חיים חדשים - תוכנית 876 - אהבת חברים

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו ממשיכים ללמוד מהרב לייטמן מהי שיטת התיקון שעליה הוא מדבר, השיטה לתיקון האדם ולתיקון החברה האנושית בכלל, על פי החכמה העתיקה של הקבלה. נרצה להבין את השיטה הזאת יותר לעומק כדי לקחת את החיים של כולנו, גם כחברה וגם כפרטים, למקום הרבה יותר טוב.

ניצה, במה אנחנו מתמקדים היום?

ניצה: אולי ניתן כמה קווים כללים כדי שנזכיר גם לצופים שלנו על מה שוחחנו עד כה. דברנו באופן כללי על שיטת התיקון שהשאירו לנו המקובלים, אותה שיטה שעוזרת לאדם לשנות, להחליף את הנטייה הטבעית שיש בו לרצון ליהנות רק לעצמו, רק לקבל, לנטייה שהיא הפוכה ממנה, שזאת נטייה להשפיע, לתת אהבה לזולת. ועל כך נרצה להוסיף ולהמשיך לשוחח היום.

הבנו עוד עיקרון אחד מאוד חשוב, שאדם כפרט לא יכול לעשות את השנוי הזה בעצמו והוא חייב להיות בתוך קבוצה של אנשים שרוצים את אותו הדבר. יש להם מטרה משותפת, כולם רוצים לשנות את הטבע שלהם ולהפוך להיות משפיעים לזולת.

על עוד עיקרון דיברת, שהמקובלים הגדולים השאירו לנו בצורה ממש מסודרת, שיטה, וההצלחה שלנו, סוד ההצלחה שלנו כקבוצה, תהיה אם ניצמד לאותם עקרונות וכללים שהמקובלים הותירו.

עשינו שיעורי בית ונכנסנו לעקרונות העבודה בקבוצה של הרב"ש, הרב ברוך שלום אשלג, ונרצה היום לעבור אתך על כל עיקרון ועיקרון כפי שהוא השאיר לנו כדי לנסות להבין, למה אנחנו צריכים לממש את העיקרון הזה בקבוצה על מנת להצליח לעשות את השינוי המהותי הזה?

אחד העקרונות החשובים והבולטים, זהו ציטוט לא מדויק אבל הוא תמציתי, "עניין אהבת הזולת אין הפירוש שהחברים יאהבו אותי, אלא שאני צריך לאהוב את החברים."

 והשאלה הראשונה היא, למה? כל אדם רוצה, באופן טבעי, שיאהבו אותו, למה בעצם מדגיש כך הרב"ש, שאני צריך לאהוב את החברים?

חוכמת הקבלה אומרת שכל הטבע שאנחנו חיים בו, כולל דומם, צומח, חי ובני האדם שנמצאים בתוך הטבע הסביבתי, כולם נמצאים ומתקיימים לפי החוק שנקרא "רצון לקבל".

החוק שנקרא "רצון לקבל" אומר שכל פרט הכי קטן וכל הטבע כולו, פועל רק לפי העיקרון "ליהנות", אפילו על חשבון הזולת, ואפילו לרעת הזולת, אלא ליהנות בכל מה שאפשר, לפי הרצון ליהנות או הרצון לקבל שיש בכל נברא.

לפי זה הנברא עושה חשבון, לפי התכונות שלו, הרשימות שבו, הנתונים, לפי הסביבה, לפי היכולת שלו הפיזית, הנפשית וכן הלאה, עד כמה הוא יכול ליהנות מהסביבה. למשוך מהסביבה כל מה שנראה לו חיובי, לעצמו. בזה הוא מרגיש תענוג. כך אנחנו כולנו קיימים.

אבל, ההתפתחות הזאת היא התפתחות מוגבלת, מפני שהאדם לא יכול לקבל לתוכו מעבר לרצון ליהנות הקטן שישנו בו. אני כבר לא מדבר על דומם, צומח וחי, שהם חיים זמן מה כדי להתקיים לפי תוכנת הקיום שישנה בהם ובזה הם מסיימים את תפקידם וזהו. האדם גדל מדור לדור ולמרות שהוא גדל, השיטה הזאת ליהנות היא אותה השיטה, והיא לא מאפשרת לאדם לחיות למעלה מזמן, תנועה, מקום, ליהנות בצורה אינסופית.

אנחנו מגיעים למצב שאנחנו בכלל מפריעים זה לזה, כי אף אחד לא יכול ליהנות על חשבון הזולת, הזולת לא מאפשר לו את זה, כי גם הוא נמצא באותה מגמה. ולכן אנשים שואלים, והרבה שאלו כבר במשך ההיסטוריה, "איך אנחנו קיימים? בשביל מה אנחנו קיימים, למה אנחנו קיימים בצורה כזאת? "

היו על זה הרבה מחקרים של היסטוריונים, פילוסופים, מדענים, ביולוגים, פסיכולוגים, אבל בסך הכול, כל המחקרים גם הם נעשו מאותה התכונה של הרצון לקבל שישנה באדם. ומה שמובן לנו, שאם אדם הוא מוגבל ברצון ליהנות. כמה הוא יכול לאכול, כמה הוא יכול לשמוע, ולראות דברים יפים? בכל דבר שממנו אנחנו רוצים ליהנות הוא מוגבל, מגביל אותנו מאוד, ובסופו של דבר הוא מביא אותנו לאיזה פירוק פנימי. ואנחנו רואים את זה.

לכן אנחנו מבינים שאם ישנה שיטה למלא את האדם בכל הטוב שיכול להיות, באוכל, מין, ומשפחה, בהם הוא מוגבל בגוף שלו. בעושר, שליטה, כבוד, מושכלות, הוא לא מוגבל בגופו, אבל מוגבל בנפשו. אם אנחנו מדברים על איך לצאת מהמוגבלות הזאת, זה אפשרי אך ורק אם אדם ישנה את שיטת ההנאה, בכך שהוא צריך לצאת מחוצה להגבלות שלו, מחוצה לעצמו. להתחיל להרגיש לא מה שמתקבל בתוך גופו, בתוך החושים שלו, אלא לצאת מהם החוצה וליהנות במרחב שנמצא מחוצה לו.

זה נשמע קצת דמיוני, אבל דווקא הפסיכולוגיה כן יכולה להגיד, שכן, זה מעניין, יכול להיות שכן. אנחנו מוגבלים מאוד, אנחנו נמצאים בתוך הגוף שלנו בצורת קליטה מאוד מאוד צרה. יש סביבנו איזו מציאות שאנחנו לא מבינים אותה בכלל, אפילו כשאנחנו מגלים שישנן איזה תופעות מחוצה לנו, אבל אנחנו לא יכולים לתפוס אותן. למשל החומר האפל, ועוד כל מיני דברים כאלה.

זה רק רמז למה שקיים מחוצה לנו, משהו אינסופי לכל הצורות ולכל הכיוונים, ואנחנו בכלל לא מודעים לזה ולא יכולים אף פעם לגלות, כי בקליטה שלנו, בתוכנו, אנחנו כבר מוגבלים עד כמה שאנחנו. נניח שיש לנו רדיו שקולט רק גל אחד, איזו תחנה, ואנחנו לא מבינים שישנן עוד מיליון תחנות, אז בשבילנו זה לא קיים. אבל רמזים לזה אנחנו כן מגלים.

אנחנו יכולים להגיד, "בסדר, אין אז אין, כך אנחנו בנויים, מה אנחנו יכולים לעשות? אפילו כלפי החיות אנחנו מוגבלים אולי יותר בכל מיני חושים, נו, אז מוגבלים". אלא שהבעיה היא שאנחנו לא יכולים במשך החיים שלנו, הקצרצרים האלו, להיות מאושרים.

ניצה: נכון, זאת הבעיה המרכזית.

אנחנו שואלים, "אז באיזו צורה אנחנו יכולים לסדר את עצמנו, לקבל את החיים בצורה יפה, טובה?" יש כאן כמה תנאים. קודם כל זה שלפי הטבע שלי אני צריך לבנות את האושר שלי על פני הסבל של הזולת, ככה אנחנו בנויים, כי אנחנו תמיד מודדים את עצמנו כלפי הזולת, זה דבר אחד. דבר שני הוא שאנחנו מאוד מוגבלים בשנות חיינו הקצרים, ושלישית היא שאני לא מרוצה מהחיים שלי כי יש לי איזו נטייה לדעת "בשביל מה אני חי, למה אני חי, מה הסדר בחיים שלי, מי מנהל אותי?" ועוד ועוד.

אדם לא מסכים עם ההגבלה, עם הגבולות שיש, הוא מרגיש שהוא נמצא מוגבל בחיים שלו, וזאת בעיה שלא מאפשרת לנו אפילו ליהנות בחיים האלו. הבעיה שלי עם הסביבה היא שאני לא יכול ליהנות אלא אם כן נניח שכולם ישרתו אותי. אני לא יכול ליהנות בגלל שהחיים שלי קצרים. אני לא יכול ליהנות כשיש לי רצון שהוא בכלל דוחף אותי מחוצה לחיים האלה, מגבולות החיים, מגבולות הקיום שלי, למשהו יותר גבוה, יותר גדול, יותר רחב.

אנחנו רואים שבסופו של דבר ההגבלות האלה הן עד כדי כך משפיעות עלינו עד שאנחנו מעדיפים למות, לקחת סמים, לעשות כל מיני פעולות רק כדי לשכוח מהדחפים האלו שבעצם צריכים לתת לנו יציאה לעולם יותר רחב. 

ניצה: בעצם מה שאתה מציין כרגע, זה שכל הפעולות האלה שמתבצעות, הן כדי לצאת מהגבולות של עצמנו. כדי לברוח מאותם גבולות שציינת.

זה בעצם מה שיש לנו על פני הבהמה שלנו, שאנחנו צריכים עוד ועוד להשיג משהו, בעיקר מה ששייך למהות החיים, ואין לנו בזה שום הצלחה. כנראה שאפשר לפתור את הבעיה הזאת רק אם אנחנו נגלה את המקור לחיים שלנו, אבל הוא נמצא מחוצה לנו.

ואיך אנחנו יוצאים מחוצה לנו? אנשים השתוקקו לזה הרבה זמן, עד שלפני כמעט ששת אלפים שנה איש אחד גילה את זה, שמו היה אדם. הוא גילה שיש שורש לחיים שלנו, ואפשר לגלות אותו. עוד יותר מזה, אפשר לחקור אותו. עוד יותר מזה, אפשר להתקשר אליו. עוד יותר מזה, אפשר להידמות לו, ועוד יותר מזה, אפשר להיות כמוהו.

זה היה פתאום גילוי שלא היה כזה דבר לפניו, ומאז לא התקרב לזה אף אחד כמו ניוטון, איינשטיין או כל מיני אנשים אחרים. ורק העניין הוא, שכדי לגלות את מקור החיים שלנו, אז יחד עם כל מה שמלווה בגילוי זה, אנחנו צריכים להחליף את החוש העיקרי שלנו, ובמקום ליהנות בתוך האדם, אנחנו צריכים לצאת החוצה, מחוצה לאדם.

זאת אומרת שאת הרצון לקבל שלנו, שהוא כולו מכוון לקבל, לספוג ולקלוט, אנחנו צריכים להפוך אותו, לשנות אותו, לעשות כאן מין היפוך מאוד מיוחד, כדי שאני, במקום שארגיש את עצמי, ארגיש את הזולת. מה זה זולת? מה שנמצא מחוצה לי, ואפשר לעשות את זה רק בתנאי שאני אשנה את היחס שלי, במקום שאני אספוג לעצמי את כל הדברים שנראים לי טובים, אני צריך לשנות את היחס שלי לזה שאני מהנה לאחרים. נותן, אוהב, במקום את עצמי, את הזולת. נותן במקום לעצמי, לזולת.

כך אני מגיע לאותו הכלל "ואהבת לרעך כמוך". שמענו על זה הרבה אבל בעצם אותם האנשים שגילו את השיטה הזאת ,שהם נקראים "מקובלים", הם גילו את זה כבר מזמן. ואם אנחנו מגיעים ליישום השיטה הזאת, במקום שנאת הזולת, לאהבת הזולת, אז בזה אנחנו מגלים את העולם שנמצא מחוצה לחמשת החושים שלנו, שזה עולם אינסופי ובו אנחנו יכולים להשיג כל מה שאנחנו רוצים. שם נמצאים כל המקורות לחיים שלנו.

ואם אנחנו לא מגיעים לזה, אז אנחנו נמצאים בחמשת החושים שלנו שבהם אנחנו קיימים בצורה מאוד מאוד מוגבלת, זמנית, נבזית וכל הזמן אנחנו רק סופגים מכות והשפלות.

ניצה: אם נעשה סיכום ביניים, ננסה להבין את ההסבר, למה בתוך קבוצה אני צריכה להתחיל לאהוב את החברים שנמצאים בקבוצה. העיקרון הזה הוא כמו נוסחה שגורמת לי לצאת מהגבולות של עצמי, כל הזמן אני נמצאת בתוך הגבולות של עצמי, כי כך אני בנויה בצורה טבעית. אני מוגבלת, ולכן אם אני רוצה לפרוץ את הגבולות האלה ולהתחיל להרגיש את החיים בצורה רחבה יותר, אני צריכה לקיים את הכלל הזה של לאהוב את הזולת.

כן, כי לאהוב את הזולת זה אמצעי להתחיל להרגיש את מה שנמצא מחוצה לי.

ניצה: בעצם הזולת ניתן לי כמו מתנה שעליה אני יכולה להתאמן לאהוב אותו, ואם אני אוהבת אותו, אז מה קורה לי?

כן, עליו אני יכולה להתאמן. אז אני מתחיל להרגיש את המרחב שנמצא מחוצה לי, שלא נמצא בתוך חמישה החושים שלי, אלא קיים מחוצה לחמישה החושים שלי.

ניצה: מה ההבדל בין אהבה שאני נותנת לחבר שנמצא בקבוצה כזאת, לבין אהבה אחרת שיש לי בחיים, כמו שאני אוהבת נניח את הילדים שלי, את בן הזוג שלי, ואת ההורים שלי. הרי בשניהם מבחינת המילה זו אותה מילה, מה ההבדל בכל זאת?

אהבה שאת אוהבת את עצמך, את המשפחה שלך ועוד חברים שלך וכן הלאה, האהבה הזאת זו אהבה אגואיסטית, שאת אוהבת את עצמך וגם את האחרים מטעם הרצון ליהנות רק בפנים, בתוך עצמך. מה שאין כן האהבה שאת יוצאת ומתחילה לאהוב אנשים שאליהם אין שום סיבה אגואיסטית לאהוב אותם, להתייחס אליהם טוב, אם את מפתחת כזה חוש, אז החוש הזה הוא מיועד להרגיש מה שיש מחוצה לך.

הוא לא כדי לאהוב או לא לאהוב אותם, הוא כדי להתחיל להרגיש באמת את המציאות שמחוצה לך, מחוצה לחושים שלך הקודמים שהם כולם אגואיסטים, ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, אחריהם עומד האגו שלך, והוא תופס רק שטוב לו או רע ותו לא, לפי מה שהוא מכויל. לכמה מרחק, לכמה זמנים, באיזה גבולות. כל חוש וחוש כך עובד. ואחרי החושים האלה עומד הרצון ליהנות שלך שבו יש חלק הארי שהוא הרצון ליהנות הגשמי, שזה אוכל, מין, משפחה, ועוד רצון שנהנה מעושר, כבוד, מושכלות, שליטה.

וזה גם פועל בתוך גבולות די מוגבלים, די צרים, שזה כולל לזמן, למקום, לאותה חברה, וכן הלאה.

ניצה: כן. גם אם יש לי איזו הנאה לפרק זמן קצר וחולף. "בר חלוף" מה שנקרא?

הכול נסגר, כן, ולכן כך את קיימת כאיזה גוף חי, שנהנה במשך החיים הקצרים שלו ממשהו.

ניצה: ממה שהוא מצליח לאסוף בדרך.

כן, לא יותר מזה. הקליטה של העולם החיצון שאת קונה על ידי זה שאת רוכשת אהבה אליהם, מאפשרת לך להרגיש את מה שיש מחוצה לך. זאת אומרת, את קונה חושים חוץ-גופיים שלא נמצאים במה שאת עכשיו מתארת לעצמך כגוף שלי. כי גם הגוף שאת עכשיו מתארת לעצמך שזה הגוף שלך, זה גם איזה דמיון שכך הוא נראה לך שקיים, ובו את ממש מלקטת את כל מיני התענוגים הקטנים האלה.

מה שאין כן, כשאת מתחילה להרגיש יחס חדש לחיצונים, למה שמחוצה לך, את מתחילה להרגיש חושים חדשים, רצון חדש, אהבה חדשה חיצונה שאת אוהבת לא בגלל שטוב לך, אלא בגלל שטוב לזולת. זאת אומרת, את בזה קונה כלים של הזולת. אם קודם כל הזמן היית נהנית בתוכך או סובלת בתוכך, אז עכשיו את נהנית או סובלת מכך שאת מרגישה כל דבר שנמצא מחוצה לך.

זאת אומרת, במקום החיים שלך המוגבלים, היכולת שלך המוגבלת, החוש הקטן האגואיסטי הזה שהיה לך, את קונה חוש בלתי מוגבל, ואת מרגישה בהם, בכל מה שמחוצה לך את כל מה שרק אפשר, ואז את יוצאת מההגבלות, את לא מרגישה את החיים שלך שנמצאים בגוף ומוגבלים, לא מרגישה את התפיסה שלך המוגבלת, ואת היחס המוגבל שלך למציאות, בכלום. את מתחילה להרגיש את עצמך שאת חיה חוץ גופית.

ניצה: חוץ גופית, זאת אומרת שאני ממש מרגישה רגשות בלתי מוגבלים.

יותר מזה. כשאת קונה את החוש הזה החיצון, את מתחילה להרגיש בחוש החיצון הזה הרגשות חדשות, התפעלויות חדשות, והעיקר שאת מגלה שם, זה כוח כללי שממלא את כל המציאות הזאת החיצונה, והכוח הזה הוא ממלא את כל המציאות. במידה שאת יכולה לצאת מעצמך ובאהבה לזולת, בקליטה לזולת, להרגיש את מה שיש בהם במקום להרגיש את מה שאת יכולה בתוכך, אז את מתחילה להרגיש את הכוח הזה שממלא את כל המציאות, כוח הטוב, כוח של אהבה, והוא נקרא "הבורא".

ניצה: יש פה עיקרון מאוד מאוד מעניין, אני רוצה להגיד אותו עוד פעם במילים שלי, כדי שיהיה מובן. במידה שתצליחי לאהוב את הזולת, באותה מידה בדיוק את תצליחי להרגיש את האהבה של הכוח העליון, של אותו כוח ששורה בטבע.

זאת אומרת זו ממש נוסחה מדויקת. כמה שאני אצליח לצאת מעצמי יותר לכיוון הזולת, ולהרגיש אותו, וממש לחיות אותו, בו, באותה מידה בדיוק אני אצליח לגלות גורם נוסף שנמצא בעצם בטבע, אותו הכוח שנמצא בינינו.

כן.

אורן: מה הקשר, למה זה קשור אחד לשני? למה היחס שלי לאדם אחר פתאום פותח לי בהרגשה.

זה עוזר לך לצאת מעצמך. זה סך הכול תרגיל. במידה שאתה יכול להחליף, מדאגה לאהבה העצמית לדאגה לאהבה לזולת, במידה הזאת אתה מתחיל לרכוש את התכונות שבהם אתה מרגיש את העולם החיצון. אתה לא מרגיש את מה שנכנס לגוף שלך, למה שאתה קורא גוף שלי, "האני", אלא אתה מתחיל לראות את העולם, את החיים שנמצאים מחוצה לך, בפעם הראשונה, כי אתה לא ראית ולא הרגשת את זה קודם. החוש הזה הוא החוש החדש.

אורן: ובתוכו אני מרגיש איזה כוח חדש? הכוח הכללי שממלא את הכול, כוח של טוב, כוח של אהבה שנקרא "בורא"?

כן. הכוח הזה ששורה מחוצה לך, ממלא את כל המציאות החוץ גופית הזאת שלך, הוא נקרא "בורא".

אורן: איזה מין כוח זה?

כוח הטוב, מיטיב, כוח של אהבה, השפעה.

אורן: אני מבין שכל השיטה הזאת שבנה הרב"ש וכל המקובלים הגדולים בדורות הקודמים, המטרה והתכלית שלה של השיטה על כל פרטיה, זה להביא את האדם להתחיל להרגיש מציאות שעכשיו הוא לא מרגיש אותה בכלל?

כן. להכיר לאדם את הא-לוהות.