אמונת רבו

"אמונת רבו" זה נקרא שיש לי כוח מיוחד מעלי, ואני לפי מערכת השמיים חייב להיות תלוי בו במאה אחוז. עד כדי כך מבוטל, שכל מה שהוא עושה, יעשה בי, ואני קודם כל מבטל את הרצון שלי. שהוא יעשה בי כל מה שצריך, כעליון כלפי התחתון. זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע". זה עדיין רק דרגת האמונה הפשוטה.

ואחר כך אני מבטל את עצמי עד כדי כך, שאפילו ברצון לקבל שלי אני רוצה לסייע לו ולהיות יחד עמו. זאת אומרת, "בלקבל על מנת להשפיע". שעם כל הכוחות שלי לא רק ביטלתי אותם כוחות האגו שלי, ונותן לו לעבוד עלי, כך שאין לי שום דבר מעצמי בהתנגדות אליו, אלא אני בכל כוחי מגיע לזה שאני רוצה לממש את הפעולות האלה על עצמי במקומו. הפעולות האלה הן מעלות אותי לדרגה שלו. זה כבר נקרא "דבקות".    

שיעור 1    20.11.2016

חכמת הקבלה היא לא נמצאת לפנינו כך שנוכל ללמוד מהטבע. זה למעלה מהטבע שלנו, זה הטבע עליון, שלא נתפס בחושים שלנו, והאדם בצורה הרגילה לא יכול לבוא וללמוד את זה. ישנם אנשים מיוחדים בעולמנו שמקבלים רצון, חיסרון, נטייה, דחף לזה ואז מתוך החיסרון הזה ועזרה מלמעלה, משני הכוחות האלה שנמשכים זה לזה, מלמעלה אליהם ומהם למעלה, הם מתחילים לקבל איזו התפעלות, הרגשה ואחר כך הבנה שהעולם שלנו הוא באמת הרבה יותר רחב, רבגוני, ומגלים מערכת עליונה שהיא כולה שייכת לעולם העליון, לניהול של העולם שלנו ובכלל לניהול של כל המערכת.

דווקא שם בעולם העליון, נמצאת תחילת הבריאה, סוף הבריאה, תכנית הבריאה, כל המערכת שמנהלת את המציאות, מפעילה אותה, ההנהגה וההשגחה, הכל מלמעלה. ואנחנו בעולם הזה חושבים שאנחנו מבינים, שאנחנו יודעים איכשהו איך להתקיים. אבל האמת, שבמידה שהאנושות מתקיימת יותר ויותר, היא מבינה שחסרים לה הרבה ידיעות וכוחות. במיוחד בזמננו, אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו לא מבינים איך לנהל את עצמנו בכלל, ובזמן האחרון אפילו בצורות הגשמיות המובנות כביכול ביותר, כמו ענייני כלכלה וניהול.

בכוונה כך ההנהגה העליונה מביאה לחוסר אונים את רוב האנושות, ואת חלק מהאנושות מביאה לידיעה והבנת מה שקורה, כדי שנוכל להשיג את מערכת ההנהגה וההשגחה העליונה, ונוכל לנהל את החיים שלנו לפי הטבע העליון. המטרה היא מאוד גדולה, חשובה שעומדת לפנינו, לפני כל האנושות אני מתכוון. אבל שוב, האנושות מתחלקת בזה לראש ולגוף. אלו ששייכים לראש, לפי ההכנות הפנימיות שלהם מרגישים חיסרון, ומקבלים לפי המסירות שלהם את הידיעה וההכוונה ונפעלים נכון מלמעלה, ויכולים להפעיל נכון את האחרים למטה.

המקובלים, אלה שפורצים לידיעות העליונות, למערכת העליונה שמנהלת את כל העולמות, הם המקשרים את המערכת העליונה, הכוחות העליונים, שהם בסך הכל כוח אחד שנקרא "בורא", א-לוהים", יש לו הרבה שמות בהופעתו כלפינו, והם העושים קשר בין הכוח העליון לאנושות. כמו שכתוב בתורה שהעם מבקש ממשה "דבר אתה עם הבורא ואנחנו כאן", שהוא צריך להיות בפסגת ההר והם בתחתית ההר, כי לא מסוגלים לעלות על כל האגו הגדול הנדרש כדי להיכנס לקשר עם הא-לוהות.

אבל לאלו האנשים ששייכים לראש, ועדיין לא השיגו את השכל, החכמה, בקשר עם הבורא, אז אותם האנשים שכבר השיגו, שהם המקובלים בכל הדורות, הם מטפלים בהם, כמו בילדים הקטנים, וכך לאט לאט מעלים אותם למעלה. יש חלק מהדרך שנמצאים שניהם גם מורה וגם תלמיד בעולם הזה, ויש חלק מהדרך שהוא מתגלה שכבר המורה מסתלק והתלמיד משאיר קשר עימו כבר בצורה פנימית יותר. יש לזה סיבות, זמנים ותנאים שאולי נלמד פעם.

אבל איך שלא יהיה, ברור שמפני שזו חכמה נסתרת ודרכים מאוד לא מובנות, והשכל הגשמי והרצונות הגשמיים הם תמיד מתגברים על התלמיד ומפריעים לו, אז המורה חייב להיות גם כן לידו בצורה הגשמית. חוץ מהכוח הפנימי הרוחני שלו, חייב גם כן להשתמש בכוח הגשמי כדי לחייב אותו, לסדר אותו במערכת הלימוד בנתינת החומר וכולי.

לכן נלמד את הקשר בין התלמיד למורה ולבורא, שבסך הכל המטרה היא ברורה, להביא את האדם לדבקות בבורא. כי ללא הצורה הזאת, אי אפשר להגיע בצורה אחרת ליישום המטרה. גם כלפי עם ישראל וגם כלפי העולם, גם שם נמצאים אותם החוקים ונצטרך ללמוד אותם ועוד לממש אותם.

 "וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל... שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם. אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת."

(בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", כתבי בעל הסולם)

 אין ספק שאם הולכים אחרי המורה, זאת אומרת הולכים, ולא סתם שנדמה להם, אלא שמקיימים את כל אותם החוקים ששייכים להליכה הנכונה, אז יש בטחון להגיע למטרה. אם חושבים משהו לפי השכל שלהם, אז אין סיכוי, ההיפך, יטעו עוד יותר מלא לעשות כלום, כי "שב ואל תעשה עדיף". כי אדם מתנתק ונדמה לו שהוא עדיין קשור, והוא לוקח מה שהוא צריך מהמורה מתי שבא לו, מתי שהוא חושב ומה שכדאי, אבל בעצם אין לזה שום ערך חיובי אלא להיפך, יותר טוב אם היה מתנתק וממשיך את החיים הגשמיים שלו.

לכן הוא צריך כל פעם לבדוק את עצמו עד כמה הוא קשור. זה לא שייך לאותם כוחות הטבע שכל פעם בוערים בו, והוא רוצה להיות כמו ילד עצמאי ולעשות כל מיני צורות משלו. זה טבעי וזה טוב שכך הוא מוכן פעם לממש את עצמו, אבל בינתיים חייב ללמוד ובדיוק ללכת אחרי המורה. עד שמשיג את כל כוחות ה"לשמה", אין לו מה לעשות, הוא עדיין כמו שכתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" וזקוק למורה. ועוד יותר כותב בעל הסולם, שדווקא שנכנסים לרוחניות, ש"תיכנס לרוחניות, אז תהיה תלוי בי עוד יותר".

אז מגלים, ובאמת מגלים, עכשיו אנחנו צריכים רק לקבל את זה כעובדה, אז מגלים עד כמה הכל בא לו מהמורה, דרך המורה אליו. כך מסודרת המערכת העליונה.

"בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להיטיב לנפשנו, שנמצאים עומדים בתווך, בין דרך הייסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממוות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם, שהיא חלקנו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש. אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו. וכבר אמרו ז"ל, אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב.

 (בעל הסולם, "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", כתבי בעל הסולם)

יש כאן הייתי אומר כמה אופני הקשר. צריך להיות קשר גשמי, קשר רוחני, קשר דרך החברה, קשר בלימוד, בחכמה עצמה, כמה צורות. התלמיד צריך לדאוג כמה שיותר שכל הקשרים האלו כלפי המורה וכלפי המקובלים בכלל, הם יהיו כמה שיותר בבדיקה ובהתחזקות.

 "הצדיק ברוב צדקתו, הוא מכניס רצונו ומחשבתו הטובים באחרים, שגם הם יהיה להם הרצון הטוב להידבק בבורא, בכל לבבם, ובזה שמכניס הרצון באחרים זה כבר נקרא מעשה, כי נעשה מהרצון שיש לו מעשה באחרים... וזהו הפירוש בפסוק "פותח את ידיך ומשְׂביע לכל חי רצון", כי הצדיק ממשיך שפע לעולמות ולכל אדם, וע"י מה הוא פועל כך? בהכניסו רצונו באחרים. ונמצא כי נעשים כולם צדיקים על ידו, ולזה יכול להמשיך עליהם שפע רב, שהצדיק הוא הפותח הידיים לבורא, כביכול, להשפיע על העולם, ובמה הוא פותח, ומפרש הפסוק "ומשְׂביע לכל חי רצון", במה שמשְׂביע לכולם רצון אהבת הבורא."

(נועם אלימלך, ליקוטי שושנה)

זו בעצם האומנות להגיע ליחס הנכון לבורא, שהוא מאוד מיוחד ורבגוני, לשמור על האדם שלא סתם יתפעל, ולא יתחיל לתלות בבורא את הכול כמו העמך. בקיצור, יש לייצב את יחס האדם לבורא, וזה במיוחד מה שאנחנו צריכים לקבל מחכמת הקבלה, מהקבוצה, מהכוונה הנכונה של המורה, מפני שעיקר הקושי הוא בכניסה לדרגה הרוחנית הראשונה. המעבר בין הגשמיות לרוחניות הוא מאוד לא מסודר, כי איך יכול להיות קשר בין העולמות, בין התכונות, בין התוכנות.

ולכן כאן במיוחד האדם צריך [לשמירה]. כמו שילד קטן זקוק לטיפול, אמנם נדמה לו שהוא עצמאי, הוא לא שם לב איך שמטפלים בו, הוא חושב שהוא בעל הבית. ואנחנו צריכים להבין שכאן זה הזמן מאוד לשמור על מה שהמקובלים ממליצים לנו. כי לזלזל זה הטבע של האדם ודאי, בדרגות האלה במיוחד.

בדרגות הגבוהות הרוחניות הוא כבר בעצמו מתנהג בקפדנות, אבל שם הוא יותר קשור, כי יותר ויותר מבין את הפרטים בעבודה המיוחדת שלו שם. מה שאין כן העבודה הרוחנית עדיין בזמן ההכנה היא כזאת, שאנחנו רואים כמה שאנשים בורחים, כמה שלא מסוגלים להחזיק, חסרה להם אמונת רבו, אי אפשר לגלות ולשים לפניהם איזה עובדות רוחניות, שזה יחזק את האגו שלהם ואז הם יישארו בדרך. ולכן זה ממש נס, עזרה מיוחדת מלמעלה שאדם לא יברח, ממש כך.

"כתוב (מועד קטן י"ז ע"א) "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו. ומקשים על זה, וכי מי שרוצה ללמוד תורה אצל רב, צריך מקודם לראות מלאך ה' ואח"כ, לאחר שכבר ראה את צורתו של מלאך ה', אז הוא הזמן שילך לחפש רב הדומה למלאך ה'". ובהאמור יש לפרש, שאם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו"."

                                    (הרב"ש, "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

זאת אומרת, שבסך הכול לומדים את תורת ההשפעה. דרך הקבוצה, לימוד, מאור מחזיר למוטב עד שמגיעים לתכונת ההשפעה.

" כיון ששכל העולם הוא אחד, שמתחלק בין נשואים מרובים, נמצא, אם שניים מתלבשים בשכל אחד, הם יחשבו בנושא אחד. ואם יש ביניהם איזה היכר, הוא דווקא בגודל וקוטן. וטבע העולם, שהקטן נכנע לגדול, אם כן, אותם השוטים, שחושבים ממש אותה המחשבה של החכמים, בנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים, כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו."

                           (בעל הסולם, פרי חכם - שיחות, "תענוג הקבוע ועבדות המעולה")

"ובזה נבין המאמר הנ"ל: "ראה הקב"ה, שצדיקים מיעוטים". שפירושם, היינו שלא כל אדם מוכשר להיות צדיק, משום שחסר לו התכונות לזה, כנ"ל שהוא נולד טיפש או חלש, יש לו גם כן בחירה, ואין לו תירוץ מצד תכונותיו עצמו. משום שהקב"ה שתלן להצדיקים בכל דור ודור.

לכן יש בחירה לאדם, בזה שילך למקום, שישנם צדיקים. ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות, מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו. ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת, ש"פיזרן בכל דור ודור", כדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות, ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות, שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק. ועל ידי זה הם בעצמם נעשים אח"כ לצדיקים. נמצא, ש"צדיק ורשע לא קאמר" פירוש, שיש לו בחירה, בזה שיכול לילך להתדבק אצל צדיקים, שהם ידריכו לו, ולקבל כוחות על ידיהם. שעל ידי זה הם יכולים להיות אח"כ צדיקים. מה שאין כן אם היו כל הצדיקים בדור אחד, אז לא היה שום עצה להטפשים ולהחלשים להתקרב לה'. נמצא, שלא היה להם בחירה. מה שאם כן, שפיזרן את הצדיקים בכל דור ודור, אז כבר יש כח הבחירה ביד כל אחד ואחד, ללכת ולהתקרב להצדיקים, שישנם בכל דור ודור אחרת מוכרח להיות תורתו סם המות"

                        (בעל הסולם, "רשע או צדיק לא קאמר", כתבי בעל הסולם, שמעתי צ"ט)

  אם ילמד לבד בטוח יטעה ויכנס לכל מיני מבואות כאלה, מקומות פילוסופיים ותוצאות. אדם לא מסוגל, אם הוא כאדם בעולם הזה, אף פעם להגיע לרוחניות, אף פעם. זה קרה בהתגלות מיוחדת לאדם הראשון, ואחרי אדם הראשון זה לא קרה עם אף אחד, לכן הוא נקרא "הראשון".

 אף אחד לא קיבל את זה מהשמיים, אף אחד, תמיד היה מישהו, משהו שמסר כמו שבעל הסולם קיבל את זה מרבי מפורסוב, כמו שרב"ש קיבל את זה מבעל הסולם וכן הלאה, זה תמיד הולך במסירה, לכן זו נקראת "חכמת הקבלה". כי הפרוש של קבלה זו גם מסירה מדור לדור.

"אזהרה גדולה שלא תלמד חכמת הקבלה בינך לבין עצמך מהספרים, כי אי אפשר להשיג עומק כוונת בירור העניינים האלהיים שגברו מאד מאד על השכל האנושי. כי אם בקדושה רבה וטוהרה על ידי משפיע מקובל ישר ונאמן שקיבל מפי מקובל מפורסם.

                                                             (ר' שלמה בן אליהו נסים, "אדרת אליהו")

  זה שיהיה ברור, יש הרבה חכמים כאלה, גם אצלנו שעוזבים וחושבים שהם יכולים להיות בבית לבד, יהיו להם הרבה ספרים והכול יסתדר. זו אזהרה מהמקובלים, יכולים לעשות מה שרוצים, כל אחד לפי הבחירה שלו, אבל אין דוגמאות כאלה בכל ההיסטוריה, שמישהו לבד מגיע להשגת העולם העליון. כי זה אך ורק בשרשרת הכלים שמיתקנים מאדם הראשון והלאה, מיתקנים, ומיתקנים ולכן דרכם מגיע כך בחוט, בצינור הזה מגיע האור לאחרים. לכן אפשר ללמוד רק ממישהו שכבר ודאי נמצא מקושר למערכת.

"אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שֵם של איזה ענף ביחס לשורשו, זולת, אם יקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא.

                               (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, חלק א')

 כי כל הספרים נכתבו בשפת הענפים ואתה יכול לקרוא ולחשוב שזה נמצא בעולם הזה או שאתה לומד איך זה נמצא בעולם הרוחני בלבד. ואז גם בזה וגם בזה אתה בעצם לומד דברים לא נכונים. אלא מה שאנחנו צריכים לקבל, איך שהדברים האלה שנכתבו בשפת הענפים נמצאים בנו ואנחנו צריכים לפתח אותם. לכן זה נקרא "שפת הענפים" דווקא, כי זה שייך לנו, לענפים בעולם הזה אבל איך שאנחנו מתקשרים לשורשים ומתחילים להיות ניזונים מהם. זה כל העניין של השפה, להתקשר לשורש ולקבל ממנו הזנה.

"ע"י התדבקות בתלמידי חכמים, יכולים לקבל איזה אסמכתא, היינו שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר, אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא עם הארץ, אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להיכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת.

 (בעל הסולם, "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", כתבי בעל הסולם, שמעתי ק"ה)

 איך אני יכול לבדוק אם יש לי אמונה ברב או אין לי?

 אני לא יודע אם אני יכול לענות על זה, האם יש לי אמונה ברב או לא? זה שכל מה שהוא אומר לך לעשות בקשר להשגה, להשגת מטרת הבריאה אתה מבצע, לפי זה אתה בודק עד כמה האמונה שלך היא בתוקף. ואת זה רק אתה יכול לדעת ולבדוק. יש בזה דברים כלליים  שכבר כתובים אצלנו כאילו בתוך המסמך שלנו וכך אנחנו מחזקים את החברה, הקבוצה, את היחסים בינינו פחות או יותר, איך שאנחנו קובעים אותם וכן הלאה. ויש אולי תנאים מיוחדים כלפי כל אחד ואחד.

אבל התלמיד כל פעם צריך לבדוק, הוא יודע בעצם מה שהרב מצפה ממנו בלימוד, בהתכללות בקבוצה, בצורה אולי אישית וכן הלאה ומשתדל לעשות. לא הייתי אומר שזה אפשרי לקיים ב- 100 אחוז, תמיד יש מה לתקן ותמיד יש בעיה לקיים את כל הדברים האלו. אבל סך הכול מה שכן, הוא יכול לדרוש הסבר. זה מה שאנחנו לומדים ולמה אנחנו צריכים לקיים את כל החוקים האלה, את חוקי החברה, חוקי הלימוד, חוקי ההפצה, חוקי ההתנהגות החיצונה וכל היתר, הפנימית, איך לכוון את עצמו לקליטת החומר עד שהחומר ישפיע עלינו ויעשה מאיתנו שינוי כזה שנוכל להרגיש חוץ מהעולם הזה את העולם העליון. אז לפי זה כבר נתקדם ב"נשמת אדם תלמדנו", בתנאים חדשים יותר עליונים. אז תבדקו עד כמה יש לכם אמונת רבו, לכל אחד.

איך אפשר להגיע בעשירייה להאצה קבועה במימוש עצות הרב?

 המורה כל יום מגיע עם מטען חדש לתלמידים. קודם כל, לכן ממש חובה לא לפספס אף שיעור, להשתדל להיות דבוק, להשתדל לקבל בכל שיעור כמה שיותר מהמסר הפנימי שנמצא בכל שיעור מצד המורה כלפי התלמידים. והכי בטוח לקבלת המסר הזה זה להיות במרכז העשירייה, כי שם זה נמצא, ותרגישו שאתם מקבלים דווקא משם את המטען הרוחני. אז יום יום בזמן השיעור במיוחד, להשתדל להיות במרכז העשירייה, כל אחד, לא חשוב איזו עשירייה, וירטואלית או פיזית ולהשתדל לקבל את המסר הרוחני הזה, דווקא על המסר הרוחני להשתוקק ולחשוב, ולא על הלימוד הגשמי.

יכול להיות שאנחנו נלמד מאמר מהזוהר, מתע"ס או מבעל הסולם, רב"ש, זה לא העניין של המילים, ונושא המאמר יכול להיות כן שייך לזה או לא בדיוק. אלא להשתוקק לקבל את אותה מנה רוחנית שהמורה יום יום מפריש לקבוצה. ומי שמתחבר לפנימיות הקבוצה שם הוא יכול לינוק, למלא את עצמו עם המנה היומית וכך להתקדם. זה בעצם הסדר הנכון בקבלת החכמה. כדאי לחשוב על זה כי לא הרבה אנשים נמצאים בזה, ודואגים להיות בזה.

 "הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה, שהיא בחינה השניה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, וישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות.

אמנם במציאות קיימת דרך שניה, כאשר מרוב השתוקקותו הגדולה, יפתחו עליו מראות השמים, וישיג בעצמו כל המקוריות, שהיא הבחינה הראשונה, ואחר כך הוא מחוייב אמנם לטרוח ולהתיגע הרבה, עד שמוצא רב חכם שיוכל להכפף, ולשמוע לו ולקבל החכמה בבחינת המסירה פנים אל פנים, שהיא הבחינה השניה, ואחר כך לבחינה השלישית. ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל מתחילתו, באים לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסים זמן רב, ונשאר לו זמן מועט להתפתח בה, או יקרה לפעמים, שהשכל יבוא לאחר הזמן, כמ"ש "וימותו ולא בחכמה", והם צ"ט אחוזים, אשר נקראים אצלינו "עיילי ולא נפקי", ודומים לפתאים והבורים שבעולם הזה, שרואים עולם ערוך בעיניהם ואינם מבינים אותו ולא כלום, חוץ מלחמם שבפיהם. אמנם גם בדרך הראשון לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, כי אינם ראויים למסירת החכמה, ובמקרה זה מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם, "וימותו ולא בחכמה", "עיילי ולא נפקי" - וכל זה, כי במסירת החכמה, ישנם תנאים גדולים ועצומים, הנובעים מסיבות הכרחיות, ועל כן מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיני רבם עד שימצאו אותם ראויים לדבר הזה. ואשרי הזוכה."
                                              (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה", כתבי בעל הסולם) 

אבל בכל זאת, כל אחד שמתקדם מתקדם ותופס את המקום שלו בכל המערכת העליונה וכך בכל זאת אנחנו מתחברים למערכת אחת ומתקדמים. בדרך ודאי כמו שהוא כותב כאן, ישנם הרבה אופני ההתקדמות.

אם אני בא לשיעור ומצליח עם העשירייה שלי לייצר איזה מקום שאני מרגיש שהוא מרכז העשירייה, מה זה בדיוק אומר לשמוע את הרב מתוך מרכז העשירייה?

אתה תקבל מילוי בתוך החיבור שלך עם העשירייה ועם הרב, וממש תראה איזו מנה מחכה לך. אין לי מה להגיד. אז תראו שכל שיעור זה לא שיעור שאתה לומד מהספר, וכמה שאלות, שמקבל עליהן תשובות. אלא השיעור זה שיעור האור העליון שממלא אותך, שבונה אותך. זה השיעור.

כיצד לבדוק את החיבור עם הרב?

להשתדל בכל הכוח להבין מה הוא היה רוצה ממך ולבצע. ומפני שאנחנו נמצאים בעולם הגשמי, אז גם בגשמיות, וגם ברוחניות. בדרך כלל בגשמיות זה כלפי הנוהלים שיש לנו בקבוצה, בחברה. אין שום דבר מיוחד. גם כן כלפי העבודה במפעל, גם כאן בודקים את האדם עד כמה שהוא נמצא בצורה נקייה עם המערכת הכללית.

כי אצלנו לא רק הקבוצה זאת העשירייה. גם המסירות שלנו למה שאני צריך לעשות אם אני עובד במפעל, היא גם כן מאד חשובה, ויכולה להכשיל את האדם, אם הוא מזלזל במשהו בתפקיד שלו. בזה הוא יכול למחוק ממש את כל היגיעה שלו בלימוד, בקבוצה. אם נמצא כאן באיזו משרה ולא מממש אותה בכל הכוח, אז זה כאילו שעושה חור באותה הספינה.

זה מאד חשוב. הדברים כאילו מה בכך, פשוטים, מגיעים בזלזול בצורה כזאת קלה ולא מורגשת כלפי האדם כי רגילים לזה. אבל אצלנו זה דבר רוחני. צריך באמת להשתדל למסור את נפשו. זאת אומרת, אם עובד שמונה שעות, שמונה שעות. אם כך וכך עבודה, אז כך וכך עבודה. אם אפשר להוסיף, עוד להוסיף. זה מאד קשה, באמת, להיות עובד מפעל ולהתקדם ברוחניות. אני לא יודע, אני הייתי חושב פעמיים. זה ככה, בין יתר התנאים.

מה פירוש "אמונת רבו"?

"אמונת רבו" זה נקרא שיש לי כוח מיוחד מעלי, ואני לפי מערכת השמיים חייב להיות תלוי בו במאה אחוז. עד כדי כך מבוטל, שכל מה שהוא עושה, יעשה בי, ואני קודם כל מבטל את הרצון שלי. שהוא יעשה בי כל מה שצריך, כעליון כלפי התחתון. זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע". זה עדיין רק דרגת האמונה הפשוטה.

ואחר כך אני מבטל את עצמי עד כדי כך, שאפילו ברצון לקבל שלי אני רוצה לסייע לו ולהיות יחד עמו. זאת אומרת, "בלקבל על מנת להשפיע". שעם כל הכוחות שלי לא רק ביטלתי אותם כוחות האגו שלי, ונותן לו לעבוד עלי, כך שאין לי שום דבר מעצמי בהתנגדות אליו, אלא אני בכל כוחי מגיע לזה שאני רוצה לממש את הפעולות האלה על עצמי במקומו. הפעולות האלה הן מעלות אותי לדרגה שלו. זה כבר נקרא "דבקות".

בתוך הסדר שלנו בעבודה הרוחנית, איפה הנקודה הזאת של אמונת רבו עבורנו?

מההתחלה, כי אחרת לא יהיה לך ביטול בשום דבר. אחרת, אם אתה מבטל את עצמך רק כלפי הקבוצה, אז זה ביטול כמו שיש לך בצבא, בכל מיני חברות.

אז כמה היא הכרחית? כמה היא קריטית? מה מהותה?

היא הראשונה. בלי זה אין לך קשר למערכת עליונה. אבל אתה בסדר בינתיים, דווקא דוגמה טובה.

מה הדבר הטוב ביותר שיכול לעזור לאדם להיות מסוגל לשמוע את עצות הרב?

כל אחד יכול לתאר לעצמו את זה. האדם צריך להתעלות מעל עצמו, ולהשתדל לשמוע כאילו הוא גוף זר לעצמו. הוא שומע כמו איזה מכשיר, ללא רצון, ללא שכל, ללא קליטה. הוא שומע כמו שהוא שומע מכשיר הקלטה. ואחר כך, לאט לאט משתדל להקליט את הדברים האלה על הלב שלו ועל המוח שלו. לעשות כמה דרגות קליטה כאלה. ולהשתדל בכל דרגה ודרגה להיות בבירור, בביאור, ובתיקון.

וכאן אנחנו נתקלים בעניין שאי אפשר להיות מסור לרבו, אם לא דרך המסירות בקבוצה, ואי אפשר נכון להיות מסור לקבוצה, אם לא דרך מסירות ברבו. שממש במרכז הקבוצה, שם צריכים להיות יחד, עד שמגלים את הבורא, "ישראל, אורייתא, קוב"ה חד הוא". וקודם כל צריך אדם להבין שמורה הדרך הוא נמצא גם תחתיו, גם לידו וגם מעליו.

זה כמו ההורים, שנמצאים בכל מצב ויכולים לעזור לילד שלהם. כך זה התלמיד כלפי רבו. לכן זו התמיכה, זו העזרה, זה השופט. זאת אומרת, אתה יכול לקבל אותו כמערכת מטפלת, עליונה, ומתקנת, כי את הכול בעצם אתה מקבל דרכו. גם את ההפרעות, הכול מגיע דרכו. את זה עוד נלמד. את זה לא לומדים, בדרך כלל מבינים את זה. מה שאנחנו לומדים, זו"ן כלפי אבא ואימא, כל תחתון כלפי העליון, זה אותו סוג הקשר.

"כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה ענין "עשה לך רב". שענין עשיה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל. וכמו שענין הסיגוף מבטל את הגוף רק עלידי מעשה ולא בשכל, כמו כן התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שלחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה."

  (הרב"ש, "התבטלות על דרך הבעל שם טוב", כתבי רב"ש ג')

על לימוד "פה אל פה" אנחנו עוד לא מדברים כי זה מאד גבוה. זה חיבור פנימי שיש בין מורה ותלמיד בצורת זרימת החומר, השגות, שהופכים להיות כגוף אחד.

איך לייחס את האמונה ברב עם האמונה בבורא? איך לחלק?

האמונה בספרים, בסופרים, ברבו ובבורא, צריכה להיות בעצם אמונה אחת. גם אמונה בקבוצה, בחברים, באמצעים. שלא יכול להיות אחד יותר גדול מהשני. " רב, בסדר. אבל בבורא? אל תיגע. זה כבר משהו קדוש". אין דבר כזה. זה הכול כלפי עמך ברחוב. אנחנו שמתקדמים, אנחנו צריכים להבין. הספרים, הלימוד, מטרת הבריאה, הקבוצה, מרכז הקבוצה, הרב, הבורא, כל זה הופך להיות אחד. "הוא ושמו אחד". אז הכלי הוא כולל בתוכו את כל הפרטים האלה, והמילוי זה כבר מגיע לנו כתוצאה מעוצמת הכלי.

תלמיד רוצה לשמוע בקול רבו, אבל נופל. האם הוא עדיין נחשב שיש לו אמונה ברב?

זה כרגיל שנופל, על זה לא מדברים. עליות וירידות זה כרגיל. העיקר שהוא מתאושש ומבין שזרקו אותו מהשמים, ועכשיו הוא צריך להתקדם. אם הוא הולך בצורה כזאת, אז מתחשבים בירידות כמו בעליות, שהירידה לצורך עלייה.

האם תלמיד יכול לשמוע את המסר הפנימי של השיעור, או שהוא שומע את זה רק דרך העשירייה?

רק דרך העשירייה ורק דרך הרב. אם הוא מתקשר בצורה כזאת, הוא מתחיל לקבל באמת מילוי אמיתי. כן, זה התנאי. זו מערכת ואתם שוכחים שאנחנו נמצאים במערכת אחת ויש בה חיבור, או אין, או ניתוק. ואנחנו מדברים בחכמת הקבלה רק איך להתחבר. אז כל הזמן מדברים רק על קשר. להשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע, סוגי הקשר, מדרגות, זה הכול קשר. עד שמגיעים לקשר בלתי מוגבל, אין סוף.

"וכבר אמרו ז"ל: "מורא רבך כמורא שמים", אם כן אפוא יהיה שעור הרוממות שאיש כזה משיג בקדושתו יתברך, אשר בשום פנים לא יעלה רוממותו יתברך, למעלה מרוממות רבו. וזה שהתפאר הריז'נער ז"ל, כי זכה למדרגה גדולה מכל חכמי דורו, בעבור שקנה אמונת חכמים ביותר מכל בני דורו. וצריכים להבין שהאמונה אינה על צד השאלה, כי אמונה כזו יכולים לקנות גם הפעוטים בני ו' שנה, אלא על צד הרגש הרוממות והתפעלות נפשו מחכמת חכמים, אשר חלק מחכמתו יתברך ליראיו. וכבר אמרתי והרחבתי דברים, שהוא המסך היותר גדול מכל, בעבודה בבני ארץ ישראל, כי שליטת קליפת כנען במקום הזה, וכל אחד ואחד שפל עד לעפר, וחבריו עוד למטה מעפר, ורבו כמותו. בדרך צחות אפשר לומר מקרא ודרוש חז"ל, על הכתוב "אותי עזבו ותורתי שמרו", "הלואי אותי עזבו", כלומר, שהיו מתגאים ברוממות, ואף על גב "שאין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". אבל על כל פנים "תורתי שמרו", שיהיו דבוקים בצדיק האמיתי, באמונת חכמים כראוי, שאז יש תקוה שהצדיק יחזיר אותם למוטב, ויכריע אותם לכף זכות כראוי למחיצתו של הקב"ה, ומה יוכל להיות מהעניוות ושפלות שלהם, כדי שלא לעזוב את הקב"ה להעתיק דירתם מהם, אם אין להם צדיק אמיתי שידריך אותם בתורתו ותפילתו ויגיעם למקום תורה וחכמה."

(בעל הסולם, אגרת מ"ג, כתבי בעל הסולם)

 זאת אומרת, אין ברירה, צריכים בכל זאת לאתר אדם גדול הקשור באיזו צורה, עד כמה שאני מבין, לאותה מטרה שאני רוצה אליה להגיע, ולציית לו בכל מה שרק אפשר.

 "צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, דע"כ אמרו ז"ל: "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו. ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו... אמנם כן הוא האמת, אשר גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה, אשר הצדיקים קדושי עליון, זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך, וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב כאמור."

(בעל הסולם, אגרת מ"ה, כתבי בעל הסולם)

תראו איך בעל הסולם כותב, "ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי," כביכול, למה הוא מתכוון? שהתלמיד יידע שכל הכוונות שלו הכי הכי זכות שיכולות לבוא אליו, הן לא יותר מהחיצוניות של רבו, לפחות כך. אבל באמת, מבחינת קיום הרצון, למה שאומר העליון, התחתון חייב להקשיב. לפי זה הוא יידע עד כמה שהוא שייך לדרך, כן או לא. כי אין לנו כל כך הרבה בדיקות שאנחנו יכולים להיות בטוחים, מתקדמים או לא מתקדמים.

אנחנו תמיד, ככה, משקרים לעצמנו, עוד שיעור, עוד יום, עוד יום, אלא כאן בעניין הקשר עם הרב, תלמיד רואה תמיד את עצמו בצורה הכי אמיתית שאפשר, אם הוא מסוגל לראות את האמת. זו בדיקה מאוד ברורה בעולמנו כאן, לא הרבה כאלו הבחנות ישנן שאנחנו יכולים באמת לשקול ולראות האם באמת הולכים בדרך או לא. כי העיקר זה הבורא, אבל איפה אותם הסימנים שאני הולך לקראתו?

קבוצת פיטר בבקשה.

אנחנו מקבלים הרבה שאלות, על מה שיהיה אחרי המוות של המורה, ומה יקרה ברגע שרב יסתלק מהעולם הזה והתלמיד עדיין לא הגיע למדרגה הראשונה?

 כן, זה ברור, כי אפילו בדרגה הראשונה זה לא אומר כלום. אפילו זה לא. יש לנו הרבה דוגמאות כאלה מהגמרא, שאז אפילו מה שיודעים, פתאום נעלם או מיטשטש ונמצאים במערבולת כוחות שלא יודעים לאיזה כיוון ללכת ומה לעשות. ופתאום הכוחות האלה מתחילים לשלוט על האנשים, על התלמידים, ונזרקים כל אחד לכיוון אחר. זה לא פשוט. אני חושב שאנחנו לומדים איך צריך להיות, לשמור מסגרת, ולחפש קשר עם הרב במרכז העשירייה כל אחד, ובצורה כזאת לא נפרדים.

מה זה אומר להידבק ברב בצורה פרקטית?  

להשתדל לשמוע מה הוא רוצה ממך ולציית לזה.

אמרת שבכל שיעור יש מטען פנימי. ולמשל אני שומע שיעור מלפני זמן מה, ואני שומע אותו לא במקום השיעור של היום, נגיד שיש לי עוד זמן, אז איך להתקשר?

אני מבין, אין שום בעיה. דרך הקבוצה, דרך העשירייה. למרות שהשיעור יכול להיות מלפני עשר שנים, ואת העשירייה אתה השגת לפני חודש, זה לא חשוב. זה לא חשוב, כי בלי עשירייה, לבד אם אדם שומע שיעורים, זה לא אומר לו כלום, אין לו כלי.

זה ברור. השאלה שלי זה איך לכוונן ככה שזה יהיה באמת מדויק? נניח שאני נמצא פיסית כרגע לבד ויש לי אפשרות לשמוע משהו מיוחד ממזמן.

זה משהו אחר, זה נקרא "הכנה". אתה לא מקבל מנה רוחנית, אלא שכל.

לא, אני רוצה את המנה הרוחנית שנמצאת שם. היא הלכה לאיבוד? היא הלכה לפח אחרי 24 שעות? היא נשארת שם לנצח, לא?

זה תלוי איך אתה מתקשר לזה. אתה יכול לשבת כאן בלי להתקשר למרכז עשירייה, ואתה לא מקבל את המנה הזאת הרוחנית. אתה מקבל ככה התרשמות, פועל עליך, או שלא, אבל עדיין רובם לא מקבלים את זה ממש כמו שאתה מתקשר לפטמה וממש מוצץ ממנה.

ככה אני רוצה. אז איך לעשות את זה, לא בשיעור של אותו היום?

זה לא חשוב איזה שיעור, זה לא חשוב מתי.

באמצע היום, אתה לבד, יש לך זמן, אתה שם את האוזנייה.

אם אתה מרגיש את עצמך שאתה קשור לקבוצה שלך. תראו איזה תנאים נתנו לקבלת התורה במעמד הר סיני, נתנו את  התנאים האלה, לא שום דבר אחר, שום דבר לא השתנה. אתה אומר אתמול, שלשום, לפני אלפיים שנה, יותר, שלושת אלפים חמש מאות שנה, אותו דבר. אלה חוקים רוחניים איך אנחנו יכולים להתחיל להיות שייכים להם. אם אני מתבטל, והביטול שלי הוא כלפי העשירייה, במרכז העשירייה, אם אני נמצא שם, אני מתקשר, זו הפטמה שלי, אני מתקשר לזה ומתחיל למצוץ. ועד כמה שאני מוצץ, זה תלוי כבר באמונת רבו, המסירות שלי דרך העשירייה, עם העשירייה יחד לרבו, לרב של העשירייה. וכך אני מתקשר. הפרצוף הוא המעבר ביני לבין הבורא. ככה זה מסודר לפי המערכת שמלמעלה למטה מעצבת את עצמה בתיקונים יותר ויותר כבדים.

מה זה אומר לשמוע את הרב דרך העשירייה?

דרך מקום שבו אתה יכול לשמוע, אחרת אתה לא שומע.

מה זה אומר?

 כי אתה מבטל שם את הרצון לקבל שלך, אתה מפעיל רצון להשפיע כדי להתחבר עם אחרים, האני שלך יורד, ונשאר ביכולת לקלוט, להיות במגע עם העליון. אתה לא יכול להיכנס למגע עם העליון, אם אתה לא מבטל את עצמך. אתה מבטל [עצמך] על ידי הקשר עם האחרים, ואז עשרה יחד יכולים להתקשר לאחד העליון.

אני יושב עכשיו בשיעור, יושבים איתי עשרה חברים.

אני לא יודע, יושבים לא יושבים.

יושבים.

זה לא חברים, זה גופים.

איך אני יודע שאני שומע דרך העשירייה ולא דרכי?

זה לא חשוב כמה שאתה יודע או לא יודע, אתה חייב לבטל את עצמך וגם לגרום להם כמה שאפשר בדוגמה ובהתעוררות שגם הם יהיו כך. זה נקרא "הכנה לשיעור".

ישנה נטייה לפרש בצורה שונה את דברי רב, איך אפשר בעשירייה להשתוות בהבנה ובמימוש עצות רב, ליישם את עצותיו בצורה נכונה?

איזה דברי רב, איזה עצות רב? מה, זה אותם הדברים, כבר שנים שאנחנו בזה. איזה עצות, להתחבר? להתכלל? מה שאנחנו לומדים יחד? איזה עצות יש לי, מה אני מייעץ לכם חוץ ממה שכבר כתוב לפניי על ידי רב"ש?

כל אחד שומע את זה אחרת.

שיבטל את עצמו וישמע כמו אחרים. זהו, זה מה שאומרים לנו לעשות. כל אחד שיבטל את דעתו כלפי האחרים, אז זו תהיה הדעת הנכונה.

יש מצבים שכדי לשמוע או להרגיש צריך לעצום את העיניים. זה מקובל? זה נכון או אסור?

כן, אבל לא שיש בזה משהו מיוחד אלא שלא יפריע. אם אני רוצה להתאמץ, להתעמק במשהו, אפילו בדברים גשמיים, לא רוחניים, אז אני לא מסתכל. ככה זה, אבל לא יותר מזה. בזה שאני סוגר עיניים אין שום דבר רוחני. פעולה גשמית פשוטה כדי שגם הצורות האלה לא יבלבלו אותי, זה יותר עוזר לריכוז המחשבה.

מה זה להקשיב לך באופן אקטיבי ממש? לא לשבת סתם ולחכות, כאילו כמו לינוק, אלא ממש באופן אקטיבי לשמוע ולהתחבר לרצון שלך?

להשתדל להתעלות מעל האינטרס האישי הפרטי, ומהגובה הזה כמה שאדם מסוגל להיות אובייקטיבי, בלתי תלותי בחשבונות שלו, ברצונות שלו, לשמוע מה שהרב רוצה ממנו. בלי זה הוא לא יתקדם, חבל על הזמן. ממש, אני אומר לך מתוך הניסיון המר שלי, יש לי בזה הרבה דברים. הייתי 12 שנה צמוד למקובל, זה היה.. "אכלתי" הרבה.

אתה יכול קצת להרחיב על מה שאמרת עכשיו?

לא, אלא פשוט, אני שוב אומר, להשתדל לשמוע באוזן שלישית, לא שלך.

שהיא של מרכז העשירייה?

מרכז העשירייה, זה עוזר. לפעמים אתה בכל זאת מתעלה קצת מעל האגו שלך, יש כאלו זמנים שלפעמים אתה נמצא כך ביחד עם החברים, בהשראה מהם. הקבוצה עוזרת כמין מרכז העשירייה ואז אתה שומע. אז כדאי לכתוב, אפילו אני הייתי כותב במצבים כאלו, מה באמת נראה לי שהרב רוצה ממני. הייתי כותב. אחר כך הייתי יורד מהמצב הזה, מסתכל, הם ללא רוח חיים המצבים האלה, לא יכול לקבל אותם, קשה, אולי כדאי לשכוח מהם, לחזור לבהמיות שלי, לחשבונות שלי. כאן אנחנו נמצאים בחשבון נפש אמיתי, או לקבל את דעת העליון או לא. דעת העליון כלפיך זה דעת אדם כלפי בהמה.

אני פנסיונר, אני יושב בבית, אני קורא חומר. החבר'ה שלי הצעירים יותר, כולם עובדים במשך היום. האם החומר הזה שאני קורא לבד הוא עוזר לי משהו? איך אני מחבר את זה דרך העשירייה?

לא כל כך עוזר, אני אומר לך ברצינות, לא כל כך עוזר, זה נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו"[1]. אם אתה יכול בזמן הזה להיות יותר מחובר אל החברה, לעשות כל מיני פעולות שהן עוזרות לחברה, לחיבור, למשהו, זה יותר מועיל להתקדמות הרוחנית.

אני שואל, באיזו צורה, כולם עסוקים, נמצאים באמצע העבודה?

תבוא לכאן, תסדר כאן שולחנות, תנסה משהו כזה לעשות, אולי תהיה לך עבודה כאן במרכז במשהו, אבל משהו ששייך לחברה. מה שאתה קורא זה עסק פרטי. או שאתה מכין את עצמך לשיעור כדי לספר, כדי לעשות. אתה צריך לקחת משהו חברתי. יש אולי כאלה דברים שאתה כן מסוגל.

במעשה, כן.

כן. אבל לא לבד, כי זה נשאר בך. אם זה נשאר בך, זה ממש לא.. אני כמעט ולא קורא שום דבר ממה שאני הייתי צריך כאילו לעצמי, גם אין לי זמן לזה גם. כך זה צריך להיות.

"כל עבודת הנבראים, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת. ולא אפשר לעשות שום דבר בלי אמונת חכמים, שהם סדרו לנו סדר עבודה. ואחר שהאדם קבל את עבודתו בבחינת זנב לאריות, היינו שהוא נמשך אחרי החכמים, ללכת רק כפי מה שהם סדרו לנו.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק א, ד) והוי מתאבק בעפר רגליהם (של חכמים). ומפרש הברטנורה, כלומר שתלך אחריהם, שהמהלך מעלה עפר ברגליו, וההולך אחריו, מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו, עד כאן לשונו.

ויש להבין מה מרמזים לנו חז"ל במשל הזה. ויש לפרש, כי מי שהולך אחרי אמונת חכמים הוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים - לראות אם באמת כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם. וזה נקרא שהרגלי החכמים מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם. כלומר על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעינים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות.

והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכל כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העינים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים בקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דוקא זוכים לדעת דקדושה.

וזהו מטעם, כי כל ענין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. ואז מתגלה הטוב ועונג בכלים דהשפעה, וזה נקרא בלשון הזוהר הקדוש: "דעת אתפשט וממלא אדרין ואכסדרין", שפירושו בזמן שהכלים הם בסדר, מתפשט הדעת הן בכלים הפנימים והן בכלים החיצונים."

( הרב"ש, "מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

ההליכה הרוחנית היא שאתה לוקח את הראש של העליון, העיניים שלו, האוזניים שלו,  "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"[2] וכך אתה הולך ממדרגה למדרגה. כל פעם אתה מקבל את הראש דעליון על ידי זה שאתה מבטל את עצמך, מבטל את הראש שלך ומעמיד את הגוף שלך לשירותו. וכך אתה מקבל את ההזנה מהראש שלו, מתחיל להבין, לקלוט, לקבל את זה, עולה לדרגה שלו. וכך כל פעם.

זאת אומרת, בשביל מה ניתן ראש? כדי לבטל עליו, כלפי המדרגה היותר עליונה, ראש יותר עליון. וכך כל פעם יותר ויותר ויותר, זו העבודה שלנו. ומי שרגע אחד נשאר עם הראש שלו, נשאר.

בקטע הזה אנחנו שמענו מילה "אבק".

אבק מהרגליים של העליון, כמו שכתוב, "פסולת של העליון זה אוכל לתחתון". לפי המדרגות אנחנו לומדים, מה שתחתון לא מסוגל לתקן, העליון יכול לתקן, וההיפך. ולכן אנחנו נמצאים במצב שכל הדברים הקדושים אצלנו, הם בעליון פסולים. ולכן לעלות לעליון אין לנו שום סיכוי, אלא על ידי ביטול של כל מה שיש לי ובמסירות נפש לעליון, כל פעם במסירות. רק בצורה כזאת.

אנחנו נמצאים בעולם ובעידן כזה שקשה לנו בכלל להבין מה זה נקרא להיות מסור. כל אחד נמצא כאילו בעצמאות, בהתפתחות משלו, חופש, ושמירת הפרט. אנחנו לא מבינים מה זה עבדות. עבדות, לא שמחייבים אותך, אלא אתה רוצה לקנות אותה. אבל בלי זה אי אפשר, או על ידי מכות נתקדם לזה או על ידי ההבנה ולמצוא חן במצב כזה. כי אתה נמצא במסירות לעליון, כאן זה עניין של חשיבות הערך של העליון.

מהי הפטמה הרוחנית  ואיך אנחנו מוצאים אותה?

פטמה רוחנית זה מגע עם העליון, שמצידו יש רצון להשפיע ומצידנו יש רצון לקבל. הרצון לקבל מצידנו, זה שאנחנו מבטלים את עצמנו ומוכנים לקבל כל מה שהעליון נותן. לא חשוב מה הוא נותן, אפילו אבק ופסולת, לא חשוב, כי כלפי זה האוכל, זה הקודש. ולכן איך אנחנו מגיעים לזה? על ידי זה שאני מבטל את עצמי כלפי מרכז הקבוצה, כלפי כל החברים, אני בזה מכין את עצמי להיות שייך לקליטת המסר מהעליון. לקבל ממנו, אפילו את הפסולת שלו שיהיה לי כאוכל.

מהי פעולת היניקה?

פעולת היניקה, ברגע שאנחנו מבטלים את עצמנו, המאור שפעל כדי לעזור לנו לבטל את עצמנו הוא כבר פועל בזה שבמדרגה הבאה הוא מכניס לנו רשימו חדש שאנחנו רוצים כן לינוק את מה שיש בעליון, על מנת להשפיע לעליון. אז פעולת היניקה זה כבר פעולת ההשפעה כלפי העליון. זה לא כמו בעולם שלנו, מוצץ מוצץ מוצץ לעצמו. כאן ההיפך, מהעליון, אתה מקבל ממנו כדי להשפיע לו. התגלות הרשימו החדש עם המאור המחזיר למוטב, שעושים בך את העבודה הזאת ואתה כבר נמצא בפעולת ההשפעה לעליון. זה נקרא למצוץ, זו פעולה כבר מעשית.

"בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין",

"ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(הרב"ש, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

למה? כי ביטול הכי קטן שאני מבטל את עצמי ונמצא בצורה פאסיבית בידיים של העליון, אפילו לא בידיים, כמו עובר ברחם אמו, מבוטל לגמרי. מצידנו זו עבודה אקטיבית, שאני מבטל, מבטל, מבטל את עצמי כל פעם, כל יום, כל יום, כל יום, תשעה ירחי לידה, כך אני מבטל את עצמי. נולדתי, אני מתחיל לבטל את עצמי בצורה אקטיבית. יש לי יצר הרע שמתנגד לביטול כלפי העליון ואני מפעיל את הכוחות שאני כבר מקבל מהעליון, ומצידי מפעיל אותי להיות בהסכמה עימו וכך יותר ויותר.

זאת אומרת, הביטול כלפי העליון, כלפי הקבוצה, חיבור בקבוצה, כל התנאים האלו לקבלת התורה, האם מוכנים לזה? זה התנאי לתחילת הייצוב הרוחני של האדם. זה להיות "כאיש אחד בלב אחד"[3], בערבות, לצפות למאור המחזיר למוטב שנקרא תורה, וכך להתקדם. לכן ביטול טוטאלי של האדם כלפי מרכז הקבוצה, כלפי המורה וכלפי הבורא, זאת תחילת הדרך הרוחנית ומעבר לזה, יותר ויותר. אבל הכול זה בהישג ידנו. הכול רק על ידי זה שמצייתים נכון למה שאומרים המקובלים, וכל היתר המאור חייב לבצע.

 "עניין ה' תתאה בעיניים." שהיא קטנות. "היינו, שנעשה בחינת מסך וכיסוי על העיניים, שהעיניים הוא סוד השגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת. עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'. וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, במחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה."

(בעל הסולם, "להכריע ביגיעה", כתבי בעל הסולם, שמעתי קפ"ז)

זה מה שיוצא לנו כאן. פשוט לא דיברנו אף פעם כמעט על אמונת רבו, ביטול כלפי רב, כי זה לא היה בצורה מרוכזת כמו שהוא כותב כאן.

אבל שוב, אנחנו צריכים להבין שזה כמו בכל מקום, בבית ספר, בצבא, בכל מקום. אם אדם לא שומע למדריך מה בדיוק לעשות, אז גם כלפי אותה חברה שהוא נמצא, זאת אומרת כלפי הקבוצה, הוא לא יבצע את הפעולות הנכונות. לכן אין ברירה, אנחנו חייבים לשמוע מה שאומרים לנו המורים שלנו, ובצורה כזאת יש לנו תקווה להצליח.  

אני רוצה לשאול שאלה כללית על אירופה, כי אנחנו רוצים ללכת אחרי עצות הרב. אני רוצה לתת הקדמה קצרה כדי שהחברים יוכלו להבין את השאלה.

לאחר הכנס ביאסי ולאחר מכן הכנס בפראג, אנחנו כולנו התכווננו לעבוד למען אירופה. אנחנו חשבנו לעבוד כולנו ולשים את עצמנו לשירות אירופה. למשל, הקבוצה האיטלקית ממש התמוססה לחלוטין בתוך קבוצת אירופה. אנחנו רואים את זה גם במסכים, כבר לא רואים חלון מיוחד לאיטליה אלא האיטלקים נמצאים בתוך הקבוצה הכללית של אירופה וכולנו משרתים את כל מה שאירופה דורשת מאיתנו. אבל אנחנו רואים שזה יצר תהליך של החלשות דווקא מהבחינה הרוחנית באיטליה. וכדי לעקוב אחרי הפעילויות הכלליות באירופה אנחנו זנחנו את הפעילויות המקומיות באיטליה. הפעילויות המקומיות באיטליה נותנות לנו המון המון כוח, המון חיבור. אנחנו רואים את זה עכשיו עם המסע לקידום הספר של ג'סי באיטליה, עד כמה זה מעורר את הקבוצה. היתה אפילו תקופה לפני כמה זמן שלא הגענו בכלל לשיעורים, ועכשיו אנחנו שוב מתחילים להגיע.

מנקודת מבט רוחנית מה מייעץ לנו הרב, כמה להשקיע בפרוייקטים מקומיים וכמה להשקיע באירופה?

אנחנו צריכים לדאוג קודם כל לתנאי ש"אין קמח, אין תורה", זאת אומרת קודם כל האדם צריך להיות בריא ועובד ולומד ונמצא בקבוצה, ומתחבר עם הקבוצה, ומחפש עוד אנשים כמוהו וכמו הקבוצה שלו בכל יתר האזורים במדינה שלו ומתחבר איתם. וכך היתה לנו פעם קבוצה איטלקית שעשינו שם כמה כנסים, ובאמת זה היה לתפארת. אתמול בערב דיברתי איתם ונהניתי מאוד לראות את הפנים האלו שכבר מזמן אני מכיר אותם ושהם נמצאים.

אני מבין שאולי עשינו כאן צעד קדימה בחיפזון. אנחנו רצינו להתחיל לאחד את אירופה, כי בכל מדינה ומדינה באירופה יש לנו כוחות דלים מאוד, וחשבנו שעל ידי כך שאנחנו נחבר ביניהם, הם יתחזקו ויוכלו להתעורר ולעורר כל אחד לשיעור, ולמסור חומר וכל מיני דברים, שתהיה ביניהם עבודה קצת יותר פעילה, חמה, ואז זה יתעורר ויתאושש.

אנחנו לצערנו הגענו לתוצאה הפוכה, שכל הקבוצות באירופה, ברגע שהן קיבלו את המשימה להיות מקושרות מעבר לגבולות של כל מדינה ומדינה, הקבוצות האלו התחילו מבפנים להיחלש. ובאמת, "אין חכם כבעל ניסיון". אני בעצמי לא ידעתי שזה יקרה. שבאמת עוזבים את הפנימיות שלהם, הולכים לחיצוניות, ואז הפנימיות נעלמת וכתוצאה מזה גם החיצוניות נעלמת. זה מה שקורה.

לכן אני ממליץ מאוד לחזור למצב כמו שהיה קודם. קודם כל לחזק את הקבוצות שבכל מדינה ומדינה. להשתדל לבנות קבוצות בכל עיר גדולה בכל מדינה. ואחר כך אולי נתחיל, ולא יודע מתי, מתי שאתם תגידו ותתחזקו, לחשוב איך אנחנו נהיה בקשר בינינו. אנחנו רואים עכשיו איך אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי סוג הלימוד החדש אצלנו, קודם היתה מוסקבה, עכשיו זה פיטר, אחר כך אנחנו נעבור לקבוצת איטליה שהיא תתחיל לשאול שאלות ולהשתתף בצורה פעילה כקבוצה אחת. נניח ברומא אנחנו רואים חמישה אנשים, שיהיו שם יותר, בטח שיש יותר, יכולים לבוא עוד. יש לנו ברומא יותר תלמידים וכן הלאה.

אני חושב שבצורה כזאת נוכל להתקדם. אז אני מבקש, ודיברתי על זה הרבה עם החבר מאיטליה שטס היום בחזרה. אני מקווה שהוא יוכל למסור לכם גם ד"ש חם מאיתנו וגם את כל מה שדיברנו עליו כאן. יש לו לב מאוד ממש דואג עבור שלום הקבוצה האיטלקית ובהחלט כדאי שהוא ימסור לכם את הד"ש שלנו ואת כל הכיוון שאנחנו חושבים איך לחזק ולחזק את קבוצת איטליה.

הייתי מאוד רוצה לעשות דווקא אצלכם כנס, כמו שכבר עשינו לא פעם. אולי לקראת הקיץ, נניח במאי או מתי שנוח וזול עדיין, בתקופה לפני החופש, לעשות שם כנס. זו לא בעיה, בסך הכול זו דרך קצרה, אנחנו ממש שכנים, וזו לא בעיה לבוא לשם ולעשות כנס. אז בבקשה, תתחילו להיות יותר קשורים אלינו וביניכם, בעיקר ביניכם, ואנחנו כולנו נשתדל להיות יותר מאורגנים ויותר קשורים זה לזה.

אני מאוד מצפה שלקראת הכנס, בואו נתחיל להכין את עצמנו כלפיו, אנחנו נארגן את קבוצת איטליה כקבוצה חזקה, יפה וטובה. היא היתה פעם הקבוצה המרכזית, העיקרית, הכי גדולה באירופה, בואו נחזור למידה הזאת ועוד יותר מזה.

יש לנו עוד שאלות מחברים מאירופה לגבי שיעור הבוקר. חלק מהחברים כותבים שמורגשת היחלשות כללית בנוכחות. הם שואלים, האם כדאי ליצור עשירייה אירופאית חזקה של חברים שיהיו בנוכחות קבועה כל שיעור, והעשירייה הזאת תשמש דוגמה?

ודאי שזה כדאי, אבל לא על חשבון האחרים. עשירייה אחת תהיה קיימת בכל אירופה? יש חצי מיליארד איש ורק עשירייה אחת?

הכוונה היא לא לעשירייה אחת אלא להתחבר בין חברים שרוצים להיות כל יום בשיעור, שמוצאים אחד את השני והם נמצאים כעשירייה, וגם משפיעים לעשיריות האחרות חשיבות ודוגמה.

אני חושב שבכמה מדינות אנחנו כבר יכולים לראות שכאלה עשיריות יכולות להתקיים. אני חושב שגרמניה ואיטליה ואפילו ספרד, יכול להיות שאנחנו יכולים להחזיר את הקבוצות האלה לתפקוד טוב של לפחות עשירייה כל פעם, אולי עשירייה אחרת, אבל כל פעם, כל בוקר אנחנו נראה את העשיריות האלה במסכים לפנינו בסדר שלם.

שיתחלפו העשיריות, לא נורא, אבל שיהיו עשיריות.

לגבי עשיריות שהן בחיבור כללי. יש חברים שהם בחיבור הכללי של העשיריות ועכשיו הם עוברים לעשירייה מקומית, עשירייה אחרת. מה יותר מומלץ, עשירייה כללית או מקומית, והאם אפשר להיות בשתי עשיריות באותו זמן?

לא חושב ששתי עשיריות זה טוב. עשירייה פיסית יותר טובה מעשירייה וירטואלית, ללא ספק. אבל אם אין ברירה, אז עשירייה וירטואלית, ווירטואלית קבועה אם אפשר. ואם לא, זה כבר ברור, אלו הן המדרגות.

רוצים לעשות איחוד באירופה, איך אנחנו לא טועים ונכנסים לאיחוד שהוא כמו השוק האירופאי, אלא הולכים לכיוון של איחוד אירופאי אמיתי, שבעצם אפשר לבנות גשר רוחני של ערבות בין כל הקבוצות?

השוק האירופאי נעשה שוק מפני שרצו לחבר אותו לא דרך הלבבות, לא דרך חינוך בני אדם. לא דרך זה שהם הרגישו שהם צריכים להיות יחד כמשפחה אחת אירופאית, ואז הם יכולים להינצל גם מהרוסים וגם מהאמריקאים, משני הזאבים שהם נמצאים ביניהם. אירופה נמצאת במצב לא טוב, נקווה שאולי זה ישתנה, אבל בעצם לא סתם היו שם מלחמות ובכלל כל הבעיות שממשיכות להיות. ולכן אני מאוד מקווה שאנחנו נתחיל להתחבר.

אבל החיבור בכל זאת צריך להיות קודם כל בכל מדינה ומדינה. אי אפשר להתחיל חיבור במימדים יותר גדולים אם אנחנו לא מתחברים בפנים. חייבות להיות קבוצות חזקות בכל מדינה, ובשמירה ודאי על הקבוצה החזקה בכל מדינה ומדינה כשמחברים בין הקבוצות לקבוצות גדולות.

ורק בתנאי שבמדינה אחת יש שניים שלושה אנשים, ובמדינה אחרת עוד חמישה שישה, אז ביניהם כבר יכול להיות חיבור. זאת אומרת, אנחנו אף פעם לא הולכים לחיבור יותר גדול ויותר רחב על פני זה שגורמים נזק בחיבור הקודם. "מעלים בקודש ולא מורידים", ולכן לצערנו אנחנו פתאום מזהים את הדברים האלה. אני לא ידעתי על זה קודם, אני לא הרגשתי את זה, לא הסבירו לי את זה.

טוב שהגיע לכאן החבר שלנו מאיטליה והוא מדבר על זה. אתמול הייתה לי שיחה נוספת והבנתי שזו בעיה בכל אירופה, והם כבר משתדלים ללכת ברוורס. אז ודאי שצריכים ללכת, ולא ללכת, אלא לקפוץ למצב הקודם כמה שאפשר יותר מהר ולחזק שוב את הקבוצות שבכל מדינה ומדינה. כנראה שעוד מוקדם ללכת לחיבור בין הקבוצות, בפרט שיש בעיית שפה, ומנטליות יכול להיות, וכן הלאה.

אפילו כאן בישראל אנחנו רואים שזה לאט לאט, וכן ולא, וכן ולא, כך אנחנו מתקדמים. אבל לא שאנחנו ממש מערבבים את הקבוצות אלו באלו. קודם צריך למצוא את מרכז הקבוצה, מרכז העשירייה בכל עשירייה ועשירייה, מרכז העשירייה ממש, להיות מחוברים שם. בזה אנחנו לומדים  איך אנחנו מבטלים, עוזרים לבטל זה לזה, וכולם מבוטלים כלפי מרכז העשירייה.

אם יש לנו כבר את ההתרשמות הזאת, את הרשימות האלו, אנחנו כבר מרגישים מבפנים, יש לנו טעמים, איך זה כשאני מבטל את עצמי כלפי מרכז העשירייה, שאני מכור להם, מסור, נעלם שם, אני מרגיש רק אותם ואת עצמי לא מרגיש. תנסו להמחיש את זה. אני לא מרגיש את עצמי, אלא כמו במרק, מוסיפים איזו תוספת, והתוספת הזאת מתבטלת שם בתוך המרק. היא מוסיפה מצד אחד טעם משלה, אבל מצד שני היא איננה, היא נמצאת בכל המרק.

כך אדם צריך להרגיש. שבמה אני קיים? בזה שאני בתוכם כבר קיים, בכולם. זהו. בזה שאני מחזיק אותם להיות יחד. אחרי זה, עם אותה הרגשה צריכים ללכת ולהתחיל להתחבר עם האחרים ולמצוא שם גם אותו הדבר, גם את מרכז החיבור שלהם וגם התבטלות. אבל כבר יש לנו ניסיון וטעמים, רשימות ממה שעשינו בינינו. בצורה כזאת מתקדמים.

לכן אני מבקש, לחזור למצב כמו שהיה, להתחיל לבנות קבוצה חזקה באיטליה, בגרמניה, בספרד, בכל המקומות איפה שאפשר. לחפש את מרכז הקבוצה, אנחנו עכשיו נעבוד על זה, גם כאן וגם עם כל הכלים שלנו שבכל העולם, ואני מקווה שאולי אנחנו נקבל את זה כנושא לכנס שלנו כאן בישראל. חיבור, זה מה שיש לנו.

"רבי דוד לייקס, תלמיד הבעל שם טוב, שאל פעם קבוצת חסידים - "האם אתם מאמינים במורה שלכם באמונה שלמה?".

שתקו החסידים, כי מי יעז לומר שיש בו אמונה שלמה.

"ובכן, אספר לכם אמונה מהי", המשיך רבי דוד.

"באחת השבתות נמשכה הסעודה השלישית אצל הבעש"ט, כפי שקרה לעיתים קרובות, עד שעה מאוחרת בערב. אחר כך ישבנו לסעודת מלווה מלכה. והרי כולנו היינו עניים מאוד, ולא הייתה לנו פרוטה ומכל שכן בשבת. אף על פי כן, כשאמר לי הבעש"ט לאחר סעודת מלווה מלכה: 'דוד, תן כסף למי דבש', נתתי את ידי בכיסי, אף כי ידעתי שאין לי כלום, והוצאתי משם זהוב. נתתי את המטבע לקנות מי דבש"."

(סיפור חסידי)

 כן, כך זה קורה. אם מעלים בפעולות מהעולם הזה לעולם העליון, חושבים שאין ניסים, לא מרגישים שזה ניסים, כי חיים בזה. אולי נבין זאת פעם מתפיסת המציאות.

"יום אחד בערב שבת יצא האר''י הקדוש עם החברים לקבל שבת כמנהגו. אמר לחברים: ''נלכה נא עתה לירושלים... כי רואה אני ששעה זאת הוא קץ אמיתי לגאולה. מקצת החברים אמרו: ''איך נלך לירושלים בשעה זאת, והיא רחוקה ממנו יותר משלושים פרסאות?'' וקצתם אמרו: ''טוב הדבר, הננו מוכנים לילך, אלא נלך קודם ונודיע הדבר לנשותינו, שלא ידאגו לנו, ואחר כך נלך''.

אז צעק הרב ובכה ואמר לחברים: ''איך הועיל קטרוג השטן לבטל גאולתן של ישראל. מעיד אני עלי שמים וארץ שמזמן רבי שמעון בר יוחאי עד היום לא הייתה שעה הגונה לגאולה כשעה הזאת. ואילו הייתם מודים בדבר זה, היה לנו בית המקדש ונדחי ישראל היו מתכנסים לתוך ירושלים. ועכשיו עברה אותה שעה ונכנסו ישראל בגלות מחדש. וכשמוע החברים דבר זה נתחרטו ממה שעשו ולא הועיל להם."

(מובא בספר - תולדות אר"י )

 כך זה כל רגע ורגע בחיי האדם, חייב לבטל, אחרת זה לא קורה.

"...אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים, וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד. ולכן משום (זה) תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו. כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו, ודי למבין. ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתוב במכתבי הקודם שיעקב אבינו לא מת, היינו שמדתו של אמת חי וקיים לעד. ושיקויים הפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים". היינו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית התרחקות, אזי ישועת ה' כהרף עין, ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אמן כן יהי רצון."

 (הרב"ש,  אגרת כ"ח, כתבי רב"ש ג')

 אמרת שאני אמור לקבל את רצון הרב כאילו שהרצון הוא שלי, איך אני יודע מהם הרצונות של הרב?

לפי מה שאתה קולט. במידה שאתה יכול לבטל את עצמך, אתה תשמע מה שהרב רוצה, אחרת אתה שומע את קולך במקום את קולו. כך אנחנו בנויים.

המצבים הרוחניים בנויים מהמימוש שלהם, או מימוש של רגע, מתי ממומש אמונת רבו? מה המצב הזה?

מתי ממומש אמונת רבו? מתי שאדם יודע לבטל את עצמו ולקבל דעת רבו במקום דעתו, במקום הדעת של עצמו,  בזה הוא כבר מממש לפחות בכוח, לא בפועל.

לפי מה שקראנו עכשיו, יש נקודה קריטית כזאת, יש רגע של קושי.

כאן מדובר פשוט. מה זה נקרא רב? "רב" זה נקרא פרצוף עליון. מתי אני נמצא במגע עם פרצוף עליון? מתי שאני מבטל את עצמי, זהו. עכשיו, מפני שאנחנו קיימים נניח בעולם הזה, אז ברור לך שאתה שומע למשל שצריכים לא לאחר לשיעור בוקר, אלא לבוא לפחות ברבע לשלוש. אז אתה שמעת את זה ממני, עכשיו אתה צריך להחליט אם אתה מקיים את זה או לא. זה כבר נקרא שאתה מאמין שהדבר הזה יעזור לך בהשגת המטרה הרוחנית, וזה כבר אמונת רבו.

אם אתה עושה את זה מתוך כל מיני סיבות אחרות, לא נעים לי לפני התלמידים, וגם בבית מה יגידו עלי שלא הלכתי לשיעור או כן, אלה כבר חשבונות גשמיים. אם אתה שומע את זה נניח ממני זו כבר פעולה רוחנית, ויהיה לך קשה מאוד לבצע את זה, לעומת עם החברים שכלפיהם יש לך חשבונות, האגו שלך תומך בזה. מה שאין כן לשמוע בקולי, אף פעם האגו לא תומך, אלא מפריע. בכל דבר ודבר, אני עברתי את זה, אלה מאבקים נוראים. לא הרבה אנשים מסוגלים לזה, וגם בקושי.

אצל בעלי בתים, או בחכמות הגויים, יש להם כאילו אמונה עיוורת ברב שלהם, ואצלנו זה בא בגילוי הרע בינינו וגם כלפיך. איך במצב כזה אנחנו מחזקים את היחס בין החברים כדי שנמשוך חזק ימינה, גם מבחינה טכנית, גם מבחינה אישית בינינו?

אנחנו צריכים לחבר את כולם לעשיריות. במרכז העשירייה שהאדם יבטל את עצמו, שירגיש שבמרכז העשירייה יש לו קשר עם המורה, ואז דרך זה נגיע לקשר עם הבורא, זה מה שצריכים לעשות. בלי שלושת התנאים האלה, הקשר לא יקרה. המורה הוא לא מקור של האור העליון, הוא מעבר, מעביר, תנאי, כמו מרכז הקבוצה, שבלי לממש את מה שהוא אומר, ובלי להיות מחוברים זה לא יקרה. אז נשתדל לבצע יחד את כל התנאי הזה.

---

[1] "וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת." (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ג', י"ב)

[2] "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" (ירמיהו ה', כ"א)

[3] "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י, שמות י"ט, ב' עפ"י מכילתא שם)

שיעור  2    20.11.2016

דיברנו על זה כבר הרבה, בשני השיעורים הקודמים שהיו היום, רצוי ודאי לשמוע מה שקורה שם, למי שלא שמע. נוסיף, מה אפשר בכללות להוסיף? בעולם שלנו האדם יכול לגלות את העולם הזה מתוך חמשת החושים שלו שנמצאים בו, שמוכנים לזה, ואז הוא רוכש ידע על העולם הזה. כדי להתקדם הוא יכול לסמוך על הדורות הקודמים, על החכמים שנמצאים בדורו, ובצורה כזאת מגיע להתקדמות בידיעת העולם הזה.

כלפי העולם הרוחני אנחנו נמצאים במצב שאין לנו שום ידע, שום אפשרות לדעת, אפשרות לחקור, אלא יש איזה מין רצון שמתעורר באדם שנמשך לזה, ולא יותר. איך לממש את הרצון? אנחנו רואים שכך זה קרה בעולם שלנו, שבעצם אדם הראשון, הוא נקרא הראשון, הוא היחידי שקיבל את זה ממש מהשמיים, כל יתר האנשים קבלו ממנו בשרשרת. והשרשרת הזאת בעצמה היא נקראת הקבלה, המסירה, שכך אנחנו מתקדמים להכרת העולם העליון, דרך אותם המקובלים, שהם פיתחו את הכלים לחקור את העולם העליון, כתבו על זה הרבה ספרים. אנחנו יכולים מהם ללמוד ולהמשיך את המחקר הזה, וכל דור בא ומוסיף.

בזה אנחנו נמצאים אחרי שיש לנו מקובלים, ואנחנו יודעים את השיטה, את הטכניקה הזאת, איך אנחנו מגיעים למחקר, להתפתחות. על ידי ההתפתחות שלנו איך אנחנו מגיעים לפתיחת העולם העליון, ואז לפנינו הכול נפתח. ומה שבמחקר העולם העליון מיוחד, זה שאדם לא יכול לחקור עם הכלים שלו, כי אין לו, יש לנו רק את חמשת החושים שלנו. כדי כל פעם לשפר את החושים הרוחניים, הוא צריך מישהו שנמצא לידו ועוזר לו בזה.

אז כמו שבעולם שלנו אם אדם נמצא בין החיות, אז הוא יגדל כחיה, אם נמצא בין אנשים הוא יגדל כאותם אנשים מאותה הסביבה. אם הוא רוצה להתקדם ברוחניות, הוא חייב להיות בין המקובלים. ולכן אנחנו כאן תלויים במקובלים שיעזרו לנו להתקדם. ברוחניות זה דבר ממש הכרחי הרבה יותר מאשר בגשמיות, כי ברוחניות המקובל זה אותו האדם שבונה לך קשר עם העולם הרוחני, ודרכו אתה מקבל את כל הידיעה, כל ההרגשה, כל הפתיחה של העולם הרוחני אליך. לכן מאוד חשוב לנו עניין המורה, וכתוב על זה הרבה. במיוחד פיתח את זה הבעל שם טוב ויו, איך להיות ביחס נכון בין ה למורה הרוחני, ש יוכל לזכות לפקיחת עיניים בתורה, בעולם הרוחני.

אז בואו נקרא מה שהם כותבים על זה, ויש הרבה חומר על זה. מי שרוצה לשמוע אז הוא ישמע, ומי שלא, אז בסופו של דבר כולנו נצטרך פעם להגיע למצב שיהיה לנו מורה, ודרכו נוכל לגלות את העולם העליון.

השיטה הזאת לא יכולה להשתנות כי אין לאדם חושים להיכנס לרוחניות, אלא רק דרך מישהו שבונה לו את הקשר, המתאם בינו לבין הרוחניות, שזה בעצם המורה. ואם אדם סוגר עיניים ומוסר את עצמו לאותו המורה, זאת אומרת מקיים מה שהוא רוצה, דורש, אז בצורה כזאת יכול להתקדם. מי שהוא חכם, חושב שהוא יודע יותר מהמורה, זאת אומרת, במידה שלא יכול לבטל את עצמו, אז מעכב את כניסתו לרוחניות. וכמו שכתוב עליהם, "ימותו ולא בחכמה".

 אני לא מרגיש שהבעיה היא לשמוע את הרב בבירור, אלא שאין כוח לממש. זה מתסכל, מורגש שאני ממש צריך לשבור את עצמי ואני לא מצליח.

על זה כתוב הרבה ברב"ש במאמרים הראשונים על החברה, וגם אצל האר"י, ואצל הרבה מקובלים כי האר"י. שצריכים לדבר על זה בקבוצה, איך לבטל את עצמו כלפי הקבוצה, איך לבטל את עצמו כלפי המורה, זה הכול תלוי בהערכת הסביבה כלפי המורה. אם הסביבה מעריכה אותו, אז קל לאדם גם כן להעריך אותו, להתבטל וכך להתקדם. ואם הסביבה לא מעריכה אותו, אז על זה כותב בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", שזה הכרחי. לכן צריך לשמוע בחברה איך שהיא מעריכה את המורה. לאדם עצמו ודאי שלא יהיה שום יכולת להתבטל. רק מפני שאחרים מדברים, והוא נמצא בסביבה שלהם, אז יוכל לקבל מהם כוחות.

"יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יבחר לעצמו, אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ, ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו. כי ב' הקלות יש לרבו

א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי ה יכול להשפיע לו נ"ר, על בסיס רוממותו של רבו, כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל, בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו, גם לעסק תו"מ לשמה, כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע.

ב. כי השואת הצורה להקב"ה, אינה מועילה, אם אינה לנצח, דהיינו "עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה, בתוך הזמן, מועילה השואת הצורה אליו, אפילו היא רק זמנית, שאח"כ ישוב לסורו.

ונמצא, בכל פעם שמשוה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו. כמו שבארנו במשל האבר, הנחתך מהגוף, וחזר ונתדבק בו, עש"ה.

וע"כ, ה יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם ה, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה.

ובזה תבין, מה שאמרו חז"ל "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנא' פה אלישע בן שפט, אשר יצק מים, ע"י אליהו. למד, לא נאמר, אלא, יצק" (ברכות, ז ע"ב).

שלכאורה תמוה, איך מעשים פשוטים, יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת. ובאמור מובן היטב, כי השמוש ששימש לרבו, בגופו ומאודו, ע"מ לעשות נ"ר לרבו, מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. ומקבל עי"ז, ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה, שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי"ז זוכה, להשיג רוממותו ית', בשיעור, שתהפך ההשפעה לקבלה, להיות לו חומר דלק, מספיק למסי"נ ומאודו, עד שיזכה לדביקות להקב"ה כנ"ל.

מה שאין כן, לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות, והיא נבחנת מפה לאוזן. באופן, שהשמוש מביאו לה מחשבותיו של רבו, והלימוד - רק הדבורים של רבו. ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו. וכחשיבות פא"פ, על מפה לאוזן.

אמנם, כל זה אמור, אם השימוש לרבו, הוא ע"מ להשפיע אליו נ"ר. אבל, אם השמוש, הוא לתועלת עצמו, ששמוש מעין זה, אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו. ודאי שהלימוד אצל רבו, חשוב יותר משמושו.

אמנם, כמו שאמרנו, אצל השגת רוממותו ית', שהסביבה, שאינה מחשיבה אותו ית', כראוי, מחלשת את היחיד, ומונעת אותו מהשגת רוממותו ית' - הנה ודאי, דבר זה נוהג, גם ברבו. אשר הסביבה, שאינה מחשיבה כראוי, את רבו, מונעת את ה, שיוכל להשיג, רוממות רבו, כראוי.

ולפיכך אמרו חז"ל "עשה לך רב, וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יוכל לעשות לו, סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו, להשיג רוממות רבו. והיינו, ע"י אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שע"י שיחת החברים, ברוממות רבו, מקבל כל אחד, הרגשת רוממותו. באופן, שההשפעה לרבו, תהפך לקבלה, ולחומר דלק. והיינו, בשיעור שיביאהו, כן לעסוק בתורה ומצוות לשמה. שעל זה אמרו "במ"ח מעלות, שהתורה נקנית בהם, בשמוש חכמים, ובדקדוק חברים". כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק חברים. כלומר, להשפעת החברים, שיפעלו עליו, להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות, תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי, אי אפשר, שיפעל בזה במשהו, כמבואר.

אמנם, ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות

א. לשמוע תמיד, ולקבל את הערכת הסביבה, בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמ"ש "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא' - מחויב כל , להרגיש עצמו, שהוא הקטן, שבכל החברים. ואז, יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכ"ש, שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב' - מחוייב כל , להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיתה סביבה גדולה, כראוי, "כי ברוב בנין, חשוב יותר מרוב מנין"."

  (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר", כתבי בעל הסולם)

  זאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על ביטול טוטאלי.

כן.

  מהו התהליך להתחיל את העבודה שבה אין הבדל בין הרב לבין הבורא. האם אתה יכול להסביר, לפתוח את העניין הזה?

ומושג הקבוצה הוא יודע מה ההבדל? גם אין. שישראל אורייתא וקודשא בריך הוא אנחנו אומרים חד הוא, מה זאת אומרת חד? ישראל זה אלו שמשתוקקים להגיע, שהם מייצבים את עצמם נכון בהשפעה הדדית זה לזה, ואז מופיע עליהם לפי חוק השתוות הצורה המאור המחזיר למוטב. רק בתנאי שהם מתחברים ביניהם האור מופיע עליהם, ואז לפי כמה שהאור מופיע עליהם לפי מידת ההתחברות, הם מתחילים להתחבר ביניהם בצורה הנכונה, ולפי זה אז מגלים בצורה הנכונה את דמות הבורא. זאת אומרת, את הה-ו-י-ה שמתגלה בתוך הכלים המתוקנים בחיבור ההדדי הנכון, אז כל זה יחד.

לכן לא יכולה להיות בכלל הבנת הבורא, הכרת הבורא ואיזו פעולה כלפי הבורא, אם היא לא נעשית קודם כלפי המורה, אם היא לא נעשית גם כן כלפי הקבוצה. אי אפשר, כי זה הכול מערכת אחת, שכולם כך מכינים את עצמם כלפי דבקות עם הבורא, כלפי להשיג אותו. ולכן על מה יש כאן לדבר? לא יכול להיות אחד יותר או פחות מהשני, כך רב"ש גם מסביר. ושאם אתה רואה שזה יותר מזה, או זה יותר מזה, סימן שאין לך עבודה רוחנית שלמה נכונה. הוא כותב על זה, שזה צריך להיות בשווה בקיצור.

 אני רוצה לשאול על הקטע שקראנו קודם. הוא דיבר על הקביעות בעבודה. הוא אמר שמשיגים השתוות רק לשעתו ואז נופלים ושזה לא מועיל אם זה לא לנצח.

זה כלפי הבורא. כלפי המורה מועיל, אפילו לרגע אחד. אפילו לזמן מה ואחר כך נופל. כי כלפי המורה יש כאן עניין של רוחניות וגשמיות שמעורבים יחד. ולכן אפילו שמסכים לפעמים ולפעמים הוא לא מסכים, גם זה מועיל ומקדם. אבל הוא צריך לעשות כל פעם חשבונות, במה הוא כן ובמה הוא לא, וכמה שיותר מיום ליום להתקדם.

 והמדידה היא כמה זמן הוא מצליח להחזיק?

כמה זמן וכלפי מה. יש דברים שהוא אומר "לא, על זה אני לא הולך". אם לא הולך, אז אתה כבר חותך את עצמך מרוחניות, כי כלפי רוחניות תצטרך לקיים את הכול, ולא שתצטרף אחר כך, אלא כרגע. אחר כך יהיו לך תנאים אחרים יותר קשים.  

 אנחנו מנסים לקחת ממך דוגמה, מהיחס שלך כלפי הרב"ש, בשבילנו זו דוגמה להתנהגות, ליחס. אבל עכשיו אנחנו קראנו את הקטע של בעל הסולם ולפני זה של רב"ש, איך הם עשו את זה, איך רב"ש עשה את זה, איך בעל הסולם עשה את היחס הזה כלפי הרב. איך אפשר להשתמש בדוגמאות האלה? 

הוא סיפר לי קצת, ובאמת אמר שהיה קשה מאוד. וקשה דווקא בגלל שמצד אחד זה אבא, ומהצד השני רב. כי היה צריך לבטל לגמרי את הקשר, כביכול, בין אבא לבן, של איזו קירבה, ולהיות כ ורב. זה קשה מאוד. גם בעל הסולם אני חושב שעזר לו, ודחה אותו כדי לתת לו מקום, איזה מרווח ביניהם. כך עושים? כך חובה לעשות. 

אתם לא רואים שיש ביני ובין אחד מהים שלי שהוא קרוב לפי משפחה, שיש בינינו איזה יחסים מיוחדים. פשוט לפי התפקיד, אבל לפי כל יתר הדברים אני משתדל, והוא גם כן, להיות בצורה עניינית, בהתקשרות עניינית, שזה לא יטשטש ולא יחליש את האדם בעבודה שלו. ככה זה. לכן אני גם לא מקרב אף אחד שיהיה עוזר שלי, שיהיה מיוחד, במשהו קרוב אלי. אלא ההיפך, יש אנשים שמרגישים את עצמם שאני פתאום דוחה אותם קצת יותר. זה מפני שהם צריכים לתת תוספת יגיעה, ואם לא נותנים, אז יוצאים מהעניין.

 לפני זה נקרא קטע מתוך. "הורידו ספר לאדם הראשון, ובו היה יודע ומשיג את החכמה העליונה. ועליו אומר הכתוב, זה ספר תולדות אדם. וספר זה מגיע לבני האלקים חכמי הדור. וכל מי שזכה להסתכל בו, יודע בו החכמה העליונה. ומסתכלים בו ומשיגים בו. וספר זה הוריד בעל הסודות רזיאל המלאך לאדם הראשון בגן עדן".

 (זוהר לעם, בראשית א', "אדם הראשון" סעיפים 473-472)

 "אדם הראשון היה הראשון, למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד לקצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו. וההבנה הזאת נקראת חכמת האמת"

 (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה", כתבי בעל הסולם)

 "המקובלים הם בני הנביאים ויהם, אשר קיבלו מפי המקובלים דור אחר דור עד משה רבנו אדון כל הנביאים, כי משה קיבל תורה מסיני ומְסָרָה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והם ראשית חכמה. והם החכמים האמיתים המקבלים מהנביאים, הם מחברי התלמוד ומהם נודע חכמת הקבלה ובכללם הנבואה כי הם וכל דבריהם סודות עמוקים.

(תנא "קנה", ספר הפליאה)

 "כל מקבל השפע מה' נמצא מתפאר בעטרות ה', ומי שזכה להרגיש בשעת המעשה, איך שה' גם מתפאר עמו על שמְצָאוֹ מוכן לקבל השפעתו, הוא נקרא מקובל."

(בעל הסולם, אגרת מ"ו, כתבי בעל הסולם)

 מה זה נקרא לקבל?

"לקבל" זה נקרא לבטל את האגו שלך, כדי לפנות מקום לקבלת המילוי העליון. לקבל זה נקרא שאני מבטל את עצמי, דעתי, כלפי דעת העליון, דעת המורה, ואז הוא יכול להשפיע לי. כי הידיעה הרוחנית לא עוברת ממקום למקום, מאדם לאדם, אלא אם כן יש מקום מתאים לפי השתוות הצורה לשני.

ולכן כל פעם שאני רוצה לקבל משהו מלמעלה, אני חייב לבטל את עצמי כלפי העליון. אז העליון במקרה הזה זה נקרא "רב", ואני במקרה הזה נקרא "". הרצון לקבל שלי חייב להיות ריק מכל מיני שטויות שלי, ולהיות מוכן לקבל כל מה שאני אקבל מהמורה שלי, ללא שום בדיקה וביקורת. או אפילו שאני עושה בדיקה וביקורת, מעל בדיקה וביקורת שלי. כי וודאי שדעתו היא הפוכה מדעתי, כמו שכתוב "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". העליון נקרא "תורה", והתחתון "בעל הבית", האגואיסט.

בצורה כזאת אנחנו נמצאים בקשר עם העליון, עם הדרגה העליונה שנקראת מורה או רב, ורק בצורה כזאת אפשר לקבל את המילוי הרוחני. לפי ההכנה של הרצונות של התחתון, לקבל בהשתוות הצורה מילוי מהעליון.

 מה ההבדל המהותי בין חסידים לבין מקובלים?

אני לא יודע על איזה חסידים אתה מדבר. אם אתה מדבר מהאר"י, שממנו התפתחה כל תורת הבעל שם טוב, אז זה מימוש של תורת האר"י בקרב העם. וכל חכמת הקבלה של היום מגיעה לנו עם עבודת ה' דרך הבעל שם טוב. הבעל שם טוב הוא זה שייסד את כל התנאים האלה, את התכונות האלה ואת כל הכללים האלו, וכל הים שלו שהם האדמו"רים הראשונים הגדולים, הם כולם העבירו לעם את עבודת ה'. האר"י רק קירב את הדברים האלה, את המקורות העליונים, והבעל שם טוב כבר מימש את השיטה בקרב העם.     

בעל הסולם הוא בעצמו אחד מהים האלה שיצאו מהבעל שם טוב, ודאי שמאתיים ומשהו שנה אחרי הבעל שם טוב, זה לא חשוב, אבל זו אותה המסירה, וגם רב"ש. כל החסידות היא תוצאה מהמימוש של תורת האר"י בקרב בעם.  

 אז במציאות שלנו היום אנחנו מכירים מקובל אחד במציאות, וחסידים כמו שספרת עכשיו, אנחנו לא מכירים בכלל כאלה, נכון?

לצערנו מה שקרה, זה שקרתה ירידת הדורות. ובכל זאת, אי אפשר להגיד שאין בין החסידים של היום אנשים שלא מבינים מהי חכמת הקבלה ומהי עבודת ה'. אולי הם לא קושרים כל כך את עבודת ה' עם הקבלה, כי לומדים את זה ממקורות שבהם מדובר רק על עבודת האדם, אבל כל אותם הדברים שכתובים אצלנו על החיבור בקבוצה, ביטול, כל התכונות האלו שאנחנו צריכים לקנות על ידי העבודה שלנו בקבוצה וכלפי הבורא, כל זה כתוב בספרי החסידות היטב, ואלה ספרים שחסידים נקווה שעדיין קוראים. אני לא יודע, פעם אחרונה ראיתי אותם יושבים בבתי כנסת וקוראים "שמירת הלשון", שזה לגמרי לא ספר חסידי. מאז עברו שלושים שנה, מה קורה היום, אני לא יודע.

 היום יש איזו משמעות למילה חסידים, עד כמה שהבנתי מדובר על כאלה שהולכים עם מה שהרבי שלהם אומר.

 כך זה כתוב, וזה כך נכון. גם אנחנו היום למדנו מה זה נקרא "אמונת רבו", שהולכים אחרי הרב. אצלם זה עדיין נשאר איך שהבעל שם טוב החדיר את זה בעם. הבעל שם טוב פיתח לימוד, פתח בית ספר, מה שנקרא "חדר", וקיבל בחורים ולימד אותם להיות מנהיגים רוחניים של העם ושלח אותם לכל מיני מקומות. ומאז החסידות התחילה להתפתח, והעם התחיל לחיות, זו הייתה תקופה של ממש פריחה רוחנית בעם. ולכן אותו היחס בין החסידים לרב נשאר עד היום, אומנם זה לא על אותו בסיס כמו קודם שהם היו שומעים בקולו כדי להתקרב לרוחניות, לבורא, אלא עכשיו זה יותר כמנהג שכך הם עושים. אבל בכל זאת אני בטוח שהרבה מאוד חסידים מבינים מה שאנחנו מדברים ובאיזו צורה בטוח מסכימים איתנו, כי כתוב בספרים שלהם אותו דבר מה שאנחנו כאן מדברים.

 האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שללכת אחרי דברי רב בצורה כזו זה מעין תעודת ביטוח?

אתה יכול להיות בטוח שרק אם אתה לוקח מישהו רוחני והולך אחריו בעיניים עצומות, רק בצורה כזאת ולא בצורה אחרת אתה יכול להשיג רוחניות אם אכן תוכל לבטל את עצמך. ואם אין לך אדם כזה ואם אתה לא מבטל את עצמך כלפיו, אז אין לך סיכוי, פשוט אין דרך אחרת. כי אין קשר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני אלא רק דרך האדם שנמצא בגוף בעולם הגשמי וברוח בעולם הרוחני.

 זה ברור שאין דרך אחרת, אבל האם בתוך ההליכה זאת צריך להיזהר באופן שבו אנחנו הולכים אחרי דברי רב?

כל הזמן לבדוק. וודאי. מאיפה אתה יודע שאתה שומע נכון? אז יש לך חברים, אתה מקבל על ידם התרשמות מגדלות הרב, ויחד איתם אתה צריך לדבר האם שמעת נכון מה שהרב אמר. כך היה תמיד, ישנם הרבה סיפורים על החסידים, שהיו תמיד מתאספים אחרי השיעורים, מה שנקרא אחרי "השיחות" עם הרב שלהם, והיו מדברים על איך שהם הבינו אותן. זו הייתה ההתעסקות שלהם מחוץ לשיחות עם המורה שלהם. כך אנחנו יכולים להתקדם.

  עכשיו אמרת שהחסידים בתקופת החסידות היו מתכנסים אחרי השיעור ומדברים ביניהם על מה שהם שמעו מהרב. גם אנחנו עושים את זה אחרי השיעור, כל עשירייה מתכנסת ומדברת כמה דקות. האם אנחנו צריכים להגיע למשהו משותף ששמענו מהרב או כל אחד צריך לשתף מה החידוש שהוא שמע מהרב?

לא, עשירייה חייבת להגיע לסיכום.

צריך להשקיע יותר בקשר בינינו, בקשר הטכני בינינו, אין ברירה, צריך שזה יהיה ממש כמו שצריך. מיקרופונים לא אלחוטיים אלא מיקרופונים בקשר חוטי, ולהשתדל ולבדוק את כל הקבוצות כי אנחנו נשתמש כך יותר ויותר בהתקשרויות בינינו וניתן לכל הקבוצה לשאול ולהשתתף בצורה שווה עם הקבוצות האחרות. אז אני מבקש לעשות איזו תכנית הבראה, תכנית שדרוג של כל הקשרים הטכניים בין הקבוצות כדי שנוכל להתקדם יפה בשעורים המשותפים שלנו.

 לוס אנג'לס נותנת משימה למשך היום מה אנחנו צריכים לעשות בהמשך לשיעור של היום. המשימה היא כזאת, כל חבר בעשירייה במשך שעה אחת ביום מעלה לחברים את החשיבות וגדלות הרב וחולק עם החברים איזה שינויים הוא רוצה לעשות כדי לממש את השינויים האלה. כל אחד בעשירייה חולק עם החברים איזה דברים הוא הולך לממש במהלך היום ומתחלק בזה עם החברים בעשירייה.

אז אני שוב ושוב חוזר על אותו התנאי, זה לא גדלות הרב, אלא זו גדלות מרכז העשירייה בקשר עם הרב וקשר עם הבורא, שבצורה כזאת אנחנו מייצבים "ישראל אורייתא, קודשא ברוך הוא חד הוא". לכן הרב הזה חשוב ולא בשום צורה אחרת, רק להשגת המטרה הרוחנית. וחס ושלום, לא לעשות ממנו בובה או פסל. להיזהר גם מזה.

 עדכון מהמשלחת שלנו באיטליה. ג'סי והחברים רצו להעביר מסר, קודם כל הם אומרים שעד עכשיו כל המפגשים עברו בהצלחה רבה ובתמיכה מקבוצות באיטליה. היום יהיה האירוע המרכזי של המסע שלהם, שיהיה בפסטיבל ספרים במילאנו, יהיו שם הרבה מהתקשורת, כולל ממגזין מאוד מוביל ומפורסם. והחברים מאיטליה דווקא כותבים שיש הרבה מה לעשות ושהם מאוד מאוד מתרגשים והם מבקשים שכולנו נתמוך בג'סי בפעולה הזאת.

אנחנו ממש בכל הלב והנפש איתו. אני מקבל כל פעם צילומים ומכתבים קצרים מהם. אני מאוד שמח ממה שקורה. ובאמת נקווה שיכתוב עוד ספרים ושיהיו עוד Book Tours כאלו, ואנחנו נתמוך בו תמיד ויותר ויותר. שיישאר איתנו בקשר, ותהיה לו פריחה רוחנית ויזכה להיות באמת מפיץ גדול. נחזיק גם היום עימו קשר ושיצליח.

 שואלים מהקבוצות האם חשוב להגיע בצורה פיזית לערב האיחוד ביום ראשון או שאפשר להתאסף במרכזים שלהם?

אני לא יודע מה להגיד. על זה באמת צריכה להחליט ההנהלה הכללית של הקבוצות מה יותר טוב ומה פחות. אני שמעתי שמזמינים אוטובוסים. האם כדאי או לא כדאי? אני הייתי עושה את זה. אני בטוח שאם הייתי נשאר ברחובות והייתי מגיע לרב"ש בבני ברק פעם בכמה זמן, אף על פי שהייתי יכול לשמוע את השיעורים שלו ברחובות בטלפון, סידרתי שם דברים כאלה שהייתי יכול לשמוע, אז לא הייתי מגיע למה שהגעתי, אפילו לזה. אז בואו נעשה חשבון נפש. בכל זאת, גם נשים, גם גברים, יכולים להגיע ופעם בשבוע אני חושב שכדאי.

 אנחנו גם עוזרים לכל הקבוצות מחדרה צפונה ומאשדוד דרומה, במימון מלא של האוטובוסים, אז יהיה יותר פשוט.

כן. בפרט שאנחנו מממנים אוטובוסים, אז כדאי לבוא. אנחנו מצפים לראות אתכם לפחות באירוע הזה, ישיבת חברים והשיעור המשותף שלנו. זה ערב איחוד פעם בחודש?

 ערב איחוד ביום ראשון הקרוב.

זאת אומרת לא מדובר על היום, אלא על יום ראשון הבא. אז בכלל, אם זה פעם בחודש, אין על מה לדבר.

 הם שאלו לגבי יום ראשון הבא.

פעם בחודש על זה אין בכלל . פעם בחודש היו מגיעים לרב"ש באותם הזמנים שהיו בסך הכול רק אוטובוסים והיו מגיעים גם מדימונה ומקריית שמונה. מה זאת אומרת? מנחם הזקן היה מגיע לבעל הסולם מטבריה, היו אז המשאיות הגדולות האלה והוא היה מטפס למעלה מעל הסחורה, בלי כבישים ובלי כלום, וכך היה מגיע. היה נוסע, כי הם היו מגיעים לקראת הבוקר. לפעמים היה מגיע בערב ואז נשאר אצל בעל הסולם לישון. בעל הסולם היה נותן לו משהו לקרוא מהזוהר שהוא כתב וכך זה היה. הם היו מגיעים מכל הארץ, וגם לרב"ש פעם בחודש היו מגיעים כולם. איך יכול להיות ? הוא צריך לחדש את הקשר. הקשר שיש לנו עם הקבוצות, קבוצה גדולה כמו בחיפה נגיד, זו קבוצה פורחת, אבל אנחנו בכל זאת מקבלים דרך המגע הפיזי. אז אני מבקש, אני מחכה לכולכם. גם היום ומכל שכן ביום ראשון הבא.

שיעור  3   20.11.2016

 מכל ההבחנות שאנחנו צריכים להצטייד בהם בדרך לגלות את הבורא, היינו שכוח ההשפעה יישרה בנו, אנחנו צריכים גם כן לעבוד על המושג שנקרא "אמונת רבו". כי יש לאדם איזה מורה, וודאי שאדם לא יכול להשיג אותו, להרגיש אותו, להבין אותו כמו שהוא, גדול,  קטן. טוב,  רע. זה הכל "כל הפוסל במומו פוסל", כמו שזה כלפי כל החברים. אבל יש הבדל בין איך שאדם צריך להתנהג כלפי החברים כדי לקבוע איתם קשר נכון כדי לגלות את הבורא, את תכונת ההשפעה, החיבור, ואיך שהוא צריך להתייחס למורה, לרבו.

זה לא שייך לאדם עצמו שמלמד אותו, ואין רבו מקבל את זה על חשבון עצמו, איך שהתלמיד מתייחס אליו. אלא זה מושג, כמו שכלפי החברים אני לא רואה את החברים, אני לא מדבר על הפרצוף שלהם, על התכונות שלהם, אלא המושג "חבר" זה מושג פנימי רוחני, זה חלק מהנשמה שלי, החלק הרוחני שבי צריך להתחבר עם החלק הרוחני שבו, ולחלק הרוחני שבו אותו אני קורא "חבר". אותו דבר זה כלפי "רבו" זה לא האדם באיזה אופן שהוא מופיע וההתנהגות שלו, זה המושג הפנימי שצריכים להתחבר אליו.

הייתי אומר, שזה מרכז הקבוצה, ולזה היא צריכה להגיע בחיבור בין כל החברים, ואז הם מגלים בדיוק את נקודת החיבור שלהם, שזה נקרא "חיבור עם רבו". רב של כל אחד ואחד של כולנו יחד. זה ההבדל שאם יש לי תשעה חברים שונים, מה שמייחד אותנו זה אותו אחד שלכולם הוא אחד ונקרא "רבו", הרב שלנו. שזה מושג. שוב אני אומר, אנחנו צריכים קצת להתנזר מהגופים וההבחנות השייכות לגופים, אלא מושגים רוחניים. אז יהיה לנו יותר נכון, יותר נקי, יותר קל לדבר על "אהבת חברים, אהבת רבו, אמונת חכמים, אמונת רבו", וכך אנחנו לא נטעה.

וגם אז נוכל מתוך זה שאנחנו מדברים בהבחנות פנימיות באהבת חברים, בהבחנות פנימיות עם אהבת רבו או אמונת רבו, יש פה הבדלים אנחנו עוד נדבר עליהם, אז מתוך זה אנחנו נוכל לבנות את היחס הנכון שלנו לבורא ונכין מקום לגילוי שלו. כי בלי ההכנות האלה בחיבור עם החברים באהבת החברים, החיבור עם הבורא באמונת רבו, לא נגיע למצב שמכינים כלי לגילוי הבורא. אז את המצבים האלה אנחנו חייבים לעבור. בואו נראה מה כותב על זה בעל הסולם. אז יש לנו "שמעתי" מאמר מ' "אמונת רבו, מהו השיעור".

 "ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל. ימין נקרא מלשון הֵימין. שעל הפסוק "והאמין בה'" אומר התרגום "והֵימין". בזמן שהרב אומר להתלמיד ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין "שלימות", ושמאל - "בלתי שלם", אלא שחסר שם תיקונים, אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין, שנקרא שלימות.

ומהו הוא השלימות, שהתלמיד צריך ללכת? הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו ית' רק טובות.

ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בעירום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה [לפי הדרגה שלו], על זה הוא צריך להגיד, כמ"ש "עינים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא.

נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עינים להם" אבל לא יראו את האמת.

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לדעת אם הוא נמצא עכשיו בזמן ירידה או בזמן עליה, גם זה הוא לא יכול לדעת.

כלומר, הוא חושב שנמצא במצב ירידה. גם זה לא נכון. כי יכול להיות, שעתה הוא נמצא במצב העליה, היינו שרואה את מצבו האמיתי, איך שהוא רחוק מעבודת הקודש. ונמצא שהתקרב עכשיו להאמת. ויכול להיות להפך, שהוא מרגיש עכשיו, שהוא במצב התרוממות. ובאמת הוא נמצא עכשיו בשליטת המקבל לעצמו, הנקרא ירידה.

ורק מי שכבר נמצא ברשות היחיד, הוא יכול להבחין ולדעת את האמת. ולכן האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו צוה לו לעשות.

ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו, ולומר, מה שהוא מבין, ומה שהוא רואה בספרים אחרים, שאינם מתאימים לדעת רבו, הוא צריך לומר, שכל זמן שהוא נמצא ברשות הרבים, אין הוא יכול להבין את האמת, ולא יכול לראות מה שכתוב בספרים אחרים, את האמת מה שהם אומרים. כידוע, שבזמן שהאדם עדיין לא זכה, תורתו נעשה לו סם המות.

ומדוע נקרא "לא זכה, תורתו נעשית לו סם המות"? זהו מטעם כי כל התורות, מה שהוא לומד או שומע, לא יביאו לו שום תועלת, שיוכל לזכות לבחינת חיים, שהיא בחינת דביקות בחיי החיים. אלא ממש להפך.

כלומר, שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מדביקות, היות שכל מה שהוא עושה, הוא רק לצורכי הגוף, הנקרא מקבל לעצמו. שזהו בחינת פירודא, היינו שע"י מעשיו הוא נעשה יותר נפרד מחיי החיים. ממילא נקרא זה סם המות, היות שזה מביא לו מיתה ולא חיים. כלומר, היות שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מבחינת השפעה, הנקרא השתוות הצורה להבורא, מבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".

עוד צריכים לדעת, כי בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה".

והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות - מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת.

נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. וזה סוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה. מכל מקום "ונתתי את ברכתי", מסיבת שאתה נותן מקום. שפירושו מקום השמחה, שבתוכה אפשר לשרות שום אור עליון."

(בעל הסולם, "אמונת רבו, מהו השיעור", כתבי בעל הסולם, שמעתי מ')

כאן אנחנו רואים שבעל הסולם דיבר על אופן אחד, פאן אחד של העניין של התקשרות התלמיד לרב, זה להיות כל הזמן בקו הימין. במידה שהתלמיד משתדל להיות בקו ימין ועל ידו דבוק לרבו, אז יכול לקבל דרך זה מרבו גם שמחה וגם תשתית תנאים להשראת השכינה כמו שהוא אומר. "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה", זאת אומרת, שאין שמחה, אלא השמחה היא באה מתוך זה שהוא מקיים מה שרבו מצווה, לכן זה נקרא "מצוה", ומה רבו מצווה? להיות שמח, להיות בקו ימין.

זאת אומרת, לקבל את כל המצבים כמצבים נכונים, טובים. ואין לתלמיד מספיק כוח בינתיים ומקום להחזיק ב"אין עוד מלבדו", לכן בשבילו יש לפניו את רבו, שכך הוא יכול להתנהג עימו. לכן כאן אנחנו רואים, שהרב מבצע תפקיד מיוחד כלפי התלמיד, שתלמיד כל הזמן צריך להרגיש את ההתחייבות שלו כלפי הרב, שהרב מצווה אותו להיות בדרך הישר, בדרך הימין בשמחה, בחיבור, והתלמיד כמו בפקודה, כמו מצוּוה נמצא כאן בזה שמקיים את זה. לכן שמחה של מצווה, שמחה שהוא מצוּוה ועושה. ולכן מגיע למצב של החיבור הנכון, ומתוך זה מתגלה לו מקום השמחה, מקום הנכון לגילוי השכינה.

זה רק דבר אחד, רק חלק אחד מה שיש ביחס המורה לרבו, שזה "אמונת רבו". כי רבו אומר לו שכל מה שנעשה זה הכול לטובה וצריכים כל פעם ללכת רק משמחה לשמחה, מחיל לחיל, והתלמיד לוקח את זה כעובדה מפני שלא משתמש בראש שלו, אלא בראש של רבו, ברוחניות אין לתלמיד ראש, לתחתון אין ראש, תמיד הוא כחלק מהעליון, ולכן כך יכול להתקדם. בלי שיידבק ברבו בצורה לפחות הזאת, שזה בקו ימין, לא יוכל להתקדם, תמיד יהיה בחוסר אונים, בחוסר מצב רוח ולא יוכל ללכת. לבנות מקום להשראת השכינה לא מסוגל, כי זה צריך להיות כבר באופטימיות, בשמחה, בהתכללות בימין.

זה דבר אחד שאנחנו מדברים על התפקיד של תלמיד כלפי רבו. התפקיד השני זה להגדיל את רבו כגדול מעל הכול, במידה הזאת יש לתלמיד כוחות ההתקדמות ואז כן יכול לעבור על כל המצבים שנמצאים לפניו. אם נופל זה סימן שקודם כל נפל למצב שהרב שלו כבר לא גדול בעיניו, יש לו רב שפל, ובמידת שפלות הרב, אז הוא נמצא בעצמו בדרגה עוד פחות ממה שמתאר כלפי הרב. זה כתוב כ"תלמיד שגלה, מגלין רבו עימו". 

ועוד יש לנו בעניין גילוי רבו, גדלות רבו, אמונת רבו, יש כאן הרבה אופנים שאנחנו צריכים להבין, שרבו זה בעצם מרכז הקבוצה כי הוא שייך לכולם בשווה לכל החברים. ולכן מה שהם יכולים לקחת המשותף ביניהם זו אותה דמות שנקראת "רבו", זה לא אני במקרה, זה מה שמייצרים לעצמם וכך משייכים, יכולים לשייך לי, זה לא חשוב, אנחנו בתפקידים. אף אחד לא מקבל את זה "תלמיד" זה לא תלמיד, זה החלק הפנימי שבו. "רבו" זה לא רב, למקרה האדם, אני, אלא המושג הפנימי הרוחני שיכולים לתאר ששייך לי.

וכך בלייצב את הדברים האלו, "הנקודה שבלב" האדם, אוסף הנקודות שזה מצד מרכז הקבוצה, הראש של מרכז הקבוצה זה ה"רב", ואז מזה בונים מקום להשראת השכינה משמחה, בביטחון, שמייצבים כך נכון, אז מגלים את הבורא.

 "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי? וע"ז תירצו, כי בעת ירידת התלמיד, ידמה לו כמו שהרב גם הוא ירד ח"ו, עמו, וכיון שכן הרי באמת כן, כלומר, שלא יוכל להנות מרבו, אלא כפום [לפי] מה משער בלבו," כי אין לרב ציור, אלא מה שמציירים התלמידים. "וא"כ אין לו אלא רב שפול וירוד. בו במדה שמדד אותו ועל כן גולין את רבו עמו. וד"ל." 

( בעל הסולם, אגרת י', כתבי בעל הסולם)

 

 לפני שהתחלנו את העשיריות, את הסדנאות, הייתה אוירה כללית בקבוצה של הבנת הדרך הרוחנית, הבנה שלך כרב, והייתה הרגשה שכולנו מבינים, כולנו נמצאים באותו מקום פחות או יותר. ברגע שנכנסנו לעשיריות, לסדנאות, אז אנחנו רואים שיש הבנה של כל אחד מכיוון אחר. יש הרבה יותר בלבול בהבנה של מה הרב באמת רוצה, אפילו ברמה היומיומית.

אתה משמח אותי אם יש בלבול, זה סימן שיש בירור, ועדיין לא הגענו לסיומו, אבל אנחנו נמצאים בבירורים. אנחנו כל יום ויום מתעמקים בכל מיני הבחנות, השלב הבא הוא שאנחנו נחבר להבחנות האלו גם הבחנות מ"תלמוד עשר הספירות", וגם מחכמת הקבלה עצמה. וכך  ניכנס למצב שהכלי שלנו, גם מצד העביות, וגם מצד ההתרשמות מהמצבים, יהיה יותר ויותר קרוב לנו, נתקדם להרגשת המצב שמתאים כבר לגילוי הבורא. שאתם מרגישים את עצמכם היום שהמצב באמת הרבה יותר מורכב, זה יפה, זה טוב.

תתאר לעצמך שאתה לוקח מישהו שהגיע מהחלל, מאיזו יבשת, מאיזה כפר, מביא אותו לאיזו עיר גדולה ומתחיל להסביר לו. כמו שהזוהר מפרש לנו ב"ספרא דצניעותא", שהגיע איזה איכר לעיר, ומביאים לו כל מיני עוגיות ולחמים ופיתות וכולי, והוא שואל כל פעם "מה זה, מאיפה זה? איזה דברים יפים", אז אומרים לו "הכול זה מגרעיני חיטה". הוא אומר "גרעיני חיטה, אני יודע מה זה, את זה אני עושה". אבל חוץ מגרעיני חיטה הוא לא יודע כלום. והם עושים לו כל מיני צורות, מה אפשר לעשות מחיטה? זה ברור, זה מקור החיים. אז זה ההבדל בין דרגת הבהמה שהיא חיטה, ודרגת החי, האדם, שזה הלחם עם כל מיני הצורות שבו.

כך אנחנו, אנחנו נכנסים למצב שהוא חדש. אנחנו לא ידענו שחכמת הקבלה כל כך מלאה בפסיכולוגיה פנימית, בהבחנות פנימיות, אבל איך החיים שלנו, הם לא כאלו? וודאי שכן. והאמת שהמקובל הוא לא מומחה בפסיכולוגיה של האדם שבעולם הזה כל כך, כי יש כאן הרבה עיוותים כאלו שלא כדאי להתעסק בזה, אבל חכמת הקבלה זו פסיכולוגיה. דרך פסיכולוגיה מטריאליסטית, שבינתיים אנחנו לומדים את זה בצורה כזאת, אנחנו נגיע לפסיכולוגיה הא-לוהית.

כשאתה הולך להכיר א-לוהות, אז איך אתה מכיר אותו? ברצון לקבל שלך שמשתכלל להיות רצון להשפיע, ובכל מיני הבחנות שברצון להשפיע. שכנגד כל ההבחנות שיש לך ברצון לקבל, כמו בעולם הזה שאתה מכיר את "רעך", חברים, ילדים, אישה, בכלל בני אדם וכן הלאה, אתה צריך רק ברצון להשפיע להיות מצויד בכל מיני הבחנות כאלה כלפי הבורא, עוד יותר מזה, ברצון להשפיע. ואז אתה מתחיל להכיר, להבין ולהרגיש אותו, ולהיות ממש מחובר עמו.

לזה אנחנו מגיעים לאט לאט, זו דרך. אבל כבר מתחילים לראות עד כמה התכונות האלה שאנחנו לומדים, שעדיין מורגשות ברצון לקבל שלנו, בהבחנות ארציות, עד כמה הן לאט לאט יהיו גם יותר ויותר מורגשות בנו, ביחסים בינינו. והיחסים בינינו ניתנים לשינוי לעל מנת להשפיע, ואז התכונות האלה בלהדביק אותן ביחסים בינינו, יהפכו לתכונות רוחניות בעל מנת להשפיע. יש כאן טכניקה מיוחדת כזאת, איך אתה באמת הופך את ה"עזר כנגדו", את הרצון לקבל שיעבוד בצורה אחרת. ותראה עד כמה שני הצדדים שבמטבע משלימים זה את זה, שיש שפה לתחתונים, ושפה לעליונים.

לכן זה מה שאנחנו עכשיו לומדים, אנחנו מתחילים להכיר הבחנות לזמן המעַבר, ואחר כך  יבואו עוד דברים. זו דרך שתהיה יותר ויותר מעניינת, כי אתה תרגיש בה חיוּת, מתוך איך שזה בחיבור שלנו משתכלל ומתייצב למכשיר מיוחד, שאתה תוכל לדבר מתוכו באוצר מילים, להרגיש באוצר הרגשות והבחנות, ועוד. זה עולם.

אנחנו לא מודעים איך שבעולם הזה אנחנו גדלנו, ויש לנו שפה ורגשות והבחנות למיניהן, יכולת לפענח את הדברים, לעשות בירורים והשוואות. אנחנו לא כל כך מודעים לזה. ברוחניות כשאנחנו נכנסים, שם אתה כבר איש גדול, רציונאלי, עם השכל, עם הרגש, עם הכול, מתחיל לעבוד על העולם החדש. אתה נוכח בלידתך.

  בינתיים, איך שאני מרגיש, ואיך שאני רואה את הדברים, אנחנו מתייחסים לכך שהרב הוא מרכז הקבוצה, הראש של מרכז הקבוצה כמו שאמרת, וכל אחד מרגיש את הרב, לפי התכונות שלו, לפי שורש הנשמה שלו.

מי כך מרגיש? מי יכול להגיד שהוא בכלל מבין מי זה ומה זה הרב? הרב זה הדמות שאתה צריך לצייר לעצמך. כי אתה לא מכיר את עצמך, אתה לא מכיר את החבר, אתה לא מכיר אף אחד ושום דבר, אלא שהרב זה מושג זה לא בן אדם. ואפילו אם היית מצביע עלי מה אתה מכיר בי? אלא לפי "כל הפוסל במומו פוסל". אף אחד לא מכיר את אף אחד, זו לא גישה נכונה לרוחניות לעשות בזה אפילו חצי צעד.

 אז איך אנחנו מחפשים את הרב במרכז הקבוצה, מה זה אומר שאנחנו מחפשים אותו?

לכן אתם צריכים לקחת אותי, ולעשות ממני אותה דמות שמתאימה לכם למרכז הקבוצה. כמו שאתה לוקח את החברים, ועושה מהם אותן הדמויות שמתאימות לך ללכת איתן, להתחבר איתן, ולבנות מהן את מרכז הקבוצה. ומרכז הקבוצה הזו, הרב, נקרא "ראש", וכל החברים יחד וכולם נקראים "גוף". ובצורה כזאת מתחילים לעבוד הלאה עם הבורא, שמרכז הקבוצה עם הרב הופך להיות לשכינה, כלי לגילוי הבורא.

צריך לחשוב על זה יותר, אני מבין שזה עדיין קשה, אבל תלוי איך אתה תשתדל לחשוב יותר. אבל לא מדובר על בני אדם, אם היה מדובר על בני אדם הייתי מתבייש לשבת כאן ולשמוע, איך שאתם אומרים "הרב שלנו גדול, הרב מיוחד, הרב זה". כך אני לא מתבייש, אני לא משייך את זה לעצמי. אלא ודאי שאתם צריכים כך לדבר עלי כדי להגיע לבורא, אז אם אתם עושים את זה, אני מבין. אני יכול להשתתף בזה אתכם. כי אין לנו ברירה אנחנו חייבים כך לעשות מתוך המקצוע שלנו.

 אני מרגיש שקשה לך עם הנושא הזה.

 לי? מה פתאום. לא, זה לא קשה לי אני דווקא שמח שאנחנו מדברים על זה. קודם האמת ביטלתי את העניין הזה כי חשבתי שאתם עדיין לא מסוגלים לדבר עלי כמו על משהו שמנותק, על משהו שנמצא לפי התפקיד, במרכז הקבוצה, האיש המיוחד עם כל מיני התכונות המיוחדות, שהוא כמו הבורא וכולי וכולי, כי כך צריכים לתאר. היום אני חושב שקודם כל אין לכם ברירה, חייבים כך לעשות כדי להתקדם. אתה רואה מה שהוא כותב אם לא תעשה כך לא יהיה לך שום כוח להתקדמות הנכונה, אין ברירה.

 לכן אני לא מתבייש, ולא שנוח לי או לא נוח. בכלל בעבודה שלנו אין נוח, מאיפה הגישה הבהמית הזאת? לא נעים לי, לא יפה, אל תגידו עלי ככה, אני מתבייש, אני מסמיק, על מה אתם מדברים? אנחנו כולנו זבל וצריכים לעלות לדרגת הא-לוהות.

אז אנחנו צריכים לבצע כל מיני עבודות ובעבודות האלה יש תפקידים. אני הגעתי לתפקיד הזה 20 שנה לפניך ולמדתי, לכן אני לפניך וצריך ללמד אותך. מה יש כאן לא נוח או כן נוח? אני באמת לא מבין, מה הם חושבים שזה לא נעים לי אישית בגלל שאתם מדברים עלי יפה? אתם חייבים לדבר עלי יפה, אתם חייבים לקבל אותי כקדוש אחרת אתם לא תעלו לתפקיד. לכן אני צריך לעזור לכם לדבר עלי ככה. אין כאן שום דבר ששייך לאישיות האישית שלי בכלל אלא זה שייך להבחנות של התלמיד, של הקבוצה, איחוד הקבוצה, רב, בורא, שכינה.

אני לא יודע, אם אתם עדיין לא יכולים לנתק בהמיות מהרוחניות אז אין לי עם מי לדבר.

 מה זה אומר להיות בקו ימין כלפי הרב?

 לא כלפי הרב אלא להיות בקו ימין לפי ציווי הרב. הרב אומר לך שהכל בא מלמעלה, הכל בא לטובתך, ואתה חייב ללכת תמיד בקו ימין בשמחה. לקבל את כל הדברים האלה שהם הטובים ביותר בשבילך, הוא מחזק אותך בזה והוא מראה לך דוגמה כל יום וכן הלאה. אז אתה צריך לקבל את הדברים האלה ולפי זה לעבוד. וכמה שאתה תיפול ולא תיפול זה לא חשוב כי כלפי הרב אפילו אם אתה לא כל יום נמצא איתו 24 שעות באמונת רבו גם זה מועיל. מה שאינו כן הבורא, זה רק כשאתה מוכן ונכנס איתו בקשר נצחי. ולכן צריך להיות כאן תפקיד כזה כמו הרב.

 מאיזה כוח התלמיד מגלה את הרב הרוחני שבתוכו?

 בכוח אמונה, עיניים להם ולא יראו. איך הוא מתייחס לחברים? כך הוא צריך להתייחס. כי אתה בכוח שלך, אתה מבטל את החברים, אם אתה עוד לא מבטל אותם, אתם עוד לא התחלתם להתחבר. אם תתחילו באמת להתחבר אתה תראה עד כמה שאתה תסתכל עליהם, שאין על מה להסתכל בכלל. תביאו לי קופים, כלבים, חמורים במקומם יהיה יותר טוב. אתה תראה עד כמה שאתה תבטל אותם. עד שתגיעו לזה שאתם שונאים זה את זה וכולי, ודאי. לכן כאן צריכה להיות עבודה באמונה, בלמעלה מהדעת גם כלפי חבר, גם כלפי רב.

 מה זה אם כך הרב הפנימי שלי?

 אני לא יודע. את הרב הפנימי שלך אני לא מכיר, יש לך רב כזה? תראה לי אותו.

  האם יתכן שאדם יתקשר לרב יותר מאשר לחברים, ואם כן מה ההבדל בין קשר לחברים לקשר לרב?

 לא, לא יכול להיות. התקשרות לרב זה כדי לקיים מה שהוא אומר, זו לא התקשרות בקשר עצמו. זו התקשרות דרך קיום מה שהוא מצווה. ועם חברים לא, עם חברים הוא יכול להיות קשור בגלל שהם נמצאים יחד, שווים, כל אחד יכול לעזור לשני, זה תומך בזה וזה תומך בזה, ישר והפוך. יש להם רב אחד שהם צריכים לקיים את מה שהוא אומר. התנאים האלה, אם הם מחברים אותם יחד, יש להם כבר מרכז עשירייה.

 מה זה החיבור הזה ביחד בין הקשר של אמונת רבו לבין הקשר שלי עם החברים?

שאתם מקיימים את פקודת או מצוות הרב בקשר ביניכם. הוא מחייב שתתקשרו.

 איך אנחנו התלמידים יכולים כל הזמן לתת דוגמה אישית אחד כלפי השני בגדלות הרב, לא במשחק אלא אמיתי?

 אני לא יודע מה זה אמיתי או משחק, זה הכול משחק איזה אמיתי יכול להיות? אף פעם זה לא יכול להיות אמיתי, אם זה נראה לך אמיתי אז זה השקר הכי גדול. אנחנו לא צריכים לדבר על המילים האלו, אמיתי או לא אמיתי, לא צריכים לדבר על זה כי בטוח שהכול שקר. וזה לא חשוב לי, זה לא מדאיג אותי כי כל המשחק בנוי כך, עד שאני לא מגיע למגע עם הבורא, שאני מתחיל בכלים דהשפעה, אז אין שום אמת בידי.

 מה זאת אומרת לבנות את הדמות של הרב, ממה אנחנו יכולים לבנות אותה אם אין לנו כלום?

דמות של הרב אתם צריכים לבנות מזה שהוא נותן פקודה ואתם מקבלים את הפקודה הזאת כראש שלכם. אם הרב אומר שאתם צריכים להיות מחוברים בצורה כזאת וכזאת, כמו שאנחנו לומדים כבר שנים ולאט לאט מתקדמים עכשיו בצורה יותר פרטנית, אז אתם צריכים את זה לשמוע. מתוך זה שאתם משתדלים לקיים את מה שאומר הרב, אתם בונים את דמות הרב. מאיפה אני מכיר שיש לי דמות של חבר, מאיפה יש לי את הדמות שלו? מזה ששמעתי ממנו כך וכך דעות, ראיתי אותו בכך וכך תגובות, מתוך זה יש לי את הדמות שלו.

זאת אומרת, מתי אני בונה דמות של הרב? כשאני רואה ושומע ממנו כך וכך עצות ומשתדל לקיים אותן בתגובות כאלו או כאלו מצדי, אז אני בונה את הדמות שלו. ודאי שזה לא הוא, אלא אני בונה אותו כך. לכן התורה אומרת איך אני צריך לבנות את דמות הרב כך שהוא יהיה הכי גדול, כמו הבורא. זה אני בונה, זה לא שהוא כזה, אלא אני בונה. למה? כי אחרת אני לא אוכל לקיים את מה שהוא אומר ואם אני לא אקיים את מה שהוא אומר, אני לא אוכל להתקדם. כי ההתקדמות שלי ברוחניות היא רק לפי הפקודות שלו, העצות שלו, והעיקר זה ללכת בימין. רק תבינו עד כמה המושג הזה מאוד מאוד חשוב.

כלפי חבר זה אותו דבר, כלפי חבר אני צריך לבנות את עצמי גם אותו הדבר. רק כלפי רב יכול להיות שאני היום שומע ואחר כך לא, ושוב כן ושוב לא, ואז אני כלפי הרב נמצא בכל מיני מצבים כאלה לסירוגין. כלפי חבר זה אותו דבר, אני יכול להעריך אותו כמו רב, יחד עם זה אני חייב להעריך את עצמי כלפיו כרב. פעם הוא יותר גדול ממני, פעם אני יותר גדול ממנו, זה כלפי החבר. כלפי הרב לא, הרב תמיד יותר גדול רק יכול להיות שאני נופל מהמצב הזה או לא. וכלפי הבורא זה לא יכול להיות אף פעם, שם הכול חייב להיות לנצח. לאט לאט נחיה עם זה.

 איפה עובר הגבול שלא הופכים את הרב למשהו בהמי כמו שאנחנו יכולים לראות בקבוצות של דתיים, שהרב שלהם הופך להיות למשהו קדוש?

אנחנו קודם כל מתייחסים לרב כמו למדריך, אנחנו מתייחסים אליו כמו למדריך קדוש שמה שהוא אומר לנו זה מכוון אותנו לבורא. אם המורה, הרב מכוון אותי לבורא הוא הופך בשבילי להיות באותה הרמה, באותה דרגת הקודש כמו הבורא, כי הוא מלמד אותי. אז יוצא שהמורה חייב להיות כמו הבורא, כי הוא מלמד אותך ומעמיד אותך, ומייצב אותך לגלות את הבורא, לכן אתה צריך לראות בו את אותו הקודש. זה לא יכול להיות שאתה השתמשת בו וזרקת, זה לא. כי הוא מייצב אותך שתגיע למרכז הקבוצה, תגיע אליו ובלימוד "פה אל פה" תקבל ממנו כבר קשר לבורא.

 האם "רב" אמור להיות איזו תכונה פנימית שאני בונה בתוכי או שהאור העליון בונה בתוכי?

"בתוכי", אני לא יודע מי אתה שאתה אומר, "בתוכי". אין דבר כזה "בתוכי", יש קבוצה שהופכת להיות לאחד ושם אתה בונה את הדברים האלה יחד עם כולם כשאף אחד כבר לא אומר לעצמו, "אני".

 כשאנחנו מתחברים זה הופך להיות תכונה שחיה בתוך החברה?

נניח שכן.

 אני אגיד לך למה אני שואל, כי לא פעם אחת שמעתי אותך אומר שאנחנו לא רוצים להגיע למצב שעושים ממך כמו שקורה בקבוצות של דתיים או חרדים שהרב שלהם אחר כך הופך להיות למשהו קדוש.

זה מפני ששם הוא לא מורה דרך ואין להם שום התנגדות לעשות ממנו קדוש, ולשייך קדושה לגשמיות שלו. אצלנו אנחנו אומרים שגם חבר זה לא מה שאתה רואה, הוא דבר רוחני שאתה אחר כך תגלה אותו שזה בכלל לא שייך לגוף שלו, לשום דבר שאתה עכשיו מרגיש, וגם הרב הוא כך, כל זה שייך ויתגלה כבר במימד הרוחני.

 האם בחלק מהמצוות של הרב יש מטרה שניכשל, שנגיע להכרת הרע?

להכרת הרע אנחנו לא מגיעים על ידי כישלונות, בשביל מה? אף פעם אנחנו לא מכוונים את עצמינו לכישלונות ואף פעם הרב לא עושה וגם הבורא לא עושה לך אף פעם משהו רע מראש. זה שאתה לא מסוגל, זה משהו אחר, אבל "מעלין בקודש ולא מורידים". אלא זה שאתה דן את החבר, את רבו ואת הבורא לכף זכות או לכף חובה זה עניינך. אתה יכול להגיד שהבורא עשה לך מכשול, הוא לא שם מכשול.

 אז מה עושים עם מצוות כאלה שהן בלתי אפשריות לקיים?

זה נראה לך שבלתי אפשרי, מה לעשות?

 אבל זה מעמיד אותי באיזה מצב של חוסר אונים.

אז מה? אני לא מבין את זה.

 האם יש איזו מטרה נסתרת אחרי זה? זו השאלה.

יכול להיות שאתה לא מצליח לדוגמה בגלל שעדיין הדברים האלה לא יכולים להתקיים בגלל שהכלים האחרים עדיין לא ראויים, לא נמצאים במערכת בחיבור איתך ועדיין לא גילית אותם ולא זיהית אותם וכן הלאה, אז נראה לך שרק אתה בעצם קדוש ואחרים לא ולכן אתה מפסיד.

 האם יש בחינוך הרוחני כזה דבר לתת משימה שלא מצליחים כדי שנגיע לכלים החסרים או הלא מתוקנים?

זה משהו אחר, זה כשאתה מגלה מכשולים, אבל זה לא נקרא שדווקא מורידים אותך אלא זה נקרא ירידה לצורך עליה, זה משהו אחר. זה שאני מגלה עוד קלקול וצריך לתקן, עוד קלקול וצריך לתקן, זה נורמאלי, זה בתהליך.

 זה מצדנו, אבל אני שואל מצדך?

מה זה "מצדנו"?

 אתה תוביל אותי בעצות לגלות קלקול?

לא, כמו הבורא. לא, אני לא מגלה קלקולים, אתה מגלה אותם. זה בכלל לא בתפקיד ולא אני מגלה. לא, לא, אני לא מבין, אולי בגשמיות אתה מסתכל שזה קורה.

 גם וגם.

צריכים עוד ללמוד את זה מהחיים, זה לא נכון. אתה רוצה להגיד כך, שלפעמים הרב מראה לנו קלקול וזה לצורך עלייה, לצורך התיקון. כן?

 אם זה משהו שהוא בדרך של החינוך הרוחני, אז כן.

אלא מה שלא בדרך איך יכול להיות שלא? אנחנו נמצאים במערכת שיש שם אורות וכלים, חוץ מזה אין כלום. המערכת הזאת היא כל הזמן מתעדכנת, מאז השבירה, הרשימות מתחילות להתגלגל בחזרה בדרך עלייה ממצב העולם הזה לעולם אין סוף ואז היחס בין אורות לכלים הכול [היא] קובעת, גם עליך, גם על החברים, גם עלי, גם על כל המערכת.

אתה שואל, איך יכול להיות משהו שלא בדרך? זה שמגיע מעשה השטן וכל מיני דברים כאלה, אנחנו נלמד. אבל זה לא עלינו. עוד נלמד דברים כאלו מיוחדים שקורים לפעמים בהיסטוריה, עד כמה שהם גם כן קורים בכדי לזרז את ההתפתחות.

הוא גם כותב על גילוי הזוהר שקרה. הגילוי בעצמו אמנם גרם צרות גדולות מישראל, אבל גם גרם לזירוז ההתפתחות, שאנחנו כבר עומדים עכשיו בפתח הגאולה. אז יש דברים שאנחנו לא מבינים בזה, כי לפעמים נכנסים פעולות כאלה אלטרנטיביות במנגנון הכללי ואז כל האנושות מקבלת איזה שדרוג, שינוי. יש ויש, לא ניכנס לזה, זה לא שייך לנו עדין.

אבל המערכת היא כזאת, שהיא לא רק הולכת ליניארית לקראת התיקון, זה כמו שבעובר פתאום [גדלות] הרגליים, פתאום הבטן, פתאום הראש, פתאום הידיים, פתאום זה נפסק וזה מתחיל לגדול עד שזה הופך להיות לגוף אחד שלם. ואם אתה מסתכל עליו בתהליך, אז אתה רואה שזה דומה לצפרדע או לכלב, או לקוף, או לחתיכת בשר ולא ידוע מה קורה, ככה זה אנחנו. ולכן טוב שלא רואים, אחרת היו לנו כאלה תקלות. ההסתרה כולה זה לטובתנו, אם לא ההסתרה היינו מענישים את הבורא בכל צעד ושעל.

 אמרת  שאתה לא לוקח שום דבר באופן אישי זה הכול פנימי, אז איך אנחנו מתייחסים אל הרב לייטמן, מתוך יראה, אהבה, כבוד?

קדוש. מספיק מילה אחת. אני אומר לך, שבלי זה לא תתקדם לרוחניות. רק אל תייחס את זה לגוף הזה, ואל תבוא לנשק לי את היד, אלא לייצר דמות כזאת לפניך, כדי להגיע בעזרתו לבורא. אתה חייב, ולא שאני צריך את זה, [אבל] אתה חייב. אל תספר לי על זה, אבל אתה חייב כך לחשוב, אחרת איך תקבל ממני הכוונה נכונה, ואם לא תקבל, אתה לא תוכל להגיע.

 יש הבדל בין התלמידים שלמדו אצל הרב"ש לתלמידים שלומדים אצלך מבחינה איכותית של הקבוצה, של בני ברוך?

אני לא רוצה לדבר, לא לשון טוב ולא לשון הרע על אף אחד. בכל זאת זה חברים שאני איתם למדתי והייתי לידם, ואני לא יכול לדבר עליהם. לכל אחד מהם יש לי יחס כזה יפה, אנושי, בכבוד יחסית לכולם, אפילו יותר.

 דיברנו על אמונה ברב וכל אחד שומע אותך אחרת, אז איך אני נכון לפרש את מה שאתה אומר, איך להסתכל על זה, מאיזה כיוון?

ככה זה יהיה, זה לא חשוב, זה לא יעזור. אם אתם תתחילו לדבר אחרי שיעור, או בשיחה כלשהי איתי, אז אתם גם כן תגלו שכל אחד שמע כמעט דברים הפוכים. זה הטבע הרוחני ולא מה שאני מדבר. גם עכשיו כשאני מדבר, אתה לא שומע מה שאני מדבר, אלא אתה שומע למה שהכלים שלך מכוילים.  לכן מתקדמים וזהו, הכול יתגלה אחר כך.

 מה לעשות עם זה שאנחנו מקיימים רק חלק מהעצות של הרב וחלק לא?

אנחנו רואים את זה, שזה המצב לצערנו. בטח. [הלוואי] והיינו יכולים לקיים כמו שצריך. גם אני בזמני כך. לקבל זה כמו רוחניות, זה כמו לקבל את הבורא, איך אתה יכול? בכמה שאפשר [אתה משתדל] ונופל ושוב קם ונופל ושוב קם וכל הזמן ככה משתדל ואחר כך נופל.

כל הבעיה שאנחנו רגילים להתייחס לחבר או לרב, כמו לבני אדם שבעולם הזה. ואז בסדר, אני מתייחס אליו כך רגיל גם. גם מטושטש כל המושג הזה. עם חברים זה מילא, אבל רב, איזה רב, מה יש כל כך [להתייחס]? זו בעיה גדולה.

עם הרב"ש זה היה גם כן מאוד קשה, הוא היה מאוד פשוט, תראה אפילו לפי הצילומים. איך הוא נמצא לידי, איך מחזיקים, איך נוגעים. אני אתכם לא כך, בפרט שהייתי מטפל בו בגוף שלו והכול, זה מאוד קשה, זה קשה מאוד, אבל אין דרך אחרת.

טוב, החלטנו שממחר בבוקר יש לנו סדר חדש לשיעור הבוקר. בשעה הראשונה אנחנו לומדים שעה שלמה חלק מתלמוד עשר הספירות כרך א, חלק ב, "הסתכלות פנימית".  ולכן קודם כל צריך להיות הרבה יותר לחץ ברבע השעה שלפני השיעור, שהיא הכנה נכונה. כי צריכים ללמוד את החלק הזה כבר בצורה מגובשת לקבוצות, לעשיריות. ובשיעור השני והשלישי אנחנו ממשיכים [בנושא] "השתוקקות". אז נמשיך לצרף לעבודה בקבוצה גם את עניין התע"ס. אבל גם תע"ס נלמד בצורה כמו שאנחנו למדנו עכשיו, את התכונות הפנימיות שצריכים אנחנו לפתח וגם בצורה כזאת ניגש לתלמוד הספירות.

 השרביט עובר מחר בבוקר לעשירייה 2 מפיטר, אנחנו רק תומכים בהם, ועשירייה 11 מפתח תקווה, יחד איתנו תהיה קבוצת רחובות וארגנטינה, קלן, דיסלדורף וקבוצת יפן.

  קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: "אמונת רבו"

1) המקובלים הם בני הנביאים ותלמידיהם, אשר קיבלו מפי המקובלים דור אחר דור עד משה רבנו אדון כל הנביאים, כי משה קיבל תורה מסיני ומְסָרָה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והם ראשית חכמה. והם החכמים האמיתים המקבלים מהנביאים, הם מחברי התלמוד ומהם נודע חכמת הקבלה ובכללם הנבואה כי הם וכל דבריהם סודות עמוקים.

(תנא "קנה", ספר הפליאה)

2) כל מקבל השפע מה' נמצא מתפאר בעטרות ה', ומי שזכה להרגיש בשעת המעשה, איך שה' גם מתפאר עמו על שמְצָאוֹ מוכן לקבל השפעתו, הוא נקרא מקובל.

(בעל הסולם, אגרת מ"ו)

3) המקובלים בעלי השגה... זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם "נשמה".

(בעל הסולם, מאמר "סוד העיבור - לידה")

4) אם לא חכמים, לא ידעו אנשים מהי תורה, ומהן המצוות של ריבון העולם, ולא היה הפרש מרוחו של האדם אל רוח הבהמה.

(זוהר לעם, שמות, "וַיָקָם מלך חדש", 84)

5) והנה אין בכל דור ודור, שלא נמצאו בו אנשים יחידי סגולה, ששָרתה עליהם רוח הקודש, והיה אליהו הנביא ז"ל נגלה עליהם, ומלמד אותם סתרי התורה הזאת.

("עץ חיים", הקדמת מוהרח"ו זיע"א)

6) עִמְקי הסודות הא-לוהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור הא-לוהי חדר לתוך נשמתם.

(הראי"ה קוק, אורות הקודש א', פ"ה)

7) וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל... שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם. אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת.

(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, נ"ז)

8) בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להיטיב לנפשנו, שנמצאים עומדים בתווך, בין דרך הייסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממוות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם, שהיא חלקנו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש. אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו. וכבר אמרו ז"ל, אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב.

(בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, ח')

9) הצדיק ברוב צדקתו, הוא מכניס רצונו ומחשבתו הטובים באחרים, שגם הם יהיה להם הרצון הטוב להידבק בבורא, בכל לבבם, ובזה שמכניס הרצון באחרים זה כבר נקרא מעשה, כי נעשה מהרצון שיש לו מעשה באחרים... וזהו הפירוש בפסוק "פותח את ידיך ומשְׂביע לכל חי רצון", כי הצדיק ממשיך שפע לעולמות ולכל אדם, וע"י מה הוא פועל כך? בהכניסו רצונו באחרים. ונמצא כי נעשים כולם צדיקים על ידו, ולזה יכול להמשיך עליהם שפע רב, שהצדיק הוא הפותח הידיים לבורא, כביכול, להשפיע על העולם, ובמה הוא פותח, ומפרש הפסוק "ומשְׂביע לכל חי רצון", במה שמשְׂביע לכולם רצון אהבת הבורא.

("נועם אלימלך", ליקוטי שושנה)

10) חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראיה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראיה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בנין מפואר נצחי. (בעל הסולם, סגולת זכירה)

11) כלל הדברים, כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפיים ויפתח לנו בכל אלה העיניים.

("ספר החינוך", פרשת תרומה)

12) כתוב (מועד קטן י"ז ע"א) "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו. ומקשים על זה, וכי מי שרוצה ללמוד תורה אצל רב, צריך מקודם לראות מלאך ה' ואח"כ, לאחר שכבר ראה את צורתו של מלאך ה', אז הוא הזמן שילך לחפש רב הדומה למלאך ה'". ובהאמור יש לפרש, שאם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו".

(רב"ש ב', מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה)

13) כיון ששכל העולם הוא אחד, שמתחלק בין נשואים מרובים, נמצא, אם שניים מתלבשים בשכל אחד, הם יחשבו בנושא אחד. ואם יש ביניהם איזה היכר, הוא דווקא בגודל וקוטן. וטבע העולם, שהקטן נכנע לגדול, אם כן, אותם השוטים, שחושבים ממש אותה המחשבה של החכמים, בנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים, כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו.

(בעל הסולם, פרי חכם - שיחות, תענוג הקבוע ועבדות המעולה)

14) ידוע, שכמו שאסור להתחבר עם רשעים אף על פי שהוא לא עושה כמעשיהם, כמ"ש "ובמושב לצים לא ישב", שמשמע שעיקר החטא הוא מטעם שיושב בין הלצים, אף על פי שהוא יושב ולומד תורה ומקיים מצות. אחרת, היה האיסור מטעם ביטול תורה ומצות. אלא הישיבה בעצם היא אסורה. מטעם שהאדם, ממי שמוצא חן בעיניו, הוא לוקח את מחשבות וגם התשוקות שלהם.

וכמו כן להיפוך. אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים.

ובזה נבין המאמר הנ"ל: "ראה הקב"ה, שצדיקים מיעוטים". שפירושם, היינו שלא כל אדם מוכשר להיות צדיק, משום שחסר לו התכונות לזה, כנ"ל שהוא נולד טיפש או חלש, יש לו גם כן בחירה, ואין לו תירוץ מצד תכונותיו עצמו. משום שהקב"ה שתלן להצדיקים בכל דור ודור.

לכן יש בחירה לאדם, בזה שילך למקום, שישנם צדיקים. ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות, מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו. ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת, ש"פיזרן בכל דור ודור", כדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות, ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות, שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק. ועל ידי זה הם בעצמם נעשים אח"כ לצדיקים. נמצא, ש"צדיק ורשע לא קאמר" פירוש, שיש לו בחירה, בזה שיכול לילך להתדבק אצל צדיקים, שהם ידריכו לו, ולקבל כוחות על ידיהם. שעל ידי זה הם יכולים להיות אח"כ צדיקים. מה שאין כן אם היו כל הצדיקים בדור אחד, אז לא היה שום עצה להטפשים ולהחלשים להתקרב לה'. נמצא, שלא היה להם בחירה. מה שאם כן, שפיזרן את הצדיקים בכל דור ודור, אז כבר יש כח הבחירה ביד כל אחד ואחד, ללכת ולהתקרב להצדיקים, שישנם בכל דור ודור. אחרת מוכרח להיות תורתו סם המות.

(בעל הסולם, שמעתי צט. רשע או צדיק לא קאמר)

15) אזהרה גדולה שלא תלמד חכמת הקבלה בינך לבין עצמך מהספרים, כי אי אפשר להשיג עומק כוונת בירור העניינים האלהיים שגברו מאד מאד על השכל האנושי. כי אם בקדושה רבה וטוהרה על ידי משפיע מקובל ישר ונאמן שקיבל מפי מקובל מפורסם.

(ר' שלמה בן אליהו נסים, אדרת אליהו)

16) אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שֵם של איזה ענף ביחס לשורשו, זולת, אם יקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא.

(בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, חלק א')

17) ע"י התדבקות בתלמידי חכמים, יכולים לקבל איזה אסמכתא, היינו שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר, אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא עם הארץ, אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להיכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת.

(בעל הסולם, שמעתי, ק"ה, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ)

18) הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה, שהיא בחינה השניה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, וישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות.

אמנם במציאות קיימת דרך שניה, כאשר מרוב השתוקקותו הגדולה, יפתחו עליו מראות השמים, וישיג בעצמו כל המקוריות, שהיא הבחינה הראשונה, ואחר כך הוא מחוייב אמנם לטרוח ולהתיגע הרבה, עד שמוצא רב חכם שיוכל להכפף, ולשמוע לו ולקבל החכמה בבחינת המסירה פנים אל פנים, שהיא הבחינה השניה, ואחר כך לבחינה השלישית. ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל מתחילתו, באים לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסים זמן רב, ונשאר לו זמן מועט להתפתח בה, או יקרה לפעמים, שהשכל יבוא לאחר הזמן, כמ"ש "וימותו ולא בחכמה", והם צ"ט אחוזים, אשר נקראים אצלינו "עיילי ולא נפקי", ודומים לפתאים והבורים שבעולם הזה, שרואים עולם ערוך בעיניהם ואינם מבינים אותו ולא כלום, חוץ מלחמם שבפיהם. אמנם גם בדרך הראשון לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, כי אינם ראויים למסירת החכמה, ובמקרה זה מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם, "וימותו ולא בחכמה", "עיילי ולא נפקי" - וכל זה, כי במסירת החכמה, ישנם תנאים גדולים ועצומים, הנובעים מסיבות הכרחיות, ועל כן מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיני רבם עד שימצאו אותם ראויים לדבר הזה. ואשרי הזוכה.

(בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

19) כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה ענין "עשה לך רב". שענין עשיה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל. וכמו שענין הסיגוף מבטל את הגוף רק על

ידי מעשה ולא בשכל, כמו כן התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שלחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת
פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה.

(רב"ש ג', התבטלות על דרך הבעל שם טוב)

20) וכבר אמרו ז"ל: "מורא רבך כמורא שמים", אם כן אפוא יהיה שעור הרוממות שאיש כזה משיג בקדושתו יתברך, אשר בשום פנים לא יעלה רוממותו יתברך, למעלה מרוממות רבו. וזה שהתפאר הריז'נער ז"ל, כי זכה למדרגה גדולה מכל חכמי דורו, בעבור שקנה אמונת חכמים ביותר מכל בני דורו. וצריכים להבין שהאמונה אינה על צד השאלה, כי אמונה כזו יכולים לקנות גם הפעוטים בני ו' שנה, אלא על צד הרגש הרוממות והתפעלות נפשו מחכמת חכמים, אשר חלק מחכמתו יתברך ליראיו. וכבר אמרתי והרחבתי דברים, שהוא המסך היותר גדול מכל, בעבודה בבני ארץ ישראל, כי שליטת קליפת כנען במקום הזה, וכל אחד ואחד שפל עד לעפר, וחבריו עוד למטה מעפר, ורבו כמותו. בדרך צחות אפשר לומר מקרא ודרוש חז"ל, על הכתוב "אותי עזבו ותורתי שמרו", "הלואי אותי עזבו", כלומר, שהיו מתגאים ברוממות, ואף על גב "שאין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". אבל על כל פנים "תורתי שמרו", שיהיו דבוקים בצדיק האמיתי, באמונת חכמים כראוי, שאז יש תקוה שהצדיק יחזיר אותם למוטב, ויכריע אותם לכף זכות כראוי למחיצתו של הקב"ה, ומה יוכל להיות מהעניוות ושפלות שלהם, כדי שלא לעזוב את הקב"ה להעתיק דירתם מהם, אם אין להם צדיק אמיתי שידריך אותם בתורתו ותפילתו ויגיעם למקום תורה וחכמה.

(בעל הסולם, אגרת מג)

21) בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, ורק לאמונת חכמים זקוקים. כי בלי תורה אי אפשר לדעת מה זו דעת תורה ויראת שמים, כי לא עם הארץ חסיד, כמו שכתוב "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו"... אלא שצריכים להיות חזק באמונת חכמים, ולהכניע את עצמו, ולהיות שפל בעיניו נגד הצדיקים. כי ענין שיפלות מתגלה בעיקר בזמן שהאדם צריך לעשות איזה דבר שחבירו מחייב אותו, בו בזמן שדעת עצמו מראה להיפך מדעת חבירו, ומכל מקום מכניע את עצמו. זה נקרא שיפלות, היינו שמשפיל את דעתו.

(רב"ש ג', מחלוקת קרח ומשה)

22) צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, דע"כ אמרו ז"ל: "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו. ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו... אמנם כן הוא האמת, אשר גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה, אשר הצדיקים קדושי עליון, זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך, וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב כאמור.

(בעל הסולם, אגרת מה)

23) כל עבודת הנבראים, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת. ולא אפשר לעשות שום דבר בלי אמונת חכמים, שהם סדרו לנו סדר עבודה. ואחר שהאדם קבל את עבודתו בבחינת זנב לאריות, היינו שהוא נמשך אחרי החכמים, ללכת רק כפי מה שהם סדרו לנו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק א, ד) והוי מתאבק בעפר רגליהם (של חכמים). ומפרש הברטנורה, כלומר שתלך אחריהם, שהמהלך מעלה עפר ברגליו, וההולך אחריו, מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו, עד כאן לשונו. ויש להבין מה מרמזים לנו חז"ל במשל הזה. ויש לפרש, כי מי שהולך אחרי אמונת חכמים הוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים - לראות אם באמת כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם. וזה נקרא שהרגלי החכמים מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם. כלומר על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעינים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות. והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכל כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העינים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים בקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דוקא זוכים לדעת דקדושה. וזהו מטעם, כי כל ענין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. ואז מתגלה הטוב ועונג בכלים דהשפעה, וזה נקרא בלשון הזוהר הקדוש: "דעת אתפשט וממלא אדרין ואכסדרין", שפירושו בזמן שהכלים הם בסדר, מתפשט הדעת הן בכלים הפנימים והן בכלים החיצונים.

(רב"ש ב', מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה)

24) בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח') וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור", שהוא מלשון "עברה ודינין". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.

(רב"ש, ב', מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה)

25) עניין ה' תתאה בעיניים. היינו, שנעשה בחינת מסך וכיסוי על העיניים, שהעיניים הוא סוד השגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת. עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'. וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, במחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה.

(בעל הסולם, שמעתי קפז. להכריע ביגיעה)

26) רבי דוד לייקס, תלמיד הבעל שם טוב, שאל פעם קבוצת חסידים - "האם אתם מאמינים במורה שלכם באמונה שלמה?".

שתקו החסידים, כי מי יעז לומר שיש בו אמונה שלמה.

"ובכן, אספר לכם אמונה מהי", המשיך רבי דוד.

"באחת השבתות נמשכה הסעודה השלישית אצל הבעש"ט, כפי שקרה לעיתים קרובות, עד שעה מאוחרת בערב. אחר כך ישבנו לסעודת מלווה מלכה. והרי כולנו היינו עניים מאוד, ולא הייתה לנו פרוטה ומכל שכן בשבת. אף על פי כן, כשאמר לי הבעש"ט לאחר סעודת מלווה מלכה: 'דוד, תן כסף למי דבש', נתתי את ידי בכיסי, אף כי ידעתי שאין לי כלום, והוצאתי משם זהוב. נתתי את המטבע לקנות מי דבש".

27) יום אחד בערב שבת יצא האר''י הקדוש עם החברים לקבל שבת כמנהגו. אמר לחברים: ''נלכה נא עתה לירושלים... כי רואה אני ששעה זאת הוא קץ אמיתי לגאולה. מקצת החברים אמרו: ''איך נלך לירושלים בשעה זאת, והיא רחוקה ממנו יותר משלושים פרסאות?'' וקצתם אמרו: ''טוב הדבר, הננו מוכנים לילך, אלא נלך קודם ונודיע הדבר לנשותינו, שלא ידאגו לנו, ואחר כך נלך''.

אז צעק הרב ובכה ואמר לחברים: ''איך הועיל קטרוג השטן לבטל גאולתן של ישראל. מעיד אני עלי שמים וארץ שמזמן רבי שמעון בר יוחאי עד היום לא הייתה שעה הגונה לגאולה כשעה הזאת. ואילו הייתם מודים בדבר זה, היה לנו בית המקדש ונדחי ישראל היו מתכנסים לתוך ירושלים. ועכשיו עברה אותה שעה ונכנסו ישראל בגלות מחדש. וכשמוע החברים דבר זה נתחרטו ממה שעשו ולא הועיל להם.

(מובא בספר - תולדות אר"י )

28) ...אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים, וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד. ולכן משום (זה) תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו. כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו, ודי למבין. ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתוב במכתבי הקודם שיעקב אבינו לא מת, היינו שמדתו של אמת חי וקיים לעד. ושיקויים הפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים". היינו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית התרחקות, אזי ישועת ה' כהרף עין, ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אמן כן יהי רצון. 

(רב"ש ג',  אגרת כ"ח)