התכללות

אם אני נכלל עם האחרים, קונה מהם חיסרון, ועובד על החיסרון הזה, אז החיסרון שאני קונה, זאת אומרת לא החיסרון שלי, הוא נקרא אדם. אני חוזר למערכת של אדם הראשון, שהיא מחוצה לי, ממנה נפלתי על ידי השבירה. לכן מי שלא נכלל עם הזולת הוא לא אדם, הוא עדיין "כולם כבהמות נדמו". לכן כל האנושות עדיין נמצאת בדרגת בהמה, דרגת חי. זה לא לגנאי, אלא זה אומר על חוסר התכללות. אנחנו, כשמתעסקים בעשיריות, זה התקדמות לדרגת האדם. זה ודאי עדיין לא בפועל, אבל כבר יש בנו משהו מהעניין הזה.

 רק בצורה כזאת שאנחנו רוצים להיות יחד, ומשתדלים ככה להשתפשף זה בזה. רק בצורה כזאת אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב.    

שיעור1   11.11.2016

התכללות זאת תכונה מאוד מיוחדת, מאוד גבוהה, שמתפתחת בתוך הרצון לקבל אחרי הרבה תיקונים. אנחנו לומדים שמלכתחילה אחרי השבירה, יש בינינו ריחוק בין הרצונות, כי הם התרחקו זה מזה לפי אי השתוות הצורה, ונמצאים במרחב רוחני. זאת אומרת, בשדה שכל אחד, עד כמה שהוא מנוגד לחבר, נמצא במרחק ממנו. ואחר כך, כשמתחילים לעבוד על ההתקרבות, חיבור, תיקון שאנחנו צריכים לבצע, אז בתיקון הזה ישנם כמה שלבים.

קודם כל בהתקרבות זה לזה, שהמרחק יצטמצם ונוכל לשבת יחד. ועד כמה שסובלים מזה, יכולים להתגבר על זה. ואם מתחילים כבר להרגיש את הדחייה, זה כבר טוב. כבר מתחילים לגלות את המצב האמיתי, ועל זה צריכים להתחיל להרכיב את הקשרים, כוחות החיבור כנגד כוחות הפירוד, ועד שמתחילים לגעת זה בזה. 

וגם בנגיעה אנחנו יכולים להרגיש התנגדות עוד יותר גדולה, כמו אגוזים בשק, ומבינים עד כמה שזה לא פשוט, מכל שכן, כשאנחנו עובדים על זה, כל העבודה הזאת היא רק כדי לעורר המאור המחזיר למוטב. כי אנחנו לא יכולים לעבוד בעצמינו על הרצון שלנו, כל אחד על שלו, וביחד לעבוד על הרצונות שלנו, כי זו המהות שלנו, כל הישות שלנו, זה הרצון האגואיסטי, זאת אומרת, דחייה אינסטינקטיבית זה מזה. וכשאנחנו עובדים על להתקרב, עד שנוגעים זה בזה, עד שכמו שאומר רב"ש, מתחילים בשחיקת הלבבות שיתחממו, ויתחילו להיות יותר חמים, שיהיה אפשר להיכנס דרך קיר הלב ללב, אז יש לנו התכללות. זה הנושא שלנו.

וההתכללות הזאת ברוחניות כבר מגיעה למצבים שאנחנו נכללים בתכונות, ברצונות, בכל מה שיש לחברו, כל אחד רוכש, ואז כל אחד בסופו של דבר, צריך להתכלל עם כל העולם. ועד שמגיעים לחיבור השלם שכל אחד כלול מכולם, ובכלל, כולם הופכים להיות כאחד. המצבים האלה כבר נקראים "דבקות" בינינו. ובמידה שבינינו אנחנו עושים את זה, אנחנו מתחילים לגלות את הכוח הכללי שלמעלה מנרנח"י שממלא אותנו, שהוא נקרא "הבורא".

לכן התכללות, זה מעבר מאוד מיוחד בתיקון הרצון לקבל שלנו. מזה שאנחנו עדיין יכולים להתקרב זה לזה אולי, אפילו בנגיעה זה בזה, אבל התכללות זה ממש שאני נכלל מכל מה שיש לחבר, והוא ממני, וכך אנחנו הופכים להיות, לאט לאט כך, כמו נכללים זה מזה, נכסים יותר ויותר, ויותר, זה לתוך שטח זה, ויש בינינו שטח משותף. ומה שנולד מהשטח המשותף שלנו, זה נקרא "תוצאה".

כמו שאנחנו לומדים מכל חלקי הטבע שקיימים דברים כאלה, במיוחד בקשרים בין זכר לנקבה שנכללים זה מזה. ובמיוחד כאן, זו עבודת הזכר. לכן אנחנו רואים, שגם בעבודה שלנו, בעולם שלנו, העבודה הרוחנית היא במיוחד שייכת לגברים. לנשים בהרבה פחות, מספיק להן להיות בחפץ חסד. והגברים, לא. ומלכתחילה גם הכרומוזומים Y , X האלה נכללים כדי שתהיה לנו התכללות עם כולם. וההכנה הזאת, ודאי קיימת גם בצורה רוחנית. יש על זה הרבה מה לדבר, אבל בואו אולי נתקדם לקטעים שלנו, ומתוכם אולי נראה.

אבל שוב, ציירתי התכללות כשלב המתקדם בתיקון הכלים, שזה בינתיים להתעלות מעל עצמו, להתקרב לחברים, להיות במרחק יותר קצר ואחר כך לגעת זה בזה, ועד שמתחילים להתכלל. זאת אומרת, להיכנס זה לתוך זה, לספוג את החסרונות של החבר, כדי לעזור לו ולמלא אותו. כמו שכתוב, "איש את רעהו יעזורו"^[1], זה לא רק בצורה גשמית, אלא דווקא בצורה הרוחנית. זאת אומרת, ההתכללות היא ממש מצב המתקדם מצד אחד, מצד שני, אנחנו בכל זאת צריכים להתחיל אותו מלכתחילה, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה"^[2]. ואפילו כשאנחנו מתקדמים במצבים בינתיים, איך להתקרב רק זה לזה, כל שלב נכלל מכל השלבים, אפילו אם אנחנו לא מודעים לזה. ולכן, כדאי לנו ללמוד, אפילו בשלב ההתחלתי שלנו, מה זו התכללות.

" ועיקר הפלא שבחכמה זו, היא ההתכללות שבה, כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים על ידה, ומתכללים ומשתלבים ומתיחדים, עד שבאים בדבר אחד - הכל יכול וכללם יחד."

(בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה", כתבי בעל הסולם)

 כשאנחנו עוסקים במדע העולם הזה, בללמוד, בלחקור, לברר, בכל דבר שאנחנו רוצים להתקדם, מאיזה חלקיק אלמנטרי פשוט, זה התכללות שבדברים, בתכונות, איך מזה לומדים את זה, כלל ופרט, פרט וכלל, וכן הלאה, זה לפי כול כללי ההשכלה, גם הגשמית, וגם הרוחנית. ולכן ההתכללות בזה היא דבר הכרחי. כל החכמות, כל המדע, הכול בא מתוך התכללות, מתוך זה שלא חשוב אם אני לומד משהו, כבר אני נכלל מזה שאני לומד, אני בונה בי, בתוכי, תבנית של מה שאני לומד וכך אני נכלל מהדברים. עד כמה שאדם יותר ויותר מקבל תבניות מבחוץ, ולפי איך שהוא יכול לשלב אותן יחד בתוכו, כך הוא יותר מכיר את העולם ויכול לעבוד עימו.

לכן בעל הסולם אומר "עיקר הפלא שבחכמה זו", זאת אומרת בחכמת הקבלה, "היא התכללות שבה, כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים, על ידה," על ידי התכללות "ומתכללים ומשתלבים ומתייחדים, עד שבאים בדבר אחד - הכול יכול וכללם יחד."

ודווקא מתוך ההתכנסות הזאת זה בזה, שכל אחד נכלל מהאחרים, אנחנו בזה מתקנים את השבירה, חטא עץ הדעת, עד שנעשים אחד.

ועוד יותר מזה, אם לא ההתכללות, לא היינו יכולים להשיג את הנרנח"י, פי תר"ך פעמים [יותר] ממה שאנחנו צריכים להשיג. כי כל התועלת מהשבירה היא שהחלקים נפרדים ומתערבבים בזמן השבירה, ואחר כך עוד נכללים זה מזה בזמן שמתקנים את עצמם, ואז יש לנו התכללות שלמה, כל אחד בכולם, שבזה דווקא אנחנו משיגים מושג אחד, שזה הבורא.

 "כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהיתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדל קומתה "תר"ך" פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שה"ס כל השלמות, כל הנרנח"י עד היחידה, שע"כ נקראת היחידה בשם "כתר", לרמז על מספר "תר"ך".

והנך רואה שסוד תר"ך שמות הנ"ל של תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח"י, כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"ך מצוות הנ"ל, והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצוה ומצוה. נמצא שהתורה והנשמה הם אחד.

אבל קוב"ה ה"ס אור א"ס המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצוות הנ"ל. והבן זה היטב, שז"ס שאמרו ז"ל: "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". פירוש, שהקב"ה מהכולל, והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה, לאט לאט, בזא"ז.

המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" ממש."

                                                                     (בעל הסולם, אגרת י"ז, כתבי בעל הסולם)

 כול זה מושג רק על ידי התכללות. כי בינתיים אנחנו לא יכולים אולי להבין. מי זה היה האדם הראשון? מבנה, רצון לקבל שהיה מלא באור העליון מבחינת חסדים, נשמה, לא יותר. הוא היה קטן, זאת אומרת קטנות, גלגלתא ועיניים. לא פועלים בו כלים דקבלה, היה "מהול" מה שנקרא ולא הייתה לו שום אפשרות בכלל לדעת מיהו ומהו. שום דבר, כמו בחלום, כך אנחנו אומרים על מצב הקטנות, ללא שום השגה מי אני, מה אני, זאת אומרת קיום ממש בחוסר הכרה מעצמו, מהמצב, מהעולם, מהבורא. בחטא עץ הדעת הוא צירף לעצמו כלים דקבלה, אח"פ, כמו שכתוב "משך בעורלתו", ולכן כשהצטרפו כלים דקבלה הוא נשבר, כי לא היה מסך על כלים דקבלה, לקבל על מנת להשפיע, לעבוד עם אור חכמה על מנת להשפיע. מזה הוא נשבר. נשברו גם כלים דהשפעה, כי הם התכללו עם כלים דקבלה כשנכללו יחד כל אחד מכולם.

זאת התוצאה מהשבירה. אבל זה מה שיפה וטוב, כי עכשיו יצטרך לתקן כל פרט ופרט, ובתיקון הפרט הוא מתקן בעצם את ההתכללות שלו בכול יתר הפרטים. זאת אומרת, אי אפשר לגעת באף גרגר של רצון לקבל, במשהו הקטן ביותר, אלא אם אתה מתקן יחד עימו, וזה כבר ברור מאליו שכך צריך להיות, אלא אם אתה מתקן את כל ההתכללות שלך בכל הבריאה.

אנחנו לא מודעים לזה, אבל זה בעצם מה שאנחנו עושים. לכן החוקים האלה שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, היינו שכול דבר כלול מעשר ועשר מעשר, ועשר מעשר בהתכללות, ושהבריאה כולה שלמה וגם כול חלק וחלק שלה שלם. האמת גם שאי אפשר לחלק אותה לחלקים אלא רק כלפינו זה כך, זה כדי שאנחנו נתפוס בינתיים לפי תפיסתנו המוגבלת, לכן אנחנו מדברים כך, אבל בעצם הכול זה עולם אחד גדול, אינטגרלי, רק שהמוח שלנו בינתיים לא יכול לעכל. גם אין לנו שפה לדבר על השלמות הזאת, זה מימד אחר, זה חתך אחר של המציאות.

לכן יוצא לנו שאנחנו צריכים לקיים עכשיו את המצווה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". הכלל הזה מתקיים אם אנחנו מקיימים תר"ך מצוות, היינו מתקנים תר"ך רצונות, כי בכל רצון יש התכללות של כל הרצונות וכך אנחנו מגיעים לזה שמקיימים. זאת אומרת כשאנחנו מתקנים תר"ך רצונות בעבודתם על מנת להשפיע, הרצונות האלה מתגלים לנו כנכללים זה מזה, ואז האור שאנחנו מקבלים בכל הרצונות האלה הוא כבר נרנח"י. לא נר"ן כמו שהיה באדם הראשון לפני השבירה, אלא נרנח"י. כללות האור הזה זה הבורא. כך אנחנו משיגים את הכול. שוב, כל הדברים באים מההתכללות.

   סדנה

שאלתי הראשונה, איך אנחנו מממשים למעשה את ההתכללות בעשירייה, כי עשירייה זה בעצם יחידה שלמה, ואם אני מתקן אותה אז אני בעצם לא צריך לתקן כלום, למה? בגלל אותה התכללות שקיימת בטבע מלכתחילה. אם כך איך על ידי זה שאני מתקן את העשירייה, אני מתקן על ידי ההתכללות את כל המציאות?

*

"אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדה"ר.

ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.

לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר, ... כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להוי' ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל"

                                                      (בעל הסולם, "ששים רבוא נשמות", כתבי בעל הסולם)

אם נסתכל על האבולוציה של החומר, מאז המפץ הגדול, אז אנחנו רואים כל הזמן התכללות ברמה יותר ויותר גבוהה, החומר מתקבץ במבנים יותר מסובכים. אם נדבר נניח על הדומם, אז נוצרו חלקיקים אלמנטריים, אחר כך אטומים, מולקולות, זאת כנראה התכללות. אחר כך זה מגיע לשלב קריטי וכשנוצר תא חי, אז ההתכללות בפנים היא כנראה התכללות מסוג אחר.

היא ברמה אחרת.

מה השוני בעצם בהתכללות הזאת?

מתוך ההתכללות שלהם הם רכשו כוח התפתחות פנימי משלהם, זאת אומרת יש להם קשר עם האור. וודאי שהאור עושה הכול. גם את החלקיקים האלמנטריים האלה, האלקטרונים, הפרוטונים וכולי, עד שהם מתחברים ביניהם לכל מיני חומרים, גם זה על ידי האור. האור מחזיק אותם יחד, שום דבר חוץ מזה. אבל על ידי כניסת האור לתוך החומר הדומם, החומר הדומם מתחיל לקבל התכללות מיוחדת בכל החלקים שלו ובזה הוא נקרא צומח. זאת אומרת יש לו התכללות בכל החלקים האלה ועם האור יחד בצורה כזאת, שהחומר עצמו יכול לעשות כביכול פעולות כמו האור, במשהו. לכן הוא יכול להתפתח, להוליד ולמות, זאת אומרת התפשטות האור והסתלקות האור בתוך החומר. אבל  בסופו של דבר זה בכול זאת אותם חלקים, זה אטומים והחלקים שמהם האטומים נכללים, כי הם בנויים, ורק מידת האור שבתוך החלקים האלה קובעת איזה סוג קשר יש ביניהם.

 אחר כך החי, החי זה אותו דבר, רק שדרגת האור שפועלת בתוך החלקים ונותנת לחלקים האלה צורות התקשרות היא יותר גבוהה. מה זאת אומרת יותר גבוהה? נוכחות האור בתוך החלקים האלמנטריים מזמינה בהם חיסרון בצורה יותר גבוהה. הם מרגישים את עצמם מחוברים על ידי האור, על ידי איזה כוח ולכוח הזה הם נמשכים, במילים אחרות הם נמשכים למילוי, וכדי להשיג את המילוי הם חייבים תנועה, הם חייבים התרבות, הם כבר חייבים חיים בצורה אחרת מהצומח.

מה ההבדל בין אדם לחי, כי לפי הגוף זה אותו דבר? אלא לפי אותו אור המחזיר למוטב שנמצא בו, או ממלא אותו, או מברר אותו אבל בצורה עוד יותר גדולה. לכן אותם חלקים, כול אותם חלקים אלמנטריים מתחברים לצורות יותר מורכבות ודורשים התקשרות עם האור בדרגה חדשה.

 זה מה שקורה בזמנינו. האנושות עוברת עכשיו מצורת החי לצורת המדבר כי היא רוצה להידמות לבורא. השלבים מרגישים עכשיו שהם צריכים במשהו להשתנות, אבל זה האור שמזמין את הכול, האור מנענע את הכלים.

בזמנו אמרת שהגורם לשינוי היה שחלקים בתוך תא חי, נניח היו מוכנים לבטל את עצמם ולהתחבר, על בסיס הביטול, למען קיום החי החדש, נוצר דבר שלם, חדש. 

זה נקרא התפתחות בדרך בעיתו. האור שמאיר מחייב אותם לביטול עצמם. כל חלק חייב לבטל את עצמו כדי להתחבר עם האחרים. ואז האור צריך להביא חיסרון, ומאין ברירה החלקים אז מתחברים כדי להשלים את החיסרון, לבטל אותו לפחות. זה נקרא שהאור דוחף אותם להתפתחות קדימה.

עשירייה מספר אחת ממוסקבה היא העשירייה התורנית היום, והם הרימו את השאלות. מוסקבה בבקשה.

 אנחנו עשירייה תורנית, והשאלה שלנו, מצד אחד על ידי ההתכללות אנחנו מגיעים לשלמות, כלומר יש איזו תחושה של הבורא. כמו שאמרת, שיש 620 מדרגות נרנח"י. מצד שני בהתכללות אנחנו נכללים בחסרונות אחד של השני. שני המצבים הללו קיימים יחד או אחד אחרי השני?  

שניהם קיימים יחד, ודאי. אפילו שאני משלים את החסרונות, החסרונות נשארים. והמילוי שלהם גם נשאר. אי אפשר אור בלי כלי, וכלי בלי אור. אבל דווקא על ידי התכללות אני רוכש את החסרונות של הזולת, על ידי זה אני מגיע למשהו. על ידי זה אני סוף סוף מתחיל לקנות חיסרון. כי כל החיסרון שיש לי מלכתחילה, עכשיו נניח, עוד לא התחלתי להתכלל עם אף אחד, אני נמצא בחיסרון של בהמה, דרגת חי. מתי מתחיל להיות אדם, הדומה לבורא? כאשר אני נכלל עם הזולת, וזה לא יכול להיות פחות מעשירייה. זה עניין שצריכים לבוא לבית הכנסת, חייבים להיות מיד עשרה, לא תשע, ולא אחד עשרה.

 ואם אני נכלל עם האחרים, קונה מהם חיסרון, ועובד על החיסרון הזה, אז החיסרון שאני קונה, זאת אומרת לא החיסרון שלי, הוא נקרא אדם. אני חוזר למערכת של אדם הראשון, שהיא מחוצה לי, ממנה נפלתי על ידי השבירה. לכן מי שלא נכלל עם הזולת הוא לא אדם, הוא עדיין "כולם כבהמות נדמו". לכן כל האנושות עדיין נמצאת בדרגת בהמה, דרגת חי. זה לא לגנאי, אלא זה אומר על חוסר התכללות. אנחנו, כשמתעסקים בעשיריות, זה התקדמות לדרגת האדם. זה ודאי עדיין לא בפועל, אבל כבר יש בנו משהו מהעניין הזה.

 רק בצורה כזאת שאנחנו רוצים להיות יחד, ומשתדלים ככה להשתפשף זה בזה. רק בצורה כזאת אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב. מתחיל להיות בנו חיסרון, אפילו שלא רוצים להיות יחד, או כן רוצים להיות יחד, זה לא חשוב, או בעד, או נגד. אלא כבר אנחנו מעוררים את המאור, מנענעים אותו. אבל אם אנחנו לא נוגעים אחד בשני, כל אחד שְמור מרחק, אין לנו שום קשר למאור המחזיר למוטב, הוא לא פועל. זה הבדל גדול בין דרגת החי, לדרגת האדם.

ואני חשבתי שרק על ידי סופרים וספרים אפשר להתקדם רוחנית, ולאו דווקא על ידי זה שכל אחד מציג את האגו שלו.

לא מציג את האגו, למה?

כי בקבוצות, כל אחד מדבר מתוך האגו שלו.

אני לא יודע מה זה ספרים וסופרים.

זה מה שאומרים לי, כך אני יכול להתקדם רוחנית.

להתקדם ברוחניות אני יכול רק על ידי תיקון הרצון שלי, זה הטבע שלי. על הרצון שלי משפיע המאור המחזיר למוטב. שזה נקרא "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב". עכשיו השאלה, איך אני מעמיד את המאור המחזיר למוטב מול הרצון שלי האגואיסטי? ביצר הרע. "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". מתי אני מגלה את היצר הרע?

על ידי שאני מתחבר עם החבר שלי, ואני מגלה שאני לא יכול להתחבר איתו.

בסדר, מה הבעיה? אתה צריך להשתדל להתחבר עם החבר, ויחד עם זה ללמוד משהו מהספרים שמדברים על החיבור, שזה ספרי הקבלה דווקא. ואז אתה בזה מזמין את המאור המחזיר למוטב.

אנחנו לומדים כל הזמן, שאם אני לא משתמש בסופרים וספרים שהם עברו את התהליך כבר, אני צריך להתחבר אל מה שאתה לימדת אותנו.

נכון, אז על מה אנחנו קוראים עכשיו, נניח?

לא יודע.

מה אתה עכשיו שמעת, מה קראנו?

אני שמעתי שאתה אומר "תתחברו עם הספר".

אנחנו קראנו קטע מבעל הסולם, "ששים רבוא נשמות". לפני זה גם מבעל הסולם, יש כאן רמח"ל, יש כאן "קול הטור" מהגר"א, הרב קוק, קטעים מכל הדברים. אחר כך, "מאור ושמש". "פרי הארץ", שזה רב מנדל מוויטבסק. ו"ליקוטי הלכות", "חושן משפט". "ליקוטי תפילות". קטעים מ"זוהר". מה אתה רוצה עוד, מאיפה להביא לך? מ"זוהר" יש לך מלא קטעים. "דגל מחנה אפרים", זו ממש חסידות גבוהה.

מה חסר לך, גמרא? גמרא מדברת גם על זה, אבל הם עדיין לא יכולים שם לחפש, הם עוד לא מוכנים לזה. אבל צריכים להשתדל, זה מאוד חשוב, שם יש כאלה דברים. אפילו חפש ב"פרקי אבות", בכאלו דברים.

כשאדם "מרגיש שנשמתו שורה בכל כלל ישראל," מהי התחושה שבעל הסולם כותב עליה?

   איך אפשר להעביר תחושה למי שאין תחושה? יש לנו אומות העולם, זה נקרא אדם שנמצא ברצון לקבל שלו בכלל. אחר כך זה מי שבא ללמוד קבלה, לא חשוב מי ומה, לפי צבע ומין ולאום, שום דבר, כמו שעם ישראל מכל בבל הגיע לאברהם, אחר כך יש גוי, זה אדם שמרגיש שהוא גוי, שהוא נמצא ברצון לקבל ממש האגואיסטי. אחר כך הוא מרגיש, על ידי הלימוד, שהוא רוצה להיות גר. ממשיך ללמוד, אחר כך הוא מתחיל כבר להיכנס למצב שהוא נקרא יהודי, ממילה ייחוד, מתחיל כבר להתייחד עם האחרים וכתוצאה מזה עם הבורא. אז יש לנו שלבים כאלה בהתפתחות לכל אדם ואדם בעולם.

מה מרגישים בחיבור? בחיבור מרגישים כוח הייחוד שזה הבורא או הטבע או א-לוהים, לא חשוב איך לקרוא לזה, כוח הייחוד שכולל את נרנח"י. 

"על דרך הפשט: התכללות - היינו שכל אחד, כל פרט בישראל צריך להתכלל בתוך הכלל. אין בפרט אלא מה שבכלל, כל ישראל ערבים זה לזה. כל פרט הוא חלק מהכלל, אין נפרד פרטי בישראל מכל הבחינות הן בהרמת קרן הכלל והן בעזרת אחרים. וגם בתוכחה זה לזה, כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה."

 (הגר"א, "קול התור", פרק ה', חלק א' - שבעת תקוני צפנת פענח)

 זאת אומרת, לא מספיק שאני משתוקק להתחבר עם אחרים, זה לא יעזור לי, אני לא אוכל לבד, אלא אני חייב איתי יחד עוד תשעה חברים. רק בצורת "איש את רעהו, יעזרו"^[3], שאנחנו מתחילים להתחבר, וכל אחד עוזר לכולם בתוך העשירייה, אך ורק בתנאי הזה אנחנו יכולים להצליח ולהגיע לזה שכל אחד יתכלל מכולם. ואז, כל אחד שנכלל מעשרה, ועשרה שנכללים מעשרה, הם מגיעים למושג של "אחד", ומקבלים כבר בזה את אור הנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, בהתאם לזה.

לא יכולים להגיע להתכללות, אלא אם כן בצורה הדדית שעוזרים זה לזה. לא מספיק לי שאני לוקח איזו קבוצה ואני עובד עליה, אם הם לא נכללים ולא עושים אותה עבודה כמוני. אלא חייבים להיות ממש בצורה הדדית, בהשפעה הדדית, בהכנה, בדחף, בדחייה ובכל הפעולות, העיקר שזה יהיה ממש הדדי, זה מה שחשוב בהתכללות. אין דבר כזה שאחד עובד ואחרים לא מגיבים, האחד הזה הוא לא יקבל כלום, אם לא תהיה תגובה מצד האחרים. זו בעיה גדולה.

אבל אין התכללות אלא בעשירייה. כמו שהגר"א אומר, כשבאים לבית הכנסת, כולם חייבים להיות בבת אחת. מה זה באים לבית הכנסת? באים לעשות בית של חיבור, כינוס, בית כינוס, על זה חייבים לעבוד יחד בצורה הדדית. התכללות לא יכולה להיות שאחד נכנס לתוך השני, אלא בצורה הדדית זה לזה.

אנחנו באמת מרגישים שהמצב הזה של ההתכללות הוא מצב מאוד גבוה ומיוחד, בכל זאת, קשה לנו ממש להרגיש אותו. מה כל כך מיוחד בדבר הזה שנקרא התכללות, וגם איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני, כמו שעכשיו הסברת, איך אני יכול לגרום לחברים שלי להתקרב יותר לדבר הזה?

דוגמה, התעוררות ומשחק, למשוך אותם לזה. אבל דוגמה ומשחק זה העיקר.

רציתי לדעת מה ההבדל בין ההתכללות שהייתה בדרגת הדומם עם האטומים, לבין ההתכללות בעצם שאנחנו רוצים להשיג, שהיא לכיוון דרגת האדם?

מה ההבדל בין זה שאתה רוצה לאכול לבין זה שאתה רוצה לדעת משהו? יש חיסרון כאן וחיסרון שם. אלא סוג החיסרון, סוג הכלים שנפעלים, סוג המילוי שממלא את הכלים. סוג ההתכללות הוא אחר, או שאני רוצה להתכלל עם מישהו כדי ללמוד ממנו, למשל בטלוויזיה יש כל הזמן תכניות בישול, אז אתה נכלל עם מישהו שמבשל משהו, או שאתה שומע נניח שיעור בקבלה, זו התכללות וזו התכללות. אי אפשר להסביר במילוי איזה סוג מילוי, זה לפי החיסרון.

בעצם זה אותו התהליך, זה הכול על אותו קו רציף?

כן, ודאי. יש לנו רצון ואור, רק שניהם פועלים בכל מיני אופנים. אין יותר שום דבר בבריאה.

בתור חברים שלומדים את חכמת הקבלה ועובדים בתוך העשירייה, מה אנחנו בעצם יכולים להוסיף כדי לקחת את זה למקום שהוא לא בעיתו, אלא יותר אחישנה?

יפה שאלת. אנחנו רוצים בעצמנו לקבוע את קצב ההתפתחות שלנו, או יותר נכון, אנחנו רוצים להתפתח בצורה כזאת שהיא עושה נחת רוח לבורא. זאת אומרת, לא אכפת לי לקבל, להשפיע, להיות מלא, להיות ריק, איזה פעולות לעשות, כן או לא. אני רוצה לנעול את עצמי, זו צורה מתקדמת, אני רוצה לנעול את עצמי על הבורא, ובהתכללות להיות עמו ברמה הגבוהה ביותר. הוא כולו בלעשות לי נחת רוח, ואני כולי בלעשות נחת רוח לו. כי כל הבריאה היא כדי להיטיב לנבראיו, אז אני רוצה להגיע לזה שאני מיטיב לו, בגל כזה אני רוצה לעבוד עמו. אז להיות בהתכללות עם אותה מחשבת הבריאה.

מה הם המאמצים שלי בהתכללות עם החברים, מה קונקרטית צריך לעשות?

ההתכללות עם החברים מתבטאת בזה שאני לומד במה אני יכול להיות עם חבר כאחד, מהקל לכבד, ומתחיל להתקרב אליו בדעות, בכוונות, ברצונות ובמטרות. לא שאני מבטל את עצמי כלפיו, שאני כביכול מוחק את הרצונות, הכוונות והדעות שלי, לא, אלא אני מקבל מעלי, כשאני מצמצם את עצמי, את הדעות שלו. אני בונה בי כביכול עוד פרצוף מתוך החבר, ובצורה כזאת אני נכלל בו או ממנו.

במידה שאני בונה את זה אני חייב את התגובה שלו, אני חייב השתתפות עמו, כמו שדברנו קודם שלא יכול להיות אחד ללא השני, לכן אנחנו צריכים הדדיות מלכתחילה. כך אנחנו לומדים. כל אחד כביכול בונה בתוכו דמות של החבר, אז כל אחד כך נכלל מאחרים. רק ממה אני נכלל, מה זו דמות של החבר? אלה לא סתם כוונות, רצונות, הרגלים שלו וטעמים שלו, אלא את הנטיות שלו לחיבור ודרך החיבור לבורא, זה מה שאני רוצה לקבל ממנו ולהתכלל ממנו.

אז אני מגלה שחוץ מהנקודה שבלב אין לי כלום, וכל מה שאני קונה שזה יהיה הפרצוף הרוחני שלי, אני קונה דווקא מתשעת החברים האלה ואני נקודת המלכות. ואין לי יותר חוץ מלבטל את עצמי ולקנות מהם את הביטויים שלהם, הרצונות שלהם, הנטיות שלהם, ואני ממש רעב לזה. למה? אתה יכול להגיד, "אתה כך תקבל אולי כל מיני דברים שאין בהם שום צורך". לא. אם אני במאמץ שלי רוצה לקלוט מיהו החבר, עד כמה יש לו נטיות לבורא, ואני רוצה את ההשתוקקות שלו לזה, זו בעצם הנשמה שלי.

הנשמה שלי נמצאת מחוצה לי, בלבבות של החברים. אלה ט' הראשונות לעומת נקודת המלכות שלי. וט' הראשונות הן בעצם כל המהות של האור, של הבורא, שאני יכול להתחבר, אני בהן מגלה את הקשר שלי עם הבורא. זה נקרא "מאהבת הבריות", בט' ראשונות שאני מתחבר, "לאהבת ה'", שנמצא בתוכם. ההתכללות היא ממש משהו מאוד מאוד מיוחד, היא האמצעי שרק לזה בעצם הייתה השבירה כדי לאפשר לנו התכללות, כי בלי זה לא יכולה להיות בנו היווצרות הכלי הרוחני.

אמרת שהתכללות זאת תכונה מאוד מיוחדת שמתפתחת בתוך הרצון לקבל אחרי הרבה תיקונים. עושה רושם שההתכללות היא כבר מצב יותר מתקדם, כי אמרת שיש תיקונים לפני זה.

אנחנו נמצאים לפני התכללות. עכשיו כשאנחנו נמצאים בעבודה אנחנו עוד לפני ההתכללות, עוד לא התחלנו לנגוע זה בזה ממש. כשמתחילים לנגוע מתחילים לריב, אתם עדיין לא נמצאים בזה. אני רואה, אחד יושב ומחבק את השני, יושבים בנוח. ההתכללות מתחילה ממשהו כמו אצל תלמידי רבי שמעון, בעלי הזוהר, הם כבר רצו לשרוף זה את זה. אז לפחות משהו.

איך אני יכול, מצד אחד, לרצות לשרוף את החבר, ומצד שני אני אמור להתבטל כלפיו, ישנה פה איזו סתירה?

ישנה עבודה ודאי. אבל מלכתחילה על פני מה אתה תעבוד כדי להתבטל? חייב להיות רצון הפוך.

אמרת שצריך לנגוע זה בזה. למה הכוונה?

לנגוע זה בזה זה נקרא שהחבר מפריע לך לחיות. לפחות להרגיש שאתה רוצה להגיד לו "תזוז, תתרחק ממני, תעזבו אותי". אנשים כבר מרגישים את זה, ודאי, או ישנם כאלה שמרגישים את זה מהטבע שלהם, ישנם כאלה שהם לא כאלה אוהבי חברה, חברמנים.

אחרי כל הסבב שעשינו עם כל העשיריות ואנחנו הגענו לסבב האחרון שזו באמת ההתכללות שמסכמת את כל התיקונים. איך אנחנו יוצאים מפה לדרך חדשה, למדרגה חדשה.  והאם העשירייה עצמה כשאנחנו מגיעים לאחד, יכולה להכליל את כל גדולי הדור פה, את כל החבורה?

קודם כל אנחנו צריכים להרגיש חיסרון בהתכללות. כי אתה שמעת מה שהחבר אמר, יש לי ספרים קדושים, יש לי חיסרון שהבורא נתן לי, אני לומד לפי הספרים וזה מספיק. ובאמת מכמה מקומות זה נשמע שזה מספיק. אבל אחר כך אנחנו לומדים, שכתוב גם בכל מיני מקומות במקורות שיש כאן פסוקים על התכללות, שאנחנו צריכים חברה.

צריכים להשתדל לבצע מה שכתוב עד שאנחנו מקבלים חיסרון. בעצם צריכים עוד פעם ועוד פעם להניע את המכונה הזאת עד שהיא תעבוד מעצמה. ועד שהמאור המחזיר למוטב הוא ישפיע עלינו כך שאני תמיד ארגיש את העשירייה שלי שהיא המקום שבה הכול מתבצע. ולא שאני נמצא עם הספרים, או שאני נמצא באיזו פעולה, אפילו שאני הולך ללמד איזו קבוצה בקמפוס, אני תמיד צריך להרגיש שאני בתוך העשירייה. זה בעצם הכול. 

זה שאדם יוצא בבוקר להרוויח כסף, אז הוא יוצא מהמשפחה, את המשפחה כאילו הוא סוחב בפנים. הוא יודע שהוא צריך להביא כסף הביתה כדי שיהיה מה לאכול. אין מה לעשות. אז חיסרון הזה נמצא בו. הוא נכלל מהמשפחה וכך הולך לעבודה. כך אנחנו צריכים בכל דבר בחיים ליחס למטרת הבריאה, כי בשביל זה אנחנו קיימים ונמצאים כאן בעולם הזה, והביצוע הוא בעשירייה. זו חובה. התבנית הזאת חייבת להיות אצלנו גם בראש וגם בלב. ודאי בעיקר בלב.

האם אנחנו צריכים קודם להתכלל ואז למשוך את המאור המחזיר למוטב, או קודם למשוך את המאור המחזיר למוטב, שהוא יביא אותנו להתכללות?

זה לא כל כך חשוב למתחילים. העיקר שיהיו קשורים זה לזה. הנושא הבא שלנו שאנחנו נלמד מחר זה המאור המחזיר למוטב. הוא באמת הנושא החשוב ביותר, כי כל הצורות שאנחנו רוצים לבצע, הן יכולות להתבצע רק על ידי אותו המאור המחזיר למוטב שנקרא, "תורה". אז נקווה שיתברר לנו יותר נכון, איך אנחנו סוגרים את המעגל הזה. החסרונות, ההתכללויות, כל העבודה שלנו שאנחנו עושים, ועם המאור יחד.

"אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים לשתול עצמו בכנסת ישראל בכל לבו, בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים. "

)הראי"ה קוק, תלחש לי סוד ההויה)

זאת אומרת, מי שהוא נמצא ישראל ישר א-ל, רוצה להגיע למטרה הזאת, שכולנו נכללים יחד, אז צריך שיסכים בהתחלה, אפילו כך הוא אומר, "לשתול את עצמו בכנסת ישראל". זאת אומרת, באלו האנשים שרוצים להתכנס, "כנסת", כונס, שנכללים יחד, רוצים להתכלל יחד, ואיך? "בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים." כל מה שרק אפשר. ואז מתוך זה מגיעים לחיבור. בצורה כזאת בלבד מגיעים למטרה.

זאת אומרת, מהן המדרגות הרוחניות? מדרגות רוחניות זה אותו חיבור בעשירייה שמתחברים עוד יותר ועוד יותר בכל הרצונות השבורים שמתגלים, אנחנו מעליהם עוד יותר ועוד יותר מתחברים, עד שמגיעים לאחד על פני כל הרצונות. זה נקרא, "גמר התיקון".

ואז מאה עשרים וחמש מדרגות כך אנחנו עולים, ורוכשים נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, עד שמגיעים לפסגה של כל הדברים האלה. כל הרצונות מחוברים בכולם, ומתגלה האור הכללי שנקרא, "א-לוהות", "בורא", "אור העליון". זה סך הכול. לכן, הכול מתממש בתוך העשירייה, והכול על ידי התכללות, ועל ידי המאור המחזיר למוטב.

"...ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך, שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.

על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.

והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת. ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'."

(הרב"ש, "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך", כתבי רב"ש א')

הוא גם כן מדבר על התכללות, שבלי זה לא יכולים להגיע לאהבת ה', כי היא מתבררת לפי הכלים שנכללים זה מזה. בכלל, כל הרוחניות זה לא רצון אחד, ולא רצון שני, אלא בכמה שנכללים הרצונות זה מזה, לפי זה עצמת הכלי הרוחני. רצון אחד לא קיים ברוחניות. שניים, גם כן לא. אם אחד נכנס לתוך שני, הסגמנט הזה המשותף ביניהם, השטח המשותף, של רצון אחד ורצון שני בשטח המשותף ביניהם זה הכלי הרוחני.

כי בזה הם היו צריכים  לבטל את עצמם, ולבטל את עצמם עוד יותר במידה שנכללים, זאת אומרת מעדיפים להיות בהתכללות במקום רצונות כל אחד של עצמו. ואז לכן, בשטח הזה זה נקרא, "על כל פשעים תכסה אהבה". שאני נכלל בשני, מהשני במקום להיות בי, זה נקרא "אהבה". ואז בצורה כזאת, בשטח המשותף, יכול להופיע כוח העליון, גילוי הבורא.

דיברת על הנושא הזה שכאנחנו רוצים להתחבר, אז מתחיל הכאסח הזה בינינו. האם זה דווקא המקום שצריכים לנסות להתחבר עם החבר עוד יותר?

איפה המקום?

 אמרת שמתחילים רגשות שליליים כל פעם שאנחנו מנסים להתחבר.

כן, דווקא. איפה שמתחילים רגשות שליליים שם אנחנו חייבם להתחבר, שם אנחנו צריכים לעבוד ולא לברוח מזה. אבל לעבוד כדי להתחבר. ובאיזו צורה? למעלה מכל ההתנגשויות. לא לתקן את ההתנגשות, אף התנגשות, בעולם שלנו כאילו אנחנו שוכחים מה שהיה, והכול בסדר. לא, זה שקר שבעוד רגע מתחיל כבר להתפוצץ. אנחנו מבררים את הקשר בינינו יותר ויותר, על ידי הקשר בינינו אנחנו מבררים למטה ממנו את כל ההפרעות, את כל הניגודים שיש בינינו, ואנחנו לומדים זה מתוך זה, ואז יש לנו בהתנגשות זה בזה עביות, ובחיבור מעל ההתנגשות קשיות המסך. כך אנחנו בונים את עצמנו.

 אמרת לתת דוגמה אישית, ואם החבר לא מגיב לדוגמה אישית, האם זה אומר שהדוגמה אישית לא טובה או שיש להמתין לתגובה ממנו?

אתה תמשיך לשחק בכל מיני צורות, החבר הוא נראה לך כך כלפי הכלים שלך המקולקלים. הכלים שלך יתוקנו על ידי זה שאתה רוצה להשפיע עליו ואז אתה תראה שהוא פתאום יותר טוב. או יותר גרוע, זה תלוי איך אתה צריך להיות. הרי אין כאן חבר, יש כאן הדגמת הפנימיות שלך. לכן כל אחד צריך להבין, שזה שאני הולך להתחבר עם החברים, אלה לא חברים, אני הולך לחבר לעצמי חלקי הנשמה שלי. אלה לא מילים יפות, אלא זה באמת כך. ואם אני רואה שחבר נעשה רע או פתאום נעשה טוב, זה לא שהוא רע או טוב, אלא כך אני צריך לראות אותו כדי לתקן את עצמי. "כל הפוסל במומו פוסל".

עשיתי את הדוגמה האישית, עשיתי את כל הפעולות והתכללתי. איך אני שומר על זה, מה המאמץ שצריך כדי לשמור על זה?

לא צריכים לשמור על שום דבר, רק להמשיך קדימה כאילו לא כלום קודם. לא לשמור שום דבר, בשביל מה?

 ההתכללות, זה משהו שבא מתוך העשירייה או שזו פעולה ממני? ומה חייבת להיות המטרה והתוצאה בהתכללות?

התכללות גשמית באה מתוך זה שאני מתבטל כלפי האחר, נניח אמא כלפי התינוק בצורה טבעית שמתבטלת. אבל הביטול הרוחני הוא יכול להיות אך ורק בצורה הדדית, לכן חייבים אנחנו בכל זאת לעורר את לב החברים לחיבור.

הוא כותב פה "על ידי כוח גדול מוצאים אהבת הזולת", מה זה הכוח הגדול הזה?

המאור המחזיר למוטב.

"העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת, דכל בי עשרה שכינתא שריא (שבכל עשרה השכינה שורה), ובודאי אם יש יותר מעשרה, בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת, ויהיה נתבטל אצלו, וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם, ונמצא עמהם, ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל."

(ספר "מאור ושמש", פרשת ויחי)

כן, עיקר האסיפה הוא בכל זאת כחיבור. אנחנו לא יכולים לראות כל פעם חידושים גדולים בפסוקים האלה, אלא כל אחד לפי הסגנון שלו כך מברר מאיזו זווית אחרת מהשני. אבל העיקר כמו שהוא אומר כאן, למצוא את הבורא. מתי אנחנו יכולים להגיד שהגענו להתכללות הנכונה? כשבהתכללות התכונות בינינו, בהתכללות, כי בתכונות שלי אני לא יכול למצוא שום דבר, אלא אם אני נכלל עם עוד תשעה בעשירייה, רק בהתכללות התכונות שהן הופכות להיות לספירות אז שם אני מגלה את אור העליון הנמצא שם ופועל בהם, וזה נקרא "גילוי הבורא לנברא".

מי הוא הנברא? הנברא זה לא אני, הנברא זו ההתכללות של הנטיות, הרצונות, התכונות שלנו שאנחנו בנינו בזה, אָרגנו את הכלי המיוחד הזה מרצונות, תשוקות, כוונות, בהפרעה ובחיבור יחד הכול. אז יוצא לנו מקום לגילוי הבורא, והוא תמיד עשר ולא פחות ותמיד נרנח"י אפילו דנפש דנפש.

 "כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת.

אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.

כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.

ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.

וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים.

בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה."

(זוהר לעם, נשוא, "מדוע באתי ואין איש", 105-108)

סדנה

מה זה נקרא שצריכים לראות רק קבוצה שלמה הכוללת עשרה, ואם ישנה קבוצה שכוללת עשרה והיא עובדת על עצמה יכולים לחבר אליה כבר את כל העולם, לא חשוב אם זה עשרות, לא עשרות, מיליארדים, לא חשוב מי ומה. למה העיקר להיות בהתחלה עשירייה ואחריה כבר לצרף את כל מה שיהיה? 

 *

"כל ישראל ערבים זה בזה, פירוש, שמעורבים אורותיהם וחיותיהם איש באחיו, ומחמת זה מצוים ועומדים אנחנו בני ישראל במצות "ואהבת לרעך כמוך" ממש."

(ספר "פרי הארץ" - מכתב לג)

כמו שאנחנו לומדים עכשיו אין לנו יותר מהתכללות, מתיקון הכלים, וצורות שונות של התכללות הן יכולות להיקרא "חברות", "ערבות", "ביטול", "התכללות" עצמה, ועוד ועוד כל מיני כאלו דברים, כי התכללות אומרת על חיבור הדדי. הוא אומר, "כל ישראל ערבים". מה אתם חושבים, מה ההבדל בין חיבור סתם, וערבות, והתכללות, ודבקות, ואהבה, כל מיני כאלו צורות חיבור שאנחנו בסך הכול אומרים עליהן "התכללות". מה ההבדל ביניהן? דברו על זה, כך לראות איזה מצבים אנחנו חייבים לעבור, לראות את עצמנו בהם.

 *

"אתם נצבים היום כלכם". מלמד שכינסם... להכניסם בברית (רש"י). "כלכם" פירושו, שכולם נכנסו בערבות. מקשים, מדוע מתחיל ברבים "כלכם", ואחר כך לשון יחיד "כל איש ישראל". הכוונה, "כלכם", נכנס בכל איש ישראל, היינו שכל איש ישראל יהא כלול מכלכם, כמו שכתוב "ויחן העם תחת ההר", כאיש אחד בלב אחד."

(הרב"ש, אתם נצבים היום - (א'), כתבי רב"ש ג')

זאת אומרת, כל עוד שלא נכללים כולם יחד "אתם נצבים היום כלכם", אז לא מקבלים מאור המחזיר למוטב בצורה כזאת שזה כבר הופך להיות תורה, האור שמתקן את הכלים שלנו, את ההתכללות שלנו, ומביא אותנו לגילוי הבורא. זאת אומרת, חייבת להיות התכללות ממש של כולם בכולם, להכניס אותם בברית. מבחינת ההתכללות מה זה נקרא לעשות ברית, להגיע לברית? מה זה נקרא ברית בהתכללות בינינו?

 *

זאת אומרת, זה שאנחנו קובעים שאותה מידת ההתכללות שהשגנו היא תישאר בנו ואנחנו שומרים עליה, בוודאי בעזרת המאור המחזיר למוטב, זה נקרא "ברית". זאת אומרת, אנחנו עכשיו לומדים עד כמה שכל המצבים, המדרגות, הכול נכלל בעניין ההתכללות, במושג ה"התכללות".

 "אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא ע"י האחדות וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות... צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד.

ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

("ליקוטי הלכות", חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג - ל)

וזה כתוב ב"ליקוטי הלכות". זאת אומרת אם אנחנו רוצים להבין איך התורה מתייחסת לכל הדברים האלה, אנחנו רואים פתאום שני דברים. יש שמדובר במעשה, כאילו במעשה הגשמי, למרות שאנחנו לומדים שאין שום מעשים גשמיים אלא הכול מדובר על הרצונות שבלב, כמו שאומר האבן עזרא. והתורה כולה היא מדברת על זה שכל המצוות זה תיקון הרצונות, ואת כולם אפשר לתקן רק על ידי המאור המחזיר למוטב, אך ורק בקשר בין העשרה שיושבים יחד, שהוא לפחות בגובה "הערבות" והולך ומתקדם ומגיע ל"התכללות" עד ה"אהבה".

 אנחנו יותר ויותר מרגישים שהצעד הראשון כלפי הקשר זה ביטול, בזה שאנחנו מעלים את החשיבות של החבר שמולנו.

הצעד הראשון זה לשבת עשרה. זה קודם כל, כמו שהוא אומר, לא יכול להיות פחות, לא יכול להיות יותר, עשר. ומה הלאה?

 זאת השאלה, מה זה ההתכללות, מה זה השלב הבא? על מה אנחנו עובדים אחרי שכבר התיישבנו?

התכללות יכולה להיות אך ורק בתנאי שישנה מטרה משותפת, אז אנחנו צריכים לדבר על המטרה ולהגדיל אותה בעינינו. במידה שהמטרה היא חשובה והיא ממש מאירה לנו, במידה הזאת אנחנו מוכנים להרכין את עצמנו כלפיה ולהתחיל לעבוד על התכללות, שבלעדיה, בלי התכללות, אנחנו לא יכולים להשיג את המטרה היקרה.

שוב, העיקר לעבוד על להשיג את המטרה, מטרת החיים. על ידי מה אנחנו משיגים אותה? על ידי התכללות. התכללות כוללת בתוכה את כל השלבים שכבר דיברנו עליהם, ערבות, ברית, שכל אחד פחות מאחרים, כל אחד יותר מהחברים, כמו שהרב"ש כותב על כל חוקי החברה, ועד שאנחנו מגיעים למצב שמתחילים באמת בפועל להרגיש איך אנחנו נכללים זה עם זה. מחר נלמד על המאור המחזיר למוטב, עד כמה שאנחנו צריכים כל הזמן לכוון הכול לעומתו, כי הוא עושה את התיקונים, אנחנו רק עושים הכנות, מצידנו זה מחצית השקל, וממנו המחצית השנייה, וכך מתקדמים. הכול זה בתוך קבוצה.

 שאלה לגבי סיפור גן עדן, שאלה על הרצון. הבנתי שהאישה, חוה מייצגת את חוסר ההסתפקות במה שיש, את הרצון לעוד, והנחש הוא יצר הרע. איך שאני מרגיש את זה הרצון לעוד והרצון להשתפר הוא לא דבר רע לכשעצמו. אם היא הייתה מגיעה לזה בעצמה, לא מתוך הדחף שלו אלא הולכת לעץ הדעת ועושה מה שעושה, האם אם זה היה עובד?

אני לא יודע ולא מעוניין לענות על שאלות שהן לא שייכות להתכללות ממש. אני מצטער ואני רואה בזה דוגמה רעה לאחרים. טוב ללמוד ממה שאמרת כדוגמה רעה, אנחנו שואלים רק על הנושא ודואגים שכולם ידעו את הנושא ולא מה שנראה לי יותר טוב. בואו נתרגל לזה.

 ברשותך היינו רוצים לכלול בשיעור חלק מיוחד מהכלי העולמי שלנו, זאת קבוצה מאוד מיוחדת שבמשך כל היומיים האלה היתה איתנו יחד בהכנה לשיעור, הלבבות של החברים האלה בוערים והם רוצים להשקיע את המאמץ שלהם ולהתכלל כדי שנוכל להשיג את מטרת הבריאה. הקבוצה המיוחדת הזו היא קבוצת תל אביב, אנחנו נשמח שהם יגידו כמה מילים.

כל הכבוד מוסקבה.

 אנחנו רוצים להודות על ההזדמנות הזאת שקיבלנו ביחד עם עשירייה 1 ממוסקבה, עם קבוצת סן פרנסיסקו, עם עשירייה 27 מפתח תקווה, וכמובן קייב. אנחנו מהבוקר בקשר בין כל הקבוצות דרך וואטסאפ, דרך שיחות זום, מנסים לברר בינינו מה זה התכללות, איך אנחנו יכולים לגרום לחברה להיות סביב הנושא הזה, להתחבר סביב הנושא הזה. הדבר החדש הזה של העשירייה התורנית שמחברת בין קבוצות פשוט פוצץ לנו את הלב, אני והחברים בחיים לא הרגשנו כך. זה ממש הרגיש לנו כאילו אנחנו בכנס ושאנחנו מארגנים את הכנס והאחריות עלינו.

אתמול משעה 19:00 עד 21:00 הייתה בבית קבלה לעם תל אביב ישיבת חברים עולמית ששודרה דרך זום ו"סביבה טובה", ואנחנו ממש לא רוצים לעזוב את ההרגשה הזאת של החיבור, של הדאגה הזאת שספגנו מכל העשיריות בעולם. אנחנו חושבים שהתרגיל הזה שמתפתח לכל הקבוצות הוא ממש יוצר איזה חיבור חדש בכלי, יוצר לנו בירורים חדשים, יוצר לנו התרגשות חדשה, התלהבות. ואנחנו רוצים להגיד המון המון תודה לכל הכלי, לכל הקבוצות, לך הרב, שיצא לנו להיות חלק בתרגיל המיוחד הזה. לחיים!

 סדנה

מה זה נקרא ערבות מצד ההתכללות? לאיזה סוג התכללות אני קורא "ערבות"?

אנחנו דיברנו על זה שיש חבר אחד וחבר שני, ויש ביניהם משהו משותף (ראו שרטוט מס' 1). במשותף הזה יש לחבר הראשון מהחבר השני, ולחבר השני מהחבר הראשון, כל זה נמצא במשהו המשותף. זאת אומרת, אם אני מגיע להתכללות עם החבר, במה אני נכלל? אני נכלל עם הרצונות שלו שנמצאים במשהו המשותף. אני בא לשם ואני ממלא את הרצונות שם במקום את עצמי. נניח שהחבר לא יכול לעבוד עם הרצונות האלו, ואני עובד איתם. זה נקרא "ערבות". וגם החבר בא למשהו המשותף ועוזב את הרצונות שלו ועם כל היכולת שלו ממלא את הרצונות שלי שנמצאים במשהו המשותף. ואז אנחנו מגיעים למצב שאני עובד עימו והוא עובד איתי ברצון המשותף הזה, וזה נקרא "ערבות". איזה סוג התכללות זה בינינו ? דברו על זה.

בעצם אני חייב להתכלל מהרצונות האלה שלו ולהיות במקומו בתפקיד הזה, והוא צריך להיות בהתכללות עם הרצונות שלי ולהיות במקום עם עצמו בתפקיד במקומי. מה זה נותן, איזה סוג התכללות זה, מה זה מביא, איזה הבחן חדש? זה כלי חדש, שדווקא בתוך הכלי הזה, אם אנחנו מדברים על התגלות הבורא, הבורא מתגלה דווקא כאן, רק בשטח הזה הוא מתגלה. אני במקום החבר, החבר במקומי ואנחנו יחד כך. איזה כלי מורכב חייב להיות שדווקא כך מתגלה הבורא? הוא ממלא את כל המציאות, אבל אנחנו לא מגלים אותו אלא רק עם החוש הזה, רק עם הכלי הזה מגלים.

[1] איש את-רעהו, יעזרו (ישעיהו, מ"א, ו')

[2] סוף מעשה במחשבה תחילה (קהלת רבה פ"ב, י"ד)

[3] (ישעיהו, פרק מ"א, ו')

שרטוט מס' 1

שיעור 2    11.11.2016

סדנה

 אני מבקש מכם לדון בציור (ראו שרטוט מס' 1). יש לנו מלכות ויש ט' ראשונות. ט' ראשונות הן הקבוצה ומלכות זה אני. באיזו צורה אני חייב להיות נכלל מהם או בהם, כדי להיות מלכות לאותו הפרצוף שהוא ייקרא "נשמה"? איזו צורה של ההתכללות שלי צריכה להיות כאן?

יש לי תשעה חברים, איך אני צריך להתכלל איתם שהם יהיו ט' ראשונות ואני המלכות, ואז זה יהיה הנשמה שלי? 

שרטוט מס' 1

*

"אמר בן זומא, כל אלו לא נבראו אלא לשמשיני, ואני לשמש את קוני".

לפי מה שפרש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן. נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו.

(רב"ש ג', "לשמשני")

מה אנחנו משיגים על ידי זה שמגיעים לאהבת החברים? אני אוהב את החסרונות שלי שנמצאים בהם? אני מתקן את החסרונות שלי שנמצאים בהם? אני אוהב את החברים או אני אוהב את עצמי שנמצא בזולת, שנראה לי כזולת, שהוא בעצם לא קיים, אלא כך, בצורה כזאת אני רואה את ההעתקה מהתכונות שלי? מה בדיוק אנחנו עושים על ידי תיקון "ואהבת לרעך כמוך"?

מה בדיוק אני מתקן על ידי "ואהבת לרעך כמוך"?

אני צריך לאהוב את החבר או שאני צריך לשכנע את עצמי שזה אני, שכך אני רואה את עצמי בצורה יותר אובייקטיבית, בלתי תלותית באגו שלי?

תחליטו יחד.

*

מה ההבדל בעבודה, בהרגשה, בהשגה, בפעולה, בין שאני נכלל בחברים לבין שאני נכלל מחברים? מה ההבדל בין להתכלל בהם לבין להתכלל מהם?

*

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו ב' בחינות א' יחוד המעשה דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין וכמ"ש "ואיש לא יעלה עמך" כשירצה לעבוד את ה' אזי יהיה רק לבד ולא יעלה עמו איש... ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה', שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים... וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות... ולכלול עצמו עמהם והם עמו... היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים כמ"ש (סנהדרין ע"א:) "קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם", כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה' יותר מתגלה אליהם אור השכינה... ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן, לתיקון השכינה כביכול."

(ספר "דגל מחנה אפרים" - פרשת שלח)

 רוחניות היא עניין איכותי ולא כמותי. כמו שאנחנו רואים אפילו שאנחנו מתקדמים בטכניקה, בטכנולוגיות, בכל מיני דברים שבעולם הזה, שככל שאנחנו מתקדמים, הדברים נעשים יותר קטנים, נעלמים כאלה, פשוטים, זאת אומרת קטנים, אבל בעוצמתם הפנימית הם כמו פצצה אטומית, שהיא כמה קילו חומר, אבל מה יכול להיות הנזק ממנה במקום חומר הנפץ הרגיל.

כך זה ברוחניות. לכן ישנה השאלה, אם אנחנו רוצים להשיג את הבורא, אנחנו לא צריכים רצונות גדולים, אלא אנחנו צריכים רצונות מורכבים, שיכללו בתוכם הרבה הבחנות, הרבה סוגי רצונות, הרבה שינויים. ולכן העולם צריך להיות מיליארדי אנשים בסופו של דבר, כמו שאנחנו רואים עכשיו. ודור אחר דור כולם עובדים וכולם נכללים, כי אין העדר ברוחניות. ורק על ידי ההתכללות אלו באלו ואלו באלו, בכל הרמות ודרגות עביות ושטחים, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מסוגלים לברר מהות הבורא. וזה הכול בא על ידי התכללות.

אז כאן השאלה, בכל זאת איך על ידי התכללות בינינו, שזה עניין ספרתי, דיסקרטי, כמותי, מיליארדי מיליארדים, לא חשוב, אנחנו מגיעים לקליטת אור אין סוף? שהוא לגמרי ללא חילוקים, ללא הבדלים ביניהם, אלא רק האור הפשוט. איך אנחנו על ידי זה שמביאים הרבה כלים בהרבה צורות התכללות שבהם, מגיעים למצב שאנחנו יכולים להרגיש ולמדוד את האור אין סוף, על ידי משהו שהוא כמותי למדוד משהו שהוא איכותי?

זאת אומרת מתוך זה אנחנו רוצים להבין, עד כמה ההתכללות פותחת לנו את העולם העליון, דווקא התכללות.

*

אמרת עכשיו שהרצון הוא לא גדול, אלא מורכב.

כי אין כמות לרצון, רק איכות.

מה זה אומר שהרצון הוא מורכב, ממה הוא מורכב?

בגלל התכללות הוא מורכב מהרבה חלקים. אם לא היינו נשברים ומרכיבים את עצמנו בחזרה על ידי התכללות, לא היינו יכולים להשיג שום דבר. רק משהו כמו שבחלום, כך היינו מרגישים את עצמנו בחיים. על זה כתוב, "היינו כחולמים", ובאמת זה כך.

אני רוצה לברר מתי נגיע לאחדות ולאהבת חינם בינינו? אני מבין שצריך פה התכללות הדדית. אני אכה את עצמי, אני אקרע את הבגדים שלי, אני רוצה אהבה בעשירייה. אבל היא לא מגיעה אליי. או שזה יהיה כמו בהר סיני שיהיו כמויות גדולות של יהודים, או שיגיע רגע שיהיה ערב רב בין היהודים, שכל החיים תמיד הפריעו ליהודים בכל המובנים. אני רוצה לדעת מתי כל זה יתרחש? כאן לידינו יש הרבה מאוד קניבלים, הם יכולים לאכול את כולם בלי לשאול.

אנחנו עכשיו למדנו יחד מהקטעים האלה, מהספרים הקדושים שמקובלים כתבו לנו, שכל מה שאנחנו מרגישים שנמצא מחוצה לנו, קניבלים כמו שאתה אומר, כלבים וכולי וכולי, כל אלו אנחנו רואים אותם מפני שהם נמצאים בנו, ואני רואה רק את ההעתקה ממני בחוץ. אז אתה לא יכול להגיד על אף אחד שנמצא בחוץ ומשהו לא נראה לך, שהוא אדם רע. אלא הוא רע מפני שאתה בפנים רע, ולכן אתה מזהה אותו כרע. אין חוץ מאדם שום דבר בכלל במציאות, אם אנחנו מדברים על האמת. אנחנו עוד נצטרך לגלות את זה, גם כל האנושות תצטרך לגלות את זה באיזו מטריצה היא נמצאת, אבל כך זה.

ולכן התיקון הוא פשוט, בואו נתקן את עצמנו ובזה נתקן את העולם. לא לתלות את תיקון העולם במשהו שנמצא מחוצה לנו. אין דבר כזה. הכול תלוי בנו. לא צריכים לרוץ לאף אחד. זה שאנחנו יוצאים להפצה, זה כדי לעזור לנו מצד השני, אבל בעצם אני מתקן את עצמי. אז כדאי לנו כך להתייחס למציאות.

אבל זה יותר קל, זה יותר טוב. אני לא אוכל את עצמי שיש כל כך הרבה שונאים, כל כך הרבה אנשים שלא בסדר וכן הלאה, כי זה אני. הם רק מראים לי עד כמה שאני בפנים מקולקל. מה יש לי חוץ מנקודה שבלב שקיבלתי מהבורא, קצת התעוררות לרוחניות, כל היתר אצלי זה הכול מקולקל וזה אני רואה בעולם שסביבי.

אבל קיבלנו יכולת להיות בחברה, בסביבה כדי לממש בה הכול. אל תחשוב על שום דבר מחוצה לנו, אל תחשוב. יש לך עשירייה, אתה מסודר, כל היתר בפנים. ונצליח.

איזה תרגיל אנחנו יכולים לעשות כדי שנוכל לגשת, לגעת אחד בשני ולחוש את החסרונות שלו?

אם נתחיל באמת להתקרב זה לזה, אז נתחיל לראות כמה כל החברים שלנו הם גרועים, ממש בלתי נסבלים, וזה כבר סימן טוב בדרך. תלמידי רבי שמעון רצו לשרוף זה את זה, מה זאת אומרת? הם גילו בכל אחד ואחד כאלו רצונות שהם רוצים לשרוף זה את זה. זו כבר דרגה גדולה. אז "כל הפוסל במומו פוסל"^[1].

אנחנו נתחיל להתקרב, סימן להתקרבות הוא שנאה. ואז אתה מגיע, אז אתה מגיע להר סיני ומגיע לך לקבל תורה, המאור המחזיר למוטב, כי אתה נמצא בשנאה, כי אתה נמצא ממש במצב שאתה לא יכול יותר. מצד אחד אתה אומר "ערבות, כן אני רוצה". מצד שני, אתה מגלה שנאה גדולה מאוד, איזו ערבות? אז כשיהיו לנו בתוך הקבוצה שני הכוחות האלו המנוגדים, אז אנחנו באמת נזכה לתורה, ש"עושה שלום במרומיו, יעשה שלום עלינו". כך זה יהיה.

כעשירייה תורנית המצאנו משימה יומית לכלי העולמי. היינו רוצים שכל עשירייה תכתוב משפט, שניים, שלושה לכל עשירייה אחרת עד כמה הם חשובים, ושיגדילו, ירוממו את החשיבות של אותה עשירייה, ויתכללו בהם באמצעות מכתב, טלפון או פגישה פיזית בין שתי עשיריות. למשל בפתח תקווה אפשר אולי שעשירייה הראשונה תכתוב לעשירייה השנייה, השנייה לשלישית, שלישית לרביעית וכן הלאה. וכך בכל העולם במידת האפשר עד כמה שהתנאים החיצוניים יאפשרו.

קיבלנו, תודה רבה.

שיעור מדהים. מה שהגדיל את השיעור זה למעשה החיבור בין הקבוצות. היה אפשר להרגיש את החיבור בין מוסקבה, תל אביב וקייב ושאר הקבוצות שהשתתפו, לא היה הבדל, אני לא הרגשתי שום הבדל, וזה מרומם את הרוח.

ציינת את הנושא של השטח המשותף בהתכללות שזו למעשה הדרגה הראשונה של גילוי הבורא. האם שאר ההשלמה של הגדלת השטח המשותף מתפרש למעשה כשלבי הסולם בדרגות הרוחניות?

ההתכללות המתגברת היא בונה את שלבי הסולם. עשר כפול עשר, כפול עשר, כך זה בהתכללות. אנחנו בסך הכול כמו במחשב, מכפילים, מכפילים, מכפילים את הדברים, אבל מזה יוצאת לנו איכות חדשה.

אפשר להתכלל רק בחיסרון?

כן.

וכשהתכללתי בחיסרון, אני צריך להגיד הודיה?

אנחנו נדבר על זה. ודאי שכן.

התכללנו בחיסרון, אבל מה הלאה?

מה הלאה? תעבוד עם החיסרון הזה.

מה אני עושה איתו?

עם החיסרון? כמו שאתה עושה עם החיסרון שלך. בקשה לתיקון. ודאי.

עד כמה ההתכללות תלויה בקנאה?

זה נושא בפני עצמו.

כשאני מצליח להתכלל, לאן אני צריך לקחת את ההשגה הזאת, את ההרגשה הזאת?

ההתכללות זה הכלי. לפני התכללות אין כלי. אם אתה נכלל, תתחיל כבר לעבוד. אחרי התכללות אתה יכול כבר לעשות. בהתכללות נכלל צמצום ואחרי התכללות יש לך זיווג דהכאה ואתה כבר על הסוס. יש לך מידה שלמה של הכלי, לא צריכים יותר כלום. ועכשיו בתוך ההתכללות תתחיל לקבל מאור המחזיר למוטב שיסדר לך את הכול, הוא מסדר לך בעצם, אתה מגיע לסוף ההתכללות ולמימוש, זיווג דהכאה וקבלה על מנת להשפיע.

[1] "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע', א' גמרא)

שיעור 3    11.11.16

 האמת שהנושא הזה כל כך חשוב שכדאי עוד ועוד להתעמק בו. העניין שאין בעולם שלנו דוגמה להתכללות. היא קיימת בצורה מאוד מזערית וחיצונית באגו שלנו, ברצון לקבל, זאת אומרת כדאי לנו לרכוש כמה תכונות מהאחרים כדי להרוויח יותר, להצליח יותר, ואז אנחנו כן נכללים זה מזה. זה ידוע לפסיכולוגים ובכלל לאנשים עד כמה הגדול יכול להשפיע על הקטנים, ובמיוחד עד כמה הילדים נמצאים בהשפעת הגדולים, גם זה התכללות.

אבל ההתכללות שאנחנו מדברים עליה בחכמת הקבלה, היא התכללות למעלה מהדעת, זאת התכללות נגד הרצון, נגד הטבע שלנו, אנחנו צריכים להיות דווקא בניגוד לתכונות שלנו ולנטיות שלנו הרגילות. לכן ההתכללות הזאת דורשת מאמץ מאוד מיוחד, היא דורשת עזרה מלמעלה, היא יכולה להתקיים רק על ידי מאור המחזיר למוטב. חוץ מזה, היא גם הופכת אותנו, על ידה אנחנו עושים דווקא את האינוורסיה הזאת, את ההיפוך מכלי אגואיסטי קטן שקיים בעולם הזה, לכלי מיוחד שקיים בעולם העליון. זה מה שקורה אם אנחנו באמת משתמשים נכון בתכונה הזאת, בהתכללות.

זאת אומרת אנחנו בעצמנו לא מסוגלים להגיע לזה, אלא רק המאור המחזיר למוטב עושה זאת, כמו בכל דבר רוחני. כתוב ש"ה' יגמר בעדי"^[1], זה דבר אחד, דבר שני, אנחנו צריכים לצפות מהאור העליון שהוא יעשה דווקא את ההתכללות בינינו.

נכללים זה מזה, זה לא כמו בעולם שלנו כאשר שתי מתכות או נוזלים או צורות אופי, או התנהגות, יכולים להתכלל בדרגת דומם, צומח, חי. זה לא כמו שאנחנו עושים נניח קשר בין סוג עץ אחד עם סוג מיוחד של עץ שני ואז יוצא לנו משהו. לא. בעולם שלנו אין לנו דוגמה מה זה נקרא "התכללות", כי בהתכללות אנחנו בעצם לא מחברים חומר אחד עם חומר שני, אלא את הבורא שנמצא בחומר אחד עם הבורא שנמצא בחומר השני, ואז יוצא לנו מזה שאנחנו מקבלים באמת, על ידי הפעולות האלה, את גילוי הא-לוהות, את הדבקות בו, הכרה, את החיבור עימו בצורה השלמה. אפילו אם היא קטנה, יש שם שלמות, וכך עד שמגיעים לגמר התיקון.

לכן הפעולה הזאת מאוד חשובה, צריכים עוד להתעמק כדי להבין אותה, נמשיך ונקווה שנזכה.

 "ידוע, שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע. ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן. לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות. ואז הם נכללים במסך דעליון, שבראש המדריגה, ששם נשאר המסך בנצחיותו. ואז יש זווג על המסך בהתכללות הנצוצין. ונמשך אור העליון בכל העולמות, כפי שיעור הנצוצין שהעלו... כמו כן, בעת שהאדם עוסק בתורה ומצות עמ"נ להשפיע ולא לקבל, אז על ידי זה הנצוצין עולין למסך שבראש שבעולם אצילות (והם עולים ממדרגה למדרגה, עד שבאים לראש דאצילות). וכשנכללים במסך הזה, ויוצא קומת האור לפי בחינת גודלו של המסך, ניתוסף אור בכל העולמות. וגם האדם, שגרם את השבח למעלה, מקבל גם כן הארה, בזה שהשביח למעלה בהעולמות."

                                            (בעל הסולם, "ענין העלאת מ"ן", כתבי בעל הסולם,שמעתי פ"א)

  אנחנו כבר למדנו הרבה פעמים איך זה עובד, בעל הסולם מספר על זה במיוחד במאמר "לילא דכלא", הוא מסביר שם איך הנשמות עולות מעולמות בי"ע לעולם אצילות, למלכות דאצילות, לשכינה, ואז הופכות להיות שם בני היכלא של מלכות, הן מעלות הלאה את המ"ן לראש דאצילות, ומשם יורד מ"ד וממלא אותן. זה נקרא שזעיר אנפין יורד למלכות ונעשה זיווג ביניהם. כך הנשמות מתמלאות על ידי האור העליון. לכן כל העבודה שלנו היא על ידי התכללות בינינו.

לא לחשוב שאדם לבד מסוגל לעשות זאת, "אדם" נקרא מי שמתקשר לאחרים, "אתם קרויים אדם"^[2], אלה שיודעים להתקשר. החוק הזה, השיטה הזאת היא באמת שיטה מיוחדת, היא ייחודית, כי כשמתחברים, כמו שכתוב במקומות אחרים, כשמתחברים לעשירייה מתחילים לעורר את מלכות דאצילות, היא מעוררת את זעיר אנפין, וכך זה הולך הלאה ונעשה תיקון.

לכן אם אנחנו מדברים על שבירת הכלי, על מבנה העולמות, על המערכת שמתקנת אותנו, אז וודאי שהכול מוכן לתיקון, רק שאנחנו צריכים להבין שאנחנו בני היכלא שצריכים להתכלל בה, ולהתעורר לתיקונים. וזה תלוי אך ורק בחיבור שלנו, או יותר נכון בהתכללות שלנו.

סדנה

 באיזו עוצמה צריך להיות הזיווג בינינו, ההתכללות בינינו, כדי להזמין התכללות בין זעיר אנפין ומלכות. באיזו עוצמה צריכה להיות התכללות בינינו כדי לגרום לזיווג זו"ן?

תדברו ופתאום תתחילו להבין, העיקר יחד.

*

 אני אשאל קצת יותר קרוב לתשובה, זה פשוט, זה כמו איזו חידה פשוטה. איזה סוג התכללות צריכה להיות בינינו כדי לחייב זיווג זו"ן?

*

 מהו כל אחד מאיתנו כלפי הקבוצה? מלכות, נקודה שחורה. מה הקבוצה כלפי כל אחד? ט' ראשונות, זעיר אנפין. לכן אם אני מתייחס נכון לקבוצה, כמו מלכות לזעיר אנפין, וכך כל אחד מאיתנו, אז אנחנו בונים בזה את זיווג זו"ן בינינו, בתוכנו. הוא לא קיים באיזה מקום.

 "הנה הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת "לב", כי בסוד זה ניתן הלב באדם, והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות, מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוקבה, ולכן נקראים חלקים שלה, וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה, אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאים ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל, כך יהיה מבין, בסוד, "הלב מבין" אל כל ההנהגה בכלל, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו, וזה סוד, "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו) כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השרשי. ואז יפעול הלב פעולתו, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי."

                                                                           (רמח"ל, ספר "אדיר במרום")

  אם כל אחד מאיתנו הוא נקודה שחורה, מלכות, מה זה אומר שאני מתייחס נכון לזעיר אנפין, לקבוצה, מתוך הנקודה הזאת? בכל זאת אני נקודה שחורה.

נכון, לכן אני מצמצם אותה בחושך שלה ורוצה לייחס אותה לזעיר אנפין, שהיא תתכלל בזעיר אנפין ומתוך זה יהיה לה מבנה. עד כמה שהיא תבטל את עצמה, תתכלל מזעיר אנפין, היא תקבל מבנה משותף עימו, וכך יוכלו להתקיים יחד. לזעיר אנפין אין כלי, למלכות אין אור. כך יתכללו.

 "הנה הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת "לב", כי בסוד זה ניתן הלב באדם, והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות, מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוקבה, ולכן נקראים חלקים שלה, וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה, אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאים ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל, כך יהיה מבין, בסוד, "הלב מבין" אל כל ההנהגה בכלל, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו, וזה סוד, "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו) כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השרשי. ואז יפעול הלב פעולתו, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי."

כאן זה דבר מאוד מעניין, איך הנשמות מפעילות את המלכות שנקראת "לב". שמלכות מפעילה את זו"ן ולמעלה את כל המבנה של עולם האצילות, מקבלת משם כוחות ומחלקת לנשמות, ובזה היא הופכת להיות לב. אז בואו נדבר איך שזה קורה. איך מלכות נכללת מכל הנשמות השבורות שעולות אליה, איך היא מעלה את המ"ן למעלה ממנה, ודווקא על ידי המ"ן הזה מתקשרת לזו"ן, לראש דאצילות, ומקבלת מהם ומחלקת למטה.

היא מין מרכז של החיבור בין המערכת העליונה והמערכת התחתונה. והאמת שלא קיימת מערכת עליונה למעלה ממלכות, אלא אם כן במלכות יש חיסרון. במידה שיש במלכות חיסרון, החיסרון הזה מיד בונה את המערכת העליונה מאין סוף, מהאור הפשוט, בהתאם לחיסרון שמלכות מקבלת מהתחתונים. היא מקבלת מאין סוף על ידי העלמה את כל האור שהתחתונים צריכים כדי לתקן את עצמם, למלאות את עצמם, וכך בזה יש קשר בין הנשמות לאור אין סוף דרך המלכות דאצילות שנקראת "לב".

 ראינו עכשיו שכל עוד הנוקבא לא תרגיש את כל חלקיה היא לא תוכל להגיע להתכללות השלמה שלה, ואם כך מוכרח שזה יקרה בכללות. אנחנו בעשיריות אומרים, שאם עשירייה אחת תרגיש או תגיע להשתלמות שלמה, היא כבר תפעיל את כל העולמות, זה בסתירה למה שנאמר כאן.

לא, זה לא בסתירה. גם עשירייה אחת, וקראנו את זה גם במקורות, זה לא שאנחנו מוסיפים מה שבא לנו, אם עשירייה אחת מגיעה להשגה, לקשר, דרכה, מפני שאנחנו כולנו מחוברים, גם יתר העשיריות הן מתחברות ונכללות בה. אנחנו לא כל כך מבינים איך בנוי העולם העליון, אין עולם עליון, אין מערכת, המערכת מסתדרת ונבנית במידה שיש לך חיסרון. ולא שיש איזה מין בלוקים כאלה כמו במחשבים גדולים, מערכות גדולות, והם עובדים כל הזמן, אין דבר כזה. אלא רק במידה שיש חיסרון מלמטה אז מסתדרת כל המערכת ממטה למעלה ומלמעלה למטה. אחרת לא. אחרת יש לך אור אין סוף הממלא את המלכות דאין סוף.

מתי או איך היא תרגיש את כל חלקיה?

במידה שהם רוצים להיתקן. אך ורק. תעלה מ"ן, היא כוללת אותך. לא, אז לא. אבל לא אתה, אלא צריכה להיות עשירייה, מניין.

איך להגיע לרצון הזה?

על זה אני כבר לא יכול לענות, על זה למדנו אלף פעם. "איש את רעהו יעזורו", "אין אדם מציל את עצמו מבית האסירים", וכולי וכולי. תחפשו. לא יהיה חיסרון, אין מה לדבר.

מה הם החסרונות האלו שאנחנו מעלים?

מלכות יכולה להרגיש רצונות רק אם הם באים מחוסר חיבור. זה הכול. זה מה שחסר וזה מה שהיא קולטת.

אז אם אני בחוסר חיבור איך אני יכול להעלות את המ"ן?

תעלה את חוסר החיבור. חוסר חיבור נקרא "מ"ן".

כאדם פרטי?

איך יכול להיות חוסר חיבור פרטי? רק מעשירייה.

זאת אומרת, אם בעשירייה אין חיבור.

אז יופי, טוב שאין חיבור, זה מה שצריכים להעלות, תפילה לחוסר חיבור.

לא הבנתי למה אין עולמות עליונים בלי מלכות? כאילו היא בוראת את הכול, איך זה יכול להיות?

נגיד שלא. אמרתי כך, תשכח. אני לא רוצה לבלבל, אם זה מבלבל אל תיקח את זה בינתיים.

אז מה זה מלכות?

אם אנחנו אוספים חסרונות לחיבור אנחנו בונים בזה מלכות. אם אנחנו לא אוספים כאלה חסרונות אין מלכות. אין מלכות, אין את כל חמשת העולמות. יש עולם אין סוף, האור העליון ממלא את הכלי, זה הכול. אין צמצום א', אין שום דבר ששייך לתחתונים. מה שאנחנו לומדים שיש ירידת האורות וכלים, עליית האורות עם הכלים, את כל זה המקובלים כתבו מתוך מה שהם השיגו, אבל אם אין נברא אין בורא.

אז ליצור מלכות, מה זה האיסוף הזה של אותם חסרונות של חיבור?

אם תרצה להתחבר עם האחרים ותראה שאתה לא מסוגל, החיסרון הזה המשותף, כמו שאצלך גם בכל העשירייה, אם אתם תאספו את החסרונות האלה, ותפעילו אותם שזה יהיה מ"ן באמת, חיסרון נכון, אז בזה אתם בונים את המלכות.

מה זה פעולת איסוף החסרונות?

שאתם כולכם רוצים להתחבר ביניכם למעלה מהאגו שלכם.

אנחנו בדרך כלל אומרים שאנחנו צריכים לראות את החברים גדולים כדי להתפעל מהם, ופה מדובר על זה שהמלכות מתפעלת מהתחתונים. ממה היא מתפעלת?

מתפעלת, שמוכנה לכלול בתוכה את החסרונות הנכונים שלהם.

פעם היה נהוג להגיד שהחבר הבא הוא כאילו המטרה של האיחוד בינינו, כלומר, הכלי החסר אלה שנעדרים שלא נמצאים בתוך קבוצה. אם הכלי צריך להגיע לשלמות כדי להגיע לעלייה, מה חסר?

חסר חיסרון מחיבור. אנחנו לא מסוגלים להתחבר. אנחנו מבינים ומרגישים שזו חובה ולא מסוגלים. החיסרון הזה, שהוא כולל בתוכו גם רשימו דהתלבשות וגם רשימו דעביות, זאת אומרת שאנחנו רוצים ונמשכים לזה ונלחמים על זה, אז יחד כולנו צריכים לחבר את כל האגו שלנו המפריע שזה כעביות, את כל הנטייה שלנו לחיבור שזה כזכות או התלבשות, וזה מה שאנחנו צריכים לעלות, זאת אומרת לדרוש שיקבל את הציור הנכון, בירור, תיקון ומילוי. זה מה שאנחנו רוצים לעשות. הרצון הזה שאנחנו יכולים כולנו יחד לייצב ייקרא "מלכות דאצילות". ולפני זה היא לא קיימת.

היא לא קיימת זאת אומרת שהיא נמצאת.

לא, היא לא נמצאת.

אלא?

היא לא נמצאת.

אז בפני מי אנחנו מעלים את החסרונות האלה, בפני מלכות שלא נמצאת?

כן.

תלמיד: באיזה אופן?

הבורא לא קיים ללא נבראים. אתה לא מבין את זה, אבל זה ככה. אתה חייב לבנות את זה.

זאת אומרת שזה צעד מקדים.

ברגע שאתה מצטייד בחיסרון הנכון אתה בונה אותה. ואז יש לך קשר עם אין סוף וכל העולמות מיד מסתדרים, זאת אומרת כל המסננת הזאת של האורות ממעלה למטה וממטה למעלה.

מה שאני שואל זה על החיסרון הנעלם. כי אם אני צמא, אני יודע שאני צמא, אני מבקש מילוי, זה חיסרון שהוא ברור והוא לא נעלם מעיני. איך מגיעים לחיסרון כזה שאין לי אותו בכלל במודעות?

בשביל זה צריכים לעבוד בקבוצה, ועל ידי המאור המחזיר למוטב.

 "ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך, וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות.".

(בעל הסולם, אגרת ד', כתבי בעל הסולם)

 אנחנו כולנו שייכים לכלי אחד. כל אחד רק בנקודה שלו, שאליה הוא צריך לאסוף את כל החלקים שלו, שהם בעצם כל אדם וחוה של כל האנושות. ולכן, אם אדם מבין את זה, זה מה שבעל הסולם אומר, "לא חסר לך כלום אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה'", אז אתה מסתכל על כל העולם שזה חלקי הנשמות מהנשמה שלך. "וללקט כל אלו האברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד", שהם הגוף שלך, הם הנשמה שלך. וכך כל אחד ואחד שעושה את זה כלפי בחינתו, כלפי הנקודה שלו. הוא בעצמו נקודת המלכות, וכולם, כל יתר הנשמות הן ט' ראשונות שלו.

ובזה שאנחנו כך עושים, אנחנו בונים קשר בין מלכות דאצילות לזעיר אנפין דאצילות. ואז מעלים מ"נים, ועל ידי המאור המחזיר למוטב קשר ביניהם, ואז האור משפיע ומקשר את המלכות הכללית שלנו, כל המלכויות יחד עם כל הט' ראשונות כלפי כל אחד ואחד, ובזה מגיעים לזו"ן. ואז רואים שהזו"ן האלו שגדלים הם מקבלים ציור של אבא ואימא. הכול נעשה מתוך החיבור בינינו.

כל אחד הוא מלכות והעשירייה מולו היא תשע ספירות.

חוץ ממני, כל תשעת החברים הם תשע ספירות כלפיי.

אדם מתבטל ונכלל בתשע הספירות האלה, ואז הוא מגיע למ"ן הזה לעלות את הבקשה לבורא, ואז הוא נכלל עם מלכות דאצילות. אבל כמה שאני מבין, ההתכללות היא לא רק בתשע ספירות, היא צריכה להיות בין המלכויות האלה, של עשרה.

במלכויות לא יכולה להיות התכללות. זו נקודה פרטית שחורה של כל אחד ואחד. זה יקרה רק בגמר התיקון.

כל אחד נמצא בעבודה פרטית שלו מול העשירייה.

כן, כל אחד. כל אחד מתקן את הנשמה הפרטית שלו.

אז במה אני נכלל בחברים?

שהם כולם ט' ראשונות שלך. ולכל אחד ט' ראשונות משלו ומלכות משלו. אבל מפני שאנחנו מתחברים יחד, מה קורה? כל המלכויות הן נשארות, אנחנו כאילו מחברים אותן, אבל הן לא יכולות להתכלל, הן נשארות פרטיות לכל אחד. והט' ראשונות הן גם פרטיות לכל אחד, אבל יש התכללות בין הט' ראשונות ולא במלכויות. זה מה שאנחנו מביאים למלכות דאצילות. אנחנו בזה בונים את הזעיר אנפין, הקדוש ברוך הוא, ולכל אחד קדוש ברוך הוא משלו, וכל אחד עם מלכות משלו, ובזה אנחנו מתקנים בינתיים את הנשמות. מתי אנחנו נוכל לחבר ביניהם ממש? חכה, זה כבר שייך לגמר התיקון. בינתיים אנחנו מתקנים את הנשמות הפרטיות שלנו.

אתה גם יכול לראות את זה מהתורה, שהיא מספרת לנו על כל תהליך התיקון רק לא על גמר התיקון, שכך כל אחד ואחד מתקן את עצמו על ידי התכללות באחרים. אבל בכל זאת, רק על ידי התכללות. יש עשיריות, מאות, אלפים, יש שנים עשר שבטים, היה אפילו איסור להתחתן בין כולם, יש כוהנים ולויים וישראל ואומות העולם. עדיין אנחנו לא מדברים על תיקון שכולם נכללים בכולם, זה יבוא על ידי מאור המחזיר למוטב כזה ש"רב פעלים מקבציאל", בסוף התיקונים.

אז מה כל אחד נותן לעשירייה, כדי שהחיבור הזה, ההתכללות הזאת תקרה?

הכול. אנחנו רוצים להתכלל בכל מה שיש. אבל מצד המערכת אנחנו מבינים שזו בסך הכול התכללות חלקית בינתיים, תיקון חלקי.

ומה שקראנו שמלכות דאין סוף בחיבור הופכת להיות ללב, לב זה מרכז העשירייה?

כן. מלכות דאצילות היא גם כמו מלכות דאין סוף, זה אותו דבר, רק מתי שהם כולם מתחברים בגמר התיקון.

אנחנו לא יכולים להתכלל כמו שאתה אומר, מפני שאנחנו לא עובדים עם הרצונות האמיתיים שלנו, אלא רק עם המלכות שנכללת בבינה. זה איזה מין תחליף, לא אמיתי. זו לא מלכות אמיתית, זה חלק ממנה, קו דק, זה מה שאנחנו מתקנים במקום עיגול שלם.

לכן אל תתפסו אותי במילה, קצת יותר להיות גמישים. אנחנו עובדים בינתיים על זה. לא רק אנחנו, כל אבותינו, כולם עבדו רק על זה, עד גמר התיקון. בגמר התיקון מקו דק יהיה לך עיגול.

 אז יוצא כל הזמן ביטול. אדם מבטל את עצמו מול תשע ספירות.

ביטול כן, אבל לא רק ביטול, גם חיבור. ביטול כלפי האגו שלי שאני לא אבטא אותו, אחר כך ביטול כלפי החיבור ובאיזה כלים. ודאי שביטול הוא היסוד שמעליו כבר מתחיל להיות מבנה, התכללות בינינו. זה לא רק ביטול. דיברנו על הביטול. אבל חוץ מזה יש מבנה, חיבור, רק החיבור הזה הוא לא שלם. איפה כאיש אחד בלב אחד? אנחנו כן עושים את זה מצד אחד, מצד שני מבחינת המערכת שאנחנו לומדים, לאמת, זה רק חלק קטן מהתיקון.

לא נורא, בינתיים תתקן את זה, זה גם לא כלום.

 "ידוע שכל דבר מתבחן בהיפוכו, כיתרון האור הבא מהכרת החושך, כן האדם מכיר יותר תועלת הרבים והתכללותו עמהם בהיותו בדרך בודד, ומרגיש עד כמה הרבים משלימים חסרונו, בין בדברים הגשמיים בין בדברים הרוחניים, ומתוך כך הוא מכניס בלבבו אהבת הכלל יותר. וכיון שהוא מתאגד אל הכלל, קונה תפילתו מעלת תפילת הציבור."

(הראי"ה קוק, דרשות הראי''ה לימים הנוראים)

 הרב קוק אומר, שכל עוד לא נרגיש שלבד לא נשיג כלום, וממש הולכים לאיבוד ושזה מוות, אנחנו לא נעריך מה זה נקרא חיבור.

סדנה

איך אנחנו על ידי עבודה בקבוצה, מהר מהר מגלים שלבד לא יכולים להשיג שום דבר וטוב לי מותי מחיי?

 *

איך אנחנו משכנעים את עצמנו שבדידות היא מוות? שרוחניות היא רק בחיבור? בצורה קצרה, אפקטיבית, מועילה ובמקום. כמו רופא לחולה, שהוא חייב לשכנע אותו לקבל תרופה.

*

 "יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, וע"י זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה."

(הרב"ש, "הצורך לאהבת חברים", כתבי רב"ש א')

באיזה תנאים אני יכול להתכלל ממה שעובר בחברה? מה אני צריך לעשות כדי כמה שיותר מהר להתכלל מכוחות החברה? כי אומרים שוודאי אם יהיו לי כל הכוחות של החברה, אפילו חברה כזאת, או כמו שהיה לרבי יוסי בן קסמא, זה מספיק כדי שאני אגיע עד גמר התיקון. מה לעשות כדי להתכלל מהחברה? אבל תכלס, משהו שאפשר לבצע, ואנחנו יודעים שזה מתקיים, עובד.

*

"בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמ"ש בשונמית...

"בתוך עַמי אנוכי יושבת". שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו."

(זוהר לעם, וייצא, "זכירה ופקידה", 284-285)

 למה לא להיות למעלה, אלא להיות עם הכלל זה יותר פועל, מועיל, מלעשות נחת רוח לבורא? האם מלעלות למעלה ולהשפיע לו מדרגה עליונה, הדבקות בזה היא פחות ממה שאדם יהיה דבוק עם הרבים? מה הוא אומר? "בתוך עמי אנוכי יושבת", מה מיוחד בזה מלהיות ממש המצטיין בגובה?

יש כאן עוד שאלה. "וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו." אם אני מתייחד בפני עצמי, איך אני בכלל יכול לעלות? אז למה הוא מתכוון?

למה להיות הכי הכי נמוך ופשוט בין הרבים, להרכין את הראש עד למטה למטה, בזה אני עושה נחת רוח לבורא הרבה יותר מלעלות עד פסגת הסולם?

 *

למה התכללות ברבים, וכמה שיותר ברבים, היא כנראה עדיפה מהתכללות בגובה ביחיד? כמה ההתכללות בקבוצה עדיפה מההתכללות ברב.

*

"אין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם. כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולם הם איברים-איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולם ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש."

(זוהר לעם, פרשת תולדות, 3)

 זה כמו שאנחנו מגלים היום בעולמנו, שכולם זה מערכת אינטגרלית, שהעולם מגיע לכדור אחד, כפר קטן, ובכפר הקטן הזה זה אפילו עוד יותר מזה. זה לא שאנחנו מקושרים יחד כמו שרוצים להגיד לנו כל הסוציולוגים, הכלכלנים וכולי, אלא לפי חכמת הקבלה אנחנו שייכים ממש למערכת אחת, לעשר ספירות בלבד. אין יותר. וכולנו ממש נמצאים בתוך המערכת האחת הזאת, שקשורה בצורה כזאת שזה לא קשרים כמו שבעולם הזה שכל אחד קיים לחוד, אלא קשרים כאלו בינינו שאף אחד לא קיים מחוצה לאחרים. ורק בדמיון שלנו היום, שאנחנו כאילו נחתכים מהאחרים וכל אחד מאיתנו יכול להתקיים כאילו בצורה נפרדת, בזה אנחנו יוצרים לעצמנו את צורת העולם הזה המדומה.

אבל אם נתחיל לייצב את הקשר הנכון שבינינו, אז במקום העולם הזה מיד נתחיל להרגיש, לגלות עולם יותר עליון, יותר עליון ויותר עליון. והעולם האמיתי הוא עולם אין סוף, שאין סוף בקשרים של כל אחד לאחרים, עד כדי כך שממש נמצאים ברצון אחד ובגוף אחד. אנחנו לא מסוגלים לתאר את זה היום, איך זה יכול להיות, אבל שם בהחלט נעלמת ההרגשה האישית וכולנו מרגישים, כנראה, שממש נמצאים ברצון אחד כללי.

ואז לכל אחד יש עולם אין סוף, כנראה משלו, את זה אנחנו לא מבינים. אבל מה אנחנו יכולים ללמוד מתוך הקטע הזה מהזוהר, נקרא שוב ונדבר על זה.

 סדנה

אם כך איך אנחנו יכולים לתאר דומם, צומח, חי, מדבר שבעולם הזה כחלקי מבנה אחד של המציאות שכולו י-ה-ו-ה? אין אנחנו יכולים לתאר את הקשר בין כל חלקי הבריאה, כמו שהוא אומר, שזה ממש דומה לזה, איך כל חלקי הבריאה, כל הבריות שבעולם מתקשרות אלו לאלו כמו לגוף אחד?

תדברו יחד כדי לתאר את מערכת הקשר האמיתית שקושרת כל חלקי המציאות.

 *

חברים מהקבוצה התורנית, בואו ותתחילו להסביר לנו מה הסיכום מהתכללות, מתכונת ההתכללות, מה למדנו. סיכום של התכונה הזאת, אבל בקיצור ויכולים כולם לדבר.

 הדבר ראשון שלמדנו הוא שהתכללות זה מצב מאוד גבוה, זו בעצם היכולת שלנו ליצור שטח משותף שבו הבורא מתגלה.

 היתה לנו גם דוגמה שהמפתח להתכללות הוא התבטלות מול הדרישות והבקשות של החברה, פשוט דרך עשייה. ביקשו מאיתנו היום לעשות שידור ברדיו, ובתוך שעה הגענו ממצב שלא ידענו בכלל איך לתפעל את הרדיו אפילו מבחינה טכנולוגית, למצב שעשינו שידור ביחד עם חברים מהכלי הרוסי, עם עשיריות תורניות משם וגם מסן פרנסיסקו.

 לפני כן היתה לנו יגיעה וביגיעה שאנחנו עושים בעבודה ביחד, ברצון שלנו להתכלל לעשות עוד פעולה ועוד פעולה יחד אנחנו גדלים ומשיגים את האור הזה, את השלמות הזאת בהתכללות שהיא הנשמה.

 אמרנו הבוקר שהתכללות זה לגלות את השטח המשותף שלנו, וההרגשה הזאת, החוויה הזאת עוזרת לנו להיות אחראים אחד על השני. ודווקא מההרגשה הזאת נולדת הערבות, להיות ערבים אחד לשני, כי בשטח המשותף הזה אנחנו יכולים להגיע למטרה.

 תוך כדי השידור ברדיו אחד החברים הביע התפעלות מהכלי העולמי, ותוך כדי דברי ההתפעלות שלו, הרגשנו ממש התכללות עם כל הכלי העולמי ביחד.

 יש פה חברים מעשירייה 27 מפתח תקווה שתמכה, זו הפעם הראשונה שפתח תקוה לא מובילה אלא תומכת בהובלה של מוסקבה, קייב, סן פרנציסקו ותל אביב.

אין יחידי, יש עשירייה 27. התכללות זה הדבר הכי חשוב בעבודה שלנו. מכל המושגים שלמדנו עד עכשיו, זה הדבר הכי חשוב. זה שער הכניסה שלנו לעבודה המשותפת ביחד, זה המקור של הכוח שלנו. זה פלא אחד גדול לראות איך כל העולם הזה כולו, כל הבריאה הזאת כולה היא התכללות אחת ענקית. אושר גדול לראות שהמקובלים כולם מתארים באותה צורה בדיוק את המבנה המופלא הזה של ההתכללות, שהוא נמצא בכל אחד מאיתנו, ובבריאה כולה. התכללות זאת המציאות שבה אנחנו חיים.

 זו המציאות שהיינו רוצים לחיות בה. ההתכללות לא קיימת אם אנחנו תוחמים אותה בתוך כל מיני הגדרות וכל מיני פרטים. או שאתה שם, אז אתה נכלל, ואם אתה מתחיל לחתוך את זה, כמו שהאדם חותך כל דבר להגדרות ופרטים, אז אתה לא נמצא בזה. ואני מקווה שאנחנו באמת נצליח להתעלות, זה רק בזכות העשירייה הבאה, בזכות האור המחזיר למוטב שיכיל אותנו בתוך ההתכללות האמיתית.

 אנחנו בפתח תקווה צריכים ללמוד לפנות מקום, להוציא את הנפח שתפסנו במשך השנים, לעוד קבוצות בארץ ובעולם להתפתח ולהביע את עצמם. הם עושים את זה לפחות אם לא יותר טוב מאתנו. יש להם רוח חדשה, יש להם כוח, יש להם רצון, יש להם דחף, צעירות, וצריך ללמוד מהדבר הזה.

 אתמול בערב קבוצת תל אביב הרימו מאפס ישיבת חברים שהיתה מתורגמת בכל השפות, ומשודרת ב"סביבה טובה", ואנשים מכל העולם היו מחוברים מעכשיו לעכשיו. גם מוסקבה עשו זאת הבוקר, וקייב גם העבירו הכנה, וכאשר הבוקר אמרו שאולי לא יהיה שיעור של הרב, תוך שנייה התאספו סן פרנציסקו והתחילו להכין שיעור במקום הרב, זו התכללות. 

התכללות זה מה שאני יכול לתת לחברים שהם לא יכולים לקבל בלעדי, והם נותנים לי את מה שאני לא יכול לקבל בלעדיהם. יש את הדבר הייחודי הזה שכל אחד יכול למסור לשני, עד כמה שיש יכולת להתבטל ולפנות מקום לחברים להשפיע עליך. 

איך אנחנו יכולים לעשות את זה הלאה, לתת לקבוצות בעולם להוביל בירורים כאלו? 

 זה בפועל מה שהולך לקרות, חוץ מימי שבת שהם לא יכולים. אבל כרגע הקבוצות שיובילו זאת, הן מוסקבה, פיטר, ניו יורק וטורונטו, שיש להם יכולת טכנית לשדר ברמה גבוהה וקבוצות מישראל שיש להם יכולת להגיע לכאן פיזית.

זאת אומרת ארבע מקומות?

 ארבע מקומות יש להם יכולת שידור מאוד גבוהה, כמו שראינו הבוקר עם מוסקבה. בנוסף לזה, אני לא יודע איך מבחינה טכנולוגית אנחנו יכולים לאפשר לעוד חברים, אבל כל קבוצה מישראל שיש לה רצון ויכולת, מוזמנת לבוא לכאן, כמו תל אביב שעשו זאת היום והיו גם קבוצת מיקוד. אולי תל אביב יספרו איך הייתה החוויה.

 מה שעשינו קשה לתאר, כי הדבר קם מאפס לשלמות בעזרת התכללות עם החברה והתכללות ביחד עם החברים. הדוגמה הכי טרייה זה היה הרדיו. זה עלה כרעיון אחרי שיעור הבוקר, והתגבש ל"אוקיי בואו נעשה את זה" במהלך הבוקר, עד בערך עשר ואז התייעצנו עם העוסקים בזה מפתח תקוה כי לא ידענו איך עושים את זה.

החברים התחילו לבקר את הרדיו ושפכו שם השפעה לכל מי שהקשיב. היה חבר שדיבר ברוסית ופתאום אנחנו רואים בוואצפ מישהו מרוסיה, שואל מי זה החבר הזה, כי הוא מדבר רוסית ומתרגמים אותו בלייב. איכשהו כבמטה קסם, כלומר דרך המאור, דרך ההתכללות, הייתה זרימה, כי פשוט עשינו.

יופי ככה זה יהיה, זה כוח ההתכללות.

 מה שאנחנו ממליצים לקבוצות בישראל, שכל קבוצה שמקבלת על עצמה את המשימה, לא תשאיר את זה לשלושה, ארבעה מההנהלה או ועדת חברה, אלא מה שנתן לנו כוח, זה שכולם היו מעורבים, כולם התקשרו לברר. היו חברים שהיו בעבודה והרגישו שקורה משהו גדול, התחילו לעשות טלפונים ונכנסו בתוך זה. כשכל הקבוצה מעורבת וכל אחד מרגיש שהוא רוצה לקחת בזה חלק, כי אם לא, אז הוא מפסיד, אז מצליחים ליצור את הדבר הזה.

הייתה הרבה תמיכה מפתח תקווה שתרמו לנו מהניסיון שלהם, והחיבור הזה בינינו הוא שיצר את התהליך הזה. לא היה מכשול טכנולוגי, כל קבוצה שמוציאה שידור היא עושה את זה דרך זום באיכות טובה, ואני חושב שלא היה לנו קשה לעשות את זה טכנולוגית, זה די פשוט כרגע.

יופי. אז צריכים להתחזק בזה ולפתח. כל הכבוד.

 קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: התכללות 

1) עיקר הפלא שבחכמה זו, היא ההתכללות שבה, כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים, על ידה, ומתכללים ומשתלבים ומתייחדים, עד שבאים בדבר אחד - הכול יכול וכללם יחד.

(בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

2) כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהיתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדל קומתה "תר"ך" פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שה"ס כל השלמות, כל הנרנח"י עד היחידה, שע"כ נקראת היחידה בשם "כתר", לרמז על מספר "תר"ך".

והנך רואה שסוד תר"ך שמות הנ"ל של תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח"י, כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"ך מצוות הנ"ל, והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצוה ומצוה. נמצא שהתורה והנשמה הם אחד.

אבל קוב"ה ה"ס אור א"ס המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצוות הנ"ל. והבן זה היטב, שז"ס שאמרו ז"ל: "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". פירוש, שהקב"ה מהכולל, והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה, לאט לאט, בזא"ז.

המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" ממש. (בעל הסולם, אגרת י"ז)

3) הנה הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת "לב", כי בסוד זה ניתן הלב באדם, והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות, מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוקבה, ולכן נקראים חלקים שלה, וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה, אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאים ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל, כך יהיה מבין, בסוד, "הלב מבין" אל כל ההנהגה בכלל, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו, וזה סוד, "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו) כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השרשי. ואז יפעול הלב פעולתו, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי. (רמח"ל, ספר "אדיר במרום")

4) ידוע, שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע. ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן. לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות. ואז הם נכללים במסך דעליון, שבראש המדריגה, ששם נשאר המסך בנצחיותו. ואז יש זווג על המסך בהתכללות הנצוצין. ונמשך אור העליון בכל העולמות, כפי שיעור הנצוצין שהעלו... כמו כן, בעת שהאדם עוסק בתורה ומצות עמ"נ להשפיע ולא לקבל, אז על ידי זה הנצוצין עולין למסך שבראש שבעולם אצילות (והם עולים ממדרגה למדרגה, עד שבאים לראש דאצילות). וכשנכללים במסך הזה, ויוצא קומת האור לפי בחינת גודלו של המסך, ניתוסף אור בכל העולמות. וגם האדם, שגרם את השבח למעלה, מקבל גם כן הארה, בזה שהשביח למעלה בהעולמות. (בעל הסולם, שמעתי פא. ענין העלאת מ"ן)

5) אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדה"ר.

ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת... ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.

לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל... בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר... כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להויה ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל. (בעל הסולם, ששים רבוא נשמות)

6) על דרך הפשט: התכללות - היינו שכל אחד, כל פרט בישראל צריך להתכלל בתוך הכלל. אין בפרט אלא מה שבכלל, כל ישראל ערבים זה לזה. כל פרט הוא חלק מהכלל, אין נפרד פרטי בישראל מכל הבחינות הן בהרמת קרן הכלל והן בעזרת אחרים. וגם בתוכחה זה לזה, כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.

(הגר"א, "קול התור", פרק ה, חלק א - שבעת תקוני צפנת פענח)

7) אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים לשתול עצמו בכנסת ישראל בכל לבו, בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים. (הראי"ה קוק, תלחש לי סוד ההויה)

8) ...ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך, שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.

על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.

והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת. ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. (רב"ש א', לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך)

9) יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, וע"י זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה. (רב"ש א, הצורך לאהבת חברים)

10) העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת, דכל בי עשרה שכינתא שריא (שבכל עשרה השכינה שורה), ובודאי אם יש יותר מעשרה, בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת, ויהיה נתבטל אצלו, וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם, ונמצא עמהם, ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל. (ספר "מאור ושמש", פרשת ויחי)

11) ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חברי, וכמו כן אוזני שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים. (רב"ש ב', אגרת ח')

12) כל ישראל ערבים זה בזה, פירוש, שמעורבים אורותיהם וחיותיהם איש באחיו, ומחמת זה מצוים ועומדים אנחנו בני ישראל במצות "ואהבת לרעך כמוך" ממש. (ספר "פרי הארץ" - מכתב לג)

13) "אתם נצבים היום כלכם". מלמד שכינסם... להכניסם בברית (רש"י). "כלכם" פירושו, שכולם נכנסו בערבות. מקשים, מדוע מתחיל ברבים "כלכם", ואחר כך לשון יחיד "כל איש ישראל". הכוונה, "כלכם", נכנס בכל איש ישראל, היינו שכל איש ישראל יהא כלול מכלכם, כמו שכתוב "ויחן העם תחת ההר", כאיש אחד בלב אחד. (רב"ש ג', אתם נצבים היום - (א'))

14) אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא ע"י האחדות וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות... צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות. ("ליקוטי הלכות", חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג - ל)

15) ...תעזור ותושיע ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים שיהיה כח להבעל השדה להיות צופה ומביט ומסתכל על כל אחד ואחד מישראל, הרחוק מן התכלית, להביאו אל התכלית האמתי, שיזכה כל אחד לסתם עיניו ודעתו מחיזו דהאי עלמא[ מדמיון העולם הזה] לגמרי, עד שיהיה נכלל תמיד בתכלית הבטול, ברצוא ושוב, בתוך התכלית האמתי, שהוא כולו אחד, כולו טוב, באופן שיזכה כל אחד ואחד מישראל לכלול תפלתו באחד. עזרנו טוב לכל, שנזכה לבטל כל גשמיותנו, עד שנזכה לבטל עצמנו לגמרי, להכלל באחדותך באמת, שהוא כולו טוב תמיד, עד שתהיה תפלתנו בתכלית השלמות, כלולה יחד מתחילתה ועד סופה בתכלית האחדות.

("לקוטי תפילות", חלק ראשון - תפילה סה)

16) בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמ"ש בשונמית...

"בתוך עַמי אנוכי יושבת". שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו.

(זוהר לעם, וייצא, "זכירה ופקידה", 284-285)

17) המשיל הזוהר, לשנים שבאו בספינה, והיה אחד קודח תחתיו, גער בו חבירו, למה אתה קודח, ואותו שוטה ענה לו, מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודח, כי באמת מקלקל היחיד יופי כל הדמות.

וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו.

וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל, ואז וישקו כל העדרים, מבאר מים, כי הגבול הקודם, יוסר מעל כל נפשות ישראל, הן למטה הימנו, והן למעלה הימנו, וכלל הקדושה יורחב מאד, כי יתגלה האור, מחזה ולמטה, כי כן טבע אור הכלל השורה על הפרט, שבטל לגבי מציאת הפרט שלו, ואינו מרגיש את עצמו.

(בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה)

18) כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת.

אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.

כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.

ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.

וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים.

בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה.

(זוהר לעם, נשוא, "מדוע באתי ואין איש", 105-108)

19) אמר בן זומא, כל אלו לא נבראו אלא לשמשיני, ואני לשמש את קוני".

לפי מה שפרש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן. נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו. (רב"ש ג', "לשמשני")

20) האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו ב' בחינות א' יחוד המעשה דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין וכמ"ש "ואיש לא יעלה עמך" כשירצה לעבוד את ה' אזי יהיה רק לבד ולא יעלה עמו איש... ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה', שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים... וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות... ולכלול עצמו עמהם והם עמו... היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים כמ"ש (סנהדרין ע"א:) "קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם", כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה' יותר מתגלה אליהם אור השכינה... ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן, לתיקון השכינה כביכול. (ספר "דגל מחנה אפרים" - פרשת שלח)

21) אמרו חז"ל: "זכה, צדיק, נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב, רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום".

שפירושו, שלוקח הדינין והמחשבות זרות של חבירו, שיש לפרש על כל העולם, היינו שמטעם זה נברא עולם כל כך מלא עם הרבה אנשים, שלכל אחד ואחד ואחד יש לו מחשבות משלו ודעות משלו, וכולם נמצאים בעולם אחד. זהו בכוונה, כדי שכל אחד ואחד יהיה כלול מכל המחשבות של חבירו, שע"י זה בזמן שהאדם עושה תשובה, יהיה הריוח מזה ההתכללות, היות שהאדם כשרוצה לעשות תשובה, הוא מוכרח להכריע את עצמו, ואת כל העולם כולו לכף זכות, היות שהוא בעצמו נכלל מכל הדיעות, והמחשבות זרות, של כל העולם כולו.

וזה סוד "נתחייב, רשע, נטל חלקו, וחלק חבירו בגיהנום", שפירוש, שבזמן שהיה עדיין רשע, שזה נקרא נתחייב, שאז היה חלקו עצמו, של שערות וסתירות ומחשבות זרות. וכמו כן היה נכלל מחלק חבירו בגיהנום, כלומר שהיה נכלל מכל הדיעות, של כל אנשים שישנם בעולם.

לכן אח"כ כשנעשה "זכה, צדיק", זאת אומרת, לאחר שעשה תשובה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, יש לו חלקו, וחלק חבירו בגן עדן. וזהו מטעם שמוכרח להמשיך אור עליון, גם בשביל המחשבות זרות, של הכלל אנשים שבעולם, היות שהוא נכלל מהם, והוא צריך להכריע אותם לכף זכות. וזה הוא דוקא כנ"ל, ע"י המשכת אור עליון, על הדינין האלו של הכלל.

ואף על פי שהם בעצמם, אינם יכולים לקבל את האור הזה, שהוא המשיך עבורם, מטעם שאין להם כלים מוכנים לזה, אבל הוא המשיך בשבילם גם כן.

(בעל הסולם, שמעתי לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן)

22) אין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם. כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולם הם איברים-איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולם ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש. (זוהר לעם, פרשת תולדות, 3)

[1] תהילים, קל"ח, ח'

[2] "אתם קרויין אדם" (תלמוד בבלי, סדר קודשים, מסכת כריתות, דף ו, ב גמרא)