Left Sidebar Content

משמעות החיים

טומאה וטהרה, השורש הרוחני

אחד ממושגי היסוד ביהדות הוא טומאה וטהרה. אנחנו יודעים שיש חיות שנחשבות טמאות ואחרות טהורות, מכירים את סימני הטהרה הבסיסיים של בעלי חיים כמו מפריס פרסה, שוסע שסע, מעלה גרה, לצד סנפיר וקשקשת אצל דגים. אבל מה שפחות ברור הוא מה בכלל המושגים האלה אומרים?למה הסימנים הללו מגדירים טומאה או טהרה של החיה התמימה, ואיך הם קשורים לחיים שלנו? הצצה אל השורשים הרוחניים שעומדים בפנימיותם של הסימנים החיצוניים.

על פי חכמת הקבלה, המניע הפנימי של כל נברא הוא"רצון לקבל הנאה ותענוג". בלשון מקוצרת אנו מכנים אותו בדרך כלל "רצון לקבל" או"רצון ליהנות". כל מה ששייך לרצון לקבל אשר פועל לטובת עצמו נקרא טומאה, ויש בזה כל מיני דרגות. ככל שהרצון לקבל מושך יותר מהסביבה לטובת עצמו הוא נחשב מטמא יותר. לעומת זאת, כל מה ששייך לרצון לקבל שכבר אינו פועל לטובת עצמו אלא לטובת הזולת ודרכו לבורא,נחשב לטהור או קדוש.

מושגי הטומאה והטהרה נוגעים רק לרצון החופשי שמתפתח באדם. בחומר הדומם, הצומח והחי, כולל גופנו הביולוגי, לא שייכות ההגדרות של לטובת עצמו או לטובת הזולת, כי החומר הזה מופעלבצורה אינסטינקטיבית.מדידת הרצון החופשי של האדם מתחילה רק מנקודת הבחירה שלו - אחרי שהוא ממלא את צרכי הקיום הבסיסיים שלו כמו כל בעלי החיים, לאן הוא מכוון את עצמו? האם רצונו הוא לשאוב הנאה מניצול האחרים לטובתו, או שהוא בוחר להיטיב עמהם?

בהתאמה לכך, הגדרת חיות כטהורות או טמאות היא סמל חיצוני בלבד לתהליכי בירור פנימיים שצריכים להתרחש בפנימיותו של האדם. האדם הוא עולם קטן, מסביר ספר הזוהר. הוא כולל בתוכו את הדומם, הצומח, החי והמדבר, שמהווים דרגות שונות בתוך רצונותיו. יש באדם "חיות טמאות", כלומר רצונות שהוא לא יכול לכוון לטובת הזולת ולכן אותם אי אפשר "לאכול", ולצדם גם "חיות טהורות", רצונות שאותם הוא כן יכול להפעיל לטובת הזולת ולכן הם מותרים ב"אכילה". מבחינה פנימית-רוחנית, אכילה פירושה בירור ממה אני ניזון, ממה אני מחייה את עצמי. כסימן לפעולה הפנימית הזו שאליה עלינו להעפיל, גם בעולמנו מתבצעת חלוקה בין חיות שאסורות באכילה לבין חיות שמותרות.

כדי שבהמה תיחשב טהורה יש צורך בשלושה סימנים, אשר נובעים משורשים פנימיים-רוחניים, כלומר מפעולות פנימיות שהאדם צריך לבצע על הרצון לקבל שלו. בהמה טהורה היא: א) "מפרסת פרסה"- הפרסה היא סימן לעבודה נכונה עם "הרצון לקבל", האדם שם גבול בין הרצונות שאותם אינו מסוגל להפעיל כפי שהם עתה, לבין הרצונות שעמם הוא מסוגל לעבוד בכיוון של השפעה טובה לזולת. ב) "שוסעת שסע שתי פרסות"- על האדם להבדיל בין ימין לשמאל, בין נתינה לקבלה. ג) "מעלת גרה"-על האדם להחליט שהוא לא בולע הנאה ותענוג בצורה ישירה, אלא מכניסם לתוכו רק לאחר בירור ובדיקה חוזרת שכוונתו היא להתקיים ולעשות מעשים טובים.

כדי שדג יהיה טהור צריך שיהיו לו סנפיר וקשקשת. בעבודת האדם, "סנפיר" מצביע על כך שהוא מסרב לקבל תענוג בצורה אגואיסטית. "קשקשים"מצביעים על כך שהאדם מתקין על הרצון לקבל שלו "מסך" - רכיב מיוחד שתפקידו לדחות תענוג מלהיכנס לתוך הרצון בצורה ישירה. בעזרת "הסנפיר והקשקשת" האדם מכוון את הרצון שלו שבדרגת הדג, לעבודה נכונה בלבד, כלומר בכיוון של השפעה טובה לזולת. מעבר לכך ישנם יצורים אשר בהם אין שום סימני טהרה, כמו שרצים, והם מסמלים את הרצון לקבל בצורתו המוחלטת אשר אותו אי אפשר לתקן.

את כל הדברים האלה גילו גדולי האומה אשר היו מקובלים, אנשים שתיקנו את אופן פעולת "הרצון לקבל" שלהם, ועל ידי כך פתחו לעצמם עולם עליון, שנקרא גם העולם הרוחני. העולם הרוחני הוא עולם הכוונות. אם כוונתו של אדם מופנית כולה לטובת הזולת, זה נחשב לכך שהוא נמצא בעולם הרוחני. הוא מתחיל לגלות אז את האמצעים שעומדים לרשותו כדי להיטיב לזולת, וביחס למטרה זו הוא מכוון, ממיין ומסדר את כל רצונותיו.בעולם הרוחני איתרו המקובלים את השורשים הרוחניים לכל העצמים הגשמיים שקיימים בעולמנו, את הסיבות לכל התופעות שאנו רואים בטבע. מתוך כך הם סיפרו לנו איזו חיה נחשבת טהורה ואיזו טמאה.

מעבר לכך, עם פיתוח תכונת האהבה והנתינה בקרבם, גילו המקובלים את הכוח הכללי שפועל בכל מערכת הטבע, כוח אחד, "טוב ומיטיב". הכוח הזה נקרא "בורא" ותכונתו היא אהבה ונתינה טהורה. שאיפתו היא להביא אותנו להכרה בכך שהדבר הנעלה ביותר זה לרצות להיות כמוהו, להידמות לו, להיות באהבה ובנתינה. כאשר רצון כזה מתפתח באדם זה נחשב לכך שהוא בשל לעבור ממצב של טומאה למצב של טהרה. זוהי פסגת האבולוציה של הרצון לקבל שנברא, והיא מקדמת אותנו אל חיים בממד שלם ונצחי.

מן המקורות

"יש להבין מהי קדושה, ומהי טהרה. ובפשטות משמע, כמו בגשמיות, אם יש כלי טהרה, יכולים לתת שמה איזה מאכל, מה שאין כן אם הכלי הוא מלוכלך, אי אפשר לשים בתוכו שום דבר. ולפי זה צריך לומר שטהרה שייך לומר על הכלי, והמילוי על האור. והיות שלכלוך שייך בכלי, הנקרא רצון לקבל, שזה נקרא שהכלי מלוכלך, ולא יכולים למלאותו, כי כל מה שיתנו בתוכו יתלכלך, היינו שהרצון לקבל נקרא עב וגס ומלכלך.וטהרת הכלי נקרא, שתיקן אותו בעל מנת להשפיע, שאז יבוא מאליו הקדושה, כידוע שמצד המאציל לא נעשה שום שנוי, והוא רוצה לתת" (הרב"ש - הרב ברוך שלום אשלג, "קדושה וטהרה").

"יש אנשים שהם בבחינת "בני אדם", ויש שהם בבחינת "בהמות טהורות", ויש שהם בבחינת "כלבים", וכדומה. לכולם השכינה נותנת מזונות. אלא כפי השתדלות האדם לעלות במעלות הקדושה, כך הוא מקבל השפע שלו" (הרב"ש - "מהו, מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה").

המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 852 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים".    

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>kab-study</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>כנס קבלה לעם עולמי&lrm;</p><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p><p>olamot-nifgashim</p>
<div id="__tbSetup"></div>

Right Sidebar Content