רגישות לחיבור

כשכל אחד חושב עד כמה הוא תלוי באחרים, זה מספיק לו כדי להרגיש רגישות יתר לחיבור

רגישות לחיבור, במה אנחנו מודדים אותה? בכמה שחברה יכולה להשפיע עלי, בכמה שאני מרגיש את ההשפעה שלהם, ש"כל ישראל חברים" כמו שכתוב, אז אני צריך להרגיש את החיבור הזה שהם רוצים להעביר לי. עד כמה שזה מחייב אותי. אין לי בעיה לקיים כל דבר, אם לזה צריך מישהו שמאוד חשוב לי, כמו הילד שלי הקטן.

כך זו הקבוצה. היא יכולה להיות כאיזה גוף זר, או קרוב, או מאוד קרוב, וכל זה נמדד אך ורק לפי מידת הוויתור שאני יכול לעשות בשבילה. אם אנחנו כולנו מרצון לקבל הנאה ותענוג, אז אין לנו קנה מידה אחרים עד כמה אנחנו יכולים לבטל על התענוג שבי, כדי לגרום לתענוג למי שאני אוהב, למי שחשוב לי, בזה מודדים את מידת הרגישות שלי לחיבור. אז כל אחד יכול לנסות את זה לעשות. מה אני יכול באמת, אבל באמת, בצורה זמנית או רגעית, לוותר על עצמי למען החברה. במידה שהחברה יכולה להיות יותר חשובה ממני, אז זה לא ויתור, זה פשוט לעזוב את הטפל יותר ולהעדיף את החשוב יותר. כך עד שאני מעביר אל מחוצה לי את כל תשומת הלב שלי.

וכך זו באמת ההכנה לקניית המדרגה בכל סולם המדרגות. שסך הכול החברה הופכת להיות האמצעי ליחס לבורא. עד כמה אני יכול להעביר רגישות לחיבור שלי עם החברה, יותר, יותר, יותר לצד החברה, ולהתחיל להרגיש בזה רגישות לחיבור שלי עם הבורא. "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך". שנעשה כך. אני מקווה מאוד שאנחנו רוכשים בימים האלו הבחנות הכרחיות לבניית החברה הנכונה, ובה באמת נוכל לממש את התורה.

"האדם מורכב מג' בחינות גופים:

א. גוף הפנימי, שהוא לבוש לנפש דקדושה,

ב. מקליפת נוגה,

ג. ממישכא דחויא [עורו של הנחש].

ובכדי שהאדם יהיה ניצול מב' גופים, שלא יפריעו להקדושה, ושיהיה לו היכולת לשמש רק עם גוף פנימי, העצה לזה הוא, שיש סגולה, שהאדם יחשוב מחשבות רק מה שנוגע להגוף הפנימי. זאת אומרת, שהמחשבה שלו יהיה תמיד ברשות היחיד, היינו ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא ש"הוא עושה ויעשה לכל המעשים". ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה.

וכיון שאין הוא חושב עבור ב' גופים הנ"ל, אז הם מתים, משום שאין להם מזונות ואין להם במה להתקיים. כי המחשבות, שחושבים עבורם, מזה הם מתפרנסים.

וזה סוד מה שכתוב "בזיעת אפך תאכל לחם". שלפני חטא דעץ הדעת, לא היה החיות תלוי בהלחם, היינו שלא היו צריכים להמשיך אור וחיות, אלא שהיה מאיר. מה שאין כן אחר החטא, שאדם הראשון נדבק בהגוף של מישכא דחויא [עורו של נחש], אז נקשר החיים בהלחם, היינו במזונות, שצריכים כל פעם להמשיך מחדש, ואם לא נותנים להם מזונות, הם מתים. וזה נעשה לתיקון גדול, בכדי להינצל ב' גופים הנ"ל.

ולכן מוטל על האדם להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות מה שנוגע להם. ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה"."

זה שייך לרגישות לחיבור. עד כמה שאני יותר מחובר לקבוצה, אז אני מתנתק משני הגופים האלה החיצוניים.

"כי המחשבות זהו המזונות שלהם. היינו מהמחשבות שחושבים מהם, מזה הם מקבלים חיות. לכן האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת.

וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז.

וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות.

מה שאין כן הרשעים, שרוצים לעבוד דוקא בזמן, שיש הלבשות בתוך הגוף, הנקרא "בתוך העור", אז "וימותו ולא בחכמה". שאז אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר. מה שאין כן הצדיקים, דוקא הם זוכים להתלבשות בגוף."

(בעל הסולם, "מהו, ג' בחינות גופים באדם", כתבי בעל הסולם, שמעתי ל"ו)

יש כאן שני ציורים. פעם אחת לצאת החוצה, פעם שנייה להיכנס פנימה. כלפי המחשבות והרצונות עם שלושת הגופים, אז הגוף הפנימי הוא פנימי, וצריכים להיות כאילו מרוכזים בו, ולא בשני הגופים החיצוניים שאלו קליפת נוגה ומשכא דחויא. עור הנחש. וכלפי האגו של האדם, אז צריכים להיות דווקא בחוץ, כלפי הזולת, ולא כלפי עצמו. אז לא להתבלבל בין שני הציורים הללו.

תוך כדי המאמר, מצאתי קונפליקט בין שני המצבים האלה.

זה ציור. פשוט, פעם כך ופעם כך מדברים.

החלק הראשון של המאמר.

בחלק הראשון הוא מדבר על זה שצריכים את הכול לרכז לגוף הפנימי.

אם כולנו נתיישב, נעצום עניים ונתעלם ממה שקורה בחוץ, ברגישות כמו שאתה אומר, נגיע לגמר התיקון בהליכה. זה נראה כאילו קל. ופתאום הוא מוציא אותנו החוצה, לעוד עבודה.

להתרכז בפנים זה נקרא "לצאת החוצה". שאני יוצא לזולת מהאגו שלי, זה נקרא שאני עובד עבור הגוף הפנימי שלי. זה קצת מבלבל. מילולית, זה כאילו תרתי דסטרא.

אנחנו מדברים עכשיו על הרגישות, פתאום מרגיש שבמקביל לרגישות צריכה להיות איזו טכניקה לממש את זה.

לפי ההרגשה שלי, אתם רכשתם חרדה לחיבור משך עשרים השעות נניח האחרונות, די משמעותית. חרדה, רגישות, אילו מין ויברציות כאלה, האם יותר אני מחובר או לא, עד כמה? שזה קשור לפחד להיותי מחובר או לא. יש כאן בפנים עוד הרבה. ברוחניות בכל בחינה יש התכללות מיתר הבחינות. לא יכולה להיות בחינה אחת. אבל יש לכם, אתם כבר רכשתם מידת הרגישות. אני דווקא מרגיש את זה די חזק.

אתה צודק, אנחנו מרגישים. אבל יש תכונה שקשה לבטא אותה במילים.

איזו תכונה?

משהו מתחולל, אנחנו רוצים יותר, משהו קורה שאי אפשר לבטא במילים.

כן, בינתיים האור בצורה כזאת עובד עלינו, כוח עליון. כמו תינוקות אנחנו, שמשתדלים להתקרב אחד לשני, במידה הזאת הוא פועל בנו. אין לנו שום אמצעי אחר לקרב אותו אלינו, רק כ"להקריב אותו לרצונו".

אנחנו מקווים שעד סוף השיעור אנחנו נגיע לנקודה הזאת, איך לאחוז בה לפתח את הרגישות?

כשכל אחד חושב עד כמה הוא תלוי באחרים, זה מספיק לו כדי להרגיש רגישות יתר לחיבור. שהעתיד שלי הרוחני, הוא עד כמה שאני אקיים תורה ומצוות. זאת אומרת, התיקונים של האגו שלי על ידי מאור המחזיר למוטב, עד כמה שאני בזה תלוי בחברה. אם אני מבין שכך זה בלבד, רק בחברה אני תלוי, אז זה מעלה לי רגישות לחיבור. תלות. יותר לדבר על תלות, שהאדם לבד הוא לא נחשב, לא סופרים אותו. ברוחניות הוא לא יכול לעשות שום פעולה, כי פעולות רוחניות זה בין זה לזה.

כתוב פה "ואם לא נותנים עלי המזונות הם מתים". והשאלה, כשאדם חושב על ההכרחיות?

ההכרחיות זה לא מזונות, הכרחיות זה "לא יגונה ולא ישובח". כתוב ב"מתן תורה" כל עוד שאדם צריך לקבל כך וכך קלוריות וכל מיני דברים כדי להתקיים בגוף שלו, בבהמה שלו, זה לא נקרא שהוא "מקבל". כי הגוף, בכלל כל מה ששייך לחיים הרגילים, זה הכרחי. לא אני בראתי את עצמי בצורה כזאת שאני זקוק לכך וכך קלוריות ביום, ואת כל הסביבה של בית, משפחה, ילדים, והכול. כל זה בא אלי כמצווה. הכוח העליון מצווה שאני כך אעשה, שאני כך אתקיים, ולכן, על זה אין. על הכרחיות הקיום הזה הנורמאלי הנהוג כך בימינו, זה נקרא, "לא יגונה ולא ישובח".

כשהוא אומר, שאני מסכים לעבוד מחוץ לעורי, אז הקדושה מתלבשת בפנים?

"חוץ מעורי", זאת אומרת, לא למעני.

אז למה הקדושה מתלבשת בפנים?

"בפנים", זאת אומרת, בגוף הפנימי שלי.

ומה הקשר בין הגוף הפנימי לכאלו בחוץ?

שאני מתקשר מפנימיות שלי לחוץ, מעבר, מעל השני הגופים החיצוניים, משכא דחויא, וקליפת נוגה.

זה כאילו המחסום הזה שמפריד.

זה המחסום שאני צריך לעבור. זה ביני לבין הבורא. ביני לבין האחרים. אבל המחסום הזה הוא עובד בצורה כזאת שאני צריך תמיד כל פעם כדי לדלג עליו, אני צריך להגביר את הרגישות שלי לחברה ולבורא. ולכן אני מגלה את הרוחניות מאפס לפי תר"ח פעמים, ממה שהיה קודם באין סוף. לנרנח"י אני מגיע.

כל הדברים שאני מרגיש בשני הגופים האחרים, אני אמור מה?

אתה אמור להעביר משם לגוף הפנימי.

אני לא מתעלם מההרגשות האלה בגופים החיצוניים?

מה זה מתעלם? איך אתה יכול להתעלם? אתה יכול להתעלם מהם, רק בזה שאתה לא משייך להם חשיבות באשר הם עכשיו על מנת לקבל, ואתה רוצה להעביר את כל העוצמה שלהם לעל מנת להשפיע.

ואת זה אני עושה בזה שאני עובד עם החברה?

כן. ואז מלאך המוות הופך להיות "מלאך הקדוש" מה שנקרא.

"איך אפשר, שהאדם יעשה כל מעשיו לטובת זולתו? הרי הוא צריך בהכרח לעבוד לקיום עצמו, ולקיום משפחתו? התשובה היא, כי אותם המעשים, שעושה מטעם ההכרח, דהיינו כדי לקבל המעט הנחוץ לקיומו, הנה "ההכרח, לא יגונה ולא ישובח". ואין זה נחשב כלל, שעושה משהו לעצמו."

(בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר", כתבי בעל הסולם)

הרגישות לחיבור תלויה בכמה אני מרגיש שאני תלוי בחברה.

לפתח רגישות לחיבור, אפשר בלהרגיש כמה שאני תלוי בחברה. שאני יותר תלוי ויותר תלוי.

זה לא עובד גם הפוך, שאני מרגיש שהם תלויים בי?

זה גם מצד האחריות, אבל אני מדבר בצורה יותר קרובה. כמה שהם תלויים בי זה יכול לחכות. אבל כמה שאני תלוי בהם, כאן אני כבר לא רוצה לחכות.

בעל הסולם כותב מאד יפה, כי מה שאנחנו רואים מבחוץ, זה בעצם אותה מכונה פוטוגראפית שהיא בעצם הפנימיות שלי.

רק היא מוגדלת. בפנים אני לא מרגיש אפילו. מה שאין כן מבחוץ, זה נפרס ליקום שלם.

יכול להיות שיש לזה קשר לעניין הזה כמו במאמר, שהפנימיות של האדם היא בעצם אותן מחשבות על החברים, או שאלה בכל זאת שני דברים שונים?

וודאי שהפנימיות שלי כוללת המחשבות שלי על החברה. אבל אנחנו כאן מדברים על איך אני מגדיל את הפנימיות שלי. כמו ששאל החבר, כשההגדלה הזאת יכולה לבוא על ידי זה שקודם כל אני מרגיש עד כמה אני תלוי בהם בהצלחה הרוחנית, אז אני תלוי בהם במאה אחוז. כי כל מה שאני אקבל זה אך ורק דרכם, ובמידה שאני קשור אליהם. אז לרגישות הזאת אנחנו צריכים להגיע.

מה אם המזונות לא מקבלים מזונות?

הם מתים. בטוח, זה רצונות. אם אני לא מחייה את הרצונות האלה אז הם מתים. זה ברור לכל פסיכולוג, לכל אדם, אם אני כל הזמן מרגיל את הרצונות שלי, אם אני מפעיל אותם ומאכיל אותם, הם מתפתחים.

האם העבודה שלנו צריכה להיות כדי לא להזין את הדברים שהם ב' הגופים, או כל הזמן לחשוב החוצה?

גם זה וגם זה, אבל יותר כלפי חוץ. כמה שפחות עליהם, אפילו שאתה לא רוצה לתת להם, פחות לחשוב על זה, אלא הכול החוצה.

אם אנחנו חושבים על ב' הגופים, על הקליפה והאור, אז אנחנו מבינים אותם. מה לגבי המחשבה על הזולת, מה אני עושה בקשר למחשבה הזאת?

לא על הזולת אלא על החברה. מי שמחוצה לי זאת חברה זה לא סתם אנושות. אומנם גם זה, אבל בינתיים אנחנו מתרכזים רק על החברה. ככול שאני נמצא בתוך החברה, זאת אומרת כמה שאני רוצה להתקשר לחברה מעל לשתי הקליפות החיצוניות הללו, זו העבודה שלי.

בזה אני יוצא מעורי?

כן.

חוץ משאני יוצא מעורי, מה המחשבות האלה גורמות לחברה?

אני מקשר את הפנימיות שלי, זאת אומרת את הנקודה שבלב, את הגוף הפנימי שלי לחברה כך ששני הגופים החיצוניים, קליפת נוגה ומשכא דחויא, לא מפריעות לי. כשהקליפות האלה לא מפריעות לי ואני מתקשר ישר לחברה שעומדת מחוצה לי, יוצא שגופי הפנימי והחברה נעשים כאחד. עד כמה ששני הגופים האלה, קליפת נוגה ומשכא דחויא מפריעים לי, ואני מעליהם מתגבר, אז יש לי קשר יותר חזק עם החברה, אבל אז וודאי שההפרעות שלהם מפעם לפעם תתגברנה יותר ויותר.

קליפת נוגה ומשכא דחויה, בקליפת נוגה אנחנו יכולים להגיע לעל מנת להשפיע, כי זה חצי טוב וחצי רע, ומשכא דחויא זה רק צמצום. זאת אומרת יש חלק מהקליפה הכללית שצריכים רק לצמצם אותו, אין מה לדבר עימו, זה הנחש, ואילו קליפת נוגה, שם זה חצי טוב וחצי רע, שם ישנם התיקונים. למעלה מחזה ולמטה מחזה, למדנו את זה ועוד נלמד.

אבל תכל'ס, דרך שתי הקליפות האלה אנחנו מתחברים עם החברה. מהנקודה שבלב שלי שזה נקרא הגוף הפנימי, כי זו עדיין נקודה, ובכמה שאני יכול דרך קליפות האלה להתקשר לחברה, וכך אני מתחיל לבנות מתוך הגוף הפנימי, שהוא בינתיים נשמה, כלי נשמה ממש.

באישה אני יכול לצייר עובר ובאימא תינוק שהיא מחזיקה בידיים. איך אני מצייר את שני הנושאים בתכונה הגברית?

איפה ראית גבר? גבר זה התגברות. מידת ההתגברות שלי על פני הרצון שלי נקרא "גבר".

האם את הגוף הפנימי אני יכול לתאר כעובר שאימא מגדלת בתוך עצמה, ואת שני הגופים החיצוניים כתינוק שהיא מחזיקה מחוצה לה?

לא. מה פתאום. אתם יכולים למשוך מחכמת הקבלה אלף ציורים, אבל סתם כך, לא. הציור לא נכון, הוא לא במקום. התינוק יותר חשוב לאמא ממנה, כך הטבע מסדר, היא מוכנה להקריב את עצמה למען התינוק. איך אתה משווה אותו לשני הגופים החיצוניים? זה בכלל לא שייך.

מדברים על שני רצונות שכאילו אין קשר ביניהם, על הרצון הפנימי של האדם ועל הרצון האחר שזו הקבוצה. אם הקבוצה קובעת נניח ברצון שלה איזה מצב מסוים, "אנחנו אוהבים לאכול שום", והאדם הפנימי שבי הוא כזה ייקה שלא סובל ריח של שום ממאה קילומטר, אז אני צריך להגיע דרך שתי הקליפות שלי למצב שאני אוהב את מה שהחברה אוהבת. הלוואי שזה יהיה כמו שום בעבודה שלנו. זאת אומרת אני לא סובל את מה שהם עושים ומה שהם רוצים, אבל אני צריך להתקרב לזה ולאהוב את זה כמוהם. לא בגלל שאני אוהב את זה, הרצונות הבסיסיים שלי לא משתנים, אלא אני אוהב את מה שהם אוהבים מפני שהם אוהבים את זה, מפני החשיבות. זה נקרא "על כל פשעים תכסה האהבה". אני שונא את השום, אבל אני מתחיל לאהוב אותו בגלל שהוא שייך להם. את השום בעצמו אני לא סובל, ממש שונא, היחס הזה נשאר, אחרת לא תהיה לנו מידת עביות בכל מדרגה ומדרגה כשאנחנו עולים.

זה לא שאני מתחיל פתאום לאהוב, אין דבר כזה לאהוב. רק תבינו שאין דבר כזה לאהוב, אהבה היא על פני שנאה, והיא תמיד כך. למטה בוערת אש שנאה ומעליה פרחים וציפורים של אהבה, רק בצורה כזאת. כך גם בעולם שלנו, לכן כשגדל עכשיו האגו בדור שלנו, איזה אהבה יש בין בני האדם? אתה רואה מה קורה, רק מתוך הכרחיות חיים יחד, בקושי, רק מטומטמים יכולים לחשוב שאפשר לעשות אהבה בביטול האגו. אין דבר כזה. כל הלימוד הוא איך אנחנו, למעלה מהשנאה שלנו, בונים את הקשר הזה, את הגשר הזה, את הגיבנת הזאת של אהבה. כך עושים.

אותו דבר לגבי רגישות כלפי החברה, איזה רגישות יש לי? יש לי רגישות לשום, אני שונא אותו, לא יכול להריח אותו. אבל אם חבר מסוים יושב רחוק ממני ומריח שום, אז אני מעדיף להיות חבר שלו, להיות לידו, להתחבק עימו ולהריח את השום הזה. בשבילי הוא הופך להיות ריח גן עדן, למה? כי זה שייך לו. למה? כי על ידי החיבור עימו אני מגיע לקשר עם הבורא. חשיבות הבורא קובעת. ואז כל הערכים האלה, מה זה רגישות לחיבור? עד כמה שאני סובל באגו שלי להתחבר ועד כמה שאני יכול לדלג על זה עכשיו. הסבל נשאר, אבל "על כל פשעים, תכסה אהבה"^{^[1]}.

אתם לא תשיגו שום חיבור בצורה אחרת, כי אנחנו לא יכולים לתקן את הטבע המקורי שלנו. הוא לא ניתן לתיקון, אנחנו רק בונים מעליו גשרים, והכול מפני חשיבות הבורא, כי הקשר עימו הוא החשוב ביותר, הוא על פני כול ריח השום וכל השנאה והרצון לשרוף זה את זה. "אשמנו, בגדנו", על כול פני העבירות האלה. כול אחד מאיתנו הוא עבריין, העבירות נשארות, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". רק בצורה כזאת.

לכן אני יודע עבור מה אני שונא אותו, והשנאה מתגלה כל פעם יותר ויותר, בתחילת כול מדרגה, אבל למעלה מזה אני מגיע לאהבה. למה? כי הבורא הוא החשוב, הוא הקובע. יוצא שהוא נעשה הכי יקר לך, הכי חשוב לך מכל האגו שלך. לזה אתה מגיע.

אני מבקש לא למשוך סתם ציורים, אלא פשוט לשאול.

קודם כול יש את התחושה של התלות, לפני הכול, נכון?

זה הכרחי, מאין ברירה, אני חייב לשכנע את עצמי שבלי שאני מתחבר אליהם אני לא מגיע לבורא. זה מה שאנחנו כל הזמן לומדים, ש"בתוך עמי אנכי יושבת"^{^[2]}.

האם ברוחניות אני נשאר כל הזמן עם השנאה לזולת?

כן, זה נקרא "עביות שבמדרגה". עביות דגלגלתא, מלכות דאין סוף, עביות ד', זו השנאה הגדולה ביותר שיכולה להיות, שהיא מכוסה בהתאם לזה באהבה הגדולה ביותר שיכולה להיות.

אמרת לא להשאיר ציורים בראש. אז כשאתה אומר רגישות לחיבור, אני מדמיין כמו סנסורים כאלה.

רגישות לחיבור זו המדידה שלי בין התלבשות לבין עביות. עד כמה שאני שונא אותו, ועד כמה שהוא חשוב לי. תתאר לעצמך, יש לך אדם שאתה שונא אותו, ופתאום אתה מגלה שאם אתה תלך לעבוד אצלו והוא ינהל אותך ואתה צריך לשרת אותו, אתה מזה מרוויח משרה, כסף, לא חשוב מה, אבל אתה כל הזמן תצטרך לסבול. אתה לא תוכל לתקן את היחס שלך אליו כמו שאנחנו בדרך כלל עושים את זה ברצון לקבל.

אם זה רצון לקבל אגואיסטי אחד, אני מגיע לשונא שלי, אני עובד, אני מקבל ממנו כל פעם משכורת, כל מיני הטבות. זה כמו שמאלפים כלב, נותנים לכלב עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, והוא מתחיל להיות חבר שלי. אותו דבר עם הפועל, אני בא לבעל הבית, הוא נותן לי, נותן לי ונותן לי, אני פתאום מתחיל בהכרח, כי האגו שלי מקבל ממנו טובות, להיות תלוי בו, עד שאני מסור לו ואוהב אותו וכן הלאה. כך עושים עם אנשים, אלה דברים ידועים.

ברוחניות זה לא כך, ברוחניות אתה ממשיך להיות שונא שלו, מפני שהטבע הרוחני הוא טבע הפוך מהגשמי, אלה שתי צורות הטבע. אלה לא שתי צורות של טבע אחד, אלא זה טבע אחד וטבע שני. לכן יש כאן בעיה בלשון שלנו לדבר. לכן אתה נשאר בשנאה, וזה נחשב כעביות, ומעל זה אתה מפתח רגישות לחיבור עימו, מסירות, שזה נקרא "התלבשות". אז יש לך רשימו דעביות ורשימו דהתלבשות. זו לא רוחניות עדיין, אבל קרוב לזה. ושתי הצורות האלו הן צריכות להיות אחת על פני השנייה. ותמיד אנחנו מתפתחים בזה שרשימו דהתלבשות הוא יותר מרשימו דעביות, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".

רק בשביל להשלים את התמונה, מתישהו אני קונה לחבר שום?

זה ברור שכן. אני לא יכול להסביר. זה מבטל את זה. כל עוד אנחנו נמצאים ברצון לקבל אחד, כל דוגמה שאני אתן לך, אתה תחשוב שאני עכשיו מתחיל לאהוב את השום. אז כאן אתה מתחיל לאהוב.. לא, אי אפשר לבטא. אבל זו דוגמה יפה שאנחנו כבר יכולים להרגיש. יכול להיות שנמצא משהו דומה לזה.

האם אחרי שמקבלים את השום הזה, צריכים לחשוב עבודה מעל הדעת?

"שום" זה נקרא מידת העביות שאני מרגיש כלפי החברים, יש לי פתאום דחייה מהם. אני פשוט קם בבוקר, אין לי שום דבר, אני מת, מתחיל להתעורר, להתאושש, "איזו קבוצה, איזה חברים, אתמול בכיתי ממש על הידיים שלהם, והיום מרגיש דחייה". קורה כך לפעמים? אתה עדיין נמצא בזה.

כן, אז מה עושים?

מה עושים? איך מתעוררים? אני לא יודע, את זה אתה צריך לשאול את החברים מה עוזר להם. תשאל אותם, שיתחלפו איתך בכל העבודה הזאת.

כתוב, שברגע שאדם קם, הוא צריך להתחיל עם הברכות. קח את "שולחן ערוך", ותראה מה שכתוב. שם המקובלים בדיוק כתבו לנו את מצוות השכמת הבוקר וכולי, איך אנחנו צריכים להגיד "מודה אני לפניך" וכן הלאה. אתה מתחיל להתקשר לבורא קודם כול, ואז יש לך סיבה לחפש את החברים, "את אחיי אני מבקש", למה? כדי להגיע לבורא. אבל זה מתחיל מהשורש.

אבל אם יש לי הפרעות תוך כדי עבודה עם החברים שקשה לי להתגבר מה אני חושב?

אבל איזו עבודה? אתה קם בבוקר אתה אומר.

אני קם בבוקר, אני מתרכז איך להתחבר איתם.

כבר מיד?

כן.

חשיבות הבורא קודם כול.

זה נקרא "עבודה מעל הדעת"?

שיהיה מעל הדעת בינתיים, כן. אבל צריך להתחיל מזה, מיהו המחייב.

מה ההבדל בין רגישות לאהבה?

רגישות אנחנו מודדים ברגישות הסנסור שלי, עד כמה אני תופס איזו תופעה. אהבה זה כבר מה שמתלבש בי, בקשר ביני לבין הזולת. אהבה היא שיש שני רצונות, ויש איזה הפרש פוטנציאלי ביניהם, והם מחוברים, איזה נגד אני צריך לחבר ביניהם כדי שהם יעבדו בהפעלה האופטימאלית. אז מה שאני מקבל על פני הנגד זה נקרא "אהבה". ורגישות זה שאני מודד את עצמי לעומת איזו תופעה, זו לא אהבה, אהבה היא תוצאה מהחיבור. התכללות בוא נגיד, שאני מרגיש את הרצון שלו והוא מרגיש את הרצון שלי ואנחנו מחוברים ברצונות שלנו, אז על פני החיבור המשותף בין הרצונות מתפתחת האהבה. רגישות זה ללא פעולה, זה כמו שאני מודד איזה פוטנציאל שלי, מה יכול להיות.

איך לזהות את הגבולות של שני הגופים החיצוניים?

אתם צריכים לחשוב, אני לא יכול לתת כאן [תשובה], יש כאן ים של הבחנות, וצריכים בזה להתעמק קצת יותר. אין לי גם מילים לזה, האוצר שלנו הוא מאוד שטחי.

רק דבר אחד אני שוב רוצה להדגיש, העביות לא מתבטלת, האדם אף פעם לא נעשה יותר טוב, אלא כל פעם יותר גרוע. האדם נעשה כל פעם יותר גרוע, והוא לא מתקן את הרע שבו, הוא יודע איך להיות למעלה מהרע שבו כדי להתקשר עם אחרים. זה מה שאנחנו לומדים. זו כל חכמת הקבלה, איך באמת להיות מקושר עם כל האגואיסטים האחרים למרות שכל אחד גדל וגדל באגו שלו בכל רגע. ואל תלכו לפסיכולוגים להתייעץ כי הם לא מבינים כלום, זה כבר ידוע. הם חושבים איך להרוס את האגו.

שיעור 2 21.10.16

"הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחברו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחברו יאהב אותו ויתן לו מתנות (ולאו דוקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן.

העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דוקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחברו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.

כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחברו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחברו הוא קרוב ללבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו ... הכוונה שצריכה להיות. ויש הוה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חברו שרואה שאין מי שמדבר אתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחברו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חברו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל ענין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשיה תתוסף האהבה שביניהם.

ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש". ואם נפשך לומר, איך אפשר דבר כזה שעל ידי האהבה יתעורר באדם חשק להתבטל ממציאותו עצמו? על זה אפשר לומר רק תירוץ אחד, כמאמר: "אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה.

ורק אז כשיש אהבה כזו, כל אחד ואחד הולך בעולם שכולו טוב ומרגיש את עצמו שברך ה' נחלתו, ואז ה"ברוך מתדבק בברוך" וזוכה לדבקות בו ית' לנצחיות.

ועל ידי האהבה האדם מוכן לבטל את כל מציאותו."

(הרב"ש, אגרת מ', כתבי רב"ש ב')

סדנה

שאלתי הראשונה, אני צריך להתרומם ולהראות את האהבה כלפי החבר או החבר כלפי, ואנחנו לא רוצים, מי מעורר את מי, איך אנחנו מתעוררים, מה הסדר ובאיזה סוג ההתעוררות אנחנו מתחילים?

איך אנחנו יכולים להגדיר את השינויים שאנחנו עברנו בצורה כללית, איך אנחנו יכולים להגדיר את השינוי שנעשה עלינו ואנחנו מרגישים אותו בנו?

האם יש איזה שינוי? אני חושב שכן, אם כך איך אתם מגדירים אותו, מהו בדיוק, מה האופי של השינוי ובכמה, האם היו דוגמאות כאלה בעבר ומה השוני המהותי בשינוי?

ללא ספק יש לנו איזו מין התעוררות, איזו התקרבות, רגישות. מה אתם חושבים, איזה סוגי הפרעות אנחנו עומדים לקבל כדי להגביר את המצב, באו נגיד כך, מה אתם מעדיפים, יש הרבה?

כדאי לעשות תרגילים, כמו תרגילים שעושים בצבא, כדי שאחר כך נוכל לממש.

אילו סוגי הפרעות אתם חשבים שיכולים עכשיו להופיע, אולי לא עכשיו, יכול להיות שעוד לא עברנו, שעדיין לא גמרנו את התרגילים על מנת שנתקדם הלאה. מה אתם חושבים שהייתם מעדיפים, אילו סוגי הפרעות הייתם יכולים לעבוד איתם, להבין אותם, להרגיש אותם, להתגבר עליהם, ודאי בצורה שיתופית ביניכם, בצורה רכה?

נניח שכל הקבוצה נופלת, שכולם מקבלים הכבדת הלב וכולם רוצים לשרוף זה את זה. איך הקבוצה השנייה צריכה לעזור להם, כי הם בעצמם כבר לא מסוגלים, איך קורה שהם יוצאים מהמצב?

הרי לחכות לרחמים מלמעלה, זה לא העניין. אם הבורא סידר לנו כך שיש לנו הרבה עשיריות, אז איך אנחנו עוזרים זה לזה בצורה פראקטית, האם יש איזה בזה סדר שיכולים לקבוע?

אולי כול קבוצה חייבת לדווח יום יום על מצבה הפנימי שהיא דורשת או לא דורשת מהחברה, או שהיא יכולה לתרום, או שהיא חייבת לקבל?

האם כדאי לנו לקבוע כל יום או פעם בשבוע איזו עשירייה תהייה אחראית על מצבם של יתר העשיריות?

האם כדאי לנו לקבוע ליום או לשבוע עשירייה מסוימת שתהיה אחראית על מצבם של יתר העשיריות? נניח שיש לנו כאן כשלושים עשיריות, ועשירייה אחת תעבוד נניח יום אחד פעם בחודש, אבל הם יעבדו בפועל את היום הזה, ממש במסירות. אולי זה ייתן להם התרשמות מה זה נקרא להיות אחראים על הרוחניות של החברים.

האם כדאי לעשות את זה ואיך זה יהיה, אולי בכול עשירייה יהיה כל יום אדם אחר אחראי על מצבה של עשירייה?

ככול שאנחנו נקבע כאלה חוקים, מהיחיד לרבים, בצורה אינטגרלית כזאת, כי כלל ופרט שווים בהתנהגות של כל דבר, זה יותר יחבר אותנו. אנחנו נהיה דומים יותר לרשת הכללית של הנשמות הפרטיות בנשמה הכללית האחת.

איך אנחנו נקבע נניח שאדם אחד אחראי יום אחד על שלום העשירייה, וכל פעם עשירייה מסוימת תהייה אחראית על שלום יתר העשיריות, ליום אחד נניח?

יש יתרון מאוד גדול בזה שעשירייה אחת אחראית על כולם, כי הפוקוס מאוד גדול והאחריות גדולה. האם יש אולי מחשבה לעשות כך שעשירייה תהיה אחראית נניח על ארבע עשיריות אחרות, ואז העבודה תהיה קבוצות של עשיריות?

זאת אומרת שהאחריות של כל עשירייה תהייה לפרקים יותר קצרים, אני מבין, אתם צריכים להחליט. אני סך הכול נותן לכם דוגמאות לטיפול שתעשו על עצמכם וכך תלמדו איך לגשת לעניין ולטפל לטובת החברה. המצב יכול להיות גם אחרת, כי מה שקובעים היום בעוד שנה זה יכול להיות משהו אחר.

אולי כול אחד מעשירייה יהיה אחראי על עשירייה אחרת, ואז כול עשירייה תתכלל מכל העשיריות. כלומר על כול עשירייה יש עשרה חברים שמתסכלים עליה, וכך כולם נכללים בכולם.

בצורה אינטגרלית זה יותר נכון, השאלה אם זה יכול להתקיים. אתה צודק, זה יותר קרוב לאמת.

יש הבדל מאוד משמעותי כשאתה מנהל עכשיו את התרגיל הזה, אתה עוקב אחריו, זה מעולה, כולם הולכים אחרי הקו שלך.

אם יש מישהו אחראי שאתם קבעתם, נניח שאנחנו קובעים אחראי, לא חשוב מי, אחרי שקבענו, זהו, הוא מעל כולם.

זה קרה בעבר, אבל התוצאות מראות אחרת.

לא, אם אתם לא שומעים בקולו, זה לא טוב. אתם לא מכבדים את ההחלטה שלכם.

לא, העניין שכל הזמן צצים דברים בחשיבות בחברה, ואפילו אם החלטנו דבר כזה וכן הולכים אחריו, אז משהו נוסף מתרומם בחשיבות.

זאת כבר הפרעה. אם אנחנו מחליטים שמישהו כאו אחראי, גמרנו, החלטנו, ועכשיו אנחנו צריכים להחזיק בהחלטה הזאת. תגיד שאתה קיבלת הכול מלמעלה? אין דבר כזה הכול מלמעלה, אין בורא, ההחלטה שלנו היא ההחלטה, וזהו. כך זה צריך להיות, וכל מה שנקבל כנגד ההחלטה הזאת ומעליה, זאת הפרעה.

גם אם תגיד, לא, אנחנו צריכים לעשות משהו יותר חשוב, יותר דחוף, אין דבר כזה. קח את זה כהפרעה ממש. אחרת אתם לא מכבדים את עצמכם, אתם כל פעם משתנים. לכן לא חשוב אם זה אני או מישהו אחר. זה לא טוב, זה סימן שהחברה ממש לא יכולה לנהל את עצמה.

מה עושים כשאתה לא הצד האקטיבי בתרגילים?

אני לא יודע, אני בכוונה לא מגיע אליכם. אתמול בטוח ישבו הרבה קבוצות בכל מיני מקומות, אבל אני לא באתי לאף קבוצה כי אני מפחד. גם אם אני יושב אפילו בצד, זה כבר מכביד עליהם, הם צריכים להתנהג בצורה אחרת אם אני לא נמצא. זה בעיה. אני מאוד משתוקק להיות יחד עם הקבוצות, אבל מה לעשות, ודאי שזה שמשהו אחר.

היינו כמה פעמים עם רב"ש בישיבת החברים שלנו, זה היה כשבאנו אליו לטבריה נניח או כשהוא הזמין אותנו אליו לדירה שלו. אמנם אני הייתי רגיל להיות לידו שעות ביום, אבל זה בכל זאת היה משהו אחר, ישיבה אחרת לגמרי. זאת לא ישיבה, זה כמו שיעור, זו בעיה. זו בעיה שלי לא שלכם.

כלפי העשיריות, כשעשירייה מסוימת תורנית לעורר את כולם, היא בלחץ גדול. אתמול חבר אמר לי, עוד רגע יש לי אולקוס מרוב לחץ.

זה טוב.

אולי נוסיף עוד תורנות, כך שעשירייה מסוימת צריכה ללכת ולבדוק מה המצב עם כולם, מה שלום כל העשיריות.

כמו שאמר החבר שלנו, עשירייה אחת כלפי חמש עשיריות.

מה קורה לגבי עשירייה שלא נמצא התפקיד?

חייבים לשמוע מה שהאחראי אומר.

זה בסדר.

זה לא בסדר. כמו שאתה צריך להיות כל הזמן מחובר לבורא, אתה גם צריך כל הזמן להיות מחובר למורה, וכל הזמן להיות מחובר לעשירייה שהיא המתפקדת עכשיו, מפעילה אותך. זה מאמץ ממך, זה לא שאתה נתת למישהו ושהוא יטפל בי. שאני עכשיו אעשה במכנסיים, אז הוא יטפל בי. שאתה מצפצף עליו וזה התפקיד שלו.

זה לא כמו שהמטפלת עם התינוק. אתם חייבים להיות כל הזמן מקושרים לעליון. והעליון זה המורה, זאת הקבוצה התורנית והבורא.

איך עשירייה שלא נמצאת כרגע בתפקיד מסוים, חווה את אותו לחץ שחווה העשירייה שכן נמצאת בתפקיד מסוים?

היא מתקשרת כל הזמן בהתקשרות לעשירייה המנהלת. זה כמו הקשר בין שני החלקים בקו תקשורת, שכל אחד שולח לשני שדר, סיגנל, משהו כדי לבדוק פעם בכמה שניות, כל הזמן, האם הקשר נמצא. גם בטלפונים אני חושב שזה ישנו מידי פעם. זה תמיד כך, כדי לחדש את הקשר, כדי לבדוק. פעם בכמה שניות אתה חייב לעשות זאת. ואתם צריכים כך להיות מקושרים למורה ולבורא ולקבוצה התורנית.

אז עשירייה שלא נמצאת בתורנות, העבודה שלה היא כל הזמן לרצות להתקשר?

זו גם תורנות, רק בצורה אחרת. רק קבענו שהיא עכשיו המנהלת ואנחנו המטופלים. אבל המטופלים האלה כל הזמן צריכים לחשוב על הקבוצה ההיא כמו שחולה חושב על הרופא, עוד יותר אולי ממה שהרופא חושב עליו.

אז מה התורנות שלהם?

התורנות שלהם היא להעביר לנו את הפקודות, את הדאגות, התעוררות. התורנות שלנו, כל הזמן להיות איתם, שאנחנו נהיה ראויים, רגישים למה שהם רוצים להעביר לנו. אנחנו ממש כמו החולים והם כמו הרופא. אז החולה מחכה, מתי יהיה ביקור רופאים, מתי יבואו ואני אוכל לדבר איתם כמה דקות. כל הזמן לחדש קשר. דווקא לדרוש מהם.

אנחנו דיברנו על זה כשהכנו איזו עשירייה, איך אנחנו כל הזמן פונים אליהם, מעוררים אותם, דורשים מהם. היה דבר כזה.

מאז שהתרגיל התחיל לפני עשרה ימים, יש תחושה בכלי האירופאי שהם מנותקים מהתרגיל, מבני ברוך.

למה הם מנותקים? אני רואה נניח שבקלן יושבים, במוסקבה כבר אין מה לדבר בכלל, ישנן קבוצות שהם ממש נמצאים עכשיו בחוזק עוד יותר גדול. אני מבין שאצלם עכשיו יום שבת, מחר יום ראשון, הם יהיו איתנו, אבל ביתר הימים אצלם לא היה חופש, ימי חופש, אולי בגלל זה.

אולי זו הבעיה עם אירופה.

בגלל שלא מאורגנים להיות מאוחדים ביניהם, אז הם מרגישים את עצמם כמו צופים בודדים. אפילו סן פרנסיסקו, יש להם עכשיו שישה אנשים. בדרך כלל אין יותר משלושה. אני שם לב, אני סופר את הקבוצות, אני רואה שיש נוכחות מוגברת. למה באירופה לא?

אתמול הייתה ישיבת חברים, נשלחו הרבה אימיילים ווטסאפים והזמנות לחברים, לעשיריות בפתח תקוה, אבל אף אחד לא הגיב.

מה אני יכול לעשות, תגיד לי מה. עוד פעם לבוא לפראג או לאיזה מקום אחר? עוד פעם לעשות כנס? תגיד לי מה לעשות. אני לא יודע. הייתי בספרד כמה פעמים, באיטליה כמה פעמים, בגרמניה אני כבר לא זוכר כמה, בצרפת היינו. בצ'כיה, בבולגריה, ברומניה, איפה לא? תגיד לי מה לעשות. מה עלי לעשות, שהם ירצו להתחבר?

אלא לשלוח להם עוד כמה מיליוני פליטים מכאן? זאת אומרת זו לא דרך "אחישנה" אלא דרך "בעתו".

מאז שהתחיל התרגיל, יש הרבה מתח שמורגש באוויר אבל פתח תקווה ממוקדים יותר בפנים.

בטח, זה תרגילים שכולם בפנים, כל אחד בעשירייה שלו. ומהעשירייה כשאנחנו מתחברים כאחד, אז אנחנו מתקשרים לעשירייה אחרת. אבל קודם כל בתוך העשירייה. זה תרגיל דווקא פנימה, לכן אני כל הזמן אומר, לא חושבים על מה שבחוץ. בחוץ זה לא אירופה, זה כל העולם, אבל בני ברוך העולמי, עד כמה שהם יכולים לעשות אותו תרגיל כמונו, שיצטרפו ויעשו.

תראה את קרסנויארסק, יש לך שם שבעה אנשים, גברים, ועוד נשים. אתה יודע איפה קרסנויארסק? זה קמצ'טקה, לברלין שלך אני צריך לטוס ארבע שעות, ואליהם עשר שעות נניח. אצלנו עכשיו השעה שש בבוקר, אצלם השעה שתים עשרה בצהריים.

על מה אתה מדבר, זה תלוי ברצון. מה אני אעשה? אירופה זו ממש יבשת חולנית. אם כבר קמת והתחלת לדבר, מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו? אני חשבתי אחרי הכנס האחרון שאנחנו סוף סוף נעשה משהו. למה אי אפשר לארגן עשיריות וירטואליות? הם היו מרגישים אותו דבר כמו שיושבים יחד כאן.

תראה עכשיו על המסך, תראה כמה אנשים יושבים בודדים. הם יכולים להיות מקושרים ביניהם? יכולים. למה לא עושים?

הם צריכים עזרה מפה. כאן זה הראש, והאירופאים רוצים למסור את עצמם אבל הם צריכים עזרה.

איזו עזרה? בבקשה, אני מוכן. אני לא מתווכח איתך שהם צריכים עזרה.

יש ארגון מאוד גדול להפצה ופרויקטים והכול, אבל בנוגע לניהול הקבוצות ועזרה בהקמת הקבוצות, להיות איתם בקשר, לענות על שאלות, יש הרבה שאלות ולא מספיק אנשים. יש חבר שעוזר, אבל אין מספיק אנשים.

אין רצון. אדם צריך לקום ולהיות בשיעור. והשיעורים שלנו הם כולם כל כך מכוונים לעבודה הפנימית של האדם, אנחנו כמעט ולא לומדים תע"ס, לא לומדים שום דבר חוץ מהעבודה הפנימית של האדם, כמה שיותר להגיע לגילוי. ואם הם לא נמצאים בשיעור איתנו, אין סיכוי שיתקדמו.

ומה אפשר לעשות כדי שיקומו לשיעור, אני לא יודע. אני בשיעור שלי בבוקר נותן את כל הכוח שלי, את כל השיטה, ממש שופך את עצמי, נותן הכול. מה שאני. יכול להיות שאחריי יבוא מישהו, מי יודע. אבל מי שלא נמצא? כמה מכל אירופה נמצאים בשיעור, יום יום, בכלל אני לא יודע אם מישהו נמצא.

אז מה אתם רוצים? בלי זה אתם לא יכולים לקבל מנה יומית. תתאר לעצמך תינוק, שהוא לא מקבל אוכל כל ארבע שעות, כמה שהוא צריך, מה קורה לו. אתם לא מקבלים. איך אתם יכולים לעבור את היום, עשרים וארבע שעות, בלי לקבל אינפוזיה רוחנית? וזה מופיע רק בזמן השיעור. אז אני מסתכל עליהם, אני לא יודע למי להתייחס שם.

יש לי קבוצת טאלין, אלמאטה, ישנם אנשים שאני רואה אותם פחות או יותר. אפילו בטביליסי יושבים כמה אנשים, שמונה אנשים.

אני לא יודע מה לעשות. אני מבין שהלב שלך כואב ואתה חבר מסור שלנו, וממש אין מה לדבר עליך, כולם מכירים.

אפילו שיטפלו בהם עוד עשרה אנשים, זה לא יעזור. זה לא יעזור. מה, יתקשרו לכל אחד שיקומו לשיעור בוקר? מה לעשות? זו בעיה. זו עבודה יומיומית. אלא אם כן הם רוצים ללמוד את זה ולהתקדם בצורה מסוימת, בקצב שלהם. זה משהו אחר. אצלנו הקצב הוא כך, זה כמו אצל רב"ש. כמה שיותר מהר לפי התנאים שמאפשרים לנו, להגיע לגילוי הבורא. לרכוש מדרגה ראשונה. כמו שבעל הסולם כותב, שזה עיקר הקושי. וממנו והלאה כבר יודעים את כל יתר המדרגות, אנחנו כבר נמצאים בתהליך שאיכשהו מוכר לנו.

אנחנו לא יכולים ללכת בקצב שלהם. אותו דבר אני אומר למוסקבה ולכולם, לכל הקבוצות. מי שרוצה ללכת איתנו, הוא חייב להבין שהוא צריך להיות בקצב שלנו, יום יום. וגם כאן ישנם כאלה שמגיעים פעמיים בשבוע במקום שבע פעמים בשבוע. אבל אפילו שהם באים לכאן פיסית, הם גם לא מתקדמים יחד איתנו. כי חסר להם בפנים, אמנם עדיין הם לא מרגישים, אבל יחסרו להם ההבחנות הפנימיות. השפעת האור המקיף חסרה. כי הם לא היו שעות שעות תחת השפעתו. והזמן עד לסולם הרוחני, הזמן בעולם שלנו הוא קובע.

תגיד מה לעשות?

כמובן שאתה צודק. אני מציע לשבת עם הקוארדינטורים ולארגן את העבודה הזו קצת יותר טוב. חלק מהם חדשים בתפקיד ולא יודעים איך זה מתבצע.

אני במקום הקוארדינטורים הייתי עושה איתם שיעור פעם בשבוע או פעמיים בשבוע, אבל לכולם. נניח שכל אירופה רוצה להתקדם בקצב שלה, זה מכובד בעיני. יש תינוק שגודל כמו שצריך, יש כזה שהוא קצת פחות. לא נורא, העיקר שאנחנו נטפל בו והוא יגדל. אז נניח פעמיים בשבוע. ישנם כמה אנשים שהם מכינים שיעור שבועי, או פעמיים בשבוע, ומוסרים את זה לקבוצת אירופה. אבל שהם יהיו בשעה המסוימת הזאת יחד, כי בלי יחד אנחנו לא נקדם אותם, בלי ה"יחד" הם ילמדו באוניברסיטה. את חכמת הקבלה אי אפשר ללמוד לבד, כי כל הלימוד הוא איך להתחבר ולגלות בורא בחיבור. אחרת לומדים תורה או חכמה? לומדים חכמה.

תדבר עם הקואורדינטורים, אני חושב שזה מה שצריכים לעשות. ואולי באמת אנחנו צריכים לעשות כך לכמה רמות כאלה בקבוצות, פעמיים בשבוע שיעור, פעם בשבוע שיעור, לכל מיני קבוצות שבעולם. אז יהיה קצב איטי יותר.

כותב חבר מקרואטיה, שהם יודעים שהם חולים, אבל הם רוצים, משתדלים. הם נמצאים בשיעור ב"זום" שזו טכנולוגיה קצת אחרת ולא מראים אותם בהכרח בזמן השידור.

אז למה הם מתלוננים? אם הם נמצאים כל יום יחד איתנו, זה יפה, מה עוד הם צריכים? נניח שאנחנו לא רואים, אין לנו מסכים, אנחנו לא רואים או רואים לא נכון, אבל הם נמצאים איתנו בשיעור, אז מה השאלה? אם הם נמצאים איתנו בשיעור, זאת אומרת שהם יחד איתנו מרגישים ועוברים את אותם המצבים, מה מפריע להם?

אמרת שאין להם רצון, לא רואים אותם, אבל הם שם, רק לא רואים אותם.

אז מה הם רוצים מאיתנו שאנחנו עוד נוסיף?

כל יום יש חמישים חברים שמצליחים להתחבר בזום, הם חזקים. לא שאין רצון, בפראג היה מאוד חזק.

אם הם מתחברים ונמצאים בשיעור, מה עוד הם רוצים?

השאלה התחילה מכך שאין עשירייה אירופאית שמחוברת למשימה.

בגלל שהם לא מחוברים ביניהם. רואים אותנו חמישים אנשים בודדים, הם לא מחוברים ביניהם. אין קשר ביניהם, זאת הבעיה. לכן הם לא יכולים לעבוד, גם את מה שאנחנו עוברים כל הימים האלו, הם לא יכולים עכשיו ביניהם לממש. וזה יהיה יותר ויותר גרוע, הם יהיו בפיגור יותר ויותר גדול.

מי שאין לו עשירייה, הוא לא קיים ברוחניות. וכך הם ירגישו, שהם לא קיימים. מי שנמצא בצורה בודדת, כמו עכשיו באמריקה הלטינית, אני לא יודע אם הם נמצאים בחיבור ביניהם, מי שלא אירגן לעצמו עשירייה ולא עומד לארגן, הוא עוד מעט ירגיש שאין לו שום קשר איתנו, כי כל העבודה שלנו תהיה מתוך עשירייה, בתוך עשירייה, במימוש שם ולא מחוצה לזה.

אחר כך אנחנו נתחיל לגלות כל מיני מצבים, אבל זה מתוך העשירייה, וללמוד תע"ס וכל מיני דברים והבחנות שהיו בתע"ס, בתוך העשירייה. ולקרוא אפילו חומש ו"שולחן ערוך", איך לממש את החוקים האלה בתוך העשירייה. ממש כך. וכל העבודה היא לכיוון החיבור בלבד, זה כלל גדול שבתורה. מההשכמה בבוקר, כל המצוות וכל הפעולות, זאת אומרת כל התיקונים, הם בתוך הקשר בינינו. אז כמה שאפשר יותר מהר שכולם יתחילו להתחבר.

ואני אמרתי כבר מראש, יש לכם תוכנה כזאת או לא? אמרו לי שכן, דברים כאלה קיימים לשיחה קבוצתית. העיקר שזה כך יקרה. ובטוח שמי שנכנס ל"זום" ומדבר כך כמה ימים, הוא מתחיל להרגיש את מי שעוד נמצא שם כמו שיושב איתו יחד, אין שום הבדל, הוא יקבל את הדמיון כאילו שממש יושבים יחד. לכן מתגלה כל הטכנולוגיה הזאת.

רציתי להוסיף שאני באתי מהעולם הווירטואלי, היינו נפגשים בעשיריות על ידי "יאהו" לפני שזום נהיה פופולרי, ואז עברנו לזום. ואתה צודק, לא הרגשנו הבדל בין לשבת כאן עם האנשים לבין להיות שם מחוברים וירטואלית. כשמראים אותנו על המסך בישראל אנחנו מרגישים אפילו יותר חשיבות בתוך העשירייה שלנו.

בטח שכן, כי הבורא מסדר את הדברים האלה בהתאם לאדם, איפה שהוא יושב, ועד כמה שהוא יושב רחוק הוא מרגיש חיסרון יותר גדול, עד כמה שיושב כאן הוא נרדם. ודאי.

רב"ש אמר לי, "אתה נשאר ברחובות". שנתיים נסעתי פעמיים או שלוש פעמים ביום מרחובות לבני ברק. בשביל מה? הוא אמר, "זה לטובתך. תשב שם, תצטער שאתה לא כאן". בשבתות, איך אני מגיע? "לא נורא, תשב בבית". זה כמו שאתה הגעת אלינו ואני אומר לך, "לא, אתה תשב בבית בשבת, אל תבוא אלינו היום", ככה זה נשמע. הוא החזיק אותי כך שנתיים. וכשדיברתי איתו אחר כך, "אתה לא רצית שאני אהיה כאן?" הוא אמר, "מאוד רציתי, אבל זה היה לטובתך". זה לטובת האדם. לכן מי שנמצא רחוק שישתמש בזה, זה יהיה לטובתו כל המרחק הזה.

עשית לי את זה חמש שנים, שאלתי אותך אם אני יכול לעבור לישראל, אמרת לי ארבע שנים אל תבוא.

כן, אחר כך לא שאלת ובאת.

אני מבין את הקושי של החבר, אני גם עליתי הרבה פעמים לשידור לשאול למה לא מראים את החברים הווירטואליים מצפון אמריקה, הם שם, צריך להראות אותם.

אתם צריכים לסדר את זה. אני רואה את מה שמראים לי כאן על המסכים. עכשיו אני רואה שיש גם את קבוצות רומניה וטימישוארה וטאלין, נירנברג, אלמטי, כרמיאל, ניו יורק, מוסקבה, יפן וכן הלאה. מה שמראים לי מראים, מה שלא, לא. אתם רוצים עוד כמה מסכים, שיהיו עוד כמה מסכים. תראה איזו קבוצה טורקית גדולה, אמריקה הלטינית.

אני לא מבין למה אני צריך לראות למשל שמונה אנשים באמריקה הלטינית במקום לראות את כולם מחוברים בעיגול אחד. שתהיה כאן כבר איזו הדגמה שלהם שהם יושבים כאילו בעיגול. גם הקבוצה הטורקית אותו הדבר, בכל מקום איפה שישנם אנשים במרחק, שייתנו את האשליה הזאת שהם נמצאים כאילו יחד. הכול אפשרי. שיעזרו בעצמם כל החבר'ה האלה, יש ביניהם הרבה מומחים.

רק דבר אחד אני אומר, מי שלא נמצא בעשירייה שישכח מההתקדמות שלו. ומי שבכל הכוח רוצה לסדר לעצמו עשירייה ווירטואלית, הווירטואלית יכולה להתקדם הרבה יותר ממי שנמצא כאן בעשירייה גשמית. ככה זה, כי הכול תלוי ברצון. זה כמו שרב"ש אמר, "שב ברחובות, אל תבוא אליי, שהרצון שלך יתבשל כביכול". זה נכון.

שיעור 3 21.10.2016

"בתשובה למכתבך מיום ג' מרחשון, על שאלתך הראשונה בקשר שאתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים, ודבר זה לא מתקבל על לבך לדבר הגון, דווקא זה אני רואה בגללך דבר נחוץ. כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום.

כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו". היינו, שמראים לך מן השמים שבדרך זה אתה צריך תמיד לעורר את אהבת שמו יתברך.

היינו כי כולם מחכים לאתערותא דילך [להתעוררות שלך], היינו כמו שאתה רואה שבאהבת חברים יש לך הזכות כפי שאתה רואה, היינו כפי שמראים לך מן השמים, שאתה המעורר (והגם שלפי האמת אינו מוכרח להיות כך. כי אם תשאל את החברים עוד לא ברור לי שהם מסכימים עמך, היינו עם ראיותיך שרק אתה חשק בהם, ולא להיפך. ודי למבין).

וזה ענין "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו מצד הדין דברים אתה מוכרח לדון רק כפי ראיותיך, לכן בזה האופן מראים לך מהשמים שאתה צריך לעורר בכל פעם את אהבת ה', ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה.

כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת", (עיין בהסולם חלק א' אות ק"ג ויהיה לך למישיב נפש).

היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."

(הרב"ש. אגרת כ"ד. כתבי רב"ש ב'. אגרות. עמ' 1462)

סדנה

נניח שאני נמצא בתורנות ואני צריך לעורר את לב החברים, זאת אומרת מ-8 עד 12 בשעות הבוקר מ-8 בבוקר עד 12 בצהריים אני צריך להיות באהבת חברים, זה כמו שאתה אומר לאשתך, ש"אני אוהב אותך מ-8 עד 12", איך זה ילך? אז איך אנחנו יכולים לדבר כך על אהבת חברים? תדברו על זה. מה החבר צריך לענות לך?

מה עוזר לנו להיות כל הזמן באהבת חברים? פתאום לא יודעים מה לענות? זה יצר הרע, שכל הזמן נותן הפרעות. תדברו על זה. כי כאן אני שומע שכאילו "איך אני יכול, אני לא יכול לחשוב יותר מדקה על אהבת חברים". דווקא בגלל שכל זמן מתעורר אותו הרע ומסית, דווקא זה "עזר כנגדו". אתם רואים ש"על כל הפשעים תכסה אהבה", רק בצורה כזאת אפשר להתקדם. איך להשתמש בו בנכון?

לכן אנחנו דווקא מחזיקים במפתח של אהבה, של חיבור, והמפתח הזה שונה לגמרי ממה שיש בעולם הזה. כי בעולם הזה רוצים למחוק את על ההפרעות, שלא יהיו בכלל, אף פעם ששום דבר לא יפריע בין שניהם, ואנחנו יודעים שהיצר הרע גדל וגובר ומדור לדור ובכל אדם ואדם ולכן האנושות מאבדת קשר בין כולם והכל ככה, כל הזוגות ובכלל הכל נהרס מפני שאין אפשרות להתקשר למעלה מן ההפרעות, "על כל פשעים תכסה אהבה".

ולכן כמה שיש יותר פשעים, רק לדאוג דווקא לחזק על ידם את האהבה. וכך זה בקבוצה וכך זה במשפחה וכך זה בכל מקום ומקום, את זה צריכים ללמוד ולא לבטל את הרע, אלא לדעת איך אנחנו מעלים את עצמנו למעלה ממנו ודווקא לשמוח בזה שאנחנו מקבלים הפרעות. כי אז האהבה שלנו יכולה לגדול עד שמגיעה לאהבה חלוטה.

למה זה לא על כל פשעים תתכסה המטרה? למה זה תכסה האהבה, בעצם המטרה היא מה שמכסה?

מטרה היא אהבה, הקשר השלם.

האהבה היא לא תוצאה?

בסדר, המטרה היא גם תוצאה מהעבודה, ממה שמשיגים.

כי יש איזו אידיאה, איזו מטרה שצריכה לחבר בין שני הצדדים.

בין בורא לנברא כי הם שניהם הפוכים זה מזה, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. איך אתם יכולים לחבר ביניהם, הרי יש תהום ביניהם, זה משהו שבאמת אי אפשר לתאר. אנחנו נמצאים בטבע אחד, בעולם הזה, וגם כאן לא יודעים לעשות חיבור. מלמדים אותנו עכשיו על ידי המשבר הכללי שאנחנו לא יכולים להיות בחיבור בכל דבר, אתה לא רוצה אהבה גשמית, בסדר אל תהיה באהבה גשמית, אבל אתה לא תוכל לעשות שום דבר גם בין בני אדם, בין העמים, בכל דבר ודבר. אתה לא תוכל להגיע לכלום, החיים שלך יהיו כמו זאבים ביער. כך הטבע שלנו מחייב אותנו דרך הייסורים, דרך בעיתו להכיר שאנחנו צריכים להיות בכל מקרה בחיבור, בלי חיבור אין חיים.

אבל איך להיות בחיבור? אנחנו לא מסוגלים. אם היה רצון לקבל קטן, היינו בחיבור איכשהו, היינו לפעמים נלחמים, מתווכחים, כל מיני דברים, לא נורא, אבל עכשיו אנחנו מגיעים לזה שהורסים את עצמנו לגמרי, נמצאים בסכנת השמדה כללית של האנושות.

מה לעשות? ללמוד איך להיות בחיבור, לא בלמחוק את ההפרעות שבינינו, אלא להשתמש בהן כדי להגביר את האהבה שמעליהן. זה לא ניתן לאנושות לעשות אלא אם כן בקו אמצעי. שמאל, שנאה, ימין, חיבור, ובאמצע האהבה. כל עוד לא מגיעים לקו אמצעי שזה הבורא שמושג בנו, אין, הוא נקרא אהבה. וכך זה צריך להיות גם במשפחה, גם בקשר בין בני האדם, בין העמים, בכל דבר, בנקים, תעשייה, מסחר, לא חשוב, כל מקום חייב להיות בצורה כזאת, במפתח אחד. כן. לכן זה דבר פשוט מאוד, כשרואים איך העולם מתגלגל, זה מחייב אותנו, הטבע מחייב אותנו דרך האבולוציה להגיע למימוש נכון של האהבה.

אתה מדבר עכשיו על הכלל, זו עבודה בג' קוים לכולם?

כן, לכולם בטח. רק אנחנו נעשה את זה עליהם. הם יכניעו את ראשם ואנחנו נעשה עליהם, אתה תראה מה שיהיה, אין בעיה, מה זה כלל? סתם קצת רצון לקבל קטן. ברוחניות זה לא נחשב לכלום, מה יש להם? כמו נמלים ממש. אם אתה נותן להם אפשרות להתקיים במקום למות, כולם הולכים אחריך.

מה זה שאנחנו מייצבים קו אמצעי לתחתונים?

כי אנחנו מקבלים את הרצון שלהם, יודעים לבלוע אותו בנו, להעלות אותו אלינו, ולעשות עליו זיווג דהכאה, והם כבר מקבלים אותו מוכן. זה נקרא להיות "אור לגויים" האמיתי, שאנחנו כראש והם כגוף והם נכללים בנו ואנחנו עושים בשבילם את השירות.

והם מרגישים דבקות?

כן, הכל מרגישים וודאי, וכשאנחנו עושים את זה, הם משיגים דרכנו את הכל.

מה זה להתעלות מעל ההפרעה ואיך לא מוחקים אותה, איך מחזיקים בשני הקצוות ביחד?

אנחנו שומרים על היצר הרע, אנחנו מנשקים את המקל, עכשיו תבינו מה אנחנו עושים. מנשקים את המקל. למה? בזכותו אני יכול לעלות לעוד דרגה מעליו. בשביל מה הוא קיים. זה המלאך, יצר הרע הוא מלאך, הבורא ברא אותו כדי להעלות אותנו מהאפס לדרגה שלו. רק על ידי יצר הרע אנחנו עולים. כל גובה העלייה מאה עשרים וחמש מדרגות, זה הכל על ידי היצר הרע שאנחנו מעליו כל פעם עולים באהבה, בחיבור.

רב"ש כותב, הבעיה שהמקל זורק את האדם לדאגה על עצמו ואז אתה נתקע.

לא, אז יש חברה. לא. אני לא רוצה לשמוע, לא נכון. אז יש חברה שצריכה להחזיק את האדם שהוא לא ידאג לעצמו, שידאג לחברה כי שם ההצלה שלו. אסור לנו להתעמק יותר במה שהמקל עושה, זו פשוט גישה לא נכונה. שוב, מה השאלה?

המקל, המכה זורקת את האדם לדאגה על עצמו.

כן, כדי ללמד את האדם שבעצם זה לא נכון, המקל הזה הוא "בוא אל פרעה כי הכבדתי", אני אישית "את ליבו", תשמע מה שהתורה אומרת. זה הכל כל כך בצורה ערמומית וגלויה שאנחנו לא רואים, מרוב הגילוי אנחנו לא רואים מה מספרים לנו.

הוא כותב, זה מתלבש על הלב מה שאתה אומר, אבל כשאתה רוצה לממש את זה אתה נתקע.

חוסר תמיכה מהחברה. אם הייתי רואה דוגמאות כמו שעכשיו אנחנו רואים בשבוע האחרון, עשרה ימים, אז כבר יש לנו הרגשה אחרת, תמיכה אחרת, כבר הדברים האלה שאנחנו עכשיו חווים, הם הופכים ליותר בולטים, יותר חשובים לנו בחיים. אנחנו מתחילים להעלות אותם למעלה מכל העסקים האחרים. לאט לאט כך אנחנו מעלים את חשיבות החיבור, עד שאנחנו נתחיל להרגיש שבזה אנחנו נכנסים לחברה חדשה, למציאות חדשה, לעולם חדש שמתגלה בחיבור בינינו, ממש עולם. מגלים כוחות שמנהלים את העולם הגשמי שלנו.

פתאום אתם תגלו בעשירייה אותם הכוחות שאחר כך מתוך העשירייה הם פועלים על העולם, ממש. ועד כמה שאתם תפעלו בעשירייה ביניכם, אתם תוכלו להמתיק כל מה שקורה בעולם. אתם תרגישו את זה שדרככם הכוחות עוברים לעולם, איך זה נקרא? זה נקרא שאנחנו הופכים להיות "צינור", "מעבר" ולזה אנחנו מיועדים כלפי אומות העולם.

רציתי להזכיר שכל מה שהתעורר פה עם אירופה קודם, זה ממש הזמנה בשבילנו לעשות תפילה על הדבר הזה. זאת אומרת, יש שבר אצלנו בתוכנו.

יש כזה פורמט, תבנית כזו שנכנסים אנשים ואפשר לדבר איתם כמו עם הקבוצה?

יש.

הם נכנסים לשם?

בכל העולם משתמשים בזה.

בכל העולם משתמשים בזה, זה כמו שלא משתמשים, זה ככה סתם יריקה באוויר.

קבוצת אוסטרליה משתמשת בזה המון זמן. בארצות הברית יש המון קבוצות שמשתמשות בזה. יש קובצה וירטואלית שחיה רק על הדבר הזה. ויש קבוצות שמחברות את האנשים שלא נמצאים פיזית בשיעור בצורה וירטואלית אל הקבוצה. יש בזה שימוש נרחב גם באירופה, גם ראינו קודם כל מיני קבוצות כמו תורכיה ואני לא זוכר עוד קבוצות שראינו שמשתמשות בדיוק בפלטפורמה הזאת והם מחוברים. וכשאנחנו פה עושים סדנה, הם עושים שם סדנה בתוך הפלטפורמה הזאת.

הם בקלות עושים סדנה, יש אפשרות כזאת?

כן קיים. זה מה שאמרו קודם "זום", כולם משתמשים בזה אין מישהו בכלי העולמי שלא מכיר את זה. מי שיש לו עשירייה וירטואלית או מי שאין לו עשירייה וירטואלית, אני לא יודע להגיד על כל אחד, אבל הפלטפורמה קיימת, האופציה קיימת ובשימוש נרחב בכלי העולמי שלנו.

אני לא חושב שזאת הבעיה, אני התרשמתי שהבעיה יותר איך לחבר עשירייה מאירופה לעשירייה מקומית שעושה תרגיל פה, הקשר הזה.

ישנה שם עשירייה?

ישנן עשיריות שם כמו שיש בצפון אמריקה, בדרום אמריקה.

אז מה הבעיה, עשירייה וירטואלית או משהו אחר ?

לא משנה, כל עשירייה.

אז הרוסים יכולים להתחבר, וטורונטו יכולים להתחבר, ואפילו ניו יורק היו איתנו.

אבל זה בדיוק העניין, שאם יש מישהו פה שהוא יותר, יש לו יותר, נניח יותר רוסי, אז זה לא קורה בצורה מסודרת.

אינטרסנטי.

בהקשר לסדנה שעשינו בהתחלה, הדאגה לעשיריות, איך נראה שעשיריות לא נופלות. האם לא נכון שכל עשירייה בארץ תתחלק ככה שכל נציג בעשירייה תהיה לו עשירייה באירופה או באמריקה או ברוסיה או באפריקה?

תחשבו אתם איך להתארגן. אני לא יודע, אני לא נכנס להפצה ולא בטיפול, מספיק שאני נסעתי למוסקבה ועשיתי שם בלגן כמו שהם אומרים. זהו, אני לא רוצה יותר. חיברתי ביניהם כשנסעתי, לא יודע מה קורה שם עד היום. זהו זה אני יותר לא עושה דברים כאלה. אני יותר לא נוסע לאף קבוצה לעשות שם איזה סדר, רוצים להרוג זה את זה, שיהרגו. זהו מה אני אעשה, זה לא טיפול. קיבלתי פעם אחת את הדוגמה, מספיק לי, זה סימן יפה שבצורה כזאת לא מטפלים.

אני אגיד לך עודי יותר, אפילו כנסים, זה למתחילים, התעוררות, אבל באמת מה יכול להיות יותר משיעור כמו שאנחנו יושבים ודנים בדברים שלנו, אנחנו עוברים כאן יותר ממה שאפשר לעבור בכנס ביום אחד, תוך שיעור.

שיעור 4 21.10.16

"לידידי ...

קראתי את מכתבך מיום מוצאי שבת קודש שבוע זו, והנאתי בזה שאתה מוציא חוב לגלות את המצבים שעוברים בהמשך הזמן, ממכתב למכתב, ובטח ה' יאיר עינינו בתורתו וכו'.

ודעתי בזה, שיש לכם להרבות באהבת חברים. ואי אפשר לבוא לידי אהבה תמידית, רק על ידי דביקות. זאת אומרת, שתאחדו שניכם בקשר אמיץ. וזה יכול להיות, רק אם תנסו לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית. שרק הלבוש הזה מפריד בין שתי נקודות.

מה שאם כן כשהולכים בדרך ישר, אז מן שתי הנקודות הנבחנים ל"שני קוים המכחישים זה את זה", באים לידי קו האמצעי, שהוא כולל ב' הקוים ביחד. וכשאתם תרגישו שאתם עומדים במערכת המלחמה, אזי כל אחד יודע ומרגיש שהוא זקוק לעזרתו של חבירו, ובלעדיו אזי גם כח עצמו נחלש. אזי, כשמבינים שצריכים להציל את חייו, אזי ממילא כל אחד שוכח שיש לו גוף שצריך לדאוג על שמירתו, אלא ששניהם מקושרים בדיעה אחת איך ובמה לִנצל את השונא. לכן תזדרז את עצמך בזה, והאמת יורה דרכו ובטח תצליח. ותמשיך בחליפת מכתבים."

(הרב"ש, אגרת ה', כתבי רב"ש ב')

הרב"ש אומר שצריכים לשים לב שאנחנו תמיד נמצאים במלחמה, תמיד היצר הרע מתעורר, ותמיד עושה סכסוך בינינו, או אפילו לא סכסוך, הוא פועל בצורה יותר ערמומית, שפשוט מנתק אותי, מרדים אותי כלפי אהבת חברים, כלפי חיבור בינינו. לא אהבה, זה אולי יותר מידי, אלא כלפי חיבור בינינו.

ואז אני צריך להשתדל לא לרדת מהרגישות לעניין זה, שהחיבור, הוא כל הזמן יהיה, כמו שאנחנו קבענו נושא לשיעור "רגישות לחיבור", שאני צריך להודות לאגו שלי שכל הזמן מנתק אותי כדי שאני אתחבר. הניתוק והחיבור, הניתוק והחיבור זה נקרא "כי מציון תצא תורה" שאני מגיע דרך הניתוק, יציאות, ציון, יציאות, שוב לחיבור, אז אני זקוק לכוח התורה, המאור המחזיר למוטב, ואז אני משיג את הדבקות יתר. וכך כל פעם.

ולכן דווקא מהיציאות, "ארץ ציון", מגיעה אלי ירושלים, "יראה". האם אני אוכל כל הזמן לממש את החיבור, היראה השלמה, ירושלם? אז כך מגיעים למטרה.

אני מרגיש בדקות האחרונות כאילו שממש חסר לי לשמוע את העשירייה שנבחרה, את הרגישות לחיבור, וכאילו הם עוברים איזה סוג של מסע כזה, וחסר לשמוע קצת מה עובר עליהם, מה קורה, האם יש אפשרות?

בסדר מצידי, אם רק אתה היית חושב, אז לא הייתי מכבד את זה, אבל אם כולם רוצים, מי בעד לשמוע עשירייה? אז אין שום בעיה, גם אני רוצה.

חברים, גיליתי אנשים מאוד מיוחדים, עשירייה, חברים, כל מה שנשאר לנו לעשות עכשיו זה רק להזמין את הבורא. כל מה שאנחנו חושבים, כל מה שאנחנו עושים, הכל מתממש, הבורא עכשיו מקשיב לנו, זה כמו משחק ילדים. ובאמת כל מה שנשאר לנו עכשיו לעשות זה לבקש ממנו שהוא ישמע את התפילה המשותפת שלנו, ואני מבטיח לכם שהוא מקשיב לנו עכשיו.

כל מה שהתכוננו אליו אתמול, התבצע. זה התחיל אתמול, הבנו שהערבות בינינו כלפי הביטול, כלפי מרכז הקבוצה, רק כשאנחנו מפנים את המקום בעצמנו אנחנו יכולים לתת לקבוצה את מה שהיא צריכה. וזה רק אם אנחנו ממש נמצאים אחד בתוך השני והופכים להיות למקום ריק, שהבורא והקבוצה יוכלו להתחבר יחד במקום הזה. וכל השיעור הזה הוא ממש מלחמה על המקום הזה.

אנחנו יושבים כל השיעור, אני מסתכל על החברים בעשירייה הזאת, אני מסתכל על החברים בעולם, והלב שלנו מתפוצץ עם החיסרון של החברים שהם נתנו לנו, כי אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה, איך באמת לבקש, מה הפעולה הזאת.

אנחנו מאוד רוצים שהלב של כולנו יפתח ברגישות לְמה שהחברים רוצים, למה שהחברה רוצה, אנחנו רוצים שכולנו נדרוש, שכל החברה, שכל הכלי עולמי נדרוש מהבורא שהלב שלנו יפתח לחברים, ושכולנו נרגיש את התפילה שלהם ושמהם אנחנו נצעק לבורא.

אני מסתכל על החברים פה בעשירייה, ואני בטוח שכל השיעור כולם בזה, כולם בדרישה הזאת, ואנחנו מאוד מאוד רוצים להעביר לכם את הדרישה הזאת שלנו ולהעביר את זה למעלה.

חברים, אנחנו באמת זכינו להתחיל להרגיש באמת מה זה חיבור, מה זה, איך מפתחים את הרגישות הזאת לחיבור. גילינו חיסרון עצום בחברה שלנו שדורשת מאיתנו, ואנחנו פשוט מתבטלים והופכים לצינור, ופונים לבורא שיעזור לנו.

אנחנו רוצים להיות אחד עם החברים, אנחנו רוצים להיות מאוחדים איתם. זה פעל עלינו ממש בכל המישורים. מצד אחד זה ממש החייה את העשירייה, גיבש אותה, איחד אותה, ופשוט כאילו החברה פעלה עלינו ככה, היא ממש איחדה אותנו לאחד, ומצד שני גם יצרה את הרשת הזאת בין העשיריות. היא יצרה את הקשר בין שאר העשיריות שבאו ודרשו, באו וממש עיצבו אותנו, עיצבו את התבנית.

אנחנו היינו התוצר של הקבוצה, נהיינו פשוט איך שהקבוצה רצתה. הדרישה שלהם היא זאת שעיצבה אותנו, היא זאת שאיחדה אותנו, והיא זאת שרקמה את הקשר הזה, הקשר המיוחד הזה, והאחריות הזאת היא רק מתוך הדרישה של הקבוצה.

הסיטואציה פה היא מאוד מאוד מצחיקה מצד אחד, כי כשמציירים איזה ציור או כשמתכננים משהו ונכנסים לפרטים הקטנים, לפעמים התמונה הרחבה הולכת לאיבוד, וכשמסתכלים בפרספקטיבה בצעד לאחור, מסתכלים כאילו מבחוץ, רואים שהחיבור קיים פה. רק שהבורא הוא מספיק חכם ומספיק ערמומי בשביל להסתיר את זה כדי שזה לא יגע בקליפות, כדי שאף אחד מכאן לא ירגיש את זה.

הוא קיים, הוא פעיל, הוא חזק והוא מושך, וכל מה שיש לנו זה למשוך אחד את השני בעבודה הזאת, רק להוסיף לתוך החיבור בלי שנרגיש, אלא רק נוסיף ולפחד לא לרצות לעבוד, או לא לרצות את זה, ממש לפחד מזה.

אני חושב שהשינוי שקורה פה בסוף שבוע הזה הוא שלפחות מהזווית שאני רואה את זה עד עכשיו, העשיריות שהיו בתורנות היו צריכות לעבוד מאוד מאוד קשה כדי להחזיק ולקדם את החברה. אנחנו לא עובדים, העשירייה הזאת לא עושה כלום. כל הזמן מגיעה עשירייה אחרת ונותנת לנו דחיפה כזאת ודחיפה אחרת, ומעלה חיסרון כזה וחיסרון אחר.

גם זה שאנחנו עומדים עכשיו זו לא החלטה שלנו, זה לא היה מתוכנן, בא חבר והעלה מ"ן וזה נהיה ככה. וככה קורה שכל השבת הזאת היא כזאת. אני חושב שזו צורה אחרת לגמרי של העבודה של החברה, היא הרבה יותר נכונה, וכדאי שנמשיך אותה, כי מי שמחזיק את העשיריות זו החברה, לא העשיריות מחזיקות את החברה, אלא החברה מחזיקה את העשיריות.

וככה אנחנו צריכים להמשיך לעבוד מכאן והלאה. זה התפקיד של כל החברה, כל הזמן להעלות מ"ן וכל הזמן להזיז את העשירייה שהיא עכשיו הנציגה שלנו, אבל זו הצורה הנכונה.

כך אנחנו נרגיש שבאמת עבודת ה' היא לא קשה, "כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו" ככה אנחנו נרגיש. אמנם זה נראה מאוד מאוד קשה וזה מפני ש"לא אותי קראת יעקב", אבל אם אתה יודע איך להרים את המזוודה, אתה מרגיש שזה כמו עפיפון, או כמו בלון עם גז, שהוא מרים אותך ולא אתה אותו.

נמצאים פה החברים מטבריה שעד עכשיו לא אמרנו עליהם שום דבר, הם באו והם יושבים בשקט, הם הגיעו מהעבודה, באו, נסעו ישר לשיעור בוקר וישבו איתנו עד שמונה בערב, ראינו כבר שהם מתהפכים לגמרי מרוב הקושי הפיזי, ובכל זאת.

אנחנו יודעים שזו העבודה שלנו, העבודה שלנו היא חיבור, דווקא על כל פשעים, ואנחנו ברוך ה' חבורת פושעים, ואנחנו נשמע מה שאומרים לנו, נעשה את מה שצריך ונגיב לחברה, וככה נתקדם.

: זכות גדולה להגיע לפה, זה מאוד מרגש אותנו, זה פתָח, פתח חדש והתכללות חדשה, אנחנו מאוד מתרגשים וזו זכות גדולה, בזכות כולכם פה.

תודה רבה, תודה ענקית רב, תודה לכל החברה הקדושה הזאת, שאין ספק שמרגישים התחלה חדשה של רצון גדול, חיסרון ענק לחיבור של כל החברה, ותודה ענקית לכוח שמקדם את כולם למטרה הנכספת בתפילה של כל החברים. תפילה משותפת ביחד לעשות לבורא נחת רוח. לחיים בני ברוך

שאלה לגבי כלל התרגילים. כל יום יש עשירייה תורנית, מה צריכה להיות התוצאה הכללית של כל התרגיל הזה בחברה?

התוצאה הכללית צריכה להיות גילוי הבורא לנברא בעולם הזה. פשוט מאוד. שאנחנו נגיע לצורה של הנברא, שזו עשירייה המתוקנת במידה המינימאלית של המדרגה הראשונה של הסולם, ואז אנחנו נרגיש שאנחנו הגענו לחיבור כזה שבו מתגלה איחוד בדרגה הראשונה, שהוא נקרא "בורא". בורא זה "בוא וראה", זו תוצאה מהחיבור בינינו.

זאת אומרת, כשאנחנו בונים את הה-ו-י-ה, אנחנו בונים את עשר הספירות, ומה שמתגלה בתוכן זה הבורא, האור הפנימי, נרנח"י.

אני מנסה להבין איך הצורה של החברה תִיראה בכל התרגיל הזה, מה כל עשירייה תרגיש?

היא תרגיש שהיא קשורה, ממש קשורה ברצונות, במחשבות לנושא אחד כגוף אחד, שכולנו ממש נמצאים בשיתוף, ואין לאף אחד בקשר הזה שום צורה אישית, אלא כולנו נבלעים, נכללים בתוך החיבור, וזה דרך העלאת הרגישות לחיבור.

מה ההבדל ביחס בין העשיריות של עכשיו לזה שיהיה בסוף התרגיל, בין עשירייה לעשירייה?

אני חושב שכל עשירייה תוכל להבין עשירייה אחרת בצורה כזאת כמו שהיא מבינה את עצמה, כי כולנו עוברים אותם הצעדים, תרגילים, שלבים, ותהיה הבנה יותר פנימית עמוקה בין כל החברים, לא יצטרכו לדבר הרבה, אלא כולנו נדבר יותר זה לזה בשפה אחת, בשפה הפנימית. כי מה שאני מרגיש, גם החברים מרגישים, וככה כל אחד כלפי האחרים. תהיה יותר הבנה פנימית עד שנעבור לרגשות הפנימיים בשפת הקבלה. אלה הם כוחות, זה לא מילים, מילים כותבים אם רוצים איכשהו למסור את זה למי שלא נמצא אתך בקשר, אבל למי שנמצא איתך בקשר, אתה לא צריך מילים, כאן השפה היא אחרת, פנימית. בגלל זה, אם שמעתם, בעל הסולם כתב את זה בתולדות חכמת הקבלה וזה ידוע שפעם היה אסור בכלל לכתוב. המִשנה, הגמרא, ספר הזוהר, החומר הזה היה ידוע, ב"תולדות", אני חושב. הדברים האלה היו ידועים לאנשים, אבל לא היו כתובים, כי הם ידעו. אנחנו אומרים "הם למדו בעל פה", זה לא שהם למדו את זה בעל פה, זה היה ברור שככה כל אחד ידע את החוקים האלה, אלה הם החוקים של הקשר הרוחני בין האנשים.

ואז כשרק התחילה ירידת הדורות אחרי החורבן, אז הם החליטו שחייבים כבר לכתוב, מאין ברירה, "אחרת תשכח תורה מישראל", "עת לעשות לה' הפרו תורתך" כמו שכתוב. אבל לפני זה לא כתוב שום דבר. רק בזמנו של רבי מאיר, נדמה לי. רבי עקיבא, זה ברור, אבל מרבי עקיבא התלמידים שלו כתבו. רבי מאיר סידר את המשנה, ורבי שמעון סידר את הזוהר. תקרא מה שכתוב שם, זה מעניין.

גם אנחנו כך, אנחנו לא נדבר אפילו, זה יהיה ברור מה לעשות. כשאני הייתי נוכח בין הרב"ש וכמה מהתלמידים שלו שהם היו בעלי השגה, הם קראו את תלמוד עשר הספירות ורק אמרו שתי מילים וזהו, לא היו צריכים לדבר יותר, וגם את זה רק לפעמים, כי הם היו ברגשות ובהבנה משותפת.

הרב"ש כותב על זה באגרת ד', שהיא די קשה, נדמה לי.

שיעור 5 21.10.16

אנחנו עשירייה עשרים ושתיים. וכמו בכל יום שישי, עלינו אחרי הארוחה, ישבנו בעשיריות ודנו בעניין. הגענו ממש לסוג של בעירה פנימית, שהרגשנו שאנחנו חייבים, חייבים, להיות העשירייה הייצוגית הבאה.

זה מה שאתם דורשים?

אנחנו מבקשים. כי אני חושב שיש בתוכנו, ממש בעירה ואם נצליח להביע אותה מחר, זה יהיה דבר חדש, שאני לא יודע אם יהיה עוד קיים דבר כזה.

זה טוב מאד שאתם ככה בתוקף מבקשים, אפילו דורשים. איפה ההוכחות, שאתם יכולים להיות יותר טובים מהעשירייה שנמצאת בתור, עשיריה אחת עשרה?

תראה איזה עשירייה. יש שם גם כמה אורחים ואתה כבר לא נחשב בעינינו כאורח, אז אני לא יכול. תראו כמה אנשים שם, אפילו שניים שלושה מהם אני מכבד. לא לא, אתם תהיו מחרתיים. תשמרו על האש, ואנחנו נחשוב עליכם שלא תאבדו את זה.

עשיריה אחת עשרה, אתם כבר התכוננתם? תספרו איך התכוננתם.

האמת שהתכוננו לתרחיש כזה. ישבנו אתמול ישיבה ארוכה של שלוש שעות בערך, וחישבנו לפרטי פרטים כל דקה במשמרת שלנו. זה גם הושענה רבה, וגם שיעור לילה מיוחד. אנחנו בחרדה גדולה לקראת הדבר הזה. ואז אחד החברים העלה תרחיש כזה, כנראה שיש לו איזה סוכן. והוא מצא גם מקור שאומר, שאם מישהו עכשיו ממש ממש דורש להשפיע, צריך לתת לו.

כולם צריכים להחליט. זה שייך לכולם. אני יוצא החוצה ואתם צריכים להחליט, מה עושים.

כולם ביחד?

לא, יחד לא. זה מבלבל.

שיעשו תוכנית בשיעור צהריים.

מה לעשות כאן, מה אתם חושבים?

אני מאוד שמח שבכל העשיריות יש הבחנות דומות. אנחנו ישבנו פה גם כן באולם ועשינו ישיבת חברים טובה, והגענו למסקנה. שאלנו את עצמנו, מה בעצם עושה את העשירייה התורנית עליונה, האם זה שמינו אותה?

והתשובה שהגענו אליה, שבזה שיש להם את ההשתוקקות ואת הפחד הגדול ביותר, החרדה הגדולה ביותר אצלם, זה עושה אותם לעליונה. זאת אומרת, שגם אם יהיה איזה שלב שלא יהיו עשיריות, אנחנו צריכים כל הזמן לחפש איזה עשיריה בחרדה הכי גדולה, איפה החרדה הכי גדולה, והם בשבילנו צריכים להיות עליונים, כי זה בעצם הקו המנחה.

אבל אני חושב שהעניין הזה של העשיריות הוא לא נגמר. זה שכהן, לוי, ישראל ואחר כך שניים עשרה השבטים, אנחנו נלמד איך שמזה באים דווקא לכלי השלם. זה לא נגמר. חכו חכו, איזה שינויים וחיבורים מיוחדים יבואו כאן. זה לא שאנחנו נעשה אותם בצורה מלאכותית, אלא אנחנו נרגיש שאנחנו חייבים כך להתחבר, כנראה שככה זה יהיה, אני לא יודע, אני לא בעל ניסיון בזה, אבל אתם יודעים שמלווים אותנו.

אז מה אנחנו עושים? מצד אחד הם מתכוננים, ודווקא ביום מאוד מיוחד, ומצד שני באו החוצפנים ואומרים "לא, אנחנו רוצים ומגיע לנו". "יש לי, יש לי".

אנחנו פשוט נמצאים בחרדה לא על עצמנו, אלא על החברה המאוד גדולה. אנחנו מרגישים שיש לנו לתרום את החרדה הזאת, ממש כמו שהצעת גם בזמן השיעור, למנות עשירייה שכאילו בודקת, שאחראית על העשיריות האחרות, לראות את מצבן. אנחנו פשוט בחרדה מאוד גדולה על החברה, אנחנו רוצים לממש, לעבור למהלך הזה הבא.

יש להם לחץ פנימי.

באמת רב. חבר'ה, כל התרגיל הזה, הוא מיועד רק בשביל גילוי הבורא בינינו, גילוי האהבה בינינו.

בסדר.

כמו שאנחנו לומדים, הבורא מתגלה דרך שתי תכונות ודרך שני הרגשות. אחת זה ביטחון, השנייה שמחה. הביטחון והשמחה נוצר בעשירייה שלנו, באמת. אז בואו כולנו ביחד נקרא "ביטחון". בואו נדרוש מהבורא שייתן לנו ביטחון בהרגשה.

את זה יש לכם או חסר לכם?

בטח יש הכל.

אם הכל יש, אז אנחנו לא צריכים כאלו. אנחנו צריכים כאלו שאין להם כלום, ועוד יכולים לקבל מאתנו תוספת חיסרון ולהעלות אותו לבורא.

זה חיסרון רק מהחברה, זה ברור.

אני לא יודע מה לעשות, אתם תחליטו ומהר. מה אתם חושבים העשיריה התורנית?

יש פה דיבור על לתת להם קוביית תוכן אחת ביום שלנו. אפשר לשים אותם כקינוח בסוף היום שלנו.

על שן אחת, לטעום אותם.

אנחנו ניכנס לתפקיד ביום שמחת תורה, אנחנו עשירייה שמאוד מתקשה לשבת ודווקא הפעם הצלחנו להתכווץ סביב הדבר הזה וחושבים שיש לנו לתת לחברה המון.

אנחנו לא יכולים לזלזל בהכנות האלה, כמה ימים לפני הכניסה לתפקיד עשירייה עושה כבר את ההכנה, אי אפשר, אני לא חושב שאפשר לבטל הכנות טובות. זה שיש לכם גירויים, טוב מאוד. איזה מספר עשירייה אתם?

עשרים ושתיים.

עשרים ושתיים, יפה מאוד, כעת אנחנו במספר אחד עשרה, זאת אומרת עוד אחד עשרה יום. לא נורא, תחזיקו. אבל לא, זה לא כדאי. הכנה זה דבר קדוש, זה כל החיסרון, כל המתח, כל הרגישות שיש לנושא.

איזה נושא יש לכם?

מחצית השקל, תפילה.

מחצית השקל. ואתם, איזה נושא יש לכם?

גם מחצית, החצי השני.

המחצית השנייה באה מהבורא. מתגלים דברים שאנחנו צריכים עוד ללמוד איך להיות [בהם].

הדרישה שלנו קיימת, הבעירה קיימת, אנחנו לא רוצים לתפוס מקום של אף אחד, אלא רק להקדים, לזרז את הזמנים.

לפי הפרצופים שלכם אני מזהה שיש לכם מספיק עביות להחזיק עוד אחד עשרה יום. ההכנה זה הכול, זה קדוש, אני רואה שאתם כבר סופרים דקות מתי תיכנסו, יש לכם חרדות וכל מיני חשבונות. אומנם זה נחשב, בסדר, אנחנו מכבדים את זה, אבל מה שכן, אתם יכולים להיות כקבוצה תומכת. אם תבואו עם כל הכוח שלכם, תעמדו אחריהם, תתמכו בהם, זה יהיה בסדר.

דיברת היום על תפקיד נוסף, על תורנות נוספת, על הקשר עם העשיריות אחרות, הדאגה לעשיריות אחרות.

שיהיו אחראים על קשר חו"ל. שוב, יש כאן כמה תפקידים נוספים שאני בינתיים מפחד לדבר עליהם [מחשש] שכוחות החברה יתפזרו לכל הכיוונים. אנחנו שומעים פתאום זה ופתאום זה ואין לנו כיוון חד אחד, אנחנו עדיין לא נמצאים בו מספיק כדי להיכנס ולהיות קשורים.

הם יכולים לפקח על המצב של החברה, על הקשר בין העשיריות.

אני לא חושב שזה טוב. לתמוך באחרים, כן, אבל זה לא מבטל את התור שלהם, אלא רק לתמוך, לתת לכולם דוגמא איך הם תומכים. אבל זה שתהיה עוד עשירייה כזאת וכזאת, לא, צריכים לראות שהעיקר, שחדות המטרה לא תאבד את העוקץ שלה.

אני חושב שעשירייה תומכת זה הדבר הטוב ביותר, ואנחנו נשמח מאוד להיות עשירייה תומכת לעשירייה אחד עשרה.

אם כך תתכוננו.

עשירייה אחד עשרה כוללת את כול קבוצות גרמניה, את קבוצת רחובות, וגם עשירייה שתיים ממוסקבה.

טוב מאוד.

קודם כול אנחנו רוצים לעודד את עשירייה 22, שישמרו על הבערה שלהם. חוץ מזה רצינו לקחת כנושא את עניין "דבקות", האם זה טוב?

זה תמיד טוב, השאלה אם זה מוקדם או לא. אני שלחתי לכם את "דרך ה'", זה נקיות, זריזות. אבל אפשר "דבקות", אנחנו בכל זאת נעבור אחר כך בצורה של סיבה ומסובב את כל הבחינות הללו. זה דרך ה', כי סך כול מה שאנחנו עוברים יתגבש אחר כך ויקבל את צורת הספירות, איך ממלכות עולים לכתר. עכשיו אנחנו קצת בזה וקצת בזה, הסדר לא חשוב עכשיו, אבל אחר כך אנחנו נראה עד כמה הם מתחברים יחד לפי קווים ולפי דרגות, כזכר ונקבה וכן הלאה.

החגים עכשיו בעיצומם, אבל עוד מעט הם יסתיימו וכל הכלי העולמי יחזור לקבוצות. איך לקחת את כל כוח האהבה שמתרכז פה בכמויות אדירות ולהביא אותו לקבוצות, שזה יהיה כלים שלובים?

אני לא חושב שאנחנו נבדלים [בגלל] המרחק. ונגיד שאת בקבוצת מוסקבה, שעכשיו יושבת איתנו יחד, אז הם לא צריכים לאיזה אנשים שיעשו קשר ביניהם, כאלה שהיו כאן פיזית ואחר כך שם. לא נראה לי, אנחנו צריכים להגיע למצב שלשבת פה ולשבת שם זה אותו הדבר. אני לא חושב שיש כאן איזו בעיה.

ודאי שההתרשמות שנמצאת כאן היא אחרת בינתיים ממה שאת יושבת שם, אבל אם הם יעשו כמונו, עוד מעט זה לגמרי ישתווה, גם פה וגם שם, בכל מקום בעולם. אני לא חושב שישנה בעיה. ההיפך, אותו מרחק שמבדיל בינינו, שלושת אלפים קילומטר נגיד, שיש מכאן למוסקבה, אני חושב שהוא צריך להגביר את הרצון ולתת תוצאות טובות. לא לפחד ששם זה יהיה מורגש. הכול תלוי ברצון, הרוחניות היא לא נמצאת בממדים האלו של זמן, תנועה, ומקום.

קראנו כשיש שונא או איום, אז אדם שוכח על אהבה עצמית ומשתוקק לחיבור. וכשאין את זה, אז האדם שוב שוקע בתוך עצמו. ודיברנו על כך, שכל הזמן צריך להיות במלחמה. אז השאלה, איך להיות כל הזמן במלחמה הזאת, כדי לא להירגע ולא לתת מקום ליצר הרע?

במצב הרגוע האדם נכנס לאגו שלו ונמצא שם. במצב שמעוררים אותו והוא רואה סכנה, ואנחנו מרגישים את זה בישראל טוב מאוד, שבשעת מלחמה, דווקא אז אנחנו מוכנים איכשהו להתחבר, נעשים אדיבים, נעשים יותר רגישים זה לזה.

איך להשתוקק יותר לחיבור? לעורר את עצמנו למלחמה, שאנחנו כל הזמן נמצאים במלחמה. איך לעשות את זה? זה החברה כולה צריכה כך להרגיש, ואיש את רעהו יעזורו שבאמת כך אנחנו נרגיש. אם לא, אז יבואו אלינו שונאים חיצוניים למיניהם. ולכן רצוי שאנחנו נעשה את המלחמה הרוחנית במקום שיהיה איתנו מלחמה גשמית.

אנחנו נמצאים כבר במצב לא כמו שבעל הסולם וכל יתר המקובלים הקודמים לו, אלא אנחנו כבר נמצאים בדור, שיכולים בכל זאת, במאמץ שלנו, כמעט לנטרל את השונאים. לא שהם ייעלמו, אבל לנטרל אותם שלא יפריעו לנו להתקדמות שלנו האישית והאנושית הכללית, רק לעורר את המלחמות, "מלחמת ה'", מה שנקרא.

יש לי בלבול על מה אפשר לבקש מהבורא ומה לא, אני מפחדת לבקש משהו לא נכון, כי שמענו ממך כל כך הרבה מה אפשר לבקש ומה אי אפשר לבקש.

הכול אפשר לבקש, רק לא לעצמך, אלא לחבר, ודברים טובים לחבר, בוודאי. את רוצה שהבורא ישמע את התפילה שלך, הבקשה שלך, רק תבקשי טוב לחבר. ויותר טוב לא לחבר, אלא לקבוצה שלמה, אז בטוח שישמע, בקשות אחרות לא מתקבלות.

אנחנו עשירייה מספר 10, התורנית. אנחנו קבלנו חיסרון של כל החברים אתמול. התחברו המון חברים בזום, הרבה שלחו אלינו קליפים, כולל עשיריית הנשים התאומה שלנו שחייבה אותנו להרבה דברים וחברים באו אלינו ודרשו הרבה דברים. אנחנו הרגשנו באמת את הנחיצות של החברים וגם מה יקרה אם לא.

זאת אומרת שהם הפעילו לחץ עליכם.

כן. אנחנו מרגישים שהחיסרון של החברים נמצא אצלנו, בידיים שלנו, ואנחנו רוצים לשאול אותך על העשירייה התורנית שמקבלת את הדרישה הזאת מכל החברה, מה הפעולה הפנימית שעושה העשירייה כדי באמת לבקש את זה מהבורא?

חיבור סביב הנושא של רגישות לחיבור. אני חושב שהנושא שלכם זה הנושא הכי קל, הכי זך. כי כולם הרגישו שאנחנו נמצאים בהתקרבות, בהתקשרות, החג פועל עלינו, האורות המקיפים שבחג, הנושא מיום ליום שמשתנה ויש אחראי ואחרים תומכים וכן הלאה, ושתי סעודות בכל יום, כל זה פועל. אבל בעיקר זה הנושא של רגישות לחיבור, אז כל אחד מחפש איפה הרגישות שלו לחיבור, אם זה כל כך חשוב, אם זה הנושא, אם זה היסוד של כל דבר, אז איפה אני בזה?

לכן אתם זכיתם לנושא שהוא ברור לכולם וקרוב לכולם ורגיש לכולם, ובהחלט הרבה יותר קל מנושא "מחצית השקל" או "דבקות". הם הרבה יותר כבדים, הנושאים האלה.

חוץ מהנושא, כשעשירייה תורנית נקבעת כעליון יחד עם הרב, כל החברה באה אליה בדרישה עם חסרונות מאוד ברורים.

נכון.

ואנחנו שואלים על הפעולה הפנימית שלנו כעשירייה תורנית, איך להעביר את זה לבורא, מה הפעולה הפנימית הזאת של הבקשה כעשירייה?

תפילה, תפילה ביחד. שאתם מרגישים, לא חשוב איפה אתם נמצאים והאם אתם באמת יחד או לא, שאתם כל הזמן פונים לבורא. כל הזמן קשורים עם הקבוצה וכל הזמן מעלים את הציפיות של הקבוצה לבורא. כל הזמן, ממש עשרים שעות, או כמה שאתם נמצאים בתורנות. אתם חייבים להיות בקשר עם הבורא מצד אחד ומצד שני עם הקבוצה העולמית, וממש להיות בזה כל הזמן.

אבל מה אתם מבקשים? אתם מבקשים את הרגישות לחיבור. שכולנו נהיה רגישים לזה. לאיזה חיבור? בינינו, אליכם, ולבורא. ושאנחנו נרגיש את כל החיבורים, את כל המגעים בינינו, שלא נרגיש אותם, האם הם קיימים או לא. כמו שנכנס פלאג, אז כך אנחנו רוצים, שכל עשירייה נכנסת לעשירייה ונכנסת לעשירייה וכולם ככה יחד, וכולם לבורא. ולכן טוב שכל הקבוצות באות אליכם ודורשות, זה טוב מאוד.

אנחנו צריכים רק להמחיש את זה עוד יותר, שאני ארגיש איך אני מתקשר לאחרים, שיש לי פתאום הרבה הרבה נקודות חיבור, אפילו לא מרגיש את עצמי נוח, אתה נכנס אצלי כאן באיזה מקום, ממש כך אני מרגיש את זה כאילו פיסית, וכך כולם, וכולם כך לעשירייה התורנית ועם הבורא. ממש בחוטים, בחוטי קשר. זו בעצם התוצאה הטובה מהחיבור בינינו.

אבל אנחנו בזה רק מדברים על החיסרון שלנו ולא על המאור המחזיר למוטב, עליו אנחנו בינתיים שוכחים. אני מבין את זה, אני בעצמי לא מעורר את זה. כי אם אנחנו מדברים על החיסרון, זה מעסיק אותנו כל הזמן ואם נתחיל לדבר על המאור המחזיר למוטב זה קצת יבלבל אותנו. לכן רק שנדע שיש לנו עוד שלבים שנצטרך לעשות. אבל עכשיו, בינתיים לא, בינתיים רק איך אנחנו מקושרים בינינו, כל אחד לאחרים לפי העשיריות ולפי הסדר.

אתה דברת על המחשה, אנחנו היינו באיזה מעמד שבו רצינו להעביר את התחושה הזאת לחברה. איך אנחנו יכולים לגרום שתבוא דרישה לכל החברה, שהחברה הזאת תהיה באותו מעמד, שדורשים מתוך אותו מעמד?

דרך העשיריות. לא לשכוח את העשיריות. רק דרך העשירייה, אני לא יכול בעצמי להתקשר, אז אף אחד לא יחייב אותי. אני חייב לחייב את העשירייה שלי, דרך העשירייה להתקשר ליתר העשיריות ולקבוצה המובילה, התורנית, ודרכה לבורא. אנחנו ממש חייבים וזה לא חשוב בדיוק איך אנחנו נכוון את החסרונות שלנו, קודם בינינו ואחר כך לקבוצה התורנית ואחר כך לבורא, או ישר לקבוצה התורנית ואחר כך אנחנו נשים לב לקבוצות האחרות. זה לא כל כך חשוב, העיקר שאנחנו נרגיש את החיסרון בקשר.

הנושא הוא רגישות לחיבור. רגישות לחיבור של מי? איפה כל אחד מאתנו צריך לשים את המדחום הזה ששם הוא מודד האם מחובר או לא מחובר?

רגישות אני צריך להרגיש בפנים, איפה שאני תמיד מרגיש את הרגישות למשהו. רגישות מתבטאת בחוסר סבלנות.

מה הוא אותו המדד של חיבור?

חוסר שקט.

אבל את החיבור של מי אני מודד? חיבור בין מי למי כל אחד מאתנו מודד?

חיבור בין החברים לעשירייה, ולעשיריות אחרות, ולקבוצה התורנית, ולבורא.

זאת אומרת, שכל אחד מאתנו דואג לחיבור של החברים, לא אם אני מחובר או לא. או שאני גם מודד על עצמי. איך זה עובד?

כן, גם ממנו.

אנחנו עברנו עכשיו שיעור מאוד מאוד רגיש לחיבור ואנחנו רוצים באמת להמשיך את זה גם במשך היום. עוד מעט אנחנו יוצאים להפסקה ואחר כך לסעודה, אז רצינו לדעת, עד לסעודה, איך אנחנו יכולים לשמור את המומנטום, לא לצאת מהמחשבות?

אתם עכשיו באים ומתייצבים כאן סביב ארון הקודש ונותנים לנו דוגמה איך שאתם מתפללים, איך שאתם עושים זאת. אחר כך נעלה לקידוש ולסעודה. תהיו דוגמה לחיבור ולרגישות לחיבור.

וכל החברה?

כל החברה חייבת להצטרף אליכם כדי לתת לכם את החיסרון הזה שאתם תעלו אותו למעלה. שהתפילה תהיה תפילה אמתית.

[1] "ועל כל פשעים, תכסה אהבה" (משלי י', י"ב)

[2] מלכים ב', פרק ד', י"ג

שיעור 1