"נולדתי בספטמבר 1965 בירושלים לתוך מציאות לא פשוטה", מספר נסי חסיד. "קרבות רחוב, עוני ומצוקה, היו הדברים המרכזיים שחוויתי בשנות ההתבגרות. היינו מעבירים ימים שלמים במשחקי כדורגל עם קופסת פלסטיק. לא היה תקציב לכדור אמיתי וגם לא היה שום משחק אחר. אפילו ספר לא היה לי. בעצם, היה ספר אחד שאבא הביא לי כשהייתי קטן. אהבתי אותו ולא הפסקתי לקרוא בו. כשאני נזכר בכך זה מעלה בי חיוך, כי אותו ספר כלל אוסף סיפורים על המקובל הגדול, 'הבעל שם טוב'. מעין סגירת מעגל...".

נסי גדל בבית מסורתי במשפחה חמה בת שמונה נפשו. "הייתי ילד סנדוויץ' - הגדול בין הבנים, ולפני שלוש אחיות" הוא אומר וחיוך גדול נפרס על פניו. "למרות הקשיים, שמונה נפשות בדירת קטנה וצפופה זו חוויה מיוחדת וחמה, שאני נוצר עמי עד עצם היום הזה".

בכיתה ז' המשפחה עוברת לשכונה אחרת, "נורמלית יותר", ונסי כבר לא נדרש למאבקי כוח או לקרבות רחוב. הוא משלים בגרות בתיכון דתי, עוסק בספורט ובנגינה על גיטרה, ובמקביל עובר מעבודה אחת לעבודה אחרת כדי לעזור לאביו לפרנס את המשפחה. "עד גיל 18, הספקתי לעבוד ב-45 עבודות שונות", הוא מספר.

ובתוך מאבק ההישרדות הזה מתחיל גם החיפוש הרוחני שלך, נכון?

"למעשה החיפוש שלי התחיל עוד מילדות. הלכתי לגן ילדים דתי, ואני עדיין זוכר איך הגננת שאלה יום אחד: 'איך צריכים להתקרב לבורא, מתוך אהבה או מתוך פחד?' וכל הילדים ענו כאחד: 'בפחד'. וגם היא אמרה: 'נכון, בפחד'. חשבתי לעצמי: 'היא והם ביחד לא מבינים כלום'. לא הצלחתי להבין איך היא אומרת שאפשר להתקרב לבורא מתוך פחד? זה צריך לבוא מאהבה."

"ככול שבגרתי תמיד חשבתי, איך אוכל להרגיש את מה שמרגיש העולם שסביבי? איך מרגיש הצמח הזה, איך מרגיש האיש ההוא, ומה זה לחוות את החוויה הזו? משהו לא הסתדר לי עם תפיסת המציאות המוגבלת של האדם. חיפשתי לדעת ולהרגיש את כל מה שיש ביקום. אחרת, בשביל מה כל זה קיים?".

אחרי השחרור מהצבא, נסי מתחיל ללמוד את "כל מה שיש בסביבה". נומרולוגיה ושיטות ריפוי שונות, הנהלת חשבונות, בקרת איכות ותואר שני במדעי ההתנהגות, הם רק חלק מרשימה ארוכה. "וכל זאת למרות הדיסלקציה שאבחנו אצלי - הפרעה שתמיד הייתה לי, אך אובחנה רק בשלב זה של חיי".

ואז, חברתך לחיים, מספרת לך שהיא נרשמה לחוג קבלה באוניברסיטה ומבקשת ממך לבוא איתה לשיעור...

"כן. ודרך אגב, ממש לא רציתי ללכת. כמו כולם, גם אותי חינכו בילדות על פי הדעה הרווחת שאסור ללמוד קבלה אלא אם כן אתה עומד במלא תנאים מחמירים. אבל בסוף הלכתי בגלל מי שהפכה לימים לאשתי. אמרתי לה שאני הולך 'רק בגלל שאני אוהב אותך'. ובאמת, בשיעורים הראשונים לא התחברתי בכלל. המרצה עשה חישובים שונים, והסביר שהקבלה היא שילוב בין מספרים לאותיות שבאמצעותם אתה מגלה דברים".

וזה לא הספיק לך?

"לא. לא היה בזה שום דבר, אבל משום מה בכל זאת המשכתי כי הרגשתי שיש משהו בקבלה. שבועיים לאחר מכן שמעתי שבראשון לציון נפתח קורס יסודות חדש של "קבלה לעם", והחלטתי לנסות. אני עדיין זוכר את השיעורים הראשונים. שאלתי את המרצה שאלות רבות על חופש הבחירה ועל עצמי, והרגשתי איך הוא מנענע אותי מבפנים. הרגשתי שאני כאילו נמצא בחנות של כוסות דקות ושבריריות, וכולן נשברות אחת אחרי השנייה ואיתן נשבר כל מה שחשבתי לעצמי כל השנים. כל הספקות שהיו לי בתחילת סדרת ההרצאות התחילו להיעלם ואת מקומם תפסה הרגשה אחרת, אמיתית. לאחר הקורס, התחלתי להגיע מדי פעם לשיעורים עם קבוצת המקובלים שלמדה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. אחרי תקופה מסוימת החלטתי שזה המקום שלי ושאני מתחיל להגיע לשיעורים בקביעות".

מה גרם להחלטה?

"אין מילים שיכולות לתאר את ההרגשה הזאת. אתה יושב שם ושומע הסבר כל כך שיטתי ובהיר על החיים שלך ועל הכוח שמפעיל אותך, עליך. וזה כובש אותך מבפנים. אתה מבין שיש אנשים שנקראים מקובלים, שאולי היו מעדיפים שבכלל לא תדע על קיומם, אבל הם מתגלים רק בשבילך, כדי לתת לך, בשביל ללמד אותך איך להתעלות לעבר הכוח העליון. והם לא רוצים ממך שום דבר בתמורה, רק בוא ותראה בעצמך, בוא ותרגיש. זה הדהים אותי. זה היה משהו לא מהעולם הזה, פשוט ככה. אתה נכנס למציאות אחרת, עוצר את הנשימה ומקשיב. אחר כך אתה לוקח את זה איתך לעבודה, לחיי היומיום, וזה מכניס בהם כל כך הרבה תוכן, כל כך הרבה משמעות".

אפרופו עבודה, בעשור האחרון אתה עובד כסוהר בשרות בית הסוהר. איך הקבלה משתלבת על סוג כזה של עבודה?

"תראה, הקבלה עוזרת לכל דבר בחיים. דרכה מתגלה לך מפת הכוחות שמפעילה את המציאות, ומראה לך תמונה שהאחרים אינם רואים. הרבה אנשים שואלים אותי 'גם אתם, הסוהרים, נמצאים מאחורי סורגים, אז מה ההבדל ביניכם לבין אסירים רגילים?'. ובמובן מסוים הם צודקים. בזמן העבודה גם האסירים וגם הסוהרים מרגישים כלואים בתוך כלא פיזי. אבל זה לא העניין. מה שהם לא קולטים הוא שבית הסוהר האמיתי הוא לא המבנה הזה, אלא משהו שנמצא בתוכם. גם האסיר וגם הסוהר בטוחים שמאחורי הסורג או עמוד הבטון קיים החופש, אבל שניהם לא מבינים שחופש הוא מושג פנימי שלא תלוי במקום ובזמן. למעשה, אדם יכול לחיות חיים שלמים מבלי לדעת שהוא העביר אותם בבית סוהר. עם הזמן אתה לומד שהכול תלוי בהיכן שנמצאות המחשבות שלך. אתה יכול להיות שם פיזית אבל אתה לא נמצא שם פנימית. הכול תלוי בך".

מהו החופש עבורך?

"עבורי, חופש אמיתי זה להתנתק מהרצון לקבל - היצור האגואיסטי שספוג בתוכך. כמו הבובה הרוסית, בבושקה - ברגע שתרים את החלק העליון שלה, הראש יעלה למעלה והגוף ישאר למטה. באופן דומה, להיות חופשי פירושו להתעלות מעל האגו שלך, להשאיר אותו למטה, ולבנות מעליו יחס אחר כלפי הזולת. בעל הסולם ממשיל את זה לתולעת שכלואה בתוך צנון וחושבת שכל עולמה הוא רע ומר. ואז, בשלב מסוים, היא פורצת את קליפת הצנון, זורקת מבט החוצה ומגלה שמסביבה יש עולם נאור ויפה להפליא. בדיוק כך זה קורה גם איתנו. אדם שמצליח לפרוץ את הקליפה האגואיסטית שעוטפת אותו, מגלה בתוכו עולם שלם, מלא אור ואהבה. זהו החופש האמיתי. ואת ההרגשה הזאת אני מאחל לכולנו".