חיים חדשים - תוכנית 995 - זיכרון קולקטיבי בעם ישראל

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום נדבר על הזיכרון הקולקטיבי שלנו כישראלים, כעם ישראל. תהיו איתנו, יש פה נושאים מרתקים.

טל: העם היהודי, עם ישראל, זה עם שיש לו זיכרון קולקטיבי מהעשירים בעולם, שיש בו הרבה מאוד מאורעות ומסע ארוך שעברנו. אנחנו גם נחשב עם זוכר, יש לנו הרבה מצוות של זכירה, אנחנו צריכים לזכור את יציאת מצרים, אנחנו צריכים לזכור את עמלק, גם בתרבות, ובמסורת שלנו, יש הרבה את העניין של לזכור. ויש פה פרדוקס, כי אנחנו בסך הכול עם ששוכח מאוד מאוד מהר כל מיני דברים, במיוחד הלא נעימים שקורים לנו. היום זה מאוד בולט, יש מלחמה, ומאוד מהר אנחנו שוכחים אותה וחוזרים לשגרה.

כשאני למדתי מדעי המדינה באוניברסיטה, אז לימדו אותנו שלעם שלנו יש זיכרון קצר, אז לפוליטיקאים יש עבודה קלה, הם לא צריכים לטרוח יותר מדי להשכיח דברים שקרו, כי העם פשוט שוכח.

זאת אומרת זה כבר נהיה ממש תפיסה כזו, שלעם יש זיכרון קצר. אנחנו יודעים שהייתה שואה לפני לא כל כך הרבה זמן, וכבר אנשים הולכים לגור בגרמניה שוב. זאת אומרת משהו בזיכרון של העם שלנו הוא כאילו לא מכיל את המטען המאוד גדול שאנחנו סוחבים. אז איך אפשר להסביר שמצד אחד יש לנו זיכרון עמוק ורחב, ומצד שני היכולת להחזיק בו מאוד מאוד קטנה?

זה מאוד פשוט, רק תבינו שאנחנו לא עם, אנחנו אוסף של עמים קטנים שהיו קיימים לפני שלוש וחצי אלף שנה בבבל העתיקה. כשאברהם ככוהן בבלי, פרסם כרוז "מי לה' אלי", כלומר, שהוא יגלה להם את צורת הקיום הנכונה. כי אז היה משבר ידוע בבבל, כשרצו כאילו להגיע לשמיים לא-לוהות בצורה אגואיסטית, וזה ודאי לא עלה בידם, ואברהם אמר שהוא כן יודע איך לעשות את זה בצורה הפוכה מנמרוד. חלק מהאנשים שמעו בקולו ובאו אליו, והוא הרכיב קבוצה, שהיא בעצם תוצאה של כל הנציגים של כל העמים שנמצאו בבבל משבעים אומות ומהם אחר כך כשהם התפזרו נעשתה כל האנושות.

הקבוצה של אברהם היא לא עם, כי אין לה גנים גנטיים, אין קשר גנטי ביניהם, יש ביניהם רק קשר רוחני נגיד, שהם רוצים להגיע להשגת הא-לוהות. דווקא בגלל שהם לא שייכים אחד לשני בצורה גשמית, לפי הגנטיקה מאבא ואימא, והם לא קרובים בשום צורה, הם יכולים להתקשר ביניהם בצורה רוחנית, בגלל המטרה הרוחנית. כי אם הם מתקשרים ביניהם במטרה רוחנית, אז בתוך הקשר שהם בונים ביניהם, על פני הפירוד הטבעי, הם בונים קשר על טבעי, רוחני, ואז הם יכולים בתוך הסנדוויץ' הזה, דווקא בניגוד בין שתי השכבות האלה, בין שתי הגישות האלה, לגלות את הא-לוהות.  

יש כאן הרבה מילים שלא מבינים, אבל בעצם זה מה שאברהם הסביר להם. הם הסכימו, ומאז קמה כביכול האומה, שזו לא אומה, זה לא עמים כמו עמים אחרים, ובתורה כתוב שזה לא עם שדומה לאחרים ובכלל לא סופרים אותו בין העמים אחרים. ומה שמיוחד בתוך העם הזה, שאם הם לא קשורים ביניהם, אז יש בכל אחד ואחד זיכרון משלו, ואין זיכרון קולקטיבי. כי זה כמו נגיד אנשים שעברו איזה מאורעות, אבל אחר כך הם מתפזרים. אז אין בהם קשר קולקטיבי כמו שבעם אחד אחר, שמה שהם עברו היה נרשם בזיכרון שביניהם.

אלא אם כן שהם מתעלים למעלה מהפערים הגשמיים ומתחברים ביניהם כמו שלימד אותם אברהם ב"ואהבת לרעך כמוך", אז הם מיצבים ביניהם זיכרון אחר, עליון, למעלה מהאגו שלהם. ואז בתוך הזיכרון הזה הם מתחילים להרגיש כוח עליון שמנהל אותם. ואז הזיכרון שלהם באמת נעשה קולקטיבי, כי הם הופכים להיות כגוף אחד.

אנחנו רואים את זה נגיד אצל שורת חיילים או חיות, שהם הולכים אחד אחרי השני ויש להם זיכרון גשמי. אבל אם הם מתבטלים זה לזה ומתחברים כולם כאחד, אז הם כבר לא הולכים אחד אחרי השני, אלא הולכים לפי ההכוונה הקולקטיבית, הם מרגישים את המוח הקולקטיבי שלהם. אנחנו רואים את זה אצל דגים בים, שיש מיליוני דגים וכולם מתחילים להסתובב לאיזה כיוון, ואחרונים לא מסתכלים על הראשונים לאן שהם פונים, אלא הם פונים יחד עם הראשונים. מאיפה הם יודעים לאן לפנות?

 טל: כן, קוראים לזה אורגניזם על, סופר אורגניזם.

בדיוק אותו הדבר אצל הציפורים בשמיים. אלפי אלפי ציפורים פתאום כולן פונות בבת אחת, לא אחת אחר השניה. זה הזיכרון הקולקטיבי, על זיכרון, זיכרון על. ומאיפה יש להן את זה? כי הן יודעות להתחבר כגוף אחד.

אז עם ישראל אמנם מגיע משבעים אומות העולם, אבל אם הם מצליחים להתחבר למעלה מהפירוד שביניהם, אז הם הופכים להיות גם כן כאחד ואז יש להם זיכרון אחד. בתנאי שהם כך מתחברים, וזה זיכרון קולקטיבי, אחד לכולם ואי אפשר למחוק את זה. זה נקרא "זיכרון רוחני", זו הרגשה רוחנית, זו השגה רוחנית, זה הזיכרון הרוחני. אבל זה בתנאי שמחוברים יחד כולנו כאחד כמו הציפורים או הדגים. 

אם הם לא מתחברים כאחד, ומאיזה סיבה שהיא יש פירוד ביניהם, אז הזיכרון הזה נעלם. ואז הם יכולים לדבר דברים יפים, כל אחד בוכה לעצמו ולא עבור העם כולו, כי אי אפשר ככה כבר לבכות  וזהו, הכול נעלם.

לכן אין פלא שאנחנו שוכחים על השואה ולא חווים אותה, אלא חווים אותה במשפחות אולי, איפה שיש חיבור. אבל בין המשפחות אצלנו אין חיבור כמו שיש בכל עם אחר, כי אנחנו לא מאבא ואימא משותפים, אנחנו לא קרובים לפי הגנים. אנחנו יכולים להיות קרובים, רק לפי הרעיון הרוחני. לכן או שאנחנו מפורדים או שאנחנו כמו ציפורים או דגים.

 טל: מהו בעצם הזיכרון המשותף שאנחנו יכולים להשיג? מה יש בו, רק למידה מהעבר, לא לחזור על טעויות העבר, מה זה נותן?

הזיכרון הכללי הזה רוחני?

 טל: הזיכרון המיוחד הזה של עם ישראל.

זיכרון של עם ישראל הוא טוב אם אנחנו מתחברים לזיכרון העליון הזה. הוא טוב כשאנחנו מתחברים לטבע, לעמקי הטבע. אנחנו כך מתחילים להשיג את המערכת הרוחנית, כי הזיכרון הרוחני זה הכול, החלק הכי חשוב של המציאות.

 טל: כביכול המסורת היהודית שקצת הזכרתי אותה בפתיח, היא עשתה המון מאמצים בשביל שהעם יזכור את ההיסטוריה, את מה שהוא עבר, אולי יותר מכל עם אחר.

אנחנו לא. כדי לעשות זאת, הם בנו מערכות כמו דת, שאנחנו על ידי הפעולות הגשמיות פשוט נחגוג את הדברים האלה ונבצע אותם. ואז באמת מי שנמצא בתוך זה ומקדיש את רוב חייו לכל הפעולות האלה, אז מתוך הפעולות האלה הוא שייך לזיכרון הזה. אבל זה זיכרון ברמת דומם. הם יודעים מה לעשות בגלל שכך זה היה פעם אולי וכן הלאה. מה שאם כן מי שיוצא מזה, נעלם לו כל הקשר לזה, הוא לא יודע בשביל מה ולמה ואיך והוא מזלזל.

 טל: זאת אומרת שאם אתה לא חוזר על זה בצורה מלאכותית כל הזמן, אז כאילו זה לא נשאר?

מה שאין כן חכמת הקבלה אומרת, שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו קודם כול קשורים זה לזה "כאיש אחד בלב אחד", ואז אנחנו כמו דגים או ציפורים בזיכרון הקולקטיבי, ואז אנחנו באמת כבר חווים אותו בפנים, בתוכנו. זה כמו מיקרופרוססור שהוא נמצא בנו ומנהל אותנו ואנחנו יכולים לדעת אותו ולנהל אותו.

 טל: זאת אומרת שאם לאדם אחד לבד יש זיכרון מאוד מוגבל ויכולת לתפוס דברים מאוד מוגבלת, אז ברגע שיש חיבור, יש זיכרון ויש משהו מעבר לזיכרון, יש יכולת לעבד. מה זה מיקרופרוססור, יש משהו שמאפשר.

כן, אנחנו יכולים, יש לנו קשר הדדי, דו סטרי. הזיכרון פועל עלינו ואנחנו על הזיכרון. זה נקרא קשר של עם ישראל עם הבורא.

 אורן: הבנתי שיש שלוש רמות התקשרות שונות, שכתוצאה מהן נוצר קשר לאובייקט המתקשר, או לאובייקטים המתקשרים לרמת זיכרון כזו או אחרת. הרמה הראשונה זה שיש להקה של דגים או להקה של ציפורים בשמיים.

זה מהשמיים, עושים אותם מלמעלה כאלו.

 אורן: מהטבע.

מהטבע בא כביכול שדה כמו מגנט ותופס אותם יחד, והם לא יכולים לברוח. והשדה הזה הוא שמנהל אותם איך הם יעופו או ינועו בתוך הים. זה מלמעלה, לא שהם עושים משהו.

 אורן: בצורה אינסטינקטיבית.

זה אותו הזיכרון. כן, כלפיהם זה אינסטינקטיבית.

 אורן: הם בנויים כך כלהקה מצד הטבע, כך הטבע בונה להקה שאפילו יהיה בה לא יודע כמה פרטים, הם כאחד.

כן, כאחד.

 אורן: כי יש להם זיכרון אחד שמפעיל את כולם כאחד?

זה לא זיכרון.

 אורן: מה זה?

זה כוח עליון שמחזיק אותם כך כאחד.

 אורן: זאת הרמה שיש בטבע?

כן.

 אורן: נעבור לחברה האנושית. ניקח עם מסוים, לא חשוב איזה עם, צרפתי, רוסי, לא משנה איזה, עם כלשהו שהוא לא ישראל. שם הקשר הביולוגי בין האנשים, נותן להם תחושה של זיכרון משותף, של עם.

כן, ההיסטוריה.

 אורן: ועכשיו נעבור לרמה השלישית, העם הישראלי. לעם ישראל, אין את התחושה הזאת שיש בכל עם ועם.

לא.

 אורן: למה אין?

כי בין כל אחד לשני יש אגו, אין מקום לזיכרון.

 אורן: האם בעמים אחרים אין אגו לאנשים?

יש, אבל יש ביניהם גם קשרים גנטיים.

 אורן: מה זה קשרים גנטיים?

שהם נולדו מאבא ואימא, הם אחים ואחיות.

 אורן: גם לי יש כמה דורות אחורה. אשתי למשל היא דור 11 של הבעל שם טוב, אז יש קשרים גנטיים. בכל קבוצת אנשים שחיה יחד, נוצרים קשרים גנטיים מתישהו.

לא, כי אנחנו צריכים להיות בקשר אחר בינינו. אולי לאשתך יש קשר לסבים ולסבתות שלה, אבל בשום פנים ואופן לא לסבים ולסבתות שלך.

 אורן: ברור, כי המשפחה שלי היא מתימן והיא מאירופה.

זה לא חשוב, חשוב שאין קשר פנימי, גנטי, לא המקום שבו טיילתם.

 טל: זאת אומרת, מאיפה שהעם נוסד.

אורן: אז שוב, אני חייב להבין. להקת ציפורים הטבע עושה אותן כישות אחת, שיודעת לפעול בבת אחת וכולם אותו דבר, כאילו הם אחד ממש.

כן.

 אורן: לבני אדם, יכולה להיות להם תחושה של זיכרון משותף אם הם שייכים לאותו העם, אבל לעם היהודי לא, כי שם התחושה הזאת לא יכולה להתקיים.

כן, כי הוא נוצר משבעים אומות בבל.

 אורן: אבל כן יכולה להיווצר בו תחושה כמו בלהקת ציפורים, אם מה?

אם הם מזמינים על עצמם כוח עליון שעושה אותם כמו להקת ציפורים.

 אורן: והם יהיו אז בני אדם או ציפורים?

ציפורים.

 אורן: אני שואל ברצינות, האם זו רגרסיה או התפתחות?

התפתחות.

 אורן: למה?

כי הם נמצאים תחת שליטת הכוח העליון.

 אורן: אבל הם בני אדם.

אבל הם בוחרים להיות תחת שליטת הכוח העליון.

 אורן: ומיהו הכוח העליון, איך הוא מוגדר פה בכל המשוואה?

הבורא. הכוח העליון שבטבע. כמו שהוא עושה עם הציפורים כך עשה עם בני אדם. אבל בהבדל, שבני אדם ירצו להיות תחתיו.

 אורן: ואז נכנסת בתוך העם היהודי גם ברזולוציה. עשית חלוקה, אמרת "אדם ששומר על המנהגים למשל של התרבות היהודית והדת היהודית, הוא שומר על קשר עם הזיכרון הכללי, אבל ברמה הדוממת שלו".

מי שלימדו אותו והרגילו אותו. זה משהו אחר,  כי "הרגל נעשה טבע שני".

 אורן: אז בזכות ההרגלים האלה, יש לו איזה קשר ברמה הפשוטה ביותר אל אותו הזיכרון שאליו אמור להתקשר העם היהודי. אבל לעומתו אדם אחר שכבר הפסיקו להרגיל אותו להיות קשור למנהגים ולתרבות היהודית, אפילו הקשר הזה מתמוסס לחלוטין, והוא בכלל מתנתק מהזיכרון.

כן.

 אורן: ובין כך או בין כך כל זה לא מספק, כי צריכה להתפתח רמת התקשרות הרבה יותר גבוהה לזיכרון. איזו רמת התקשרות בדיוק צריכה להתפתח ובמה היא תלויה? אם לא מפתחים אותה על ידי התרבות היהודית והמנהגים היהודיים, אז על ידי מה כן ולאן היא אמורה להביא אותנו?

על ידי התעוררות מלמעלה. האדם מקבל איזו התעוררות שנקראת ה"נקודה שבלב", חיסרון להתקשרות לא-לוהות, כך זה נקרא. "נקודה שבלב" זה חיסרון שהאדם מרגיש, שהוא רוצה להתקשר לכוח העליון, הוא רוצה לדעת מה החיים, מה הטעם בחיים, מאיפה חיים, מהות החיים וכן הלאה.

 אורן: אבל עד כה דיברת על ההתקשרות בין הפרטים שבאותו העם, בין האנשים שבאותו העם, שאם יש בינינו קשר, אז אפשר להתקשר לזיכרון העליון הזה.

אני מדבר עכשיו על ההתעוררות של כל אחד ואחד.

 אורן: אז תגדיר לי אותה, התעוררות למה?

להשגת הא-לוהות.

 אורן: ואז?

ואז הוא מתחיל לחטט, לחפש איפה יש שיטה איך להשיג את הא-לוהות. ואז הוא מגיע על ידי אותו השדה העליון שהעיר בו את הרצון הזה, למקום שבו הוא יכול לממש את זה.

אורן: ואז מה, הוא מתחיל לבנות התקשרויות כאלה לאנשים?

וודאי שהוא מתחיל לבנות, הוא בא למקום איפה שישנה מה שנקרא אצלנו "עשירייה", קבוצה של אנשים נוספים, שהם רוצים אותו הדבר כמוהו, ואין ביניהם שום קשר, הם ממש זרים זה לזה, אבל יש להם רעיון משותף ואז המורה שנמצא לידם, מלמד אותם איך צריכים להתקשר כדי להידמות לציפורים או לדגים.

 טל: אפשר לשאול, למה מלכתחילה העם שלנו שכח שהוא עם מיוחד שנוצר בבבל?

כי הוא התנתק מהרוחניות, מהכוח העליון.

 טל: זאת אומרת אותו שדה ששמר על התודעה הזאת, על המודעות הזאת.

כן. לעמים אחרים היו אבא ואימא ולנו היו אבא ואימא עליונים, שגם כן נקראים "אבא" ו"אימא", אבל זה מקורות עליונים.

 טל: זאת אומרת, שכחנו איך נוסדנו, שכחנו מי אנחנו בכלל ואנחנו מסתובבים בעולם כאילו אנחנו כמו כולם ואין שום דבר מיוחד בנו.

נכון.

 טל: מה אמור להזכיר לנו את הדבר הזה, איך זה יתעורר שוב?

זה נקרא "רשימו" שמתעורר.

 טל: מה זה אומר רשימו שמתעורר?

רשימו זה רושם מיוחד שפתאום אני מרגיש שאני רוצה.

 טל: זאת אומרת, שזה עדיין קיים בנו בפנים וזה עניין של תהליך, של זמן, של אבולוציה?

כן.

 אורן: אפשר לומר, שזה רשום בתוך איזה מנגנון של מין גנטיקה רוחנית, איפה זה רשום?

זה רשום במידע הכללי שנמצא בטבע. תקרא לזה "שדה כללי", תקרא לזה "שדה הא-לוהים", לא חשוב איך תקרא לזה.

 טל: מה זה נקרא שאדם נזכר בדבר הזה?

זו בעיה, כי אנחנו לא יודעים מה זה זיכרון.

 טל: זה נשמע לי, שלהיזכר זה הרבה יותר מלזכור משהו היסטורי שקרה לי.

מה פתאום, שאת פתאום זוכרת?

טל: מה פתאום ששכחנו קודם כל, ומה פתאום שניזכר?

שוב אני אומר, זה לא פשוט, אנחנו נמצאים במערכת שהיא כך עושה לנו, מעוררת את הזיכרון ומוחקת זיכרון.

 אורן: מתי היא מעוררת ומתי היא מוחקת?

אנחנו לא יודעים. זה התוכנית הכללית של כולם, שהיא כולה כדי להביא את כולם כלהקה של דגים או ציפורים.

 אורן: כולם פירושו, כל בני האדם, כל היהודים?

כולל דומם, צומח וחי.

 אורן: אבל אמרת שזה יכולת שהיא ייחודית רק לעם היהודי.

דרך העם היהודי כולם יצטרכו להתכלל לתוך הלהקה הזאת.

 טל: אני חושבת, שיש הרבה אנשים שמסתובבים והם מרגישים שהם לא יודעים מי הם באמת ורוצים כאילו להיזכר בזה, להבין, מין הרגשה כזאת.

אדם נמשך להיסטוריה, לאנתרופולוגיה, לכל הדברים האלה.

 טל: אדם שרוצה להיזכר מיהו, מה הוא צריך לעשות?

הוא לא יידע את השורשים האמיתיים שלו, אם הוא לא יכנס לתוך חכמת הקבלה.

 אורן: ומה תלמד אותו החכמה הזו?

היא תלמד אותו את כל המערכת והמקום שלו במערכת.

 טל: זאת אומרת שכן יש משהו, שאנחנו לא זוכרים על עצמנו.

כן. לא רק לא זוכרים, גם לא זוכרים ולא יודעים ולא מרגישים.

 טל: משהו שהוא מעבר נגיד לגוף הזה שחי איקס שנים. משהו שיש בנו בפנים עמוק, איפשהו באיזו תודעה, זיכרון של מי אנחנו, למה באנו לכאן ומה אנחנו צריכים לעשות.

כן, אבל ברוך ה' היום אנחנו נמצאים במשבר כבר מאוד מיוחד, שהוא מקיף את כל העולם וזה כבר סימנים שאנחנו מתחילים להרגיש עד כמה חסרה לנו הרגשת החיבור הנכון בינינו, עד כמה אנחנו צריכים להיות מחוברים, מכוונים. עד כמה שהיה טוב אם היינו יכולים לנוע כלהקה כשכולם יחד. עד כמה החיים היו חיים רגועים, שקטים, מלאים התפתחות אחרת ממלחמות וצרות ובעיות פרטיות וכן הלאה.

 אורן: אם נגיד העם הזה היה מתחיל לחיות ולהרגיש כמו להקת דגים, להקת ציפורים.

הכוונה עם ישראל?

 אורן: כן. איך הייתה נראית המדינה הזאת?

מה אני אגיד לך, המדינה הייתה נראית כך שכולם מרוצים, כולם מרגישים את כולם וכל אחד רוצה לעזור לכולם. אנחנו לא צריכים גבולות, כי הכוח של הלהקה שלנו הוא דוחה כל אדם שמתקרב אלינו עם כוונה רעה ומקרב לתוכנו כל אחד שבא עם כוונה טובה. ואנחנו מכירים את כל הטבע, את כל הפרספקטיבה הזאת של ההתפתחות שלנו מהתחלה ועד הסוף. אנחנו מכירים את הכוח העליון, אנחנו חיים חיי נצח, אנחנו שרויים בטוב, גן עדן.

מפני שאין דבר במציאות שאני לא מכיר ולא יודע, פשוט אני מכיר ויודע את הכל וכך כל אחד ואחד. ואז כל העבודה שלנו היא רק להגדיל עוד ועוד את החיבור בינינו כדי לגלות בינינו את הכוח העליון, את אותו המוח הכללי, אותו הכוח שמנהל אותנו בצורה יותר ויותר עוצמתית.

 אורן: האם יש מושג של זיכרון קולקטיבי יהודי נצחי?

כן.

 אורן: מה זה?

זה בדיוק המערכת הרוחנית העליונה שנקראת "נשמת האדם הראשון".

 אורן: כל היכולות שיהיו למדינה כזאת שהיא תהייה כמו להקת ציפורים או להקת דגים שתיארת עכשיו, יכולות פנומנליות, הן יבואו בגלל ההתקשרות לאותו שדה של זיכרון כולל שמכיל את הכל כמו שאתה אומר? איך זה יעצים את ההבנה שלנו איך לחיות נכון? איך הידע הזה שנשלוף מתוך שדה הזיכרון הכללי ישפיע על היום יום שלנו ויטיב אותם?

אנחנו נדע כל רגע ורגע איך לייצב אותה, איך לממש אותה בצורה הכי טובה. פשוט כל החיים ברגעים רגעים הם יהיו מלאים תוכן אידיאלי.

 אורן: מה האדם ירגיש שהוא לא מרגיש עכשיו?

הוא מרגיש את עצמו שהוא חי חיי נצח.

 אורן: מה זה אומר חיי נצח, הוא לא ימות?

את זה אני לא יכול להעביר לך.

 אורן: אבל על איזה רמה אתה מדבר?

ידיעה ברורה, השגה ברורה בכל מה שיש. לא זמן, תנועה ומקום, ללא החסרונות האלו, כי את זה מתוך החיסרון אנחנו מרגישים. אלא עולים לממדים אחרים, פשוט תחושת הקיום היא אחרת, לא מתוך החיסרון אלא מתוך השלמות. נחיה ונראה.