בושה

מטרת הבריאה, שהיא לא לתת לנברא סתם תענוג, אלא לתת לו ליהנות מהמעמד של הבורא, שהתענוג הוא בזה האמיתי. ולכן הנברא מרגיש פער בינו לבין הבורא בבחינת השתוות הצורה, וכלפי זה אנחנו צריכים לפתח את הרגשת הבושה. עד שלא נפתח אותה, לא נוכל לקיים את תנאי הצמצום, ולא נוכל להיות באיזה מגע עם הבורא.

שיעור 2.11.2016

 מכל ההבחנות, אנחנו רואים שברוחניות כל הבחנה והבחנה היא בחינה מאוד מיוחדת, היא בולטת וכאילו אין תמורתה, ואי אפשר בלעדיה להגיע לרוחניות, אבל בושה בכל זאת היא בולטת מכולם. למה? כי כמו שאנחנו נמצאים כאן, מול התענוגים שבעולם הזה, עם הרצון לקבל שלנו, וכך זה העולם הזה, יש לו מלא תענוגים, יש לנו רצון, ואנחנו עם הרצון שלנו רצים לכל התענוגים האלו, אותו דבר היה לנו באין סוף, בקצה השני של הבריאה.

שם היה אור אין סוף ומלכות כנגד האין סוף הזה, והיא יכלה ליהנות מכל דבר ללא שום הגבלה, ללא שום תנאים. רק מה שקרה, שהבורא נתן לה הבחן חדש, מאוד מיוחד, שהבעיה לא שהיא מקבלת, כי הוא רוצה לתת לה, אלא הבעיה היא בזה שיש ריחוק ביניהם, "אי השתוות הצורה", מה שנקרא. ואז כלפי ההבחנה הזאת, אי השתוות הצורה, שהוא המקבל והבורא משפיע, הנברא מרגיש בושה, זאת אומרת יש פער בינו לבין הנותן.

מאוד קשה לנו להבין איך זה קרה בעולם הרוחני, אבל הבורא ברא את זה במיוחד, כדי לממש את מטרת הבריאה, שהיא לא לתת לנברא סתם תענוג, אלא לתת לו ליהנות מהמעמד של הבורא, שהתענוג הוא בזה האמיתי.

ולכן הנברא מרגיש פער בינו לבין הבורא בבחינת השתוות הצורה, וכלפי זה אנחנו צריכים לפתח את הרגשת הבושה. עד שלא נפתח אותה, לא נוכל לקיים את תנאי הצמצום, ולא נוכל להיות באיזה מגע עם הבורא. כי המגע עם הבורא הוא כבר אחרי הצמצום, שנעשה באין סוף, אך ורק לפי ההשתוות הצורה.

לכן להגיע לבושה, לא מזה שאני מקבל, כי מטרת הבריאה לקבל וליהנות, אלא מזה שאני נמצא הפוך ממנו, שאני לא משפיע, שהבורא הוא נהנה מהשפעה, אז להתחיל להרגיש בושה מזה, זאת תחילת העבודה הרוחנית.

וכאן אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו. קודם כל האם אני עדיין נמצא בדרישה הפנימית, תן לי, תן לי, אפילו בלי מילים ובלי לצעוק ובלי לבקש, כל שכן אם אני צועק ודורש ומתרגז על זה שאין לי ומגיע לי. או שאני אולי כבר מבין, שצריכה להיות כאן הרגשה חדשה, הרגשת הבושה. שאני לפחות רוצה לקבל, גונב, רוצה לגנוב, ומתבייש לפחות מזה, או אולי אני מצדיק את עצמי, "לך לאומן שעשני".

אבל ההבחן ביני לבין הבורא שהוא המשפיע ואני המקבל, ההבחן הזה צריך להיות מאוד ברור לי, עד כאב גדול, עד כדי כך שאני לא רוצה יותר כלום, חוץ מלהידמות. בינתיים אני יכול להידמות בזה שאני לא מקבל, היינו עושה צמצום, דורש כוח הצמצום לפחות. וכך מגיע לאט לאט לקיום של התנאי הראשון, בדרגה הראשונה, שיש לי יכולת באמת לבקש צמצום, באמת לבקש מעמד דומה לבורא.

ואז יוצא שאני גם כן מודה מאוד למאציל, לבורא, לכוח עליון, שעזר לי בזה שנתן לי קבוצה ששם אני יכול לעבד את עצמי נכון, כי בעולם אין סוף אני לא יודע מה שם קרה, אני לא נמצא במצבים כאלו, אבל איך קרה שם צמצום, זו באמת הרגשת בושה כל כך גדולה שהתגלתה כאן אצלי, ואני צריך לעבוד על הבושה הזאת.

זאת אומרת כשאנחנו בעולם שלנו בונים את הכלי הרוחני, אנחנו צריכים להבין שזה כלי חדש והוא נקרא "בושה". ולפי הרגשת הבושה, אני כל פעם עולה בסולם, עד שאני מגיע לאותה בושה שהבורא העביר לכלי הרוחני, לנברא ההוא הראשון בעולם אין סוף. שאז בגלל שאני מגלה דרגת הבושה בשלמות, אני יכול גם להיות דומה לבורא בכל השלמות.

מה שכאן אני משיג דווקא מתוך העולם הזה, שם לא יכולתי להשיג בעולם אין סוף, מפני שהייתה חסרה לי אתערותא דלתתא, רצון משלי. לא שהבורא נתן לי בושה, ואז אני פשוט פעלתי כמחויב, אלא עכשיו אני בעצמי רוצה להשיג את הבושה, הבדל בין המשפיע למקבל, עד כמה אני רוצה להיות גם כן משפיע לו. ואז יוצא שכל התהליך שאנחנו עוברים הוא תהליך היווצרות הבושה בתוך האדם לפי בקשתו, לפי המ"ן שלו.

נראה לפי הפסוקים עד כמה הדבר הזה הוא עדין מאוד, ונשתדל לאתר עד כמה שאנחנו עדיין רחוקים, הפוכים ממושג הבושה.

 "הכול ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור נהמא דכיסופא [לחם ביזיון] יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום. ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושווה צורתה ליוצרה."

(בעל הסולם, אגרת כ"ה, כתבי בעל הסולם)

קודם כל רואים מכאן, שאם אנחנו רוצים להתעלות מעל הצמצום, שכל הרוחניות נמצאת מעבר לצמצום, אנחנו צריכים לרכוש את הרגשת הבושה. לא בזה שאני רוצה לקבל והבורא רוצה להשפיע, לא. כמקבל לא צריכה להיות בושה בזה שאני מקבל, אלא צריכה להיות בושה שאני לא רוצה להיות משפיע כמוהו. זאת אומרת, שאני לא רוצה בהשתוות הצורה, שאין לי הרגשת ההשתוות, חוסר השתוות, נטייה להשתוות, שרק בשביל זה אני מבקש ממנו הבחנות, תן לי מה זה נקרא להיות משפיע, אולי מזה אני ארגיש את ההפכיות ממך, ואני ארצה יותר לדרוש. תן לי הרגשת הבושה, שזה בעצם כלפי השתוות הצורה.

גם כן לחם ביזיון, המילים הן כל כך [...]. אמנם מקובלים הביאו את זה ממקור ההרגשה שלהם, אבל אני זוכר שזה לא כל כך עזר לי להרגיש מה זה בושה, ההגדרה הזאת לחם ביזיון. אמנם היא מאוד טבעית, זה מי שמקבל את הדברים הנחוצים כביכול, ועל זה לא מתביישים. כי אם אדם גווע מרעב, והשני נותן לו פרוסת לחם, אין בושה במקרה כזה כאילו לקבל ממישהו, כי זה דבר שהכרחי לחיים, ואין לי חיים מעצמי, זה רצון שניתן לי מלמעלה. ולכן כמו שהבהמה לא מתביישת, גם אדם בצורה כזאת שהוא ממש חייב לחיות ולכן מקבל פרוסת לחם, לא מתבייש.

אלא הכוונה בלחם ביזיון, שזה מעל ההכרחיות. מה זה מעל הכרחיות? שאני רוצה על ידי זה להשיג את ההשתוות. שלא חשובה לי פרוסת הלחם כדי להחיות את הבהמה שלי, אלא אני מרגיש את ההכרחיות הזאת, מבחינת השתוות הצורה עם הנותן. ולכן הלחם הזה נקרא "לחם ביזיון", כי לחם זה לא ביזיון, זה הכרחיות. זאת אומרת, כשהשתוות הצורה הופכת להיות בשבילי כהכרחיות, אז גילוי הפער ביני לנותן הוא נקרא לחם ביזיון, ולא סתם לחם, זה נקרא "בושה".

זאת אומרת, יש כאן הרבה הבחנות, כי בושה היא מתגלה, ומתייצבת יותר ויותר, במדרגות יותר גבוהות. כמו שכתוב, שבושה הוכנה לנשמות יותר גדולות, גבוהות.

סדנה

עכשיו לעת עתה, בואו נשאל את עצמנו, שאך ורק על ידי הרגשת הבושה, והתיקון הראשון עליה, אנחנו עוברים צמצום. הצמצום בעצמו, זה שאני רוכש את תכונת הבושה, ויכול לתת עליה תשובה. תיקון על התשובה נקרא, עשיית הצמצום, דילוג על הצמצום, ביצוע הצמצום. או ההיפך, למה לקיים צמצום א' להיכנס לשביל הרוחני, זה נקרא שאני פעם ראשונה מגלה ומקיים את הנהמא דכיסופא?

*

 "הרצון לקבל את התענוגים הוכן לנו ה' יתברך מצד הבריאה, כי רצונו להיטיב לנבראיו וברא את הרצון לקבל. וגם הבריאה היתה נשארת בבחינת רצון לקבל, היינו שאם היינו מקבלים גם את השפע הרוחניות והנצחיות ברצון לקבל שלנו, אזי התענוגים לא היה בשלימות מצד הענף הרוצה להתדמות להשורש, ומשום זה נמשך בחינת נהמא דכסופא. ולפי זה היה יוצא שהבריאה היתה נשארת בחסרון. לכן ה' יתברך הכין לנו תיקון הנקרא צמצום. היינו, במקום שיש רצון לקבל האדם מרגיש אז בחינת הסתרה, כמו שכתוב בהקדמה להסולם, שאף על פי שהחיים המלובש בהגוף הוא נמשך יש מיש, מכל מקום לא ניכר שורש מוצאו היינו מסיבת צמצום. ועל ידי הסתגלות בתורה ועבודה זוכין לבחינת התיקון, הנקרא קבלה על מנת להשפיע, שעל ידי זה אנו זוכים לדביקותו יתברך שמו. נמצא שבזה הכל נשלם."

(הרב"ש, אגרת כ"ט, רב"ש ב')

  רואים אנחנו כאן ממה שכותב לנו רב"ש, שכל הבריאה היא מכוונת כלפי הרגשת הפער בין הבורא לנברא. הרגשת הפער הזאת יכולה להיות רק בתנאי שהנברא מרגיש את הבורא,  הנותן, תכונת הבורא כנותן. הפער בינו לבין הבורא כהוא המקבל והבורא הוא המשפיע, במידת אי הנעימות שהבורא הוא המשפיע והנברא הוא המקבל, במידה הזאת הנברא כבר יכול להגיד שהוא הנברא, ההפוך מהבורא. אין כאן עניין של מקבל ומשפיע, אלא המקבל והמשפיע זאת אומרת, לא עניין של הפעולה עצמה, כי הנברא תמיד נשאר מקבל את השפע, המילוי, ולא על זה הצמצום. הצמצום הוא על הפער ביניהם כמשפיע ומקבל, כהנותן והמקבל. ולכן קודם כול אנחנו צריכים להגיע לזה.

 כדי לאפשר לנו את זה ולשמור על הצמצום, ועל היכולת שלנו בפועל להידמות למשפיע, ולהיות משפיעים בזה שאנחנו מקבלים דווקא, לכן נברא העולם הזה כמו שאנחנו מגלים אותו. ואנחנו מסוגלים כאן לבנות לפי המלצת המקובלים תנאים כאלו שמתוכם אנחנו יכולים, לא כלפי בורא שהוא נסתר ויתגלה רק בתנאי שכבר אנחנו נוכל להחזיק את הבושה והצמצום בידינו, אלא מתוך שאנחנו עוד יכולים להכין את עצמנו בעלמא, איכשהו. אפילו אם לא מבינים למה הולכים, ועל איזה תכונות צריכים לעבוד ולהתגבר, ואיזה תכונת הבושה לרכוש, וצמצום שעליו לעמוד. אז יש לנו כאן הזדמנות, אפשרות שאנחנו מסוגלים לעשות זאת במצבנו.

סדנה

איך אנחנו בתוך בניית הסביבה, במקום בורא, ואין סוף, ונותן ומקבל, וכל זה, איך אנחנו בונים סביבה כזאת מאפס, שאני נמצא סתם בעולם, איך הייתי בונה את הסביבה שבה אני מגלה עד כמה שאני הפוך לפי מהות המצב שלי מהבורא, וזה באמת צריך להביא לי בושה והעלאת מ"ן כנגד הבושה, כדי שאני אוכל, לא להתגבר על הבושה מבחינת שלא אכפת לי ממנה, אלא בעזרת הבושה לקבל כוח שאני מתעלה למצב המשפיע, מדרגת המשפיע, ואז במידה הזאת מתגלה לי הבורא ללא בושה אלא בדביקות.

איך הייתי בונה את העולם הזה כדי שירשה לי להגיע לגילוי הבושה, והלאה לתיקון הבושה?

*

"אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?

ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית... ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה."

(בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות", כתבי בעל הסולם)

*

למה הבורא לא ברא את הבריאה בצורה שלמה מלכתחילה? מה אנחנו משיגים על ידי היגיעה שלנו, שבעצם כביכול מתקנים משהו בבריאה?

*

 "עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

(תע"ס, חלק א, הסתכלות פנימית, פרק א, אות ז')

 מה אנחנו באמת מרוויחים ביגיעתנו כאן, שבזה אנחנו לגמרי משלימים את בריאת הבורא ונעשים בהשתוות הצורה עמו? מה אנחנו מרוויחים על ידי יגיעתנו כאן, שבזה משתווים עם הבורא, נעשים כמוהו? במה נעשים כמוהו?

*

איך מספיקה לנו עבודה בעולם הזה, למשל שלושים שנה, כמה יש לנו לעבוד כאן, עד שאנחנו מגיעים לחכמת הקבלה, עד שנכנסים אליה, עד שמתחילים במשהו להיות בה, החיים שלנו כל כך קצרים והם מתוכננים כביכול בצורה כזאת שמספיק לנו כדי תוך החיים הקצרים האלה להגיע להשלמת הנשמה? כאן השאלה, איך יכול להיות שהעולם הזה מסודר כך שאנחנו יכולים להגיע להשלמתנו תוך החיים הקצרים שלנו?

*

איך יכול להיות שהעולם הזה הוכן נכון שתוך החיים הקצרים שלנו אנחנו מגיעים להשלמת הנשמות שלנו?

*

איך אפשר להגיד שהצמצום מלמעלה נעשה כדי להסתיר את הבושה, ועל ידי גילוי הבושה מלמטה, אנחנו מתקנים את הצמצום? צמצום מלמעלה הוא נגרם על ידי השפעת הבורא על הנברא כדי להסתיר את הבושה, עד שאנחנו מגיעים לעולם הזה וכאן אין שום בושה, ואם אנחנו רוצים לגלות את הבושה, אנחנו מקבלים יכולת לעלות על הצמצום. זאת אומרת, הצמצום בעצמו זה צמצום של הבושה מלמעלה וגילוי של הבושה מלמטה, ולכן כתוב שהבושה הוכנה לנשמות הגבוהות. דברו על זה.

*

""לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" וכו'." "ענין בושה ‑ צריכים מקודם להרגיש על פני המשפיע. ואז הבושה באה מאליה, כמו שאמרו חז"ל "בהית לאסתכולא באפיה". אבל כשאינו מרגיש להמשפיע ממי יתבייש. לכן "לך ה' הצדקה", שנותן לו את האמונה. אז שייך לומר, "ולנו בושת הפנים". כמו שכתוב בזהר, וזה לשונו, "כי נודע שאי אפשר לשום בחינה לעלות למעלה ממדרגתה, עד שהורידו לה בתחילה הארה עליונה, לשתוכל אחר כך להתגדל ולעלות למעלה""

(הרב"ש, "המתפלל בעד חבירו", רב"ש ג')

 קטע מאוד ערמומי הייתי אומר. אי אפשר להרגיש בושה לפני שאנחנו מרגישים את הבורא. ולא סתם הבורא כנותן, אלא מרגישים מה זה מושג הנותן, ומושג הנותן אנחנו לא יכולים להרגיש בכלים דקבלה. הילדים הקטנים הם מרגישים שנותנים להם? לא. אם אדם גדל וגדל בצורה שהוא מגדל בתוכו איזה יחס להשפעה, אז הוא מתחיל לזהות עד כמה שההורים נותנים לו, ונתנו לו. כשאנחנו נותנים לילדים שלנו אנחנו יכולים להעריך אז עד כמה שקבלנו מההורים. זאת אומרת, לא בכלים דקבלה אנחנו מרגישים את המשפיע, אלא בכלים דהשפעה אם אנחנו זוכים אליהם, לכלי השפעה.

אז כאן השאלה, איך אנחנו מגיעים לבושה לפני שיהיו לנו כלים דהשפעה? ואם יש לנו כלים דהשפעה כבר, אז על איזו בושה יש לנו לדבר? יוצא שזה סותר את זה. אלא מהו הפתרון? נקרא שוב.

""לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" וכו'." מה זה "צדקה"? לא מובן מה כאן העניין. "ענין בושה ‑ צריכים מקודם להרגיש על פני המשפיע. ואז הבושה באה מאליה, כמו שאמרו חז"ל "בהית לאסתכולא באפיה". אבל כשאינו מרגיש להמשפיע ממי יתבייש. לכן "לך ה' הצדקה", שנותן לו את האמונה. אז שייך לומר, "ולנו בושת הפנים". כמו שכתוב בזהר, וזה לשונו, "כי נודע שאי אפשר לשום בחינה לעלות למעלה ממדרגתה, עד שהורידו לה בתחילה הארה עליונה, לשתוכל אחר כך להתגדל ולעלות למעלה"".

*

 אז מה זה נקרא "אמונה"? מה היא עוזרת לנו? מה היא מקיפה. איך בצורה עקיפה היא עוזרת לנו להתקדם. כמו שאני לא יכול ישר להפליג למשל באונייה נגד הרוח, אלא בצורה של שמיניות כאלה. זה מה שמאפשרת לי האמונה. וזה נקרא "הצדקה" שאנחנו מקבלים מהבורא? ואז אנחנו יכולים להרגיש אותו כמשפיע ותהיה לנו כנגד זה הרגשת הבושה? זאת אומרת שאני מתחיל לגדול בהבנה מהו המשפיע ואיך הוא נותן לי, איך הוא אוהב אותי, שאני לא כמו ילד קטן, אלא כבר אדם גדול, שמתוך הניסיון שלי בחיים אני יכול להעריך מה שההורים עשו לי, כמה שטרחו. אז מה זאת ה"אמונה"? דברו על זה קצת יחד.  

*

אולי אפשר להגיד שהצדקה שאנחנו מקבלים מלמעלה היא נקראת ה"אמונה", ועל ידי האמונה אנחנו יכולים להרגיש את הבורא כמשפיע, מתוך זה אנחנו מרגישים בושה, והבושה עוזרת לנו כבר לבנות את הכלי הנכון.

"מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו," אף על פי שבעצמו הוא נמצא בקבלה. "ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים.

ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'."

 (בעל הסולם, "פתיחה לחכמת הקבלה", כתבי בעל הסולם)

מה הכלי הישן ומה הכלי החדש משמשים לנו בכל התהליך של הכרת הרע ועשיית הטוב?

*

העשירייה הנבחרת. קודם שאלות מכם ואחר כך מהאחרים.

אנחנו רוצים לצרף שני חברים ענקיים מהכלי העולמי שאל מול גדלותם יש לנו לא מעט בושה.

חברים יקרים, אני רואה את העשירייה שלי, איזו הזדמנות אדירה, איזו מתנה, זה ממש נס, זה בוקר של ניסים. תודה רבה חברים, איזו הזדמנות נתתם לנו. יש לי עשירייה חדשה להיום, אני אוהב אותה מאוד, זאת עשירייה מספר 21 מפתח תקווה והחברים שהצטרפו, והם נתנו לי הזדמנות לשרת את כולכם מעל לכל דבר אחר שבו אני חושב על עצמי.

ומכאן אני מתחיל להרגיש שרשרת שבה אני הוא התחתון שבתחתונים ואני רוצה להיות כמוכם. הדוגמה שלי היא דרך המילים של הרב"ש ובעל הסולם והרב היקר שלנו, אבל המקום, איפה שאני יכול להתחבר, כי אני כל כך נמוך, הוא כלפי החברים, ומהדוגמה שלהם אני מתחיל להרגיש מה חייב לקרות, איך אני חייב להשתנות, אני מוכרח להפוך להיות כמוהם. לחיים "בני ברוך".

לחיים!

 חברים, רק תסתכלו סביבכם, תסתכלו על כל החברים האדירים, כל החברים הגדולים שנמצאים מסביב לעולם, זה כל כך יפה שאנחנו נמצאים יחד, שאנחנו מתחברים בצורה כזו. אתם יודעים, אני פשוט מאמין שמתוך הבושה הזאת אנחנו באמת חייבים להתחיל לרצות השפעה, ממש מעומק הלב, והייתי רוצה לקחת עשר שניות כדי באמת לחשוב על הדבר הזה, עד כמה אנחנו זקוקים לדרישה, לרצון הזה להשפעה, להיות עם הבורא, עד כמה אנחנו רוצים את זה עבור החברים, זה עבור זה, עבור הבורא.

בואו ניקח עשר שניות חברים ונחשוב על זה. יחד, עשר שניות בשתיקה. בואו נשמור על הרצון הענק הזה בינינו חברים, זה מה שיש לנו, יש לנו זה את זה. וישר לבורא חברים. אוהב אתכם, לחיים "בני ברוך".

ניגש לשאלות.

איך משתמשים בבושה כמנוף לשינוי?

זאת לא בעיה איך להשתמש בבושה, הבעיה היא איך להגיע לבושה הנכונה. כי אין לי מה להתבייש מזה שאני מקבל לפי הטבע שלי, אלא אני צריך לעלות למעלה מזה ולהרגיש בושה מחוסר השתוות עם הבורא. ולכן להרגיש את הבורא כהנותן ואת עצמי כמהמקבל, לא בגלל שהוא נותן ואני מקבל, אלא לפי מהות המצב של הנותן והמקבל, זאת הבעיה, כתוצאה מזה מגיעה בושה, מחוסר השתוות הצורה. זה לא חשוב מי המקבל ומי הנותן, לא, זו בניית הכלי בדרגה אחרת.

אז כשאנחנו מגיעים להרגשת הפער הזה, לקביעת הפער הזה בינינו לבורא, מתוך זה אנחנו יכולים כבר להתחיל לגלות את היחסים הנכונים בינינו המתוקנים. וכאן אנחנו עוד צריכים להבין, לסדר לעצמנו את עניין הבושה, ולקבל כתענוג, ולמעלה מזה, במה בדיוק התענוג, במה בדיוק הקבלה, שזה נבנה רק מלכתחילה על קבלות ההנאה שאנחנו מרגישים אותן כעת. אלא צריכים להגיע לכלים החדשים.

האם קיים מושג "בושה של עשירייה", ומה השוני מבושה פרטית?

בושה של עשירייה היא כבר בושה רוחנית, בושה של אחד יכולה להיות אך ורק כבושה הגשמית. אדם לא יכול להתבייש אלא ממה שאחרים מגלים פגם גשמי שבו. שאם לא היו מגלים את הפגם הגשמי שבו, לא היה מתבייש. זאת אומרת לא מתבייש מעצמו אלא מזה שאחרים מגלים. זאת אומרת, הוא לא עומד לתקן את הטבע שלו, אלא העיקר להסתיר את עצמו כלפי האחרים.

נניח עשיתי משהו, גנבתי, הרווחתי, הצלחתי, אני לא מתבייש. כשאחרים מתחילים לגלות את זה, אז אני מתבייש. ואז מה? איך להסתיר את עצמי כלפי האחרים. וזאת לא הסתרה רוחנית, כי על מה  ההסתרה? אני מסתיר את הבושה. אני לא משתמש בבושה כדי להתעלות, אלא משתמש בבושה כדי להסתיר אותה, את עצמי.

לכן אחד בקבוצה, כל אחד בקבוצה, לא יכול להיות בבושה אלא בבושה גשמית שהיא עוד יותר תחכום איך להשתמש ברצון לקבל. מה שאין כן כשמתחילים להתחבר ביניהם, אז מתחילים לגלות מהי הבושה שלמעלה מאיתנו, שזו בושה רוחנית. ואז בשמחה מגלים את הבושה, בשמחה משתמשים בה, כל אחד דואג להרגיש את הבושה הזאת בהתחברות עם האחרים, ועד כמה שהיא יותר גדולה יש לו יותר הכרת הרע, ולפי זה הוא יכול באמת להגיע להעלאת מ"ן יותר גדול פרטי וכללי עם הקבוצה.

נגעת בזה אבל בכל זאת, האם יש קשר בין בושה רוחנית לבין בושה גשמית?

בושה גשמית צריכה להיות כהכרת הרע בזה שאנחנו נמצאים בבושה הגשמית. אני מתבייש שאני מתבייש, שלא מזה אני צריך להתבייש. כי במה אני מתבייש, שגנבתי? בסדר, "לך לאומן שעשאני"^[1]. זאת אומרת יש כאן יצירת הכלי החדש.

מה היחס בין בושה ויראה בעבודה הרוחנית?

בין כל התכונות ישנם קשרים רבים. אנחנו עברנו כבר כמה מהן, נניח עשרים תכונות, ויהיו לנו עוד עשרים נניח, פחות או יותר, ואנחנו נגלה עד כמה שהן כולן כלולות זו בזו, ובסך הכול הן כולן יחד צריכות לתת לנו את דמות המשפיע בהשלמה הנכונה ביניהן. ולכן הקשר בין יראה ובושה, זריזות, ברית, סבלנות, אהבה, אנחנו יכולים עכשיו לחזור עליהן ולראות עד כמה שלא נגענו בכל תכונה ותכונה ממש. אז ודאי שיש קשר, אבל להיכנס לזה, אז מה שעכשיו דיברנו קצת על בושה, אם אתה מתחיל לדבר על  בושה ויראה, אז יש לך לא כפול, אלא כפול ומכופל עניינים בזה. כי התכללות זה בזה והשלמה זה על זה, זה ממש מלא חומר, דיבור וזמן. אלא נגלה את זה כבר מתוך הפרקטיקה שלנו, מתוך הניסיון.

איך מורגשת הבושה בשלב ההכנה? מהי בושה בשלב ההכנה?

שוב אני אומר, אנחנו ניגשים לבושה מתוך הבנת הבושה בעולם שלנו, שזו בושה מזה שאחרים מגלים את הפגמים שלי, שאני מייחס את הפגמים האלה אלי. במידה שאני בורח מזה שזה שלי, אלא זה הבורא, אז אנחנו רואים, יש הרבה אנשים בעולם שלא מתביישים. למה? אנחנו ככה. לא אכפת לי, אני אדם, מגיע לי, מצפצף על כולם ואני לא מתבייש בכלום ובשום דבר.

או שאני יכול להוריד את עצמי לדרגת הבהמה שלא מתביישת, כי אצלה הכול לפי הטבע, ולבני אדם ניתנה בושה והם משתמשים בזה רק כדי שאחרים לא יגלו. זאת אומרת, אנחנו עוד יותר גרועים מבהמות, מחיות. כי אותה בושה שניתנה לנו, אנחנו רוצים על ידה עוד יותר להסתיר את עצמנו.

זאת אומרת, נשארים בדרגת בהמה אבל בהמה עוד יותר מתוחכמת. כי בהמה גונבת בגלוי ולא נקרא לה שהיא גונבת. ואנחנו יודעים את זה, ומצדיקים את עצמנו. כל העניינים האלו של ה"פוליטיקלי קורקט", דיברתי על זה לפני כמה ימים ב"חיים חדשים". ולכן אנחנו צריכים להבין שהבושה שאנחנו מרגישים בעולם הזה זו בושה מקליפה, שהיא דוחפת אותי להסתיר מעצמי ומאחרים את הפגמים שלי, במקום להבליט את הבושה, לקבל על ידה דחף לתקן אותה ואחר כך לגלות שלא אותה אני צריך לתקן, אלא בכלל לרכוש, כמו שעכשיו דיברנו, כלי חדש.

זה קורה לאט לאט. אבל זה תלוי עד כמה שאדם באמת נמשך להכרת מהות הבריאה, שזה נקרא "שורש נשמתו". אם היא גבוהה אז הוא דווקא אדם לא עדין, הוא אדם גס או אדם אגואיסט ולא אכפת לו מזה כל כך, אטום לכל מיני פעולות דהשפעה גשמיות. יש כאן התפתחות.

למה מהכרת הנתינה של העליון אל מול הקבלה של התחתון נולדת דווקא בושה? למה בושה, למה הנברא פשוט לא רואה שהוא הפוך ורוצה לבצע תיקון? מה התוספת של להתבייש דווקא מההפכיות מהעליון?

אין מלכתחילה כלים כאלה כמו שאתה אומר. הכלי שלי הוא רצון ליהנות, הוא רצון לקבל הנאה, ולכן רק כלפי זה אני מודד מישהו מחוצה לי כלפיי, האם אני נהנה ממנו, או לא. אם אני נהנה, אני מתקרב. אם אני סובל, אני מתרחק. הכול כלפי המקסימום לקבל, מקסימום ליהנות.

ואף פעם כלים דקבלה שלי לא ידחפו אותי לתקן אותם. אף פעם. כי אני תמיד ארצה יותר ויותר ליהנות, או להתרחק מסבל או להתקדם לתענוג. בסך הכול. לכן אם לא התפתחות חכמת הקבלה בעולמנו, כל השבירות האלה, כל הצמצום הזה, כל המשבר הגדול הזה, המלחמות, הבעיות שיהיו בעולם הזה, הן לא יביאו את האנושות להכרת הרע. הן לא ידחפו את האנושות לטוב. לא. חייבת להיות במקביל גם הפצת חכמת הקבלה, כי אדם תמיד ירצה להתרחק מרע ולהתקדם לטוב.

ואם אין טוב, להתרחק מרע. ואם זה רע כל כך גדול שאין לאן להתרחק, אז אני אמות. זהו. אבל להפוך מתוך זה את עצמו להמשפיע זה מקרים מיוחדים, זה לא מדובר על הכלל, על האנושות.

כעשירייה תורנית אנחנו באמת רוצים להגיד תודה, ואנחנו כל כך מאושרים ושמחים שגילינו סוף סוף את התכונה הזאת שנקראת תכונת הבושה, שהביאה עכשיו לזה שאנחנו נמצאים כאן עם עשירייה 21 ועם קבוצת חב"ר, ועם עוד קבוצות ברחבי העולם, וגם הנשים שעומדות עם כל הכוח ותומכות. הגענו היום לשיא בקבוצה שלנו שהגיעה היום לפתח תקווה, כ- 40 חברים הגיעו לכאן, וכל הנשים שלנו נמצאות כרגע בבק"ל בראשון.

אפשר להגיד שבושה זו תכונה נפלאה, אם אנחנו מצליחים להשיג כזה הישג גדול. אז אנחנו רוצים לשאול איך להתבייש כך כל הזמן?

הלוואי. איך להגיע לבושה כל הזמן, זו העבודה. אנחנו עכשיו רק נגענו קצת במושג הזה, המושג הכי גבוה. כי זאת תוצאה ממלכות דאין סוף, צריכים להבין מאיפה זה בא בכלל, ואחר כך זה בא לבושה הבהמית שלנו, ואחר כך עד שאנחנו עולים בחזרה דרך הבושה הבהמית לבושה הרוחנית.

לכן אם רק בזה תחזיקו, תצליחו. ונקווה שבמשך היום אנחנו נקבל מכם הבהרות ותוספות בעניין הבושה. ישנן תכונות שאנחנו עומדים לרכוש אותן ובזה אנחנו מקווים שאנחנו איכשהו יותר ויותר נכנסים במגע עם הבורא. אבל הבושה היא תחילת הכול, ולכן צריכים באמת להרגיש שזה מה שאני עומד לרכוש בקבוצה, וזה מה שאני לא מסוגל לגלות ללא החברים.

רק במידה שאנחנו יותר ויותר נפגשים ונכללים ומנסים להתחבר כמו אגוזים בשק ולא מסוגלים, ועוד מרשרשים כך, כמו שרב"ש אומר, שמזה ששתי אבנים נמצאות בחיכוך הדדי אז יוצאים ניצוצות ואז לאט לאט הם מתחממים עד כדי כך שאפילו אבנים, "לב האבן", הוא נמס והופך להיות לב אחד משניים, רק זו בעצם העבודה שלנו כדי לגלות את הבושה ולמרות הבושה הגשמית לגלות את הבושה הרוחנית, שנהיה בזה למעלה מזה.

יש מה לעשות. אני אומר שבמשך היום אתם צריכים להוסיף לנו, כי את המושג הזה לא נוכל ממש לפתוח כמה שיהיה, אפילו עד רמה שאנחנו כבר צריכים היום להיות בה.

בקטע החמישי שקראנו מרב"ש, כתוב כך, "כשאינו מרגיש למשפיע ממי יתבייש. לכן, "לך ה' הצדקה", שנותן לו את האמונה".

והמשפט האחרון בקטע "עד שהורידו לה בתחילה הארה עליונה, לשתוכל אחר כך להתגדל ולעלות למעלה".

מה זה אומר לגבינו?

שאם אנחנו לא מקבלים "אתערותא דלעילא" הראשונה, אז אנחנו לא נוכל להגיע לקצת הבנה מה זה להיות המשפיע. ואם אני לא מרגיש מה זה המשפיע, כמו ילד שגדל ומטפל עכשיו בילדים שלו, והוא בעצמו המשפיע כלפיהם, אז אני לא יכול להכיר במידת המשפיע שעשו לי ההורים, כמה שארצה לא אוכל. רק מתוך זה שאני בעצמי משפיע לילדים שלי, מתוך זה אני יכול להכיר, במידה הזאת ולא יותר, עד כמה שההורים השקיעו בי.

לכן אנחנו צריכים לקבל את תכונת ההשפעה הראשונה המינימאלית מלמעלה, כדי להכיר בבורא כהמשפיע, לא כהנותן, כממלא אותי, אלא כתכונתו המשפיע. לא כלפי, אלא שהוא כזה, האוהב אותי, לא ממלא אותי אלא האוהב אותי. הילד לא אומר שאימא אוהבת אותו, הוא יודע שהיא ממלאה אותו וזהו, מספיק לו את זה, הוא האגואיסט הכי גדול, דורש ללא שום חשבון. להכיר מי זאת האימא בעצמה, איך שהיא אוהבת אותו, זאת אומרת, מה יש בה אליו ולא מה שהוא מקבל בתוכו ממנה, לזה הוא כבר צריך להיות באותה תכונת האהבה שיש לה אליו.

ואין לנו את זה, ולכן אנחנו צריכים לקבל את תחילת הכלי הזה מלמעלה. זה נקרא "צדקה", זאת ההארה העליונה שמגיעה לנו אם אנחנו משתדלים ממש להכין את עצמנו, במה שניתן, לקבלת הכלי הזה.

זאת אומרת, גם הכלי וגם האור הם באים מלמעלה, אבל את ההכנה, גם לזה וגם לזה, אנחנו צריכים לעשות מלמטה. ואז אותו היחס, אותה היכולת, של הילד להכיר את הגדלות של אימא במה שהיא, או את הבורא במה שהוא, נקראת "אמונה". לכן כתוב שהכול משיגים רק באמונה, שאין לנו מלכתחילה את הכלי הזה. אבל הוא מבין שקיבל את הכלי הזה מלמעלה כצדקה.

מה ההבדל בין הבושה והכרת הרע?

בושה היא מכוונת כלפי הבורא, הכרת הרע היא נמדדת בהבדל בין בורא לנברא. אני אומר שאם אנחנו נתעמק בכול מושג ומושג, זה פשוט כמו שעכשיו אנחנו מדברים על הבושה.

איך מתעוררים מתוך הבושה למצב של תפילה ודווקא יתר חיבור וכן הלאה?

זו כבר לא בעיה.

אבל לא לאכול את עצמו.

לא, אני כבר לא מדבר על הבושה הזאת. אם אתה מדבר על הבושה הגשמית, כן "זה כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו" זו הבושה הגשמית.

איך אנחנו יכולים לתעל אותה לרוחניות?

רק על ידי חיבור. על ידי החיבור כל התכונות שלך הגשמיות האישיות האינדיבידואליות, הן הופכות להיות לתכונות רוחניות. בחיבור שם אתה נכלל כבר מגשמיות לרוחניות, לפחות בהכנה שלך. זאת אומרת לפחות ממך, עדיין זו לא רוחניות אבל בזה אתה עושה הכנה, שמלמעלה כבר יתנו לך את זה.

אני רואה את התהליך שכשאני גונב ותופסים אותי אז אני מתבייש. גונב, תופסים אותי אז אני מתבייש.

אבל ברחת ולא תפסו?

אז אני לא מתבייש.

אתה מתגאה.

כן, אני אפילו מרוצה. יש איזה שלב שמתחילים להרגיש שאתה גונב, ולמרות שלא תופסים אותך יש איזו הרגשה לא נעימה, איזה שלב כזה שמתחיל להתעורר. אז מה זה השלב השלישי, מה זה השלב שאני כבר עובד הלאה, מה השלב הבא?

יותר טוב לא להרגיש שאתה גנבת. גונב ולא מרגיש שאתה גונב. הכוח ההגנתי שלנו האגואיסטי, הוא מוריד אותנו לדרגה כזאת שזה מגיע לי ועוד ועוד. ולכן אנחנו כבר לא נמצאים בבעיה. אלה מצבי ביניים, יש בהם גם מזה וגם מזה. בעולמנו אני לא חושב שהאנשים שגונבים יש להם ממש בושה מזה, אלא סך הכול בושה מזה שיתפסו אותם, ידברו עליהם. אבל אם לא, אם לא ההרגשה הזאת שהיינו יכולים לקבל מצד החברה, היינו יותר גרועים מהחיות, ברור לנו.

האם ההכרה שקיבלנו את מה שביקשנו בעבר, כמו מורה קבוצה וספרים, תגדיל את הבושה בכיוון הנכון?

כן. אנחנו צריכים לעבוד בקבוצה על החיבור וכתוצאה מזה אנחנו נתחיל להרגיש כלפי החברים מה היא בושה רוחנית איכשהו כהכנה לזה שיתנו לנו מלמעלה באמת בושה רוחנית בצורה אמיתית.

נניח שיש לי איזה תפקיד קבוע בקבוצה ובאמת אני עושה את התפקיד הזה מטעם הבושה, שאם אני לא אעשה את התפקיד הזה, אז מה יחשבו עלי, מה יגידו עלי החברים.

האם זה נכון לבקש על עצמי כביכול שהבורא ישנה את הבושה האגואיסטית לבושה רוחנית? יש מקום לזה?

את הבושה האגואיסטית הבורא יכול לשנות לבושה רוחנית בתנאי שאתה נכלל בקבוצה ומשתדל שם להיות בלאבד את כל התכונות שלך. זה התנאי.

למדנו היום הרבה על הבושה. איך אני לוקח את עצמי היום ומתעל את הכול שזה יהיה מתוך שמחה, מתוך חיבור, לגלות את המצב הזה?

הכול תלוי בתמיכת הקבוצה. אם הקבוצה תומכת אז אתה בשמחה.

האם הקנאה בעבודה עם העשירייה היא זו שמעוררת את הבושה?

כן, וודאי. כל התכונות הן תומכות זו בזו, ולכן על זה אין מה לשאול בכלל. איך הן קשורות? הן כולן תומכות זו בזו, בטוח.

""והיה כי ירחק ממך הדרך, לא יוכל שאתו".

ופירש, למה הדרך כל כך רחוק, מטעם כי "לא יוכל שאתו". משום שלא יכול לישא את העול של תו"מ. לכן הדרך נחשב לו לרחוק. והעצה לזה, אומר הפסוק, "וצרת הכסף בידך". שענין כסף הוא ענין כיסופין, שימשיך בחינת כסופין בהעבדות. שע"י ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול תורה ומצוות. וגם "כסף" הוא ענין בושה. משום שבן אדם למטרה להגדיל כבוד שמים, כמ"ש "ברוך וכו', שבראנו לכבודו".

כי ענין תו"מ בכלל, הם דברים שהאדם עושה, בכדי למצוא חן בעיניו ית'. כי טבע של העבד, שרוצה למצוא חן בעיני רבו, שאז לבו של רבו עליו. וכן כאן, שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן אדם מתמחה בהן, הוא רק אמצעי, שעל ידי זה ימצא חן בעיניו ית'. ואז יהי' לו המטרה הרצוי ממנו.

והבן אדם הולך ועושה תו"מ, בכדי למצוא חן בעיני הבריות. ועושה מצרכי שמים בחינת אמצעי. זאת אומרת, שבאמצעותם יזכה למצוא חן בעיני הבריות. וכל זמן שהאדם לא זכה לבחינת תורה לשמה, אזי הוא עובד לשם הבריות. והגם שאין להאדם אפשרות אחרת, אלא לעבוד בשביל הבריות, אבל מכל מקום על כל פנים, הוא צריך להתבייש עם העבדות כזו. ואזי, ע"י הכסף הזה, יזכה לכסף דקדושה, דהיינו להשתוקק להקדושה.

"וצרת הכסף בידך". היינו, שאף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון "רצית"). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'.

ויש בחינת "זהב". ויש בחינת "כסף".

כסף, שיש לו כיסופין בכללות.

וזהב נקרא, שהוא רוצה רק דבר אחד. וכל הכיסופין וההשתוקקות, שיש לו לכמה דברים, נבטלין בהרצון הזה שיש. והוא אומר, שרק "זה-הב". היינו שהוא לא רוצה שום דבר, רק "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים השכינה מעפר]". ורק זה הוא רוצה.

היוצא מזה, שאף על פי שהאדם רואה, שאין לו החשק והרצון, כמו שצריכין, מכל מקום על כל פנים הוא צריך לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות, שישיג את החשק. וזה נקרא "וצרת הכסף בידך". ואל יחשיב האדם, שזהו דבר קטן, אם זה ביד האדם. אלא "בבקר (בחן) ובצאן" וכו'. היינו, שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים."

קשה. עכשיו אנחנו רואים, אחרי השיעורים הקודמים האלו, השעתיים שעכשיו היינו בהם, עד כמה יש כאן דברים שהם יותר לעומק ממה שהיה נראה לנו קודם. הייתי קורא עוד פעם.

(בעל הסולם, "והיה כי ירחק ממך", כתבי בעל הסולם, שמעתי קע"ה)

""והיה כי ירחק ממך הדרך, לא יוכל שאתו".

ופירש, למה הדרך כל כך רחוק, מטעם כי "לא יוכל שאתו". משום שלא יכול לישא את העול של תו"מ. לכן הדרך נחשב לו לרחוק. והעצה לזה," זאת אומרת, למצב כזה מגיעים כולם, שרואים שאי אפשר ואין ברירה מצד שני, ואז מה עושים? "והעצה לזה, אומר הפסוק, "וצרת הכסף בידך". שענין כסף הוא ענין כיסופין, שימשיך בחינת כסופין בהעבדות." זאת אומרת שעדיין במה שאתה יכול להתקדם, זה בסך הכול להגדיל את החיסרון "שע"י ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול תורה ומצוות. וגם "כסף" הוא ענין בושה. משום שבן אדם למטרה להגדיל כבוד שמים, כמ"ש "ברוך וכו', שבראנו לכבודו".

כי ענין תו"מ בכלל, הם דברים שהאדם עושה, בכדי למצוא חן בעיניו ית'. כי טבע של העבד, שרוצה למצוא חן בעיני רבו, שאז לבו של רבו עליו. וכן כאן, שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן אדם מתמחה בהן, הוא רק אמצעי, שעל ידי זה ימצא חן בעיניו ית'. ואז יהי' לו המטרה הרצוי ממנו." יש כאן כמה דברים, לפחות שניים. מצד אחד הוא צריך לגלות את הבושה האמיתית, אבל מצד שני, הוא לא מבין כאן איך לעשות, איך לגלות את הבורא כמו שהוא המשפיע, לעומת זה שהוא משפיע לבורא. זאת אומרת, איך אנחנו יכולים לגלות את התכונה הזאת, זאת השאלה. איך לגלות את מושג המשפיע, שאין בנו את זה מלכתחילה ולאט לאט אנחנו קונים את זה. באיזו צורה אנחנו ניגשים כדי להרגיש את המושג הזה "המשפיע" בבורא וכנגדו לפתח את הבושה. ומתוך הבושה הזאת לעבוד כדי להשוות את הצורה להמשפיע.

שוב אנחנו חוזרים לאותו התרגיל כמו שדיברנו קודם, שאנחנו צריכים לקבל מלמעלה כוח שנקרא "צדקה", על ידי זה אנחנו מפתחים כוח אמונה, על ידי האמונה אנחנו מרגישים מה זה נקרא המשפיע בבורא. מתוך ההרגשה הזאת אנחנו מפתחים בנו הרגשת הבושה, נהמא דכיסופא, כלפי המשפיע. לא זה שמקבלים ממנו, מקבלים וממשיכים לקבל, אלא כלפי התכונה הזאת. ואיך מהרגשת חוסר התכונה הזאת בנו של המשפיע, אנחנו עכשיו מכינים את עצמנו בכמה שאפשר, בכל הכוחות והאמצעים כדי להגיע להשתוות הצורה עימו, לדבקות בו.

"והבן אדם הולך ועושה תו"מ, בכדי למצוא חן בעיני הבריות. ועושה מצרכי שמים בחינת אמצעי. זאת אומרת, שבאמצעותם יזכה למצוא חן בעיני הבריות. וכל זמן שהאדם לא זכה לבחינת תורה לשמה, אזי הוא עובד לשם הבריות. והגם שאין להאדם אפשרות אחרת, אלא לעבוד בשביל הבריות, אבל מכל מקום על כל פנים, הוא צריך להתבייש עם העבדות כזו." אם הוא עובד בקבוצה, אפילו שהוא אגואיסט גמור ואין לו שום כוונות חוץ מלהשיג, ליהנות, להיות יותר למעלה מכולם והאחרים שיהיו ממש כאפסים, בכל זאת כשהוא עובד בקבוצה הוא מקבל השפעה מלמעלה שהיא כבר השפעה שמגיעה דרך הקבוצה, דרך מרכז הקבוצה, ולכן כלפי האגו שלו ההשפעה נותנת להאגו כבר הבחנות חדשות.

ואז מתוך זה הוא מתחיל לאט לאט להרגיש את עצמו באי נוחות. אם סובל את אי הנוחות הזאת ולא בורח מהקבוצה ובכלל מחכמת הקבלה, אז הצליח, אפשר להגיד. ואז מתקדם הלאה ולאט לאט מכניע את עצמו מאין ברירה ומתקדם.

אז יש כאן איזה מעבר מאוד לא נעים ומסוכן, שאדם יכול לברוח. אבל בעצם הנקודה כאן, בשלב הזה של ההתפתחות, שהוא מתחיל לקבל את המאור המחזיר למוטב דרך מרכז הקבוצה. אחרת המאור המחזיר למוטב, אור מקיף, לא פועל עליו, אלא רק בצורה כזאת. שאז הוא מקבל את האור שמביא איתו יחד את הכלי הכללי, את העשירייה. היא נמצאת באור, יש עביות באור שכך האור מביא, ואז אדם מרגיש את הפער בין הכלי האישי שלו שלא רוצה שום דבר, שהוא חלק מהשבירה ולכן הוא רק רוצה לנצל את האחרים לבין האור הזה שמביא לו הרגשה וצורת הסביבה הנכונה. והפער בין זה לזה כבר מתחיל לקרב אותו למושג הבושה. "ואזי, ע"י הכסף הזה, יזכה לכסף דקדושה, דהיינו להשתוקק להקדושה.

"וצרת הכסף בידך". היינו, שאף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון "רצית"). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'.

ויש בחינת "זהב". ויש בחינת "כסף".

כסף, שיש לו כיסופין בכללות.

וזהב נקרא, שהוא רוצה רק דבר אחד. וכל הכיסופין וההשתוקקות, שיש לו לכמה דברים, נבטלין בהרצון הזה שיש. והוא אומר, שרק "זה-הב". היינו שהוא לא רוצה שום דבר, רק "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים השכינה מעפר]". ורק זה הוא רוצה.

היוצא מזה, שאף על פי שהאדם רואה, שאין לו החשק והרצון, כמו שצריכין, מכל מקום על כל פנים הוא צריך לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות, שישיג את החשק. וזה נקרא "וצרת הכסף בידך". ואל יחשיב האדם, שזהו דבר קטן, אם זה ביד האדם. אלא "בבקר (בחן) ובצאן" וכו'. היינו, שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים."

במה מושגת השתוות הצורה, בהשפעה או ברצון להשפיע?

לא בהשפעה. השפעה וקבלה ואפילו כוונות אלו ואלו הן צורות ההתקשרות בין הבורא לבין הנברא. ההתקשרות היא לא בצורה איך מתקשרים, אלא בדבקות הכוח הפנימי של הבורא עם הכוח הפנימי של הנברא. זאת אומרת, נניח אני מדבר איתך בטלפון. אם אנחנו מדברים, אז הקשר בינינו הוא החשוב ובאיזה צורה זה עובר, או שהנקודות הפנימיות שלנו אז מתחברות יחד? העיקר זה החיבור הפנימי שמשיגים על ידי קשר. בינתיים על ידי התקשרות כזאת, אבל בסופו של דבר המגע נשאר וכל מגע ומגע עושה לו רושם, זאת אומרת נשאר, וכך זה מגיע לחיבור השלם.

צורת הקשר אחר כך נעלמת. בגמר התיקון אין דבר כזה, נשארת רק התוצאה. אני לא צריך את כל העבודה הזאת שעשינו ככה וככה והיינו, לא, אין צורך, זה נמחק. כי המצב עצמו ממלא את הכול.

מה זה המצב עצמו, שיש חשק תמידי, רצון תמידי?

השתוקקות תמידית שמעליה יש חיבור השלם. וזה מחזיק את זה.

וההשתוקקות של הנברא, עם מה היא מתחברת אצל הבורא, עם זה שהוא משפיע או שהוא רוצה להשפיע?

לא. לא עם המשפיע ולא זה שרוצה להשפיע. הוא רוצה להיות דומה לו. השתוות הצורה זה החיסרון להשתוות. ולהשפיע זה אמצעי.

אז השתוות עם מה?

אתה מוכן לתת לבורא כל מה שאתה מקבל ממנו. אבל אין לך מה לתת לו. האמת אין, רק הרצון הזה.

עם מה הנברא רוצה להשתוות עם הבורא?

עם רצון הבורא להשפיע לו, הנברא רוצה ברצון שלו להשפיע לבורא. להשפיע, לתת. אבל באמת הלתת ולהשפיע זה ביטוי של האהבה, ואהבה לא צריכה כביכול את הפעולה, זה מצב. ולכן הם דבוקים באהבה הדדית זה בזה, אז כל הפעולות שקדמו לזה כולן נבלעות בתוך המצב.

הוא אומר, "שע"י ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול תורה ומצוות.". איך אני יכול להשיג השתוקקות אם אני לא מכיר את מי שאני משתוקק? איך אני יכול להשתוקק לדבר שאני לא מכיר אותו?

על ידי הקבוצה שמעוררת אותך. ומההתעוררות בקבוצה, שאתה הולך קצת איתם יחד, אתה משיג את המאור המחזיר למוטב, שאתה גם לא מכיר, אבל הוא עושה בך שינויים וכך אתה מגיע לשינוי ערכים, מטרות, פעולות, ובכלל השכל והרגש מתחילים להשתנות.

השינוי הוא בזה שאם אני לבד אני בגשמיות, אני בהמה, אני מקבל, אני לא מבין אחרת שום דבר, אני לא יכול לצאת מעצמי, אני נמצא בתוך המסגרת שלי איך שאני, יכול לגדול בי רק רצון לקבל. ואפילו שיהיו בעיות וצרות ומשברים והעולם יחרב, לא חשוב, אני לא אוכל לצאת מזה, כי אני רק רצון לקבל. אם אני מכניס את הקופסה שלי, שאני בה נמצא, לתוך הקבוצה, ומתחילים אנחנו, על ידי חיבורים חיצוניים, חיצוניים שאנחנו כמו בתיאטרון, כאילו בונים את היחסים בינינו. אם אנחנו עושים את זה לפי המלצת המקובלים, אז זה מספיק כדי למשוך את המאור עלינו. אור שמאיר, אבל מרחוק, לכן נקרא אור מקיף. ואז הוא מביא לנו הבחנה שלא הייתה בנו קודם. יש משהו מחוצה למימד הזה, המימד העליון, משהו שזה תוכנה חדשה, רצון חדש, הבנה חדשה, תפיסה חדשה שאני לא מסוגל בעצמי למצוא את זה, ואז אני הופך להיות ליצור חדש.

מי זה האדם? מה שיש לו בלב ובשכל ובמוח, זה האדם, לא הבשר והעצמות. ואם אני מחליף קצת משהו בלב ובמוח שלי על ידי המאור המחזיר למוטב, זאת אומרת הוא משנה לי, אז אני הופך להיות כבר משהו אחר מהאדם שבעולם הזה, אדם בליעל. אבל אי אפשר להשיג את זה אלא רק בקבוצה, שנכללים עד כמה שמסוגלים ועוד מעבר לזה. והאדם שומע שהוא צריך וצריך וצריך ועוד ועוד, אם שומע, נניח עשר שנים אז אולי יעשה איזו פעולה.

אמרת פעם שהשתוקקות עצמה זה כלי.

תלוי למה, אבל בעצם כן. בלי שינוי, פתוח.

גם את זה אני צריך לקבל כמתנה מהשמיים?

כן.

איך משיגים את ההשתוקקות הזאת?

אתה מקבל מתנה מהשמיים מרגע שהביאו אותך אלינו.

אבל ההשתוקקות עצמה איזה סוג של כלי זה?

ההשתוקקות, זה כבר כלי. "רוצה אני". מה אני רוצה? ברור לי כל כך, לא ברור, זה לא חשוב. ילד קטן מבין מה הדחפים האלה שיש בו שהוא רוצה לשחק, להבין, לדעת, לתפוס? הוא לא יודע, אבל זו כבר התפתחות.

אתה יכול להסביר מה זה הכלי הזה?

זה עדיין כלי גשמי שמתוך זה הוא מתקדם לרוחניות. הוא בודק את העולם, הוא מכיר את העולם, מביאים אותו לקבוצה, מתחיל להיות יותר קרוב, יותר רחוק, מתבייש, אין לו ברירה אז הוא עושה כל מיני פעולות וכן הלאה.

הוא ממשיך, "שע"י ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול תורה ומצוות". מה זה תורה ומצוות שהוא מדבר עליהם?

תורה זה המאור המתקן אותנו. מצוות זה אותם הרצונות שמלכתחילה כולם נעשו כקליפה, אין לנו אותם עכשיו, זה לא הרצון לקבל שלנו. אז אותם הרצונות שהם באמת כולם קטנים, גשמיים, אבל לאט לאט מביאים אותנו לרצונות הגדולים. אנחנו צריכים לגלות את הקליפות. אנחנו לא קליפה. קליפה זה כנגד הבורא, במידה שאדם רוכש רצון של קליפה הוא בזה משיג את הרצון של הבורא, זה נקרא "בוא אל פרעה". זה כנגד זה. אנחנו עוד לא בזה. תיקון הקליפות נקרא עשיית המצוות. קליפות, יותר נכון תיקון השבירה. עדיין לא מרגישים. אני צריך להרגיש שאני שבור, במה בדיוק השבירה.

"שבירה", נניח לפי הנושא שלנו היום, אפשר להגדיר אותה כך, אני מרגיש הבדל ביני לבין הבורא בעניין הבושה, היינו עד כמה הוא האוהב ועד כמה אני השונא כל דבר שמחוצה לי. הפער בין זה לבין זה צריך להיות מורגש בי כבושה. בין התכונה שלו הלתת, המשפיע, הלאהוב, בעיקר זה האהבה, כנגד התכונה שלי שזה לאהוב רק את עצמי, לשנוא את כולם ולנצל את כולם, ואז "ממעשיך הכרנוך". אנחנו לא יודעים מה זה אהבה, כי אהבה זה כבר מה שבו, אלא לפי ההשפעה שלו אלי אני קצת משיג מהי יכולה להיות. ואז הבושה כאילו מתבטאת במה שאני גם נותן לו ומחזיר, מקבל בעל מנת להשפיע, אבל זה אמצעי כדי להגיע לדבקות, לאהבה. אהבה לא צריכה מעשים. רק בעולם שלנו יש לה פגם, אם אני צריך גם להשפיע, חוץ מהרגש שלי, זה כבר פגם או בי או בשני שאני צריך להראות לו את האהבה. לכן גמר התיקון הוא במנוחה, אין השפעה, אין קבלה, הכול במנוחה.

איך אני מייצר בעשירייה מצב, שברגע שנקבל את המתנה הזאת שנקראת "צדקה", אנחנו לא נאבד אותה.

לפי החשיבות, ולפי זה שיש ביניכם ברית ויש לכם ערבות, כל הדברים האלה הם חייבים להיות יחד. אנחנו לא יכולים לעבור עכשיו על התכללות בין שזה צריך זה, זה וזה, אבל וודאי שרק לעבוד על בושה לא ניתן, רק על צדקה לא ניתן, רק על אהבה לא ניתן, וכן הלאה.

כל מה שאנחנו עוברים עכשיו, אנחנו במקצת נוגעים לדברים האלו, שנהייה יותר רגישים אליהם. מה המטרה שלי שאנחנו כבר 21 יום בזה? זה רק כדי להבליט בנו את הדברים האלה. קצת לנקות אותם מכול מיני עטיפות, שנהיה יותר רגישים לזה. ואמנם אנחנו שוכחים, אבל על מה שאנחנו עוברים, זה בכל זאת נשאר לנו, נשאר שם באיזה מקום הרושם הזה.

וזה מכין אותנו לעבודה, אנחנו נהיה אחרים, נניח עוד 10 או 15 יום. כשאנחנו נעבור עוד כמה כאלו, אנחנו נראה את עצמנו כבר אחרים, מוכנים יותר לחיבור, לדבקות, לבושה ולהכול. נבין במה בדיוק השתוות הצורה.

בחכמת הקבלה כל הזמן אנחנו מדברים על כלי. השתוקקות זה כלי, היום שמעתי שבושה זה כלי, יראה זה כלי, מה זה כלי?

חיסרון, חיסרון הוא גם כל הזמן משתנה, יש לו צורה אחרת בכל 125 המדרגות, הוא כל הזמן משתנה מרגע לרגע. אבל הוא צריך להיות כל הזמן מכוון לחיפוש מי הוא המאציל, שכלפי מתבהר כבורא, בוא וראה. אני רוצה להכיר אותו, אני רוצה לפתוח אותו, לגלות אותו. בשביל מה? לעשות לו נחת רוח, כמו שהוא עושה לי, השתוות הצורה זאת אומרת, אהבה. כל הדברים האלה הם נמצאים, כלי זה החיסרון הכללי שאי אפשר להגיד מה בדיוק החיסרון, הוא כל הזמן משתנה באדם.

אבל החיסרון האמיתי שאנחנו משיגים, זה חיסרון לדבקות, כי דבקות משלימה את הכול, את הכול. אם אני דבוק בו זה סימן שלא נשאר בינינו שום דבר שצריכים עוד לאתר, לגלות, להרגיש איכשהו, אלא זה כבר הסוף. דבקות אצלנו זה ברור שנעשים כאחד. אז בורא ונברא שנעשים כאחד זה משהו שבאמת מביא את כל הבריאה לשלמות. 

ואנחנו בונים את הכלי? 

אנחנו בונים אותו על ידי זה שמבקשים, כי הבורא לא יכול לתת לנו את זה אלא לפי הביקוש. לכן אנחנו בקשר בינינו מייצרים כל מיני חסרונות, שהם על ידי ההתאמצות שלנו הופכים להיות מ"ן, ומקבלים מלמעלה על זה תגובה שהיא כבר פועלת בנו ומשנה אותנו.

אני רצון לקבל?

אתה רצון לקבל, כן.

ובפנים יש הרבה כלים?

בתוך הרצון לקבל?

כן?

בתוך הרצון לקבל אין הרבה כלים, אלא כשהאור מוסיף לרצון לקבל כל מיני הבחנות, אז על ידי האור הרצון לקבל נעשה משובח כזה, מורכב. הרצון לקבל מקבל כל מיני תכונות מהמשפיע, הרצון לקבל אמנם הוא פשוט, אבל הוא הופך להיות בכל מיני צורות של המשפיע. נניח דומם, זאת צורה של המשפיע. צומח, זאת צורה של המשפיע על הרצון לקבל. חי, בן אדם, אלה צורות שבאות מהבורא שהן רוכבות על הרצון לקבל הגולמי הפשוט.

לכן אתה רצון לקבל. השאלה, איזו צורה רוכבת על הרצון לקבל? אתה אדם או בהמה, תגיד לי?

אני בהמה.

אתה בהמה? זה טוב מאוד, אז אתה כבר מתחיל להיות אדם, כן, ככה זה. הכרת הרע הזאת היא בעצם מבדילה בין בהמה לאדם. אתה כבר אדם, גם לפי המטרה, וגם לפי כבר השגה קצת.

המקובלים בעצמם אומרים לנו שלפני שאתה ממשיך את האור, כל חכמת הקבלה היא רק מילים יפות בשבילך, מילים ריקות.

כן, נכון, זה משהו ריק, בלי מילוי.

אז כל העבודה שלנו זה להתחבר, אבל אתה לא יודע מה זה.

אבל אתה מרגיש שאלה מילים ריקות?

איך זה יכול להיות משהו אחר?

אבל אתה מרגיש שהן ריקות, ואתה רוצה למלא אותן?

כן.

יופי, אז זה כבר לא סתם בן אדם שברחוב. בן אדם שברחוב, כשאתה פותח לו ספר תורה [הוא אומר], "מה לא ברור כאן? הכול ברור, ישבו, הלכו, כך או כך, אז קראנו, סיפור יפה, מה יש?"

אבל נראה לי שאנחנו קצת לומדים ככה, כי מה יש ללמוד בינתיים בכלל?

אתה היום שמעת כל מיני פסוקים שאנחנו הבאנו לשיעור, שמעת את הפסוקים האלו בנושא הבושה. אז אלה לא מילים, סתם מילים, אנחנו ניסינו לפתוח אותם, לפצל אותם, לגלות אותם במשהו. מה זאת בושה, מה כנגד זה הצמצום, שהבושה גרמה לצמצום באין סוף. אצלנו כנראה שזה הפוך, או איכשהו אנחנו מגיעים לבושה ולצמצום, ואיך אנחנו מתעלים מעל זה, איך אנחנו מתקנים מה שקרה באין סוף.

באין סוף מה שקרה זה נקרא עניין חמור שבחמורות, שקרה הצמצום, אנחנו מתקנים את זה, אנחנו מתקנים את אין סוף. מה שחסר באין סוף באמת אנחנו מגלים כאן בעולם הזה, שזה נפרש לכל הרוחב, לכל השטח, ואנחנו מגלים את כל הפגם שהתגלה באין סוף. ששם התגלה הפער הגדול ביותר בין בורא לנברא, שגרם לצמצום. וכל הדברים משם שהתגלו, התגלו כפתיחה, כגילוי של אותו פער באין סוף.

ואז אנחנו כאן מהעולם הזה מתחילים את הפער הזה לאט לאט, בהדרגה, לגלות ולתקן, לגלות ולתקן. אבל אנחנו מתקנים אין סוף. אנחנו חושבים שאת אדם הראשון אנחנו מתקנים? לא, הרבה יותר מזה, אנחנו מתקנים את הדבקות שלנו עם הבורא. האדם הוא היה כבהמה, היה מלאך, לא היו לו כלים דקבלה, מה היה לתקן? לא היה מתבייש, היה ערום, לפי כל הסיפור זה אפילו מובן.       

איך אני יכול לקבל משהו ממה שאתה אמרת עכשיו? אלה דברים רוחניים, דברים שאין לי בכלים שלי. אז שוב אני שואל את השאלה, ממה שאמרת עכשיו אני לא מבין מילה אחת, אין לי כלים מוכנים?

יהיו, יהיו, מה לעשות, הן יהיו. כשהגעתי ללמוד את המקצוע הראשון שלי ביוקיברנטיקה, אז אמרו לי שאלו שנמצאים בקורס הראשון, השני וחצי מהשלישי, הם עדיין לא נמצאים בפנים. ואני לא הבנתי מה זאת אומרת, כי הם אמרו שמי שנכנס, נכנס, אבל מהם יותר מחצי בורחים, עוזבים או נופלים.

בחכמת הקבלה זה גם כך. אני לא אומר שאתה עומד לצאת, אני אומר שאדם שנמשך בכמה השנים הראשונות בסבלנות לקלוט את החומר, להעתיק אותו בפנים, להזין את עצמו במחשבה, בכוונה, בתוכנת המחשב החדשה הזאת, בהתרשמויות החדשות, להתכלל בקבוצה, להתחיל למלא את עצמו עם חומר הלימוד, קצת תע"ס, קצת מאמרים, כל הדברים, להתכלל עם החברים, הוא לא נמצא עדיין בתהליך.

אז אתה אומר אני עדיין לא [מבין], המילים ריקות, כך אני מרגיש אותן, נכון. אבל זה טבע, זה טבעי, זה נכון. מה לעשות? זה כמו תינוק שאנחנו רואים שהוא משתדל אבל לא יכול, אבל הוא משתדל יפה, אז יגדל.

גם למילה "חיבור" אין לי שום רגש, מה אני יכול לעשות חוץ מלהמשיך לבוא לשיעורים.

בכל מה שאתה מסוגל תממש את כול המילים האלו.

אתם מרגישים את עצמכם מוכנים?

חד משמעית, בלי שום צל של ספק, החבורה הזאת עשתה עבודה ענקית גם בעזרת כל הכלי העולמי, אנחנו כולנו קודם כל בהודיה גדולה לחברה הענקית הזאת, לך ולבורא עולם. אנחנו רוצים לתת מתנה קטנה לחברה ואחר כך אנחנו נצהיר משהו שהולך להיות רציני מאוד, ולאחר מכן ניתן משימה לקבוצה.

נתבקשתי אתמול וכתבתי בהכנעה, והיום אני אתגבר על הבושה ואקרא. ו"אהבת" אינו רק פתגם, הוא מקור לשלום בעולם. יש עשר ספירות וסולם, ואור לחבר בין כולם. כי אם שוב לא הבנו כלום גם הבוקר ונולדה בליבנו תחושת הבושה, הפער ביני לעשירייה, לבורא מתגלה במדרגה חדשה. בושה שדוחפת לצמצם פערים, מתוך רצונות של תשעה חברים עולה צעקה בתפילת רבים אל האור העליון שאותנו ירים. עורו אחים כי החושך מגיע, זוהי שעת תפילה שנלמד להשפיע. נעורר את השחר שיתחיל להפציע ונרגיש את האור שסוף סוף יופיע, במרקם של ערבות עדין אך יציב ניצור כלי מושלם לקלוט את האור. ניצוצות אהבה יתחברו ללהבה. אש הרצון ששואפת לבעור.

חברים זו רק המתנה, זה "הגזר", מיד תקבלו את "המקל". אנחנו רוצים להצהיר שמפה, מתוך עשירייה עשרים ואחת בליווי קבוצת "חבר", כל הכלי העולמי ועם הנשים הענקיות שלנו, אנחנו מצהירים ומכריזים בזה שהיום הוא יום "הבושה הבינלאומי", שכל אדם, כל מנהיג, כל חבר יברר עם עצמו למה הוא לא דבק בחברים? למה הוא לא מבקש מהבורא? למה הוא מנותק מהכוח היחיד שיכול להביא תענוג אמתי בחיים?

אנחנו פה באמת בהכנעה ובבושה מתפללים, ומבקשים עבור החברה הקדושה שלנו.

והמשימה היומית. כמו שרב אמר, עשינו פה בירור מאוד מעמיק בעניין הבושה, אבל נגענו רק בקצה שלה. עד הצהריים כל אחד מברר בינו לבין עצמו מה זו בושה? אנחנו מבררים עוד לעומק ולעומק ובצהריים תקבלו עוד משימה וגם מתנה. אז לחיים חברים.

 לחיים.

אנחנו קבוצה 22 שתחליף את הקבוצה התורנית היוצאת, יחד אתנו אנחנו מצרפים למעשה את ה"גורן והיקב" של העולם ושל הארץ, בארץ יהיו שותפים לנו קבוצת גליל גולן, באירופה ספרד ופורטוגל, בקצה השני של העולם, ברזיל והקבוצה הרוסית הצעירה. קבוצות גדולות וחזקות.

מצוין.

אנחנו רוצים, קודם כל, לאחל לקבוצה 21 שבאמת תגלה את הבושה, ותגלה לנו מהי הבושה שברוחניות, אנחנו כולנו קשובים ומאוד רוצים.

אנחנו כבר דיברנו על זה, ויש לנו על הפרק "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

אני חושב שזה נושא כבד אבל אנחנו נשתדל.

כאילו שיש כבר אהבת הבריות, זה כבר מעורר בעיה מלכתחילה, כי מאתנו לאהבת הבריות, ומאהבת הבריות לאהבת ה', יש כאן שלוש נקודות.

נקווה שמחר אתם כבר תגיעו מוכנים לזה.

מתכוננים והתכוננו.

בסדר גמור. ותודה רבה לקבוצות חו"ל שהצטרפו והיו אתנו יחד, מחר באמת תהיה לנו עבודה יפה. בהצלחה.

[1] תלמוד בבלי, תענית כ', ב' גמרא