Left Sidebar Content

חינוך, הורות והוראה

למה כולנו ועדת ביקורת?

אם הייתה תחרות אולימפית בלהעביר ביקורת, מדליות זהב היו זורמות אלינו כמו מים. מאיפה זה בא? למה אנחנו נוטים לספק ללא תשלום שירותי ביקורת פנים וחוץ לכל דבר שזז סביבנו? מה עומד מאחורי הדחף האובססיבי הזה לחלק ציוני נכשל או מספיק בקושי לכל מי שהוא לא אנחנו?

האמת היא שהעברת ביקורת על אחרים היא דבר טבעי לאדם, כיוון שכולנו אגואיסטים. האגו שלנו מייצר שאיפה תמידית להעמיד את עצמנו ברמת עליונות כלפי הזולת. "אני אמלוך", כך הגדירו את הנטייה הזו חכמי הקבלה שחקרו את טבע האדם וטבע העולם. כל אחד מרגיש מיוחד, חולם להיות שליט יחיד, בטוח שמגיע לו הכול וכולם נמצאים רק כדי לשמש אותו. מישהו יכול להעביר עליו ביקורת? לדרוש ממנו משהו? בחיים לא. אבל לו עצמו מותר להתייחס כך לכולם.

חוש הביקורת האנושי הלך והתפתח מדור לדור, והוא פועל יוצא מרמת האגו שבנו. בימי קדם, כולם הרגישו חלק מהשבט. האגו היה קולקטיבי, משותף. לכל אחד היה ברור שאם הוא לא תורם את חלקו למאמץ הכללי, לאף אחד לא יהיה מה לאכול. היינו חייבים לשרוד ביחד, כמעט ולא הייתה ביקורת אישית, האשמה אישית, כי עוד לא היו מורגשים הבדלים בין אנשים. הביקורת הייתה כללית יותר, שאולי במשהו אנחנו לא בסדר ועלינו להשתפר.

בהמשך האגו גדל, נעשה אישי יותר, אינדיבידואלי. כל אחד התחיל להרגיש את עצמו כאישיות נפרדת. אתה ימינה, אני שמאלה. התחלנו להיפרד. זו אשתי, אלה ילדיי, זו משפחתי, ולך יש את שלך. וכשאני לחוד ואתה לחוד, כשאני מתחיל להסתכל עליך כמשהו נפרד ממני, מתחילה גם הביקורת האישית כלפיך. התחלתי לבדוק, מה יש לי ומה יש לך. רכוש, מעמד, השכלה, החלה תחרות. עם הדורות התחרות הופכה הורסת, והביאה עמה גם שנאה גדולה.

כיום, אנשים נפרדים זה מזה לגמרי, אפילו שלום לשכנים בקושי אומרים. לכל אחד בטן מלאה על כולם, חוש הביקורת עובד שעות נוספות. אנחנו כמעט ולא מסוגלים לדבר זה עם זה, שלא באופן ביקורתי. מי שמבקר אותי, אני לא סובל אותו. הלוואי שייעלם. אבל לי, לי יש את הזכות לבקר אחרים. בהחלט. מדינה דמוקרטית, לא?

אנחנו מעבירים ביקורת על כל דבר שזז, מבוקר ועד ליל. העיקר להראות לכולם שאני הוא המבין, החכם, המאסטר, בכל דבר ועניין. והאחרים? אפסים גמורים. עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, קידם כל בעל מקלדת למעמד של מבקר מדינה. העיקר להראות לכולם שאני מצפצף עליהם, וזהו. אפילו אם גם הם מגיבים כך בביקורת כלפיי, לא נורא, העיקר שאני פורק את עצמי, ונרגע איכשהו.

מה באופק? לאן זה הולך? ניתוח המגמות בשילוב עם הכרת תכנית ההתפתחות האנושית מציירת תמונה של הרס חברתי. בעתיד, אנשים ייסגרו יותר ויותר בתוך עצמם. כל אחד ירגיש נפרד, מבודד. השימוש ברשתות החברתיות יפחת. האגו שלנו יגדל כל כך, עד שלא יהיה אכפת לנו מה חושבים אחרים עלינו, וכבר לא יעניין אותנו לדבר עליהם. כל אחד ירגיש כל כך מעל כולם, שייעלם לו החשק בכלל להתייחס אליהם, לזכור שהם קיימים. האדם ירגיש מנותק מכולם, ואז המערכות שלנו יתחילו לקרוס. כי כולן בנויות על קשר בין בני אדם, במסחר, בתעשייה, בחינוך ובכל תחום אחר.

כל המערכות החברתיות יתחילו כמו להתקרר, להתנוון, לקפוא. מכונות ורובוטים יעבדו עבורנו, וכל אחד יסתגר בדירה שלו. לא צריך משפחה, לא ילדים, לא יהיה לי כוח לסבול מישהו שהוא לא אני. את עצמי אני אחבר לכל מיני מסכים תלת-ממד, ומהם אקבל כל מיני סיפוקים אישיים. אפילו הספורט ייעלם אט אט, כשייעלם החשק להתחרות עם מישהו, להשוות את עצמי למישהו אחר. ואז, מתוך עידן הקרח הזה, מתוך הבידוד והקיפאון, תתפרץ באדם מבפנים השאלה הגדולה: בשביל מה אני חי?

הזעקה הפנימית הזו תביא אותנו לנקודת אמת. אחריה, תתחיל ביקורת מסוג חדש. כל אחד יתחיל לבקר את עצמו, את חייו, את הטבע שלו. מתוך המבוי הסתום, נתחיל להבין שעלינו לתקן את עצמנו. את האגו שלנו, שממנו נובעת כל הביקורת ההרסנית על אחרים. ואז נמצא בעמקי הטבע כוחות עליונים, שיעזרו לנו להשתדרג. להתעלות מהאגו הצר והקר, אל חיים עליונים של חיבור, חום ואהבה.

קטע נבחר מתוך מאמר "השלום בעולם" מאת הרב יהודה אשלג - "בעל הסולם":

"מתוך שהרגשת היחידיות התיישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהייתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם. וכאמור, אין לך אף אדם אחד בעולם שיהיה בן חורין ממנה, וכל החילוקים המה רק באופני ההשתמשות עמה, אם לתאוות לב, אם לממשלה, אם לכבוד, שבהם נבדלים הבריות זה מזה. אבל הצד השווה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להיבנות על חורבנו של חברו. ולא חשוב כאן כלום הוראת ההיתר שכל אחד ממציא לעצמו, על פי כוון המתאים לו, כי 'הרצון הוא שורש השכל' ואין 'השכל שורש הרצון'. והאמת ניתנת להיאמר, שככל שהאדם גדול יותר, ומצוין ביותר - באותו השיעור ממש מדת היחידיות שבו, גדול ומצוין ביותר... וכשנגיע לנקודת הגובה העליון של המדרגות, נשמש כולנו ביחידיות שלנו רק בצורה של 'השפעה לזולתו'".

המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 684 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים".     

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content