני אקח את מה שהוא רוצה.

זה לא התינוק שלך, זה לא משהו קרוב אלייך, זה בכלל מישהו זר שלרצון האגואיסטי שלך הוא לא שייך, אז את אם כך צריכה עכשיו למצוא מקור מאיפה שכולם נהנים. למה כשאני מכניס את הבשר של הפרה בתוך הבשר שלי, אני נהנה? אי אפשר להסביר למה יש בזה תענוג? יש חלבון, יש כל מיני דברים, אבל תענוג?

זאת אומרת, כמו שאת יוצאת מהרצון שלך, ממה שחסר לך, ומתחילה להרגיש את החיסרון של הזולת, באותה מידה את מתחילה להרגיש את מקור המילוי לזולת. ואז בזה את מכירה דבר מאוד מעניין שקיים בטבע. כשאנחנו יוצאים מעצמנו לקראת הזולת, שם קיים גם מילוי, ואז אני יכולה לקחת את המילוי הזה, ולהעביר אותו לזולת. ומה קורה לי בזה? אני נכללת גם מהחיסרון של הזולת ומאותו המילוי, אז אני הרווחתי. מה אני הרווחתי? אני הרווחתי "כלי" הנקרא מהזולת, ומילוי, "אור", מאותו המקור. וכך זה עובד. אבל זה רק בתנאי שאנחנו יכולים להתכלל עם החסרונות של הזולת.