מעשר
הכרת הרע
+תקציר
ברור לנו, מהרבה מאד גישות לבריאה, שאין רע בעולם, אלא הכול זה כלפי האדם מתוך עבודתו הלא שלימה, שעדיין לא תיקן את עצמו, לא רואה את כל המערכת בכללותה, ואז נראה לו שיש חלק טוב וחלק רע במערכת, כוחות טובים וכוחות רעים.
ברור לנו שבמערכת השלימה, אמנם יש כוחות מנוגדים, מצבים מנוגדים, אבל כל זה כדי שיעבדו יחד בהרמוניה, ואז ההשלמה ההדדית הזאת מביאה את המערכת לשלמות כזאת שאותו הרצון, שהבורא ברא, פועל ומראה את עצמו כבורא בעצמו, בכבודו ובעצמו. ממש כך.
+תמליל שיעור 1
שיעור1 14.11.16
בעצם זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לבדוק באיזה עולם אנחנו נמצאים, באיזה תכונות אנחנו מקבלים את המציאות, מפני שהחומר שלנו זה רצון ליהנות, אז הכל נמדד לפי התענוג או הייסורים בצורה מאוד סובייקטיבית כלפי האדם, כלפי מה זה בשבילו טוב ומה זה בשבילו רע. ב"הכרת הרע" מתכוונים לזה, שאנחנו מכירים משהו שזה באמת רע. מה זה באמת רע? שזה מצד הבורא, מצד הבריאה, מצד תכלית הבריאה, שכלפיה אנחנו צריכים למדוד את הכל.
איך מודדים מה זה טוב ומה זה רע כלפי תכלית הבריאה, הרי אנחנו לא יכולים להיות בזה, כי רק בסוף משיגים. לכן זו שאלה, זאת בעיה. ומפני שאנחנו נמצאים תלויים באוויר, אז הכרת הרע זה תמיד כלפי הכרת הטוב. ולכן קודם כל אנחנו צריכים ללמוד מה זה טוב בשבילנו, לפי התכונות שאיתן נולדנו, נוצרנו בהן, שמכירים את הטוב, מה שטוב לאגו שלנו, לרצון לקבל שלנו. אחר כך, לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב, העבודה בקבוצה, וכן הלאה מתחילים להכיר שכל הדברים האלה וכל טבע האדם בכלל הוא רע, יצר האדם רע מנעוריו. ואז כנגד זה מתחילים לגלות את הטוב האמתי, מקבלים לאט לאט חן דקדושה ואז יוצא הטוב.
וכך כלפי כל דבר, עד שאנחנו רואים שאת מה שאנחנו מקבלים בצורה, בתכונות שלנו הטבעיות, האגואיסטיות, ואחר כך כשאנחנו מכירים שהן רעות, לא מיועדות, לא מסוגלות להשגת המטרה, איך על פניהן אנחנו מגלים את הרע שבהן. ומתוך הרע שבהן, איך אנחנו מגלים את הטוב, באיזו צורה זה יכול להיות, כיתרון אור מתוך חושך. וכך אנחנו מתחילים לבנות בנו מערכת של יחסים טובים, מידות טובות, שהן טובות כלפי מטרת הבריאה.
כך גם אנחנו בכל דבר, הדוגמה הבולטת ביותר זה קבוצה. אומרים שהקבוצה זה מה שעומד ביני לבין הבורא, אז עומד ביני לבין הבורא ומבדיל, או עומד ביני לבין הבורא ומקשר. וכמו שאנחנו לומדים, מי זה גיבור? הכובש את יצרו, מיהו גיבור שבגיבורים, זה שעושה את שונאו לאוהבו, זאת אומרת, שהרע הופך להיות לטוב, זה כבר לקבל בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, אין דבר רע, אלא הכל תלוי איך אנחנו מסוגלים לעבוד עמו, באיזו מידה, באיזה אופן, אבל אין רע, ולכן הקב"ה נקרא טוב ומיטיב, "טעמו וראו כי טוב ה'". הכרת הרע היא סך הכל שלב בדרך כשאני צריך בכל תכונה ותכונה להכיר את החושך, את הרע כביכול, ואחר כך לדעת איך להשתמש בו כטוב, ואז אני מודה שאין רע בעולם, אלא רק טוב.
הכרת הרע, "סור מרע ועשה טוב", "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", אלה השלבים שכך אנחנו עוברים בכל הבחן שיש לנו בכלי שלנו. ואין כאן אפשרות להגיע לתיקון, אלא אך ורק לפי מידת הכרת הרע וכלפי מה אנחנו בודקים את הרע, ואז מתקנים. בואו ונראה מהפסוקים שכאן לפנינו, מה זה באמת הכרת הרע. האמת היא שאדם צריך לראות עד כמה שהוא נהנה מהעבודה הזאת, הכרת הרע, כי ממידת הכרת הרע אנחנו מגיעים לטוב. במידה שיש לנו את השמאל, אנחנו בונים את הימין. כשמשתוקקים לימין, אז מגלים ומכירים את השמאל. וכך אנחנו תמיד נמצאים בזה לעומת זה. ומתוך זה רוכשים אמנות בעבודת הכרת הרע ועושה טוב.
"אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה."
(זוהר לעם, פרשת תצווה, "ובמדבר אשר ראית", 86)
אז מה אומר לנו כאן הזוהר? שהרע תמיד מתגלה מתוך עד כמה שאדם משתוקק לטוב. ורק כשמתגלה, אז מתוך זה אדם יכול להרכיב את המערכת הטובה ולמדוד זה על פני זה, כמו חושך על פני האור, בהפרש שביניהם. ההבדל ביניהם זה לא צבעים, אלא זה הכרת הטוב והכרת הרע וכל פעם הוא כך בודק רע על פני טוב וטוב על פני הרע. והשלמות מגיעה דווקא על ידי ששניהם נכללים בטוב, שלא רואה שום דבר רע, אפילו שזה בא כנגד הטוב. אבל כנגד זה אך ורק כמו שכתוב ש"עתיד מלאך המוות להפוך להיות מלאך הקדוש". לכן "אין רע בבית המלך", וכך אנחנו מגלים.
"כל מה שעושה הקב"ה למעלה ולמטה, הכול הוא אמת ופעולתו אמת. ואין דבר בעולם, שהאדם צריך לדחותו ולנהוג בו בביזיון, כי כולן פעולות אמת הן, והכול נצרך בעולם.
כתוב, אם יִישׁוֹך הנחש בלא לָחַש. אין הנחש נושך בני אדם, עד שלוחשים לו מלמעלה, ואומרים, לך הרוג את פלוני.
ולפעמים כמו שעושה זה, כן מציל את האדם מדברים אחרים. ועל ידו עושה הקב"ה נס לבני אדם. והכול בידי הקב"ה תלוי, והכול הוא מעשה ידיו. והעולם צריך להם. ואם לא היה העולם צריך להם, לא עשה אותם הקב"ה. וע"כ אין האדם צריך לנהוג בביזיון בדברי העולם. בדבריו ובמעשה הקב"ה על אחת כמה וכמה."
(זוהר לעם, פרשת יתרו, "וישמע יתרו",29-31)
בהכרת הרע וגם בהכרת הטוב, יש לנו הרבה פעולות פרטיות בהשוואה כלפי המטרה, כלפי האגו שלנו, כלפי הקבוצה, כלפי כל מיני הבחנות, עד שאדם מייצב את זה נכון. כי נראה לנו בהתחלה שאנחנו בודקים איזה הבחנות חיצוניות, מה זה טוב ומה זה רע, שהן כאילו מחוצה לי. אחר כך, כשאני עובד עם זה, אני מתחיל להבין שאין רע ואין טוב מחוצה לי, אלא זה הכל כלפי התכונות שלי, מתוקנות או מקולקלות. ואחר כך גם את התכונות שלי אני לא רואה מקולקלות, או מתוקנות, אלא כלפי הכוונה שלי, האם זה כלפי הבורא, או כלפי משהו אחר מחוצה לזה.
וכך אני בודק את "הכרת הרע", מגלה ומתקן, מחדד את המושג מה זה הכרת הרע. רע ממי, למי, כלפי איזו מטרה, זה רע לי או לקבוצה, או לאנושות, או לבורא. כך, כל הדברים האלה הם בהתחלה מנוגדים, אם לא לי, אז לבורא, אם לא בורא, אז לי, עד שזה מתחבר יחד וכבר נעשים לפי זה אני והבורא דבוקים יחד, ואז אין רע ולא טוב, אלא הכול רק טוב. וכאן אנחנו מתחילים לגלות שהיחס הזה בין טוב ורע, הוא יחס סמלי, שאין באמת רע, אלא זה כלפי הנבראים שחייבים במשהו להבדיל בין חושך ואור, שיהיה להם קיום, הבחנות, אז כלפיהם זה בינתיים קיים.
זה שכתוב ש"הקב"ה עושה להם כנפיים" זאת אומרת, שהכרת הרע, כל הדברים האלה בינתיים, זה מה שקרה לנו בדרך, עד שאנחנו באים לדבקות. ובדבקות הזאת, הרע נשאר או לא נשאר? יש לו מקום או בכלל אין? אז אין רע בעולם, ולא היה, אלא הוא קיים בצורה מלאכותית הפוכה מהבורא, מאיחוד, מחיבור, כדי להחזיק את הטוב, את הדבקות, את ההשפעה, האהבה, ש"על כל פשעים תכסה האהבה", אבל באמת אין פשעים. שגם זה קיים בצורה מלאכותית בדמיון שלנו.
אני חושב שאנחנו נראה את זה הלאה בכתבים.
"כתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב, מלאך הטוב. מאוד, מלאך המוות. והקב"ה מזמין את תיקוניו לכל, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד. "
(זוהר לעם, פרשת משפטים, "הסבא")
"טוב" זה כוח ההשפעה, ו"מאד" זה כוח הקבלה, האגו דווקא, ובצורה הכי גרועה שיכולה להיות זה "טוב מאד", כי על ידו אנחנו מגלים את הרע, מכפילים את הרע פי תר"ח פעמים. לכן, המלאך הזה הוא מלאך קדוש ממש, הוא כמו שבעל הסולם כותב לנו באיגרת א' על העבד שנלחם נגד האכזר, אז אותו השר שיודע לעסוק בבדחנות וכולי הוא מלאך, הוא בא מהבורא ומשחק. לכן יצר הרע נקרא "מלאך", והוא באמת עוסק בלהסיט את האדם, לשחק ולעשות כל מיני פעולות נגד הבורא, נגד ההשפעה והאהבה.
אבל צריכים להבין שאין כאן איזה כוח זר, עד כמה שאנחנו כך אומרים, עד כמה שכתוב שאנחנו צריכים לשנוא אותו, להרוג אותו ולהרוס אותו, "ארבע מיתות", וכן הלאה. בסך הכול מדובר על היחס שלנו לרע הזה המדומה, שבזה אנחנו בונים דווקא את הטוב שחסר לנו.
אנחנו לא צריכים באמת להרוג, להרוס, לשרוף ולחנוק את הרע, אלא אנחנו צריכים רק לקבוע את היחס שלנו אליו וזה מספיק. אותו הדבר כלפי היצר הטוב. זאת אומרת, סך הכול מה שאנחנו צריכים זה לקבוע את היחס שלנו ליצר הטוב וליצר הרע בצורה הנכונה כלפי מטרת הבריאה.
התיקון הוא בזה שאין הבדל בין טוב לרע, אלא כולם טובים, כולם ראויים, כולם קשורים, קדושים, "אין אכזר בבית המלך". ועל ידי המלחמה הזאת, כמו שמסביר לנו שם בעל הסולם באיגרת א', האדם קונה חכמה ובינה כדי להיות בדבקות עם הבורא.
איך עובדים עם משבר של מישהו קרוב?
משבר של מישהו קרוב זה לא שייך. חבר'ה, לא דיברנו אם מישהו קרוב או רחוק. דיברנו על פשוט טוב ורע שמתגלה או שאנחנו צריכים לגלות.
"כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.
כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה".
(בעל הסולם, "השלום", כתבי בעל הסולם)
זה ברור לנו, מהרבה מאד גישות לבריאה, שאין רע בעולם, אלא הכול זה כלפי האדם מתוך עבודתו הלא שלימה, שעדיין לא תיקן את עצמו, לא רואה את כל המערכת בכללותה, ואז נראה לו שיש חלק טוב וחלק רע במערכת, כוחות טובים וכוחות רעים.
ברור לנו שבמערכת השלימה, אמנם יש כוחות מנוגדים, מצבים מנוגדים, אבל כל זה כדי שיעבדו יחד בהרמוניה, ואז ההשלמה ההדדית הזאת מביאה את המערכת לשלמות כזאת שאותו הרצון, שהבורא ברא, פועל ומראה את עצמו כבורא בעצמו, בכבודו ובעצמו. ממש כך.
לכן, כדי לתת לנברא להקים את עצמו על ידי הדוגמה, על ידי הכוח שמקבל מהבורא, שיעשה, מהחומר העכור שלו, כדוגמת הבורא, אז ניתן לנו כביכול בדמיון שלנו, משהו כנגד, משהו הפוך. בדומה כמו שאנחנו עושים עם הילדים, נותנים להם כל מיני מכשולים, כל מיני תרגילים, כדי שיחכימו, כדי שינסו כך או כך לעבוד, שיהיו בעלי ניסיון ויקנו כך חכמה.
לכן אנחנו צריכים להבין שהעבודה שלנו היא כלפי חושך, תרגילים, שרים שהם בדחנים וכביכול אכזריים, כל זה קיים אך ורק בשבילנו וכלפינו, ואנחנו צריכים להודות לבורא על כל מיני תרגילים כאלו. לכן, הכרת הרע היא בזה שאין רע באמת, אלא קיים רק כלפי, ואני צריך להודות עליו, על הצורה המלאכותית הזאת שהיא כדמיון קיימת, שזה המלאך הקדוש המלובש כאיזה אכזר, גנב, ועוד בכל מיני צורות ההפוכות מהבורא, שרק בצורה כזאת אני "כיתרון האור מתוך חושך", משיג את הבורא.
הכרת הרע זה משהו שקורה בשלב ההכנה או שזה רק אחרי הרוחניות אני מתחיל להכיר את הרע?
הכרת הרע זה לאורך כל הדרך. למשל תלמידי רבי שמעון, שרוצים לשרוף זה את זה, אז בהתחלה מתגלה שנאה, פשוט בצורה גולמית, כמו שהיא, שונא. לא יכול לעשות כלום, אני לא יכול לצאת ממנה, ולא מתאר לעצמי שאני יוצא, ובכלל שאני צריך לצאת, אלא התכונה בעצמה היא שולטת בי וזהו. הרי זה הבורא משחק אתי.
אחרי זה אני מתחיל להבין שזה לא בדיוק נכון, אלא שהשלבים מתחילים להתגלות, ההוויה הזאת, איך שזה בא אלי, אני מתחיל לגלות את הנסיבות לזה. אז אני מגלה, למה רע, מאיפה הרע, מה יש בה וכן הלאה. אלה הם כבר האופנים שהבורא עוד נסתר בתוך הרע הזה, אבל כבר מתחיל להראות לי שזה לא בדיוק הרע, שיש בזה עוד כל מיני סיבות, גוונים בקיצור.
מתוך הגוונים האלו אני מתחיל להבדיל שיש בהם כבר הבדלים, אבל מתוכם אני מתחיל להבדיל שסך הכול ההבדל הוא בין הבורא לנברא. אמנם אין עדיין שם שום זכר לזה, אבל זה מתחיל להזכיר לי, זה מה שקורה לנו בהרבה מאד הבחנות, שאני מכיר איזו תופעה ולא טוב לי אתה וכן הלאה, ואני נמצא בכל מיני מצבים לא טובים, אבל מתוך זה שאני מגלה בזה כמה מצבים לא טובים, אני פתאום מגלה שזה בא מהבורא, שזה שייך למטרה, שזה שייך לדרך.
למה זה הגיע לי, מה אני פתאום כך מגלה? גיליתי שאני לא אוהב משהו וסובל ממנו, רע לי מזה באיזו צורה, וכן הלאה. זאת אומרת, מכל מיני הבחנות של הרע אני פתאום מגלה שזה שייך לבורא. למה? מפני שההבדלים בין כל הרע הזה, בפנים בתוכו, שכך הוא מתגלה, אז ההבדלים מראים לי שזה בא מהמקור, למרות שאני עוד לא מזהה את זה. אבל לא יכול להיות הבדל בין רע פחות לרע יותר, אלא, בכל זאת מציאת הבורא מתוכו. וכך אנחנו מגיעים להכרת הבורא.
זאת אומרת, בהבדל בין רע לרע אני מגלה שזה בא מהבורא. זה מאד חשוב להבין. לכן בגילוי הרע, בעבודה על הרע, שהאדם לא מתייאש, אלא מחפש הבדלים בין רע לרע ורע לרע, הוא מוצא שזה הבורא משחק אתו ומכין לו את כל המצבים האלו. כמו אבא כלפי הילד, ששם לו גם כל מיני רמזים כאלה, בין זה לזה, וזה לזה, שאתה מראה לו, "אבל אתה רואה שזה שבור ולא הולך, שזה לא עובד", כך אתה בונה בו כל מיני קשרים במוח, כל מיני גישות, ואז הילד מבין, ומתוך זה שהוא מתחיל להבין את המערכת, מתחיל להבין עד כמה שהאבא שלו דאג לו מתוך אהבה.
למדנו שהאדם הוא תמיד חצי על חצי. זאת אומרת, אם הוא מגלה רע אז משהו טוב כנראה גם מתפתח בו, ואמרנו שטוב זו ההשפעה, איזו השפעה מתפתחת בי? אני לא מרגיש שמתפתחת בי שום השפעה, אני רק מרגיש כל הזמן שאני נהיה יותר ויותר רע. איפה ההשפעה הזאת מסתתרת?
אבל מאיפה אתה יודע שאתה נעשית יותר ויותר רע, אם אין לך קצת יותר הכרה בטוב, רק שהטוב עדיין נסתר?
את זה אני לא מצליח לתפוס.
אתה לא יכול לתפוס, נכון. אבל איפה שאתה רואה את הרע ביותר, הבורא נסתר שם ביותר. אבל בעצם הוא נסתר שם וביותר. זאת אומרת, יש שם עוצמה שלו יותר, והסתרה יותר, לכן נראה לך שזה החושך הכי גדול, וזה באמת כנגד האור הכי גדול שעדיין הפוך. חצות הלילה, לידת הכלי. עוד נדבר על זה.
כתוצאה ממה מתרחשת הכרת הרע?
כתוצאה מזה שרע לי. אבל זה לא יכול להיות סתם "רע לי", למשל כמו לתינוק. צועק, צורח, רע לו, הוא עדיין לא מזהה שום דבר. ילד, כבר יותר גדול, מה מההבדל? גם בוכה, צורח, שרע לו, אבל הוא יודע שיש רע, מה שהוא עכשיו מרגיש, ומצבים אחרים שרע בהם, ואולי טוב בהם. זאת אומרת, הבחנות בין המצבים הרעים, ואולי בין המצבים הרעים למצבים הטובים.
יש לו כאלו הבחנות, מתוך זה, מההבדל בין טוב ורע, טוב עם טוב, רע עם רע, אבל בדרגות שונות, מזה אנחנו מוצאים כל מיני הבחנות, ומרכיבים מזה את המערכת. אנחנו מזה מתחילים לתכנת את עצמנו, מה זה טוב, ומה זה רע, באיזו צורה ובאיזו מידה כל דבר. כי אנחנו סך הכול כמו חומרת מחשב, ריק וזהו. ומתחילים כך למלא את עצמנו.
למה אני צריך לגלות את הרע שבי?
לגלות את הרע שבך אתה חייב כדי לגלות את הטוב שבך, שזה הבורא, והרע זה עזר כנגדו, כביכול שקיים. לכן כתוב "בראתי יצר הרע", שהוא לא קיים אלא זאת בריאה, זה דבר ריק הוא לא קיים. יש מאין, שיש זה כלפינו ונברא מאין, מאפס, מזה שאין כלום, זהו. זה כדי שיהיו לך הבחנות שתוכל להבחין, לאבחן, לשקול הכול כלפי הבורא, כלפי עצמך.
הבחנתי שאני רע, מה אני צריך לעשות עם הרע?
אתה לא יכול לאבחן את הרע, אלא כלפי הטוב. איך אתה יכול, רק שחור, מה יהיה לך מזה?
אנחנו מדברים על הרע, איך אני מבחין שאני רע?
שאתה רע? זה כלפי משהו שאתה צריך להגיד שזה טוב. זאת אומרת, אתה צריך לראות הבחנות טובות, מה זה נקרא טוב, שזאת השפעה, השפעה לזולת, השפעה לבורא, במערכות, וכנגד זה אתה מגלה עד כמה שאתה לא רוצה את זה, עד כמה שאתה שונא את זה, וכן הלאה. זאת אומרת, אתה לא יכול לגלות מערכת אחת בניתוק מהשנייה.
מה אני צריך לעשות, לבטל את הרע, להקטין את הרע, מה בדיוק התפקיד של הרע הזה, מה הוא מציג לי?
לשנוא את הרע.
איך אני מגיע למצב שאני שונא את הרע, כי הרי אני אגואיסט?
מתוך זה שאתה משתוקק לאהוב את הטוב.
אמרת שאין הבדל בין טוב לרע, אז לא ברור לי מה אמרת?
כי הכול זה כדי לבנות בנו הבחנות להרגשת הבורא. כי אנחנו לא מבינים מה זה, מי זה הבורא. הוא מתראה לנו כקו האמצעי. כי אנחנו כנבראים לא מסוגלים לקלוט את המציאות שהיא מעל כל הכלים, מעל כל ההבחנות. הבורא הוא באמת משהו שלא מושג, עצמותו. איך אנחנו יכולים להכיר משהו ממנו? אז הבחן אחד יש בו כלפינו, עשה את זה, מה? מתייחס אלינו כטוב ומטיב.
אתה מתכוון שרע זה רע לעצמי, או שאני מרגיש רע, או שאני רע לאחרים, במה מדובר?
זה נקרא הכרת הרע, שאנחנו מגלים במדרגות לאט לאט, בהבחן בין מדרגה למדרגה, ממצב למצב, הבחנות יותר ויותר מדויקות בהכרת הרע. יש לך בזה מדרגות דטומאה, נניח גנבתי ולא הצלחתי, תפסו אותי, נתנו לי מכות, הכרת הרע במה? בעבודה שלי, שאני לא הצלחתי. אחר כך בזה שאני בכל זאת גנבתי, לא יכולתי למנוע מעצמי לגנוב, וכן הלאה. ואותו דבר בקדושה, זאת אומרת, הכרת הטוב. עד כמה שזה טוב, טוב וטוב, יותר ויותר, זה כל המדרגות.
מה התפקיד שלי, להיות פחות רע?
התפקיד שלך לבנות מכל מה שאתה מרגיש, לבנות בך את דמות הבורא, זה התפקיד שלך.
מה הקשר בין זה לבין הרע?
איך אתה תרגיש? אנחנו לא מסוגלים להרגיש, הבחן אחד הוא בכלל לא קיים. הבחן זה כבר הבדל בין משהו למשהו. אנחנו מרגישים רק בגבול של השינויים, זה שונה מזה. לכן הבורא חייב לברוא איזו צורה נוראה כזאת של יצר הרע, לכן "בראתי יצר הרע", פרעה מלך מצרים עם כל מיני שס"ה יועציו, וכן הלאה. זאת אומרת, כי בלי זה אנחנו לא נכיר אותו. בכל מערכת הטומאה יש לך אותו בורא שקיים בצורה ההפוכה. אבל ממש בכל אותן ההבחנות המדויקות ביותר. ובלי זה לא היינו יכולים לזהות שום דבר.
מה כל המומחיות? כל המומחיות היא לגלות את צורות הרע, גוונים שברע, כמה גוונים? תר"ח. ואז על ידי זה אנחנו מכירים את הטוב, את הבורא. אנחנו לא יכולים להכיר אותו, אנחנו לא יכולים לבנות את הדמות שלו בנו, אלא רק מתוך הרע. שאני צריך רק לשנוא את הרע, לא למחוק אותו, לא לבער אותו מהעולם, אלא רק לקבוע את הצורה שלו, והיחס שלי לצורה הזאת, ואז אני מקבל צורה טובה. הבורא, מה זה נקרא בוא וראה? שאני על כל הרע עושה ציפוי, כוונה על מנת להשפיע.
יש לנו הרבה מאוד שאלות.
לא נתקדם עם הטקסט, אני גם מדבר הרבה, אם לא נתקדם עם הטקסט אולי אנחנו לא נספיק. טוב, בסדר, רק מה שאני רוצה, כדאי למיין לנו את השאלות, שיהיו ממש לעניין, כמה שיותר חשובות.
האם יכולה להיות הכרת הרע, כמצב כללי של העשירייה, או שזה רק מצב אישי, פנימי?
ישנם מצבים אישיים, ומצבים כלליים ששייכים לעשירייה, ואחד לא כל כך יכול להיות ששייך לשני. אדם עובר מצבים אישיים שלו, ויחד עם זה קבוצה עוברת מצבים אישיים, היינו פרטיים שלה.
תיקון זה כשאנחנו עולים מעל הרע, אז מה זה בעצם אומר להעלות את הרע אל המקור?
תיקון זה נקרא, שאני מיישב דבר טוב או דבר רע עם חברו, ומגיע להשלמה ביניהם. ואין טוב ואין רע, אלא זה כנגד זה. ובהשלמה ביניהם, ההשלמה ביניהם נקראת תיקון.
מהו היחס הנכון כלפי יצר הרע?
אי אפשר להגיד מה הוא היחס הנכון, כי הכול תלוי במידת התפתחות האדם. בעל הסולם כותב ב"מהות הדת ומטרתה" על הכרת הרע, שבזה אנחנו מבדילים בין בני אדם. יש כאלו שיכולים להסכים עם הרע שבם, ויש כאלה שמגדירים שהיצר רע הוא באמת רע, ובמידה הזאת רוצים לסלק אותו מעצמם, ויש כאלה שלא מסכימים, עד שלגמרי מסלקים אותו. אז זה הכול בצורה הדרגתית. הייתי אומר כך, שכל העבודה שלנו למשך כל הסולם, כל המדרגות, זה בעצם הכרת הרע ועשה טוב, "סור מרע ועשה טוב".
על מה נכון לבקש כשאדם מכיר ברע בעשירייה?
על מה לבקש בכל רגע ורגע בחיים? זה להיטמע, להיטבע, להתכלל בתוך הקבוצה, כי אז אני אסדר נכון את כל היחס שלי לטוב ולרע, ומהר אבאר אותם, על זה לבקש.
""איזהו גיבור שבגיבורים, מי שעושה שונאו אוהבו" (אבות דר"נ רפכ"ג).
על דרך המוסר יש לפרש שגיבור נקרא "הכובש את יצרו" (אבות רפ"ד), היינו שעובד עם היצר טוב ומכניע את היצר הרע.
ו"גיבור שבגבורים", היינו מי שעובד גם עם היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך" (ברכות נ"ד), שגם היצר הרע הוא עובד ה'. נמצא שעושה שונאו, היינו היצר הרע, אוהבו. וכיון שגם היצר הרע הוא עובד ה', נמצא שכאן יש לו עבודה יותר גדולה, לכן הוא נקרא גבור שבגבורים."
(הרב"ש, מאמר "גיבור שבגבורים", כתבי רב"ש ג')
יש לנו שתי דרגות. עבודה על כלים דהשפעה, שאין כלים דהשפעה אלא כלים בעביות שורש א' וב', שאם אנחנו מתקנים אותם, זה להשפיע על מנת להשפיע. ועבודה על כלים בעביות ג' ו ד' כלים דקבלה, שזה קבלה על מנת להשפיע, מי שעובד על זה כבר נקרא "גיבור שבגיבורים". עבודה בלהשפיע על מנת להשפיע, לרכוש את דרגת הבינה, זה להגיע לצמצום ב', צמצום ולא משתמשים בכל הכלים. ובעבודה בלקבל על מנת להשפיע כבר משתמשים ביצר הרע, הופך את היצר הרע לטוב, זה כבר דרגות החכמה, דרגות ההשגה.
"כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, - ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת."
(בעל הסולם, "החירות", כתבי בעל הסולם)
כשאנחנו עובדים על היחס שלנו לזולת משנאה לאהבה, ובהתאם לזה הלאה, אנחנו מגיעים ליכולת לעבוד כך כלפי הבורא, משנאה לאהבה. אני לא טועה, אני אומר נכון, משנאה לאהבה. שכל הדרגות האלו שאנחנו קוראים על כל מיני, האלו, המלאכים הרעים בלעם, בלק, המן וכולי, כל זה, זה קיים בנו, גם מצד הדכר וגם מצד הנוקבא ואנחנו צריכים את כולם, לגלות ואת כולם לתקן. ואין הכוח הטוב מתגלה אלא אך ורק על פני הרע שמתגלה וכך אנחנו בונים את עצמנו.
"תחילת עבודתו היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע, הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל נקרא "רע", רק הבורא יכול לתת לו להרגיש, וזה נקרא, שע"י התורה האדם יכול להגיע לידי הכרת הרע, שפירוש, להכיר עד כמה שהרצון לקבל הוא רע. ואז הוא יכול לבקש אח"כ, שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע."
(הרב"ש, "קדושה וטהרה בעבודה", כתבי רב"ש א')
האם היראה שמופיעה באדם היא תוצאה של הכרת הרע.
כן.
יוצא מהקטע הזה שאדם צריך לבקש גם את הכרת הרע מהבורא.
אלא מאיפה מגיע לך הכרת הרע, למי אתה עוד יכול לפנות?
אבל לבקש את זה, את הכרת הרע? אנחנו בדרך כלל אומרים שאנחנו לא מבקשים על הרע.
אם אני רואה שאני לא מצליח, אני צריך לדעת במה אי ההצלחה שלי תלויה, איפה אני טועה, אז ודאי שאני פונה, כן, אלא מי עוד יכול ללמד אותי. רק האבא יכול ללמד אותי להגיד זה טוב, וזה רע, וזה ככה, וזה ככה, העיקר זה לימוד הרע. אין הטוב ניכר אלא מתוך הרע. את הטוב בעצמו אנחנו לא יכולים לתפוס, בשבילנו הוא נעלם, הוא נסתר. כל העולם הנסתר זה העולם הטוב. ואיך אנחנו מגלים אותו? במידה שאנחנו מגלים את הרע כנגדו, ואת זה אנחנו מסוגלים לגלות במצבנו, זה תלוי רק בהבחנות היותר ויותר דקות, שיש לנו חוש הכרת הרע. ואז מחוש הכרת הרע אנחנו מגיעים להכרת הטוב. אתם שומעים? אנחנו עוד נגיע לזה.
אני מבין שאדם בעצם נוצר רק עם הרצון לקבל והרצון להשפעה זה תהליך בהמשך, יחד עם זאת, זה גם נכון להגיד שנבראנו רק עם הרע ואין לנו בכלל טוב?
לנו? איך שאנחנו מגלים את עצמנו?
כן. רק רע, אין בכלל טוב. לא יכול להיות מצב הפוך שאני קודם אגלה את הטוב אחר כך את הרע, כי בעצם אין טוב בכלל.
אתה מגלה את הטוב רק כלפי האגו שלך. אחר כך אתה מגלה שכל מה שגילית טוב כלפי האגו שלך, כלפי הבורא, זה רע.
אבל זה מקביל לאותו מצב שנולדנו רק עם הרצון לקבל שזה בעצם הרע? נולדנו רק איתו?
הרצון לקבל זה לא רע, איך שאני רוצה להשתמש בו למעני ולא למענו, בזה אני מגלה את הרע.
איך אתה יכול להסביר למה אנחנו מגלים קודם את הרע ולא קודם את האהבה. צריך להיות אחד כלפי השני, נכון?
לא. אתה לא מגלה קודם את הרע כלפי הטוב, לא. כי אין לך עדיין.. בכל המדרגות שלך שאתה עושה במסגרת העולם הזה, אתה מגלה את הרע יותר, כלפי הרע פחות. נניח שאתה אדם מחונך לעומת חבר אחר, והחבר הזה יכול לגנוב שיראו כולם ואתה בהסתרה. ככה, כולנו קרויים גנבים, זה לא חס ושלום [עליך]. אז אנחנו מגלים רע לעומת הרע. לאט לאט כמו שדיברנו קודם, בפער ביו האבחנות אפילו אם שתי ההבחנות האלה נמצאות ברע, אנחנו בכל זאת מתחילים לגלות, כאן יותר הארה וכאן פחות הארה, כדי לגלות כאן יותר רע וכאן פחות רע. ההבדל ביניהם זה כבר תוספת האור.
ההבדל ביניהם זה תוספת האור?
בטח. או שמכניסים אותך לבית סוהר לעשרים שנה, או שאומרים לך "על תנאי", כנראה שיש הבדל, אתה פחות מסוכן, אתה כמעט בסדר.
אבל מאיפה הקצה הראשון של הפחות רע?
הדרגות שברצון לקבל הן מדרגות הפוכות מהבורא, מהאפס ועד מינוס אין סוף.
אז חוזרים חזרה לזה שגם ההשוואה הזאת היא ביחס לקבוצה, לעשירייה, לאנשים שאיתי, לעבודה שבדרך, רק אז אני מזהה אפילו את הקצת רע הזה.
כן, אנחנו גם עכשיו לומדים טוב ורע,למרות שכולנו נמצאים בתוך הרצון לקבל, עוד לא יצאנו ממנו אף פעם, כמו אותה התולעת, אבל בכל זאת יש יותר ופחות.
אז אין לנו שום דבר חוץ מאשר העבודה בעשירייה וזהו, בכל דבר.
נכון, אבל זו לא סתם עבודה מלאכותית עשירייה, את העשירייה אנחנו אחר כך מגלים כמערכת נשמת אדם הראשון היחידה.
אנחנו אומרים תמיד שהרע זה לא מה שמרגישים ברצון לקבל או אפילו איך שמשתמשים בו, אלא שלא משייכים את זה לבורא, שכאילו יש ניתוק.
זה דרגות אבל בינתיים אני מרגיש רע וטוב בלי בורא, אין בורא, מתי התחלת לחשוב עליו? ממתי אתה מתייחס אליו בכלל? כבר מתייחס או עוד לא כל כך?
אבל זה נקרא להתחיל להכיר את הרע?
להתחיל להכיר את הרע זה נקרא שאני גונב ותופסים אותי, ובזה שתופסים אותי, אני מכיר שזה רע, למה? מזלזלים בי, אומרים "איזה גנב אתה? תופסים אותך" אני מתבייש שתפסו.
מתחילים מרחוק.
אפשר להתפלל על הכרת הרע, לבקש?
ודאי, כן. אלא איך? רק מלמעלה זה יכול לבוא.
לא, כי אנחנו מבקשים על הטוב, אבל על הכרת הרע?
לא, הכרת הרע זה כבר טוב, אני רוצה להיות בטוב, כל הטוב הוא נבנה על הכרת הרע כי אנחנו מלכתחילה כולנו נמצאים החטא.
"לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ובמע"ט, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש, כל פָּעל ה' לַמַענהו, כדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח.
אבל בתחילה, כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבועים באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ ע"י המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראות, שיש בטבע הקבלה לעצמו.
ואז ייתן אל ליבו להבדיל את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות, שאין בו חיסרון כלשהו.
ואז לוקח חלק בשמחה אשר בעת בריאת העולם. כי זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. כי בכל מקום שנותן עיניו, הוא רואה רק טוב ורק שלמות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל, אלא הכול זכויות."
(זוהר לעם, בראשית ב')
דיברת על כך שבתוך המצבים האלה של הכרת הרע והטוב אנחנו מתפתחים, ישנה התפתחות הבחנות וכן הלאה.
כן.
לְמה אנחנו צריכים את זה? אנחנו מתפתחים, המציאות נפתחת, הראייה שלנו יותר טובה, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה? איך אנחנו לוקחים את זה לשלב הבא?
השאלה היא לקראת מה אנחנו מתפתחים?
כן, לקראת מה אנחנו מתפתחים.
לקראת הכרת הרע והטוב, הכרת הטוב מהכרת הרע. בזה אנו מתפתחים, נפתחים, מתחילים להיות יותר רגישים, יותר מזהים את ההבדלים בין טוב ורע בכל מיני אופנים ובמידות יותר ויותר קטנות. זה נקרא "התפתחות", אין יותר. צלילים, צבעים, בני אדם, דומם, צומח, חי, מדבר, גשמיים, רוחניים, אין שום הבדל אלא במספר ההבחנות בין טוב ורע, שבעולם שלנו זה נקרא תדירות.
אנחנו רואים איך זה בטכניקה, ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו עוברים לגלים יותר קצרים. מה זאת אומרת? שיכולים להגיע להבחנות מאוד מאוד קטנות, מדויקות, ואז בגלל שאנחנו יכולים להכניס הרבה הרבה הבחנות בכל מידה, אז אנחנו יכולים לרשום שם הרבה מידע מדויק. כמו שהיה פעם במחשבים לעומת היום, אז היה קילו בייט, היום זה אין סוף מיליארדי מגה, ג'יגה, טרה וכן הלאה. זה הכול מספר הבחנות, ואין יותר מזה. כי ההבחנה היא מידה, ההבדל בין האור לכלי, ומספר ההבחנות זה עד כמה שאתה מסוגל לקלוט, לעבוד עם זה. והמידה היא מידה אחת, נניח הרץ או גרם, לא חשוב, פוטון.
אז מה הייעוד שלנו, מה בסופו של דבר התפקיד שלי אחרי שהתפתחתי והבנתי והגעתי להבחנות כאלה מדויקות ורגישות כזאת גבוהה שאני מתחיל להבין את המערכת?
במידת הכרת הרע האדם כבר מוכן מטבעו לבער את הרע מגופו, הוא לא יכול לסבול אותו, לא יכול להישאר עימו. זה כתוב גם ב"מהות הדת ומטרתה".
ההבחנות האלה לפעמים לא קורות במודעות שלנו, במוח המודע שלנו, הן פשוט קורות.
איפה?
המחשבה שלנו מוגבלת בעולם הזה, לחלק מהאנשים יש יותר יכולת לחשוב, לחלק פחות, אבל האם ההבחנות האלה יכולות לקרות בחלק של התת מודע או שהן מתרחשות במודע?
גם וגם. אם אתה מדבר על הצורה הפסיכולוגית איך שזה עובד, אני לא רוצה להיכנס לזה כל כך, אבל כאן אנחנו נמצאים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ולסירוגין וביחד עובדים בהבחנות מעורבבות בוא נגיד. כי בשבילי ההבחנות של טוב ורע בעולם הזה וההבחנות של טוב ורע בהבחן הרוחני, כל ההבחנות האלה הן עובדות יחד, עד שאני מתחיל יותר ויותר להבדיל אותן בכניסה לרוחניות שאז יש לי יותר ביאור. לא בירור אלא ביאור, הבדל.
בהכרת הרע המודעות שלנו, המוח שלנו יכול לזהות או להכיר בחלק מסוים של הכרת הרע. אז איך אפשר להתכונן, להכין את עצמנו כדי שנכיר בזה בלי לברוח? כי ברגע שנראה את זה כמו שזה באמת נסתובב ונברח.
זה מתוך זה שאנחנו פועלים בקבוצה, וכל ההבחנות שלנו הן דרך הקבוצה. שהקבוצה עומדת לא ביני לבין הבורא אלא שבעזרת הקבוצה אני מתקשר לבורא וכל ההבחנות שלי הן כלפי שלום הקבוצה כדי לגלות שם את הבורא, "בוא וראה", במערכת הנכונה שאני מקווה לגלות, לבנות בקבוצה. ולכן אין לי לאן לברוח, כל העבודה שלי היא להקים את המערכת הנכונה בקבוצה שהיא הופכת להיות לשכינה, לנשמה.
אם הרע תופס את האדם ויש לו קושי להתמודד והוא בורח מהקבוצה, איך הוא יכול להתגבר על המצב הזה כשאין לו בעצם קבוצה?
אם אין קבוצה, אין מה לעשות, אין לו תקווה. אלא אם כן הוא בכל זאת נמצא איתנו, הוא נמצא עם הקבוצה הוירטואלית, העולמית. אבל אם הוא לגמרי ללא שום קבוצה, אולי הספרים קצת יכולים להחזיק אותו, אבל להתקדם, לרכוש רוחניות הוא לא יכול. זה כמו שאתה נמצא בים ללא כוכבים, ללא מצפן, ללא כלום, אין כלפי מה למדוד, אין משהו מחוצה לך.
אם יש לי ניסיון קודם, נניח הייתי עבד ובחוץ היה מישהו שהכה אותי כל הזמן, ואני שנאתי אותו ורכשתי את זה, ועכשיו זה אצלי כאינסטינקט, יש בי תגובה מותנית שבחוץ יש מישהו שאני שונא אותו וזה לא עובר דרך השכל אפילו אלא אני פשוט מגיב אליו הרבה יותר מהר, כך אני מגיב, אז איך אני הופך על ידי הרגל את התגובה המותנית הזאת ומתקשר עם האדם שבחוץ לא כשונא? איך אני משנה את התגובה המותנית הזאת על ידי ההרגל, מה יש בהרגל שהוא כזה עוצמתי שהוא יכול לשנות את התגובות שלי?
לא, זה לא על ידי הרגל. זה על ידי הכרת הרע שלך, שאתה מתחיל להכיר שההבחנות שלך הן לא נכונות, לא מדויקות. שמהבורא בא רק דבר טוב, וכל הרע נמצא בך, בזה שבך נעשית האינברסיה הזאת מטוב שבא מהבורא לרע בטבע שלך, בטעמים שלך ובשכל שלך, במוחא וליבא שאתה קורא לזה רע. אבל מהבורא מגיע רק טוב, כי מהעליון לא יוצא רע.
האם כדאי להראות בקבוצה דוגמה של שנאה לרע?
כן, זה כדאי. אמנם אנחנו מדברים שלא לחשוב על הרע, לא לעורר את הרע, אלא תמיד להימשך לטוב, אבל הקבוצה חייבת לעורר בה חוש הכרת הרע בזה שהיא קובעת לעצמה מסגרת מכאן ועד כאן, כל פעם מסגרת יותר מדויקת, יותר רגישה, וכך היא מתקדמת. אנחנו עוד נדבר על זה, כדאי לרשום, זאת שאלה שצריכים לברר אותה.
"מובא במסכת תענית דף כ', שבא ר' אלעזר בר ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה. והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו, שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו, ריקא כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. אמר לו, איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שיודע בעצמו שחטא, ירד מן החמור.
ועם הנ"ל נבין, שכיון שלמד תורה הרבה, זכה על ידי זה לראות את האמת, איזה מרחק יש בינו לבין השם ית', זאת אומרת שיעור התקרבותו, ושיעור התרחקותו. וזה שאומר, שדעתו גסה עליו, דהיינו שראה את הצורה השלימה של הבעל גאה, שהוא הרצון לקבל שלו, ואז נזדמן לו לראות את האמת, שהוא בעצמו אדם מכוער ביותר. ואיך ראה את האמת, על ידי זה שלמד תורה הרבה. אם כן איך יהיה לו אפשרות להתדבק בו ית', כיון שהוא אדם כל כך מכוער. לכן שאל, אם כל בני אדם מכוערין כמותו, או שרק הוא מכוער, אבל שאר בני העולם אינם מכוערין. ומה היה התשובה, "איני יודע" פירוש הדבר שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים. ומדוע לא מרגישים, הטעם הוא פשוט מפני שלא זכו לראות את האמת, מפני שחסר להם תורה, שהתורה יגלה להם האמת. ועל זה השיב לו אליהו, לך לאומן שעשאני, כיון שראה שבא למצב ,שאין הוא יכול לעלות מהמצב שבו נמצא, נתגלה אליהו ואמר לו, לך לאומן שעשאני. פירוש, כיון שהבורא ית' ברא אותך כל כך מכוער, בטח שידע שעם הכלים האלו יכולים לבוא לשלימות המטרה, לכן אל תדאג ולך קדימה ותצליח."
(בעל הסולם, "תורה נקרא יורה", כתבי בעל הסולם, שמעתי נ"ו)
זאת אומרת, לא לפחד מהכרת הרע, זה "לך לאומן שעשאני". באמת לאותו מקור שעשה את הרע צריכים להתקדם ולמשוך משם את המאור המחזיר למוטב שיבער לנו את הרע ויתקן את הרע. זה נקרא שמבערים מהעולם, שמתקנים, רק על ידי שנאה יכולים לבער אותו מהעולם. אנחנו לא יכולים למחוק אותו, אנחנו רק מפסיקים להשתמש בו, אבל הוא קיים כי כנגדו אנחנו בונים את המערכת הטובה. כל בית המקדש נבנה כמו שכתוב, "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים" וההיפך. כי זה קם - זה נופל, זה נופל - זה קם. אז כך אנחנו בונים.
למה מקובלים מדברים שעושים צמצום ומסך רק על דברים טובים שאדם מקבל, אבל כאשר מדברים על הרע לא מדברים על צמצום ומסך. האם האדם חייב לקבל את הרגשת הרע או גם עליה האדם צריך לעשות צמצום ומסך?
צריך לעשות. רק זה לא נקרא צמצום ומסך, זה נקרא "הכרת הרע". במידה שאני מכיר את הרע אז אני מצמצם את היחס שלי לזה, את השימוש שלי בזה.
סדנה
מהו השלב הבא לאחר הכרת הרע? הכרת הרע זה כנראה שלב בעבודת ה', מה השלב שבא אחריו?
*
קריין: ציטוט 10, מתוך בעל הסולם, שמעתי כ"ג, "אוהבי ה' שנאו רע".
"בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם".
ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע. וענין שנאה מתבטא בזה, שהוא שונא את הרע, הנקרא "רצון לקבל". והוא רואה, שאין לו שום עצה להפטר ממנו. ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב. והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השם ית', שהטביע בהאדם את הרצון לקבל.
אזי הפסוק מודיע לנו, מה שיש ביד האדם לעשות. היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמ"ש "שומר נפשות חסידיו". ומהו השמירה? - "ומיד רשעים יצילם". ואז, כיון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח.
ובאמת, ענין הרע נשאר קיים ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף. וזהו רק ע"י תיקון האדם. שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים.
וענין השנאה נובע מטעם, שאם האדם רוצה לזכות לדביקות השם ית', אזי נוהג את המנהג שיש בין חבירים וידידים. זאת אומרת, שאם שני אנשים באים לידי הכרה, שכל אחד מהן שונא מה שחבירו שונא, ואוהב את מה ומי שחבירו אוהב. אז הם באים לידי התחברות תמידית, בחינת יתד שלא תמוט לעולם.
לכן, מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלימות ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את ענין הקבלה לעצמו. היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל. וע"י השנאה הוא מתקן אותו ונכנע תחת הקדושה."
(בעל הסולם, " אוהבי ה' שנאו רע ", כתבי בעל הסולם, שמעתי כ"ג)
אז מה אנחנו רואים מכאן? אחד, שהרצון לקבל זה כל חומר הבריאה. שניים, שכל הצורה שלו על מנת לקבל היא מאוד חשובה, שדווקא על פניה אנחנו בונים את הצורה על מנת להשפיע, וזה ללא זה לא קיים. לכן הטומאה, שזה נקרא על מנת לקבל קיימת ונשארת ומחזיקה והופכת כבסיס לבניית העל מנת להשפיע שנקרא "בית המקדש". שכמו שאני רוצה לבנות קומות למעלה, כך אני צריך לחפור את עצמי בתוך הקרקע, בתוך הרצון לקבל שלי למטה. זה כנגד זה.
או אצלנו זה מתבאר בשני קווים, שמאל וימין, שצריך להיות זה כנגד זה. והחיבור ביניהם בקו האמצעי, הוא השילוב הנכון, השימוש הנכון גם בטומאה וגם בקדושה, שלא קיימים זה ללא זה. ולכן היחס הנכון, היחס המתון אפשר להגיד, בהבנה, בהכרה, בהסכמה, בלהיות למעלה מעל מנת לקבל ועל מנת להשפיע, שזה לא שייך לי אלא הכול שייך לבורא, וכל זה כדי אך ורק לעשות נחת רוח לו, זה נותן לי את הנקודה הנכונה בלהשתמש בכל האמצעים, בכל הבריאה לעל מנת להשפיע לבורא.
ולא לשכוח אף פעם, שאין רע ואין טוב אלא זה שני צדדים כדי שנוכל להתקיים ביניהם כקו אמצעי. כי הקו האמצעי הוא נקרא "אדם" ממטה למעלה, הקו האמצעי ממעלה למטה הוא נקרא "בורא", וכך אנחנו נפגשים ומתחברים בקו האמצעי.
לא הבנתי למה אני צריך לשנוא את הרע אם דרך הרע אני יכול להגיע לטוב?
אתה צריך לשנוא את הרע ואתה צריך לאהוב את הטוב. אתה צריך לקבוע את היחס שלך אליהם, כדי למיין אותם ולהשתמש בהם נכון. אבל לשנוא את הרע זה לא נקרא שאתה הורס אותו, שאתה מוחק אותו. לא, אלא את היחס שלך אתה קובע, "את זה אני שונא, ואת זה אני אוהב". מי זה "האני"? "האני" זו אותה התכונה החדשה שאני בונה אותה בי, שהיא שונאת את הרע והיא אוהבת את הטוב. מה זה רע בשבילי? על מנת לקבל. מה זה טוב בשבילי? על מנת להשפיע. וכך אני בונה את עצמי.
אם לדבר לשון הרע גם מצד האדם שמדבר לשון הרע, וגם מצד האדם שמדברים עליו רע, האם זה סוג של יצר הרע, ומה צריכה להיות התגובה שכנגד, הן מצד הפרט והן מצד הקבוצה?
אנחנו צריכים לדבר על הטוב ועל הרע ועל ההבחנות, ולקבוע אותן נכון כמה שאפשר בהסכמה הדדית בינינו. זו צריכה להיות עבודת הקבוצה.
איך להפוך את השנאה לרע לתפילה לבורא, ממש לתפילה, איך לא לפספס?
זה לא יכול להיות רע אחרת. זה לא רע כי זה גורם לי רע, אלא זה רע מפני שעל ידו, על ידי ההבחנות, התכונות, הרצונות הללו, אני לא יכול לעשות נחת רוח לבורא. לכן זה נקרא רע.
כלומר בתוך הגילוי הזה כבר נמצא הבורא? הרצון להגיע לבורא נמצא מלכתחילה.
לא. מלכתחילה זה כלפי הבטן שלי, "רע לי מזה, טוב לי מזה". אבל לאט לאט, אנחנו באים ומשתכללים ולומדים, אז מה אנחנו לומדים? אנחנו כל הזמן באים ובונים את עצמנו ביחסים יותר ויותר נכונים בהכרת הרע וטוב. אז תמיד זה כלפי מי, טוב כלפי מי ורע כלפי מי.
אז אני מגיע, פעם נגיע, למצב שאני מתחיל לבדוק כלפי הבורא, טוב לו מזה או שרע לו מזה. איך אני על ידי זה מסוגל לעשות טוב לו או לא? אם אני לא מסוגל לעשות טוב מכל מיני הבחנות, תכונות, רצונות שלי, מעשים שלי, אז אני לא משתמש בזה. ואז אני קובע אותם בינתיים כרע.
או שזה נמצא אצלי כחלק אקטיבי מהפרצוף, שאני יכול להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. או חלק שאני מצמצם אותו, שאני לא יכול לעשות על ידו שימוש על מנת להשפיע טוב לבורא. או שזה אפילו קליפה. אתה יכול לבדוק את זה בעצמך. גם בך אפילו, במצבך הנוכחי, ישנן כאלה הבחנות. שנניח, אם אתה מתפלל אז אתה בדרך כלל חושב נכון. אם אתה אוכל, אז אתה כבר ככה וככה יכול להיות. אם אתה עושה דברים עוד יותר בהמיים, הקרובים ליצרים שלך, אז שם אתה כבר עוד פחות יכול לכוון לעל מנת להשפיע או בכלל לא.
מהו הצעד הבא שלי מיד לאחר שהבורא מגלה בי את הרע?
זה לפי הכלל, החוק, "סור מרע ועשה טוב".
"אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים.
ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו. אלא מציאות הרע תלוי באהבה להרע או בהשנאה להרע. זאת אומרת, שאם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם. נמצא, שעיקר העבודה הוא לא בעצם הרע, אלא במדת האהבה, ובמידת השנאה. ומשום זה עבירה גוררת עבירה.
ויש לשאול: למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.
אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה להרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיק אותו מעבודת ה'. והגם שהיה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה, שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה. וכל פעם הוא מתחרט. ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה להרע. עד שנשלם לו שיעור שנאה להרע. ואז הוא נפרד מהרע כנ"ל, כי שנאה מביא פירוד.
ולפי זה יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיבא לידי פירוד, הוא לא צריך לידי תיקון של עבירה גוררת עבירה. וממילא הוא מרויח זמן. ובזמן שהרויח, הוא נכנס לאהבת ה'. וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו. ורק לשנאה להרע צריכים."
(בעל הסולם, "אין עבירה מכבה מצווה", כתבי בעל הסולם, שמעתי נ"ב)
מה אנחנו רואים מכאן? שאנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו. בזה שאנחנו נתחיל להכיר את הרע, לא מתוך זה שזה חוזר וחוזר אלינו, אלא מתוך זה שאנחנו מתחברים בינינו, כל אחד יכול ללמוד מהשני. ולא בגלל שאנחנו מדברים על זה, לא. אלא כשמתחברים ונעשים ככלי אחד, אז הניסיון המר מהכרת הרע בכל אחד, עובר לשני וכך כולם מתחילים להיות חכמים כאילו שעברנו עשרות שנות ההתפתחות.
לכן מצד אחד אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מגלים את הרע כמה שיותר מהר, ולכן אם בא אחרי הכרת הרע עוד יותר רע, ואחרי העוד יותר רע, בא שוב עוד יותר ויותר רע, זה טבעי. למה זה טבעי? כי חייבת לבוא הכרת הרע עד שאני אומר, "די! אני מסכים להיות ילד טוב". אבל אם אני מראש יכול להגיד, "אני מסכים להיות ילד טוב" אפילו מקצת הכרת הרע, אדרבא, אני לא צריך יותר.
ואיך אני יכול לעשות זאת? על ידי זה שאני מכניס את עצמי באינקובטור, על ידי הכרת הרע שמביאה לי סביבה. לכן אם אני נמצא בין החברים ואנחנו מדברים ונכללים ברגשות, לא סתם מילים אלא ברגשות, אז אני יכול להתכלל מהכרת הרע שלהם וממש להתפעל מהכרת הרע כאילו כביכול אני עברתי את זה. ואז אני לא זקוק לכל מיני המאורעות האלו, אלא מהר מאוד עושים.
וחוץ מזה שאנחנו נכללים יחד, הרע שאני מכיר והכרת הרע שאני מכיר, זה כבר הכרת הרע מחיבור ומחוסר חיבור. זו לא הכרת הרע האישי, זה כבר מטרתי, מתוך יש או אין נשמה בינינו, חיבור בינינו. זו מדרגה אחרת לגמרי בהכרת הרע, הכרת הרע הרוחנית ולא הגשמית, שאנחנו סתם סובלים כמו בהמות.
לכן צריכים להבין שלעבוד על הרע אנחנו יכולים אך ורק בחיבור. זאת הצורה המועילה ביותר, כי היא נותנת לי את הדרגה העליונה הבאה של הכרת הרע כלפי החיבור, כלפי הבורא, הוא נמצא בינינו או לא נמצא בינינו, ואז מתקדמים. אחרת בצורה בהמית אני יכול להמשיך להכיר את הרע, יותר רע, פחות רע. הכול לא שייך לרוחניות, וזו ממש דרך ארוכה מאוד.
אמרת שאפשר להעביר אחד לשני את הכרת הרע על ידי התכללות רגשית.
כן, רגשית.
רגשית, בלי מילים.
כמעט. אני לא יכול להגיד שאנחנו כבר מסוגלים לזה, אבל באמת כן.
איך מתבצע המעבר הזה שמעבירים אחד לשני התכללות רגשית של הכרת הרע?
שרוצים להיות מקושרים. מתוך הרצון והחשק והמאמצים, שרוצים להיות כאיש אחד בלב אחד, בתמיכה הדדית אז מתחילים לזרום בינינו הזרמים האלו של חיבור, אהבה, השתתפות, תמיכה.
אם אנחנו מזהים בינינו בעשירייה שאין חיבור, אנחנו יכולים להגדיר את זה כהכרת הרע?
ודאי. זה גרוע מאוד. החיבור בינינו זה רחם שבה אנחנו נגדל. אם אין, אין תקווה בינתיים. אני לא רוצה להיכנס לבירור הפרטים האלו, כי גם רחם צריכה להיות הכרת הקשר בינינו, שמגיע מבחינת הדכר ונוקבא בתוך הרחם מהכוחות הצדדיים. מזה שהרחם הזו באה מהכרת הגבורות, שזה נקרא "דמים", ועוד ועוד. זו מערכת שלמה של הקשר בינינו, שאנחנו בקשר הזה כן יכולים לעמוד ולקיים את עצמנו כמו מערכת של אישה בוגרת, שיכולה להיכנס להריון ולפתח את נקודת הקשר בינינו הראשונה שנקראת "טיפת זרע".
אז כשבינינו בעשירייה מתגלה לנו חוסר חיבור, מהי הפעולה שאנחנו צריכים לעשות כדי לתקן את החוסר חיבור הזה? צריך להציף את זה שמתגלה חוסר חיבור? מה עושים, איך מתקנים חוסר חיבור?
מדברים על זה, עד כמה שדבר הזה הוא הכרחי. אין לי מה להוסיף. עד כמה שהדבר הזה הוא הכרחי, כי בלי זה אנחנו לא בונים מקום שנקרא "נשמה", מקום לגילוי הבורא, לאיחוד עם מורה, לדביקות.
הכרת הרע הזאת, היא כבר נקראת הכרת הרע הרוחנית? כשמתגלה לנו חוסר חיבור, זה כבר נקרא הכרת הרע האמיתית או שזה עדיין לא שם?
כן. אבל מה יש לי להגיד, כן, לא? מה מזה שאני אגיד כן, כבר יודעים מה זה?
פשוט בשביל להגיב נכון, או לא להתייחס לזה בכלל.
אנחנו צריכים להגיע לנקודת הקשר בינינו, לנקודה הראשונה ולדאוג עליה כל הזמן. ואז על ידי עבודה על הנקודה הזאת, כשאנחנו מתחילים להבין עד כמה שאנחנו לא מסוגלים להיות בה, הנקודה הזאת תתרחב מכל מיני כיוונים. ואז אנחנו, מנקודה הופכים על ידי העבודה שלנו, המעמד שלנו, הופכים אותה שם להיות ככדור, ואז בתוך הכדור אנחנו יכולים לגדול.
רצינו להעביר עכשיו את השידור לקבוצה הצעירה מקייב, בדרך כלל הם באים רק בימי שישי, היום הם הצליחו להתגבר על כל המכשולים ועל סופות שלגים ולהגיע לשיעור.
חברים, כן באמת היום בקייב התחיל הכפור הראשון, סערת השלג הראשונה, וכל אחד מאיתנו כדי להגיע לפה היה צריך לעזוב את המיטה החמה, לצאת לרחוב שבו השלג עף לפנים, ממלא את המגפיים. וחשבתי, מה גורם לחברים להתגבר על כל הקשיים האלה? והתשובה, שכל אחד מאיתנו הכיר בכך שלהישאר במיטה החמה שלו, זה רע. כל אחד מאיתנו משתוקק להידבק בכלי העולמי כדי להשיג איחוד, להשיג את הבורא. ובנקודה הזאת, בשלב שלנו הנוכחי, אנחנו רואים את העבודה שאנחנו יכולים לעבוד על עצמנו ולהתגבר על הרע.
בוקר טוב לכל החברים האהובים. חשבתי בדרך לכאן, בדרך לשיעור, בזמן הסופה שאם מישהו היה עוצר אותי ומתחיל לשאול, לתחקר לאן אני נוסע, אני חושב שבשקט אולי הייתי מוציא מהכיס את טבעת הנישואין שלי ואומר שאני נוסע לאשתי, או לארוסתי, לאשתי לעתיד. כולנו באמת התלבשנו חג, לבשנו חולצות לבנות, הגענו לאותה הכלה הנרצית ביותר על ידינו, שכולנו חושקים בה.
יש לנו המלצות מהרב לגבי המתנות שאנחנו יכולים לתת לה. יש לנו את התמיכה של החברים אחד בשני. יש לנו את הכוונה שלנו. והדבר היחיד שנותר לנו לעשות זה לאהוב, או אולי להתחבר עם האמא של אותה הכלה, שהיא לא כל כך נחמדה.
מהו הרע? הרע נמצא בי או נמצא בקשר בינינו?
האמא של אותה כלה היא באמת רעה מאוד, כן, כי הטוב נולד מהרע. כרגיל, אצל מי חמותו טובה? יש בזה הרבה מהשורשים הרוחניים, באמת, אנחנו פעם נדבר על זה.
אנחנו מולידים את הכלה, אנחנו בונים אותה, לכן אנו נקראים "בני היכלא". "בנים" זה מזה שבונים. הכול תלוי בנו, בעצמנו, היא לא קיימת, זאת אומרת, לא הרצונות שבנו שייכים לכלה, אלא הקשרים שבינינו. אנחנו מגלים שהם חסרים ומבקשים מהאור העליון, מהבורא שיקים לנו את "סוכת דוד הנופלת", ואז הקשרים שבינינו, החוטים שבינינו נקראים בעצם "הכלה".
הבורא לא מתיישב באף אחד מאתנו אלא בקשר שבינינו. כבר דיברנו על זה הרבה. לכן הקשר בינינו בהתחלה הוא קשר רע, ממש בזלזול, בנטרול, בריחוק, בדחייה זה מזה, ואחר כך מגיעים לקשר הטוב. כך מולידים את הכלה, בונים את הכלה, ואנחנו נעשים "בני הכלה".
"בכדי שהאדם יהיה בידו לקבל דבר שלם, מוכרח האדם, שיהיה חסרון שלם. לכן מלמעלה מגלין לו כל פעם את חסרונותיו, מה שהיו גניזים בגופו של אדם. נמצא לפי זה, שהאדם צריך לומר, שהבורא עושה עמו חסד, בזה שמגלה לו את חסרונותיו, בדיוק כמו שנותן לו את המילוי, "כי אין מילוי בלי חסרון".
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי"."
(הרב"ש, "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה", כתבי רב"ש ב')
סדנה
מה זה נקרא שיהיה חיסרון שלם? "בכדי שהאדם יהיה בידו לקבל דבר שלם, מוכרח האדם, שיהיה חסרון שלם." מה זה חיסרון שלם?
+תמליל שיעור 2
שיעור 2 14.11.16
מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע
"וזהו דברי חז"ל: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מהצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצות, אלא לצרף בהן את הבריות. (ב"ר, פמ"ד פסקה א'). וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר "מתן תורה", אות י"ב. וראה, מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר, מהותו של התפתחות הזה, המושג ע"י העסק בתורה ומצות. מהו?
ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך, להעוסק בהם, הזדככות דרגתי ואטי. אשר אמת המדה, של המדרגות שבהזדככות, הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.
כי כבר מוכן האדם, מצד טבעו, לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו. וזהו מדה שוה בכל בריה ובריה. אולם, כל ההבחן מבריה לחברתה, הוא רק בהכרה של הרע:
א. שבריה יותר מפותחה, מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה, במדה יותר גדולה,
ב. ובלתי מפותחת, נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה, רק שיעור קטן של רע."
(בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה", כתבי בעל הסולם)
הוא אומר "כי כבר מוכן האדם, מצד טבעו, לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו."
מתוך זה שאדם נברא ברצון לקבל הנאה ותענוג, הוא מרגיש הנאה ותענוג, לכן מה שטוב לו הוא מקרב, ומה שרע לו הוא מרחיק. לפי ההבנה שלו, לפי מידת ההתפתחות שלו, כל פעם זה יכול להיות אחרת. פעם חשבתי שאני נהנה מסיגריות, אז עישנתי. אתה עדיין מעשן, לכן אתה מסכן, למה? כי אני הכרתי בזה את הרע ודחיתי את הרע הזה בקרבי, ואתה עדיין לא מכיר את הרע ולכן אתה לא מסוגל לדחות. זאת אומרת, הדחייה או הקירוב לדברים תלויה בהכרת הרע או בהכרת הטוב שבדבר. לכן על זה אנחנו צריכים לעבוד. זה מה שהוא אומר בסך הכול. עד כמה שאדם יותר מפותח, הוא יותר מכיר גם בטוב וגם ברע בכל תופעה ותופעה שאיתה הוא נפגש, נתקע. זו כל העבודה שלנו בחיים, להיות יותר מפותחים.
מבחינת הטבע אפשר בתהליך בחברה לעזור לחברים?
ודאי שכל העניין הוא חברה, שבה אנחנו יכולים לממש "איש את רעהו, יעזורו"[1]. שאנחנו מעבירים מאחד לשני את הכרת הרע. כשהלכת לבית ספר או אפילו לגן ילדים, לימדו אותך שם איך להתייחס לחיים, לדברים האלו והאלו, אמרו לך "ככה אל תעשה, זה רע. וכך תעשה זה טוב" וכן הלאה. זה חינוך, לכן כל חכמת הקבלה זה עניין החינוך. בקיצור תפסיק לעשן.
איך אפשר להשתמש למען הבורא ברצונות שאני רואה אותם מראש כהרסניים, כמספקים את התאוות הבהמיות שלי. איך לעבוד עם זה נכון?
אני אומר לך מה קרה לי, עישנתי כחמישים שנה, התחלתי בערך בגיל 14, הייתי מאוד מכור לזה, אני אוהב את זה, אפילו עכשיו אני אוהב להריח את העשן הזה. אבל נתקלתי במצב שבו אמרו לי שהקבוצה החליטה שזה רע. התכללתי בקבוצה ואמרו "כן, זה רע, אנחנו צריכים להתפטר מזה". הרגשתי מזה כל כך רע שלא היה לי קשה. היה קצת קושי אחר כך, אבל באמת לא. לא היה לי קשה להפסיק כי התכללתי מהחיסרון של הקבוצה, מהרצון של הקבוצה, מהערכים של הקבוצה. תנסו, אתם תראו עד כמה זה קל.
זה מה שכתוב "כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא". זה ממש קל, אם אנחנו נכללים עם הכרת הרע של הקבוצה, אז אני לא יכול לנגוע בזה, לא יכול לנגוע. אחד החברים צעק "כן, כן, צריכים, צריכים". אני שמעתי אותו והפסקתי. אני אומר ברצינות, אם נרצה שמישהו יפסיק, הוא לא יוכל לנגוע בסיגריה, לא יוכל לנגוע. זה לא שלא יעלו לו כוחות התנגדות, הוא לא ירצה, הוא לא יהיה מסוגל לקחת סיגריה ביד. בואו ניתן כוחות לכולם. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". האם אנחנו מסוגלים או לא?
אם אנחנו פועלים על מישהו, הוא לא יהיה מסוגל לעשן. זה נקרא ערבות, ועד כמה זה קל, ככה זה. לאחד נהיה ערבים שלא יעשן, לאחר צריך לתת מצב רוח, שכל הזמן הוא יהיה כמו ליצן. להפוך אותו לליצן. כל הזמן יקפוץ ויעורר את כולם. אני אומר ברצינות, בוא נעשה את זה. זה אפשרי. והוא לא יוכל להחזיק את עצמו, כל הזמן תפרוץ ממנו שמחה, ממש ככה. אתם לא מאמינים לי, זו הבעיה. ככה זה יהיה. השפעת הסביבה על האדם היא טוטאלית.
אז כאן בהכרת הרע יש לנו שני שלבים.
"א. שבריה יותר מפותחה, מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה, במדה יותר גדולה,
ב. ובלתי מפותחת, נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה, רק שיעור קטן של רע. וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמא כלל.
וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ב. אשר כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית', שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע.
וכמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ט', י"א, אשר:
א. ענין התענוג והעדון, כל עיקרה הוא, בשיעור השואת הצורה ליוצרה,
ב. וענין היסורין ואי סבלנות, כל עיקרה הוא, בשיעור שינוי הצורה מיוצרה.
ראה שם בעיון מספיק.
ולפיכך, מאוס לנו האגואיזם, וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'. אולם מיאוס הזה, אינה שוה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים.
כי האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו.
והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים."
(בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה", כתבי בעל הסולם)
סדנה
עד כמה יש הבדל בין זה שאני מרגיש רע, הכרת הרע מעישון סיגריות ואני מפסיק לעשן, לבין הכרת הרע, בזה שאני עכשיו מתאחד עם החברה, ואם אני לא מתאחד איתה, בנושא הסיגריות, שעליו החברה החליטה, אז אני ממש מפר את בריאות החברה, את הבריאות הרוחנית של החברה. תנסו לחשוב. או שאני מפר את חוק הבריאות שלי או את חוק הבריאות הרוחנית של הקבוצה, אם הקבוצה החליטה. מה ההבדל? בבקשה, תדברו. זה דבר רציני.
*
אם אני מפסיק לעשן מפני שזה פוגע בבריאות שלי, אני יכול לפנות לבורא שיעזור לי? הוא עוזר לי? ואם אני מפסיק לעשן מפני שזו החלטת הקבוצה, אני יכול לפנות לבורא? כן. למה? כי בעצם לא הסיגריות הן האויב שלי, אלא היחס שלי להחלטת הקבוצה. וליחס שלי להחלטת הקבוצה, אני לא יכול לעמוד בזה, כי זה שייך כבר לכוח השפעה שרק הבורא יכול לתת. לכן ביחס שלי לסיגריות, לבריאות, יש לי כוחות בעצמי, השמירה הגשמית שאני נמצא בה. ביחס שלי להפסיק לעשן דרך הקבוצה, זאת החלטת הקבוצה, אני לא יכול לשמור עליה, אלא רק הבורא והוא מסוגל ומוכן לעמוד בזה.
כך אנחנו צריכים, לכן, את כל ההחלטות שלנו להעביר דרך הקבוצה, ואז נוכל לפנות לבורא ואז תמיד יהיה לנו קשר, ישראל, האדם, אורייתא, האור העליון, הכוח העליון, הבורא, וקוב"ה חד הוא, שאנחנו רוצים על ידי זה להשיג את כוח ההשפעה הכללית, הבורא, קוב"ה. לכן כל ההחלטות, כל הבעיות, להעביר דרך הקבוצה ובצורה כזאת להשתדל לקיים אותן.
אתה אומר דברים מאוד ברורים. אני גם חוויתי את הכוח הזה של הפסקת העישון, לדוגמה, והיה לי קל מאוד להפסיק לעשן, הרגשתי את ההתחייבות לחברים. אבל בניגוד אליך אחרי חודש זה נעלם לי, אז מה ההבדל בינינו? מה משאיר אותך בכוח כזה מחויב לחברה לצורך העניין, בדוגמה הזאת?
"המחדש בכל יום מעשה בראשית."
אז למה בי זה נעלם?
כי אתה לא עבדת על זה. אתה חשבת פעם אחת וזהו.
ככה זה גם בעבודה שלנו כל הזמן, אנחנו כל הזמן מתחדשים לפה ולשם.
מתחדשים, אתה לא חידשת. מה אתה רוצה? אתה לא חידשת, לא היה אכפת לך הקשר עם הבורא על פני הסיגריות. לא שמחת שאתה עכשיו זקוק לבורא כדי להפסיק לעשן, שגם זה לא אכפת לך, אלא העיקר שאתה יכול לפנות לבורא, יש לך סיבה לפנות אליו מפני שאתה רוצה לקיים את החלטת החברה.
אז יש לך סיגריות, החלטת החברה והבורא. זה דבר כל כך ברור וכל כך טוב וכל כך נוגע לי לעצבים, להרגלים, לתענוגים, זו ממש דוגמה כל כך יפה.
איך שלא הופכים את זה, בסוף הכול מתנקז לגדלות הבורא.
לא, גדלות הבורא אתה צריך רק כאמצעי, אתה משתמש בבורא כאמצעי, כמנוף. אתה אומר לו, "בוא תעזור לי". כמו שהוא אומר, "בוא אל פרעה".
אז למה אני שוכח ממנו?
כי לא אכפת לך מהקבוצה. העיקר מה מחזיק אותך? הקבוצה החליטה, זה מה שהחבר אמר לי, הוא ישב לידי ואמר, "הקבוצה מחליטה שאנחנו זורקים את העישון".
באמת החלטנו, ככה הוחלט.
כן, נו ו.?
תראה כמה זמן ההחלטה החזיקה אצלך מעמד ואצלנו לא.
אבל היו כאלו שמחזיקים, כן?
רק חבר אחד, אבל למה?
חבר אחד.
לא מצליח לבטא את השאלה.
השאלה היא פשוטה, האם העיקר זה מה שהחברה החליטה או לא?
כנראה שלא.
כנראה שלא, זאת הבעיה, כי אתה לא עובד על חשיבות החברה. היא החליטה שזהו, אנחנו מחליטים. היינו 15 חברים, מחליטים יחד כולם. אז אתה, בזה שאתה מפר עכשיו את ההחלטה, אתה בוגד בהם, אתה בוגד. אתה רואה איך צועקים לך, צא החוצה. כן כן, אני אומר לך ברצינות, ככה זה מורגש. כי החלטות האלו הן החלטות לנצח, גמרנו. אתה עד היום ממש כבוגד.
אבל אצלך זה לא מורגש. זה מה שאני אומר.
מה אתה רוצה להרגיש בי?
עשיתי חור בסירה, עליך לצורך הדוגמה, זה לא השפיע. אתה המשכת, היה לך כוח. עוד חבר המשיך, היה לו כוח. איך זה עובד? הרי אני עשיתי חור בסירה, אני הייתי אמור לפגוע גם במשתתפים. למה לחלק מהמשתתפים כן היה כוח ולחלק מהמשתתפים לא היה להם כוח?
כי הם לא נתנו חשיבות ולא ביקשו מהבורא שתהיה להם חשיבות.
אם היית מחזיק בחברה כמו דבר גדול, אז זה לא היה עולה לך בכוח להפסיק לעשן לפי החלטת החברה. יותר מזה, אם אתה תיתן היום חשיבות לחברה שהם אומרים, "צריכים להשפיע, אנחנו משפיעים, אנחנו נמצאים באהבת הבורא, באהבת הבריות, באהבת החברים", אם היית שומע מה שהם אומרים, למרות שזה לא נמצא בהם, היית נכלל מהם, היית מגיע לאהבת ה'.
היית מגיע לזה, היית מגלה אותו. הם לא ואתה כן. מספיק שהם אמרו.
כמו אצל מי שנהנה מכלי זמר. הם שתיינים, הם מנגנים סתם כך כדי להרוויח ממנו כסף ולקנות וודקה וההוא אומר, אני חייב את המוזיקה הזאת, בלי זה אני לא יכול להתעלות לעליה רוחנית.
לכן אני אומר, זה זלזול בחברה, בהחלטות כאלו ובהחלטות אחרות גם כן. יש הרבה החלטות בחברה והבעיה שלנו שאנחנו מזלזלים בזה ולא הופכים את זה למנוף.
החבר שאל איך להחזיק? אני הייתי סדנה לפניכם. באו אלי ואמרו, "הולכים להעביר את רב סדנה, צריך פיילוט".
אתם עשיתם ככה בשבילי?
כן. היינו סדנה לפני ואני בכלל לא רציתי להפסיק לעשן אבל אמרו תשמע אתה חייב להיות דוגמה וגם הבטחתי. והייתי בקבוצה רק עם נשים, לא היו גברים כי אמרו את כל הגברים נשמור לרב, אז הייתי בקבוצה עם 12 נשים.
תראו איזה הכנות עשו, עכשיו אני רק שומע.
וכל הנשים שם בסדנה. ואני בכלל לא רציתי להפסיק לעשן, לא רציתי להפסיק לעשן. והן באו אלי ופשוט אמרו, ממש בפרצוף.
התפעלת מהנשים.
לא, אמרו לי, אם אתה נופל, אנחנו חוזרות לעשן. ואני זוכר את הפחד הזה. ואמרו אם אתה חוזר לעשן גם לרב אחר כך לא יעשו סדנה. ואני זוכר את הפחד הזה שהייתי במצבים שהייתי מוכן לעשן דשא. זה היה בדיוק לפני פסח. מי מפסיק לעשן לפני פסח כשאין מה לאכול? ואני זוכר את עצמי שותה וודקה.
מה שהחבר שואל, אחרי שהכול עבר, הדבר שהחזיק אותי לפעמים כשכבר אין חשיבות ואין כלום, זה פשוט הודיה על התהליך הזה שהעבירו אותך, זה כמו מתנה שנותנים לך שאם אתה מזלזל בזה אתה פשוט נופל שוב. ואני יודע שהיום אם אני חוזר לעשן, לא יהיה לי כוח עוד פעם לצאת.
וזה תמיד גורם לי לחשוב על הדבר הזה כמו שאדם מקבל נקודה שבלב, עד שהוא מגיע למצב שהוא לא מזלזל במה שנותנים לו, ההודיה זה כוח מאוד מיוחד.
כן, חשיבות החברה, כל הכבוד. אבל לא ידעתי שאתם ככה סיבבתם אותי. אבל זה טוב, כך צריכים לעשות כלפי כל אחד אם רוצים לעבוד עליו.
האם זה אולי פשוט קשור לרמת היראה שהבן אדם מפתח אצלו?
אנחנו לא מדברים על מה שיש לאדם, אנחנו מדברים שהחברה מסוגלת לחייב את האדם. מסוגלת, צריכים רק לדעת כך בערמומיות, כמו שהם עבדו, הכינו את הכול, אני לא ידעתי, אני בתמימות באתי, אמרו לי בוא תצטרף.
אבל אתה מגיע לאיזו רמה של יראה מסוימת כלפי החברה וזה מה שגורם לך בעצם לכבד.
אצלי חברה זה משהו אחר. אצלי חברה היא שלושת הדברים. חברה אצלי זה הילדים שלי, התלמידים שלי, החברים שלי ו"בית ה'" מה שנקרא.
אז לכן קל לי להתחיל מזה, שאלה הילדים שלי ומה שהם אומרים, הילדים, בדרך כלל זה חשוב לאבא. גם בכל יתר הרמות, אבל להתחיל אפילו מזה. אבל אם לעבוד על זה, ברור שאנחנו בקלות יכולים להפטר מהמון דברים. אתה מקבל כוחות שהם מנטרלים לך את כל ההרגלים הרעים, ללא ספק.
"והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.
והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית.
וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו."
(בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה", כתבי בעל הסולם)
למה הוא מתכוון כשהוא אומר, "והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש", מה זאת אומרת יותר מפותח? מפותח ממה?
מפותח בהכרת הרע.
וזה אומר?
שאני יותר ויותר מזהה מה באמת הרע במציאות.
במשפט קודם, הוא אומר "שהתעסקות בתורה ומצוות מביא אותנו להכרת הרע". ואני לתומי חשבתי שאם תתעסק בתורה ומצוות, אתה תהיה אדם יותר טוב. זה מה שלימדו אותי בחיים.
אני לא יודע מי לימד אותך.
כך כל החיים, כולם כך לומדים.
בסדר, לימדו, לימדו.
אז מה זאת אומרת אני מתעסק בתורה, תורה זה דבר של אור.
אל תזרוק לי משפטים כאלה שאתה לא יודע ולא מכיר אותם. "תורה זה אור", בסדר. אני רואה עכשיו אור מהמנורה, זה תורה? מה זה אור?
מושך את האור המחזיר למוטב.
מה זה מושך האור? איך אתה מושך אור, אתה תופס אותו בזנב?
בחיבור בינינו, בלימוד חיבור בינינו? נתת דוגמה של קבוצה של עישון. מה אתה רוצה להגיד? עדיין לא הבנתי.
הכרת הרע.
בזה שאני מעשן, זו הכרת הרע?
כל העבודה שלנו היא בהכרת הרע ובהכרת הטוב. כי אנחנו מחומר שנקרא "רצון לקבל". מה זה רצון לקבל? מה אני רוצה לקבל?
לעצמי, הכול.
לא הכול. את הרע אני לא רוצה לקבל.
לא, רוצה רק טוב.
טוב, הנאה ותענוג.
נכון.
לא, לא נכון, אתה לא מרגיש את מה שאתה עכשיו אומר. אני רוצה ליהנות, אני רוצה לקבל הנאה. עכשיו מה בא לתורה? באה תורה ומסבירה לי מהי ההנאה האמתית, כמו שאתה מסביר לילד קטן, לא כדאי לך את זה, כדאי לך את זה. לא את זה, אלא יותר זה. זה היה קודם, לפני שנה, עכשיו אתה יותר גדול, אתה צריך לבחור בתענוגים יותר גדולים המתאימים כבר לגילך. זה נקרא שהתורה מלמדת אותנו איך להגיע לטוב האמיתי.
הבורא הוא טוב ומיטיב, אבל הטוב הזה עכשיו לא מובן לנו, הוא שנוא, רחוק, וכולי.
אני לא מבין, התורה מביאה רק לגלות את הרע?
לא, גם כנגד זה הטוב.
יופי, את זה אני לא מבין, מה זאת אומרת כנגד זה הטוב?
כנגד הכרת הרע היא גם מגלה את הטוב.
אני מגלה את הטוב?
בך, כן.
כשאני עושה עבודה רוחנית, מגלה את הרע, כמו שלמדנו היום, מה יוצא מזה? זאת אומרת, גיליתי את הרע, מה יוצא מזה, מה השלב הבא?
אני מגיע לקבוצה ובתוך הקבוצה, וזה התנאי ההכרחי, אנחנו מתחילים ללמוד את חכמת הקבלה יחד, וזה התנאי ההכרחי, כדי לגלות מה זה הטוב ומה זה הרע האמתיים. ואז בהדרגה מגלים לנו מה זה טוב ומה זה רע בכל 125 מדרגות. כך אני מגיע להכרת הרע ולהכרת הטוב, על ידי מאור המחזיר למוטב. הכוח או האור שמביא אותי לטוב, למוטב, לטוב. למוטב זה לא רק לטוב, זה מי שעושה את הטוב.
בסדר, גיליתי את הרע, היום פעם ראשונה הבנתי באמת, השיעור היה פיצוץ.
זה קורה פעם בעשר שנים.
כן, עשרים שנה גם. עכשיו איך אני מוציא מתוך זה שלמדתי רע את הטוב. למדנו פה כל הלילה, אני לא מבין למה למדתי בכלל מה זה רע? בשביל מה אני צריך את זה?
אנחנו למדנו שהטבע שלנו הוא רע, כי הוא רצון לקבל והטוב צריך להיות ברצון להשפיע. אני שומע אבל אני גם לא שומע, אני לא רוצה לשמוע את זה, כי אצלי הטבע הוא אחר. אומרים לי, זה שנראה לך שאתה מקבל וזה טוב, זה לא נכון. אתה בזה מתרחק מהטוב האמיתי. אבל טוב לי ככה, מספיק לי, אני רוצה בזה. אני לא רוצה ללכת לכל מיני דברים גבוהים, "הרוצה לחיות שימית את עצמו", אז אני לא רוצה, "לא הם ולא שכרם".
אז אומרים לי בסדר גמור, אבל יש דרך מאוד קלה, טובה, יפה בהדרגה, שבה אתה לא צריך להגיע דרך עינויים, דרך בעיות, דרך ייסורים, כלום, כנס לקבוצה. תתחיל דרך הקבוצה למשוך המאור המחזיר למוטב, זה קל, זה מאוד קל. הבעיה היא שאנחנו לא רוצים לעשות את זה. זה כמו עם העישון, ברגע שהקבוצה השפיעה עלי, אני כבר לא יכול להמשיך לעשן. אבל אני שמתי את עצמי תחת השפעת הקבוצה, אני הגעתי למצב שאני מכבד אותה, ואז לא קשה לי. לא קשה, זה כמו שלתינוק האהוב שלך, אם צריך אתה עושה הכול, אבל זה לא קשה, כי האהבה מחייבת.
אם אני לומד על הרע בתוכי שעליו אנחנו לומדים פה, האם אני חוסך מעצמי צרות בחיים הגשמיים שלי?
ועוד איך. אתה הולך רק בטוב, פוסע בטוב, יותר ויותר טוב, ואף פעם אין לך זכר של רע, אני אומר לך. וכולם מסתכלים עליך ואומרים, "אילו צרות הוא עובר, אילו בעיות, אילו ייסורים באים לו", ואתה הולך בטוב. וזה נראה להם שממש "איזה חיים קשים יש לו, עד כמה שהוא סובל", ואתה, בינינו, נהנה ולא מבין מה הם אומרים. כי הם "כל הפוסל במומו פוסל".
אתה יכול להסביר?
זה כמו התלמיד שאומר, "איזה גדול לייטמן, חזק. תראה, חמישים שנה היה מעשן וברגע אחד אנחנו כולנו זרקנו את כל הקופסאות." אז הייתי מעשן "אמריקן ספיריט" אלה סיגריות חזקות, אהבתי אותן, אל תזכיר לי. ומאז, אני לא יכול להסתכל על זה, זה כמו שאני לא יכול חלילה לגרום לתינוק שלי איזה רע, איזה צער, איזה כאב. לא יכול. אז התלמיד אומר, "איזה כוח יש לו, על איזה טעם הוא מתגבר, על אילו תענוגים הוא מתגבר, איזה אדם, איזה כוח התמדה יש לו". ורב"ש אומר, "אתה עכשיו סמרטוט כמוני". אין שום כוח, רק יודעים איך לקבל, לבקש. כשמתגלה שאתה חלילה עושה בזה רע לתינוק שלך, ממש תינוק, אז אתה כבר אתה לא יכול.
ולכן אין לך שום כוחות, אפס כוחות, אתה מקבל רק את ההסתכלות הזאת, ואתה יכול. וזה לא עולה לך שום כוח וזה מחזיק לנצח. זה מחזיק לנצח. זאת אומרת, במה תלויה הכרת הרע? רק בזה שאתה תלוי בקבוצה.
זאת אומרת אפשר להביא אותך בכוח אם לא תלך במוח. אם לא תעשה את מה שאמרת עכשיו, שאתה יכול לעקוף, אפשר להביא אותך לשם בכוח. הווה אומר עד מיתת בית דין, אפשר להמית אותך אם לא תסכים לעשות מה שאתה עושה.
גם כן. חוץ מזה אם הקבוצה רוצה היא משפיעה עליך כך שאתה כבר לא יכול לצאת מזה. הכול תלוי בחשיבות הקבוצה, אם הקבוצה חשובה כמו התינוק, אז אין בעיה.
אם היינו רוצים להשתמש בתרגיל הזה לא רק כדי להפסיק לעשן אלא גם כדי להחזיק את עצמנו במחשבות על החברים במהלך היום או על הקבוצה או על המשימה.
אותו דבר, אותו דבר.
לכל אחד יש הפרעות שונות שמושכות אותו, לאחד סיגריות, לשני דבר אחר.
אלה הפרעות שמגיעות אלינו כך בכוונה, מפני שאנחנו לא בונים את המגן הכללי שלנו. אין לנו חרב ומגן כלליים, ואם אין אז נופלים.
מה עושים כשיוצאים עכשיו אל מהלך היום ולא רוצים שעוד יום ועוד יום יעברו.
אני לא רוצה להיות בוגד, אני חייב לשמור על הקבוצה שהיא הבייבי שלי. אני חייב לחשוב עליהם, זה פשוט כך, אני לא יכול, אני כל הזמן דואג, כל הזמן בחרדה, כמו אימא שהולכת לעבודה כי אין לה ברירה, והתינוק חולה חלילה בבית. היא חושבת כל הזמן עליו.
איך להרגיש אחריות כלפי החברים, שזה באמת משנה משהו אם אני עכשיו נופל מהברית הזאת?
זה משנה, ברוחניות זה הכול. צריכים לדבר על זה יותר. זו הכרת הרע, שאנחנו לא רוצים לקבל על עצמנו את החברה כדבר היקר ביותר. מה זה היקר ביותר? יותר יקר מהבורא. יותר יקר מהבורא, כי מאהבת הבריות לאהבת ה'. אם אני לא אסתדר איתם אז אני לא יכול להסתדר עם הבורא, אז מה אכפת לי עכשיו הבורא אם אני לא יכול איתם? אני קודם כל צריך אותם.
קורה שלאדם יש את הבחירה בין לברוח לבין לחזור למאמץ הפנימי, והוא נכנע. מה לעשות באותו רגע כדי לא להיכנע ולשמור אמונים לקבוצה?
אנחנו חוזרים לפחות פעם ביום לשיעור בוקר, אחר כך למאמר צהריים ועוד כל מיני דברים. לפחות זה קורה. לפחות זה. אבל עכשיו אתם יכולים לשמוע כמה פעמים ביום את הפסוקים האלה, זה מאוד חשוב. זה מאוד חשוב.
בינתיים אנחנו נמצאים בהכרת הרע, מה אתם רוצים להוסיף?
יש משימה יומית שקבוצת מוסקבה רוצה לתת לנו. וגם להזכיר שנחוץ להחזיק את היום המיוחד הזה, כדי שממש נרגיש שאנחנו באמת בוגדים אם אנחנו לא משתדלים לפחות עד כמה שניתן. קבוצת מוסקבה תגיד לנו מה המשימה שבה אנחנו נתמקד היום.
חברים יקרים, המשימה היומית היא כלהלן, רב אמר שהשפעת הסביבה על האדם היא טוטאלית. ומתוך כך המשימה היא שכל עשירייה במשך היום נותנת דוגמה לכך שהחלטת הקבוצה ביחס לחבר שאותו הם יבחרו, היא טוטאלית, ולהתחלק בווטסאפ בתוצאות.
שוב, כל עשירייה נותנת דוגמה שהחלטתה כלפי אחד החברים שהם יבחרו, זה חוק טוטאלי. ולהתחלק בתוצאות ובדוגמאות בווטסאפ.
כולנו מבינים, יופי. לחיים, תצליחו, ונרגיש את עצמנו כל היום תחת המשימה הזאת.
קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: הכרת הרע
1) אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה. (זוהר לעם, תצווה, "ובמדבר אשר ראית", 86)
2) כל מה שעושה הקב"ה למעלה ולמטה, הכול הוא אמת ופעולתו אמת. ואין דבר בעולם, שהאדם צריך לדחותו ולנהוג בו בביזיון, כי כולן פעולות אמת הן, והכול נצרך בעולם.
כתוב, אם יִישׁוֹך הנחש בלא לָחַש. אין הנחש נושך בני אדם, עד שלוחשים לו מלמעלה, ואומרים, לך הרוג את פלוני.
ולפעמים כמו שעושה זה, כן מציל את האדם מדברים אחרים. ועל ידו עושה הקב"ה נס לבני אדם. והכול בידי הקב"ה תלוי, והכול הוא מעשה ידיו. והעולם צריך להם. ואם לא היה העולם צריך להם, לא עשה אותם הקב"ה. וע"כ אין האדם צריך לנהוג בביזיון בדברי העולם. בדבריו ובמעשה הקב"ה על אחת כמה וכמה. (זוהר לעם, יתרו, "וישמע יתרו", 29-32)
3) כתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב, מלאך הטוב. מאוד, מלאך המוות. והקב"ה מזמין את תיקוניו לכל, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד. (זוהר לעם, שמות - א', 165)
4) כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.
כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה. (בעל הסולם, מאמר השלום בעולם)
5) "איזהו גיבור שבגיבורים, מי שעושה שונאו אוהבו" (אבות דר"נ רפכ"ג).
על דרך המוסר יש לפרש שגיבור נקרא "הכובש את יצרו" (אבות רפ"ד), היינו שעובד עם היצר טוב ומכניע את היצר הרע.
ו"גיבור שבגבורים", היינו מי שעובד גם עם היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך" (ברכות נ"ד), שגם היצר הרע הוא עובד ה'. נמצא שעושה שונאו, היינו היצר הרע, אוהבו. וכיון שגם היצר הרע הוא עובד ה', נמצא שכאן יש לו עבודה יותר גדולה, לכן הוא נקרא גבור שבגבורים. (רב"ש ג', גיבור שבגבורים)
6) כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, - ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. (בעל הסולם, החירות)
7) תחילת עבודתו היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע, הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל נקרא "רע", רק הבורא יכול לתת לו להרגיש, וזה נקרא, שע"י התורה האדם יכול להגיע לידי הכרת הרע, שפירוש, להכיר עד כמה שהרצון לקבל הוא רע. ואז הוא יכול לבקש אח"כ, שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע. (רב"ש, שלבי הסולם, קדושה וטהרה בעבודה)
8) לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ובמע"ט, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש, כל פָּעל ה' לַמַענהו, כדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח.
אבל בתחילה, כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבועים באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ ע"י המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראות, שיש בטבע הקבלה לעצמו.
ואז ייתן אל ליבו להבדיל את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות, שאין בו חיסרון כלשהו. ואז לוקח חלק בשמחה אשר בעת בריאת העולם. כי זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. כי בכל מקום שנותן עיניו, הוא רואה רק טוב ורק שלמות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל, אלא הכול זכויות. (זוהר לעם, בראשית ב', פסקה 103)
9) מובא במסכת תענית דף כ', שבא ר' אלעזר בר ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה. והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו, שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו, ריקא כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. אמר לו, איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שיודע בעצמו שחטא, ירד מן החמור.
ועם הנ"ל נבין, שכיון שלמד תורה הרבה, זכה על ידי זה לראות את האמת, איזה מרחק יש בינו לבין השם ית', זאת אומרת שיעור התקרבותו, ושיעור התרחקותו. וזה שאומר, שדעתו גסה עליו, דהיינו שראה את הצורה השלימה של הבעל גאה, שהוא הרצון לקבל שלו, ואז נזדמן לו לראות את האמת, שהוא בעצמו אדם מכוער ביותר. ואיך ראה את האמת, על ידי זה שלמד תורה הרבה. אם כן איך יהיה לו אפשרות להתדבק בו ית', כיון שהוא אדם כל כך מכוער. לכן שאל, אם כל בני אדם מכוערין כמותו, או שרק הוא מכוער, אבל שאר בני העולם אינם מכוערין. ומה היה התשובה, "איני יודע" פירוש הדבר שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים. ומדוע לא מרגישים, הטעם הוא פשוט מפני שלא זכו לראות את האמת, מפני שחסר להם תורה, שהתורה יגלה להם האמת. ועל זה השיב לו אליהו, לך לאומן שעשאני, כיון שראה שבא למצב ,שאין הוא יכול לעלות מהמצב שבו נמצא, נתגלה אליהו ואמר לו, לך לאומן שעשאני. פירוש, כיון שהבורא ית' ברא אותך כל כך מכוער, בטח שידע שעם הכלים האלו יכולים לבוא לשלימות המטרה, לכן אל תדאג ולך קדימה ותצליח." (בעל הסולם, שמעתי נ"ו. תורה נקרא יורה)
10) בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם".
ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע. וענין שנאה מתבטא בזה, שהוא שונא את הרע, הנקרא "רצון לקבל". והוא רואה, שאין לו שום עצה להפטר ממנו. ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב. והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השם ית', שהטביע בהאדם את הרצון לקבל.
אזי הפסוק מודיע לנו, מה שיש ביד האדם לעשות. היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמ"ש "שומר נפשות חסידיו". ומהו השמירה? - "ומיד רשעים יצילם". ואז, כיון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח.
ובאמת, ענין הרע נשאר קיים ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף. וזהו רק ע"י תיקון האדם. שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים.
וענין השנאה נובע מטעם, שאם האדם רוצה לזכות לדביקות השם ית', אזי נוהג את המנהג שיש בין חבירים וידידים. זאת אומרת, שאם שני אנשים באים לידי הכרה, שכל אחד מהן שונא מה שחבירו שונא, ואוהב את מה ומי שחבירו אוהב. אז הם באים לידי התחברות תמידית, בחינת יתד שלא תמוט לעולם.
לכן, מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלימות ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את ענין הקבלה לעצמו. היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל. וע"י השנאה הוא מתקן אותו ונכנע תחת הקדושה. (בעל הסולם, שמעתי כג. אוהבי ה' שנאו רע)
11) מתחילה מוטל על האדם להאמין למעלה מהדעת, שהבורא רצה להטיב לנבראיו, לכן ברא נבראיו, והטביע בהם את הרצון וההשתוקקות לקבל הנאה. וזה מסיבה כי רק זהו הכלי לקבל הנאה, כי אין האדם נהנה, אלא ממה שמשתוקק. ולדבר שאין בו השתוקקות, הוא יכול לקבל אבל אין הוא יכול להנות, מסיבת הכלי דלהנות נקרא חמדה, השתוקקות וכדומה.
אבל זה צריך להיות למעלה מהדעת, כי כשהוא מסתכל תוך הדעת, אין הוא מוצא את השגחתו יתברך על העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא להיפך. לכן אומרים, שצריך להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא.
ואליבא דאמת אם הנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, מדוע לא מורגש זה בתוך הדעת. למדנו, שהוא מסיבת תיקון של נהמא דכסופא, לכן כל זמן שאין לנבראים את הכלים דהשפעה, אין הם יכולים לראות אור אלא נשארים בחושך.
וכשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב.
נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע.
והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל. (רב"ש ג', סדר העבודה)
12) אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים.
ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו. אלא מציאות הרע תלוי באהבה להרע או בהשנאה להרע. זאת אומרת, שאם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם. נמצא, שעיקר העבודה הוא לא בעצם הרע, אלא במדת האהבה, ובמידת השנאה. ומשום זה עבירה גוררת עבירה.
ויש לשאול: למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.
אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה להרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיק אותו מעבודת ה'. והגם שהיה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה, שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה. וכל פעם הוא מתחרט. ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה להרע. עד שנשלם לו שיעור שנאה להרע. ואז הוא נפרד מהרע כנ"ל, כי שנאה מביא פירוד.
ולפי זה יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיבא לידי פירוד, הוא לא צריך לידי תיקון של עבירה גוררת עבירה. וממילא הוא מרויח זמן. ובזמן שהרויח, הוא נכנס לאהבת ה'. וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו. ורק לשנאה להרע צריכים. (בעל הסולם, שמעתי נב. אין עבירה מכבה מצווה)
13) האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.
ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר. עד שאם היה לו איזה כלי בגופו בלי שום חיסרון, נעשה לו עתה כמו דבר מיותר שאינו משמש לו כלום. ודומה לכלי עץ וחרס, שככל שחסרונו, חקיקתו, גדול יותר, כן מידת קיבולו וחשיבותו גדולה יותר. (זוהר לעם, ויירא, "חשבון קץ המשיח", 453)
14) בכדי שהאדם יהיה בידו לקבל דבר שלם, מוכרח האדם, שיהיה חסרון שלם. לכן מלמעלה מגלין לו כל פעם את חסרונותיו, מה שהיו גניזים בגופו של אדם. נמצא לפי זה, שהאדם צריך לומר, שהבורא עושה עמו חסד, בזה שמגלה לו את חסרונותיו, בדיוק כמו שנותן לו את המילוי, "כי אין מילוי בלי חסרון".
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין לבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'.
ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני. (רב"ש ב', מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה)
15) ...אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנכי שרבים אשר עמנו מאשר עמהם וד"ל.
אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'. וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם".
וזוכר אנכי... שספרת לי מחשבונות מעציבות מאד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפלה, ונתמלאתי שמחה בפניך מאד, ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום. (בעל הסולם, אגרת ה')
16) אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה. ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה. (רב"ש א', כל התורה היא שם אחד קדוש)
17) אם ה' נותן לו איזה הארה מן השמים, אז הרצון לקבל נכנע והוא מתבטל אז כנר בפני אבוקה. וממילא אין לו כבר יגיעה, כי הוא כבר לא צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים בדרך הכפיה, "כשור לעול וכחמור למשא", כמ"ש: "אוהבי ה' שנאו רע". שפירושו, כי רק ממקום הרע נמשך אהבת ה'.
כלומר, בשיעור שיש לו שנאה להרע, היינו שהוא רואה, איך שהרצון לקבל מפריע לו מלהגיע לשלימות המטרה, בשיעור זה הוא זקוק שיזכה לאהבת ה'. מה שאין כן אם הוא לא מרגיש שיש לו רע, אין הוא מסוגל לזכות לאהבת ה', כי אין לו צורך לזה, מטעם שכבר יש לו סיפוק בעבודה.
ובהאמור, אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ.
אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע.
והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע. (בעל הסולם, שמעתי, מאמר יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה)
18) למה אנו צריכים להכרת הרע, שאנחנו מונחים כל כך בבוץ ואין מוצא, זהו המשל, והכל בשביל שצריך לתת תודה רבה. ויש הבדל על מה שעזר לו, וכפי ערך הטובה שקיבל, כך נעשה לו אוהב ודבוק בו. ויכול לעבוד בשבילו, בגין דאיהו רב ושליט. פירוש, גדלות הבורא ניכרת לאדם דווקא אם עשה לו נס גדול, ובשיעור הנס כך מתעוררת האהבה, וניכרת גדלותו בזה שהיה יכול לעזור במיצר הגדול. מה שאין כן, המרגלים אמרו, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו". וזהו מה שכתוב "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", שדוקא בזמן שהאדם נמצא במצב הצרות. (רב"ש ג', צורך בהכרת הרע)
19) אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו", (קידושין ל').
זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה"... פירושו, שהוא מאבד את הכח של אהבה עצמית, ומקבל כח של אהבת הזולת. (רב"ש א', ענין השפעה)
20) מהו שה' רופא לשבורי לב. והעניין, כי ידוע, שעיקר אצל האדם הוא הלב. ש-"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ.
כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי. ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. (רב"ש א', שובה ישראל עד ה' אלוקיך)
21) התורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג.
[...]נמצא, שהתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה. (רב"ש א', מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה)
22) ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד", אשר שוכני בתי חומר, כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד". (בעל הסולם, אגרת ח')
[1] ישעיהו, מ"א, ו'
