חיים חדשים - תוכנית 94 - תזונה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום.

 אורן: שלום לך ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: ואנחנו ממשיכים בשיחה נוספת בסדרת השיחות על בריאות, והיום התוכנית הולכת להיות טעימה במיוחד, אנחנו רוצים לדבר היום על אוכל, על תזונה. יש המון התייחסויות לנושא הזה היום, זה מעסיק את כולנו בבית ולאורך היום כולו, ונרצה ללמוד מהרב לייטמן כמה תובנות הקשורות לחיים בכלל מתוך זווית המבט הזאת של מה שאנחנו אוכלים ומה שאנחנו ניזונים ממנו. ניצה דברי פתיחה, תזונה.

ניצה: אז הנושא של תזונה באמת מעסיק אותנו מאוד גם בארץ וגם בעולם, זה נושא מאוד מאוד רחב. כתוצאה מכך שאנחנו מתעסקים בזה, יש המון גישות. חלק מהגישות טוענות באמת שבריא יותר לאכול רק טבעי, פחות אוכל מבושל, לעשות הפרדה בין חלבונים לבין פחמימות, עם גלוטן בלי גלוטן, טבעוני, הכי טוב לאכול מהכל, או לפי סוג הדם. יש כל כך הרבה גישות, והאמת שאנחנו קצת מבולבלים, כבר לא יודעים במה נכון באמת להתמקד ובמה להשקיע את עצמנו. לכן השאלה הראשונה היא קודם כל להבין מה תפקיד האוכל בכלל בחיים שלנו ואיך הוא קשור לבריאות הגוף שלנו?

תפקיד האוכל הוא התפקיד העיקרי, כי אנחנו כוללים את שתי הדרגות בקיום שלנו דרגת החי ודרגת המדבר, ובדרגת החי אנחנו כחיות צריכים קודם כל מזון. ואנחנו רואים שהמזון לחיות זה דברה ראשון, בזה הן עסוקות כל הזמן וזה קובע הכל בחיים שלהן, הדאגה העיקרית. ובאמת כל הזמן הן רק חושבות איך עוד ועוד הן יכולות לספק את הצורך הזה למזון, סביב זה נמצאים כל החיים שלהן.

ובאמת כך גם אנחנו היינו חיים והיינו טרודים בזה במשך רוב ההיסטוריה שלנו. עד שהתחלנו להגיע לטכנולוגיות כאלו שאדם אחד יכול היה כבר לספק אוכל לכמה אנשים. אז היה כדאי לנו להשיג עבדים, וזה בעצם שינה את החברה האנושית. אחר כך אנחנו הגענו למצב שלא כדאי לנו להחזיק עבדים כי כדאי לנו יותר לקבל עבודה מהאדם החופשי שעובד מתוך רצון ויכול להביא עוד יותר מזון ולספק אותו לכמויות יותר גדולות של אנשים. אז אנחנו שינינו את החברה האנושית.

זאת אומרת, בעצם הטכנולוגיה באספקת המזון שינתה את פני החברה. והיא גם עיצבה את כל החברה בעצמה, את התרבות, החינוך, אנשים יכלו להתנתק מהדאגות על האוכל ולהתעסק בתרבות, באומנות, בכל מיני דברים. כי אם מזון זה העיקר, אז אם אני כבר לא חושב על זה, אני יכול לחשוב על דברים אחרים, יותר נעלים. וכך האנושות התפתחה אז, אבל סך הכל היא התפתחה מתוך פחות ופחות דאגה לצורך הבסיסי הזה.

ובכל זאת, אם לא דאגנו לאוכל, הסתפקנו במזון הבסיסי, הרגיל. נניח, אם אנחנו דיברנו כאן הרבה פעמים על בבל שהיא ערש הציוויליזציה שלנו, אז שם היו אוכלים דברים מאוד בסיסיים, כמו שאנחנו רואים את זה ממה שאנחנו קוראים, ממה שהם כתבו. היה להם דג מבושל, דג מעושן, ובצל, שום, ולחם. זה הכל, לא היה שום דבר יותר. וודאי מים. קצת יין, אבל בעצם זהו.

אם אנחנו מדברים על תקופת התנ"ך אנחנו יודעים, על אכילת בשר, חלב. הבן אדם כבר התרגל לאוכל חלב, כי בעצם מהטבע אנחנו מסוגלים לעכל דברי חלב עד גיל  5, לא יותר מזה. לפי הטבע שלנו עד שנתיים זה "זמן היניקה", ואחר כך האדם לא יכול לעכל את החלב. אז לאט לאט הטבע שלנו השתנה, זה מעניין, ואנחנו קיבלנו יכולת, התפתחה בנו היכולת לעכל את החלב. ואז אנחנו התחלנו להחזיק לידינו גם חיות בית, עיזים ופרות כדי לקבל ולעשות מזה דברי חלב שונים ועוד ועוד.

אבל בכל זאת הדברים האלה הם היו הדברים הבסיסיים, וכך היו פחות או יותר מתקיימים עד המאה העשרים הייתי אומר. וודאי שהיה מזון מיוחד לאנשים המיוחדים והעשירים, ולאנשים שהיו עניים אז היו חיים בדוחק. אבל בעצם אלה אותם סוגי מזון, בשר וחלב.

ומה שנתן דחיפה לאוכל ולכל העניין, זה המצאת המקררים, כי אז אנחנו יכולנו לאגור את המזון.

ואני זוכר, דירות ששם היה אוכל באיזה מטבחון קטן, היה ברז קטן, או שלא היה ברז אלא היה צריך להביא מים מרחוק. ומהמקרר זה היה סתם ארגז, היו צריכים להכניס שם קרח. והאנשים היו חיים נורמלי, אתה רוצה לאכול, קח קצת לחם, איזה ירק וזהו. תכין לעצמך או מים או מכסימום תה וזהו. פתאום זה הפך להיות לפולחן גדול.

הרצון שלנו גדל, האגו שלנו גדל, ואז אנחנו התחלנו לפתח כאן כל מיני דברים, אף פעם זה לא היה איזה פולחן כמו שהיום. בכל ערוץ שאני בוחר, תמיד אני נתקע סביב האוכל, מכל מיני סוגים, ויש טיולים של אוכל למזרח הרחוק ולמערב הרחוק ולכל מיני. נניח שיש דגים מיוחדים עכשיו באיסלנד אז אני טס לשם, ואחר כך יש איזה מאכל מיוחד באיטליה, ואני יודע שאנשים נוסעים במיוחד לשם, וביפן זה כבר בכלל משהו.

זאת אומרת, האנשים סביב זה התחילו לסובב את החיים שלהם. וודאי שזה לא עניין שבא לנו מעצמו, אלא יש כאן רווח גדול לכל מי שמתעסק בזה. אז קודם כל אנחנו תמיד צריכים להבין שיש כאן פשוט עניין של אנשי עסקים, והכל נעשה סביב זה. אני יושב נניח במשפחה אחת בניו יורק, והיין על שולחן מצ'ילה, והטורט, הוא טורט של גלידה, זאת אומרת שלהביא אותו זה לא פשוט, זה צריך לשמור אותו כל הזמן בקירור, מאיטליה, וכל מיני כאלה דברים מאלף מדינות. איך זה, בשביל מה זה? אלא כך חינכו אותנו ואנחנו כבר צריכים להיות סביב זה.

חוץ מזה, אם אני חי סך הכל לפי הגוף שלי, אני לא יודע אילו חיות אוהבות עוגות קרם? איזו פרה תשמח לאכול עוגת קרם? אין דבר כזה, בכלל חוץ מהמזון הבסיסי? אדם הוא מקולקל, הוא התחיל לייצר לעצמו כל מיני כאלה דברים, הוא הולך אחרי טעמים, ולא הטעמים הטבעיים, אלא שינה את הרגלי האכילה, שינה את הרגלי הטעם. אני זוכר ששתיתי בירה בפעם ראשונה. אם תנו בירה לתינוק, הוא ירצה את זה? לא, ואנחנו התרגלנו ואנחנו מרגישים בזה טעם.

והקפה הזה? לא. נניח שאני יושב ושותה קפה עם הנכד שלי, אז אצלו קפה זה חרובים. יש כזה משקה חרובים, זה לילדים, הוא קורא לזה קפה, ואצלי קפה זה קפה. ולתת לו את זה, הוא לא ירגיש בזה טעם. זאת אומרת, אנחנו התרגלנו. גם חיות בית התרגלו דרך אגב. ואני ראיתי שמאכילים אותם בעוגיות ובכל מיני דברים, והם מסכנים אחר כך חולים מזה ומקבלים ממש מחלות כמו בני אדם.

לכן אנחנו יכולים להגיד לפי כל המקרים האלו, שהרבה מחלות שלנו יש לנו מצורות האוכל האלה הלא נכונות. הכלב, אם אני מרגיל אותו ואחר כך מאכיל אותו בעוגות שלי, כי נשאר לי משהו, או אני קונה במיוחד, הוא מתרגל. וחוץ מזה יש מסעדות לכלבים. היום שמעתי ברדיו שזקנה אחת הורישה בצוואה שלה 2.2 מיליון דולרהורישה לכלב.

 אורן: קופה קטנה לשוטף.

כן, ואם הכלב ימות למי הוא יוריש? זאת אומרת, יש לנו כאן איזו מין בעיה של האגו שלנו, שהוא רוצה לעלות לנו בכל הדרגות שלנו גם צומח, גם חי שבנו, שכולם יקבלו איזו צורה מופרזת של הקיום. ובמקום להתפתח בדרגת המדבר, בדרגת האדם, אנחנו מפריזים בכל מיני התעסוקות שלנו.

מה שאין כן, אם אנחנו נדבר באמת על איזון האדם עם הטבע, כמו שכותב לנו נניח הרמב"ם, גם מקובל גדול וגם רופא ידוע, גדול, אז הוא אומר, קודם כל על כמות האוכל. הוא אומר שאפילו אם אדם אוכל, קצת אוכל לא בריא, זה יותר בריא לו ממה שהרבה אוכל בריא. זאת אומרת, להפריז זה ממש סכנת בריאות. זה דבר אחד.

דבר שני, לא להתרחק מהטבע, אלא מה שקיים בטבע זה מה שאנחנו צריכים לעשות, חוץ מבישול, טיגון, של דברים רגילים. וכאן באמת אנחנו צריכים להבין שקיימת תעשייה אדירה, וממליצים לנו ומציעים לנו כל מיני דברים, ומנפחים אותם בכל מיני חומרים שהם לא יתקלקלו מהיום למחר כדי שיהיה להם יותר קל לספק לנו את זה. אני יכול לשחק בעגבנייה כדורגל, ואחר כך לאכול, ובעוד שבוע שבועיים גם כן. וזה הכל מצד אחד נותן לאדם יכולת, לכל אחד ואחד כביכול להתקיים לשובע יחסית, אבל מצד שני זה באמת נורא.

צריכים להבין שבאותו האוכל שאנחנו זורקים בארצות המפותחות, אנחנו היינו יכולים להאכיל בו את כל העולם השלישי, את כל אפריקה, ואנחנו זורקים את זה. ומעניין, ראיתי והיה לי מעניין לראות, חג שזורקים עגבניות וכל מיני כאלה דברים זה על זה. מעניין איזה יחס יש לאוכל, או עושים אמבטיה בחלב או כל מיני כאלו דברים. זאת אומרת, האנשים כבר מזמן התחילו להתייחס לבסיס העיקרי בחיים בצורת זלזול כזה, הם לא מבינים שיש אנשים שבשבילם זה היה מציל את החיים שלהם.

בנושא דיאטות, צריכים להבין שמביאים לנו המון דיאטות מכל מיני מקורות. זה דיאטה ממדעני קיימברידג', ואוקספורד, ואלו דיאטות מיפן, ופתאום גילו בסין העתיקה משהו מיוחד, וכולי וכולי. מוכרים לנו כל מיני דברים כדי שהעיקר שאנחנו נקנה. זאת אומרת, גם בזה יש הרבה מאוד שיטות איך לעשות ביזנס, אני לא רואה בזה יותר מכך. אין בזה דאגה לבריאות כמו שבכלל בעניין מי שמתעסק בבריאות בכלל, במשרדי הבריאות שכולם הפכו להיות לארגונים שיש להם אינטרסים משלהם, גם בהוצאת התרופות, גם במשחק עם המחלות למיניהן וכן הלאה.

אלא אם שואלים אותי אז הייתי ממליץ רק דבר אחד, לחזור לדיאטות הרגילות, שזה האוכל הבסיסי בכמות נורמאלית, שאדם לא פורץ מהמזון המקובל לגוף שלו מהטבע, ומסתפק בזה. בטוח שבזה הוא נשמר מרוב המחלות, והבעיות, וירגיש את עצמו טוב, ולא יהיה זקוק לשום תרופות, וטיפולים. קצת ספורט, וקצת אוכל, זאת אומרת, תנועה ומזון רגיל זה בעצם מה שאנחנו צריכים. זה שאנחנו עשינו סביבנו מצב כזה, סביבה שהיא דוחפת אותנו לכל מיני צורות חיים לא נורמאליות, אז הכל סוף סוף צריך להשתנות פעם. נקוה שזה ישתנה. זו אחת מהתוצאות של האגו שלנו, שגדל והגיע לצורות שאנחנו כבר לא יכולים להשלים איתו.

 ניצה: איך אדם באמת יודע מה נכון לו לאכול, מה באמת הכי בריא לו. האם יש משהו שלכולם נכון. האם זה משהו שכל אחד צריך לדעת דרך גופו ולפי זה לדעת להתאים?

לא, אנחנו רואים שיש עמים שלמים שאוכלים כמעט רק בשר. וכמעט ולא אוכלים חלב כמו בסין, עד לפני זמן מה. עכשיו מחדירים לשם חלב ואני לא כל כך בטוח שזה נכון, למה הם עושים זאת, אבל יש להם מטרה משלהם. ויש שההפך, עמים שלמים שהאוכל שלהם הוא בעיקר דגים. יש כאלה שהם כמעט צמחונים, ויש כאלה שהם אוכלים המון שמן, והמון מטוגן והם בריאים. ניקח לדוגמה דווקא את הצרפתים ועוד ועוד.

זאת אומרת, צריכים כאן לקבל בחשבון ודאי את הטבע של העם עצמו, זה מאוד חשוב, כי אנחנו מדברים על רמת החי שבנו, ואז אנחנו שונים מאוד ממקום למקום. וחוץ מזה אנחנו צריכים להבין את הרגלי האכילה שיש לכל אחד ואחד. אבל איך להבדיל בין מה שטוב לי ומה שרע לי, האדם צריך ללמוד להתרחק מכל מה שמדברים, ולהרגיש לפי הגוף שלו מה טוב ומה רע לו. ולאט לאט הוא יתחיל להרגיש ממה הוא מרגיש טוב, וממה לא.

זה גם בהתאם לגיל שלו ובהתאם לעיסוק שלו. נניח, אני כל הזמן יושב, סך הכל אני נמצא בתנועה שלושת רבעי שעה ביום. אז בהתאם לכך אני צריך לדאוג שזה לא ישפיע עלי יותר מדי, מה שאני אוכל. ומישהו אחר שעובד פיסית, צריך לדאוג בהתאם לגיל, בהתאם למין, בהתאם להרבה תנאים. אבל זה רק אומר שאנחנו צריכים ללמד כל אחד ואחד להרגיש מה טוב לו, מה בריא לו באמת. ממה הוא מרגיש את עצמו קל, ויש לו אנרגיה, האוכל לא מדכא אותו, לא דוחף אותו לשינה, לאיזו מין הרגשה לא טובה, ולפי זה יבדוק את עצמו מה טוב ומה לא.

ובטוח שאם אדם מוריד במשקל, ומוציא מעצמו את כל הדברים הרעילים האלו שאנחנו אוכלים, אז אני חושב שכמעט כל המחלות יעברו לו מהגוף. אלא אם כן מה שנשאר זו התוצאה מהיחסים הלא טובים בינינו. כי בסך הכל היצר הרע שלנו, האגו שלנו, שאנחנו הולכים בעקבותיו, בעצם מזה באות לנו כל מיני בעיות, צרות שבחיים. ואז יש כאן מכלול של דברים שכדאי לנו לעשות בהם בדיקה, ביקורת על זה, חוץ מהאוכל.

יחד עם זה גם בילוי, גם אילו תכניות אנחנו רואים בטלוויזיה, וממה אנחנו ניזונים ולא רק דרך המזון. חוץ מזה פעם זה לא היה כך, אכלו בשכיבה על צד שמאל וקיבלו את המזון בהסבה. עם מוסיקה, גם סמים היו חלק מהאוכל, כי זה מזין את הגוף. וכל הדברים האלה היו בהרמוניה. ובכלל, האוכל זה לא היה כמו שהיום הפאסט פוד וכל זה, שאדם מכניס לעצמו איזה פלאפל, אלא זאת הייתה תרבות. במשפחה אוכלים בערב סביב השולחן, כולם יחד. אמא מכינה את האוכל, ילדים יושבים, אבא שואל, מדבר. בקיצור זה היה מעשה מיוחד של ספיגת המזון. המזון זה לא היה רק כמה קלוריות אני מכניס לגוף, כמו שהיום יש לך טבלאות, ובזה הכל נגמר.

אלא שמקבלים את זה מאמא, מאישה שהיא מכינה את זה ומגישה לנו את זה. כולם אוכלים יחד, בקיצור, זה אחרת. כולנו שכחנו על זה.

 ניצה: אז זה מעניין לפתח באמת. אתה מדבר פה על התנאים שלנו כשאנחנו יושבים לאכול, זה לא רק האוכל.

בוודאי מזון זה לא אוכל, מזון זה מה שמזין אותי. אני יכול לקבל אוכל מצוין באיזו מסעדה מפוארת, בצלחות מיוחדות, הכל מיוחד, ומה שאין כן, אם אני בא לאמא והיא שמה לי משהו שהיא מכינה לי כבר חמישים שנה, וגם עכשיו היא נותנת לי, זה אחרת.

 ניצה: למה באמת יש לנו נטייה לאהוב כל כך את האוכל של אמא. מה יש באוכל הזה?

כי התרגלנו לזה, וחוץ מזה זה בא עם החום שהיום אנחנו לא מרגישים אותו, אז אנחנו רואים בזה משהו שהילד נשאר בנו, כל הדרגות הקודמות, המצבים הקודמים, הם נשארים. וכך לכן אנחנו אומרים "כמו מבית אמא". זה באמת המושג מיוחד. אבל אנחנו יכולים לעשות אותו דבר בבית שלנו.

ובאמת לפי מה שהיה נהוג נניח בזמן התנ"ך, אז אנחנו רואים שאבותינו, לפני שהם היו מתחתנים, מביאים את הכלה לבית אמא, והיא נמצאת שם, בבית של אמא. כך עשו אברהם, יצחק, יעקב. ואחרי שהכלה נמצאת אצל אמא, ויודעת איך לבשל ואיך לעשות הכל, אז הם כבר היו בונים בית משלהם. ככה זה. זאת אומרת, האישה הייתה מקבלת מחמותה את כל הגישה לבעלה, וכבר מחליפה את אמא וממשיכה. זה מאוד חשוב. היום זה קצת אחרת.

 ניצה: זאת אומרת, גישה. זה לא רק איך לבשל או מה לשים, או איך לתבל את האוכל. מה יש בגישה?

בכלל, זה גם אופי צריכים ללמוד את הדברים האלה. גם גישה, גם את האופי שלו, ומה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב. בקיצור ללמוד את כל הנטיות של הגבר, ואמא יכולה למסור לה את זה בצורה הכי אמיתית. ולכן זה בא מדור לדור בלי קלקול בצורה כזאת, ומתפתח. אנחנו רואים שדווקא זה נשמר יחסית אצל החוגים החרדים כי שם הרגלי האכילה הם מאוד שמרנים, ויחסית יש לזה חוקים, והרגלים. ולכן כשהם מתחתנים, הם יודעים שכך הם צריכים לעשות, גם בחורים גם בחורות כשהם בונים משפחה, אז הם יודעים שכך זה היה במשפחות שלנו, כי אצל כולם זה מאוד דומה, וכך הם יודעים שצריכים לעשות אצלם. אז שם באמת אנחנו רואים שבעניין הזה יש יציבות יחסית.

 ניצה: פה הייתי רוצה גם עוד להרחיב על הקשר שבין האכלה כמו שאתה אומר, להזנה. שאלה שני דברים שהם יכולים להיות קצת אחרים. להאכיל מישהו או להזין אותו. מה ההבדל?

אנחנו רואים שמדורי דורות ואפילו עכשיו נכנסים לבדואים, או לאיזה תרבויות, אז עד כמה ששם כל התרבות היא סביב זה שמקבלים אורח, מזמינים אותו, ומאכילים אותו. ואז סביב זה יש פולחן שלם. איך שרים יחד סביב השולחן, עם איזה כלי ניגון, ויש המון מנהגים סביב זה.

היום זה מוציאים איזו קופסה ממקרר, מכניסים למיקרוגל, מסתכלים בטלוויזיה ולא יודעים מה שאוכלים, ובזה הכל נגמר.

ודאי שכל הדברים האלה הם תוספות והכל כדי להביא טעם שאין באוכל אבל יש בכימיה שמוסיפים לו. יש לי תלמיד אחד שהוא עובד בחברה שעושה כל מיני סוגים של חטיפים שילדים אוהבים. אז הוא עובד באותה קומה של המעבדות שלהם שם. אז הוא אומר לי שלפעמים יש כאלה ריחות, והוא שואל אותם מה זה, והם אומרים לו שזה לא בא מהאוכל, זה בא מהכימיה שמוסיפים. כך הוא מספר. גם הוא מריח קצת מזה כשמגיע לשיעור.

אז בזה מאכילים אותנו, לצערנו זה כך. אנחנו נמצאים לפני בעיה גדולה עם המזון, ולכן אני חושב שזה ישתנה. מפני שאנחנו הגענו לאי איזון כל כך גדול עם הטבע, בכללות היחס שלנו לכל מערכת הטבע האינטגראלית, שתהיה לנו בעיה גדולה עם המזון בכלל בעולם. לא רק בארצות הנחשלות, בעולם השלישי, אלא אפילו בארצות המפותחות. ואז אנחנו נצטרך לעשות עם זה משהו.

מפני שהמזון הוא הבעיה והדאגה העיקרית של האדם, אז במידה ובסדר שנכשלות כל יתר המערכות של הבנקים, חברות הביטוח, התעשייה, תעשיות הרכב, תעשיות היוקרה, בהתאם למשבר, כל מיני מקורות של רווחים גדולים ופרנסה לאלו שרוצים במיוחד להתעשר, אז היחס שלהם למזון הוא יהיה יותר ויותר אגואיסטי. הם ישחקו במזון כדי משם להוציא את עיקר הרווחים שלהם.

ולכן אני צופה קדימה בעיות גדולות עם המזון, ובעיות האלו הן בגלל אנשים שאוהבים להרוויח הרבה, הם יעבירו לשם את השליטה שלהם מכל מיני סוגי תעשייה אחרים והם ישחקו איתנו על ידי אספקת המזון, על ידי סוגי המזון, כי זה הדבר ההכרחי. אנחנו יכולים להצטמק ולהפסיק להשתמש בכל מיני דברים, בהרבה מאוד ממה שהיום סובב אותנו, אבל מזון זה הדבר העיקרי. וכאן אני חושב שאפילו שלא יחסר מזון בעולם, אבל אותם אנשים יעשו כל מיני משחקים כדי להוציא משם מקסימום רווח. וזה מצער מאוד, אבל נראה לי שלזה אנחנו מגיעים. כך אני צופה בעתיד הקרוב. וההיפך.

 הטבע מגלגל אותנו כך, כל הרע שלנו וכל הצרכים הטבעיים הם קודם כל האוכל, המזון, אחר כך מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלה שישה הצרכים העיקריים שלנו, והאוכל, המזון, הוא הדבר העיקרי, ואם אנחנו כבר נגיע לזה, אז דווקא מזה אני רואה שהגענו לסוף ההתפתחות האגואיסטית, שחייבים כאן באמת לתת תשובה לאן הגענו.

ואני מקווה שמשם האנושות תתחיל להתנגד לזה שמובילים אותה בשתי מושכות, גזר ומקל. כי יש הבעיה איך להחזיק את המסות של האנשים. אז מצד אחד יחסר מזון, ומהצד השני ישחררו מזון, ושוב יחסר ושוב ישחררו. ואז בצורה כזאת  ירצו לנהל עמים שלמים. וזה היה כך בהיסטוריה הרבה פעמים, אבל מפני שהעולם נעשה אינטגרלי, שכולנו קשורים זה לזה ותלויים זה בזה כבר במערכת שהיא לא ליניארית כמו שקודם, אז כאן אני חושב שהם לא יוכלו להצליח, להמשיך, והעולם יצטרך למצוא שיטה חדשה, שהוא דווקא ימצא אותה בחינוך האינטרגלי.

 אורן: רציתי לשאול לגבי משהו שדנתם בו קודם, ההבדל בין להזין מישהו לבין להאכיל מישהו. יש מצבים שאתה אוכל ואתה מרגיש שמי שהכין לך את האוכל עשה את זה מכל הלב, ואתה מרגיש ממש את הלב שלו בתוך מה שאתה אוכל. זה יכול להיות משהו הכי פשוט בעולם.

אני אגיד לך איפה זה עוד נראה, ואנשים מבינים את זה טוב. יש מסעדות שאתה יושב ומחכה ואתה רואה איך שמכינים לך. והאדם שמכין לך הוא ממש עושה את זה, ואתה רואה איך שהוא עושה את זה, ועוד הוא מחייך לך וכן הלאה. זה לא סתם. ראית כאלה מקומות?

 אורן: כן, אבל האמת, אני פחות מדבר על מסעדות. כי במסעדה אני אדם זר.

לא, אבל בכל זאת, הוא רוצה להקרין לך יחס.

 אורן: ברור. אבל האדם הזה הוא בכל זאת זר. אני לא מדבר על מצבים כאלה, אני מדבר על אלה שאתה מכיר. שזה יכול להיות משפחה, חברים, אנשים שאתה מכיר. ולפעמים אתה מרגיש שאת האוכל הזה שאתה אוכל עכשיו, הוא עשה לך באהבה ובדאגה וברגישות. ולפעמים אתה לא מרגיש. נניח שזאת הצלחת ואני עכשיו אוכל, ובאותה מנה, פעם אחת אתה מרגיש בפנים את האהבה והלב שלו ופעם אחת אתה לא מרגיש. איפה זה נמצא? אותם מרכיבים, אותו תהליך, איך הלב נכנס לכאן, איפה זה יושב?

כי זה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". האדם לא ניזון מהלחם בלבד. קח תינוק, תכניס אותו לבית היתומים, תן לו הכל חוץ מהחום של אימא. אתה רואה איך שהם גדלים, כמה שחסר להם את זה. אי אפשר להחליף את זה.

 אורן: לא, זה ברור שאי אפשר להחליף, אני שואל איפה זה יושב? המנה, פעם אחת אני אביא לך מנה כזאת, פעם אחת מנה כזאת, איפה זה יושב?

איפה זה יושב? זה באוויר, זה הרגש.

 אורן: אז הרגש הזה רוכב על השניצל?

לא.

 אורן: על מה?

מי עשה את השניצל. מי שאוכל מרגיש דרך השניצל שהוא עשוי באהבה או לא.

 אורן: איך? זה מה שאני שואל. איך?

אתה לא יודע איך, זה נמסר דרך הויברציות האחרות, שלא נמצאות בקלוריות של האוכל. למרות שאני חושב שבצורה כזאת אתה ניזון וגם מקבל קלוריות נוספות. אולי אפשר לבדוק את זה.

 אורן: אז איפה הויברציות האלה נמצאות?

באוויר. אנחנו חיים בעולם שהוא הרבה יותר משובח, מורכב, ממה שאנחנו מרגישים בחמישה החושים שלנו.

 אורן: אבל עד שאני לא אוכל את השניצל אני לא ארגיש את הויברציות.

אנחנו התחלנו את השיחה מזה שאמרתי שהאדם הוא מורכב משניים, מדרגת חי ומדרגת המדבר. בדרגת החי אתה אוכל את השניצל ובדרגת המדבר אתה "שותה" את השניצל, אתה "שותה" את היחס הזה. וזה לא נמסר בבשר, היחס הזה, הבשר הוא רק הנושא שסביבו זה קיים, איזו מין אאורה, הילה, איזה מין הכוח שנמצא סביב החתיכה הזאת שאתה מקבל, סביב המנה הזאת שאתה מקבל, אתה מרגיש שהיא באה מאהבה.

תעשה משחק עם האישה, תגיד לה שפעם היא תגיש לך אוכל בכל הלב, ובפעם הבאה היא, תזרוק לפניך צלחת ותגיד, "קח". בוא נראה איך שאתה תגיב, זה יהיה אותו דבר?

 אורן: ברור שיש הבדל.

אז מה יש לשאול?  זה מצד אחד, ומצד שני, אם תעשה את זה לכלב או לחתול, זה יהיה אותו הדבר? אתה תלך ברחוב, תוציא מתוך שקית דג קטן וסתם כך בזלזול זורק לחתול ברחוב. אז מה יקרה? האם החתול לא ייקח את זה? החתול יסתכל עליך באיזה רגש או מה? לא, הוא יתפוס את זה גם כך גם כך, כי יש לו רק דרגה אחת, דרגת חי. תזריק לחתול הזה גאווה, קנאה, כבוד מה שיש לאדם ותראה איך שהוא יתנהג. הוא יזרוק לך את הדג הזה בחזרה, הוא לא יקבל את החתיכה הזאת. כי אתה פגעת בו בדרגה יותר גבוהה מהמזון, בגאווה. בזה אתה מבטל את "האדם" שבו. נניח שבנית בו חלק מדרגת האדם, כמו החתול במגפיים.

ניצה: אני אשאל אפילו יותר מזה. נניח שבשני המקרים אני מגישה את האוכל באותה צורה, אבל במקרה אחד באמת בישלתי עם איזו כוונה מאוד טובה ורצון שיהיה כיף.

אפילו אם את חולה או בריאה, מרגישים באוכל.

 ניצה: כן, באוכל. זאת אומרת, אפילו אם הגשתי אותו דבר יש הבדל.

כן, ודאי.

 אורן: בוא נעשה הפוך, אולי נלמד משהו מועיל בחיים. נניח שאני יושב לאכול ומביאים לי את הצלחת. האם אני יכול לעשות איזו מניפולציה? מצידי, מה שעשו כבר עשו, בסדר, זה כבר נעשה, עכשיו זה פה. האם אני יכול לעשות איזה טריק כדי להביא למקסימום את ההרגשה כלפי האוכל?

אתה יכול, בטח!

 אורן: איך?

תתחיל לעבוד על זה. זה תלוי בך. אתה אומר לעצמך, "קיבלתי את זה מאשתי היקרה, כמה שהיא טובה" .

 אורן: אני רושם, אני הולך לעשות את זה הערב.

ניצה: זה יפה.

היא הייתה עייפה אחרי העבודה, ודאגה לילדים, היא עשתה להם מה שמתאים להם, ולי מה שמתאים לי. היא ידעה מה שאני אוהב, איך היא ידעה מה שאני רוצה דווקא היום. נניח שיש עשרה סוגי מאכלים שאני אוהב, היא דווקא בדיוק קלטה מה שהייתי רוצה לקבל הערב. איך היא עשתה את זה, והספיקה הכל, ממש הכניסה לזה את האהבה, ואת היחס, ואת תשומת הלב שלה.

תגיד לה את זה, ואתה תראה איך היא תגיב.

 אורן: את זה אני אומר לה לפני שאני מתחיל?

בהכנה לאכילה, בזמן האכילה, לא חשוב. תתחיל, תגיד שזה משהו מיוחד. סתם איזה חצי משפט אפילו, אתה תראה מה שאתה עושה לה.

 אורן: אז מה בעצם אני צריך לומר? אני צריך לזהות את המאמצים שלה?

אנחנו דיברנו על זה שהאוכל הוא חלק מהתרבות האנושית, ממה שאנחנו עשינו. עם מלודיה מיוחדת, ועם ריחות בשמים, ועם הסבה לשמאל וכל מיני דברים, בחברת גברים, נשים, איך שמכניסים אורחים הביתה, קודם נותנים איזה כיבוד, איזה אפריטיף ובסוף קינוח, וכן הלאה. יש כאן המון דברים. אני הייתי בכל מיני מקומות שאפשר היה להשתגע ממה שבני אדם עשו מזה, אתה מתעייף מזה. אבל תראה איך שהאנושות פיתחה עד פרטי הפרטים את כל הדברים האלה.

זאת אומרת, סביב האוכל אתה יכול למסור מאיפה זה בא, למסור אחד לשני רגש, יחס, סטאטוס. להראות משהו, לרמוז על משהו. יש בזה הרבה דברים.

 אורן: למה דווקא סביב האוכל?

כי זה דבר שמקשר בין בני אדם.

 אורן: האוכל?

במה עוד אתה מתקשר? היום מתקשרים בכך שמשחקים באיזה משחקים, יוצאים לשחק טניס או גולף, או סתם מטיילים. באמריקה זה נהוג, בבוקר הנשיא יוצא עם האורח שלו לטייל באיזה גן, והם לא עונדים עניבה אלא כך, ופעם זה היה ברכיבה על הסוס, היו עושים איזה טיול ומדברים. אבל ודאי שהכי קל, הכי נהוג בכל התרבויות זה סביב השולחן. אם מזמינים אותך למשהו, אפילו לדבר סתם על משהו, אז נותנים לך כוס תה, קפה, זה נקרא "התקשרות". זה סוג של התקשרות.

 אורן: אז בסופו של דבר ההתקשרות היא מה שקובעת אם זה טעים לי?

ודאי.

 אורן: וגם אם זה יותר בריא לי? טעים אני עוד יכול להבין, אבל גם בריא יותר?

בריא זו שאלה, אבל הייתי אומר שכן. אם זה מוגש מכל הלב זה לא מזיק לגוף, כי זה נמצא בדרגה יותר עליונה מהמזון ברמת החי, זה ברמת המדבר, זה ידכא את הכל. אנחנו רואים את זה במקרים מאוד מיוחדים, שאדם יכול אפילו לאכול רעל ולא יקרה לו כלום, תלוי איך שהוא אוכל אותו, מקבל אותו. הוא יכול לדכא אפילו בצורה פיסית, הכנסת אוכל מקולקל או מזון רעלי.

 אורן: זה מעניין, אני אגיד לך למה. כי אני תימני, ולפני כמה שנים היו לי כאבי ראש כל הזמן, ממש לא הייתי יכול להעביר יום עבודה. עברתי את כל סוגי הטיפולים שאפשר, כלום לא עזר. בסוף אחד המטפלים אמר לי, אתה יודע מה, בוא נעשה משהו עם תזונה. עשה לי משהו עם תזונה וראיתי שיש באמת פידבק מהגוף. ראיתי ישר פידבק. אמרתי יופי. מאז התחלתי להעריך את ענייני התזונה. ומאז יש לי כל מיני חוויות בקשר לתזונה. וכל הזמן יש לי בפנים משהו לא ברור. אני אומר לעצמי שאני תימני, אני מסתכל על הצלחת, אני צריך שהצלחת תהיה שמחה. מה זאת אומרת? אני מסתכל על האוכל, אז או שאני מיד עצבני או שהכל מתנהל בנחת רוח. עכשיו אומרים לי, חריף לא בריא לך. מה זה חריף לא בריא לי?

אתה בכלל לא מרגיש שזה חריף.

 אורן: חריף זה בשבילי כמו מלח, כאילו אין מלח באוכל. התזונאית אומרת לי, "זה לא בריא לך חריף". סבא שלי, חי עד גיל 96, כל יום אני הייתי אוכל איתו מרק תימני, כל החיים. תן לי מרק תימני עם חילבה, עם פיתה. לסבתא שלי היה בחצר טבון, והיא הייתה אופה שם. אומרים לי, "קמח לבן לא בריא לך". מה זה קמח לבן לא בריא לך? אם אין לי את זה עכשיו, אני לא מרגיש שאכלתי. וזה גם התחבר לי למשהו שאמרת בהתחלה, שאדם צריך להרגיש, להעביר ולסנן את כל מה ששיגעו אותו, להרגיש מה זה. ואני מרגיש את זה היטב, הארוחה מאוד משפיעה עלי. או שאני מאוד עצבני או שזה מאוד מרגיע אותי ויש לי כוחות אחר כך להמשיך וכן הלאה.

למה אתה לא חוזר לאוכל את האוכל הבסיסי, הטבעי שלך, שהתרגלת ליד הסבא?

 אורן: אמרו לי שזה לא בריא חריף, זה לא בריא קמח לבן.

מי אמר, למה אתה מקשיב?

אורן: אומרים לי, זה עם שומן, וכן הלאה.

למה אתה לא חוזר לאוכל הטבעי שלך?

 אורן: אני לא יודע, שיגעו אותי כבר.

אצלי היו תקופות בחיים, שהרגשתי שאני לא יכול לחיות בלי בשר. ועכשיו, כבר כמה שנים, אני לא יכול עם בשר. אני פתאום הפסקתי לגמרי, אני לא מרגיש שאני צריך אותו. היו לי כל מיני כאלה תקופות עם עוד כל מיני דברים, אבל את זה אני הרגשתי לפי הגוף. אני לא יודע למה אני הרגשתי, לא הלכתי לחקור את עצמי, יש לי במה לעסוק חוץ מזה, אבל הרגשתי לפי הגוף, אני לא שאלתי אף אחד. אף פעם בחיים לא האמנתי לכל אלה שמטפלים בתזונה, לפי מה הם יודעים מהו טבע האדם? האוכל זה דבר כל כך בסיסי ומורכב, יש אלף שיטות.

 אורן: תבוא אלי הביתה, יש לי ארבעה ילדים, אנחנו שש נפשות בבית, אני לא יודע לספור כמה סוגי לחם יש לנו בבית. כל כך הרבה סוגי לחם. ההוא אוכל את זה, ההוא אוכל את זה,. ואחר כך ההוא, התזונאי או המטפל, אמר לו כך וכך. אני כבר לא יודע. האמת, אם אני עושה ארוחת ערב לילדים, אני לא זוכר איזה לחם למי, באמת.

זה שיגעון חדש.

 ניצה: כאילו שסף הרגישות השתנה.

 אורן: ואתה יודע כמה זה עולה? על זה בכלל אני לא מדבר.

אני יודע שהבן שלי היה בפנימייה, אני לא זוכר בכלל איך הוא גדל.

 אורן: טוב, מאז עברו דורות, היום זה לא עובד ככה. הילד שלי לא מרגיש טוב, משהו בבריאות שלו לא בסדר. אז אתה מנסה בשיטה אחת, אתה מנסה בשיטה אחרת, אומרים לך "לא, זה בגלל זה", וזה בגלל זה", "את זה אל תאכל". אחר כך הוא נהייה עצוב, אז בגלל שהוא עצוב הוא עוד יותר חולה, למה הוא לא אוכל. ואתה כבר מרגיש בקרוסלה כזאת.

לי אין מה להגיד.

 ניצה: לא, יש איזו הרגשה שפעם היינו יכולים לעכל הכל ועכשיו קשה לנו פתאום לעכל דברים שהיו חלק מהטבע שלנו. מה זאת אומרת, גדלנו בתוך זה, זה היה חלק מהילדות?

במקרה הזה צריך לרדת לאוכל בסיסי, רק בסיסי. בשר, חלב, גבינות וגם בהן צריך להיזהר כי עושים אותן בכל מיני צורות. בקיצור, הדברים הבסיסיים שהיו אצל סבתא, אפילו לא אצל אמא, אצל סבתא ולהתחיל מזה. אני חושב שהדברים האלו לא יכולים להזיק, בטוח, כי זה לפי איך שאנחנו בנויים, כך בנוי הגוף שלנו וזהו. אני לא הייתי שומע אף אחד, כולל בבעיות של סכרת, לחץ דם, וכל מיני דברים. תוריד כל מה שיש לך למינון נורמאלי ולא תהיה לך שום בעיה. קודם כל תעשה את זה, ואחר כך, אם יש לך נטייה לסוכרת אפילו תוריד מזה קצת סוכרים וקצת חלבונים, אבל קודם כל תגיע לגובה הנורמלי, למזון הבסיסי.  

אורן: דברת קודם על השתי הרמות האלה שיש לנו, הרמה הגופנית והרמה של היחסים בינינו. היום בחיים המודרניים כששני בני הזוג, אבא ואמא עובדים וצריכים לפרנס וכן הלאה, אי אפשר להסתדר בלי מזון מוכן.

סבתא שלי זיכרונה לברכה הייתה מכינה ג'חנון שבוע ימים. אוכלים ביום שבת, מיום ראשון מתחילה להכין את הג'חנון לשבוע הבא. יום ראשון מרדדת את הבצק וסוגרת אותו, למחרת עושה לו עוד משהו, יום שלישי עוד משהו, היה סדר, כל השבוע הייתה בתהליכים. היה לה ג'חנון שהיום אין כזה במציאות.

אני מאמין.

היום אתה הולך לסופר, ויש לך שבע עשרה סוגי ג'חנון, אתה קונה וכן הלאה. אי אפשר היום לחיות ככה. היא ישבה בבית, זאת הייתה התעסוקה שלה, לגדל את שניים עשר ילדיה ולשחק עם הג'חנונים.

 היום אי אפשר לחיות כך, אז אתה לא יכול בלי המזון המוכן. האם אנחנו יכולים היום על ידי היחס, נניח של אמא שמכינה את האוכל לבני הבית, לנטרל את החומרים הלא טובים שמוכרחים לשים בתעשיית המזון כדי לאפשר את זה שאני אוכל ללכת לסופר ולקנות משהו שאחר כך יוכן לי?

לא. 

אורן: למה לא?

זה לא עד כדי כך. אם אתה קונה מוצרים חצי מוכנים, אתה לא יכול לנטרל אותם על ידי יחס טוב.  

אורן: לא יכול.

לא. אתה יכול להוסיף אם אתה רוצה חתיכת ג'חנון, אז תקנה ופעם בשבוע בשבת תאכל אותו. אני אומר שלא, ואז זה לא יזיק בסופו של דבר, אבל לא שעל ידי היחס הטוב אנחנו מנטרלים לגמרי את החומרים הרעילים. 

אורן: אי אפשר?

אי אפשר. 

אורן:. אז בוא נתקדם. התפתחות העולם הביאה אותנו לכך שהיום, עם הטכנולוגיה ותנאי החיים, אנשים כבר לא גרים בכפר, לא יכולים לגדל עגבנייה, את אותה העגבנייה אין לך בחצר.

בסדר, אז אני קונה עגבניות ומלפפונים רגילים. 

אורן: יפה, אז אתה קונה.

כן. ועושה לעצמי סלט.  

 אורן: לא ניקח עגבניות ומלפפונים, ניקח תפוח. אני מושבניק, היה לי בגינה עץ תפוח. כשאכלתי פעם ראשונה תפוח שקונים בסופרמרקט אמרתי זה פרי שונה שאני לא מכיר, זאת אומרת זה טעם שונה לגמרי, ממש. או פרי הדר, הייתי גר בין הפרדסים, עד היום, אם תביא לי תפוז או קלמנטינה מהסופר, אני לא יכול לאכול אותם.

לא כל האנשים גרים במושב ולא נוכל להחזיר אותם למושבים, אז לאן זה הולך? הרי כל התיעוש וכל התהליכים האלו הביאו אותנו למצב שזה מה שיש. אז נניח שתשפר, נניח שהחברה תהיה מתקדמת יותר ונפתח את המודעות וננטרל את כל הביזנס מכל התעשייה ובאמת יהיה הכל כמו שצריך, בכל זאת זה לא כמו שהיה לך משהו טבעי.

אם החברה מנטרלת את כל הביזנס, היא בכל זאת תפתח הלאה כל מיני סוגי פירות וירקות שהם לא יתקלקלו כל כך מהר. זה ברור, התעשייה צריכה להמשיך בזה, כי שבעה מיליארד אנש אתה לא יכול להאכיל, וכל יום לקטוף, וכל יום לספק להם מזון, זה ברור. אבל אתה מנקה את הסופרים שלך מ90% מסוגי מאכלים שאין בהם צורך. 

אורן: זה ברור.

לא צריכים עשרים סוגי גבינות או עשרים סוגי עגבניות, מספיק שניים, שלושה. נניח אם מישהו אוהב חצי ירוק ומישהו אוהב חצי אדום.  

אורן: כן, אבל עם המוצרים שיישארו לך, איך אתה מתגבר על הפער שזה לא כמו שאתה גידלת בגינה שלך? מבחינה תזונתית בריאותית.

לזה אנחנו לא יכולים לחזור. 

אורן: אז מה יהיה?

אז יהיה כך, אבל לא בצורה מוגזמת כמו שהיום. אני חושב שהתוספות האלו הן לא עד כדי כך קריטיות. אני אגיד לך למה. 90% מהאנשים יוצאים עכשיו מכל מיני מפעלי תעשייה ואנחנו נכנסים לעולם שיעסיק רק אותו מספר האנשים שמתעסקים בדברים ההכרחיים. בתעשייה, בחקלאות, בכל דבר. המשבר הזה מביא אותנו למצב שאם היו לך נניח 100% אנשים עובדים, אז מהם יהיו לך 70%  ללא עבודה. 

אורן: איך זה ישפיע על התזונה והבריאות שלנו?

זה ישפיע על התזונה והבריאות שלנו כך שאותם 70% האנשים האלו, יתעסקו בחקלאות ובהספקת המזון בצורה יותר טבעית. לא שמספקים לך היום עגבנייה ואתה מוכר אותה תוך חודש ימים שזה משהו לא טבעי. וברור שמה שנשאר בעגבנייה הזאת, זה בסך הכל גומי. אז אנחנו נרד ממה שיש היום במקצת, אבל בכל זאת אני חושב שחלק ממה שאנחנו השגנו בזכות הגנטיקה וכל הכימיה וההדברה והכל, אנחנו נצטרך להמשיך. כי כל עוד העולם לא יתאזן, עד כדי כך שהאנשים יוכלו ליהנות מהטבע בצורה טבעית, לא יהיה שינוי. אם האדם לא יהיה מקולקל באגו שלו, ביחסים לאחרים, אז למה שהעגבנייה תתקלקל כלפי האדם? הטבע לא יתקלקל מפני שהאדם לא יהיה מקולקל ולכן העגבנייה לא תתקלקל. בשביל מה היא קיימת? כדי להנות לאדם. אז גם בדרגה הזאת של הצומח יהיה הכל מסודר ומאוזן כך שלא יהיו קלקולים. 

אורן: מה יקרה אם יהיו יחסים טובים בין אנשים?

זה ישפיע על כל הדרגות. חי וצומח ואז לא יהיו קלקולים. אנחנו נוכל לסדר את החיים שלנו בהרמוניה כך שנרגיש איך יותר טוב להשתמש בטבע בצורה הכרחית ולא מוגזמת כמו שהיא עכשיו, כדי להזין את עצמינו בדרגת החי, כמו שחיות לא מגזימות באוכל. וכל יתר הכוחות שלנו לא ניתן לדיאטות, ולרפא את המחלות, ולהמציא עוד כל מיני סוגי מאכלים וכולי אלא את כל הכוח שלנו אנחנו ניתן לפיתוח האדם שבנו. ואז בצורה כזאת, שנגיע לאיזון עם כל הטבע, אז לא יהיו לנו קלקולים בכל הרמות הנמוכות תחת דרגת האדם.

 כמו שכתוב לנו בספרי הקבלה, שאם האדם מתקן את עצמו אז כל דרגות החי, הצומח, והדומם מיתקנות כי הן סך הכל נתמכות על ידי האדם. 

אורן: הזמן שלנו נגמר, זה היה מאוד מעניין. תודה הרב לייטמן, תודה ניצה.

משפט לסיכום.

הבעיה היא בנו. באיזון בינינו.  

אורן: ולכן?

ולכן כשנגיע לאהבת הזולת, גם העגבניות ישתנו. 

אורן: יהיה טעים ובריא. תודה גם לכם שהייתם איתנו, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב. להתראות.

לחצו כאן להורדה