אהבת חברים

"ואהבת לרעך כמוך" זה קרש הקפיצה ל"ואהבת את ה' א-לוהיך", כי זה כבר מדרגת הדבקות בזה שהאדם מגיע לקשר מיוחד מאוד עם הבורא. ולא יכול להיות שאנחנו נגיע לקשר עם הבורא בלי שאנחנו נכין את עצמנו בכל מיני מצבים, בעד ונגד, בירורים, מיון, תיקון עם החברים. כי זה אותו כלי, רק עם הבורא אני לא יכול לתקן אותו, ואני לא יכול לקבל הבחנות מה מקולקל ומה לא. כל התיקונים הם נעשים בינינו. ולבורא אנחנו מגיעים בעצם מוכנים, יש לנו כבר צמצום, מסך, אור חוזר, חיבור. במידת החיבור בינינו אנחנו כבר מגיעים לקבל על מנת להשפיע מבעל הבית. 

שיעור 1  16.10.2016 

""וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה".

(הרב"ש, " אהבת חברים ", כתבי רב"ש א')

 הדרך שלנו מתחילה מזה שאנחנו תועים בשדה. במצב כזה אנחנו נקראים "בהמה תועה בשדה", כי לאדם יש כבר יציאה, אבל לבהמה אין, היא תועה. ולמה? בן אדם שנמצא עדיין בבהמיות שלו, הוא לא מוצא את הדרך הנכונה, הוא כל הזמן מסתובב, תועה, אבל בכל זאת, זה שדה אשר ברכו ה', זה לא שדה רגיל, שכעבור תקופה מסוימת, שאי אפשר לדלג עליה, אדם מקבל כבר הבחנות נכונות, או שזה מתאים לו או לא מתאים לו, כאן זו באמת הבחירה שלו. ואז הוא שומע שחייבים להתחבר.

יש הבדל בשמיעה, ישנם כאלה ששומעים את זה מהר, ישנם כאלה ששומעים את זה לאחר זמן רב. זאת אומרת, יכולים להגיע שני חברים לקבוצה, ואחד עם נטייה לחיבור נכנס, ורואים כאלה גם בצבא ובכל מיני מקומות, איך שהם מתחברים, והשני לא מסוגל, הוא תמיד בודד, לבד, יש לו איזו מן רתיעה מהחיבור, לא מרגיש את עצמו נוח. זה קיים בקבוצות הרגילות למיניהן באנושות, במקומות עבודה, בכל דבר. וישנם כאלה שזה הפוך, זאת אומרת, או קל, או קשה להתחבר וכן הלאה.  

כאן אצלנו המרכיב לחיבור הוא מאוד מיוחד. הוא תלוי בשורש הנשמה, ועד ששורש הנשמה לא מתעורר, האדם לא מוכן לחיבור, יכול להשתתף מאין ברירה, כי מה אם יזרקו אותו מהקבוצה, אז הוא ייצא. הוא בעצמו יכול, אפילו לפני שלוחצים עליו, להוציא את עצמו מכל העניין.

אבל אנחנו צריכים להיות בנויים לזה, שיש מקום גם לאלו שלא מסכימים כל כך לחיבור וגם לאלו שכן מסכימים לחיבור. העיקר שרוצים להישאר ולהמשיך, לא חשוב. אז ישנם כאלה שכמעט, ולא מסוגלים, עושים אילו פעולות חיצוניות, אבל ממש חברים לא יכולים להיות לאחרים. וגם צריכים להסכים עם ההתפתחות האיטית שלהם, יבוא הזמן שהם גם יתחברו, וכך, יש זמן לכל בשר.

עד שמתעורר בו אותו איש, שהוא מוצא ושואל איפה האחים שלי? זה בתוך האדם מתעורר. והוא מתחיל לשאול, זה כבר התחלת האדם, כי לפני כן הוא כבהמה התועה בשדה, בבהמיות שלו. ומכאן והלאה זה כבר נקודת האדם, כי אם הוא כבר מחפש חיבור, אז מתעוררת נקודה מדרגת הדומה לבורא. למה? כי בלי תחילת החיבור, אין שום מגע עם הבורא, אין שום מגע ממש עם הבורא. את זה צריכים טוב טוב לזכור, אולי זה יעזור קצת בזירוז כי חשיבות אפילו מלאכותית שאנחנו מתחילים לשייך להבחנות רוחניות, מקדמת אותנו מאוד לרכוש אותן וכך נתקדם.

ואחרי כן האדם מגלה את האיש שבתוכו, אותה הבחנה שכן מוכנה למצוא את הקבוצה, את החברים שלו, שהם נקראים "אחים", הוא כבר רוצה להיות מחובר אליהם, ומבין שהם באים ממקור אחד, מאבא ואימא עליונים, והם כבר מלכתחילה כנראה שייכים למערכת אחת, ולכן נקראים אחים. לא  סתם אנחנו מתאספים כאנשים זרים ורחוקים ובכלל לא מתאימים כביכול זה לזה. מפני שבעשירייה באמת צריכים להיות עשרה, אז כל אחד חייב להיות בתפקיד שונה.

זאת אומרת, הרוחניות שלנו היא מאוד שונה, גם הגשמיות כנגד זה יכולה להיות מאוד שונה איש מרעהו. ואז כשמתחילים להתחבר, בחיבור הזה מתחילים לגלות ש"מצאנו שיטה איך אנחנו מתקדמים". אבל זה עדיין רחוק מגילוי הבורא, זו כניסה ל"שבע שנות שובע". אבל בכל זאת, אנחנו מרגישים איך טוב להבין את זה, להרגיש מה שאנחנו קוראים בחכמת הקבלה, וגם המאמרים מתחילים להיות מובנים לנו, מה שכתבו מקובלים מאברהם לפחות, מהשיטה שלו ואחר כך דרך משה והלאה, הנביאים והמלכים, עד המקובלים האחרונים שהאר"י וכל החסידים הגדולים, תלמידי הבעל שם טוב, שכל זה הם כתבו על הקבוצה, על החיבור "ואהבת לרעך כמוך כלל...". אז מבינים אנחנו שסוף סוף אנחנו איכשהו נכנסים לכלל הזה, ואהבת לרעך כמוך, אמנם אין לנו לא "ואהבת", ולא "רעך", ולא "כמוך", אין. אבל כבר מתחילים לגעת בתחילת העיקרון שהוא כל התפתחות האדם. ואחר כך כבר מתגברים והולכים יותר ויותר לברר את העקרונות האלו של חיבור.

אז מתחילים לראות איך שכתובים כל המאמרים, אך ורק לכיוון החיבור. אחר כך, מתחילים לראות איך כל התורה נכתבה אך ורק כלפי החיבור ושום דבר חוץ מזה. כי דברי חכמים, הם מרפאים, זאת אומרת, הם רק לקראת החיבור המתגבר, המתקן. ואחר כך אנחנו רואים שגם ב"תלמוד עשר הספירות", כל מה שמדובר זה כלפי אופני החיבור. וכל הסולם שאנחנו צריכים לעלות בזוהר, זה גם כלפי החיבור המתגבר יותר, יותר גבוה בעוצמה ובייחוד, ואין יותר חוץ מזה.

זאת אומרת, כשמתחילים להקים קבוצה, רוצים לראות בה גם קיום המצוות על ידי התורה, היינו חיבור על ידי המאור המחזיר למוטב. וממש ללכת באותם הצעדים, כמו שחמישה חומשי התורה מספרים לנו בהדרגה, כמו שכתוב בכל המקורות, כן, בספרות הקדושה. זה נקרא "הספרים הקדושים" שמדברים על החיבור, על הקודש, על ההשפעה וגם תע"ס. ממש מתחילים לראות, שרק סביב זה כל הנושא וזה צריך להתבצע בתוך עשירייה.

לכן צריך כל אחד ואחד לשאול את עצמו מה תבקש, ולענות שאחים אני מחפש, אותם אני אבקש, מתי נתחבר, איך להתחבר. שהחיבור יכול להיות רק בתוך האגו שלנו, שאנחנו מגלים אותו, שאנחנו מבינים שכך הוא, ואנחנו מוכנים להיכנס, לעבוד עמו רק כדי להשיג את החיבור, ומזה מתחיל להיות כבר תהליך ההתפתחות. יש בזה יכולת לזרז את ההתפתחות, כמו שכתוב שבמקום ארבע מאות שנה, הם היו מאתיים ועשר שנה.

אז נקווה שנעבור את כל הדברים האלה במהירות כמו שבאמת העולם זקוק, ועד כמה שמבינים את האחריות שנופלת עלינו, אנחנו צריכים להזדרז.

נקווה שהחיבור שאנחנו משתדלים לקיים יביא אותנו להכרת תכונת ההשפעה, ומהר נקים את המערכת הבריאה, הנכונה. ואז מתקדמים בשני קווים, שמאל ימין, עד שמגיעה התורה, קבלת התורה, זה כבר הקו האמצעי, אבל בינתיים בשמאל ימין נתקדם, בהגברת האגו שלנו.

וצריכים להבין שיש כאן דרך. היא לא ארוכה, אבל היא מאוד עוצמתית, עם הרבה הבחנות כי אנחנו מתחילים להכיר את הטבע. כי מה שלא הכרנו קודם, זה שדרך האדם מתחילים להכיר את כל המציאות, איך היא בנויה. אלה ממש גילויים מאוד מיוחדים יפים שמגיעים לאדם, כמו שכתוב "וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר",[1] שאת זה באמת אי אפשר להסביר לשני כי אין לו כלים לזה. כך אנחנו נמצאים עכשיו בפתח של אותו העולם הקסום, שהוא נפתח רק למי שמחפש כלים חדשים שהם רק מתוך חיבור.

עד שאנחנו מממשים כל מה שכתוב בתורה, כמו שכתוב "כתוב על לוח לבך",[2] על הלב צריכים לכתוב את התורה. "לב" זה הרצון, שהרצון שלנו יקבל כל מיני צורות של האותיות, זאת אומרת תכונות בזו אחר זו, עד שכל ספר התורה יהיה כך, [והתורה] נכנסת לבשר הלב ועושה ממנו את כל האותיות מ-ב' בראשית עד ל' שבישראל, זו המילה האחרונה שבתורה. ממש כך. זה נקרא שכל אחד מקבל את התיקון המלא, השלם, ומגיעים ליישום, להשגת מטרת הבריאה.

אז נקווה מאוד שאנחנו נכנסים לזה יותר ויותר יום יום, ושהקבוצות האלה שאנחנו עכשיו מעמידים אותן כקבוצות בתורנות, הן יעזרו לעצמן ויעזרו לנו בצורה הדדית. אבל אני שוב אומר, זו צריכה להיות עבודה הדדית. זה כמו שהם נמצאים בחיפוש מה הם יגידו לנו, מה הם יספרו, באיזו צורה ישפיעו עלינו, יחד עם זה אנחנו צריכים להמליץ להם מה להשפיע עלינו ולעורר את עצמנו לקבל את ההשפעה שלהם.

כי אנחנו נמצאים תחת השפעת האור העליון כל הזמן, אבל מי מרגיש אותו? כל העבודה שלנו היא להעלות רגישות אליו, חיסרון. יכול להיות שזאת קבוצה מצוינת, זאת שיש לנו היום, אבל אני לא אכיר אותה, היא תעבור לידי כאילו שלא תיגע בשום חוש שלי, לא תעורר בי שום תגובה, כי זה הכול תלוי בחיסרון שלי, מה אני מצפה מהם. לכן זו צריכה להיות עבודה הדדית. כמו האדם כלפי העשירייה, כך זה עכשיו העשירייה כלפי הקבוצה, והקבוצה לא רק שלנו אלא העולמית.

מי נמצא יחד עם הקבוצה המובילה היום?

תל אביב וניו יורק.

קבוצות גדולות מאוד וחזקות. לפחות אותן הקבוצות שיהיו כאן יחד עם הקבוצה שלהם, צריכים לעורר אותם לפחות לאותו יום.

יש מי ששומע מההתחלה ויש מי שלא שומע מההתחלה, מה עם מי שכן שומע מההתחלה אבל פשוט נדחה מהחיבור, וזה לא נותן לו להיכנס במאה אחוז לקבוצה?

    אני יודע על עצמי שכך היה לי. זה היה עוד מרוסיה ששם דחפו לחיבור, זו הייתה פרופגנדה כזאת והייתי שונא את הדברים האלה, ברחתי מהם, ופתאום אני רואה בחכמת הקבלה שאני שוב חוזר לזה. לזה הגעתי? איזה סיבוב. אני רואה שבאמת ה"דוסים" האלה כנראה, כך אני הסתכלתי עליהם, הביאו את הקומוניזם לשם, הם עשו את המהפכה באמת כמו שהאנטישמים אומרים על היהודים, שהם עשו את המהפכה, ושוב חיבור. היו לי כל מיני כאלה מחשבות עוד לפני שהגעתי לרב"ש, כי קראתי קצת ובכל זאת הרגשתי בתוכי דחייה מאוד גדולה.

מה לעשות? זו בעיה, כי אין מה לעשות. אלא כך הבורא מסדר את האדם, לאחד נותן דחף לחיבור והוא מרגיש יפה וטוב ונוח, ולשני לא. רובם ככה באמצע. ועד שזה לא נוגע לוויתור על האגו שלי, אז אני מוכן להיות איתם יחד.

אבל ישנם אנשים שבשום פנים ואופן לא מסוגלים. הם מרגישים את עצמם טוב בודדים. מה לעשות במקרה כזה? להשתתף כמה שאפשר בכל זאת, אפילו בצורה מכנית חיצונית, והקבוצה צריכה להתחשב בזה, והזמן יעשה את שלו. באמת הזמן.

מגיעים שני חברים לקבוצה, אחד נכנס מהר והשני אחרי חמש או עשר שנים. על ההתקדמות הרוחנית שלהם זה לא משפיע בכלל, וכל אחד מהם יכול שיתפתח בקצב שונה לגמרי מהשני. מי שנכנס מהר יכול להיות שיעמוד שם באמצע באיזו מדרגה. ומישהו שלא רוצה, אז עד שהוא נכנס קשה לו וגם אחר כך אפילו שקשה לו, אבל פתאום מתגלה כי יש לו קשר ושורש רוחני יותר גבוה.

 זאת אומרת, זה לא אומר שום דבר, העיקר שלא יצא, ושימשיך בקצב שלו. ואנחנו צריכים לסבול את כל סוגי האנשים, העיקר שהם משתתפים, ולא מפריעים. אם הוא מפריע אז בהתאם לזה לתת לו מקום בצד עד שיתקרר, שיבין, עד שירגיש. אם הוא ממש מזיק, אז מוציאים אותו מהקבוצה.

מה ההבדל אם הוא מזיק או לא? בזה שהוא רוצה לשלוט על הקבוצה באגו שלו מבלי להתחבר איתם, אלא שההתחברות היא למען לשלוט. ואת זה צריכים לראות, עד כמה שניתן לסבול אותו. אז שוב, אם אנחנו כולנו יחד מדברים על החיבור, ורק החיבור הוא אצלנו הקדוש, וחוץ מזה שום דבר, ורק החיבור בינינו לפי ההגדרות של האבות שלנו, אז אנחנו נסדר את הכול.

וחוץ מזה צריכים להתפלל עבור החברים שלא כל כך מבינים, שלא כל כך מרגישים, שמתנגדים, שהבורא עדיין לא נתן להם את אותה מנת האור המקיף, שהם יהיו כבר מסוגלים להבין את העוצמה הרוחנית שבחיבור. כי  גם בנו, באלה שיש להם הבנה על עוצמת החיבור, מאיפה זה הגיע? מהאור המקיף. אז הוא מגיע אלינו יותר מהר, ועל האחרים יותר לאט, אבל זה תלוי רק במאור המחזיר למוטב.

חבר ממוסקבה שואל, איך לעזור לחברים שלא שומעים על חיבור, שלא יזיקו לחיבור?

זו בעיה. צריכים להעמיד תנאי באמת. ואני אומר בשיא הרצינות לקבוצת מוסקבה במיוחד ולכל שאר הקבוצות, ואנחנו צריכים לעבוד על זה, כדי שיהיה ברור בכל קבוצה בצורה ספציפית שלה, לכל חבר שהוא מזיק, שאם הוא מזיק הוא לא חבר, עד כדי כך שאנחנו מוציאים אותו לאיזו קבוצה חיצונה.

אבל אם הוא ממש מזיק לחיבור אז אין מה לעשות, טוב לו וטוב לנו אם הוא יפרד, זה גם לטובתו. כי בזה שהוא מפריע לאחרים להתחבר, הוא גורם לעצמו עוול גדול. אני מקווה שאנחנו בתוך השבוע הזה נברר את הדברים העיקריים וכל הקבוצות יוכלו טוב יותר לעצב את עצמן מבפנים, ובמיוחד קבוצת מוסקבה.

מה זה שהוא אומר לו, שהם נסעו מזה, שהחברים הסיעו את עצמם מן האחווה?

שהם בינתיים לא מרגישים צורך גדול שיהיו מחוברים למטרה. כי החיבור שלהם הוא חיבור שלא מביא אותם דווקא להכרת הרע שביניהם. אתם רואים שגם בסיפור של יוסף, הדברים לא כל כך ברורים, אם אנחנו רוצים להעביר את זה עלינו. תכונת יוסף שזה יסוד, תכונה הכי חזקה והכי קרובה והכי מרכזת את כל יתר התכונות כלפי הרצון לקבל, אז איך יכול להיות בלי היסוד הזה שהם מתחברים.

הם מתחברים ביניהם עדיין ללא כיוון, ואנחנו רואים שאותו היסוד שבאדם צריך כאילו להיות בהתנגשות, בהתנגדות לכל יתר התכונות שבו. כאילו לא להפריע להם להתחבר והם מתחברים דווקא בגלל שהוא מתנגד להם. ואחר כך כשהיסוד נכנס בקשר עם מלכות  ומתחיל לגלות את הרווח הגדול שיש לו מהרצון לקבל, אז הם כבר יכולים להתחבר אליו מתוך רעב, מתוך זה שאין להם דרך, שלא יכולים למצוא את אותו המרכיב העיקרי שזה "מה הטעם בחיי".

אנחנו נרגיש בתקופה הזאת את האנשים שלנו שחוזרים, הרבה שוב באים להצטרף, ישנן תופעות כאלו שנגלה אותם. אני לא רוצה עכשיו לבלבל אותנו שנהיה מכוונים לְמה שאין לנו צורך כרגע בו, אלא רק לחיבור. אני גם לא רוצה להיות פרשן לכל צעד ושעל, כי אם אנחנו נמשכים לחיבור, אז אנחנו בחיבור נגלה את כול ההבחנות, כל הצעדים, כל המקרים שכתובים בתורה ולא כתובים, שנמצאים בין המילים, הכול. כמה פרושים יש על ספר התורה? המון. מאיפה זה בא? מזה שכל אחד כשהוא עובר אז יש לו פרוש משלו ואז הוא מוסיף. לכן אנחנו צריכים לכתוב "ספר תורה משלנו", מה שנקרא.

מה הפעולה הזאת, לבקש את האחים?

שבכל זאת בנטייה לחיבור הבעיה היא, ואנחנו רואים את זה על עצמנו, שאנחנו לא יכולים להתחבר בלי לערבב בזה את האגו שלנו. אנחנו רואים שמגיעים אנשים והם לומדים את חכמת הקבלה ואין להם שום בעיה לשבת ולדבר על חיבור במילים יפות. יש כאלה שמדברים מאוד יפה. אבל מרגע שזה נוגע ליישום, אז הם כבר לא מוכנים.

מהי בעצם נקודת היוסף? נקודת היוסף היא בזה שחייבים להתחבר כולם יחד, אבל כלפי המטרה המיוחדת. וכלפי המטרה המיוחדת, זה מה שיוסף אומר, "אתם צריכים כביכול להשתחוות לי, אני העיקר ולא אתם", ולזה הם לא מסכימים. אם לערבב בזה את האגו שלנו, אז כבר מתחילה עבודה קשה, צריכים לוותר, ותכונות האחים, הכוונה לבני יעקב, הן תכונות שעוד בטרם חיבורם למלכות, לעביות. ולכן הם לא מרגישים שהחיבור לעביות זה משהו שיתרום להם לחיבור ביניהם, אלא ההיפך, זה יפריד כל אחד.

אם אתה מוסיף עביות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, כל אחד מתחיל לקבל עביות, הוא מתחיל להיות יותר רחוק מהשני. היו לך אחים, אחר כך כל אחד מתחתן, יש לו ילדים יש לו משפחה, יש לו בית, יש לו עדרי צאן ועוד משהו, אז כל אחד ואחד מתרחק מהשני, זה לא כמו שהיו, תחת אבא ואמא.

אז בשביל מה להביא את העביות בינינו, אם אנחנו נתרחק במקום להתקרב? לכן הם לא יכולים להסכים עם יוסף. ויוסף אומר, לא, נקודת החיבור ודווקא כזאת שהיא מטרתית, היא החשובה. אין דבר כזה. ואז אתה רואה את הסיבוב של מה שנעשה להם כדי להתחיל להתחבר. מצד אחד יוסף גובר עליהם בזה שנעשה במצרים סגן של פרעה, ומצד שני, הם נשארים ברעב, כי אין להם כלים דקבלה, והם לא יכולים לעשות שום דבר.

למה התורה לא יכלה להינתן במצרים, כי הם היו מחוברים?

איך אתה יכול לקבל תורה במצרים כשאתה נמצא בתוך האגו, איך אתה תשמע אותה? אתה לא שומע. האוזניים שלך סתומות, הלב סתום.

כשעם ישראל היה במצרים הם היו מחוברים, אני לא יודע אם הם היו בעבדות, אבל הם היו אנשים מחוברים. הם היו במקום טוב, היו באזור פורה מאוד, הכול היה בשפע.

אם אתה מקבל שפע מזה שאתה נמצא באגו שלך, אז אתה לא רוצה לצאת ממנו, אתה לא רוצה לצאת. אנשים שמגיעים לרוחניות, הם מגיעים בשני תנאים. או שנעשה להם רע בגשמיות, ובצורה כזאת הבורא מביא אותם לרוחניות, מזה שהם מאבדים נכסים או משהו, זה כמו שהוא עושה עכשיו לכל העולם בכללות, או אפילו אם הם נמצאים בתוך כל טוב, אבל הם מאבדים לזה רצון, אין להם כבר אינטרס לזה, אין שום גישה. מה יש לי מזה שיש לי הכול, אבל כאילו אין לי כלום.

כשהנקודה שבלב מתחילה לדרוש את שלה, זה משני דברים, או מהצד הגשמי, שאני מפסיד, או מהצד הרוחני, שאני מגלה שאני מפסיד, ואז אני מגיע לרוחניות. אבל במצרים, כשיש לך כל טוב, אתה לא צריך כלום. לכן צריכה להיות רק נקודת משה.

האם כשעם ישראל היה במצרים, הייתה לו נקודה שבלב, נקודה שמוסתרת, או לא היה מושג כזה לעם ישראל?

נקודה שבלב היתה ליעקב שבמצרים, ליוסף שבמצרים ולמשה. למשה, אהרון, מרים.

אם כן, ספר התורה הוא ספר הוראות שיש בו את האור המחזיר למוטב, זאת התורה שלנו?

נכון.

ובפנים מסתתר האור המחזיר למוטב, שאם אנחנו נדע למצות אותו, נחזור בתשובה?

נכון, אבל בהדרגה. אם אתה עדיין נמצא בשלבים שאתה צריך לפתח את האגו, אז על ידי התורה אתה מפתח את האגו. והתורה מספרת לך דברים, ואתה חושב שזה טוב, אבל בעצם זה מביא לך רע, כי האגו שלך גדל, ואתה צריך לגדול עד העביות הגדולה ביותר, שפרעה יגדל בך, ושאתה בהתחלה מסכים עימו והולך עימו יחד. ומתרבים בני ישראל שבמצרים, אבל איזה בני ישראל הם? זה רק לשם העתיד. האגו גדל, הכול גדל, טוב לי.

על סמך מה אתה סתם מושך דבר כזה שהתורה צריכה להציל? אין את מי להציל. אתה צריך קודם להצטייד ברצון חזק, אגואיסטי, אז אתה תבין במה התורה מצילה אותך. במה היא יכולה להציל אותך? מה יש לך עכשיו, היום, שהיא יכולה להציל אותך? ממה? אתה לא מבקש אפילו.

היום יש לי עשירייה, היום אני יודע מה אני צריך לעשות. כל מה שאנחנו עושים ברגע זה עם העשיריות. אם אז לא היה דבר כזה?

אנחנו עוד נראה בדרך כמה שחסר לנו כדי להגיע לתורה. אבל אף אחד היום לא אוסר עלינו לעשות את כל הפעולות מכל חלקי התורה. אם אתה מסתכל עליה כך, שהתורה זה הוראה, כמו שאתה אומר, אז אני אומר לך, ההוראה הזאת נמצאת לפניך, כתבו את זה, היא נמצאת בנו, אז בבקשה, תממש אותה. תממש אותה איך שאתה יכול. אתה לא צריך להיכנס למצרים, לצאת ממצרים, קבלת התורה, בבקשה, תממש איך שאתה רוצה, אתה תראה שזה לא הולך, כי אתה לא מוכן בינתיים להגיע אפילו לעקרון הראשון של קבלת התורה. מה אתה אומר, "תורה תורה"? קבלת התורה זה כשאתה מתחבר, כשאתה מסכים לערבות. ערבות זה חיבור. התנאי לקבלת התורה הוא האם אתם רוצים, מסוגלים, מתכוונים במשהו לפחות, להיות "כאיש אחד בלב אחד". אחרי זה התורה משפיעה עליך.

במידה שאתה מממש את החיבור, האור הזה קיים. אם החיבור קיים במשהו, אז ישפיע. אבל אם החיבור לא קיים, זה לא ישפיע. ההיפך, הוא ישפיע בצורה הפוכה, שאתה תגלה שאתה לא שייך לחיבור. גם זה טוב, זה הכרת הרע, אבל הדרך קצת ארוכה.

האם אפשר לצייר את התהליך, איך עשירייה הופכת להיות "כאיש אחד בלב אחד"? איך מזה שעשרה אנשים יושבים עכשיו בשולחן ומחליטים שנחוץ להתחבר כדי לגרום לו נחת רוח, הופכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", איך לצייר את זה?

את זה אתם צריכים לצייר לעצמכם. כן, נכון. וזאת השאלה הראשונה לסדנה. אחר כך יהיו עוד כמה שאלות שאנחנו צריכים להכין לעצמנו. איך הם, העשירייה הזאת, משפיעים עלינו ואיך אנחנו עושים מעצמנו רגישים להשפעה שלהם. יכול להיות שהם ישפיעו לנו משהו מיוחד, אבל אנחנו נהיה אדישים לזה, לא רגישים. צריכים להעלות רגישות לאותו גל, לאותו ציור שהם רוצים למסור לנו, מה זה התפעלות, חיבור.

איך מזה שעשרה אנשים שיושבים סביב שולחן ואומרים שאנחנו חייבים להתחבר כדי לגרום לו נחת רוח, הופכים להיות "כאיש אחד בלב אחד"?

זאת אומרת, כל אחד צריך קצת לגרד מהלב שלו את הקליפה כדי להתחבר עם הלב של החבר. אז תעשו כזאת פעולה. קודם כל לעורר את השכן, אני רואה שהרבה ישנים. אז להתעורר. ואז בוא נרגיש שאנחנו מקלפים את הלב כדי להתחבר עם החבר.

                                                   סדנה

איך אנחנו עושים זאת?

כל אחד צריך להוריד לא מעצמו, אלא מלבו.

*

אולי כדי לחבר את הלבבות, יותר יועיל לנו אם אנחנו ניקח אותם ונשפשף אותם זה על זה? אולי זה יגרום קצת יותר התכללות, כניסה זה לתוך זה? מה אתם חושבים? אולי כך על ידי שפשוף הדדי. איך אנחנו יכולים להגיע לזה? לא בצורת "הלב", לב, הכוונה רצונות לבורא, שקודם הרצונות שלנו לבורא צריכים להתחבר, ואחר כך להגיע לרצון אחד משותף. מה זאת אומרת שהרצונות שלנו לבורא הם כאלו פנימיים, אינטימיים שאני לא יודע האם לבורא מתאים שאני אתחבר עם מישהו אחר לבורא, כי לכל אחד כאילו נטייה משלו, בכל זאת נקודה שבלב אחרת ממני?

איך אני בכל זאת מתחבר עימו כך שיחד אנחנו ממש הופכים להיות כאחד כלפי הבורא? איך הנטייה שלי כלפי הבורא יכולה להתחבר עם נטיות של יתר החברים שבקבוצה, בעשיריה?

*

אולי כדאי לנו לתאר מצב שרק דרך לב של החבר או הנטייה שלו לבורא, רק דרך זה אני מגיע למגע עם הבורא. עד שכל אחד יתכלל בכולם, ואז כל אחד נכנס לתשעה, ותשעה לתשעה, ותעשה לתשעה וכן הלאה, ובצורה כזאת אנחנו מגיעים לבורא. דרך לבבות של החברים אני מגיע אליו. זאת אומרת דרך נטיות של החבר אני מגיע אליו.

בואו נתאר לעצמנו איך אני דרך נטייה של החבר מתבטל כלפיו, נכלל בו כקטן, כאפס כלפי הגדול, כלפי אחד, ואז דווקא בצורה כזאת אני מגיע לבורא. תדברו על הציור הזה, שאני צריך להרגיש את הלב של החבר, איך הנטייה שלו לבורא ולהיכנס בזה, בנטייה הזאת, להיות בפנים. ואז אני גם אנוע לבורא, אחרת לא. אני לבד, בצורה אישית, לא מסוגל אף פעם. רק דרך ביטול כלפי החבר בזה שאני נכלל בתוך הנטייה שלו.

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כלי אחד, התכללות, ערבות, "איש אחד בלב אחד"? איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כלי אחד, לב אחד, התכללות, ערבות? זה התנאי לקבלת התורה, שרוצים להגיע לזה לפחות, שמתארים לעצמנו נכון לְמה רוצים להגיע. אז כנגד זה פועל המאור המחזיר למוטב ומסדר אותנו. איך אנחנו יכולים לתאר נכון כלי שנמצא בחיבור, בערבות, בלב אחד? מה זה? תנו לי ציור.

*

אנחנו לומדים ש"מיעוט הרבים שניים". זאת אומרת אם יש לי רק חבר אחד, זה גם מספיק וגם טוב. כי לבטל את עצמי אני יכול גם במקרה כזה. אולי זה יותר קשה, כי אין לי התרשמות מהרבה אנשים, כי כל אחד מתרשם מהשני, זה מאוד קשה, אבל נניח שכן. אז נניח שיש לי חבר אחד, מה זה נקרא שאני נכלל בלב שלו והוא בלב שלי? הלב זה רצון, אז זה נקרא שאני רק חושב על ההצלחה הרוחנית שלו.

עם מה אני מתחבר? עם הנטייה לבורא שלו. זאת אומרת, אני נכנס ללב שלו, , הכוונה היא, שאני תומך במאמץ שלו להגיע לבורא בכל הכוח שלי. שרק זו בעצם המטרה שלי, לא יותר מכלום. אני חושב רק על זה. מהי הצלחה שלי? שהוא יצליח. אני תומך בו ואני אפס, מבטל את עצמי, לא קיים. היחס שלי לחבר הוא שאני כולי, במאה אחוז, לא תשעים ותשע, במאה אחוז אני תומך בו ורוצה שהוא יגיע למגע עם הבורא. ואני? ואני בזה אפס, לא קיים, רק נותן לו את כל המרץ והכוחות והכול משלי. ציירו ציור, זה נקרא "להתכלל בלב של החבר".

*

יוצא שאם אני מתלבש בחבר, אז במה החבר עוזר לי? בזה שאני מבטל את עצמי, ובהתלבשות בחבר כשאני מבטל את עצמי, הביטול שלי מגיע לבורא. הביטול שלי, האפס שלי מגיע לבורא. וזו כבר רוחניות.

אני מתלבש בחבר, מבטל את עצמי כדי לתת לו את כל הכוח שהוא יצליח. ההצלחה שלי היא בזה, שהוא יצליח ואני לא קיים, ממש רק בזה שאני תומך בו ועוזר לו. ואז יוצא שדרך החבר מגיע לבורא הביטול שלי, האפס. וזו הרוחניות שלי, הכלי הרוחני שמתחיל להיות. מהנקודה הזאת מתחיל להיות הכלי הרוחני שלי, מנקודת הביטול. אז מה עשיתי? דרך החבר ביטלתי את עצמי והגעתי לכלי הרוחני, זאת אומרת עברתי מעולם לעולם, דרך חודה של מחט.

רק לא ברור מה מגיע לבורא? מה זה "האפס שלי", זה המאמץ שלי?

"ביטול שלי", ביטול שעליתי מעל האגו שלי, ואז אני מתחיל להתפתח, אחרי הביטול. ביטול זה כאילו שעברתי גבול, שיש קיר ובו פתאום גיליתי דרך הביטול שלי שאפשר לעבור את הקיר. אין חור בקיר, דרך הקיר יכול לעבור רק את הביטול שלי, האפס. אפילו בפיסיקה קוואנטית יש כאלו תופעות. ואז מעבר לקיר פתאום אני נמצא באפס שלי ומתחיל את המשך הדרך כבר בזה שאני לאפס הזה אוסף עוד ועוד כבר כוחות ההשפעה.

עד לפני הקיר היו לי כוחות הקבלה ואני ביטלתי אותם דרך החבר, עברתי באפס שלי והמשכתי בכוחות דהשפעה, עד גמר התיקון.

הציור שעשית עכשיו עם הקיר מאוד ברור. המאמץ שלי לתת לחבר שלי כוחות שהוא יצליח, מה זה המאמץ הזה, זה מה שעושה את האפס? כאילו כל הרצון שלי, השתוקקות שלי היא שהחבר בלבד יצליח.

עד כמה שאני תומך בו בלבד. וההצלחה שלי מתבטאת בהצלחה שלו. וכמה כוחות שאני מגלה כלפי הבורא, אני הכול תומך בו ורוצה בו בו בו בלבד שזה יתקיים, אז יוצא שהחבר שלי עוזר לי לבטל את עצמי. הוא בשבילי כמתקן שעליו אני מאבד את עצמי, ממש אני מרגיש את עצמי כ-האני נעלם, הכוחות עוברים לו.

יש לי מנוע, או יש לי אוטו, או יש לי כזה מנוע חזק, ואני כל הזמן מצרף אליו יותר ויותר ויותר את עבודת המנוע הזה, למה שהוא רוצה, למה שהוא צריך כדי להשיג. הוא כדי להשיג רוחניות, אני כדי להשיג ביטול. אחר כך הוא עושה אותו דבר עלי.

איפה הפוקוס, הפוקוס הוא עליו?

עליו.

לא על הביטול שלי. אני לא חושב על עצמי, על הביטול שלי.

לא, זו תוצאה. עליו, לעזור לו, ודאי. יוצא ככה, אני מתחבר, אני מבטל את עצמי. אני דרך הביטול שלי מגיע לבורא, כי נעשה אפס, מתחיל כבר התפתחות הרוחנית. אותו דבר עושה החבר כלפיי, יוצא שאנחנו נמצאים בלב אחד, כאיש אחד, מטרה אחת, כבר מגיעים לרוחניות.

ברוחניות לא קיימים שניים, רק אחד. מתחיל להופיע האור העליון, מה זאת אומרת, אחד? בבורא אנחנו כולנו מתחברים. אנחנו עוד לא כל כך יכולים לתאר לעצמנו אבל שם אנחנו מחוברים כולנו.

סדנה

ציור איך אנחנו מבטלים את עצמנו דרך החבר עד האפס, ובאפס הזה אנחנו עוברים דרך המחסום, הקיר הזה זה המחסום, ואז ממשיכים את הדרך מהמחסום והלאה ברכישת הכלי דהשפעה.

דברו על זה קצת. 

*

אז שוב, איך אני דרך החבר מגיע לביטול עצמי עד האפס ואז אני עובר את המחסום, קיר, ומעבר למחסום אני מתחיל להתפתח בהגברת כוח ההשפעה כבר, בכוח השפעה. עד הקיר אני מבטל את עצמי, בקיר אני מגיע לאפס, ומעבר לקיר אני כבר גדל בכוח השפעה.

בבקשה.

*

מה אנחנו יכולים להציע לקבוצה התורנית, איזה סוג עבודה עלינו?

זו שאלה לכל העשיריות. מה אנחנו, לאור מה שדיברנו, יכולים עכשיו להציע כעבודה לקבוצה התורנית? מה הם צריכים לעשות בתוכם, ומה הם צריכים מזה להשפיע עלינו? בבקשה.

*

אם אנחנו כולנו נתמוך, על ידי הביטול שלנו, בקבוצה התורנית אז אנחנו בזה נעורר אותם לחיבור על ידי זה שאנחנו מוסרים להם את הכוח שלנו לחיבור, בזה שאנחנו מבטלים את האינטרס שלנו העצמי, ואז אנחנו נחייב אותם לחיבור, וגם הם בעצמם כך משתדלים להיות נכללים זה בזה עד שכל אחד מגיע לאפס בתוך השני, ואז אנחנו, יכול להיות שנקבל קבוצה שביטלה את עצמה, ואנחנו ביטלנו את עצמנו בה, וכך כולנו מגיעים למעמד רוחני.

סך הכול יש כאן עבודה, לכולם אותה עבודה, אותו מאמץ. רק ביטול עצמו כלפי האגו שלו ומסירת כוח הדחייה, ההשתתפות בתוך החבר במה שהחבר רוצה. מה הוא רוצה? הוא רוצה גם כן ביטול עצמו כלפי הבורא. אבל "איש את רעהו יעזורו", אנחנו לא מסוגלים לבטל את עצמנו בלי זה שאנחנו נקבל עזרה מהבורא. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לביצוע.

האם אין פה איזו עבודה חיצונית שצריך לעשות?

לא.

האם אנחנו לא צריכים לדרוש משהו?

לא. רק עבודה פנימית, בלבד, ללא שום צביון חיצון, ללא פעולה חיצונית במאומה. כל אחד יעשה מה שהוא צריך, הכנות לחג, קילוף, תורנות אחרת, לא חשוב. הביטול כלפי החבר שבו, אני מבטל את עצמי בזה שאני תומך בו. על ביטול קשה לנו לעבוד, וזה בכלל אי אפשר. העבודה על הביטול בזה שאני מוסר את הכוחות שלי להתקדמות של החבר, בזה "איש את רעהו יעזורו".

בזה שאני תומך בו אני כבר מתנתק מהאגו שלי. זאת הפעולה. והפעולה הזאת היא רק פעולה פנימית. אז אנחנו כולנו תומכים בקבוצה הזאת והם בצורה הדדית כך זה בזה, כדי להגיע, למה? לתמיכה הדדית, אבל בזה אנחנו בעצם מגיעים לביטול עצמי, כל אחד לביטול עצמו, ואז יכול להיות שפתאום אנחנו מרגישים את עצמנו הנמצאים מעבר לקיר.

אז ברור מהי העבודה של הקבוצות, במיוחד קבוצת תל אביב וקבוצת ניו יורק ועשיריה 3 שלנו.

תל אביב וניו יורק ויחד עם קבוצה התורנית שלנו, אלה הקבוצות שנמצאות במרכז, כהמתקדמות, ואנחנו מבטלים את עצמנו כלפיהם, תומכים בהם.

נבדוק עד כמה אנחנו יכולים להיות בכוונה הזאת עד הצהריים, בצהריים נראה מה השגנו.

אני אומר בשיא הרצינות, התוצאה תלויה בכם, ובכל אחד. בכל אחד. מי שיודע, מי שיידע, מי שיצליח, בעזרת ה' ודאי, לבטל את עצמו בתוך חבר בזה שהוא מוסר לו את כל הכוחות שלו, "איש את רעהו יעזורו" ויגיע לביטול, יש לו סיכוי.

אמרת קודם משפט מאוד מיוחד, שיש לי רק חבר אחד ואני נכנס ללב שלו, ותומך במאמץ שלו להגיע לבורא. אותו חבר זה כמו העשיריה שאני תומך במאמץ שלהם. מה זה שאני תומך במאמץ שלהם להגיע לבורא? אפשר לפתוח את זה קצת?

לא לפתוח. כמו שאני הייתי רוצה להגיע לזה בצורה אגואיסטית, אני תומך עכשיו בהם. אני תומך בהם.

שיעור    2 19.10.2016

"וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר רבי עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה." שדרכו מגיעים לאהבת ה', לכן זה כלל גדול. "אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר.

והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא." ובאמת ישנם הרבה אנשים שעושים שמיניות באוויר, רק לא להתעסק באהבת חברים. הם הולכים לעשות משהו בחכמת הקבלה, כותבים, מצלמים, מפיצים, הם אוהבים ללמד בכל מיני קבוצות, הכול לעשות. רק באהבת חברים לא שמים כוח, דגש. וזו בעיה. זאת אומרת, טוב שהם עושים שם משהו, כי לפחות איזה זמן הם נמצאים ומתבשלים כך. אבל בסופו של דבר חייבים לחזור לעניין הזה של אהבת חברים, להכיר בו כאמצעי היחידי להגיע לאהבת ה', שזו התכלית. "כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם.

אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעולם הזה, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם.

נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה'. ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו." זאת אומרת, יש כאן בעיה. אם הייתי באמת אוהב אותם, הייתי נהנה. אם אני אוהב מישהו, יש לי אפשרות להתייחס אליו באהבה, אז אני נהנה מהיחס שלי אליו, שהוא נמצא ואני יכול להביע אהבה ואני נהנה מזה שהוא לידי וכן הלאה. זאת אומרת, כל הבעיה היא לא בזה שאני לא יכול ליהנות. הבעיה היא שהאור העליון צריך להשפיע עליי ולתת לי הרגשת האהבה, אהבת הזולת, אהבת החבר, ואז יהיה לי כל טוב.

זאת אומרת, לא לחשוב שבאהבת החבר אני סובל. אם אני אקבל את האהבה, אני איהנה. נכון או לא? ישנם אנשים שאני אוהב אותם, ואני נהנה מזה שאני אוהב אותם. אז אותו דבר כלפי החבר. הבעיה היא רק לדלג מעל האגו שלי, והאור העליון מסוגל לעשות.

זאת אומרת, אנחנו הולכים לקראת התענוג ולא לקראת הסבל. רק צריכים לעבור את המְשׂוּכָה הזו הפוטנציאלית, לקפוץ מעליה, ואז אני שוב נמצא באהבה, נמצא באהבת הזולת, אבל אני נהנה מהאהבה הזאת. זאת אומרת, אנחנו לא הולכים לקראת הסבל, אלא לקראת התענוגים הגדולים. רק הבעיה היא שהאור העליון ייתן לי יחס של אהבה, ואז הכול נפתר. "אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו והלאה. זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע. ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.

וזה דומה להמשל, שהיות שלא נתנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א'. והכוונה היא, בכדי שילמד החוקים, איך להיזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להיזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך. ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוגים שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.

וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך. מה שאין כן מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו. ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א'." כאן השאלה. מה אתם חושבים, בכל זאת? נניח אני קיבלתי כוח הצלה, כוח התיקון מלמעלה, ואני מגיע לזה שאני אוהב את החברים, אוהב אותם. אז החברים זה, שאני רואה אותם, מרגיש אותם, מבין אותם, מכיר אותם. שנים אני נמצא איתם, אני נמצא איתם יותר ממה שאני נמצא עם כל אחד אחר. כמה זמן אתה רואה את אשתך בבית, או הילדים? כמעט ולא. כאן אתה כל הזמן. אז יש לי את מי לאהוב או את מי לשנוא או במי לזלזל וכן הלאה. אני רואה מישהו. מהו המעבר בין אהבת חברים לאהבת הבורא? מה אתם חושבים? את מי אני אוהב? החבר נמצא לפניי. גם זה לא פשוט, אבל משהו שנמצא לפניי, אז השלב הראשון שאני בכל זאת יוצא מגדרי ומתחיל לאהוב מישהו מחוצה לי. שמחוצה לי, לא הייתה לי אף פעם תכונה כזאת, ואני כן מתחיל לאהוב.

ועכשיו אני צריך לעשות עוד צעד קדימה, מאהבת הזולת לאהבת ה'. איך זה יכול לקרות? מיהו, מהו? תביא לי מישהו. אז אהבתי חבר, ועכשיו אני צריך לאהוב חבר אחר. זה ברור לי. אבל כאן זו איכות אחרת לגמרי. לא סתם שהיא למעלה מדחייה, שנאה, ריחוק, שאני עכשיו נמצא בקרבה, שאני עשיתי איזה דילוג מעל האגו שלי. איך אני עובר מזה לאהבת ה'? מה זה הבורא, איך אני אוהב משהו? תכונה, כוח, מה? אני אוהב את השקט הזה, זה טוב. נחזור למאמר. שיהיה לנו על מה לחשוב. "אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך. מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.

אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.

ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.

אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שניתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע."

 (הרב"ש, " בא אל פרעה - ב' ", כתבי רב"ש א')

 אותה אהבת החברים זה לא שאני מתחיל לאהוב את האדם. זה לא כמו דוגמאות אחרות.

אתה אוהב את עצמך?

את עצמי אני הכי אוהב בעולם.

אז כך אתה אוהב את השני.

האם אני באמת צריך להתאמץ לאהוב את החברים ספציפית, אותם אישית?

נגיע לזה ונראה. האהבה היא דבר שאי אפשר למסור ואי אפשר על זה להתווכח. אתה תקבל הרגשה וההרגשה הזאת היא תעורר בך כל מיני תופעות, תוצאות.

אז מה זה להתייגע באהבת חברים?

כדי לקבל את ההרגשה הזאת. שהאור ייתן לך כזאת הרגשה, שאתה מתחיל להתייחד עם רצונות הזולת ואתם הופכים להיות יחד פועלים.

הרי מי זה האדם? האדם זה הרצונות שלו, כוונות, מחשבות, מוחא וליבא. זה האדם. אבל, שוב, נגיע לזה.

מה זה חיסרון לאהבת חברים?

חיסרון לאהבת חברים זה חיסרון שאני קונה מכל מיני מקורות. נניח יש אהבת חברים. איך אני מגיע לזה, כמה דרכים יש לי? קנאה, תאווה, כבוד, שנאה, ביטול (ראו שרטוט מס' 1).

מאיפה אני שומע בכלל על אהבת חברים? מלימוד. מזה שאני, חוץ מהלימוד, קנאה, אני רואה את זה מהחברים, זה כבר אחרת לגמרי. יכול להיות ממה עוד? השקעה. פחד. כל מיני, פחד שלא משיגים, שלא מצליח וכן הלאה. מה עוד? מזה שרוצה להיות בחיבור.

[1] "ויערב לכם דבר אמת, לדבר דבר בלי בר. וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר." (בעל הסולם, ספר "אור הבהיר")

[2] "קשרם על-אצבעתיך. כתבם, על-לוח לבך." (משלי, ז', ג')

שרטוט מס' 1

יש לנו הרבה, הרבה מקורות. אבל בעצם כל המקורות האלה זה קבוצה, ולימוד זה הדבר השני. האור המחזיר למוטב, זה ברור, הוא כבר נמצא כאן ופועל עליי (ראו שרטוט מס' 1).

אנחנו צריכים לעורר את כל הדברים האלה. אנחנו רואים שהלימוד מאוד פסיבי, ללימוד אני מגיע כשאני משתוקק למאור המחזיר למוטב אחרי שאני מקבל התרשמות מהקבוצה. אחרת, אני פותח ספר ומהספר אני לומד ע"ב ס"ג וכל מיני דברים כאלה.

זאת אומרת, העיקר זה התרשמות מהקבוצה. כאן השאלה, האם הקבוצה מעבירה לי מספיק את החיסרון לאהבת חברים? איך אני מגיע לזה, איך אני מנענע את הקבוצה כדי שהיא תשפיע עליי אהבת חברים? כל אחד מאיתנו עושה ביקורת על הקבוצה, "היא לא עושה שום דבר, היא לא משפיעה עליי. אולי כן, אבל אני לא מרגיש, מה לעשות, אין לי רגישות כזאת". יש כאלה אולי שמתפעלים מהם. נניח חבר יושב, כולו רועד, "איזו קבוצה, איזו אהבת חברים". ואתה יושב, אתה לא מרגיש כלום. אז מה עושים? איך אני יכול להתפעל אם אני לא מתפעל? הם לא משפיעים עליי. ההשפעה שלהם היא פחות מסף ההרגשה שלי, הרגש. מה עושים? זה מה שקורה לנו.

בכל זאת, מה זה חיסרון לאהבת חברים?

חיסרון לאהבת חברים, שוב, יכול להיות מכמה סיבות. זה החיסרון האגואיסטי, אין לי ברירה, אני חייב להביא את עצמי לאהבת חברים. למה? על ידי זה אני מרוויח מאה מיליון דולר. בלי זה אני נמצא ברעב, בחוסר כול. זה יכול לעבוד?

כן, אין בעיה.

אם אין בעיה, תתאר לעצמך את ההפסד והרווח.

נניח נלך על מאה מיליון. מה קורה לי בתהליך של אהבת חברים? צריך שיחסר לי משהו? אם יחסר לי מאה מיליון, אני לא אקבל מהם.

לא, חסר לך מאה מיליון דולר.

אבל זה לא מה ש החברים רוצים לתת לי.

לא, אתה לא מקבל מהם, אתה מקבל את זה בתנאי. גם דרך אהבת חברים אתה לא מקבל כלום. זה התנאי, זה הכלי שבו אתה מגלה את הבורא.

אז לְמה צריך חיסרון, אם אתה לא מקבל כלום?

כי על ידי זה אתה מגיע הלאה. אני צריך ללכת, נניח ללמוד באוניברסיטה? אני רוצה מיד להיות איזה מנהל. אומרים לי, לא. כדי להיות מנהל אתה צריך ללמוד עשר שנים. תעשה קורסים כאלה וכאלה, אוניברסיטה כזאת וכזאת, תבוא. אז אני הולך ללמוד. אני לא חושב שאני אלמד כל החיים, אני לומד כדי להרוויח. תמיד זה כך.

אתמול היינו צריכים להיות בחיסרון של ביטחון ושמחה. היום צריך להיות בחיסרון של אהבת חברים, מחר של ערבות, מחרתיים של סבלנות. כל יום יש לי איזה חיסרון אחר שאני צריך איכשהו לקבל.

כן.

מה זה אומר שאני מייצר עכשיו חיסרון אחד, ייחודי, שרק זה חסר לי?

אתה מרוכז על זה. אתה מרוכז על החיסרון לאהבת חברים. אין לי, איך אני משיג?

חוץ מזה שאין לי ואיך אני משיג, מאיפה מביאים עוד? חיסרון בנוי מטעמים, מעוד דברים.

מזה שאתה מפרסם לאחרים שזה מאוד חשוב. מזה שאין לך חיסרון לאהבת חברים, ואין לך אהבת חברים, ואתה משחק כלפי האחרים שזה דבר חשוב ושיש לך.

כשיש אהבת חברים, מה קורה בין החברים?

כשיש אהבת חברים, אז הם מתחברים יחד בחסרונות שלהם. ואז מתוך עשרה הופכים להיות למהות אחת, לעשר ספירות. לא יכול להיות, "עשר ולא תשע ולא אחד עשרה", רק עשר, מפני שכולם חייבים להיות מחוברים.

ואז הם הופכים להיות למהות חדשה שנקראת "אחד". זה כבר כלי, ואזה, לקבלת האור, לקבלת גילוי הבורא. כי ה"אחד" שאתם משיגים, זו כבר מהות מיוחדת שלא נמצאת בעולם שלנו בכלום. זו אותה התכונה שנקראת "אחד".

"אחד" זה "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד". "אחד" זה לא סתם שהוא אחד, או מספר 1 או סך הכול אחד. זה יתגלה.

חיסרון לאהבת חברים זה תוצר של העשירייה או זה דבר אישי שכל אחד מביא? זה דבר משותף?

לא, זה דבר אישי שכל אחד צריך לעורר באחרים, ובמידה שהוא מעורר את זה באחרים גם הוא מקבל את זה. אי אפשר שאדם יתרשם מזה ויקבל את זה אם לא פועל כלפי האחרים, כי זה כבר שייך לתופעה אינטגרלית כללית, כוללת.

אז מה הבדיקה, האם אני מצליח לעורר אהבת חברים? איך אני מזהה אם אני מצליח לעורר בהם אהבת חברים?

לפי איך שאתה מתעורר לזה.

למה לי מאה מיליון דולר? אני יודע שאני בחיים לא אקבל.

קח משהו אחר, יש לך משהו אחר בחיים?

לא יכול להיות שאתה נמצא סתם. זאת אומרת, עברת באמצע כל מיני מצבים והכול, ובכל זאת אתה כאן. זאת אומרת יש לך איזו מטרה רצינית, אתה משקיע יומיום, אז אל תגיד שלא. עכשיו אתה שואל, בשביל מה לי אהבת חברים? עכשיו אומרים לך, כל יום אומרים לך אותו דבר, רק אתה לא שומע, פתאום אתה מתחיל לשמוע, "לא ידעתי שכל כך יקר אני צריך לשלם. כדי להגיע למאה מיליון דולר, אני צריך לאהוב חברים". אז מה לעשות? עושים חשבון.

לכן אנחנו מקבלים את ההתרשמות הזאת לאט לאט כדי לא לברוח. עוד קצת ועוד קצת, וכולם חושבים מסביבך איך להשיג את אהבת חברים, כי כולם רוצים את המאה מיליון דולר. ואז לאט לאט אתה מקבל תמיכה, סביבה. ועכשיו אומרים לך "לא, לא נורא, אהבת חברים לא צריכה לבוא בזה שאתה חותך לעצמך את הראש. לא, אתה לא צריך להרוג את עצמך. אתה צריך סך הכול צריך להזמין מאור המחזיר למוטב. ואז אתה מתחיל להרגיש, "זה יבוא אליי. זה לא שאני אעשה משהו. אני בעצמי לא יכול לעשות כלום".

אם אומרים לך, תעשה, תרים מאה קילו. אתה לא יכול. אבל אם אומרים לך, תעשה איזו פעולה קטנה ועל ידי זה יבוא כוח וירים את המאה קילו האלה, זה בסדר. נניח תחלץ על הכפתור במנוף והוא יעלה את המאה קילו האלה, אז זה בסדר, ללחוץ על הכפתור זה אפשר. עכשיו אני רק בודק איך אני מגיע לכפתור.

וזה באמת ככה, זו עבודה קלה מאוד להיות למעלה מהטבע, כי את זה האור עושה. אצלו אין בעיה. הבעיה שלי היא רק לעורר אותו. ולעורר אותו אני יכול רק במידה שאני משתוקק להיות דומה לו. ודומה לו אני יכול להיות רק אם אני מתחבר עם החברים בצורה פיזית, פשוטה, אגואיסטית, מסריחה. אבל אם אני עושה את זה בכל זאת, אני מפעיל את המנוף והוא מתחיל לעלות, הוא מתחיל לעשות את העבודה.

ומתרגלים ושומעים, ושומעים קצת יותר, קודם לא שמענו. זה בכוונה, זה ממש מנגנון הגנתי בנו שאנחנו לא שומעים. אם היית שומע מלכתחילה שהגעת לכאן שאתה חייב לעזוב את כל האגו שלך ורק באהבת הזולת להיות, מי היה מסכים, מי צריך? לכן כמו שאומר הרמב"ם, שלילדים, לקטנים, לנשים, מגלים את הרז הזה לאט לאט^[1] עד שיהיו מוכנים לקבל את זה.

אבל עכשיו אנחנו כבר מאורגנים היטב, מוכנים במשהו יותר לסבול, לשמוע. ושוב אני אומר, הסבל הוא רק על הפעולה הגשמית, והתופעה היא רוחנית, והתוצאה היא רוחנית שמגיעה לנו מהכוח העליון. לכן צריכים לחלק, "לא עליך העבודה לגמור"^[2], אתה צריך לעשות חצי, מחצית השקל, רק לבקש, רק לרצות בפעולה הגשמית שכך תתבצע הפעולה הרוחנית. זהו, זה אפשרי, התארגנות. ואנחנו, אנחנו מתקרבים לזה, ועושים הכנה לכל האנושות.

המצב הזה, הכלי הזה של אהבת חברים, הוא כאילו לא קיים בעולם הזה. למה רב"ש קרא דווקא כלי הזה "אהבת חברים"?

זה לא הוא קרא לזה כך. מה אתה חושב, אברהם לא קרא לזה כך? "חבר" זה נקרא חיבור, מישהו שהולך יחד איתי להתחבר בסופו של דבר כדי להגיע לאהבת ה', אז הוא נקרא חבר שלי. חיבור, זהו. ואז העבודה שלנו נקראת חיבור, קבוצה, אהבת חברים.

זאת אומרת, השם הזה "אהבה" הוא בכלל לא שייך לעולם הזה, זה מה שהוא מתכוון.

נכון.

אז הוא מתכוון להשפעה?

לא, הוא מתכוון לאהבה. אתה אמרת נכון, שאהבה לא שייכת לעולם הזה. בעולם הזה אין אהבה, יש חשבון אגואיסטי, מה כדאי לי ומה לא.

אז מה זה לאהוב חבר?

לאהוב באמת זה נקרא למעלה מהרצון, למעלה מהשנאה, מהדחייה. אם אני מפתח כזה רצון, כזה יחס לזולת מעל הדחייה זה נקרא "אהבה". "על כל פשעים תכסה אהבה",^[3] רק בצורה כזאת. אין אחרת, לא יכול להיות. מי שלא שונא מישהו הוא לא אוהב אותו, הוא לא יכול להגיע לאהבה אליו. תראה את התלמידים של רבי שמעון, כדי להגיע לאהבה היו מוכנים לשרוף זה את זה. אז שמתגברים על השנאה כזאת מגלים אהבה. אתה יכול לשבת עם החבר, היום להתחבק עימו, הכול בסדר גמור, איזה חמוד הוא. תתחילו להתקרב לאהבה, אתם תראו איך שאתם תגיעו לשנאה, ואיזו שנאה, שאתה לא מסוגל לסבול אותו, אתה לא יכול להסתכל עליו, זה משהו נורא.

הוא מתאר שצריך לבוא לאהבת ה' בכל לב ונפש, האם זה המצב שצריכים להגיע גם בעשירייה?

כן, ודאי. לא רק בעשירייה, בסופו של דבר עם כל העולם, כי הם כולם חלקי הכלי שלך, הנשמה שלך. אתה רופא, האם אתה יכול להיות, חס ושלום, בלי יד, בלי רגל, האם זה גוף שלם? כך אתה תרגיש, שכל אחד חסר בכלי הזה. אם אתה רוצה לגלות את הבורא, אז מה היא מידת גילוי הבורא? כמה שאתה מחבר את העוד ועוד חלקי הנשמה לתוך המנגנון האחיד.

איך אפשר להסביר לחבר מה זה אהבת חברים?

תראה לו את זה. לא צריך להסביר.

במה?

בזה שאתה מוכן לעשות בשבילו הכול. תראה לו את זה, תראה לו עד כמה שאתה רוצה רוחניות, כמה שאתה רוצה ללמוד, כי בזה אתה עוזר לו.

איך אנחנו, הקבוצה הגדולה, יכולים להביע אהבה כלפי העשירייה התורנית?

איך אנחנו צריכים להביע אהבה כלפי העשירייה התורנית? קודם כל שאנחנו נמצאים בחיבור ומוכנים לקבל מהם התפעלות. שאנחנו יודעים מה זה חיבור ויודעים מה זו אהבה, ולכן הם צריכים להשתדל מאוד מאוד כדי להביא לנו התרשמות של אהבה בדרגה עוד יותר גבוהה. הם לא יכולים למכור לנו משהו ככה סתם. הם חייבים להיות משוחררים מאוד וצריכים לדאוג, צריכים לחפש.

סך הכול הם צריכים להשתוקק לעזרת ה'. הם צריכים להגיע למצב ש"מה אנחנו יכולים לתת? שום דבר. מי אנחנו? אנחנו יכולים להיות המעבר. הבורא הוא האהבה ואנחנו המעבר. אז אנחנו מתחברים כדי להיות כצינור וכל היתר זה עבודת ה', שהוא יעשה. אז אנחנו הצינור, דרכנו שיעבור כל האור אין סוף הזה, כל מה שצריך להיות, אור האהבה ישפיע לקבוצה הגדולה, ואנחנו רק נרגיש איך שזה עובר. נשאל אותם "חברים, איך אתם מרגישים את האספקה שלנו?" וזהו.

ממש בצורה כזאת, אני אומר לך, זה מורגש מאוד איך שזה עובד. גם מלמעלה איך שזה עובר דרכם, ואיך שזה עובר אלינו, ואיך אנחנו מתפעלים מזה ואיך הכול מתחבר, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא".^[4] כי מה שהם מממשים, הם מממשים תורה, אנחנו נקראים "ישראל", שאנחנו משתוקקים לישר א-ל, והבורא הוא בעצם עושה את העבודה. לפי הציור שציירתי קודם, לכן הכול כאן קונקרטי ומאוד ברור.

נתקדם, ותהיה עוד קבוצה תורנית, ועוד קבוצה תורנית, זה ייכנס. אין ברירה, אלה השלבים שאנחנו חייבים עכשיו לעבור. לפנינו אחר כך חנוכה, פורים, פסח, שלבים טובים.

יש תחושה שפעם ראשונה אחרי הרבה שנים, לא חשוב מה אומרים, אנחנו מרגישים את המילים, כאילו אנחנו מתחילים להרגיש את מה שאתה אומר ומתחילים להרגיש את מה שכתוב. איך שומרים על זה?

אתם לא צריכים לשמור.

מחר נגמרת התורנות שלנו.

אז מה? חס ושלום, אנחנו לא רוצים לעצור שום רגע. מה אתה קפאוסט? אתה רוצה לעצור את הרגע? לא. מי שעוצר את הרגע הוא מת. אנחנו רוצים לעבור לרגע הבא, כל פעם יותר ויותר ויותר. תבוא קבוצה חדשה, עם תורנות חדשה, עם משימה חדשה. מה המשימה הבאה?

ערבות.

ערבות. אחר כך סבלנות, וכך אנחנו כל פעם נעבוד על עוד הבחן ועוד הבחן בעבודה שלנו. לא לשמור, אלא תשכח. אנחנו תמיד פועלים כנגד האור, מה שהאור משפיע זה יישאר גם ככה. לא צריכים לעצור את הרגע אפילו לרגע.

איך להתייחס לזה שחברה אומרת, שהיא דווקא רוצה עימות? שהיא בכוונה עושה משהו שלילי כדי ליצור עימות.

איך זה יכול להיות? באף מקום זה לא כתוב. אלא כתוב שתמיד צריכים להשתוקק לחיובי, לחיבור, לאהבה וכנגד זה ודאי שאנחנו נעורר את הכוחות השליליים. אבל זה לא שאנחנו מעוררים אותם, הם מתעוררים כדי להראות לנו שאנחנו עוד לא הגענו לתיקון.

 "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה.

הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה."

(זוהר לעם, "אחרי מות")

אבל זה בתנאי שהם מלכתחילה הולכים לחיבור, אז מגלים באמצע את השנאה. מדלגים על השנאה, שוב מגיעים לחיבור בזה שמקבלים מאור המחזיר למוטב בזמן הלימוד, וכך מתקדמים. אבל אף פעם אנחנו לא נכנסים לשום יחס, מחשבה, פעולה שהיא גורמת לפירוד ולריחוק בינינו, אף פעם.

זה לא עניין שלנו, זה עניין של המדרגות. הבורא רוצה לעורר בנו כל מיני חיכוכים, שיעורר. זו עבודה שלו, הוא אומר "בראתי יצר הרע" כל רגע ורגע. זו עבודה שלו.

העבודה שלנו להשתוקק לתיקון בלבד. ולכן לא לעורר שום דבר, שום בירור, שום בקורת, כלום. זה יבוא מתוך הנטייה לחיבור.

יוצא בסוף שהתוצאה של כל פעולה של עשירייה, גם הפעולה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו, שהתוצאה החיובית היא, הייאוש מהכוחות העצמיים.

אנחנו לא יודעים את זה. אני לא רוצה לשמוע על ייאוש.

זה ייאוש טוב, לא ייאוש רע.

לא חשוב. אני לא שם לפני שום דבר שלילי. כי אם אצלי זה מורגש כשלילי, אז אני כבר עכשיו נכנס לייאוש.

זה מה שרציתי לשאול, איך העשירייה באמת יכולה לא להגיע למצב שאתה אומר.

אנחנו לא חושבים על זה בכלל.

פשוט לא לשים לב לזה?

לא, אני לא חושב על זה. אני חושב על המטרה, אני חושב על העולם הנאור, האינסופי שאני נמצא בו. אני רואה מסוף העולם ועד סופו, שאני כולי, כולי כך ממש. למה אני צריך לחשוב על ייאוש. נכון שדרך הייאוש מגיעים לצעקה, וזה בכל מדרגה דרך אגב, זה לא רק שאי פעם זה קורה. אבל למה אני צריך לחשוב על זה? אז מדלגים על זה, זאת אומרת, קופצים מעל זה.

על ידי קריאת ספרים לאורך זמן אנחנו מייצרים איזו מין קרקע, ואחרי זמן מהקרקע מתחילים לצמוח דברים, לעלות דברים, וזה מתחיל לייצר את אותה הרגשת אהבה. איך אפשר להגיע לדרגה הבאה, האם דרך ביטול?

בהתקדמות יש תמיד ביטול כלפי המצב היותר עליון. אבל שלא משתיק אותי, אלא אני צריך להוסיף כוחות. אני לא יודע על איזה הבחן הוא בדיוק שואל.

כשאנחנו נמצאים במצב של אהבה, זה כאילו נותן לנו איזו רגיעה, זה מכבה את החיסרון, את אותו מצב אהבה, הוא כאילו מרגיע אותנו. אז איך אני יכול להגיע ללב החברים, על ידי זה שהם מושכים אותי למטה שוב ושוב, ואז החשיבות שלהם גדלה בעיני, וככה להגיע לדרגת האהבה הבאה?

אנחנו כולם גלגלי שיניים ואנחנו צריכים להיכנס בינינו לקשר. זה כמו באוטו, יש גיר ויש גלגלי שיניים והם צריכים להיכנס לקשר, אז הם מסתובבים יחד ואז מהמנוע עובר הסיבוב לגלגלים, כך אנחנו. אנחנו צריכים להיכנס לקשר בינינו, זה לזה צריך למסור, וזה לזה צריכים למסור תנועה (ראו שרטוט מס' 2).

כשאנחנו מתחילים להתקרב יש כאן בעיה. מה הבעיה? אני מזהה שאם אני מסתובב לכיוון אחד, החבר שלי מסתובב לכיוון ההפוך, כך זה גלגלי שיניים. ונראה לי, איך אנחנו יכולים להגיע להשתוות? אנחנו לא יכולים, תמיד אנחנו כאילו נכנסים, עד שאנחנו מתחברים, בגשמיות אנחנו רואים שזה כך- זו לא בעיה, אבל ברוחניות, עד שאנחנו מתחברים ואז אנחנו רואים שבקשר בינינו, שנוצר רק עכשיו, אנחנו משיגים את השלמות. לפני זה, רגע לפני זה חשבנו שזו תהום ולא יכול להיות קשר.

[1] "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק י', ט')

[2] "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות, ב', כ"א)

[3] "ועל כל פשעים, תכסה אהבה" (משלי י', י"ב)

[4] "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)

שרטוט מס' 2

אז העבודה שלנו כאן צריכה להיות רק בתמיכה מהחברה, מהלימוד, מהצרות שהעולם עובר כי אין לו ברירה, עד שנעשים בעלי ניסיון לחבר עוד גלגל שיניים ועוד גלגל שיניים, ככה עד שאנחנו מגיעים. אבל כשאנחנו מגיעים לעשירייה, אז אנחנו כבר מבינים בדיוק, כי זה פרצוף שלם, עשר ספירות, אז אנחנו מבינים איך שזה בנוי, ומאז אנחנו מתחילים כבר לעבוד עם המבנה הזה בעצמו, אור ישר, אור חוזר, ה-ו-י-ה, טנת"א וכן הלאה. כל הבעיה היא להגיע למבנה הראשון. במבנה הראשון, בעשר ספירות האלה כבר יש לנו את כל צורת העולם. אמנם יחסית, לפי מידה, לפי קנה מידה, אבל בכל זאת.

כתוב פה "וכשיגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'." מה זה אומר?

זה אומר שאז תזכה. אבל להסביר את זה אני לא יודע, כי את זה מקבלים מלמעלה, את מי לאהוב, איך לאהוב, מה זה נקרא אהבה. זו דרגה אחרת לגמרי, כי חבר אני מבין לפי שנאה וגם לפי אהבה, יש כאן איזה יחסים. ואפילו אם היחסים האלה רוחניים, הם בכל זאת מתבססים על איזו הרגשה גשמית.

אבל גם עם הבורא יכול להיות יחסים, שנאה, אהבה וכו'.

יש לך את מי לשנוא? מה שאתה מדמיין, שזה הגורל שלך? אנחנו נצטרך לגלות. זה צריך להיות לפנינו כמטרה. אבל לאהבת הבורא לאט לאט אנחנו מתחילים לבנות כלי במידה שמתעסקים עם החברים. האמת זה נבנה לאט לאט, כבר מתגלה בזה שמגיעים לעשירייה מתחילים לגלות יחס לבורא, ממש יחס.

האם אפשר להגדיר את המצב שלמעשה אנחנו בתרגולת, כמו לאלף את הבהמה? והתרגולת היא להיכנס להיות בקשר, כמו פסנתרן שמתאמן כל יום עד שהוא יגיע לרמה הזאת. כך אנחנו מתרגלים את החיבור, ומתוך שלא לשמה נגיע לשמה, כלומר, שנקבל את המאור המחזיר למוטב, אולי נרגיש את האהבה.

אתם יכולים לתת הרבה מאוד כאלה דרכים. בואו נחבר את העשיריות. העבודה הנכונה להיום היא, לחזק את העשירייה התורנית ב"ואהבת לרעך כמוך", שהיא תשפיע עלינו את חשיבות האהבה. שאנחנו בסוף היום נקבל מהם את המסר הזה ונרגיש שבאמת זה פעל, עשה בנו משהו. זה החשוב ביותר.

שיעור 3    19.10.16

"כבוד היקר לי. .. נ"י לנצחיות.

קבלתי דבריך בלב מלא געגועים, כי תסתיר עצמך ממני, עכ"פ יש לך לדבר עמי מפי הכתב.

ומה שכתבת שתודיעני גלות מצרים אתמהא, "זיל קרי בי רב הוא". "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", אז "וידע אלקים" עש"ה. ואם לא יהיה ידיעת השי"ת בגלות, אי אפשר לגאולה, וידיעת הגלות עצמו היא סבת הגאולה, ואיך תאמר להודיעני בשעת הגאולה?

והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו.

וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ. ולמה לא הוספתם בעבודה זו כלל?

ומלבד מהסגולה הגדולה הטמונה בזה, שאין לי לפרשו. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים. וכבר הארכתי בזה בכל מכתבי לחברים.

גם בקשתי שכל אחד ואחד, יראה מכתבו לרעהו, וכן תעשה גם אתה, ובחנוני נא מהיום, להבין ולשמוע אותי, על כל פנים במה שבידכם לעשות, כי אז "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב".

ול... תאמר שיעשה חשבון בעצמו. ומה היה חסר לו, אם היה בא עמי בחליפת דברים, ולמה יסתיר עצמו ממני, ואבקשו מאד שיתאמץ לראות מעלות החברים, ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתקשר באהבה אמיתית יחד, עד - "ועל כל פשעים תכסה אהבה". ויתבונן להשכיל בכל המכתבים שאני שולח לחברים "ולחם עצלות לא יאכל עוד".

איה המה הר'. .. והר'. .., לא שמעתי מהם שמץ דבר עד היום. ואמור להם, שעל כל פנים יחזיקו בשמלות רעיהם, ויתבוננו כל צרכם במכתבים שלהם, ולא ישכחו, כי השאלה הראשונה היא: "ציפית לישועה". ואם המה מצפים לישועה, היתכן שיאמרו, עבודה כזאת יסתגלו להם חפץ ה'. ואם הייתי צריך להציל את החיים של אחד מהם, מבני החברים, ודאי הייתי עמל ויגע יותר מכם. ומכל שכן חיי המלך כביכול. לפיכך הרבו מוהר ומתן למלכו של עולם, ואז תזכו בבת המלך ותשועת ה' כהרף עין.

 (בעל הסולם, אגרת י"ג, כתבי בעל הסולם)

המכתב מאוד חזק, רואים שכתב אותו מצער גדול, הוא מצפה מתלמידיו שיהיו קצת יותר פעילים, שיכתבו יותר, שיתעסקו יותר, שיתחברו ביניהם יותר. מצד אחד. ומצד שני, למרות שיש להם הרבה מאוד טענות, אבל בסך הכול "על כל פשעים תכסה אהבה", ויכול באמת על ידי זה כל אחד ואחד וכולם יחד לכסות את כל הבעיות ולהגיע לכל מה שצריכים, מה שרוצים. אבל הם לא כל כך עוסקים בזה כנראה, ועל זה בוכה בעל הסולם וכותב את האיגרת הזאת המרה. כל הבעיה היא שהם שכחו עיקרון אחד, ומתלוננים על כל מיני בעיות קטנות, מה לעשות, ואנחנו לא מבינים איך משיגים אמונה, ביטחון, סבלנות, התעוררות, התרשמות הדדית וכולי. בסך הכול אהבת חברים, זה מה שחסר ונותן פתרון להכול. אין פחות ואין יותר, אלא רק עיקרון אחד, פעולה אחת, שאם אנחנו לוחצים לכיוון הזה הכול נפתר.

הוא כותב בסוף, "לא שמעתי מהם שמץ דבר עד היום. ואמור להם, שעל כל פנים יחזיקו בשמלות רעיהם". מה זה המצב הזה?

ישנם אנשים שבכלל מתנתקים, גם לא כותבים לו, בעל הסולם הרי נמצא בחו"ל וכותב להם מוורשה. זה היה דבר מיוחד, הוא נסע לוורשה, הבעיה היא שזה היה דבר מאוד מעניין, רב"ש סיפר לי על זה. הוא הגיע עם אבא שלו, עם בעל הסולם בשנת 1922 לארץ ישראל, ואחרי שלוש שנים בעל הסולם החליט שהוא נוסע לפולניה, למרות ששם ממש לחצו עליו ועשו עליו חרם והוא היה צריך לברוח משם בשנת 21, לא הייתה ברירה והוא יצא לבד לארץ ישראל, אפילו בלי המשפחה, רק עם בנו הגדול שזה רב"ש. ואחר כך הגיעה המשפחה עם כל הילדים.

ואז כשהוא ראה מה קורה בארץ ישראל, הוא ראה שכאן המצב הוא לא כמו שהוא ציפה שיהיה, הוא חשב להיות בירושלים, וכותב שם שפגש את המקובלים בירושלים שחשב שהם כאלה גדולים, [וגילה] שהם רק לומדים מבלי להשיג שום דבר ולא מבינים מה זו השגה. ואצל היתר הוא ראה שהם לומדים כרגיל, גמרא לפי הדפים, כמה שיותר כל אחד יודע מה כתוב בדף, זה נקרא אצלם הבנה והשגה ולא יותר, זה לימוד תורה. אצלנו זה נקרא לימוד חכמה ולא תורה.

ואז הוא שמע על מהפכה מתקרבת גם בפולניה, ברוסיה הייתה מהפכה ב-1917 וזה ב- 1925, עברו שנים, בפולניה היו גם מהומות, ובקיצור נעשה שינוי גדול. ובעל הסולם הרי רצה לקדם כמה שאפשר יותר מהר את התיקון, אז הוא נסע לשם כדי לעורר דווקא את הפולנים, ליהודים הוא כבר ידע שאי אפשר לגשת, אבל לעורר אולי פולנים לחיבור, לאהבת הזולת. כי כל המהפכה הזאת כמו ברוסיה, התרחשה גם בפולניה, כזאת סוציאליסטית, כולנו יחד וכולי.

ודאי שאי אפשר לתאר בכלל, איך אדם יהודי, עם הלבוש שלו, עם הצורה שלו, נכנס בין הפולנים למשוך אותם לכיוון סוציאליסטי, זו מדינה כל כך קתולית אדוקה. ולכן חזר כמו שנסע. אולי עשה כמה תיקונים, את זה אני לא יודע, על מה שאני חושב אני לא מדבר, אבל אני רוצה להגיד שהדוגמה הזאת בכל זאת צריכה להאיר לנו. אדם שנמצא ברום המעלות הרוחניות, לא מפספס שום הזדמנות גשמית איך לממש תיקון בעולם הזה דווקא, ובין אנשים שרחוקים מאוד מחכמת הקבלה, מאהבת הזולת. אבל במקצת אולי אפשר להשפיע להם במשהו, הוא כבר יצא מגדרו ונסע לשם כדי אולי לעורר אותם במשהו. סיכן את חייו. ככה זה. זו דוגמה מאוד חזקה מהחיים שלו.

אני פשוט מנסה להבין את המצב הזה של "יחזיקו בשמלות רעיהם". זאת אומרת, חבר שלא מסוגל עכשיו לעסוק באהבת חברים, מה הוא אמור לעשות?

הוא צריך להחזיק באחרים. הוא צריך להיות כמו חולה שסומך על אחרים. נניח יש חס ושלום חום לאדם, משהו רציני, איזו שפעת חריפה, אז הוא שוכב במיטה ולא יכול לעשות כלום. מה הוא חייב לעשות? רק לסמוך את עצמו על אחרים. הוא בעצמו לא [יכול לעשות כלום]. אנחנו מדברים על מת או על חי, ומה שבאמצע, חולה, הוא חייב עזרה.

אני גדלתי בסביבה של אנשים שלא הייתה להם שום פתיחות כלפי הדבר הזה שנקרא "הבורא". אני לא זוכר דבר כזה אי פעם כשגדלתי. וגם כשהלכתי לכל מיני בתי כנסת וניסיתי כאילו להתחבר לתהליך הזה, לא כל כך הצלחתי באופן רגשי. פה הוא מדבר על "האם ציפית לישועה". אני רוצה להבין מה זה בשבילי לצפות לישועה? אני רואה אהבת חברים כדבר שאני כן יכול להתייחס אליו, אבל מה זה נקרא "לצפות לישועה" מהבורא?

"לצפות לישועה" זה נקרא שאנחנו רוצים להתעלות מעל הרצון לקבל האגואיסטי שלנו על ידי המאור המחזיר למוטב, אם הוא משפיע על הרצון שלנו הוא מוריד ממנו, מהרצון הזה, לבוש שק, לבוש רע, אגואיסטי, כוונה על מנת לקבל, שאנחנו בגללה, בעקבותיה סגורים בתוך הראייה הקצרה שלנו ומגלים רק את הגשמיות הזאת, העולם הזה המדומה, הוא לא אמיתי, הוא רק מתואר בנו בתוך האגו שלנו. וברגע שאנחנו על ידי אור הישועה, המאור המחזיר למוטב, מחליפים את הלבוש שעל הרצון לקבל שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, הכוונה משתנה מאהבה עצמית לאהבת הזולת, ואני עם כל הרצונות שלי פועל לאהבת הזולת, אז בזה אני מתחיל להשיג בזולת, ששם אלה החיים האמיתיים שלי, שכל הכלים של הזולת הם הנשמה שלי.

ואז אני מתחיל לחיות בהם, ברצון הפנימי שלהם, אפילו שהם לא מגלים שום דבר, אבל אני מגלה כלפיהם. וזה נקרא "ישועה". ואז בתוך הכלי הזה הכללי שנקרא הרצונות הזרים האלה, שהיו לי זרים ועכשיו הם כולם מחוברים על ידי, הם בעצמם לא יודעים את זה, אני כן מחבר אותם יחד ואני כן נמצא בהם, ברצונות שלהם, ואז ברצונות המחוברים שלהם אני מגלה את הבורא, אור שממלא אותם הרצונות. המצב הזה שהגעתי אליו, נקרא "ישועה".

אבל אמרנו קודם, אני שמעתי בכל אופן, שנאמר שבאופן טבעי אין לנו שום רצון לאהבת הזולת. זאת אומרת הדבר שאנחנו צריכים זה לתרגל בכל מיני אופנים, שהם לאו דווקא לפי הרצון הטבעי שלנו.

הרצון הטבעי שלנו, הוא אהבה עצמית. אין לנו שום אפשרות לאהבת הזולת, שום קשר, שום יחס, שום רצון, שום דחף. חס ושלום, אני שונא את זה, אני לא רוצה, איזו אהבת הזולת? אצלי אין בראש ואין בלב אף אחד. את הילדים שלי, זה כן. מפני שאני בהמה, לפי דרגת הבהמה שלי אני אוהב את הילדים, המשפחה שלי, הקרובים, ההורים, כמה כאלו אנשים. או אולי כמה אנשים שאני מתייחס אליהם איכשהו, כמו לקרובים מפני שאני תלוי בהם. בכולם אני תלוי, לכן אני אוהב. אם לא הייתי תלוי בילדים, זה לא שאני תלוי בהם שיעזרו במשהו, רגשית אני תלוי, אז לא הייתי מתייחס גם אליהם. הכול אגואיסטי.

אז למה קוראים לזה אהבת חברים?

אהבת חברים זה לא שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו לא אוהבים. כשאני נמצא עם הקבוצה, בתוך הקבוצה, אני אוהב אותם? לא אוהב. שונא? גם לא שונא, פשוט לא זה ולא זה. הם קיימים, כאילו לא קיימים.

בכל זאת, יש התפרצויות של גילוי הרע.

לאט לאט כשאנחנו לומדים את זה ונמצאים יחד, אז אנחנו מגלים יחסים מסוימים בינינו. בפרט שאנחנו קוראים מאמרים כמו האיגרת הזאת, אגרת י"ג, שמדובר על זה שבקשר בינינו אנחנו משיגים את כל הרוחניות, זאת אומרת את כל עולם אין סוף. שאני מתעלה מעל החיים האלה הבהמיים, הקצרים, הגשמיים, שאני רק סובל בהם, ותכל'ס אין לי בהם שום דבר, שאני יכול להתעלות עכשיו, לעלות לדרגה שאני ארגיש נצחיות, שלמות, הקיים במימד אחר.

עכשיו ממש, תוך רגע יכול להיות שזה ישתנה. איך? פועל איזה כוח שישנו בבריאה, נסתר, שנקרא המאור המחזיר למוטב. והוא כאילו מעלה אותי לרמה אחרת לגמרי של תפיסה, רגש, קיום. וכל הבהמה שלי היא נשארת למטה, כך שאני מסתכל עליה מהעולם העליון לעולם התחתון. אני מסתכל על הבהמה הזאת, בסדר, היא חיה, אני חייב לדאוג לה, כל עוד שהיא חיה. אבל אני בינתיים בנשמה שלי הולך ומתפתח במימד העליון.

זה נקרא "ישועה". ולזה אדם, כל אחד צריך להגיע במשך החיים שלו. ואם מישהו שומע, בטוח שיש לו הזדמנות. כל היתר תלוי בו, איך יממש את השיטה. אבל כל השיטה היא להגיע לנשמה.

אז היום אנחנו צריכים לצפות לישועה הזאת דרך אהבת חברים.

ודאי, נכון. והוא מספר לנו, שאהבת חברים זה העיקר. לכן אנחנו דורשים מהעשירייה הזאת שעכשיו נמצאת בתורנות, שהם יספקו לנו אהבת חברים. ואנחנו כבר באהבת חברים נגיע לישועה. יפה, יש לנו מה לדרוש מהם.

בעל הסולם כותב לתלמידים שהם מתרשלים. האם גם אנחנו כמו שאתה רואה אותנו מתרשלים?

איך שאתם חושבים. הם מתרשלים אפילו בזה שלא כותבים לו. הוא נמצא כמה זמן בחו"ל, והתלמיד לא כותב. זה מאוד נהוג, אז היה עוד יותר נהוג מהיום. היום זה קל, תוך שנייה הוא מקבל את המכתב שלך באימייל. אבל אז לקח כמה שבועות עד שזה הגיע למורה והוא כותב לך בחזרה.

אני קיבלתי, יש לי אגרות שכתב רב"ש מחו"ל. כי כשהוא כתב, הוא כתב תמיד עם קופי והקופי נשאר אצלו כדי שידע מה לענות אחר כך אם ישנן שאלות. וכך היה נהוג תמיד בין התלמידים למורה שלהם, אם הוא לא נמצא במקום, אז להתכתב. אז זה היה חלק מהלימוד, כי הלימוד היה מדי פעם אפילו שהוא היה בארץ ישראל.

 אני שואל על המאמצים להגיע לאהבת החברים. מה זה הרשלנות?

רשלנות בזה שהם לא חושבים שזה העיקר.

 ואנחנו חושבים ש אהבת חברים זה העיקר?

אם היא מגיעה לאהבת ה', ואהבת ה' זו פסגת ההתפתחות שלנו, אז מה יכול להיות יותר? ואני לא יכול בלי האמצעי הזה אהבת חברים להגיע לזה, כי אני חייב להרכיב את נשמת אדם הראשון מצד הכלים.

אנחנו בסך הכול צריכים לצייר לעצמנו את הכלי הזה לקבלת האור, והכלי הזה בינתיים, כמו שמוצאים הארכיאולוגים בכל מיני חפירות, הוא כלי מנופץ, מחולק, שבור, ואז הם מתחילים להרכיב אותו מכל החלקים, להדביק את הואזה הזאת, "כלי" (שרטוט מס' 1).

מה לעשות? ברגע שאתה מחבר אותו אפילו במקצת, כי ברוחניות אתה לא צריך את כל הכלי, אלא אפילו שעשית קצת, עשית כזה כלי קטן, זה כבר עשר ספירות. אם יש עשר ספירות אתה כבר אתה יכול להרגיש את האור שבא וממלא אותו. מה אחר כך? אחר כך זה נעשה כלי יותר גדול, ואחר כך כלי עוד יותר גדול. אלה 125 המדרגות, 1, 2 וכן הלאה עד שאתה מגיע לכלי כולו שזה 125.

אבל כבר יש הכול, כי המידה משתנה, קנה המידה. אז יש לך קצת, ויותר ויותר. כמו עוּבר, כבר יש לו כל מה שיש לאדם גדול, רק בצורה קטנה. אפילו בטיפת זרע יש לך הכול, אתה יכול לחקור ולדעת ואפילו לצייר אולי, עכשיו אנחנו עוד לא יכולים, אבל לצייר את הצורה העתידה. כי יש הכול בטיפת זרע, חסר רק להוסיף אנרגיה, חומר שהוא יתגשם. אותו המידע שיש בטיפה, שם זה מידע, שהוא יתגשם. חוץ מזה שום דבר.

לכן עשירייה זה העיקר, אין יותר. ואם אתה משיג בעשירייה אפילו הקטנה שלך, את החיבור, ומשיג שם נגיד אור הנפש, עוּבר זה נפש, אז אתה כבר מתחיל להרגיש שם את כל התופעות, רק בבחינת נפש קטנה, אבל אחר כך זה רוח, נשמה, חיה, יחידה. 

שרטוט מס' 1

 מה ההבדל בין אהבת חברים שאתה מסביר לבין מה שאנחנו קולטים. כי אם אני אשאל פה את החברים אני בטוח שכולם משוכנעים שמהבוקר עד הלילה הם מתעסקים רק באהבת חברים. זה כאילו אותן מילים אבל נראה שאתה מדבר על משהו מסוים ואנחנו אחר כך במהלך היום מממשים אולי משהו קצת אחר.

יש כלי, ובו עשרה חלקים (ראו שרטוט מס' 2). איך יכול להיות קשר בינינו? אתה לא מתחבר רק עם מישהו אחד. אתה צריך להשפיע דרכו, ולהתחבר עם כולם. תנסה להרגיש שאתה משפיע לכולם. ועוד, שכל אחד מהם משפיע לאחרים, וכולם חוזרים אליך. ואתם הופכים להיות מעגל שאתה התחלת, ומקבל מהם חזרה את התגובה. וכך כל אחד מהם, עד שנעשה כלי שלם.

אהבת חברים זה נקרא "התכללות". במה אני מתכלל מהחבר? ברצון. מה רוצה החבר אם הוא חבר שלי? להגיע להשפעה. מה אני צריך להשפיע לו אם כך, אם הוא רוצה השפעה? חשיבות ההשפעה, אהבה, תמיכה, גדלות ההשפעה, ביטחון, סבלנות, כל הדברים האלה. זאת אומרת אני צריך לתמוך במה שהוא רוצה. זה נקרא "אהבת חברים". מה זה נקרא אהבת ילדים, במה אתה אוהב את התינוק, את הילד? בזה שאתה מטפל בו, אתה מספק לו כל מה שהוא צריך כדי לגדול נכון.

אותו הדבר כלפי החברים. אז אני לא יודע מה אתה עושה. זה טוב שאתה מביא לו איזה פיתה עם חומוס, בקבוק בירה, שותים יחד, אבל כל אלה אמצעים חיצוניים. האם אתה בפנים מכוון לעזור לו בלממש את הייעוד שלו? את החלום שלו? אז נקרא שאתה חבר שלו. שאתה חבר שלו, לא הוא חבר שלך. אתה צריך לדאוג איך אתה תהיה חבר אליו. איך רב"ש אומר, אהבת חברים זה לא איך החברים אוהבים אותי, אלא איך שאני אוהב אותם, כמה שאני משקיע בהם. ממש כמו בילדים, כך אנחנו צריכים להשקיע.  

 אני מרגיש שאני אוהב אותם, אבל אני מרגיש שאיך שאני אוהב אותם זה לא מה שאתה מתכוון.

אני לא יודע מה זה נקרא אהבה אצלך.

מה שאמרת, אני מתכלל איתם, אני רוצה שיהיה להם.

אתה עושה את זה בפועל, שיהיה להם מה שהם רוצים?

אנחנו בעשירייה מנסים ליצור בינינו כזאת אווירה.

לא יודע, אולי סתם מדברים על כל מיני דברים שבזה אתה לא מעורר אותם להשגת המטרה. אני לא יודע. כדי שאני אשפיע לחבר צריך להיות חלק אחד שזה אני, וחלק שני שזה החבר (ראו שרטוט מס' 2), ואני צריך להרגיש עכשיו כל רצון של החבר, ולהעלות אותו בחזרה אלי, ולעבוד על הרצון של החבר כלפי הבורא, כדי לקבל מהבורא מה שהחבר צריך, ולהעביר לו את זה. זה נקרא "אהבה".

זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו", שאני בכלל לא עובד עם הרצון שלי, אני עובד עם החיסרון של החבר. ואז אני מקבל את החיסרון שלו, מעלה אותו לבורא, ואומר "תן לי כוח, תן לי מילוי שאני אמלא מה שהוא צריך." רק אז אני מקבל מהבורא. אף פעם אני לא מקבל לפי הבקשה שלי, כפי שאתם בדרך כלל מבקשים, אם כבר מבקשים, צועקים, "תן לי, תן לי, תן לי". אלא אם אתה מבקש "תן לי" מפני שהחבר רוצה, על זה אתה מקבל. אך ורק. זה נקרא "אהבה".

ואז כל אחד הוא העליון כלפי השני, וממלא אותו. ואף אחד לא יכול למלאות את עצמו, רק את הזולת. ולכן ערבות, לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלי. אם אני מתמלא, אני מתמלא רק מפני שאוהבים אותי. ועכשיו השאלה, איך אני אגרום לזה שיאהבו אותי? בזה שאני אוהב את אחרים. אז צריכה להיות ממני קודם כל, אהבה.    

שרטוט מס' 2

אתה תיארת קודם, מצב הכי בסיסי והכי אמיתי שיש. כל אחד יכול לאהוב רק את הסביבה הקרובה שלו, ויותר מזה, את הזולת הוא לא מסוגל לאהוב. ובכל זאת בעל הסולם כותב שצריך לעשות מאמצים. אני חושב שהשדה הכי טוב שיש זה השדה שיש בינינו כרגע בעשיריות, שאנחנו עובדים ומכינים ומתחככים יחד. אבל מכל עשירייה אני שומע שיש הפרעות עד כדי שנאה, ועד כדי מצבים וחילוקי דעות לא קלים. ועובדים וזהו, זה שדה טוב, יש הכרת הרע.

אבל עכשיו, איך מוצאים באמת את הדרך לעלות? רק "איש את רעהו יעזורו", אין לי יותר מה להגיד. ולהאמין שלא מקבלים יותר ממה שמסוגלים. אני לא יודע במה אפשר עוד. להקל ניתן רק בחיבור, רק בחיבור אפשר להקל על המצבים. וגם, זו לא הקלה אלא אתם מעבירים, כמו שרוצים להרים משהו כבד, כשכולם לוקחים אז מסוגלים. לא, אין כאן שום פטנט מיוחד. רק "איש את רעהו יעזורו", כאן צריכים ללמוד את הטכניקה הזו כמו שאתה אומר, האם יש כאן משהו.

"איש את רעהו יעזורו" זה נקרא שאם אני רוצה לעזור לחבר, כמו שכותב רב"ש, אם אדם מרגיש שאחרים חושבים עליו ודואגים לו, הוא מאבד את הרצון לקבל שלו. נעלם. אני פתאום לא דואג לעצמי. נעלמת לי הדאגה לעצמי, זה נקרא שנעלם האגו שלי. כי במה אני מרגיש את האגו? בדאגה לעצמי.

אז יוצא שאם אחרים מגלים שהם חושבים עלי, אני מרגיש את עצמי בלי דאגה לכלום. זאת אומרת הם נטרלו לי בזה את האגו, נעשו לי חיים קלים. בואו אנחנו נעשה כך כל אחד לאחרים. ובתוך העשירייה אנחנו נרגיש את עצמנו שאנחנו ממש נמצאים כבר למעלה מהאגו שלנו. קדימה, בואו תעשו תרגיל כזה. שוב, בתנאי שכל אחד חושב על השני. לפי מה שציירנו כאן, בציור הזה.

אבל ודאי שברגע שאתה מתחיל להשפיע לחבר שלך את ההשפעה הזאת, שאתה נמצא בהשפעה אליו, בשלב מספר 1, (ראו שרטוט מס' 3) כשאתה מתחיל להוריד אליו, ומתחיל להתכלל מהרצון שלו, אז הוא מפסיק להרגיש את הדאגה.

אתה בהכרח מנטרל לו את הדאגה. הוא לא יכול להגיד "לא, הוא דואג לי אבל אני בכל זאת לא בטוח אם הוא יעזור לי או לא", אין דבר כזה, אתה מנטרל לו בהכרח. כאן הוא לא יכול לעשות כלום, כי אתה, שפונה אליו, אתה מפעיל כוח, אתה מפעיל את הכוח העליון. אתה כבר נמצא בפעולת ההשפעה וזהו, היא מנטרלת את האהבה העצמית. אם אנשים חושבים אחד על השני, אף אחד מהם לא מרגיש אגו, לא מרגיש רצון לקבל, לא מרגיש דאגה, לא מרגיש כלום. שום דבר שלילי.

אז מה הטכניקה עכשיו?

זהו הטכניקה שאתה שואל. עשירייה שכולנו חושבים על כולם. שאני לא חושב על עצמי, אני חושב רק מחוצה לי. ובזה הפתרון. זה הפטנט. זו הטכניקה. 

שרטוט מס' 3

 וזה מאמץ לא קטן. זה מאמץ שצריך לעשות אותו.

אם אתה רואה שכולם עושים, זה קל מאוד. אתה לא יכול אחרת אפילו. אני נמצא בעשירייה, אם כולם חושבים על כולם ואנחנו מפרסמים את זה בינינו, אין יותר בעיה. אין.

צריך לעשות בעשירייה את הציור הקטן הזה שבצד כפול תשע, שאני כלפי כל אחד מהחברים?

 כן. מה זה ציור? זה בפנים. כך אני צריך להתייחס לכולם. אני רוצה להיות נוכח בכולם בזה שאני ממלא אותם. אני מביא להם רוחניות. אני משפיע עליהם. מה שהם רוצים אני מוכן. ואז זו דאגה, ודוגמה, הכול.

אמרת לדרוש מהעשירייה התורנית את אהבת החבר, איך אנחנו דורשים מהעשירייה התורנית אהבת חברים?

 אנחנו עכשיו אומרים להם, תיזהרו, אנחנו במשך היום חייבים להרגיש מכם ללא הפסק, כך, בצורה נחרצת וקבועה ומתגברת דאגה לאהבת חברים, שאתם מכוונים אלינו מה שאתם משיגים בקשר ביניכם. זאת אומרת, לא מספיק שאתם מטפלים שם כל אחד באחרים בתוך העשירייה, אלא כל העשירייה עושה את זה כדי להשפיע עלינו. ואז אנחנו נמצאים כאן בדרישה ובבירור ובביקורת על מה שאתם עושים. הם חייבים לייצב ביניהם כלי שלם שיהיו שם מאמצים הדדיים, שיהיו שם אורות שהם מקבלים, שבזה הם ממלאים זה את זה, ואז נעשה כלי אחד שלם, דרך הכלי הזה הם מקבלים את המאור המחזיר למוטב מהבורא, ואחר כך האור עצמו שמתלבש בהם, ומעבירים לנו את האור של האהבה. כן. אני רוצה לקבל את זה היום. מה אנחנו עושים? אנחנו עושים אותו דבר. כל אחד בעשירייה שלו. וכך זה בכל העולם.

בימים האחרונים, אנחנו, הקבוצה והכלי העולמי במאמץ מאוד מיוחד להשיג הרגשה של חיבור. ובאמת חברים מדברים, מעל כל הקשיים נוצרה הרגשה מאוד מיוחדת של חיבור. אנחנו יוצאים היום ומחר לפעולת ההפצה מאוד מיוחדת, "צעדת ירושלים" שבה יבקרו שלושים אלף מבקרים, שבה אנחנו נעשה מאות מעגלים ואנחנו נעגל באמת כמעט את כל ירושלים שם. איך אנחנו לוקחים את מה שהשגנו, המעט הזה ומעבירים את זה הלאה?

אצלנו בישראל זו בעיה שנעשית חמורה עוד ועוד כי אנחנו לא מחוברים. אתה רואה מה קורה עכשיו ביונסקו, מחר זה יהיה באו"ם. יבטלו אותנו. אנחנו נגיע לדה לגיטימציה של ישראל. זאת אומרת, פשוט יבטלו, שלא תהיה מדינה ויתחילו כך להתייחס, למחוק אותנו מכל הפגישות הבינלאומיות, בכל דבר עד שאתה לא תהיה קיים. יתחילו לעשות חרם על הסחורות, על הכול. זה קל מאוד היום בעולם כל כך מקושר לבטל מישהו. אין שום בעיה. מדינות גדולות לא יכולות לעמוד בזה. לכן עם ישראל חייב להבין שאם הוא לא מביא לעולם מה שהעולם צריך, אפילו אם הוא לא יודע, זה לא חשוב שהם לא יודעים, השנאה קודמת לכל, כמו שבעל הסולם כותב, אם אנחנו לא נביא לעולם את שיטת החיבור כמו שהעולם זקוק, צריך ממש, הוא יימצֵא לפני מלחמת עולם. אם אנחנו לא נביא את זה, אנחנו פשוט לא נוכל להמשיך להתקיים אפילו זמן סביר כאן במדינת ישראל או בארץ ישראל. לכן אנחנו חייבים חיבור.

וזה כתוב בתורה שלנו. כשהיינו כאן לפני אלפיים שנה גם היינו בתוך החיבור ונפלנו מאהבת אחים לשנאת חינם. בואו אנחנו נעלה משנאת חינם לאהבת אחים. זה מה שאנחנו צריכים. אז הצעדה שלנו לירושלים, העלייה לירושלים זו באמת צריכה להיות עלייה לחיבור. עיר שלם דורשת עם שלם. זה בעצם מה שאנחנו צריכים.

אני מאוד מצטער שאני אומר ואחר כך זה מתקיים. באמת, אני לא יכול להגיד לך, לא חשבתי שזה עד כדי כך מר, כי אתה יודע מה קורה ואתה רוצה לעשות שזה לא יקרה וזה קורה. ואתה מראש יודע. זה משהו מאוד לא נעים. לא שלא נעים, זה משהו נורא. וישנם עוד ועוד מצבים בדרך שנקווה שאנחנו עם העבודה שלנו כאן נוכל להמתיק אותם ואפילו אולי לתקן. לכן נעזור לעשירייה שלנו, נשתתף בצעדה ובעזרת ה' נצליח.

שיעור 4   19.10.2016

"לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך", שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור". משמע שעל ידי קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך". ואח"כ לאהבת ה'.

אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, כמו שכתוב (מאמר ה', תשמ"ה), שעל ידי זה שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר, שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא נימא.

אבל על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה.

נמצא לפי זה, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו, שהוא בכדי לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים על ידי אהבת חברים. והנה במציאות אנו רואים, שגם אצל חילוניים נוהג ענין של אהבת חברים, שגם הם מתאספים חוגים שונים, בכדי שיהיה להם אהבת חברים. אם כן, מהו ההבדל בין דתיים לחילונים.

הנה הפסוק אומר (תהילים א') "ובמושב לצים לא ישב". ויש להבין, מה הוא האיסור של "מושב לצים". אם הוא מדבר לשון הרע או דברים בטלים, אם כן האיסור לא מטעם מושב לצים. מה מוסיף לנו האיסור של "מושב לצים".

אלא משמע, אפילו כשמתאספים כמה אנשים בשביל אהבת חברים, על הכוונה שכל אחד ואחד יסייע את חבירו לשפר מצבו הגשמי, וכל אחד מצפה, שעל ידי ריבוי ישיבות יקבל כל אחד מהחברה תועלת, איך להשביח את מצבו הגשמי.

ולאחר כל הישיבות, כל אחד עושה חשבונות, עד כמה הוא קיבל מהחברה עבור אהבה עצמית, מה הרצון לקבל הרויח מזה. הלא הוא נותן יגיעה וזמן לטובת החברה. ומה הרויח מזה. ובטח היה יכול יותר להצליח, אם היה עוסק בתועלת עצמי. לכל הפחות את חלק, מה שהוא היה מתייגע בעצמי. "ואני נכנסתי להחברה, מטעם שחשבתי, שעל ידי החברה אני אוכל להרויח יותר, מכפי שאני יכול להרויח לבדי. ועכשיו אני רואה, שלא הרווחתי כלום".

ועל זה הוא מתחרט, ואומר "מוטב היה לי במקום שנתתי הזמן שלי להחברה, יותר טוב היה, אם הייתי משתמש לכל הפחות עם הכח הקטן שלי. מה שאין כן עכשיו, שנתתי הזמן להחברה, בכדי שאני אשיג יותר רכוש על ידי סיוע מהחברה, ולבסוף התברר לי, שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה שהייתי יכול להרויח עם כוחות עצמי".

וכשיש מי שרוצה לדבר, שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה. ונראה בעיניהם כמין ליצנות. וזו היא ישיבת חילוניים. ועל זה אמרו "וחסד לאומים חטאת, כי כל טובו דעובדים לגרמייהו דעובדין". וחברה כזו מרחקת את האדם מהקדושה. ומשליכים את האדם לעולם הליצנות. וזה הוא האיסור של "מושב לצים".

ועל חברות כאלו אמרו חז"ל "פזר לרשעים, טוב להם וטוב לעולם". היינו, שיותר טוב שאינם מתקיימים. אבל בצדיקים להיפך "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם".

ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.

על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.

והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.

וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.

מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת.

ומכל מקום, אפילו לאחר שיש לו הכח הזה, שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מכל מקום אל תאמין בעצמך, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה יפול לתוך אהבה עצמית. דהיינו, אם יתנו לו תענוג יותר גדול, מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים, הוא כבר יכול לעשות בעמ"נ להשפיע, ומוכן לוותר עליהם, אבל מתענוגים גדולים הוא חי בפחד.

וזה נקרא "יראה". וזה השער לקבל את אור האמונה, הנקרא "השראת השכינה", כמו שכתוב בהסולם "לפי ערך היראה, כן הוא משיג את בחינת האמונה".

לכן צריכים לזכור, שענין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' צוה את המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.

היינו, לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאח"כ לאהבת ה'.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "ושמתם, הוא לשון "סם". זכה, הוא סם החיים. לא זכה, הוא סם המות". היינו כנ"ל "לא זכה", הוא עוסק בתורה ומצות, בכדי שאהבה עצמית יתרבה, והגוף ירכוש קנינים תמורת עבודתו. "זכה", אז מתבטלת את אהבה עצמית שלו. היינו, שמכוון, שיקבל שכר, שהוא, שיהיה לו הכח לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח להבורא."

 (הרב"ש, " לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך ", כתבי רב"ש א')

איך לבטל את עצמי כלפי החברים, מהו סדר הפעולות שצריך לעשות?

סדר פעולות בביטול הוא קודם כול להתחיל בפעולות ללא כוונה, לא לחשוב על הכוונות, כי כוונות מיד זורקות את האדם לכל מיני כיוונים, או למעלה או למטה. אלא הכי חשוב לקבוע לעצמו פעולות, להתרגל להן, שאני עושה פעולות. במה שחברים צריכים, פעולות מכניות, בארגון, במשהו שאני יכול לסייע להם, מזה מתחילים. זה לא דורש כוונה, זה לא דורש כלום, רק מכוון את האדם לפנות את תשומת הלב שלו לצורך החברה.

אם כך מתחילים כולם לעבוד, אז העשירייה מתחילה להתארגן. ויחד עם זה, צריכים להתחיל לעבוד על ההמשך. זאת אומרת שכמו שרב"ש מסביר לנו, בשביל מה אני צריך אהבת חברים? כי מאהבת חברים אני מגיע ליראה, מיראה אני מגיע לאמונה, מהאמונה אני מגיע לאהבת ה'. אלה תיקונים שהרצון לקבל שלי כך מקבל שינוי ומתחיל להפטר מהכוונה על מנת לקבל שלו, ולאט לאט מחליף אותה דרך צמצום, מסך, אור חוזר, על ידי המאור המחזיר למוטב. וודאי שכל השינויים האלה הם מתרחשים בי, וכך אני מגיע לאהבת ה'.

 הדרך היא לא קצרה, אבל אנחנו רק צריכים לעשות פעולות, והן מזמינות המאור המחזיר למוטב, וההוא יודע כבר מה לעשות. אף פעם אני לא יודע מראש בדיוק מה שאני עושה, אלא אני משתדל לבצע פעולות שלי בתוך החברה לכיוון איחוד החברה, וכמו שאנחנו לא יודעים מה זה נקרא "להשפיע לבורא" שזו מטרת הבריאה, אנחנו עושים את זה בינינו. ומהשפעה לחברים, מאהבת חברים, מגיעים לאהבת ה'.

ולכן יש לנו לפנינו מעבדה, עשירייה, ששם אנחנו יכולים לעשות הכול. צריכים להיכנס למעבדה הזאת, להתחיל לעבוד בה, כדי שאני אוכל להשפיע, לראות תוצאה באיזה אופן אחד, אחר כך באיזה אופן שני, וכך כל פעם ופעם מתחילים לקבל ניסיון. מתחילים לקבל הרגשה חדשה, התפעלות שלא הייתה קודם, שלילית, חיובית, ומפתחים את חוש ההשפעה. כך מתקדמים. במיוחד שבתוך החברה פועל חזק מאוד האגו שלי. כלפי הבורא הוא מטושטש, כי יש לי שם פחד, יש לי שם כל מיני חשבונות, וכאן לא.

לכן אני יכול ללמוד מחברים מה שהם עושים, אני יכול לשחק כלפיהם והם כלפיי, אנחנו יכולים להיות גם אמיתיים מידי פעם בינינו, ולכן כאן זה שדה העבודה שלנו. כל העניין הוא רק לא לברוח ממנו ולא להחליף אותו במשהו אחר, או על לימוד מכני, שזה כמו המקובלים הירושלמים שחושבים רק איך ללמוד, כך כותב עליהם בעל הסולם, הם יודעים בעל פה את כל כתבי האר"י ועוד יותר, אבל תכלס אין להם כלום. כמו שהאדם הדתי הרגיל לומד גמרא ובשבילו ללמוד תלמוד זה כל החיים, כמה שהוא יודע דפים, יותר חכם, אז יש כאלה שלומדים כך גם תע"ס, ועל זה צוחק מהם בעל הסולם. לכן כל העבודה שלנו בעיקר היא בעבודה בתוך חברה.

ודאי שאנחנו צריכים ללמוד את החומר שכתוב ב"תלמוד עשר הספירות", במאמרים של בעל הסולם, בזוהר, אבל כל הקריאה שם, היא צריכה להיות לא כדי להבין, אלא כדי למשוך המאור המחזיר למוטב, כמו שהוא כותב ב"הקדמה לתע"ס", אות קנ"ה.

"ואהבת לרעך כמוך" זה קרש הקפיצה ל"ואהבת את ה' א-לוהיך", כי זה כבר מדרגת הדבקות בזה שהאדם מגיע לקשר מיוחד מאוד עם הבורא. ולא יכול להיות שאנחנו נגיע לקשר עם הבורא בלי שאנחנו נכין את עצמנו בכל מיני מצבים, בעד ונגד, בירורים, מיון, תיקון עם החברים. כי זה אותו כלי, רק עם הבורא אני לא יכול לתקן אותו, ואני לא יכול לקבל הבחנות מה מקולקל ומה לא. כל התיקונים הם נעשים בינינו. ולבורא אנחנו מגיעים בעצם מוכנים, יש לנו כבר צמצום, מסך, אור חוזר, חיבור. במידת החיבור בינינו אנחנו כבר מגיעים לקבל על מנת להשפיע מבעל הבית.

תתארו את זה ביניכם, עד כמה שאנחנו נמצאים בקשר שלנו הטוב, ובמידה הזאת אנחנו יכולים לגשת לבורא. כי אין לנו שום אפשרות אחרת לתקן את הכלי שלנו, עם כלי מקולקל אי אפשר לגשת לאור העליון שנמצא ללא הגבלה סביבנו. אלא במידה שאנחנו בינינו יכולים לבטל את האגו שלנו, מעליו להתחיל להתחבר בינינו, אז מגיעים למידת ההשפעה המסוימת, אחד חלקי מאה עשרים וחמש, המדרגה הראשונה. ואז בהתאם לזה, ברגע שאנחנו משיגים את זה בינינו, שמעדכנים את הכלי, אז אנחנו כבר מרגישים שנמצאים בתוך מאור, בתוך האור העליון.

לכן "מה מבואר לנו באהבת החברים", ב"ואהבת לרעך כמוך" - "מאהבת הבריות לאהבת ה'". שכל העולם ניתן וכל השבירה היא ניתנה כדי שאנחנו נכין את עצמנו מאפס ממש, ממצב ההפוך מהשפעה, למצב שאנחנו דומים לבורא, להשפעה השלמה. זה כל העניין. לכן אנחנו צריכים מאוד מאוד לכבד, להעריך את ההזדמנות הזאת שניתנה לנו. שבכוונה הבורא שברא את הנשמה הוא פירק אותה, שבר אותה, ואנחנו מתוך זה שמתעסקים בלחבר את החלקים האלה השבורים, בזה אנחנו מתחילים להבין את מהות הבורא. מהו, מיהו, תכונות, יחסים, ואחרת לא היינו אף פעם מתקרבים אפילו במקצת למהות הזאת.

מתוך זה ברור שחשיבות החברה כאמצעי להגיע להכרת הבורא, היא  כמו חשיבות הבורא ממש, כי בה, בה, אנחנו מרגישים הכול. יתר על כן, אנחנו אף פעם לא משיגים את האור העליון, אנחנו משיגים את הכלי שמגלה את האור העליון, ולתופעות שבתוך הכלי אנחנו קוראים "אור", ולאור אנחנו נותנים שמות לפי הכלי. ואנחנו לא יוצאים אף פעם מחוצה לכלי עצמו, תמיד זה הרצון לקבל באיזו צורה שעובד בעל מנת להשפיע, ולתופעות שהוא מרגיש אנחנו קוראים "אור". אבל זה סך הכול תופעות, התפעלויות, התרגשויות שבתוך הרצון לקבל. לכן זה נקרא "בוא וראה", "בורא", שאנחנו מגיעים למצב מסוים שכך אנחנו מגלים את הכלים שלנו.

לכן חשיבות העשירייה, חשיבות הקבוצה, הקשר בין החברים, זה בעצם הכול. וכמה שאנחנו יותר ויותר נדבר בינינו, והעיקר שנשחק כל אחד בחשיבות החברה זה מול זה, אנחנו מתוך זה נתפעל. וצריכים לעשות את זה בכוונה, בכוונה שברורה לנו, כי אחרת אנחנו לא נתפעל, אנחנו אגואיסטים. צריכים ממש להיות חכמים מספיק בפעולה הפסיכולוגית הזאת שחוזרת כל פעם על עצמנו, שאנחנו יודעים איך להלהיב את עצמנו, איך לסדר את עצמנו בכוונה כל פעם יותר ויותר. וכך גם "איש את רעהו יעזורו", כשאנחנו פועלים כל אחד על השני.

ומתוך הבנה שאנחנו כולנו שום דבר לא מסוגלים בעצמנו, וזה שאנחנו מקבלים התרשמות כזאת מהירידות, מהנפילות, אז מתוך זה אנחנו יכולים עוד ועוד להשפיע זה על זה, וכך להרגיש שחשיבות החברה היא כמו חשיבות הבורא. כי דווקא בחברה אני מרגיש את זה, ולא יכול להיות חשיבות הבורא, גדלות הבורא, גילוי הבורא, יותר מחשיבות, גדלות וגילוי החברה. כי בתוך הקשר בינינו, עד כמה שאנחנו יודעים להצמיד את עצמנו בינינו ללב אחד, כך אנחנו משיגים את הלב האחד הזה, בחיבור בינינו, כתוצאה כללית מהחיבור שנקרא "בורא".

רב"ש כותב, "וכשיש מי שרוצה לדבר, שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה. ונראה בעיניהם כמין ליצנות. וזו היא ישיבת חילוניים."

"חילוניים" הם אותם האנשים שבאים ללמוד את חכמת הקבלה, ובינתיים הם נקראים "חילוניים", כי זה חול, זול במה שהם עוסקים. ואין ברירה, אנחנו כאלו. כמה שנים ראשונות אנחנו יושבים ושומעים, מה לעשות, קוראים על אהבת הזולת, על אהבת חברים. נניח כמו שאימא אמרה לי שאני צריך להיות ילד טוב. ואני מתייחס לזה בקלות, מתוך זה שאני רואה איך שהעולם מזלזל, ומתוך זה שהאגו שלי גם לא נותן לי להתקרב לזה. אני לא רוצה את זה, זה הדבר הכי מאוס. לכן זה נקרא בינתיים, בהתחלה "ישיבת לצים", "חילוניים", "אנשים ריקים".

אבל באמת, אי אפשר לדלג על התקופה הזאת, והתקופה הזאת יכולה להיות חודשים ושנים עד שהאדם מתחיל לשמוע, כי בכל זאת המאור המחזיר למוטב פועל עליו עוד ועוד.

בוא נגיד כך, יותר מזה לא צריכים. יותר מלסדר קשר עם החברים לא צריכים כלום בכל התהליך, כי עם בורא אף פעם אין לך קשר ישיר, אלא רק דרך הכלי הזה שאתה בונה עם החברים. ולכן זה לוקח כל כך הרבה זמן, אפילו השלב הראשון, שאדם מתחיל להתייחס ברצינות לכלי הזה, ועד שהוא משכנע את עצמו. וזה לא נגמר, זה בכל מדרגה ומדרגה, כמו תלמידי רבי שמעון. בכל מדרגה ומדרגה, כמו שהם רוצים לשרוף זה את זה, אז לפני זה הם רצו להרוג זה את זה, ולפני זה הם רצו לחנוק זה את זה וכן הלאה. זאת אומרת זה ממש כך במדרגות הגבוהות. במדרגות שלנו זה סתם זלזול, "לא בא לי, אני לא מסתכל עליהם, נמאס לי מהם, אני מקבל דחייה".

ישנם אנשים שבורחים מזה ושונאים אותנו אחר כך, "מה, איזו עבודה, איזו חברה.". מההתרשמות שלהם הם צודקים, כי באמת זו ההתרשמות שלהם, הם מדברים מתוך ההרגשה האמיתית שלהם. הם רק לא מסבירים אותה נכון, שנותנים לאדם כזאת הרגשה בגילוי הרע שבו כדי שמעליה הוא יתקשר, יתקרב, יתחבר לחברים. לכן החברה צריכה להשתדל להביא הרגשת הערבות, חיבור וכך להתקדם.

 אנחנו כתלמידים שלך לפעמים מוצאים את עצמנו לא מקפידים על הכלל הזה וכן מדברים על דברים חילוניים. האם זה דבר טבעי או דבר שצריכים לשנות?

מה זה טבעי או לא טבעי? הכול טבעי, למעלה מהטבע זה רק רוחניות.

 האם אנחנו צריכים להתאמץ יותר ויותר לא להיות בשיחות חילוניים?

כן, להתאמץ זה חובה. אף פעם לא יבוא אליך תיקון, אף פעם לא תקבל תכונת השפעה בצורה שאתה תחכה, אין דבר כזה, אלא רק לפי המאמץ, לפי בניית הכלי שאתה שם ממש משתתף בצורה מאוד ממשית.

 מה עושה חבר שמציע לדבר דברים באהבת חברים, ואומרים לו "לא עכשיו"?

אני לא יודע, יש זמנים. גם צריכים אולי לברר עוד כל מיני מצבים, אני לא יודע. להגיד שתמיד "אהבת חברים" זה הנושא? יש עוד נושאים. בכל זאת גם לומדים, גם צריכים לדבר על הסדר בחברה. אבל בעצם הנושא העיקרי הוא "אהבת חברים", מזה הרב"ש מתחיל, זה חייב להיות יסוד. זאת אומרת, אם אתה שואל במה צריכים להתחיל כל ישיבת חברים? רק מתוך זה, רק מתוך אהבת חברים, ואחר כך תעברו לכל דבר אחר, אבל שזה יתבסס על אהבת חברים, אחרת אתם סוטים מהדרך וכבר לא נמצאים בכיוון הנכון.

מה מיוחד במשימה הזאת שקיבלנו של העשיריות שמחזיקות את החברה כל יום?

זה שלא היה קיים זה ברור שלא היה קיים, כי אף אחד לא התקרב לשני, אתם לא התעסקתם בבניית עשירייה בפעולה המשותפת. מה אני עשיתי בזה שאמרתי שכל עשירייה היא בתורנות כלפי הקבוצה? אני חייבתי כל עשירייה ועשירייה לעשות פעולה משותפת כלפי קבוצה אחרת. ובצורה כזאת כשהם עובדים כלפי קבוצה אחרת, הם לא יכולים לברוח מזה, כי הקבוצה מצפה כביכול מהם למשהו והם נמצאים בכוֶונת של כל הקבוצה ולכן פעם ראשונה הם מתחילים להרגיש שהם נמצאים באיזה מלחציים וצריכים משהו לעשות. לכן עשיתי את זה כך, אני חושב שהגענו כבר לכזה מצב.

 זו פעם ראשונה שהתחלנו לשבת בעשירייה ולעבוד.

כן, אני חושב שזה מחייב, לכן עשיתי את זה עכשיו.

 אנחנו מרגישים אחד את השני והכל טוב ויפה ומתחבקים, ופתאום כשהתחלנו לעבוד מול הכלי הכללי, אני לא זוכר את עצמי כך, ברמות כאלה של שנאה כלפי חברים והם כלפי.

מצוין, גילוי הרע כבר. אבל בכל זאת חייבים להתגבר על זה וחייבים להגיע לחיבור מכל מיני סיבות, אפילו מבושה, "אז מה אנחנו נעשה, מה יגידו עלינו, איך אנחנו נעמוד מחר לפניהם" וכן הלאה. מתחיליים מ"לא לשמה". אבל אני חושב שהתרגיל בעצמו, אסור לנו לרדת ממנו ולדרוש.

העניין הוא שהקבוצה הכללית נמצאת באיזה מצב לא טוב. הקבוצה הזאת, נגיד אתם עשירייה וזאת הקבוצה, ואני מצד הקבוצה לא רואה דרישה, שהם צריכים לדרוש מכם. מה צריכה הקבוצה  הזאת לתת היום?

 אהבת חברים.

אהבת חברים. אבל אני יושב ואיפה זה? האם מישהו מרגיש אהבת חברים?

 לא.

חייב להיות לחץ, לחץ מהקבוצה, אני אומר ברצינות, כי אנחנו כאן משחקים בדברים שהם למעלה מהטבע, ממש למעלה מהטבע. כי הקבוצה הקטנה הזאת, העשירייה, אם באמת היא קודם כל איכשהו מתחברת בין כולם שם בעשירייה, כדי להשפיע לקבוצה הגדולה, שיש התחייבות ויש לחץ וציפייה מהקבוצה הגדולה לקבלת השפעה, אז אתם עכשיו נמצאים באיזה לחצים. מה חסר?

 לבקש מהבורא.

לבקש מהבורא. אז אתם צריכים להיות בלחץ כזה מהקבוצה ומעצמכם שזה יחייב אתכם לפנות לבורא, "הצילו", אפילו מטעם ההתחייבות, הלחץ. חוץ מזה רצוי שאתם לתפילה הזאת תחברו שכל זה נעשה בסופו של דבר כדי להגיע להשפעה לבורא, כמו שאתם רוצים להשפיע להם. והם צריכים בחיסרון שלהם לעזור לכם, לעשירייה להוציא את מילות התפילה האלו, העלאת מ"ן. וכך אתם ביחד משתתפים, תחתון זו הקבוצה הגדולה, כלפי העליון שזו העשירייה, ועלי העליון זה הבורא.

וחייבים לסדר את כל השרשרת הזאת בצורה מאוד ברורה, איך כל אחד נמצא בתפקיד ומעורר את השני. וודאי שאם אנחנו נשתדל להיכנס לזה אז הבורא יסדר לנו את הדברים, הוא כבר בכל מיני דרכים אלטרנטיביות שלו כאלה סביבנו יתקן את הדברים, יעשה בינינו. או דרך סכסוך או דרך גילוי קצת ואנחנו כך נתקדם.

 אז מה שחסר לנו בתרגיל עכשיו זה שפשוט הקבוצה הגדולה תבוא ותלחץ עלינו?

לא, לא לחכות, זה לא חסר. חסר הכול. חסרות פעולות מהקבוצה הגדולה כלפיכם, אבל מה פתאום הם יכולים להתעורר? אתם צריכים לעורר אותם, הכול מתחיל מכם. אתם צריכים לעורר אותם, הם צריכים להתעורר ולדרוש מכם אהבה חברים. אתם עם הדרישה שלהם, "אהבת חברים" צריכים לפנות לבורא, כי זה התפקיד שלכם להביא להם את הדבר שהבטחתם. אז לקבל מהם את כל החיסרון, לצרף לזה גם את החיסרון שלכם, ואת כל זה להעלות לבורא. בחיסרון הזה שאתם מעלים לבורא נמצא חיסרון של כל הקבוצה הגדולה. וכך זה עובד. וכל זה נקרא מ"ן, נקווה שנקבל על זה מ"ד. בטוח נקבל, רק כמה שנתאמץ בזה יותר אנחנו נברר ונרגיש את זה כך.

קודם כל עשירייה צריכה לפנות לקבוצה הגדולה, ל"קבוצה הכללית" ולעורר בה את הציפייה לאהבת החברים (1). והם, הקבוצה הגדולה, צריכים להגיב, לדרוש אהבת חברים (2) (ראו שרטוט מס' 1). הדרישה הזאת צריכה להיות מזה שמובן לנו שאנחנו לא נוכל לקבל את ההבחנה הזאת של אהבת חברים נניח, אלא מעשירייה. אתם, עשירייה, לוקחים את שניהם, את החיסרון שלכם ואת החיסרון של הקבוצה ומעלים אותו מעלה כחיסרון גדול מאוד כלפי הבורא. ואז מקבלים ממנו. 

שרטוט מס' 1

ממה שהבורא בדרך כלל משפיע, הוא משפיע גם בצורה ישירה לאותו חיסרון ואז זה מועבר גם למטה (3). וגם פועל בצורה אלטרנטיבית, גם כלפיכם וגם כלפי הקבוצה הגדולה הזאת. גם זה וגם זה. השפעה של הבורא (3), זאת אומרת בפעולה שלו הוא כבר כולל את כל ההשפעות, גם ישירות, גם אלטרנטיביות, צדדיות כאלה. כך הוא עובד. אז יש תחתון שזאת הקבוצה הגדולה, "הקבוצה הכללית", יש "עשירייה", ויש "בורא".

מה העניין הזה לעשות נחת לבורא?

אני לא יודע, אבל מה שאני מרגיש זה מה שאני מרגיש. אני לוקח משהו לפה, נראה לי שזה חמוץ, אני נותן למישהו אחר, הוא אומר "זה מתוק". תגיד לי, זה מתוק או חמוץ? לפי הטעם של כל אחד. אותו דבר בורא, לכן זה נקרא "בוא וראה", איך שתבוא כך תראה.

 אבל זו התופעה, אז למה לא להשתמש במונח "נחת רוח לקדוש ברוך הוא", שאנחנו יודעים שזה זעיר אנפין?

שיהיה כך. אבל יש הבדל, הבורא זה יותר כללי. משתמשים ודאי ב"הקדוש ברוך הוא", כן. מקובלים משתמשים בכל מיני שמות כלפי הבורא, בורא, הקדוש ברוך הוא, ה' יתברך, כותבים כך וכך. יש להם תמיד הרגשה מיוחדת בכל שם ושם, יחס מיוחד, בהתאם לסגנון שכותבים, בהתאם ליחס שרוצים להעביר.

 קודם שאלת את החבר אם הוא מרגיש אהבת חברים, והוא אמר שלא. רציתי לדעת אם למישהו פה בכלל יש חיסרון לאהבת חברים או שזו רק סיסמא כזאת?

חס ושלום, כאן יש אנשים בריאים, אגואיסטים, הם מפותחים נורמאלית, יש להם רק חיסרון לדברים הטובים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. זהו.

 ובכל זאת רציתי שיבקשו כדי שיהיה איזה חיסרון לעבוד מולו, כי אחרת אנחנו נשארים בתוך עצמנו עם אהבת החברים הזאת?

כן, זה נקרא שאני רוצה עכשיו להשיג עוד משהו, בורא, העולם העליון. אני רוצה רוצה רוצה כל מיני דברים גדולים למעלה מהעולם הזה. מה העולם הזה? זה לא שווה כלום, עוד מעט הכול נגמר. כל אחד בעולם כבר מבין שזה יכול להשתנות כך שלא יישאר כלום. אבל אני רוצה משהו יותר גדול מהעולם הזה, לכן אני בא לכאן, ולכן אני משתתף עם כולם כדי להשיג את המדרגה הזאת, את המימד העליון הזה, הכול עם האגו שלנו, ברוך ה', זה מה שהבורא מעורר בנו.

 על עצמי אני יודע שאני פחות או יותר כמו שאתה מתאר, אבל בכל זאת צריך שהחברה תשחק.

החברה צריכה להבין שכך היא בנויה כולה וכולם כאן כאלו אגואיסטים שאם הם רוצים לצבוע את עצמם באיזה צבע ורוד אז הם יכולים לעשות את זה, אבל אנחנו כולנו מבינים מה שכל אחד ואחד, ויחד עם זה אני צריך לראות בכל אחד ואחד איך שהוא משתדל להיות גדול, יפה, זאת אומרת המשפיע, המבין, המתרגש, המשתוקק כלפי המטרה האלטרואיסטית, השפעה, אהבה.

 איך בכלל בודקים שאני נע בקבוצה בכיוון הנכון של אהבה בין החברים?

כלפי חיבור עם הקבוצה, הכול בודקים כלפי חיבור. איפה אני נע, איפה הם נעים, חיבור, אין יותר. איך אני בודק? אני בודק עד כמה שאני נמצא איתם, בדיבור, במעשה, בלימוד, בכל דבר. עד כמה שאני חושב עליהם, עד כמה שאני מקפיד לעשות איזה פעולות כלפיהם. על ידי זה אני מעורר את עצמי, אני מחייב את עצמי להיכנס להשפעה.

ואז, רוצה או לא רוצה זה יקרה, האור העליון בהתאם לזה ישפיע עלי. הוא משפיע עלי משני נתונים, תמיד האור משפיע עלינו לפי העביות ולפי ההתלבשות. לפי העביות זה עד כמה שיש לי התנגדות לפעולה, ולפי ההתלבשות זה עד כמה שאני רוצה להידמות לו. זה מה שקורה. ואז יוצא שעד כמה שהעביות שלי היא יותר גדולה ועד כמה שכוח הרצון שלי יותר גדול, אז העביות שלי מושכת אותי מטה, לא נותנת לי להתקדם, והרצון שלי מושך אותי מעלה כמה שאני כן אתקדם (ראו שרטוט מס' 2). שני הכוחות האלה הם צריכים לפעול בכל אחד. אמנם אחד כאילו מבטל את השני, אבל שניהם דווקא עוזרים זה לזה, המתח שביניהם הוא נותן לי כוח, כלי, שבו אני אקבל את האור.  

שרטוט מס' 2

יש איזה מרחק ביטחון כזה שהניצוץ לא עובר בין החברים ואם נכנסים לתוך המרחק הזה, אז הפיוזים נשרפים מאוד מהר.

חייבים לבנות מערכות בקבוצה שהם לא ייפרדו, שכל סכסוך שיבוא ביניהם הוא לא יפריד ביניהם, אלא יחייב אותם בכל זאת להמשיך. הם צריכים להיות מחוברים עם קבוצות אחרות שישמרו עליהם. זה כמו שני חברים שנכנסו להתקוטטות, אם לא יהיה שלישי יכול להיות שהם יכנסו לזה בצורה אגואיסטית ולא יוכלו לצאת, צריך להיות עוד מישהו.

האם התפקיד של העשירייה זה גם לעזור לחברים לפתח דרישה כלפינו או שזו עבודה של החברים?

לא, הקבוצה הגדולה חייבת לפתח דרישה אליכם.

אנחנו צריכים לדאוג לזה גם, לעזור להם?

אתם צריכים, כמו שציירתי (ראו שרטוט מס' 3). קודם כל, אחד, אתם מעבירים לקבוצה הגדולה הכללית את המסר, במה אתם רוצים לטפל. לא בכל דבר מיד, אלא במשהו אחד, שזה נגיד "אהבת חברים" שאתם רוצים לעורר בהם. שניים, הם צריכים לעורר בכם בחזרה תגובה, "כן, אנחנו צריכים את זה ואנחנו מצפים לזה ומחכים לזה ורק את זה אנחנו רוצים. לא אכפת לנו כלום חוץ מזה."

ואז הם צריכים להרגיש שהקבוצה הגדולה מצפה מהם להשפעה הזאת. ואז הקבוצה מעלה את המ"ן, שזה אחד פלוס שניים, ומקבלת מ"ד שבא מהבורא.   

שרטוט מס' 3

כשאני הייתי בצד השני אני פשוט ראיתי שלא משנה בכלל מה העשירייה הקטנה תעשה, זו עבודה ב-100% של הקבוצה.

אז זה לא טוב, עדיין זה לא טוב. אנחנו עדיין משתכללים. מפעם לפעם אנחנו צריכים יותר ויותר להוסיף בהשפעה הדדית, בקשר בינינו וזהו. לא סתם בוחרים עשירייה, חכה, יהיו עוד תוספות בעבודה בינינו.

אם מתגלה איזה מצב בעשירייה או בקבוצה שלנו ואנחנו לא יכולים לפתור אותו, אז מה הפעולה הכי טובה לעשות?

בתוך העשירייה לברר את זה, ואחר כך לבקש עזרה. אבל בכל זאת, דרישה הדדית חייבת להיות תמיד. כי שוב, זו לא עשירייה, זה העליון מאיתנו. אם אני נניח שייך לקבוצה הכללית, אז עשירייה זה עליון. אם אני רוצה לקבל משהו מהבורא, אני חייב לקבל דרכם, אחרת אני לא אקבל. לכן אני נמצא כלפיהם בתמיד בדרישה, בחיסרון, אני מחייב אותם. הם צריכים להרגיש שאנחנו מחכים, שאנחנו מצפים.

קטעים נבחרים בנושא: אהבת חברים

1) עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים.

(הרב"ש, "מה לדרוש מאסיפת חברים", כתבי רב"ש א', עמ' 746 )

2) עוד זאת אבקש מאיתכם, להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים, להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאיתכם תאוות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצוייר שום שנאה. אדרבה, רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים.

(בעל הסולם, איגרת י"א, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 698)

3) הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חברו, כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חברו, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר. ואקווה שתקיימו בזה דברי ותשאו העניין בשלמותו.

(בעל הסולם, איגרת מ"ט, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 749)

4) עצה ותושיה לעבדות ה' ודרך תשובה הנכונה, הוא ליחד לבבינו באהבת חברים ולהסתכל ביתרון זולתו מעבדות ה' ומידיעת בוראו ושלא לראות חסרונו ח"ו. ועיקר התשובה להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד, לעבוד את ה' ולהטות שכם אחד, ועל ידי זה מתעורר עולם התשובה ועולם הרחמים ועולם הרצון. וזהו רמז כמו שנאמר "וכולן נסקרין בסקירה אחת", פירוש שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה ושנהיה נסגרין זה לתוך זה בלב כל אחד, וזה רמוז במלת "אחת", שנהיה לאגודה אחת, לעבוד את ה' בכל לב.

(ספר "מאור ושמש", רמזי ראש השנה)

5) כללו של דבר, כי הענין המביא לידי שמירה והשגחה מאתו ית', להנצל מכל המקריים ח"ו של הפסק הדביקות בינו לבין קונו, הוא ההתקשרות והאהבה ושלום האמיתי בדבוק חברים, אכן אם לא זה, הוא

בהסתר פנים ח"ו, ה' יצילנו מזה... וירגיל עצמו תמיד להכניס בלבו אהבת חברים עד כלות הנפש ממנו ולהאריך בזה עד שתדבק נפשו, ואיש באחיהם ידבקו, וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה ה' אחד שוכן בתוכם, ויהיו מושפעים מאתו ית' ברוב ישועות ונחמות ויתנשאו בעילוי גוף ונפש.

(פרי הארץ , מכתב ל')

6) אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".

אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד.

(הרב"ש, " עשה לך רב וקנה לך חבר - ב' ". כתבי רב"ש א', עמ' 84 )

7) עשו כפי כוחכם, ותשועת ה' כהרף עיין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר, כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות.

(בעל הסולם, איגרת י, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 695)

8) סידרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית ח"ו, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים. והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת. ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים, ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחייל אל חייל בעליות הקודש.

(בעל הסולם, איגרת מ"ז, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 747)

9) אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע, זולת בנצרך לישועה היום. ומי שיכול להמתין למחר, ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו. וזה התהווה לכם מסיבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם.

(בעל הסולם, איגרת י"ג, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 699)

10) זכור אזכיר לכם עוד תוקף הדבר של אהבת חברים, על כל פנים בעת הזאת, אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אַמַת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו. לכן, פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקוים בכם הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", בפשיטות.

(בעל הסולם, איגרת מ"ז, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 747)

1) עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים.
(הרב"ש, "מה לדרוש מאסיפת חברים", כתבי רב"ש א', עמ' 746 )

2) עוד זאת אבקש מאיתכם, להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים, להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאיתכם תאוות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצוייר שום שנאה. אדרבה, רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים.
(בעל הסולם, איגרת י"א, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 698)

3) הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חברו, כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חברו, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר. ואקווה שתקיימו בזה דברי ותשאו העניין בשלמותו.
(בעל הסולם, איגרת מ"ט, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 749)

4) עצה ותושיה לעבדות ה' ודרך תשובה הנכונה, הוא ליחד לבבינו באהבת חברים ולהסתכל ביתרון זולתו מעבדות ה' ומידיעת בוראו ושלא לראות חסרונו ח"ו. ועיקר התשובה להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד, לעבוד את ה' ולהטות שכם אחד, ועל ידי זה מתעורר עולם התשובה ועולם הרחמים ועולם הרצון. וזהו רמז כמו שנאמר "וכולן נסקרין בסקירה אחת", פירוש שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה ושנהיה נסגרין זה לתוך זה בלב כל אחד, וזה רמוז במלת "אחת", שנהיה לאגודה אחת, לעבוד את ה' בכל לב.
(ספר "מאור ושמש", רמזי ראש השנה)

5) כללו של דבר, כי הענין המביא לידי שמירה והשגחה מאתו ית', להנצל מכל המקריים ח"ו של הפסק הדביקות בינו לבין קונו, הוא ההתקשרות והאהבה ושלום האמיתי בדבוק חברים, אכן אם לא זה, הוא
בהסתר פנים ח"ו, ה' יצילנו מזה... וירגיל עצמו תמיד להכניס בלבו אהבת חברים עד כלות הנפש ממנו ולהאריך בזה עד שתדבק נפשו, ואיש באחיהם ידבקו, וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה ה' אחד שוכן בתוכם, ויהיו מושפעים מאתו ית' ברוב ישועות ונחמות ויתנשאו בעילוי גוף ונפש.
(פרי הארץ , מכתב ל')

6) אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".
אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד.
(הרב"ש, " עשה לך רב וקנה לך חבר - ב' ". כתבי רב"ש א', עמ' 84 )

7) עשו כפי כוחכם, ותשועת ה' כהרף עיין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר, כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות.
(בעל הסולם, איגרת י, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 695)

8) סידרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית ח"ו, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים. והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת. ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים, ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחייל אל חייל בעליות הקודש.
(בעל הסולם, איגרת מ"ז, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 747)

9) אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע, זולת בנצרך לישועה היום. ומי שיכול להמתין למחר, ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו. וזה התהווה לכם מסיבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם.
(בעל הסולם, איגרת י"ג, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 699)

10) זכור אזכיר לכם עוד תוקף הדבר של אהבת חברים, על כל פנים בעת הזאת, אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אַמַת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו. לכן, פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקוים בכם הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", בפשיטות.
(בעל הסולם, איגרת מ"ז, כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 747)