ירידה לצורך עלייה

בכל מצב ומצב, אנחנו לא צריכים להישאר יותר זמן ממה שלקבוע את היחס הנכון אליו, לאותו המצב. ולכן החשיבות הגדולה היא כל הזמן, לא שלא לשים לב לעליות וירידות, אלא להיות כל הזמן בעלייה, הכוונה היא לא בהרגשה שהאור מביא, אלא איך שאני משתמש בו.     

שיעור 27.10.2016

 אנחנו כל יום עוברים מצבים מיוחדים, לומדים נושא מיוחד יום יום, אבל לענייננו, עניין העליות והירידות הוא החשוב ביותר, כי אנחנו יכולים להשתמש בהן בצורה מועילה, פרקטית. לא סתם שעוברים עליות וירידות, אלא אנחנו יכולים דווקא בהן לעשות את השימוש, ההשתתפות שלנו, לעשות מירידה עלייה, ולהוסיף לעלייה עביות מירידה, ואז על ידי זה אנחנו יכולים לשנות את התדר בין העליות והירידות, שזה בעצם קובע את ההתקדמות למטרה, היחס, איך שאנחנו מקבלים את זה.

סך הכול מה שהבורא דורש מאיתנו הוא, שאנחנו נקבל את המצבים למעלה מהדעת. אמונה למעלה מהדעת, זה שבשבילנו עליות וירידות הן עוברות כדברים מאד עמוקים, מאד שונים, מאד מאד משמעותיים, שאנחנו מתפעלים מהן מאד מאד מצד אחד, ומצד שני אנחנו מתעלים מהן לגדלות וחשיבות הבורא. כך שכל העליות והירידות מצטרפות זו לזו, וכשהן מצטרפות אז אנחנו משיגים את שתיהן יחד, עלייה על פני ירידה וירידה על פני עלייה.

וכך אנחנו עובדים בצורה מועילה, בזה שאנחנו משנים לא את העליות ולא את הירידות, המצבים האלה באים לפי תוכנית הבריאה, אלא אנחנו נעים בציר הזמן, כביכול, לפי הדחף שלנו להתפתחות. ויוצא שהשינוי שלנו, היחס שלנו לעליות וירידות, הוא בעצם גורם לתאוצה, לזה שאנחנו יכולים לקצר את הזמן.

וכאן האדם תלוי בקבוצה במאה אחוז, אין לו שום אפשרות לקבוע משהו בעצמו, כי הוא בעצמו רק יחידה קטנה, שמקבלת נתון מיוחד מהאור הסובב, ולשנות את היחס למצב שהאור הסובב מביא לו, הוא יכול אך ורק על ידי השפעת הסביבה. ולשנות את היחס למצבים, זה נקרא שאנחנו מחליפים אותם, שאנחנו משנים אותם, וכך מתקדמים.

זאת אומרת, בכל מצב ומצב, אנחנו לא צריכים להישאר יותר זמן ממה שלקבוע את היחס הנכון אליו, לאותו המצב. ולכן החשיבות הגדולה היא כל הזמן, לא שלא לשים לב לעליות וירידות, אלא להיות כל הזמן בעלייה, הכוונה היא לא בהרגשה שהאור מביא, אלא איך שאני משתמש בו.

ומפני שעליות וירידות, הן שעושות בנו את כל השינויים שאנחנו מתקדמים, לכן כתוב שהעיקר חוץ מצא. שאדם שאפילו לא משתתף כל כך, ולא יודע מה לעשות עם כל המצבים שמתחלפים בו, אבל האור העליון, שדוחף את כל הבריאה למטרתה, הוא מחליף בכל חלק וחלק מהמלכות הכללית מצבים, עליות וירידות, מקרב ומרחיק מעצמו, בפנים ואחוריים, לכל חלק וחלק. ובזה שפועל כך, אז הוא גם מפעיל בזה את המאור המחזיר למוטב, ואז יוצא שאור אחד מחליף את המצבים, עליות וירידות, והאור השני הוא משנה את יחס האדם למצב, ממצב למצב.

וכך אדם מתקדם, אפילו שהוא כאילו נמצא פאסיבי בכל התהליך. הוא נמצא בקבוצה כמו תינוק, כמו שאנחנו רואים בחיים איך שמתקדמים, אז כך גם ברוחניות. בוודאי שאנחנו יכולים לקצר את הזמנים ולהתייחס בצורה יעילה, בצורה מעשית, לעליות וירידות, אבל אפילו אם אנחנו נמצאים בהן בצורה פאסיבית בקבוצה, בלימוד, בסדר היום, איכשהו בכל זאת השינויים האלו שמגיעים אלינו, הם מקדמים אותנו לתכלית. לכן הנושא הוא מאד חשוב לכל אחד, ובוא נראה איך אנחנו יכולים להשתמש בעליות וירידות האלו בצורה מועילה ולקצר את הזמנים.

"שהשב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.

לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא [לחם בזיון]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. וכבר דברתי הרבה בענין זה.

ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"."  

(בעל הסולם. איגרת כ"ה. כתבי בעל הסולם)

זאת אומרת אנחנו חייבים לעבור מצבי ירידה, אם כך אפשר לקרוא להם, אלו מצבים שאנחנו משיגים את העביות המתגברת מפעם לפעם, יותר ויותר, ודווקא בעביות הזאת, אם אנחנו מתקנים אותה, ממשיכים, אז אנחנו מקבלים שם תוספת השגה, הרגשה, התקדמות.

ואז כל הירידות האלו הן מתחילות להתמלא בהאור, שהירידות עצמן הן אותיות התורה, אלו כלים שבלעדיהם בוודאי שאי אפשר להשיג את התורה, את המאור, גם המחזיר למוטב וגם שממלא לנו את הכלים, לכן הירידות הן הכרחיות. כמו שבעל הסולם אומר, שאם לא היו חוטאים ישראל, אז היה להם רק ספר תורה וספר יהושוע בלבד, זאת אומרת לא היו משיגים יותר ממה שבשני הספרים האלה.

אנחנו לא יודעים בדיוק מה זה, ההשגות בתורה וספר יהושוע, אבל כנראה שזה הרבה הרבה פחות, בו"ק, ממה שהיה לאדם הראשון, באיזו צורה, אפילו אי אפשר לתאר מה זה, אם לא היו חוטאים. לאדם הראשון היה לפני החטא, אור ו"ק, נפש, לא היה לו שום קשר לכלים שלו, אלא כלים דבינה שהיו מצורפים בו. הוא לא חי בכלים שלו על חשבון עצמו, הוא לא הבין, לא הרגיש, לא ידע. הוא היה דרגת חי, מלאך, שאין לו שום קשר עם מהות החיים, מטרת החיים, מי מנהל את החיים, אלא מתוך הדרגה שלו בלבד הנשמה הייתה מתקיימת, ללא להרגיש שום דבר מחוצה לה.

גם עכשיו אנחנו מתקיימים, כל האנושות, במצב שרק דואגת לעצמה, לא מרגישה שום דבר מחוצה לה, שזה גם כן מין דרגת המלאך. לכן כולם נפעלים, כולם כבהמות נדמו, דרגת חי. וכל מה שאנחנו משיגים זה על ידי הירידה הגדולה ביותר, שזה על ידי שבירת הכלים, ואחר כך, אחרי שבירת הכלים, שכל הכלים נסתרים, ורק הנקודה שבלב בולטת, אז כשמצרפים לנקודה שבלב עוד קצת ועוד קצת מהכלי השבור, מעלים ומצרפים לה כך, לאט לאט, את הכלים שלה השבורים, אז אנחנו מרגישים את זה כירידה. אבל באמת זה צרוף הכלים לנקודה שבלב, שבלעדיהם אנחנו לא נוכל להתקדם, להיכנס לאיזה מגע עם האור העליון, לדרוש ממנו תיקונים, להיות נזקקים לערבות, לחיבור בינינו.

שעל ידי חיבור בינינו אנחנו משיגים קשר עם האור העליון, ואז יכולים, על ידי האור העליון שמושג בקשר בינינו, להשפיע על הכלים, כל פעם על הכלים שלנו, שאנחנו מתחילים לעורר אותם לצאת מהמסתור ולהצטרף אלינו, להיתקן. זאת אומרת השבירה היא בעצם ההצלה, שבלעדיה היו מנותקים שני החלקים האלה שבנשמה, גלגלתא עיניים שהיה לאדם הראשון, ואח"פ שהיה מנותק ממנו. לכן כל הירידות הן ודאי שלצורך תיקון החלקים המצטרפים לפעולות, לצורך העליות. והעליות זה כבר אותן הירידות שכבר נמצאות בתיקון, בהכרת הנברא, וכך מתקדמים.

שינוי יחס האדם גורם לזירוז הזמן.

כן, אנחנו לא עושים יותר משינוי היחס.

וזה אפשר רק על ידי השפעת הסביבה, לבד אדם לא יכול לשנות את היחס.

שינוי היחס הוא שינוי היחס לסביבה. למה אני מקבל ירידה? כדי לצרף את עצמי, עם הכלי של הירידה, לקבוצה.

 אמרת שהאור מביא לשינוי היחס של אדם. השאלה, מה הקשר בין השפעת הסביבה והשפעת האור?

אנחנו היינו כגוף אחד ללא שום פער בינינו. הצטרפו לכולנו כלים לא אמיתיים, כלים דקבלה, בזמן חטא עץ הדעת מה שנקרא. ואז אנחנו, כל אחד התנתק מהחלקים האחרים ונמצא עם האח"פ שלו שנשבר. מה זה נשבר? שקיבל כוונה על מנת לקבל ואז נמצאים אנחנו, כל אחד מנותק מאחרים. כשאנחנו אחר כך עוברים תיקון, מה נעשה?

 מגיע כוח מלמעלה ומאיר על הנקודות שבלב, הנקודות מקבלות אישור והזדמנות להתחבר. אם הן מתחברות, רק הנקודות, בזה הן נותנות למאור המחזיר למוטב להתחיל לטפל בהן. כדי שהמאור הזה יתחיל לטפל, בפעולה שלו הראשונה בטיפול, הוא מעורר את האחפ"ים של כל הנקודות, שהנקודות יצטרפו. שהנקודות יצטרפו זה נקרא שאדם הגיע לגורל הטוב והבורא אומר לו קח, שם ידו על גורל הטוב ואדם הולך ומוכן להתחבר.

ברגע שישנה פעולה כזאת, אפילו בנקודות שבלב, זאת אומרת התחברות בעלמא, כי אין במה להתחבר, חיבור לא יכול להיות על ידי כלים דהשפעה, אלא רק על ידי זה שיצטרפו אליהם גם כלים דקבלה, אז הנקודות שבלב הן כאילו מתקרבות זו לזו. ואז לאיסוף שלהם, שזה תחילת הקבוצה, מתחילים להצטרף כלים דקבלה. זאת אומרת כל אחד ואחד מרגיש את עצמו בהכבדת הלב.

מאיפה זה בא? מהשפעת האור שהאיר על הכלים דקבלה. הם הרגישו שיש להם שם איזה מילוי, אגואיסטי ודאי, והם אז מתעוררים. ההתעוררות הגדולה של הכלים דקבלה שלא היו אף פעם בהרגשת האדם, ההתעוררות הזאת מביאה את האדם לחושך.

למה לחושך? קודם כל הוא רוצה משהו להשיג ואין לו, זו כבר הרגשה שלילית. בעולם שלנו אם אני רוצה להשיג משהו ואין לי, יכול להיות שזו הרגשה חיובית, שאני ממש משתוקק לזה, אבל כאן אני לא יודע לא את המטרה ולא את המילוי ולא איך אני מיישם אותה. שום דבר.

ולכן תוספת הכלי היא שבירה, כאילו אין לי. מה אין לי? נניח אני פתאום מאוד רוצה להיות מלך, אבל אין לי שום דבר לזה, סתם כך כמו איזה ילד קטן. ואין לי שום דבר ואני מצטער על זה ולמה אני לא כך ולא כך ולא כך וממש טוב לי מותי מחיי, אני לא מקבל את הצעצוע שאני רוצה וזה נקרא אצלי "ירידה" לעומת המצב הקודם.

ואם אדם שומע מה הוא צריך לעשות, אז הכלים האלו שעכשיו מתעוררים בכל עשירייה, בכל אחד ואחד, צריכים לעבוד. לעבוד על מה? דווקא הכלים האלה הם חשובים מאוד, חשוב לנו נכון להתייחס אליהם. אנחנו צריכים לצרף אותם אלינו בצורה כזאת שאנחנו רוצים להיות בחיבור למעלה מהכלים דקבלה.

מה זה נותן לנו? אם אנחנו מתחילים להתחבר, למה אנחנו מתחברים? אנחנו דווקא מתחברים בגלל שיש לנו כלים דקבלה, שכל אחד יכול להוסיף לשני וכך כולם יחד נמצאים בחיבור דרך הכלים דהשפעה, אבל בעזרת הכלים דקבלה. ויוצא שכל אחד בזה מושך מאור המחזיר למוטב, וכולנו יחד יכולים לגרום לקשר בינינו. כשאנחנו מגיעים להתקשרות בינינו, הנקודות שבלב שלנו ואח"פים שלנו מתחילים להיות כמו מולקולות, כמו חלקיקים כימיים שבהתחברות ביניהם כמו נניח חמצן, פחמן, חנקן וכולי, מתחילים להתחבר ביניהם. ואז הם מביאים לנו כל מיני צורות התחברות, ומצורות ההתחברות האלו אנחנו מתחילים כבר להשיג איזו מערכת שבתוכה נמצא אור מסוים.

ובמערכת הזאת ששם קשורים גלגלתאות ועיניים ואח"פ והם נמצאים במעגל כזה שהאור נמצא וממלא אותם ועובר מחלק לחלק. יוצא שאנחנו מתחילים להשיג איזה חיים רוחניים, כמו בתאים שמתחילים להתחבר, גם היווצרות החיים הגשמיים זה באותה צורה. ואז אנחנו מתחילים להרגיש חיים בתוך התאים האלה שהתחברו, גלגלתאות ועיניים ואח"פ והאור העליון שממלא אותם, שממש זורם בהם. זו כבר הרגשת החיים הרוחניים.

ואחר כך יש לנו שוב עליות וירידות. והעליות והירידות האלה אנחנו מתחילים להרגיש כבר כמו תחלופה מיוחדת, כמו חיים פנימיים שנמצאים בשינויים בנו. זה במדרגה נניח השנייה. במדרגה השלישית עליות וירידות מורגשות בנו כנשימה. התכווצות והתרחבות וכן הלאה.

זאת אומרת תמיד העליות והירידות נותנות לנו הרגשת החיים. ודאי שלא יכולה להיות עליה בלי ירידה וירידה בלי עליה וביחס שלנו לזה אנחנו קובעים איפה אנחנו נמצאים ובאיזה קצב. אבל ההתקדמות בצורה כזאת היא הכרחית.

אנחנו רואים אותן התופעות בחיים הגשמיים, איך בכלל בעולם שלנו, החלקים, חלקיק אחד של אנרגיה התחיל להתרבות והתחיל להצטרף בכל מיני צורות, עד שאנחנו רואים את כל העולם מורכב מאותם החלקיקים הבסיסיים, וכל אחד מהם גם מחלקים וכן הלאה.

 אנחנו עוד לא יודעים. החלקיקים הקטנים שעכשיו נראים לנו כאלמנטאריים שלא מתחלקים, גם בהם יש הרבה מאוד פנימיות. הכול כך עובר. לכן יחסים בין המצבים האלו, עליות וירידות הם כל כך חשובים וכל חכמת הקבלה דווקא מטפלת ביחס ביניהם. זה "אין עוד מלבדו" כלפי עליות וירידות, ו"ניתן לרופא רשות לרפא" והכול רק בגלל שיש שינוי המצבים .

וכל המומחיות שלנו בזה שאנחנו לומדים איך נכון להתייחס לשינוי המצבים. וודאי שכמה שיותר נתקדם, אז יצטרפו יותר ויותר כלים גרועים, גדולים ואנחנו נדע איך לבנות את החלקים בנשמה היותר כבדים. זה כמו שטבלת היסודות מתחילה מחומר אלמנטארי פוזיטרון ואלקטרון, ומגיעה לכאלה חומרים שהם חיים כאילו, שיש בהם פליטת אנרגיה רדיואקטיבית וכן הלאה, מאוד מיוחדים שלא יכולים אפילו להתקיים, אלא  מתחלקים ביניהם, כל אחד לא יכול לחיות הרבה זמן, להתקיים מהכבדות שלהם. אז גם אנחנו כך, מהחומר הקל מתקדמים לחומר הקשה וכל העבודה שלנו זה רק בהצטרפות של החלקים, עד כמה שאנחנו יכולים לראות אותם כהכרחיים ושייכים לגוף אחד, היינו לנשמה. 

תיארת כל כך יפה מה קורה כתוצאה מירידה ועלייה, חיים חדשים נולדים. כשזה קורה בעשירייה, אותן ירידות ועליות בעשירייה, מה נולד, איזה חיים, איזה חלקיקים, מה בדיוק קורה?

אנחנו לא יכולים להרגיש חיים, לא בעלייה ולא בירידה, אלא רק בשינוי ביניהם. אפילו בעלייה, אם לא הייתה לנו שם הרגשת הירידה, כלפי מה למדוד, לא היינו מרגישים שזאת עלייה. המצב בעצמו הוא לא מורגש. אם אני נוגע באיזה מקור אנרגיה שם יהיו מיליון וולט, אני לא אתחשמל, אם דרכי לא זורם חשמל.

לכן המצב בעצמו הוא לא עושה כלום, אלא צריך להיות פער בין המצבים, והפער הזה אם זה עובר עלי, אז אני מרגיש כ"יתרון האור מן החושך". כי אי אפשר להכיר את הבורא, אלא מהמצב ההפוך ממנו. אז אנחנו כל הזמן מקבלים ירידה, עלייה. ירידה, עלייה. זאת אומרת, משהו הפוך ממנו והכרתו, משהו הפוך ממנו והכרתו. ולכן צריכים כך להתייחס לירידות שהן הכלים, כמו שהוא אומר האותיות, שהם נקראים אותיות העבודה, שדווקא בעזרתן משיגים את הבורא.

גם עכשיו אנחנו נמצאים בו, בתוך הבורא, אבל מי מרגיש? דווקא על ידי זה שמתחילים ככה להתרחק ולהתקרב, אז יש לנו היווצרות חושים חדשים להרגיש אותו, להכיר אותו בכל מיני אופנים וכך מתקדמים. לכן כמה שיותר עובדים עם עליות וירידות בצורה יותר מועילה, יותר יצירתית, אז בזה ההתקדמות שלנו.

זה אומר שבעשירייה כשעוברים בצורה נכונה את העליות וירידות, הם בעצם רוכשים את אותיות התורה, בעצם הם בונים את הכלי הרוחני שלהם.

כן, נכון. ובעשירייה העיקר זה לעבוד בהתחברות, כי ירידה אנחנו נקבל תמיד לפי היכולת שלנו לסבול ולעבוד איתה בצורה מועילה. לכן מאוד חשוב לנו להראות איך אנחנו מיד מתגברים על הירידות, על הפערים, על החולשות על כל מיני חוסר אונים, כל מיני סימני ירידה שאנחנו משתמשים בה בצורה יפה. בשמחה מקבלים את המצבים האלו וממש משתמשים בהם, ומהאותיות בונים כבר את האור. כי האור בתוך הכלי זה צורת האותיות שאנחנו בודקים ומקבלים וצרוף האותיות, מזה בא האור. כמו שאנחנו לומדים "טנת"א", טעמים, נקודות, תגים ואותיות, אז אנחנו צריכים ללכת בחזרה מאותיות לטעמים, לאורות.

דיברת על מצב שבו אנחנו מחבקים בשמחה את הירידה, אבל הוא אומר, הטבע של הרצון לקבל רוצה לברוח  מהירידה, אז איך להתגבר?

אחרת לא הייתה מורגשת ירידה, אם לא היה לנו רצון לקבל, וכך היינו מקבלים אותה? לכן על פני זה שאנחנו לא רוצים להרגיש את הירידה כלפי הרצון לקבל שלנו האגואיסטי, שרוצים כמו ילדים קטנים, רק להרגיש את עצמנו טוב, אם אנחנו מתחילים בשכל להבין שהירידה היא ירידה כלפי האגו שלי, כלפי הרצון שלי ליהנות, אבל היא ממש עלייה בהבנה, ביכולת להתקדם, רק חסר בה אור כדי לראות את זה.

נניח אני כל פעם נכנס לחדר יותר משוכלל, אבל הוא חשוך, ואני צריך ביחס הנכון להביא לשם אור. אז ודאי שפעם ראשונה תמיד הירידה מורגשת כחושך, ואני על ידי המצב שלי צריך להביא לשם אור ואז אני אראה שהאור שממלא את החושך הוא כל פעם יהיה יותר גדול, יותר בהבנה, יותר בהשגה, יותר בהרגשה והעיקר גם כן יהיה בעצמאות. שאני כל פעם ארגיש את עצמי יותר ויותר עצמאי, בטוח, מיוחד.

"מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה... הלא יותר טוב היה, אם האדם היה נשאר במצב עליה.

אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה דבר, תלויה בחשיבות של הדבר. ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע את הערך שבדבר, אינו האדם יכול להנות, אלא לפי מה שהוא מבין את חשיבותו... לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדוקא ע"י הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול להנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה, "כי הם חיינו ואורך ימינו"."

                                    (הרב"ש, "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות"' כתבי רב"ש ב')

 יש לשים תשומת לב על מה שאנחנו רואים. גם כן בחיים שלנו, איך אנחנו יכולים ללמוד, להשיג את הדברים, להעריך משהו. איך אנחנו יכולים להיות מומחים במשהו, אם לא דרך היגיעה הרבה בכל מיני מצבים שהם הפוכים מהמומחיות, מההשגות. זה תמיד כך. זאת אומרת, כל דרך להצלחה, היא כרוכה ביגיעה רבה. למה? כי על ידי היגיעה אנחנו רוכשים את הכלים.

למה דווקא על ידי היגיעה? כי היגיעה הזאת היא נותנת לך בסיס, חומר, אותו יסוד שעל ידי היגיעה אתה מייצב את האותיות, את ההרגשות, את ההבנות, את ההתקשרויות. כי אנחנו גם עכשיו נמצאים בעולם אין סוף, אבל חסרים לנו כלים כדי להרגיש את זה, ולכן כל העבודה היא בכלים. אין לנו ברירה, אלא בהחלט להבין וכמו שכותב בעל הסולם "כי בין כך ובין כך תעבוד", או שיכריחו אותך ותתקדם כמו כל העולם, או שאתה יכול לעשות את זה בצורה קלה יחסית, מהירה יחסית. אבל העיקר שאתה יודע איפה אתה נמצא ומה קורה ולמה אתה סובל, ואתה יכול ביחס שלך באמת להפוך את דרך העינויים האלו הייסורים לדרך יפה וטובה.

הכול תלוי ביחס, הכול תלוי בראש, איך אנחנו  מפסיקים להתייחס לדרך שלנו כמו ילדים קטנים, טוב לי, רע לי, אלא מתחילים לפענח את כל המצבים האלו כמצבים רצויים, הכרחיים. אנחנו יכולים לעלות עד דרגת מחשבת הבריאה, בכמה שאנחנו יכולים ודאי כל פעם ופעם, ולהבין שאי אפשר לבנות בריאה בצורה אחרת. ולכן כל הדברים האלה, ברגע שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, לא יכול להיות אחרי המחשבה הזאת שום צורה אחרת ממה שקרה, חוץ מזה לא יכול להיות.

אם אנחנו לא כל כך מבינים, אפשר לחשוב ולחקור ובכל זאת אנחנו נראה, שאם סך הכול הבורא זה הטוב ומיטיב המוחלט ורוצה בטוב ומיטיב המוחלט הזה להיטיב למישהו, אז מישהו הזה בהכרח חייב לעבור כל אותם המצבים שאנחנו עוברים. ואז לא נשאר לנו להגיד משהו על כל מה שקורה, אלא רק להתקדם למטרה.

"אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.

נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.

מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, כנ"ל, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד.

ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי"."

(הרב"ש, "לשמה ושלא לשמה", כתבי רב"ש א')

 אנחנו עוד לא כל כך מרגישים שוני באופי, במהות של כל ירידה, שהיא אחרת לגמרי מחברתה. שכל פעם אנחנו על ידה מכוונים להתפתחות שונה מקודם, שפעם מתפתח זה, פעם מתפתח זה בנו, פעם מתפתח זה. כי הכלים שמצטרפים הם כלים שונים מאוד, שירידה היא הצטרפות הכלים הלא מתוקנים.

ולכן מה שקורה זה, שדווקא אם אנחנו עובדים למעלה מהירידות, אז אנחנו נותנים להן להצטרף אלינו נכון ולהתחיל לעבוד בתוך הגוף שלנו. הגוף, הכוונה בתוך הכלי הרוחני שלנו, גוף של נשמה. ולכן אסור לנו להגיד שלא כזאת ירידה רציתי, ולא כזאת עליה אני רוצה להשיג. זאת אומרת, זה בכלל לא עניינינו, אנחנו צריכים לעבוד למעלה מזה ולמעלה מזה. זאת אומרת, להשתמש בכל הכלים שלנו שמתגלים גם בעליה וגם בירידה, להשתמש בהם מה שנקרא בלמעלה מהדעת. שאני על ידם, לא חשוב מי הם ומהם, רוצה להשפיע.

ואז אני רק אדע באמת לעומק, מה מהות הכלים שעכשיו מתגלים, השבורים. למה הם דווקא ולא אחרים, באיזו צורה הם פועלים בי. כי אני לא מפעיל אותם, אני רק צריך להיות למעלה מהם, והאור מפעיל אותם. אני רוצה להצטרף לבורא, לעל מנת להשפיע, ואז אני מתחיל להרגיש איך הכלים האלו בי בסך הכל פועלים.

העבודה שלנו היא די פסיבית, כי אנחנו לא יודעים לעבוד עם הכלים. אנחנו צריכים לתת מקום לאור ואז הוא מצרף אותם, את הכלים האלה לפרצוף, מגלה את האופי שבהם. הוא עושה את כל העבודה, ומראה לנו איך שהוא עושה את זה. לכן אנחנו מגלים את עבודת ה', לא את העבודה שלנו. זה מה שנקרא, "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה"[1], מהצטרפות הכלים השבורים לתיקון ולגוף הנשמה, שכך כל הזמן מיתקן, והאורות שמתגברים שם, מתחברים וגדלים, מתגלים יותר.

אז אנחנו בזה נמצאים בעבודה כאילו פסיבית, אבל לא, אלא בהתגברות על היחס שלנו, על זה שאנחנו נותנים לבורא לעבוד, "והיה לה' עבודה".[2]

כשאני מנסה להתחבר עם החברים, אז אני מרגיש שאני לא יכול, והם כבר מחוברים אחד עם השני. מה אני יכול להוסיף במצב הזה, כשהחברים שלי זאת בעצם תמונה של התכונות שלי?

אנחנו עוד לא יכולים לעבוד עם זה, אנחנו עוד לא מבינים איך לעבוד עם הדברים האלה. אנחנו צריכים עכשיו כמו ילד, אנחנו צריכים עכשיו רק לדאוג שיהיה לנו גוף שלם. שמה שמצטרף מצטרף ומיתקן, ואנחנו יכולים להתקיים בחברותא. ואחר כך כשאנחנו כבר נהיה במצב הרוחני, כשיהיו לנו אורות, כלים, קווים, ג' קווים, דרגות העביות, אז אנחנו נדע מה לעשות, זאת עדיין לא שאלה.

אם הירידה היא בגלל חוסר חיבור, למה המכה מורגשת במקומות אחרים כמו כסף או בריאות למשל?

זה לא כסף או בריאות, כך אנחנו מדמים לעצמנו שאדם נפגע בכסף או בריאות, הוא נפגע ברצון. יש לו בעיה רק עם הרצון, חוץ מרצון אין שום דבר. אלא רצונות שונים הם נותנים לנו הרגשת פגם בערכים שונים, אבל חוץ מרצון אין כלום.

מתוך מה שקראנו, ומתוך ההסברים המפורטים שלך, ברור שהירידה היא לצורך עליה והעליה היא מתוך הירידה. וגם אמרת שיש שני חלקים בעבודה שלנו, מצד אחד אנחנו פסיביים והאור עושה את זה. ומצד שני יש לנו עבודה והקבוצה עושה. האם התדירות, הקצב לעבור מירידה לעליה, גם זה תלוי בשני המישורים האלו?

במיוחד זה תלוי בחברה, כן. ומה זאת אומרת חברה? אני צריך להיות רגיש להשפעת הסביבה עלי. זאת אומרת, שאני צריך לעשות כל מיני פעולות, אם לא במצב הנוכחי, אז בהכנה אליו מקודם. אני צריך להיות מוכן להשפעת הסביבה, אם הסביבה לא יכולה להשפיע עלי, אני לא אשתנה.

אז זאת אומרת, שבעבודה שלנו אני צריך להתעלם מהשפעת האור?

איזו השפעת אור יכולה להיות, אם אני לא נמצא בהתקדמות עם החברים, בהתקשרות עם החברים? אם אנחנו לא מכינים את עצמנו לחיבור בינינו, לאור אין איפה להשפיע, איפה לעבוד.

""סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה" (מגילה ל"א ע"ב).

זקנים, אלו שרגילים בעבודת ה'. נערים, אלו שבתחילת עבודתם. סתירה נקראת ירידה או נפילה. שקודם היתה להם איזו עליה בעבודה, שנחשב זה לבנין, כלומר שהם החשיבו את העליות. אבל הסתירה בזמן שהרגישו איזו נפילה, שזה בא מהסתרת ה', כלומר שה' מסתיר עצמו מהם, וזה נקרא סתירה.

סתירת זקנים, שאומרים שה' שלח להם את ההסתרה, נמצא שהם כבר נמצאים בבנין, היות שהם מאמינים שה' מטפל בהם, ומזה הם מקבלים חיות.

ועיקר אמונה ניכר בזמן הירידה, כלומר בזמן שאינו מאיר לאדם, שאז הוא עומד בפני ההתלבטות. או שיאמר, "אני לא צריך שום רווח, אלא אני רוצה לעשות נחת רוח למעלה, ולא חשוב לי מה שאני מרגיש", או חס ושלום אחרת."

(הרב"ש, "סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה", כתבי רב"ש ג')

 אנחנו חייבים כאן ללמוד בצורה מועילה, אפקטיבית, איך להשתמש בכל מצב ומצב. כמו שכותב הרב"ש, שכל ירידה לא תהיה יותר מ"כפאו השד", נגיעה קטנה, וכבר יש לי את זה? שאני מתנתק, ואני חייב על ידי הירידה להתנתק מכל הדרך, מהבורא, ומייד חוזר, ואיך אני חוזר? או שזה אתערותא דלעילא, אין מה לעשות, שמחזיקים אותי, או שאני קובע את הברית והמערכת שעל ידה אני חוזר.

ולכן צריכים לראות את עצמנו, איך אנחנו מתקדמים, עד כמה שאני נעשה יותר אקטיבי בירידה, לפי זה אני יכול למדוד את ההתקדמות הרוחנית האמיתית שלי. עד כמה שאני נמצא בחוסר הכרה פחות זמן, עד כמה שאני יכול יותר לשחזר את עצמי, להחזיר את עצמי למצב הפעיל ממש, לפי זה מודדים את בריאות הנשמה שלי, ולכן יש כאן מדידה מאוד ברורה, עד כמה שמתגברים יותר מהר וקמים, עוברים את השחזור הזה יותר מהר. וזה תלוי בהכנה מקודם ובעיקר וודאי, כמו שאנחנו מבינים, בהשפעת הסביבה, כי לאדם שמאבד את ההכרה, רק הסביבה יכולה לעזור.

ויכול להיות, שכמו שאנחנו רואים, בעולם שלנו אנחנו בונים כל מיני מערכות חירום, כך אנחנו צריכים שיהיה לנו בקבוצה. שתהיה לנו בכל פעם עשירייה, כי הכול מחולק עכשיו לעשיריות, והעשירייה תהיה אחראית על שלום העשיריות האחרות, שאם פתאום מרגישים פה ושם איזה [מצב[, הם צריכים לאתר בעצמם, לא לחכות עד שיפנו אליהם, אלא לאתר את המצבים שדורשים טיפול ומייד מתחילים לטפל. וכך צריכים כולם לעשות זאת בתחלופה. מזה אנחנו נגיע לקשר יותר טוב בינינו וליישום של הערבות.

אז תחשבו על זה, איך אנחנו מייצבים כזאת עשירייה שהיא תהיה לנו כמו עזרה מהירה, טיפול נמרץ  נניח, שמייד מטפלת במצבי סכנה שמתגלים ביתר העשיריות.

"כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא.

נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים.

וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם"."

 (הרב"ש, "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב' ", כתבי רב"ש ב')

 האדם לא משתוקק לגילוי, הוא משתוקק לדביקות, להשתוות הצורה, לקרבה פנימית ולא חיצונה, חיצונה זה כאילו מקבל מהבורא, אלא להיות דבוק בו, דווקא למעלה מהקבלה.

אז במה הוא "דומה דודי לצבי"? זאת אומרת, שבכל האחוריים שאנחנו רואים, יש שם צורת הפנים, רק היא עדיין נמצאת בהצטרפות אלינו, הכלים הנוספים שמצטרפים אלינו, והם עדיין לא הצטרפו, עדיין לא מתוקנים, עדיין לא נמצאים במסך המשותף עם הכלים הקודמים שכבר עברו תיקון, גם ודאי שאין בהם אורות, ההרגשה הנכונה, ולכן הכלים האלו שנראים כלים זרים, לא טובים, הם כלים יותר כבדים מהכלים שהיו קודם, ולכן כשהם מצטרפים, האדם מרגיש שהוא נמצא בירידה, בנפילה בחושך.

למה? הייתי למשל בעשרה גרם של הרוחניות, פתאום הצטרפו אלי עוד חמשה עשר גרם, כל פעם יותר מקודם, העביות גדלה כי התיקון הוא מהקל אל הכבד, ולכן בכלים שמצטרפים אני תמיד ארגיש יותר כבדות וחושך. והחושך שאני מרגיש בהם יהיה יותר מהאור שהרגשתי קודם, שהשגתי קודם. והאור שהשגתי קודם בכלים ותיקנתי אותם, עוזר לי לראות יותר את החושך של עכשיו. זאת אומרת אני מקבל הכבדה משני כיוונים, מהכלים השבורים האלו שמצטרפים אלי, ומהכלים המתוקנים הקודמים, שהאור שבהם מאיר ועכשיו נותן לי דווקא את ההפרש בין הכלים המתוקנים לכלי המצטרף המקולקל. ואז ודאי שאני מרגיש את ההכבדה הזאת, אבל בהבנה, בהכנעה למעלה מהדעת, כשהאדם מבין שעכשיו הוא מקבל תוספת גדולה מאוד והכול תלוי בו איך הוא ישתמש בה עכשיו, אז הוא יכול להיות בירידה עוד יותר שמח מאשר בעליה. כי בירידה הוא ממש צריך לראות שזו ההתקדמות, זאת התוספת שעכשיו אני מקבל. בעליה אני לא מקבל תוספת, בעליה זה תיקון למה שהיה כבר בירידה. אבל אם לא היתה ירידה, לא הייתי מקבל את הכלי הנוסף. כמו שהיה עם האדם הראשון ששאל, אני וחמור נאכל באבוס אחד? ואז כש"בזיעת אפך תאכל לחם", התקררה דעתו, מה זאת אומרת? שהבין שעל ידי הכבדת הלב וכל מיני בעיות שהוא ירגיש בזמן הירידה, הוא יקבל בזה כלים נוספים, ואז הוא יוכל לעלות מדרגת החמור לדרגת האדם.

לכן תלוי בקבוצה עד כמה שאנחנו מתייחסים נכון לעניין הירידה. כי בירידות אנחנו צריכים להרגיש "אני מקבל עכשיו עוד חלק מנשמתי השבורה", שזו ממש תוספת, ולפי זה מודדים את האדם, עד כמה אפשר להוסיף לו. אנחנו רואים את זה בכל מקום, כשאנחנו למשל באים ללמוד באוניברסיטה, אז עד כמה שמוספים לנו יותר ויותר תרגילים, עבודות בית וכן הלאה, לפי זה אנחנו מודדים את עצמנו שמתקדמים.

כי באור אין שינוי, באור אין הבדלים, אלא רק בכלים, כשהאורות כבר מתחילים להתקשר אתם, לתקן אותם, למלא אותם, אז לפי זה אנחנו גם מרגישים את האורות, גם מבדילים בכל מיני האופנים שבהם.

כשאנחנו רואים שחבר שיצא מירידה ויש לו חשק גדול לשינוי בחברה, בעשירייה, איך עובדים עם זה?

אם הוא רוצה שינוי בחברה והוא רק לא יודע איך לבצע, שיתייעץ איתם, אבל כל השינויים יכולים להיות רק ביתר חיבור. זה שרוצים לעשות איזה שינויים קוסמטיים כאלו מבחוץ, זה  הכול שטויות. אומנן גם זה טוב, גם זה בעצם עיסוק בחברה, אבל העיקר צריך להיות בעצם בחיבור. במה עכשיו אני יכול לחפש, למצוא וליישם התקשרות יתר מקודם. עם כול כלי וכלי אחרי כול ירידה וירידה, לחשוב איך אני מממש את זה.

"אל יתפלל אדם שהמחשבות הזרות ימותו, אלא שיחזרו בתשובה. וזהו דוקא ע"י זה שמקבל עזרה מלמעלה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, נמצא, שלא מבקש מה' שהמחשבות ימותו, בכדי שהוא לא יצטרך להתגבר על המחשבות... אלא האדם שרוצה ללכת בדרך האמת, ורוצה לעבוד בבחינת מוחא וליבא, בזמן שמגיע אליו הגוף, ומתחיל לתקוף אותו, מדוע הוא רוצה לצאת מדרך העולם, שכולם עוסקים במשפיע בעמ"נ לקבל. ואחר כל פעם שהוא מתגבר עליו, הוא בא אליו בטענות יותר חזקות, ובמצב הזה אין הוא מבקש מה', שיסיר ממנו את טענותיו. אלא שהוא מבקש מה', שעל כל אלו הטענות שהרשע טוען, שיחזור עליהם בתשובה, כלומר שהקב"ה יתן לו כח ללכת למעלה מהדעת."

 (הרב"ש, "מהו מחצית השקל, בעבודה - א' ", כתבי רב"ש א')

""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.

נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.

ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.

והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(הרב"ש, "עניין גלות", כתבי רב"ש ג')

תמיד כשאנחנו עולים אנחנו מקבלים הכבדת הלב, הכלים יותר כבדים, כי התיקון הוא מהקל אל הכבד. לכן כול פעם כשמתחברים, הכלים החדשים הם יותר כבדים ולכן אנחנו מרגישים בהם חושך לעומת מה שהיה קודם, כי האור הקודם נראה קטן מפני שהכלים עכשיו הם יותר עבים. כך אנחנו מתקדמים תמיד ממדרגה למדרגה, על ידי עביות יותר גדולה.

לכן אין לצפות לזה שיהיו פעם מצבים אחרים, אלא תמיד תהיה הכבדת הלב, תמיד יהיה ניתוק, תמיד יהיה קשה ותמיד אנחנו נצטרך לעבור מחושך לאור. האור שאנחנו נרגיש כל פעם, זה אור של דביקות, אור של אמונה, אור שאנחנו דורשים שימלא אותנו באמונה למעלה מהדעת, אור של השפעה. לא אור שאנחנו יכולים עכשיו, ברצון לקבל שלנו, לדמיין לעצמנו כמילוי ותענוג גשמי, זאת אומרת כל אחד לעצמו. אלא זה אור שמשפיע, שנמצא בכלים שלנו כשאנחנו נמצאים בנתינה זה לזה, בהשפעה הדדית, ביציאה החוצה כלפי האחרים ומכולם כלפי הבורא.

ואז בנטייה שהיא למעלה מהכלים שלנו, כשכל אחד מעצמו לאחרים, בנטייה הזאת, באור חוזר הזה, האור ישר מתלבש ומופיע. אחרת אין לו שום כלי להופיע בנו. אך ורק בצורה כזאת אנחנו מתקדמים. לכן כול הכבדת הלב שאנחנו מקבלים, זה רק כדי שנתעלה מהעביות הזאת כלפי ההשפעה לזולת ודרכה לבורא. ואז בנטייה הזאת יתלבש האור העליון לפי השתוות הצורה, כמו שאנחנו בהשפעה לזולת, כך גם הוא בהשפעה לזולת, מהבורא לנברא.

                                                         סדנה

בואו נעצור קצת ונחשוב איך אנחנו מייצבים בדיוק את הכלי הרוחני לאור שישרה בנו? מהו הכלי הרוחני שאנחנו צריכים לייצב כדי שהאור העליון ישרה בו על פני הירידות שאנחנו  מקבלים, על פני הירידה?

*

העבודה שלנו היא כולה בהשפעה, תיקון הכלים הוא בהשפעה, בהתקשרות הדדית. מה זאת השפעה? התקשרות הדדית בין כל הכלים השבורים, ואחר כך מהם אנחנו מכינים את עצמנו לזה שהבורא, שהאור העליון ישרה בנו, לתת לו בזה מקום למלא אותו וליהנות מאיתנו.

אם כך אולי באמת העבודה שלנו היא יותר נכונה בזה שאנחנו כול פעם, כול אחד ואחד יסתכל על אחרים במה הוא יכול לעזור לחבר. ואם יש הרבה עשיריות בקבוצה, אז אפשר שכל פעם אנחנו נבנה עשירייה תורנית, שתסתכל על האחרים איך אפשר להעלות את מצב הרוח. עשירייה אחת תהייה נניח לפעולות כאלה, השנייה נניח לעזרה מיידית, והשלישית לעוד משהו. שיהיה לנו נטל כזה על כול עשירייה ועשירייה עם תחלופה ביניהם.

כי אנחנו מבינים, שאם נותנים לאדם איזה עיסוק כדי לא לחשוב על עצמו, זה כבר טוב, הוא כבר נמצא יותר רחוק מהכלים דקבלה שלו ויש לו יותר אפשרות להתקדם. לכן אולי כדאי לבצע את זה. צריכים לחשוב איך אנחנו בונים כול מיני תפקידים כאלו לעשיריות. זה נותן לעשירייה להיות יותר קשורה זה לזה. כמו הורים שצריכים לטפל בילדים, אז מאין ברירה הם גם מתחילים להיות יותר בקשר ביניהם, דבר אחד. דבר שני, "איש את רעהו יעזורו", כשאני משפיע לשני, זו בעצם השפעה מצידי, ואז אני נמצא כבר בהתקדמות, בהתקרבות לאור העליון שיותר פועל עליי בזמן הזה.

לכן כדאי לנו לפתח תפקידים כאלה לעשיריות, וכל פעם להחליף אותם.

"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.

זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.

והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".

וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה. ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה".

(הרב"ש, "כל התורה היא שם אחד קדוש", כתבי רב"ש א')

  זה יפה לקרוא בזמן שאני נמצא בהתעוררות, אבל בזמן שאני נמצא במצב כמו שכתוב, אז אני מת, אני לא רוצה כלום, קשה לי לפתוח עיניים, אני לא שומע, אני רוצה להירדם, לישון ולא להרגיש שום דבר, כי רע לי.

איך אנחנו יכולים להתייחס אז לחבר, כי ודאי שאין הוא יכול להציל את עצמו מבית האסירים, אלא אנחנו. איך אנחנו מצילים אותו?

אבל אם אנחנו מצילים אותו, זה לא שאנחנו לוקחים ממנו את העבודה, לא, כי העבודה היא בהתחברות בינינו. לכן אם אני אפילו לוקח את כל הכבדת הלב שלו ומתחיל עכשיו לרקוד לפניו, לצעוק, לשיר, לא חשוב מה, להביא לו משהו, לקחת אותו לאיזה טיול, לאיזה  מקום, רק כדי לנענע אותו אבל גם להשפיע לו גדלות הסביבה וכן הלאה, בזה אני מתקן. אני מתקן אותו. כשאני עושה במקומו זה לא רק על החשבון שלי, כי היינו צריכים לעשות את זה בקשר בינינו. לכן אם אדם מגיע לעזור לחבר בזמן הירידה, הוא לא גונב ממנו יגיעה, זה לא שהוא לא נותן לו למלא את סאת היגיעה שלו, את המידה השלמה ואז הוא זוכה לגילוי ולתיקון, לא.

למה כול אחד יכול לעזור לחבר ולהוציא אותו מהמרה השחורה הזאת, מהכלים דקבלה, ולתת לו התעוררות, התרוממות, וזה יחשב לתיקון גם לחבר שנמצא בירידה וגם לזה שעוזר לו?

*

אולי המצב האידיאלי זה שכול אחד יקבל ירידה והשני יתקן אותו. כי בכלי המתוקן, מה זה מתוקן, הרי כולם מקבלים ירידות, וכשכול אחד מתקן את הירידות של החבר, אז יש תחלופה ביניהם, זרימה, גם בהתקשרות בין הכלים, גם כמעבר של האורות. דברו על זה.

*

למה אדם לא יכול לתקן את עצמו ורק החבר יכול לתקן אותו, איזה כלים יש לחבר, איזה יכולות, כוחות שיכול לתקן?

*

זאת אומרת להתפלל על עצמו, אדם לא יכול, אסור לו, אלא רק עבור החבר. אפילו להשפיע לבורא אסור לו, כי זה לא מביא תיקון, ומכול שכן על עצמו, להיות מתוקן. לכן התפילה שיכולה לזכות לתגובה מלמעלה היא רק עבור החבר. לכן כול אחד מתפלל עבור החבר ובזה גורם לתיקון שלו, וכך כול אחד ואחד מתקשר לאחרים. אין שום אפשרות אחרת לתקן את הכלי, אלא רק בצורה כזאת, כול אחד עבור השני, ואז הם קשורים ממש יחד כמו על ידי חוט תפירה שעובר דרך כולם, ואז זה קורה.

אבל מאיפה זה נובע שכל אחד כן מסוגל לטפל בשני, להרגיש אותו, להבין אותו, להעלות אותו, לגרום לו תיקון. מאיפה כול זה נובע?

*

זאת אומרת כול אחד צריך להסתכל על החבר בעשירייה שלו, לפחות בעשירייה שלו, ממש בארבע עיניים כדי לזהות בו איזו חולשה בעבודה, איזו נפילה כדי לעזור לו, או עוד לפני זה, להיות כל הזמן בהפצת גדלות הבורא, גדלות המטרה לכולם. כי זה בעצם התיקון שלו.  התיקון שלי הוא בזה שאני מתקן אחרים. את עצמי אני לא יכול לתקן, הם יתקנו אותי.

אבל תמיד אומרים שאני מקולקל, כשאני רואה שמישהו אחר מקולקל התיקון הוא שלי, בזה שאני צריך להצדיק את החבר.

אתה נותן תשובה לשאלה למה אני מתקן את עצמי בזה שאני מתקן את החבר. כי אם אני רואה קלקול בו, זה הקלקול שלי, ולכן אם אני מתקן אותו אני בעצם מתקן את הכלי שלי.

 אבל אני מבקש  תיקון עבור עצמי, מפני שאני רואה אותו בעצם מקולקל, והוא בסדר, אלא שאני המקולקל.

אז בזה שאתה תתקן אותו אתה תפסיק לראות אותו מקולקל. בזה שאתה תבקש לראות אותו מושלם, לא יהיה לך מקום עבודה, אתה בזה לא תשיג כלום אלא זה יהיה שקר. זה כמו שאמא רואה את התינוק שלה מושלם.

אלא דווקא להיפך, למה זה מתגלה בחבר? מפני שאם אתה רואה בו עדיין את הקלקול, אז בטוח שאתה עדיין לא מתוקן. בזה שאתה מתחיל לטפל בו, אתה מתחיל להתקשר אליו והאהבה היא המרפאה, ואז אתה תראה אותו מתוקן כמו שאמא רואה את התינוק שלה מתוקן, מושלם. אתה לא זוכר אפילו שאמא שלך אמרה עליך איזה יפה אתה, חכם, חתיך. חוץ מאימא שמעת את זה מעוד מישהו? ככה זה.

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה, כיון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה. ובזה יובן "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, וע״כ הוא מתברך. וזהו "ואברכה מברכיך". כי ברכה הוא לשון בריכה, היינו צינור ההשפעות טובות. והנה זהו דווקא אם המברך והמתברך אוהבים זה את זה, ויש להן אחדות אמיתי ובשלמות, אזי הם מעוררים הצינור עליון, שיוכל להשפיע דרך הצדיק, שהוא השביל, על דרך, העולם ניזון בשבי״ל חנינא."

(ר' מנחם מנדל מסאסוב, אהבת שלום)

"בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, ובטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפלה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חסרון", שהבורא ימלא את החסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא היתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה.

מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי".

נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'",  שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. "

 (הרב"ש, "ההבדל בין צדקה למתנה", כתבי רב"ש א')

  סדנה

איך בכל זאת אנחנו בונים מערכת כזאת שבה מטפלים באמת כל אחד בחבר שזה הכלי האמתי שלי? איך אני רואה בחבר את הכלי האמתי שלי שאני צריך לתקן, ולא את עצמי, ואני מתפלל עבורו ובזה אני עושה נחת רוח לבורא ומממש ממש את כל התיקונים? איך אנחנו מסדרים את זה?

כל אחד שחושב על עצמו, ו"מתפלל על נפשו, גורם חורבן לנפשו". אז איך אנחנו משכנעים את עצמינו שחס ושלום אדם לא יחשוב על עצמו, על התיקון שלו, על העלייה שלו, על מה שהאגו דוחף אותנו ומבלבל אותנו ובכוונה בזה מסיט אותנו מהתיקון. שלהשתוקק לתיקון עצמי, בתוכי, בזה אני ממש מתנתק מהרוחניות. איך אני מסדר נכון את הראייה שלי, את היחס שלי לתיקון?

שזה רק דרך תיקון הזולת, שהנשמה שלי נמצאת בזולת ולא בי. איך אני עושה זאת? מה זאת אומרת שלא בי? מחוצה לי, זה מה שאני רוכש באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה למעלה מהקבלה. קבלה זה בי, השפעה זה בזולת, בכל היתר, איך אני ביחס הנכון מתקן את הנשמה שלי. איך עושים זאת? איך מארגנים את היחס הנכון?

 *

יוצא שאנחנו בכלל פועלים לא בשטח שהתורה מדברת עליו. היא מדברת על התיקונים, על ירידות, עליות, ואיך שאנחנו נמצאים בערבות הדדית הקודמת לכול, ואז אנחנו באמת מתקנים את עצמנו בהתקשרות בינינו ב"איש את רעהו יעזורו" וכולי.

ואנחנו כל הזמן נמצאים בתפילה רק על עצמינו, ואפילו שהתפילה הזאת יכולה להיות בזה שכל אחד רוצה להיות כביכול בהשפעה, ולעלות למעלה מהאגו שלו, הוא בכל זאת לא יוצא מהגדר שלו, לא יוצא מהרצון לקבל שלו, ובכל זאת מתפלל על עצמו. וכך אנחנו בעצם לא ביקשנו אף פעם תיקון, כי לא היינו במקום הנכון.

איך אנחנו בכל זאת מתקשרים נכון זה לזה כדי לבקש תיקונים ובאמת להרגיש תועלת מזה, ותועלת מידית, בדרך קלה, העיקר הוא לאתר נכון איפה הבעיה, מהי המחלה. אז אחרי שהאדם מאתר ומאתר את הדברים, אחר כך הוא רק מצביע נכון והאור העליון עושה. כי האור העליון מיועד בדיוק כדי לפעול בקלקול שצריך להיות מתוקן.

 בזה שכל אחד יצביע על החבר, מחזיק אותו, מעלה אותו, דואג לו, חושב עליו, למעלה מהכלים של עצמו. איך אנחנו נארגן את העבודה שלנו בצורה הנכונה הזאת?

 *

כל עשירייה מסכמת מה אנחנו עושים בעשירייה כדי לתקן זה את זה וכך לגרום לתיקון סוף סוף שלנו לפחות בדרגה הראשונה. מה אנחנו עושים אחרי שאנחנו יודעים שאפשר לתקן רק איש את רעהו, ואיך אז אנחנו קובעים לעצמינו את התהליך?

 *

איך אני משכנע את עצמי שהכלי שלי, הנשמה שלי, נמצאת בחבר? איך אני משכנע את עצמי שהנשמה שלי נמצאת בחבר ואז אני נעול עליו?

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: ירידה לצורך עליה

1) השב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.

לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא [לחם בזיון]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה.

ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". ודו"ק.

(בעל הסולם, אגרת כ"ה)

2) מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה... הלא יותר טוב היה, אם האדם היה נשאר במצב עליה.

אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה דבר, תלויה בחשיבות של הדבר. ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע את הערך שבדבר, אינו האדם יכול להנות, אלא לפי מה שהוא מבין את חשיבותו... לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדוקא ע"י הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול להנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה, "כי הם חיינו ואורך ימינו".

(רב"ש ב', מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות)

3) אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.

נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.

מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד.

ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי".

(רב"ש א', לשמה ושלא לשמה)

4) "סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה" (מגילה ל"א ע"ב).

זקנים, אלו שרגילים בעבודת ה'. נערים, אלו שבתחילת עבודתם. סתירה נקראת ירידה או נפילה. שקודם היתה להם איזו עליה בעבודה, שנחשב זה לבנין, כלומר שהם החשיבו את העליות. אבל הסתירה בזמן שהרגישו איזו נפילה, שזה בא מהסתרת ה', כלומר שה' מסתיר עצמו מהם, וזה נקרא סתירה.

סתירת זקנים, שאומרים שה' שלח להם את ההסתרה, נמצא שהם כבר נמצאים בבנין, היות שהם מאמינים שה' מטפל בהם, ומזה הם מקבלים חיות.

ועיקר אמונה ניכר בזמן הירידה, כלומר בזמן שאינו מאיר לאדם, שאז הוא עומד בפני ההתלבטות. או שיאמר, "אני לא צריך שום רווח, אלא אני רוצה לעשות נחת רוח למעלה, ולא חשוב לי מה שאני מרגיש", או חס ושלום אחרת.

(רב"ש ג', סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה)

5) לפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההיעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג. שנאמר, וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא אותו שמעון, ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה.

(זוהר לעם, בראשית א', 159)

6) כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא.

נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים.

וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם".

ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים.

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים.

(רב"ש ב', מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב')

7) אל יתפלל אדם שהמחשבות הזרות ימותו, אלא שיחזרו בתשובה. וזהו דוקא ע"י זה שמקבל עזרה מלמעלה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, נמצא, שלא מבקש מה' שהמחשבות ימותו, בכדי שהוא לא יצטרך להתגבר על המחשבות... אלא האדם שרוצה ללכת בדרך האמת, ורוצה לעבוד בבחינת מוחא וליבא, בזמן שמגיע אליו הגוף, ומתחיל לתקוף אותו, מדוע הוא רוצה לצאת מדרך העולם, שכולם עוסקים במשפיע בעמ"נ לקבל. ואחר כל פעם שהוא מתגבר עליו, הוא בא אליו בטענות יותר חזקות, ובמצב הזה אין הוא מבקש מה', שיסיר ממנו את טענותיו. אלא שהוא מבקש מה', שעל כל אלו הטענות שהרשע טוען, שיחזור עליהם בתשובה, כלומר שהקב"ה יתן לו כח ללכת למעלה מהדעת. (רב"ש א', מהו מחצית השקל, בעבודה - א')

8) אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.

זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.

והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".

וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה. ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה".

(רב"ש א', כל התורה היא שם אחד קדוש)

9) בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, ובטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפלה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חסרון", שהבורא ימלא את החסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא היתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה.

מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי".

נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך.

(רב"ש א', ההבדל בין צדקה למתנה)

10) כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה. רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה... אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי. אי לזאת, עיקר השמירה הוא בזמן העליה, ולא בזמן הירידה. ובזמן עליה צריכים להמשיך בחינת יראה, שחס ושלום שלא נהיה נדחה לחוץ.

(רב"ש ב', אגרת עז)

11) האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של יסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהיסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל תמיד בזמן העליה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו הרגשה היתה לו בזמן הירידה, כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם צריך לברך "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עליה, כי אי אפשר להיות עליה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה.

(רב"ש ב', מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה)

[1]           "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק ב', דף י"ז, א' גמרא)

[2]           "והיתה לה', המלוכה." (עובדיה, פרק א', כ"א)