על כל פשעים תכסה אהבה

כאילו אנחנו לא מבינים בשביל מה מתגלה הרע, אי אפשר כביכול לדחוף אותנו לטוב באיזה צורה. אלא כל הצבעים, כל הצורות שאנחנו צריכים לגלות בבורא, בתכונת האהבה, בהשפעה, בנתינה, אנחנו לא יכולים לגלות בלי הרע, כי הרע דווקא נותן לנו את כל השינויים, שבלי השינויים האלה אנחנו לא מרגישים כלום. לכן כשרע מתגלה מכסים אותו בטוב, ואז אנחנו רואים את הצורה שישנה בטוב, אחרת לטוב אין שום צורה, ולא יכולים לגלות את הבורא. הוא נמצא, אבל איפה הוא נמצא? הוא ממלא את הכול, אבל איפה ממלא? אני אפילו לא מרגיש ממנו כלום. אני צריך לתת את הצורה של הרע ואז הטוב מתחיל להתגלות.

שיעור בוקר 5.12.2016

כל התהליך שאנחנו עוברים שאותו גילה אדם הראשון, ואחר כך התחיל להשתמש בו בפועל אברהם אבינו, בנוי על זה שמתגלה הרע. והרע מתגלה מלמעלה, "בראתי יצר רע", שהבורא כל פעם מגלה אותו, ומגלה אותו במידה שאנחנו צריכים, ובכל מיני אופנים שצריכים להתגלות בדרך. ועל פניהם אנחנו צריכים להביא תיקונים, על ידי חיבור בינינו, על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל בעצם כמו שאנחנו למדנו כבר בהרבה שיעורים כאן, וכפי שלמדנו "בסור מרע ועשה טוב", אנחנו לא בורחים מהרע, אי אפשר לברוח ממנו, אלא על ידי הטוב אנחנו מזמינים מהרע את כל אותם הפעולות וסוגי הגילוי מה שצריך להיות.

"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. מה זה "כלל גדול"? שהוא חייב להיות לפנינו לאורך כל הדרך. ואמנם שבפועל אנחנו מאוד רחוקים מזה, אבל זה יתגלה. וכמה שאנחנו נשתדל להימשך לטוב, כמו שכתוב שכל פעם אתה צריך להיות לכיוון הימין, אז יתגלה הרע בכל מיני אופנים ועוצמות שאתה צריך. גם העשירייה וגם העולם, כך בצורה כזאת.

אם מטרת הבריאה לא גלויה לאנשים כמו שאנחנו רואים בעולם, אז הם בורחים מהרע. זו צורת הקיום שלהם, איך לברוח מהרע, איך לעשות את החיים שלנו קצת יותר טובים ממה שהיה אתמול, ממה שיש לנו היום. זאת אומרת, הרע בעצם דוחף את האנשים, האנושות, להתקדם. אבל זו הגישה מפני שאין לפניהם ידיעה ברורה מהי מטרת הבריאה, מי מגלה להם את הרע שבהם, וביניהם, ולכן הם רק כמו חיות שבורחות מהאש, ככה.  

מה שאין כן אם אנחנו מדברים על המקובלים, על אלו שרוצים להתקדם למטרת הבריאה בכוחות עצמם, ודאי שעל ידי מאור מחזיר למוטב, אבל בכל זאת שהם מעוררים את ההתקדמות באחישנה, אז אנחנו צריכים לעורר מאור המחזיר למוטב, לעורר את הכוח החיובי. ולא שהרע ידחוף אותנו קדימה כמו כל האנושות שנמצאת ממש כעדר בדרכו, אלא אנחנו צריכים בעצמנו להימשך לטוב. וכל מצב שאנחנו לא השגנו את הטוב, בשבילנו הוא נקרא רע, ולא באותם הממדים, לא באותם הערכים כמו בעולם, כמו באנושות שרע להם מתוך זה שהם מרגישים רע, לא. אלא אם אנחנו לא מגיעים לטוב, ל"ואהבת לרעך כמוך", ל"ואהבת את ה' א-לוהיך", בשבילנו זה רע. ואז אנחנו צריכים כל הזמן להיות בנטייה, במשיכה לטוב הזה. כך אנחנו מתקדמים.

לכן, "על כל פשעים תכסה אהבה", שפשעים אנחנו תמיד צריכים לזהות שאנחנו נמצאים בפשעים, למה? כי המטרה עדיין לא הושגה, ולכסות את מה שיש תמיד באהבה. זאת אומרת, שזאת המטרה שלנו ולכן אנחנו צריכים תמיד לעורר, כמו שכותבים רב"ש ובעל הסולם, את האהבה בלב החברים. אז בואו נראה איך אנחנו עושים. וכמו שסיכמנו גם אתמול, אנחנו צריכים להתקדם בזה שכל אחד מעורר את האהבה בלב חברו בפועל ממש, וכל אחד צריך להראות את זה בכל כוחו כמה שאפשר.

וודאי שכנגד זה אם אנחנו נעבוד טוב, אנחנו נגלה כמה שאנחנו עוד לא נמצאים בזה. אבל שיתגלה הרע מתוך שאני מעורר את השחר ולא השחר מעוררני, שגם לילה וגם יום אנחנו מעוררים. זו ההתקדמות הטובה. שאנחנו נותנים קצב לשינוי המדרגות.

"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה". 

(משלי י', י"ב)

זו הדרך שכך כתוב במשלי, זו הדרך שכאילו זה קורה בצורה טבעית. אבל זה לא כך, כי כל התורה וכל מה שכתוב בספרים הקדושים, כתוב לאלו האנשים שמעוררים את ההתפתחות שלהם, שהם בעצמם משקיעים את הכוחות כמה שמסוגלים בכל צורה שאפשר בכיוון הנכון. ולכן על זה הם כותבים, על מה שמתגלה להם בדרך. אז מתגלה ש"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה".

"האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.

ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר."

(זוהר לעם, וירא, 453)

כאילו אנחנו לא מבינים בשביל מה מתגלה הרע, אי אפשר כביכול לדחוף אותנו לטוב באיזה צורה. אלא כל הצבעים, כל הצורות שאנחנו צריכים לגלות בבורא, בתכונת האהבה, בהשפעה, בנתינה, אנחנו לא יכולים לגלות בלי הרע, כי הרע דווקא נותן לנו את כל השינויים, שבלי השינויים האלה אנחנו לא מרגישים כלום. לכן כשרע מתגלה מכסים אותו בטוב, ואז אנחנו רואים את הצורה שישנה בטוב, אחרת לטוב אין שום צורה, ולא יכולים לגלות את הבורא. הוא נמצא, אבל איפה הוא נמצא? הוא ממלא את הכול, אבל איפה ממלא? אני אפילו לא מרגיש ממנו כלום. אני צריך לתת את הצורה של הרע ואז הטוב מתחיל להתגלות. זה כמו שבכל דבר, שיש לנו פלוס, מינוס, ובצבעים שחור ולבן וכולי. לא יכול להתגלות שום דבר אם אין כנגדו תכונה אחרת. לכן כמה שאנחנו מתקדמים ברוחניות הרע יתגלה יותר ויותר בכל מיני צורות, צבעים, הבחנות חדשות, ואנחנו בהתאם לזה נשיג את הטוב בזה ש"על כל פשעים תכסה אהבה". מזה שנכסה אותם הפשעים, אז אנחנו נשיג את כל ההבחנות, ריבוי הצורות שבאהבה ומזה תהיה לנו התפעלות מזה והשגה בזה.

לכן השפלות של הכלים כשהיא מתגלה, זה רק כדי להדגיש בזה את הכיסוי המיוחד הזה או גדלות הבורא, כך אנחנו עושים. ולכן אין שום סיבה שלא יתגלה רע בהתאם לטוב. ורק בצורת הכיסוי אחד על השני, אנחנו יכולים להשיג את הבורא. והצד הרע שמבפנים, במידה שהבורא ברא ובעוצמה שהבורא ברא את הרע, זה כדי שהוא יוכל להתגלות על ידי זה.

לכן אין לנו לפחד ולהתלונן ולבכות על זה שמתגלה הרע בכל מיני צורות. אנחנו לא יכולים לעצור את זה ולא צריכים חס ושלום להתייחס לזה כך, אלא על כל רע שמתגלה צריכים כמו שכתוב, לברך על הרע כמו על הטוב ועל הטוב כמו על הרע, ממש שיש לשניהם אותו התפקיד.

 איך לא להסתכל אחורה על החטאים?

הרע שבנו מתגלה בכל מיני צורות, גם ברע בעצמו, גם ביחס להרע, גם בהווה גם בעבר וגם בעתיד אפילו. גם אצלנו, וגם מה שאנחנו רואים באחרים וכולי. זה לא חשוב, כל דבר שהוא נגד אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, אתה יכול לקרוא לזה בצורה שקטה "רע", ברור שזה כך. ולכן הרבה מאוד צורות הרע מתגלות לאדם, בזה שהוא אוכל את עצמו ולא מרוצה מעצמו ומה שהיה לו בעבר. וזה לא הרע שהוא באמת עשה את זה, אלא זה רע בכך שהוא לא משייך לזה את ייחודיות הבורא.

שהבורא בייחודו יתברך הוא עושה את הכול, ואדם בזה שמצטער למה זה נעשה כך ולמה זה נעשה אחרת אפילו על הרגע הקודם, בזה הוא מוחק את העניין הזה, העובדה הזאת, שהבורא הוא השולט בהכול, ובוודאי על כל המעשים שעברו על האדם, שהיה מוכרח לעבור, ומוכרח כמו שאדם חושב, לטעות.

ואם הוא חושב שזה קרה מפני שהייתה כאן איזו התרשלות מצידו, לא, זו לא רשלנות, ולא טעות, ולא עבירה, אין כאלו דברים, אלא עכשיו נותנים לו הדגמה עד כמה שהוא עדיין לא נמצא בלקבוע אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב. שקודם כל, כל מה שעבר זה בטוח מהבורא, וכך היה כבר מראש חתום עליו, ולא היה יכול לעשות שום דבר, וגם לעתיד. אנחנו עוד לא מבינים את זה איך יכול להיות שיש לנו בחירה חופשית ואחישנה וכולי, ובכל זאת גם לעתיד ולעבר ולכל המצבים הכול חתום מהבורא. את זה אנחנו לא מבינים בשכל שלנו, איך אנחנו יכולים להיות למעלה מהזמן.

אבל לפחות על העבר, שזה ברור לנו כי אנחנו נמצאים בהרגשות עבר הווה ועתיד, אנחנו חייבים לקבוע שאני לא מצטער על העבר בכלום. ואם מגיעה לי מחשבה כזאת, ומגיעות המון המון מחשבות כאלה, אתם תראו יותר ויותר בדרך, כי זה תיקון גדול, שאדם יראה את זה, ויצטער על זה וירצה להשלים בצורה הנכונה, זה התיקונים על ייחודו של הבורא, אז גם על זה אנחנו צריכים לראות שעל כל הפשעים תכסה האהבה.

"העוסק בתורה אף אם נתלכלך תחילה בעוונות וחטאים עצומים, ונטבע מאד ברפש וטיט מצולות הרע ח''ו. עכ''ז ע''י עסק התורה, נכון לבו ובטוח, שודאי המאור שבה יחזירו למוטב. והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט, עד שלסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי."

(ר' חיים מוואלז'ין, "נפש החיים", שער ד - פרק לא)

הרבי חיים מוואלז'ין היה מקובל גדול, היה שייך דווקא לליטאים, למתנגדים. הם לא התנגדו לקבלה אלא רק לשיטה, לזה שהבעל שם טוב ותלמידיו רצו להפיץ את חכמת הקבלה ברבים ומזה נעשתה החסידות, והליטאים, הגאון מוילנה ותלמידיו, רצו לעשות את זה בצורה אחרת, הם חשבו שעדיין זה לא הזמן. עד ימינו אנחנו נמצאים בעצם פחות או יותר בשני הכיוונים האלו. אבל לא לחשוב שלא פיתחו ולא עסקו בחכמת הקבלה.

לכן אנחנו רואים איך שהוא כותב "העוסק בתורה אף אם נתלכלך תחילה בעוונות וחטאים עצומים", זה מה שמתגלה לו שהוא נמצא בהם. "ונטבע מאד ברפש וטיט מצולות הרע", כביכול כך נראה לו. "עכ''ז ע''י עסק התורה, נכון לבו ובטוח, שודאי המאור שבה יחזירו למוטב. והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט," בהדרגה, "עד שלסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי."

 למה לכסות את הרע זה לא כמו לעצור את הרע, מה ההבדל בין לכסות לבין לעצור?

אנחנו לא עוצרים שום דבר, הגישה הזאת בעצמה היא לא נכונה, היא לא גישה נכונה. אני לא מקלל חס ושלום את הרע, אני לא משתדל למחוק אותו, אלא ישנם מקרים שבאמת זה כבר כמו במלחמה, גם בתורה כתוב כך, שיוצאים למלחמה, יוצאים להרוג אותו, לשרוף אותו, תבער אותו מהעולם, אבל צריכים לראות באיזה צורה עושים זאת ולמה זה לא פשוט, אלו דרגות כבר גבוהות. אנחנו בינתיים לומדים בצורה פשוטה, להשתדל לא לחסל אלא לכסות. 

 האם אפשר לדייק את ההבדל, מה זה לכסות?

לכסות זאת אומרת שאתה צריך להשתדל ללמוד לחיות איתו יחד, שהכלב הזה נמצא לידך. מה לעשות, צריכים. אין חיים ללא בּוּרְסְקִי, צריכים את הזבל הזה בחיים, צריכים עבודות מלוכלכות, צריכים להודות לבורא שברא את הרע ושאנחנו על פני הרע, שנכסה אותו נגיע לטוב, לאהבה, ודווקא לאהבה גדולה, עד כמה שהרע יתגלה. ומקרים מיוחדים מאוד שהם כבר עמלק, יש כל מיני כאלה הבחנות, שכבר אי אפשר לכסות אלא למחוק. אבל בעצם, על כל הפשעים תכסה האהבה, כמו שאנחנו לומדים היום בנושא השיעור.

 אני עדיין לא הבנתי מה זה לכסות?

לכסות זה נקרא שאני משתדל לבנות על הרע הזה תגובות, תשובות, הפצה, סוגי הפצה, כל מיני דברים כאלו שבזה אני משתמש בו רק בצורה הפוכה. כמו בטכניקה נניח, אנחנו משתמשים בכל הדברים השליליים כביכול, כדי להגביר את הדבר החיובי. לא היינו יכולים להגיע נגיד לפלנטות רחוקות, אלא בתנאי שאנחנו מגבירים את המהירות, על ידי זה שהחללית שלנו עוברת ליד הפלנטות בדרך ומקבלת על ידי זה תאוצה. לא יכולים לעשות שום דבר בפלוס, אלא שיש כנגדו מינוס גדול.

זאת אומרת אין רע בעולם כעיקרון, רק אנחנו מתקשים עדיין לבנות עליו עזר כנגדו, כוח הטוב. אבל כעיקרון אין רע, הבורא הפך את עצמו ועשה מעצמו את המפלצת הזאת, יצר הרע שנקרא "בריאה", הוא הפך את עצמו ואנחנו צריכים לא להפוך את הרע לטוב, אלא לכסות אותו, בכוונה על מנת להשפיע, אם אנחנו עושים זאת. נניח שהיתה עבודה בזה שאנחנו הופכים בצורה כזאת את מה שהיה על מנת לקבל, לעל מנת להשפיע. אותה הצורה בעל מנת לקבל נשארת, מה שקורה בגמר תיקון אנחנו לא יודעים, אבל היא נשארת, והעובדה היא שאנחנו כל הזמן מתגברים מתגברים ועולים על פני המדרגות הקודמות, וכל מדרגה כוללת שמאל וימין וכך אנחנו עושים.

ולכן מזה אנחנו צריכים ללמוד שכל אותן הצורות הרעות שמתגלות, אנחנו צריכים אותן, עד כמה שהן לא נעימות, ועד כמה שהן ממש דוחפות אותנו לשפלות ואנחנו נמצאים מבוזים לפני כל העולם וחבל לנו על כל העבודה שעשינו בהפצה ובהכול, אבל תראה מה שקורה כביכול. ההשגחה העליונה יודעת יותר מאיתנו מה לעשות, ובהחלט קורה שאדם רואה כך ש"למה עברתי חיים כאלו בצורה כזאת ולא אחרת". אם תשאלו אותי אני לעצמי יכול לכתוב דפים על דפים איפה שאני הייתי עושה הכול בצורה הפוכה או אחרת לפחות, וכל הדפים האלה רק יראו עד כמה שאני לא מסכים לזה שהבורא שולט במציאות.

 אז מה זה אומר לכסות?

להשתמש נכון. מה זה כיסוי? שאני מצפה. נניח בניתי פסל מגבס ועכשיו אני מצפה אותו בזהב. כמו בסוכריות, יש כזה נייר כסף, נייר זהב, שמצפה אותו ככה בנייר זהב. זה הציפוי לא יותר מזה, זה מה שהאור עושה. זאת אומרת כל הצורה כל הגודל, הכול זה מייצר הרע. צד ימין רק מוסיף לנו את הכוונה על מנת להשפיע שמגיעה לנו מהמאור המחזיר למוטב. ולכן אנחנו לא הולכים נגד הרצון לקבל, אנחנו משתמשים בו בצורה נכונה בזה שמושכים כנגדו יצר הטוב, המאור המחזיר למוטב, זאת המלחמה שלנו.

 זאת אומרת שלמעשה בשבילנו, כל עוד אנחנו לא נמצאים בכוונה להשפיע, כשמתגלה רע אני צריך לדעת שאני לא אתקן אותו, לא יעזור כלום, צריך ללכת למאור המחזיר למוטב, לחפש בשיעור, בקשר עם החברים?

לא, גם בפועל בעולם שלנו, אנחנו צריכים להתגבר על הרע בצורה כזאת שאני לא מחסל אותו, אלא אני מתקן אותו. אני מראה עד כמה שהרע הזה הוא מוגבל, עד כמה שהוא לא מטרתי, עד כמה שהוא טועה נניח וכולי וכולי. אני עושה עליו מחקר, ומראה לעצמי ולאחרים עד כמה שהצורה הזאת  דווקא באה, כדי שאני אראה על ידו את האופנים הנכונים בבריאה.

והאנשים האלו נניח שמדברים נגדנו, כשזה לעניין ולא סתם כך מלכלכים את האינטרנט, אנחנו צריכים להודות להם. גם בעל הסולם כותב שהם בסך הכול מצביעים על אפסיותם, קטנותם וכן הלאה. אבל לעת עתה, כנראה שזה צריך להתגלות כרע בבריאה ומתגלה. אתה רואה כמה היו קמים כנגדם, כנגד הבעל שם טוב, כנגד הרב קוק, היו המון, כנגד כל החסידים.

 מה זה נקרא פשעים?

שהם מתגלים כאילו שאתה נמצא בפשעים, מתגלה היצר הרע. אבל לא יכול להתגלות שום דבר שלא היה מקודם כבר. על זה כותב בעל הסולם באגרת, שאם זה נגלה עכשיו ודאי שהיה קודם, אבל האור הגדול שעכשיו פועל דווקא, הוא מגלה את הרע הזה. ולכן אתה צריך לשמוח שהתגלה עוד רע, אבל בטוח שהוא היה, אין שום דבר בחיים שמתגלה, ולא היה יכול להתגלות. אנשים בוכים, למה זה התגלה, בשביל מה, למה לא יכול להיות בלי זה וכן הלאה. זה חוסר הכרה באין עוד מלבדו וטוב ומיטיב. זה חייב להתגלות, בגלל שטוב ומיטיב לא יכול להתגלות בלי גילוי הרע הזה, לא יכול, וזה בצורה ברורה.

תאר לעצמך, אם אתה גם בחיים שלך בבית, עם בני הבית, עם הגברת שלך, בעבודה, בכל מקום, היית קצת מבין את זה, עד כמה שהחיים היו מקבלים צביון חדש. כל רגע ורגע בחיים אתה נמצא בגילוי הרע, ולא צריכים חוץ מלתקן את היחס אליו. שזה הכול הבורא מגלה, כדי שאתה תגלה רק דבר אחד, שזה בא מאין עוד מלבדו, וטוב ומטיב. אבל לא סתם שזה בא, כשאתה קולט את זה, אתה מכסה את זה באהבה.

 אמרת שהבורא הפך את עצמו לרע, זאת בעצם הצורה של הבורא שאנחנו לומדים אותה, דרך הרע הזה?

מרע שמכוסה בטוב, מתבארת לך דמות הבורא. מה זאת אומרת מתבארת לך דמות הבורא? אתה מזה מתחיל להכיר עד כמה שהוא עושה לך את הרע, מעמיד לך את זה, עד כדי כך שאתה רואה, שומע, מרגיש, שהוא אומר לך, "בוא אל פרעה, אני הכנתי לך את הרע, תראה איזו מפלצת, יפה, טובה. להתקדמות שלך היא טובה, והיא נכונה בדיוק, טוב שאתה הגעת עכשיו לזה. הגעת עכשיו למצב שאני יכול להחזיק אותך ביד, וללכת איתך לרע הזה שמתגלה".

זה כבר רע בדרגה מיוחדת מאוד, שזה לא סתם הבורא נסתר, הוא אומר, בוא אל פרעה. זה כבר מתחיל להתגלות, כנגד הרע שהוא מגלה, זאת כבר דרגה גבוהה מאוד. אבל זה לא יכול להתגלות בלי שהרע יתגלה, כי אין על מה להתגלות. אנחנו עוד נלמד את התנאים האלה, באיזו צורה פרעה צריך כבר להיות מצופה במשהו, כדי שכנגדו יהיה משה ובורא, את זה נלמד.

 האם כיסוי זה מסך, על זה מדובר?

כן, כוונה על מנת להשפיע. לא צריכים יותר, הרע זה כל חומר הבריאה, ועל מנת להשפיע לא יכולה להיות, אם לא על פני על מנת לקבל.

 אני מוצא את עצמי מלא ברע, ואין שום דבר טוב בי. אני מאמין שאהבה יכולה לכסות על כל הפשעים, אבל עדיין אני רואה את המטרה הזאת מאוד גדולה להשגה. האם יש לי אפשרות בכלל להשיג את המטרה בגלגול העכשווי שלי?

אם מתגלה לאדם הזדמנות להתקדם בהעבודת ה', הוא חייב, חייב לקבל את זה כהזדמנות להגיע לגמר התיקון.

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו."

אנחנו רואים שגם כאן, ישנן כל מיני בעיות, סתירות, סטיות וכן הלאה, ואך כשאנחנו מתגברים על כל אחת ואחת כך, אז אנחנו משיגים את החכמה וההשגה.

"כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק. באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמ"ש, זה השער לה', צדיקים יבואו בו. אמנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'. אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'."

(זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, שתי נקודות, 121)

 כתוב "אז כל סתירה, שהתגברנו עליה", עלינו מדרגה.

אם התגברת, אז ודאי שעלית.

 ואיך כמו שכתוב להפוך חושך לאור?

על ידי התגברות. במה התגברות? על ידי זה שכל רע אתה משייך לבורא, אין עוד מלבדו. וכל רע זה לא רע, אלא זה עזר כנגדו, כדי לעזור לך לעלות. יש איזה גובה שאתה צריך לעלות, אז הבורא שם לפניך קצת מדרגה, שאתה צריך לעלות עליה. ואתה רואה ש"אני לא רוצה לעלות, קשה לי, לא רוצה, לא מקבל" וכולי. אתה צריך להבין שזה דווקא גילוי המדרגות, שעליהן אתה תעלה לרום המעלות.

 למה צריכים להתגלות כל הפשעים האלה?

כי הוא עשה לך את הפשעים האלה מראש.

 בשביל מה?

"בראתי יצר הרע", כי אחרת אתה לא תגלה את הבורא, אתה לא תהיה נברא, כי עכשיו אתה לא קיים, אתה עכשיו לא קיים במציאות. כדי להיות עצמאי, קיים, כמו הבורא, בהשגת כל המציאות. שאנחנו עכשיו לא נמצאים במציאות, אנחנו נמצאים עכשיו בחלום, בחלום. יש איזה מין דמיון שהוא ממש אוויר, כלפי רוחניות הוא לא קיים, אנחנו נמצאים בו.

איך אנחנו יכולים לעבור מהמצב הזה, שאנחנו לא קיימים, נניח שאנחנו קיימים רק בתכנת מחשב, עכשיו אנחנו נמצאים במטריצה, בתכנת מחשב, איך אנחנו נולדים מתוך זה להיות קיימים, וכמו הבורא? אז הוא חייב לעשות צורה הפוכה מעצמו, כי אי אפשר להיות אחרת כמוהו, ושאנחנו על הצורה ההפוכה הזאת, נגיע, נעשה כיסוי.

אתה עכשיו יכול להגיד כך, צורה הפוכה מהבורא זה הוא עשה, "בראתי יצר רע", הכיסוי עליו הוא עושה, זה על ידי תורה תבלין אנחנו מכסים, מה אנחנו עושים? יגיעה, יגיעה כדי לכסות, זהו. אבל ביגיעה הזאת אני יכול להיות רק בתנאי שאני הולך בלמעלה מהדעת, בניגוד לשכל שלי. לא שאני מתגבר, ההתגברות כאן אחרת לגמרי, ההתגברות כאן זה להיכנס למימד, שאני בו בכלל לא נמצא.

 אז איך אתה רוצה שאני אבין, שהבורא הוא טוב ומטיב, ועושה לי את כל הפשעים האלה?

אני לא רוצה שאתה תבין. לא, להבין זאת בכלל לא המילה הנכונה.

 אז מה המילה הנכונה?

לעשות יגיעה במה שצריך, וזהו.

 מה זאת יגיעה?

יגיעה זה שאני משתדל לבצע פעולות, את מה שהחכמים אמרו.

 תן דוגמה אחת מה זה נקרא יגיעה, ופעולה שהמקובלים אמרו, כשיש לי צרות.

להשתדל לגלות אהבה לחברים. ישנה הקבוצה, היא כבר מסודרת, יש לה כל מיני תהליכים, היא יודעת מה היא עושה איכשהו, לפי הדרגה שלה, יש לה מטרה וחומר לכל אחד, ויחסים שבין כולם, ולאיזו צורה אנחנו צריכים להגיע.

אנחנו צריכים להגיע לקשר בינינו, קשר פנימי הדוק, כמו מערכת אחת. מה שחושב אחד, כולם יודעים, מה שרוצה אחד, כולם רוצים, ממש גוף אחד, כמו ידיים ורגליים בגוף אחד, לזה אנחנו צריכים להגיע. אנחנו צריכים לעשות תרגילים לקראת זה, וחוץ מתרגילים, אנחנו צריכים להתפלל שזה יקרה. יש כוח שנקרא המאור המחזיר למוטב, שהוא יעשה את זה. אז אנחנו צריכים לעשות תרגילים בגשמיות, לכן אנחנו נמצאים במצב כזה מיוחד שנקרא גשמי, שאתה יכול לעשות. ואתה יכול ללמוד מהחברה, ולהתכוון למאור המחזיר למוטב, שיבוא כוח ויעשה לך את זה, זה הכול. לא דורשים ממך להבין, אין כאן הבנה. הבנה תבוא אחר כך, כשזה יקרה. כשזה לא קורה, מה אני מבין? הילד יכול להבין מה קורה לו? בצורה כזאת אנחנו נמצאים כל החיים.

 אני צריך להוכיח משהו לבורא?

אני אין לי שאלות על הבורא.

 אבל אני צריך להוכיח משהו בהתגברות שלי, מה אני צריך להיות, גבר יותר, מה?

לא, לא צריך. אתה לא צריך להוכיח לאף אחד.

 איך אני לא נופל שם בתוך הצרות האלה?

אני לא יודע, תיפול.

 איך אני מתגבר על זה?

תשתדל, תלמד מחברים, אין ברירה. תפסיקו לחפש תירוצים. אני לא בראתי את העולם, אני אומר לך רק מה שקורה, ומלמד אותך יחס חדש אולי בשבילך, אבל יחס נכון למציאות, לבריאה. אתה לא רוצה לקבל אותו, בסדר, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". הוא מקלל את כולם, "למה הוא ככה וככה", אז תמשיך, מה יהיה לך מזה? כי לפי השכל הקטן שלך אתה חושב שאתה צודק. נניח שאתה צודק, ומה קורה הלאה?

 אני לא מחפש צדק.

אני פותח עיתונים, חדשות והכול, אני רואה באיזה צורות ממש העולם נמצא, יש לי ביקורת עליו מהתחלה ועד הסוף, ב-100% לא ב-99% אבל מה יש לי לעשות? מישהו ישמע? מישהו יסכים איתי? לא.

 אז בעצם מהי העבודה פה בכלל?

העבודה שלנו לקבל על עצמינו עבודת ה'.

 וזה אומר?

זה אומר, מה שהוא אומר לעשות.

"עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים."

(ליקוטי עצות, ערך "שלום")

אלה כבר מדרגות גבוהות, איפה שזה מתגלה כאש, כשנאה גדולה, כמצבים מאוד מנוגדים זה לזה. בינתיים אנחנו לא מגלים לא את זה ולא את זה בקבוצות שלנו, בעשיריות שלנו. כשנהיה גדולים, נגלה כבר הפכים עד כדי התנגשות גדולה מאוד. ובהתאם לזה תמיד נותנים, מגלים, את הרע, במידה שאפשר לעשות עליו תיקון. וזה שאנחנו לא מגלים, אנחנו צריכים ממש לבכות, להצטער, שלא מתגלה הרע, כי זה סימן שאין לנו שום כוח לקרוא, להזמין את הכוח הטוב. ממש כך.

 כיצד להיות בטוחים שאנחנו מכסים את הרע באהבה ולא בורחים לצורה חיצונית של יחסים טובים?

אנחנו צריכים רק לחשוב איך אנחנו מעוררים אהבה בין החברים, לא לחשוב על הרע. אבל, אם הרע לא מתגלה, סימן שאנחנו לא עובדים על הטוב. אנחנו כל הזמן צריכים לעבוד על הטוב ולראות האם מתגלה הרע, אם מתגלה, סימן שכבר יש בידי איזה רווח.

הבורא לא מגלה את הרע אם אנחנו לא מסוגלים להתגבר עליו, אף פעם זה לא קורה. זה במקרים מיוחדים, שאני לא רוצה להגיע אליהם, שזה כבר תיקון כפול, מיוחד, אבל תמיד כך, "טרם יקראו ואני אענה" וכן הלאה, שקודם חשבון מלמעלה על כל הטוב שמסוגל להתגלות במדרגה ואז על זה כבר יש איזה רע.

כמו כשאתה נותן איזה תרגיל לילד, אז אתה נותן לו את זה שהוא יידע לפתור, כי אתה כבר מכיר את רמת היכולת שלו.

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה". אינם נפרדים זה מזה. "מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה," זאת אומרת שקודם כל הם השיגו את המצב הזה, שאינם נפרדים זה מזה, ואז מתגלה ביניהם מלחמה. "שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה." מתקנים את עצמם, וודאי שעל ידי המאור המחזיר למוטב. "הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד." כי מה זאת אומרת? הם מגלים את הבורא בחיבור ביניהם, הוא נמצא איתם יחד לכן הוא כך אומר. "המילה, גם, באה לכלול עימהם השכינה." הבורא נמצא בהם וזה מה שהוא אומר, זה בעצם הסימן של הפעולה השלמה. "ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו. ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ."

(זוהר לעם, "אחרי מות")

  איך אנחנו מגיעים  לדרגה הראשונה הזאת של לשבת יחד? "שיושבים יחד ואינם נפרדים". שאז מתגלה החיכוך, הסכסוך ביניהם כך וכך כדי שנתגבר עליו ונתקשר עוד יותר. איך אנחנו מגיעים לקשר הראשון כמו שהוא אומר, "אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה"?

מה זה נקרא "אינם נפרדים זה מזה"?

*

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה".

(רב"ש. איגרת מ')

מה זה נקרא "שחיקת הלבבות"? מה זה? אני לא יודע, המילה הזאת עצמה. חיכוך, אז איך אנחנו מגיעים לזה? הוא אומר שזה דבר הכרחי. "על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים", מה זה איתנים? חזקים. זאת אומרת כאלו קשים, קשים מאוד, ממש כמו שני כדורי פלדה. אבל בכל זאת כל אחד מוציא חמימות מקירות ליבו, על ידי השחיקה. אז מה זה נקרא "שחיקה" איך להגיע לזה?

 משנאה.

 משנאה? אבל שנאה מרחיקה. איך אנו מגיעים לשחיקת הלבבות כי זו כאילו הפעולה הראשונה. כי מתוך זה שאנחנו מתחילים כך לשפשף זה את זה, לא עוזבים כשרוצים לברוח זה מזה, אלא דווקא מקרבים זה את זה ומתחילים ככה לשחוק, אז מזה נעשים קודם חום אבל אחרי החום אלה ניצוצות ממש שפורצים עד שהופכים להיות לאש. איזו שחיקה צריכה להיות כדי להגיע לזה?

אתה מבין שככה צריכים להיות? שיש לידך שונא ולא אחד אלא כמה, ולמרות שאתה נדחה מהם והם ממך וכן הלאה, אתם מקרבים את עצמכם זה לזה בכוח. משפשפים זה את זה וכואב לך לעשות כל פעולה, כל זעזוע זה ממש כאב כמו על הבשר החי כשאתה עובר נניח עם איזו סיכה. ואתה עושה את הפעולה הזאת עד כדי שיבואו חמימות, ומהחמימות ניצוצות, ומהניצוצות אש. תסביר לנו איך אתה עושה את זה.

*

אין דבר כזה שמישהו לא יודע, שמישהו אומר "אני לא יודע איך עושים, איך אני מגיע לקבוצה ואיך אני מקרב", על מה דיברנו היום? אני צריך היום לבוא לקבוצה ומה? באיזה מצב? ולעורר אהבה בלב חברים?

"מוכרח הוא לגלות את האהבה, שיש בלבו להחברים. מטעם, כי בזה הגילוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו להחברים, שגם החברים ירגישו, שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא, שע"י זה הוא מקבל כח יותר חזק, לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועוז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו".

(רב"ש. "בענין אהבת חברים")

אתה עשית את זה? אני לא הרגשתי ממך את זה היום, כן היה? לא. מה הבעיה? להביע בכל מיני צורות, לשחק ולשחק עד שהחבר גם יקבל את זה. אז מתי אנחנו נגיע אם אנחנו נשחק בזה בצורה כזאת? נניח שאנחנו נבצע את זה, זה אפשרי, קצת תיאטרון, קצת ככה, כי בכל זאת זה חשוב ויש בזה מטרה, חייבים כך לעשות. מקובלים אומרים "אנחנו נעשה, לא נהיה סתם ככה גאוותניים כמו  ילדים קטנים, נרכין את ראשנו ונעשה".

איך אנחנו מגיעים מזה לשחיקת הלבבות, לשלב הבא? נניח שאת השלב הראשון עשינו היום, נניח שעשינו, לשלב הבא, איך נגיע לשחיקת הלבבות? מה זה "שחיקת הלבבות"? אני רוצה משהו, הוא רוצה משהו,  שלישי, רביעי,מה זה נקרא "שחיקת הלבבות"?

שיש לנו שק ובתוכו נניח נמצאים עכשיו כאן וגם בכל העולם אלפי אלפי חברים. כאן באולם הזה עכשיו נמצאים כמה? בערך 300 איש, אז מה זה נקרא "שחיקת 300 הלבבות" שהשק לוחץ עליהם? מי זה השק? הבורא. סוגר אותנו יחד, לוחץ עלינו שאנחנו נרגיש זה את זה ואנחנו בהכרח צריכים את זה להרגיש. איך אנחנו נעשה שחיקה? מה זה "שחיקה"? "מה זה "חיכוך"?

שרוצים להיכנס כל אחד בלב החבר ולא מסוגלים אז משפשפים, משפשפים, כמו הזירעונים שרוצים להיכנס לרחם, דופקים ודופקים עד שנכנסים. ככה זה, זה ממש כך, זו אותה פעולה כי כל אחד נכנס לתוך השני, זה זכר וזו נקבה בצורה הדדית, עושים שחיקה כזאת. מה השחיקה הזאת? מה אני מבטא בזה? שאני רוצה להיכנס בתוך החבר?

 שנאה.

 שנאה? מה שמתגלה אני לא יודע, מה אני רוצה בשחיקה הזאת לגלות? שאני רוצה לקבל אותו בתוך ליבי, אז מזה כולם נמצאים בשחיקה הדדית, כל אחד "איש את רעהו יעזורו" וכך אנחנו כל הזמן נמצאים ולכן באה התחממות. במה ההתחממות הזאת עוזרת לנו להמשיך? מה החמימות הזאת מסמלת לנו? דינים. שאנחנו לא מסוגלים, אבל חום כבר יוצא מהדינים האלו. אנחנו מתפללים,  אנחנו רוצים שהלב שלי יתנפץ, ייפתח ויוכל לקבל את הלבבות האחרים אבל בינתיים זה לא קורה לכן יוצאים מזה ניצוצין, זה דינים. ואחר כך כבר באה האש, האש היא כבר מתוך הלב שעדיין, בכל זאת הוא סגור. אבל הדינים כך יוצאים ממנו ומקבלים את הציור של המסך ואור חוזר, יש התכללות, וכל השק הזה הופך להיות לכדור אחד בוער שלם.

"שהעיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים, שתתאספו ביחד באהבה ואחוה וריעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות."

(ספר מאור ושמש, פרשת דברים)

 תשתדלו לדבר איך אנחנו מגיעים כבר מחר לשיעור, שלא סתם להביע איזו מין אהבה כמו היום. אלא מגיעים כדי להיכנס לשק, להתחיל להשתפשף ולהגיע לכל הפעולות האלה עד להיות ללב אחד, ככה, בינתיים בכללות. יש בזה הרבה שלבים אבל בינתיים בכללות. זו פעולה מאוד מעשית, אין ספק שנקבל על זה פרס גדול.

*

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות."

(הרב"ש, איגרת מ', כתבי רב"ש ב')

 איך אני מעורר אהבה בלב חברו, בלב החבר? בזה שאני מראה לו עד כמה שאני מוכן, פותח את ליבי לאהוב אותו. זה נקרא שמשתדלים להוציא חמימות מקירות ליבם, כמה שיותר ויותר למרות שיש התנגדות, התנגשות. כולם קשים מאוד, אבל בזה שכל אחד משתדל להראות אפילו שהוא לא מסוגל, משתדל להראות לחברים שהוא נמצא עם הלב פתוח ורוצה לקלוט אותם בליבו, אז על ידי זה מתחילים להתכלל. 

 אנחנו הרי נמצאים במשחק, או שאני פותח את הלב או שאני משחק. אם אני משחק ופועל פוליטיקל קורקט, אז הכול יופי.

איך שאתה רוצה, אז תשחק.

 אבל לפתוח את הלב ולשחק בעיניי אלה שני דברים שונים.

ובעיני לא. אני הייתי כל כך באהבה, כל כך בנטייה, כל כך במסירות נפש, אחר כך מתגלה לי שהכול שטויות, שזה לא היה ולא נברא, כך היה נדמה לי. אתה מאמין לי שככה עברתי דברים? אז מה? מי אנחנו? מה עובר עלינו? תתייחס לכל הדברים האלה בצורה אמיתית, אין כאן אהבה ואין כאן שנאה ואין כאן כלום, יש לך כאן משחק בלבד. אנחנו צריכים לבצע את מה שאומרים לנו ועל ידי זה סוף סוף נגיע לאמת. אנחנו בינתיים נמצאים בשקר כל אחד וכולנו יחד.

 אז איך נשחקים הלבבות?

שחק בזה כאילו שזה כך. כמה פעמים אמרת בחיים אני אוהב אותך או אותך וכן הלאה? היה? היה היה.

 אלה היו שקרים.

באותו רגע שחשבת אלה לא היו שקרים. לפעמים אתה מסתכל על דברים כלשהם, שומע דברים, רואה אפילו איזה סרט או משהו ואתה נמצא בכל הרגשות שלך באמת בהצדקה ובהרגשה. אחר כך זה עובר, ומה? נכון או לא? נכון. אומרים לפי המחקרים המודרניים שבין גבר לאשה, אדם לא יכול להיות קשור לאישה מעל 5 שנים, יופי, היום זה ככה, זה הטבע, כי האגו שלנו משתנה מאוד מהר, זה לא כמו אצל חיות. זו ביולוגיה, אין כאן שום דבר, זאת הצורה הפיזיולוגית שלנו. אז אם אתה היום חי 50 שנה, אז 10 פעמים בחיים שלך אתה צריך להגיד "אני נמצא באהבה עד שהמוות יפריד בינינו". המוות הוא אחרי חמש שנים. אחר כך אתה אומר, "זהו הגענו, שלום ולהתראות". ושוב אומר, "עד שהמוות יפריד בינינו".

זאת אומרת כל הרגשות שלנו הם מתוך הרצון, הרצון משתנה, הכול משתנה. האם אתה בעל הבית על הרצון שתגיד "אני באמת כך וכך"? אבל מה? אם אנחנו מתעלים מעל הרצון ורוצים לעשות פעולות, אני לא נמצא ברצון, אבל אני עושה פעולה, זו אמת. מאיפה? ממה שכתוב בספר. בספר כתוב "חבר יקר, אני אוהב אותך ואני פותח לך את הלב שלי", זהו, לא דורשים ממני כלום, אפילו ככה. כמו ילד קטן המחבק אותך, אז מה? מה תגיד? אתה אומר לילד "תראה לי איך אתה אוהב אותי", והוא מחבק, ראית איך הם עושים את זה? אין עדיין, זה לא בוער ולא נפתח להם. כך אנחנו.

 אבל אנחנו אטומים.

זה נקרא שהלבבות קשים. בגלל זה יש לך יכולת להוציא ניצוצין ואחר כך אש אהבה. אם הם לא היו קשים, איך היית מגיע לזה? מזה תתחיל להבין עד כמה הבורא חייב לעשות צורה הפוכה מאהבה, כדי שאנחנו נשיג את האהבה בעצמנו, נרגיש את הפנימיות שלה.

"בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף. אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות. התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל. וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'."

(רב"ש. "מה לדרוש מאסיפת חברים")

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מצב של העולם המתוקן, שכל אחד ואחד כמו כדור ברזל מנפץ את עצמו, פותח את עצמו בלב הברזל או האבן שלו לאחרים.

ואיך הוא מרגיש בזה את האחרים? כשונאים שלו, איך הוא רואה את המרחב שנמצא בינו לבין האחרים? כים של שנאה. אלא הוא על פני זה מתוקן ומבין שזה כך כלפי הרצון לקבל שלו מתגלה, וכלפי הרצון להשפיע הוא מכסה את הכול באהבה, אוהב וכולל את זה בפנים.

זאת אומרת שום דבר לא משתנה חוץ מהיחס שלי. ואני מגלה מלא מלא שנאה לפניי, זו המפלצת הזאת של פרעה או של הבורא בצורה הפוכה "עזר כנגדו", ואני עובד על עצמי כדי לאהוב, כדי לכלול אותם בליבי למרות שכך נראה לרצון לקבל שלי. זאת אומרת אני עכשיו לא אומר , "אנחנו כולנו נמצאים באהבה, אין מחסומים, אין הפרעות, אין שום דבר". העולם מלא מחסומים, העולם מלא הפרעות, כולם שונאים זה את זה, כולם לא יכולים לסבול שום דבר, כל אחד מוכן לאכול את כולם וכולם נמצאים בתיקון. אחרת על איזה גובה נהיה אם אנחנו לא מתגברים על זה. הבעיה שלנו שאנחנו לא מתחשבים בתיקונים "על כל פשעים תכסה אהבה", איפה כל הפשעים?

תשמעו שוב את הקטע מהכיוון הזה, ותראו מה הוא כותב.

"בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף. אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות. התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל. וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת." מה זה למעלה מהדעת? למעלה ממה שהוא רואה, מהעובדה ששונאים אותו, שונאים אותו, הוא מרגיש שהוא לא מסתדר עם אף אחד, למה? כולם נגדו, אבל הוא למעלה מהדעת עושה את זה כלפיהם באהבה. "כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'."

(רב"ש. "מה לדרוש מאסיפת חברים")

ובזה הוא מכין את עצמו לאהבת ה', לדביקות. אבל על פני הדחייה, השנאה, מה שמתגלה בתוך הדעת, מה שהוא רואה, ממש מזלזלים, נגדו וכן הלאה. ועל פני זה הוא מתעלה באהבה, ובפער בין שניהם הוא יכול כבר לגלות את היחס, את הקשר שלו עם הבורא. זו הכנת הכלים לדביקות בבורא.

 מה הביטוי של הדבר הזה? אתה מדבר על עבודה פנימית שאדם עושה, שהוא מרגיש כביכול את היחס הזה כלפיו.

"אין עוד מלבדו", הבורא מסדר לי את כל הדברים האלה מפני שעל פניהם אני יכול להגיע אליו.

 נאמר שיש יחס כזה, איך הביטוי של אהבה כלפי אותו החבר, החברים, שמרגיש שהם מזלזלים בו, ששונאים אותו? הוא צריך לבטא את האהבה? איפה זה מתבטא? איך בן אדם לא משקר לעצמו?

הוא לא משקר.

 איך?

אני רואה שאתה שונא אותי ולמרות זאת אני פותח את ליבי אליך, ומוכן לקבל אותך עם כל השנאה שלך אלי, כי זה הבורא שמסדר לי את הדברים האלה כך. אני מדבר על אהבת חברים, על מה שקורה בקבוצה, לא סתם עם כל מיני אחרים, שם יש חשבונות כאלה שאנחנו עוד לא מכירים את הדברים. ואז אני מגיע למצב שאני יותר ויותר פותח את הלב אליך, עד שלא חשוב מה קורה.         לא חשוב מה שקורה. אפילו שתבוא אלי עם איזה טענות ובעיות, צעקות וקללות, אני אוהב אותך. למה? כי זו הצורה שהבורא מגלה לי, שעל פני זה אני צריך לעלות באמונה למעלה מהדעת, ובפער בין דעת ואמונה, אני, שפותח את עצמי דרכך, בעזרתך, אני אוהב אותך. למה? כי אתה עוזר לי להכין את עצמי לבורא, בזה אני מגלה את הבורא, בין עד כמה שאני מגלה את השנאה, הקושי, ועד כמה שעל פני זה אני יכול לפתוח את ליבי באהבה. זה הכלי.

אם זה לא מובן, אבל לפחות יש קצת יותר הבנה. יפה. זאת אומרת, מבינים שצריכים ללכת על הדברים האלה למעלה ממה שהעיניים רואות, וזה הכל מפני שיש לנו עסק עם הבורא, ואין חבר, ואין פרעה ואין כלום, הבורא משחק איתנו כך כדי להכין אותנו להידבק בו, לגלות אותו. ואי אפשר אחרת.

 איך אדם שהוא ביישן לפי טבעו, צריך לפעול, איך הוא ישחק את המשחק?

זו באמת בעיה, יש לנו אופי גשמי, בהמי, וישנם כאלה שלא מסוגלים לפתוח את עצמם. ישנם כאלו שהם דווקא הפוך, מתפרצים, ישנם שהם קצת ליצנים, ישנם כל מיני, כל אחד בשלו. מה לעשות, כך הבורא ברא אותנו, וגם בזה אנחנו עדיין לא מבינים, אבל גם בזה ישנה ההכרחיות הזאת, שהיא תואמת לכל יתר התנאים שאנחנו צריכים לעבוד עליהם ולהגיע לדבקות.

לכן צריכים פשוט להתכלל בחברה כמה שיותר להשתדל ולהשתדל להגיע לזה, ואחרים צריכים להסכים. יש חבר שהוא ביישן מאוד, אז עד שהוא מתחיל לפתוח את הפה ולעשות משהו, לא ללחוץ עליו, רק קצת, כמה שאפשר. "איש את רעהו יעזורו", צריכים לעשות את זה.

וישנם כאלה שהם הפוכים, שהם בדחנים ופטפטנים. אז גם, מה לעשות, אנחנו נראה אחר כך עד כמה שאנחנו גם בזה משלימים זה את זה. כן. מה שלא עושה השכל עושה הזמן.

 אנחנו מדברים כל הזמן על "עבודה קלה היא", זה מה שמשגע אותי, "עבודה קלה היא"?!.

אלא מה? קלה. אין שום בעיה.

 אני שואל אותך, באמת, זה בכלל אפשרי מה שאתה אומר, מה שאנחנו לומדים פה, לעשות דבר כזה?

 אני לא מבין את זה, מה זה אפשרי או לא?

 זה נשמע לי בלתי אפשרי הדבר הזה. אני אקום ואברח.

לא, אין שום בעיה. אני אומר לך, עוברים עשרים, שלושים שנה, ואתה רואה שכן, אתה מבין קצת משהו במה שקורה. ועוד עשר, עשרים שנה, ואתה אולי כן תהיה מסוגל משהו לבצע.

 אני זוכר שבהקשר לזה, אמרת פעם שאתה מאוד רוצה שזה יגיע לשנאה.

אם יש לך סביבה טובה, שהיא גם לוחצת וגם נלחצת ממך, וגם מחייבת אותך, בקיצור, מעוררת בכל מיני צורות, זה אפשרי ומהר, להגיע לעניין. אנחנו עכשיו מתחילים לדבר על הצעדים הראשונים הרוחניים הנכונים. אם אתם לא תשתדלו בזה, אז סימן שאתם בכלל לא מיועדים לזה, אלא אתם פילוסופים, פסיכולוגים. בסדר. אין לי ברירה, אני אמשיך לעשות מה שאפשר. אין לי ברירה, אני נמצא בתפקיד. עד כמה שאני מסוגל עוד לשבת ולדבר אני אעשה את זה.

אבל אתם צריכים להבין שכל הדברים האלה עכשיו, על מה שאנחנו מדברים עכשיו, זה ממש למימוש. אם תעשו "תראו כי טוב ה'",  לא תעשו, אז לא תעשו. מה לעשות.

 האם יש עזרה משמיים, יש עזרה מהבורא במצב כזה?

ישנה.

 איפה היא נמצאת, העזרה הזאת?

 בעקשנות שלך, באטימות הזו שלך. בכל הדברים. זאת העזרה.

 איך אני מרגיש שהבורא עוזר לי במצבים כאלה? כשאני נמצא במערכת כזאת?

אם תבקש טוב אז תקבל.

 אז אני מקבל עזרה?

כן.

 איך מתבטאת העזרה הזאת?

קודם תבקש טוב. אבל מתי אתה יכול לבקש טוב? כשאתה מנסה ומנסה, ואתה רואה שזהו, אתה לא מסוגל בשום פנים ואופן, אז אתה יכול להתפרץ עם בקשה. אבל עכשיו, איך אתה יכול? איך יכול להיות שאתה עכשיו תתפרץ עם בקשה? זה בכי סרק.

 איפה הנקודה הזו כשאני נמצא במערכת יחסים שבה אני מבקש, ואני רואה ומרגיש שהבורא עוזר לי? איך אני מתגבר על זה? מאיפה זה בא?

עכשיו הוא עוזר לך.

 מהי הנקודה?

בכל הקושי שאתה עכשיו מרגיש, זה העזרה שלו.

 למה זה העזרה שלו?

זה כמו שאני נותן לילד איזה תרגיל, והוא לא יודע, ומתאמץ, ואני שמח מזה שהוא מזיע ולא יוצא לו. למה? כי על ידי זה הוא מקבל הבחנות, הבחנות הוא מקבל. ואחר כך, אחרי שהוא מזיע טוב טוב ולא יצא לו מכל הנסיונות, אני אומר לו, "אולי אנחנו נעשה דבר כזה". הוא מסתכל ואומר "את זה לא הצלחתי, את זה לא עשיתי. עכשיו אני רואה שדווקא זה יעזור".

מתי הוא מבין את זה? מתי הבורא עוזר לך? כשניסית את כל הדברים ואז אתה יכול להבין איפה הוא מתגלה. ואתה שואל "איפה הבורא מתגלה"? אתה לא נתת לו מקום. אתה צריך למלא את המקום הזה ביגיעה שלך ואז אתה תבין איפה הוא עוזר. כמו שאתה עם הילד. אני אומר לכם, תלמדו מהחיים. חכמת הקבלה לא בשמיים היא.

 קודם כל זה מורגש מאוד לאחרונה שאתה ממש רוצה להעביר אותנו תהליך. אתה מוסיף שעות לשיעורים, אתה מוסיף ימים לשיעורים.

חודשיים אנחנו נמצאים בהכנה לעבודת ה'. אני כבר מאוד רוצה להתחיל גם תע"ס וכל הדברים, אבל שנלמד אותם בהכנה הזאת. אחרת מה התועלת שוב לעבור כל מיני דברים? אנחנו כמו "מקובלים ירושלמים" אם אנחנו לומדים את זה מן הסתם.  

 באופן אישי נראה לי שאם היית יכול, ואני לא יודע מאיפה אתה מביא את הכוחות האלה, אבל היית מוכן לתת לנו חמשה עשרה שיעורים כל יום אפילו.

כן.

 אבל בוא נגיד שאנחנו באמת עושים את זה.

נעשה.

 אתה רואה, ידעתי שאתה מוכן לזה. ונניח שאנחנו באמת עושים את זה, את כל השעות ואת כל השיעורים וכל מה שמתווסף מבורך. הרי בלי החיסרון אנחנו לא נגיע, אנחנו צריכים את החיסרון, את העבודה הפנימית הזאת. איך אנחנו ממירים את הדברים האלה, את השיעורים ואת כל הרצון הטוב להביא לחיסרון פנימי בכדי שנרצה להגיע?

רק על ידי מאמצים כלליים, כוללים.

 אז המאמצים האלה, שאנחנו נבוא ונעשה גם ביום ראשון וגם ביום רביעי ועוד הפצה, זה יעשה את זה, זה יביא את החיסרון למען עזרה משמים?

כן, אבל יותר חשוב מהכול, שאתם תבואו בהכנה לשיעור ותשתדלו בזמן השיעור להיות במה שאנחנו מדברים בשיעור. אם נלמד עכשיו "תלמוד עשר הספירות", אז מה יהיה? אתם תתחילו לחשוב על מסך, עביות, דרגות. וזה לא שייך לנו, אז מה ייצא מזה? יבוא אליך איזה מאור קטן מאוד שסתם יחזיק אותך במקצת, הכנה דהכנה.

 אז מה מבדיל אותנו לבין "מקובלים ירושלמים" שאתה עכשיו ציינת?

רק הכוונה, הכוונה בזמן הלימוד. מה אני רוצה מהלימוד. איפה המאור המחזיר למוטב. שיהיה מכוון, שיהיה בדיוק כדי לפוצץ לי את הלב. וגם ההבנה שאני מיום ליום רואה קושי, ושאני רואה איך החברים לא הולכים לקראתי וכן הלאה, שאני אראה בזה את העבודה שהבורא עושה כנגדי, שאני אראה בזה "עזר כנגדו", הוא עוזר לי הפוך ממני, כנגדי. זה מה שהוא עושה.

אז צריכים להבין, שכל העולם מתגבר עכשיו חס ושלום, אנחנו לא רוצים שזה יהיה ככה, אבל העולם ייראה שונה, אתה תראה איזה דברים יהיו. עכשיו אנחנו קובעים שאלה יהיו משטרי נאצים או יהיו משטרים טובים, טובים להפצה ושאנשים ירצו לקבל את הידיעה הזאת. אנחנו נמצאים במצב לא פחות מסוכן ממה שהיה לפני השואה. לא פחות מסוכן. אנחנו חייבים את הדברים האלה לקלוט ולעבוד עליהם.

 בעבודה שדיברת, שמתי לב שיש לקבל, להצדיק את מה שקורה, שזה נראה לי יותר קל. ויש שאני מנסה להיכנס ללב של החבר, שאני מנסה לדפוק כמו הזרעונים.

אל תיכנס ללב של החבר, תפתח את הלב שלך.

 כל יום אנחנו מקבלים שיעורי בית, תרגיל מהעשיריה התורנית. מה החשיבות שלו בשביל ההכנה לשיעור הבא, באמת לממש ולעבוד עם התרגילים הלאה?

אנחנו דיברנו אתמול בערב. הגענו אחרי חמש, שש שעות, שבע שעות לשיעור, אז אתם הכנתם את עצמכם מאז איך לבוא לשיעור בוקר? איך סיכמנו שאנחנו מגיעים לשיעור?

 מסתכלים על כל חבר.

מסתכלים על כל חבר כמו על הבורא. אני אוהב אותו, כאילו, מקבל אותו כמו שהוא. כל מה שאני רואה רע בו, זה עלי. זאת אומרת, זה לא שהוא כך, זה אני כך. "כל הפוסל במומו פוסל"', במילים אחרות. סיכמנו שכך זה יהיה, אז נקווה שהיום הגעתם לזה. עכשיו אנחנו לומדים, שכל אחד פותח את הלב שלו כלפי החברים, ולא חשוב באיזו צורה הם נמצאים. לא חשוב. כי כל הצורות האלה המנוגדות, הקשוחות, זה הבורא מסדר בינינו. ועל פני זה אני צריך לפתוח את הלב. מדובר רק על החברה הזאת, לא בעולם ולא בכלום. ואז מה אני עושה? על ידי זה שאני רואה עד כמה שכולם בעיניי, ברצון האגואיסטי שלי, הם לא טובים, לא מסודרים, לא הולכים לקראתי, הם לא ביחד, לא מכוונים למטרה, לכל אחד ואחד אני פותח את הלב שלי, אני אוהב אותם את כולם. זה אותו הבורא כמו שדיברנו קודם, שבמקום כל חבר אני רואה את הבורא. ואנחנו קראנו על זה פסוקים גם אתמול. ואז אני רוצה בצורה כזאת לפתוח את הלב, לקבל אותם, להתכלל בהם.

עד כמה שיש לי שנאה, חושך, קושי כלפיהם וכולי, ולמרות זאת אני פותח את הלב שלי אליהם, הפער בין זה לזה כבר כלי רוחני. זה כבר כלי רוחני, ואני בזה יכול להתחיל להרגיש תופעות רוחניות.

אז תעשו. אתם כל הזמן צעקתם איפה הרוחניות, אז כאן היא נמצאת.

 גם בשבת היתה משימה עד השיעור הבא לחשוב על החבר, האם המטרה של המשימות האלה היא להרגיש את האפסיות שלנו? כי אלה כאילו משימות לא אפשריות. עכשיו לדוגמה, מהבוקר עד השיעור הבא לחשוב על החבר או לראות אותו כבורא.

אני מכין את הלב שלי כך להרגיש אותם. אין לי בזה שום בעיה להיות שעות.

 שעות בלי לקרוא, בלי כלום, פשוט להרגיש את זה פנימית?

בלי כלום, אני רוצה להרגיש את החום. לחשוב, בחמימות, בנעימות, בזה שאני כך רוצה לקבל אותם. ואני מרגיל את עצמי, למרות שזה נראה לי לא טוב, ולמרות שזה כך ולמרות שזה כך, אני בזה כבר עושה הפרדה בתוכי בין הרצון לקבל שלי, הראייה שלי, התפיסה שלי, החושים שלי, ההרגשה שלי, לבין מה שאני צריך להיות. נניח שאני מתוקן, באהבה, בנטייה, בחמימות, בחיבוק, למרות שכל הרע נשאר. איך זה? ככה. כי זה ברצון לקבל, וזה ברצון להשפיע. וזה הפער בין מה שיש לי בכוונה על מנת להשפיע, ובתוך הרצון לקבל מה שקורה. שברצון לקבל יש צמצום ומסך, וכך מסודרים.

מה יהיה בגמר התיקון? כולם יהיו בשנאה, אוי ואבוי איזו שנאה. זה נקרא "המשיח". מתגלה השנאה בעולם, מתגלה עביות נוראית, "גוג ומגוג". ארמגדון. זה משהו נורא. ומעל כל זה, אני אוהב. והפער בין שניהם דווקא נותן לנו את הגובה של גמר התיקון.

 זה כאילו מובן שכלית מה שאתה אומר.

אתה מבין לאיזה מצבים אנחנו מתקדמים, לאיזה מעמד, יותר ויותר? זה לא גן עדן, שאנחנו הולכים על עננים עם כנפיים כאלה, הכול לבן, הכול כמו צמר גפן. לא.

 העניין הוא שאם אני עכשיו אסתכל על השיעור מחר, בשביל להגיע אליו עם הכנה פנימית, את כל העבודה הזאת שעכשיו אתה מתאר, אם אני לא אשים לעצמי עוד תזכורת בפלאפון, או שאני אקרא משהו, אני לא יכול לזכור.

זה עניינך, תעשה מה שאתה רוצה.

 אבל זה חייב להתלבש על פעולה.

אני לא יודע, על זה אתם תסכימו ביניכם מה שאתם רוצים. זה בכל האמצעים. אבל כן, אני עשיתי לעצמי כל מיני כאלה תזכורות. כן, עשיתי. אבל אחר כך אתה כבר נמצא בזה. זה מתחיל לחיות כדבר הכרחי, קבוע, רגיל, שאתה כל הזמן נמצא באיזו נטייה, כל פעם אולי שונה קצת בעבודה שלך, אבל אתה בזה נמצא.

 אנחנו היינו רוצים להביע תודה לקבוצות שהיו איתנו בתורנות. תודה לבורא ולרב, לאיחוד שהרגשנו היום בזמן השיעור.

אנחנו מדברים על אהבת חברים, על כך ש"על כל פשעים תכסה אהבה", אבל מדובר על אנשים קונקרטיים, איך אפשר להשתמש בזה בקבוצה? האם קשה לשחק מול הקבוצה?

אתם צריכים להתחיל, ודאי שזה קשה, ודאי שבמקום מילים של אהבה ייצאו מילים אולי אחרות, הפוכות. והפעולות, במקום פעולות של אהבה ייצאו דווקא פעולות הפוכות של דחייה. כי אדם הוא מתרגז על המשחק הזה שדורשים ממנו משהו נגד רצונו לעשות, זה מאוד קשה לו. אנחנו מעדיפים לתקן משהו מבחוץ מאשר בפנים, זה ברור.

אבל לאט לאט, שאני לומד את זה מאחרים על ידי השפעת הסביבה, "איש את רעהו יעזורו", אנחנו מגיעים למצב שאין ברירה ועושים. המאור המחזיר למוטב עושה את זה. ודאי שיהיה קושי יותר גבוה אחר כך, אבל מתרגלים. למצבים הנוכחים מתרגלים ועולים לתרגילים יותר גבוהים.

חייבים את זה להתחיל לעשות, ולעשות ממש בצורה מכנית. מכנית אני עושה, כך וכך כך וכך. תעשו ותראו כי ההשקעה שלכם באחרים היא השקעה. ואתם מתחילים לאהוב את מה שהשקעתם בהם, שזה נעשה יקר לכם, אז תשקיעו.

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: "על כל פשעים תכסה אהבה"

1) שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.

(משלי י', י"ב)

2) האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי. ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר.

(זוהר לעם, וירא, 453)

3) העוסק בתורה אף אם נתלכלך תחלה בעוונות וחטאים עצומים, ונטבע מאד ברפש וטיט מצולות הרע ח''ו. עכ''ז ע''י עסק התורה, נכון לבו בטוח, שודאי המאור שבה יחזירו למוטב. והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט, עד שלסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי.

(ר' חיים מוואלז'ין, "נפש החיים", שער ד - פרק לא)

4) כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו. כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק. באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמ"ש, זה השער לה', צדיקים יבואו בו. אמנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'. אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'.

(זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, שתי נקודות, 121)

5) עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים.

("ליקוטי עצות", ערך "שלום")

6) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה, גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו. ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ.

(זוהר לעם, אחרי מות, 65-66)

7) על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

(רב"ש ב', אגרת מ')

8) בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף. אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות. התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל. וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

(רב"ש א', מה לדרוש מאסיפת חברים)

9) כתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב, מלאך הטוב. מאוד, מלאך המוות. והקב"ה מזמין את תיקוניו לכל, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד.

 (זוהר לעם, שמות - א', 165)

10) באמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.

כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם. אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'.

(בעל הסולם, שמעתי לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן)

11) ידוע שהעיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים, שתתאספו ביחד באהבה ואחוה וריעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות.

(ספר מאור ושמש, פרשת דברים)

12) ידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים. כי כל מתנה שנותן לחברו... הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב. ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

(רב"ש ב', אגרת מ')

13) ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד", אשר שוכני בתי חומר הללו כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד".

(בעל הסולם, אגרת ח')