תפילה - מחצית השקל

אם האדם מקבל חיסרון בגדלות ה', יראת ה', שזה רק דרך הקבוצה, אז הוא מעלה את החיסרון הזה, ודאי גם כן דרך הקבוצה כמ"ן, הוא מעלה אותו אז ממלכות לבינה, ואז הוא מתחיל על ידי זה לגדול, זאת אומרת לקשור את המלכות ובינה יחד דרכו.

שיעור 23.10.16

 "כל טוב דאתערותא דלתתא [של התעוררות מלמטה] אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת, שז"ס "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות."

(בעל הסולם, אגרת י"א, כתבי בעל הסולם)

 אנחנו מבינים, כמו שכותב גם בעל הסולם, שאין הסוס מתעורר אלא על ידי מתג ורסן של רוכבו, לכן אנחנו לא יכולים להתעורר סתם, אדם לא מתעורר בעצמו. אם לא מעוררים אותו על ידי איזו השפעה חיצונית, הוא לא מתעורר.

לכן אם אני מרגיש פחד, מייד אני מתעורר ומתחיל לצעוק לבורא, ומיד מחפש איך אני יכול לספק לעצמי ביטחון כדי לנטרל את הפחד (ראו שרטוט מס' 1). ההתעוררות שלי כלפי הבורא היא מתוך לחסל את הפחד. ברגע שאני מגיע למצב שאני מנטרל אותו אז אני נעצר, אין לי יותר דחף, וברגע שאני נטרלתי אותו אז אני בעצם מפסיק כל פעולה.

אחרי מספר התעוררויות כאלה, אני מתחיל לחשוב למה לי לחכות לכל מיני בעיות בחיים, משברים, קללות, בעיות, צרות וכן הלאה, אולי אני אעשה את ההתעוררות הזאת בעצמי, ואז אני צריך את החיסרון. אם אני אמצא את החיסרון לפנות לבורא, אז הפנייה שלי תקרא העלאת מ"ן, כי חיסרון מגיע כאן לא מטעם שאני רוצה לנטרל את הפחד, אין כאן פחד, אלא החיסרון שלי הוא להידבק לבורא, להגיע לגדול, למושלם וכן הלאה. לכן התפילה שלי היא להעלות את עצמי ממלכות לבינה. ולכן זה נקרא העלאת מ"ן.

סדנה

עכשיו השאלה היא, איך אנחנו יכולים למצוא את החיסרון הזה כדי להעלות את עצמנו לבורא בבקשות, בעבודות למיניהן, לפני שאנחנו תופסים איזו בעיה, פחד, חרדה, איזה דברים בלתי נעימים.

אם נוכל לבצע את זה נלך בדרך אחישנה, אם לא, על ידי פחד וכל הדברים  האלה, זה בעיתו. גם זה טוב, לפחות מתקדמים, אבל זה לא רצוי, לא בעיני האדם ולא בעיני הבורא.

*

 על מה צריכים לעבוד כדי להבטיח שנשיג תפילה אמיתית?

על החיסרון. איזה חיסרון? להיות משפיעים. כי מ"ן זה נקרא שמלכות משתוקקת להגיע לבינה, לקבל תכונות הבינה בנוסף לתכונותיה, ואז כשיש לה רצון לקבל מעצמה ורצון להשפיע מבינה, יכולה באמת להשתמש בשני הכוחות האלה כהבורא.

תסתכלו בינתיים על מה שציירתי (ראו שרטוט מס' 1).    

שרטוט מס' 1

 נכון שאנחנו אמורים להתקדם מאהבה אולי, אבל בכל זאת בשיחה פה לא יכולתי שלא לחשוב על העולם מחוץ לפה. יש שם הרבה יותר דברים שמפחידים אותי ומניעים אותי לזוז ולפעול מאשר פה. פה אנחנו אומרים, פחד, קנאה, אבל זה כאילו לא חד כזה, אני לא מרגיש שבאמת החיים שלי בסכנה, הכיס שלי בסכנה, והבריאות שלי.

אתה עדיין לא מחבר את שני העולמות.

בדיוק. כאילו יש בחוץ, ויש פה, אם משהו קרה שם אולי זה קשור לכאן, אין את הקשר הישיר הזה וגם מה שאנחנו עושים בינינו הוא כאילו לא חד ממש, אלא חברים, גדלות, אבל זה לא ממש, אני לא מרגיש שאני ממש מאבד משהו בחיים, את הבריאות, את הכסף, את הפרנסה, כל הדברים האלה. אז השאלה האם זה דברים שאנחנו צריכים לעורר בינינו?

אתה לא צריך לאבד כלום, כי גם כך אתה תגלה שאין לך שום דבר, שאתה ערום, אין לך שום דבר, אתה תגלה את זה. לא חשוב כמה שיש לך נכסים וכמה שאתה בטוח בעתיד שלך ובכול, תבוא הראייה האמיתית הנכונה, ואתה תראה שאין לך כלום. זאת לא בעיה, לא צריכים להוריד אותך ככה בפשיטת רגל מכל מה שיש לך, הרגשת המילוי הפנימי היא לא תלויה במה שיש לאדם בכיס.

זה ברור, אבל כדי להניע אדם לפעול ולצאת מעצמו בכל זאת, זה לא שיש לי איזה משהו גדול לאבד בחוץ, אבל עדיין יש הרבה דברים בחוץ שהם ככה חדים כאלה.

אז יטפלו בהם, דרכם, אל תדאג.

זאת אומרת בקבוצה בינינו, כשאנחנו מדברים על קנאה או פחד ודברים כאלה, זה לא אמור להיות שווה ערך בעוצמה?

זה יותר משווה ערך. אני ציירתי כאן את שני הציורים (ראו שרטוט מס' 2). אם אנחנו לא הולכים בדרך הנכונה בקצב הנכון, אז מעוררים בנו פחד. אדם נופל לתוך פחדים, חרדות, חוסר אונים, הכול שחור, לא יודע מה לעשות, אז צועק הצילו מתוך הפחד, ואז העלייה שלו היא כדי לכסות את הפחד. ברגע שכיסה את הפחד הזה, אין לו צורך יותר לעלות. אם האדם מקבל חיסרון בגדלות ה', יראת ה', שזה רק דרך הקבוצה, אז הוא מעלה את החיסרון הזה, ודאי גם כן דרך הקבוצה כמ"ן, הוא מעלה אותו אז ממלכות לבינה, ואז הוא מתחיל על ידי זה לגדול, זאת אומרת לקשור את המלכות ובינה יחד דרכו.

זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע למצב שגדלות ה', יראת ה', מורגשת בפנים באופן יותר חד מכל מיני פחדים כאלה שעכשיו אנחנו מרגישים?

כן, ודאי. אם אנחנו נרגיש שיראת ה', הדאגה על הבורא, היא יותר חשובה לי מדאגה על כמה וכמה דברים בעולמי, אז אני כבר מתקדם נכון.

ואת זה אנחנו יכולים לעשות רק ממשחק בינינו?

כן.

עכשיו?

כן. פשוט לבלבל את החברים בזה שאין יותר חשוב מהבורא. מאיפה? אני יודע. 

שרטוט מס' 2

ולהשיג את זה צריך גם כוח עליון?

להשיג את זה אתה צריך כוח עליון. אבל להתחיל את המשחק כל פעם אתה צריך את כוח הקבוצה. כי אז הכוח הפרטי שלך מלובש בתוך עשירייה, הוא מאבד את הצורה האגואיסטית, הוא הופך להיות מתאים להשפעת המאור המחזיר למוטב, ואז מקבל את הרגשת גדלות הבורא ויראת ה'.

אז בעצם זה כביכול הדבר היחיד שעשירייה צריכה לעשות.

לא צריכים יותר שום דבר. אם עשירייה יכולה לספק לי את גדלות הבורא, זה די. כל היתר זה תוצאה.

זה לא תהליך טבעי? זאת אומרת, האם כדי להגיע ליראת ה', אדם חייב לעבור את הדבר הזה שנקרא פחד?

לא, בבקשה, תעשה את זה בלי לפחד ובלי שיביאו אותך על ידי כל מיני אמצעים רעים.

זה נראה שכביכול כדי שתהיה הבחנה מיראת ה', קודם האדם צריך כאילו לקבל הבחנה מיראת העולם הזה, פחד מהעולם הזה.

לאו דווקא. לאו דווקא הוא חייב ממש לעבור הכול. הכול תלוי במאמץ שלו בקבוצה. האם אני צריך לעבור על כל הבעיות של העולם הזה עד שאני מגיע להחלטה שאני חייב להתעלות על ידי החיבור?

לא כל הבעיות, אבל חייב כמה. נראה לי שככה זה.

נכון. זה מה שבעל הסולם אומר, שלענייננו אין דרך אחישנה ודרך בעיתו, אלא דרך ארץ, באמצע.

האם יש איזו תועלת לנסות לזכור כביכול את המקומות האלה של הפחדים הגשמיים?

לא. לא לבחור ולא להיות בהם, לצאת כמה שאפשר יותר.

מה זה אומר לאסוף את החיסרון מהחברים? לאסוף אותם כאחד.

זה הכול נמצא בי, שאני צריך להתחבר עם כולם ואז החיסרון שלי באמת לא יהיה חיסרון על עצמי, אלא על הבורא. הבורא זה הסכום של כל החסרונות שלנו, כי האור שלו ברא את העשירייה ושבר אותה. ולכן כשאנחנו מגיעים לאיזה מאמץ לחיבור עשירייה, אנחנו מגיעים למושג הבורא. כך אנחנו צריכים להתקדם.

לעשות את זה להכי חשוב, זה אומר להרים את זה מעל ראשי?

זה ודאי, אבל מה זה מעל ראשי? זאת אומרת שאני צריך כאן לעשות חשבונות בתוך הקבוצה ולא חשבונות פרטיים שלי.

 איך אדם מגיע למצב שהוא שמח שבורא הוא בורא, ואדם הוא אדם ושמצב זה יימשך לעד כך שכל צד יהיה שמח בשמחת צד שני, וכך ביחד להגיע ל"הוא ושמו אחד יחיד ומיוחד", איך עושים זאת?

במאמץ בקבוצה.

"ידוע שאין אור בלי כלי, כמו שאין מילוי בלי חסרון. לפי זה יוצא, שדבר שלם נקרא, אור וכלי, שהם מתחלקים לב' חצאים:

חציה הא' הוא הכלי, היינו החסרון.

חציה הב' הוא האור, היינו המילוי.

נמצא לפי זה, כשהאדם מתפלל לה' שימלא את חסרונו, זה נקרא, מחצה, היינו עשיית חסרון שהוא הכלי, שה' ימלא את חסרונו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ח), "תפלה עשתה מחצה", שיש לפרש, תפלה, זה שהאדם מתפלל לה' שימלא לו מה שחסר לו, כבר נקרא זה, מחצה, היינו מחצה הא' שהוא ביד האדם, וחציה הב' הוא ביד הקב"ה, כלומר שה' צריך לתת את האור, אז יהיה דבר שלם."

(הרב"ש, "מהו מחצית השקל בעבודה - ב' ", כתבי רב"ש ב')

סדנה

מה זה הדבר השלם שהאדם מקבל על ידי תפילתו הנכונה?

*

מה אנחנו מקבלים על ידי המאור המחזיר למוטב? כשאנחנו מתפללים, אנחנו צריכים לדעת מה מגיע לנו מהבורא. באיזו צורה זה מגיע אלינו? אני לא יודע "מאור המחזיר למוטב", באיזו צורה זה מגיע כך שאני מרגיש שקיבלתי כתגובה?

*

בודאי שאנחנו מקבלים מהאור את תכונת ההשפעה, מה יש לנו עוד לקבל? לי יש את תכונת הקבלה אני צריך לקבל תכונת ההשפעה זה הכול, זה ברור. באיזו צורה זה מורגש בי? בא לי לפזר כסף? להתנשק עם כולם? לחבק? מה קורה?

 *

איך אני מסדר את התפילה שלי שהיא באמת תהיה "מחצה"? מאיפה אני יודע מה מוכן לי מלמעלה, שאני צריך כנגד זה להעמיד את המחצה מלמטה?

*

בואו נקפוץ עכשיו ישר להיווצרות התפילה, בשביל מה לנו לחכות ולדבר סביב? עכשיו.

מה אנחנו יכולים לייצב עכשיו בתור תפילתנו? כאן במקום, עכשיו יוצרים את הדבר, מפעילים אותו, ומקבלים. אחת שתיים שלוש זהו, אין יותר.

"כתוב, "לתת תרומת ה". היינו זה שהאדם צריך לתת תרומה לה', הוא רק מחצית, היינו החסרון שהאדם מרגיש, שה' יעזור לתת המילוי. ומהו המילוי. תשובה: המילוי הוא תמיד על מה שחסר להאדם. ולכן כשהאדם מתחיל בעבודה, הוא צריך להשיג חסרון, שה' יעזור לו, שיהיה לו, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזהו עיקר העבודה, להשיג את הרצון הזה.

נמצא, שמחצית נקרא, נחיצות הדבר, היינו להרגיש עד כמה שהוא נחוץ להשיג את הרצון הזה, כלומר להשיג יסורים בזה שאין לו הרצון להשפיע, זאת אומרת, לדעת מהו ההפסד בזה שאין לו הרצון להשפיע. ובשיעור שיודע מה שהוא מפסיד, בשיעור הזה הוא יכול להרגיש, איך הוא היה מאושר, אם היה לו הרצון להשפיע.

ובזה הוא משיג חצי דבר, היינו הכלי, שה' ימלא לו את החסרון, בזה שיתן לו מלמעלה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע. וזה שכתוב, "מחצית השקל, לתת תרומת ה' ."כלומר, שהאדם צריך לדעת, שאין בידי אדם אלא לתת מחצית, היינו כנ"ל, "תפלה עושה מחצה, שהאדם צריך לדעת, שאין בידו לתת שקל שלם, שהוא אור וכלי, היינו הצורך לרצון להשפיע, ושתהא בידו היכולת מצדו לעשות הכל בעל מנת להשפיע.

אלא מחצית השקל, זוהי שייכת לעבודת האדם, היינו לתת רק החסרון. והמילוי שייך להבורא. וזה שכתוב, "לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם." היינו שע"י זה שהאדם נותן תרומת ה', את המחצית, אז ה' נותן את מחצית השניה, הנקראת, הרצון להשפיע, שהוא טבע שני, מזה האדם מקבל כפרה על נפשו, בזה שתהיה יכולת לעשות הכל לשם שמים. לכן לאחר שזוכה, שה' נתן את הרצון להשפיע, שאז האדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות."

 (הרב"ש, "מהי שושנה בין החוחים בעבודה", כתבי רב"ש ב')

ואז, מה הוא עושה, אחרי שמקבל את המחצית השנייה מהבורא? באיזו צורה זה מגיע לאדם ומה אז האדם עושה?

*

האם יש בקבוצה שקיבלה תשובה מלמעלה, מ"ד, יכולת להשפיע זה לזה בתוך הקבוצה?

*

אחרי שקיבלנו מ"ד מה הפעולה שלנו? להשפיע זה לזה? להשפיע כל אחד לעצמו? להשפיע כל אחד לזולת מחוצה לקבוצה? כל הקבוצה להשפיע למשהו, למישהו? מה עושים?

*

מה זה נקרא שעל ידי המ"ד אנחנו יכולים לעלות למדרגה יותר עליונה? מהי המדרגה היותר עליונה?

 *

האם אדם יכול להשפיע אם הוא לא שלם? האם הקבוצה יכולה להשפיע אם היא לא שלמה?

אתם צריכים לדעת את הדברים האלה, זה מבחן.

האם אדם פרטי או קבוצה, עשירייה יכולים להשפיע אם הם לא בשלמות? מה זה נקרא להיות בשלמות? נניח שכן, שחייבים להיות בשלמות כדי להשפיע, מה זה להיות בשלמות?

*

  "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו."

אז איך יכול להיות שהבורא הוא לא שלם? זה כבר עושה לי בלגן בראש, "במקום שאתה מוצא גדלותו שם אתה מוצא ענוותנו", איזו מין שלמות זאת?

 "פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון".

מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל". פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה."

 (בעל הסולם, "במקום שאתה מוצא גדלותו", כתבי בעל הסולם, שמעתי מ"ז)

 תנו לי דוגמאות כאלה, תנו אחד לשני דוגמאות, מה זה נקרא שהאדם מגלה איך הבורא משפיל את עצמו. בואו נמצא דוגמאות שאנחנו מגלים את הבורא המשפיל את עצמו.

 *

 איך על ידי זה שאני מגלה שהבורא מתעסק בשפלות ממש של התחתונים, אני מגלה את הגדלות שלו? זו כבר תשובה. איך על ידי זה שאני מגלה שהבורא מטפל בתחתונים השפלים, אני יחד עם זה, דווקא בזה מגלה את הגדלות שלו?

זו כבר לא קבלה זה מוסר ממש.

*

"אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן."

 (בעל הסולם, "בעניין החיות דקדושה", כתבי בעל הסולם, שמעתי ל"ה)

למה צריכים להיות כאלה סיבובים בעבודה שלנו? מה קורה כאן? אני צריך להשתדל לקבל בעל מנת להשפיע, ליפול, לא יכול לקבל, מה שעמדתי לקבל בעל מנת להשפיע זה נכנס עכשיו לקליפה וממתין שם עד שאני אהיה מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. ואז זה שוב מתעלה, מתגלה ובא לפעולה הנכונה, הקדושה. למה זה צריך להיות בסיבוב כזה ש"אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה", והאור נכנס לתוך הכלי הלא מתוקן בתור קליפה, וחייבים לעבוד על התיקון הזה, ורק אחר כך לקבל בעל מנת להשפיע, למה? אני לא יכול לעשות אף צעד בצורה נכונה, טובה? כל הזמן בכישלונות? מדוע?

האם זה תמיד כך או לא? זה עקרון או שזה מקרה?

*

"בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא [להתעוררות מלמעלה], כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".

ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.

ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.

אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."

 (בעל הסולם, "ענין לשמה", כתבי בעל הסולם, שמעתי כ')

  איך אנחנו על ידי פעולות מהירות, קצרות, ענייניות, בודקים ורואים שאנחנו לא מסוגלים לכלום חוץ מצעקה?

*

שאלה נוספת, מה עוזר לי שאני יודע מראש שאני יכול להשיג הכול רק על ידי צעקה, מ"ן, תפילה, בקשה? מה זה עוזר לי שחתום לי מראש "תדע שרק הצעקה תעזור"? אז אני אצעק. אומרים לי "לא, "אין חכם כבעל ניסיון", רק בסוף אתה תצעק". אז בשביל מה לי את העיקרון הזה, יותר טוב שלא יספרו לי. לָמה מספרים דווקא?

*

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.

(יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא ית', אין די מילים לבאר. לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מְדָנָה [כעס])."

 (בעל הסולם, "ענין המניעות והעיכובים", כתבי בעל הסולם, שמעתי קע"ב)

 אלא מה זה כן גורם לו? מה זה גורם, לא כעס ולא כלום, אני כמו נטול חושים, שוב לא הצלחתי, בום, שוב לא הצלחתי, בום, אני סתם מכונה? גם מכונה מתוך זה נשברת. על מה זה צריך להשפיע? בשביל מה אני עובר את הדברים האלה אם הם לא עושים לי שום דבר? יש דבר כזה בטבע בכלל, פעולה ללא צורך?

*

זאת אומרת, ודאי שאני מקבל רושם, אני מקבל תגובה, אני מחומר רצון ליהנות ואני לא הגעתי לְמה שרציתי, אז ודאי שכל פעולה עושה רושם, והפעולות האלו עושות לי רושם רע. אלא מה זאת אומרת שלא עשה עלי רושם כאילו? שאני משלים את חוסר ההצלחה שלי. במה? במה אני משלים ומה זה נקרא שאני מתקדם? ולָמה הפעולה הזאת היא הכרחית, ולא אחת, אלא הרבה כאלו? מה אני בונה בי על ידי פעולות כושלות, שכביכול הן לא כושלות? מה קורה שם?

*

מצד אחד, כשאנחנו מדברים על עבודה רוחנית, אז אנחנו בדרך כלל משייכים לבורא גם שכל ורגש של האדם, הבורא רוצה, הבורא לא רוצה, הוא עושה איתנו תרגיל, הוא עושה כך ועושה כך ואנחנו אחרת, וכולי. כאילו שאנחנו עומדים אחד מול השני, ואז מי יותר ערמומי וחזק ומוצלח, זה טוב גם כך לדבר.

אבל מצד שני, אנחנו צריכים לדבר תמיד גם באופן אחר, שזה חוק, ואנחנו נמצאים מול אין סוף, וכול מה שמתרחש ומשתנה זה בנו בלבד, בתפיסה שלנו. ואז חייבים לבדוק גם מהצד הזה, מה משתנה, לָמה משתנה? מה קורה לי, לָמה אני חייב לעבור כמו שבדוגמה הזאת, את כל השינויים האלה? ולא שהבורא מסדר לי מראש את הדברים ואני כך וכך, אלא העבודה שלנו היא מול חוק הטבע.

אז תדברו בשני אופנים, אנחנו נוסיף אחר כך עוד, אבל בינתיים בשניים. מצד אחד, שאת כול המציאות אני מסביר לפי התכונות שלי, כולל הבורא, שאני משייך לכולם את אותו שכל ורגש. מצד שני, אני אומר לא, זאת המציאות הנצחית, אין בה שום שינוי, כל השינויים הם רק בי. אפשר להוסיף לזה גם שהקבוצה לא קיימת, אלא רק בי השינויים האלה שאני צריך לשייך להם. וכל החברים, וכולם בכלל, זה הכול מציאות מדומה, שרק אני משתנה והם בכלל לא קיימים באותה הצורה כמו שאני עכשיו מתאר לעצמי. זה ליתר דיוק. תנסו לא להתבלבל בין כל האופנים, זה כדאי.

*

מה ההבדל בין שתי ההבחנות הללו, שאני משייך לבורא את התכונות שלי, ואז הוא נהיה כשותף, או שאני מדבר עליו שזה קיר ואני משחק מול החוק הכללי הקבוע השלם של הטבע, "חוק נתן ולא יעבור". מה ההבדל בין שני הבירורים הללו? מה ההבדל בין שניהם יכול לתת לי? זה כמו במתמטיקה, אנחנו לפעמים פותרים איזה דבר לא ידוע, שווה משהו, נעלם. אנחנו פותרים את הבעיה בעזרת הנעלם הזה, ואחר כך אנחנו מוצאים את השווי האמיתי שלו.

*

העניין הוא פשוט. או בזה שאני מעביר לבורא את התכונות שלי ואומר, שנמצא מולי מישהו שאני מכיר ויודע ולכן הוא מתנהג כך וכך בהתאם אלי. או שאני אומר "זה חוק ולא יעבור", ורק אני הוא המישהו שמשתנה. מה ההבדל בין שני אלו?

*

ואם אני אתאר את עצמי שאני כחוק, משפיע בלבד, כלום לא מזיז לי, ומה שישתנה בי לא חשוב, השפעה חלוטה, איך אני אקבל אז את הבורא מולי?

*

לא מובן איך לגשת. יש חוק בפיסיקה, חוק לוסק שאומר, נניח ויש איזה נפח בגז, ואז ככל שהחום של הגז משתנה הנפח שלו משתנה בהתאם. אז אפשר לשחק בזה או בזה, אבל בסך הכול התנאים נשארים אותם התנאים בשניהם, אם ניקח בחשבון. אותו דבר כאן, אני משתנה הבורא לא. הבורא משתנה אני לא. ככה זה.

עשירייה תורנית, מה היא מחצית השקל שאתם מעלים לבורא ומקבלים ממנו עבורנו מֵחְצֵה שני?

אני חושב שדבר אחד שהרגשנו הוא, שגם המחצית הזאת שלכאורה היא החיסרון שלנו, גם זה לא החיסרון שלנו. שגם את זה אנחנו חייבים לקבל מאחרים ולהעביר.

זאת אומרת, אנחנו מקבלים את זה מהבורא, אבל נדרש מאיתנו לחבר את זה יחד ואז זו תהיה מחצית נכונה. ואז מה אנחנו מקבלים?

הגענו קרוב להרגשה איך לבנות את התפילה הזאת עכשיו. הרגשנו ממש שזה קורה, מתממש. וקבלנו גם תגובה, כמו הדוגמא שנתת, יד בכפפה, הגענו קרוב לזה.

יופי. כל התרגילים האלו הם בעצם לא כדי שאנחנו נקבל איזו חכמה, אלא שאנחנו נעשה כל מיני צורות חדשות בנו, בין הרגש והשכל, שנהיה לחוצים קצת, שנלחץ את עצמנו מצדדים שונים. זו בעצם מטרת התרגילים.

איך להתגבר על הפחד לאבד את התמונה הפנימית, את כל מה שאנחנו משיגים? הרי אנחנו משיגים במאמצים בינינו איזו תמונה פנימית, כל פעם מתגלים דברים חדשים, הבחנות חדשות, ויש כאילו איזה פחד כל פעם לאבד את זה, שזה הכול יעלם.

זה לאט לאט יעבור, זו ילדותיות לחשוב שאנחנו יכולים להחזיק בנו ידע, שכל, ושההצלחה שלנו תלויה בהם. זה יעבור עם הזמן.

במה יתחלף הפחד הזה?

זה יתחלף בנטייה להשפיע.

מה זה אומר לגלות בורא בתפילה על החברים?

שאני מעלה את החיסרון שלהם ואז הבורא מתגלה.

מה זה אומר שהבורא מתגלה בתפילה לחברים?

תפילה זה חיסרון. שאני נכלל מהחיסרון שלהם ויכול לעלות כשליח ציבור חיסרון אליו, מ"ן. אני מקבל מ"ד, והמ"ד הזה כולל גם מאור המחזיר למוטב, גם מילוי, כל הטנת"א, וחלק ממנו אני מעביר להם.

אבל זה נקרא בורא, הטנת"א?

הבורא מתגלה בי.

אבל מה זה הבורא?

מה זה הבורא? אותה צורת חיסרון שעכשיו מקבלת השלמה.

צורת החיסרון זה החיבור שאני מצליח עכשיו לבנות תפילה עבור החבר?

וכך אנחנו מגלים את הבורא.

מה זה הבורא? אתה אומר את המילה בורא.

בוא וראה. צורת החיבור הנכונה.

אבל יש כאילו משהו נוסף לצורת החיבור? יש עוד משהו בפנים או שצורת החיבור עצמה זה הבורא?

טנת"א.

מה זה אומר להיות כחומר ביד היוצר? באמת להגיע למצב שהוא מפסל בנו את התמונות, החברה מפסלת, ואנחנו רק כחומר.

לפי מידת ההשפעה שבנו אנחנו מוכנים להיות כחומר ביד היוצר, זה נקרא "אשת חיל". זו התנהגות נשית נכונה זה להיות חומר ביד היוצר, כך אנחנו צריכים להיות.

איך לשייך את כל הצער שמגלים כל פעם יותר התרחקות אליו או אל השכינה, ולא לעצמנו?

כל השאלות האלו הן מתוך הנטייה להשפעה. שאני רוצה להשפיע ואני לא מסוגל, ואני מרגיש עד כמה שאני בעצם רוצה לעשות לו נחת רוח ולא מסוגל לעשות נחת רוח. אז בין רוצה ולא מסוגל שם הצער שלי, שאני משייך את זה לשכינה.

איך מצליחים לחיות כל הזמן בתוך הנטייה הזאת להשפעה, שזה החיים?

הנטייה להשפעה מתקבלת אצלנו כקבלה הכי גדולה שיכולה להיות. כי המילוי הוא מסך ואור חוזר.

אבל אין סכנה בזה שזה כאילו על מנת לקבל?

מה לקבל? איך יכול להיות אם זה ממש מות, אין דבר יותר גרוע. איך יכול להיות שאני כל הזמן חושב איך ובמה למלאות את התינוק האהוב שלי, ועכשיו אני חושב איך אני מוציא ממנו את המנה של דייסה שאני הבאתי לו, איך?

בגלל זה אני לא מבין כאילו במילים אנחנו אומרים, מצד אחד זה נטייה להשפעה, זה צמצום מוחלט, זה הכול החוצה, הכול שם. מצד שני אנחנו אומרים זה התענוג הכי גדול, זה האושר הכי גדול, זו היציאה מרצון לקבל, זה התענוג.

אם אתה אוהב, אז נתינה למי שאתה אוהב זה התענוג שלך, אז אתה מקבל. כמה שאני יותר נותן למי שאני אוהב, אני יותר נהנה. תנסה פעם לעשות את זה. כלפי ילדים אתה רואה את זה. אתה רק לוקח מהם? אתה נותן להם משהו, תראה עד כמה שזה ממלא אותך, עד כמה שאתה בצורה אגואיסטית מרוצה שאתה הבאת להם משהו, קנית להם משהו, עשית להם משהו.

אז אני שואל, למה זה לא נקרא על מנת לקבל?

מה ההבדל אם אני נותן וזה על מנת להשפיע, או אם אני נותן וזה על מנת לקבל? זה בכל זאת נתינה, ומנתינה אפשר ליהנות. הייתה שאלה, איך אני יכול ליהנות מנתינה? בבקשה, אפילו בעולם שלנו. אני עכשיו אקח אלף איש אעשה להם שטיפת מוח והם ירגישו תענוג מנתינה. זה לזמן מה, זה לא יכול להתקיים הרבה, אבל אפשר.

זאת אומרת אם האדם רוצה להתקיים בנטייה להשפעה וביטול עצמו ורואה את זה כתענוג הכי גדול, זה לא נקרא על מנת לקבל?

זה נקרא על מנת לקבל.

אני לא מבין, עשינו סיבוב וחזרנו לאותו מקום. אז מה זה נטייה להשפעה?

את זה אתה לא יודע. את זה לא יודעים, זה מגיע מהאור, הוא ייתן לנו את זה. זה למעלה מהטבע של העולם הזה, מה אפשר לעשות.

אני פשוט אומר, אנחנו הולכים בנטייה להשפעה בביטול עצמי ברצון להשפיע על החברים וכל זה בעל מנת לקבל, אז דברנו על זה שזה נקרא לא לשמה.

שנקרא לא לשמה.

למה, למה זה לא ה"הרס הכי גדול לנפשו"? זה מה שאני לא מבין. הרי זה על מנת לקבל.

כי הכיוון שלי, לאן שאני רוצה להגיע, הוא קובע.

קטעים נבחרים בנושא: תפילה - מחצית השקל

1) כל טוב דאתערותא דלתתא [של התעוררות מלמטה] אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת, שז"ס "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות.

(בעל הסולם, אגרת י"א)

3) ידוע שאין אור בלי כלי, כמו שאין מילוי בלי חסרון. לפי זה יוצא, שדבר שלם נקרא, אור וכלי, שהם מתחלקים לב' חצאים:

חציה הא' הוא הכלי, היינו החסרון.

חציה הב' הוא האור, היינו המילוי.

נמצא לפי זה, כשהאדם מתפלל לה' שימלא את חסרונו, זה נקרא, מחצה, היינו עשיית חסרון שהוא הכלי, שה' ימלא את חסרונו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ח), "תפלה עשתה מחצה", שיש לפרש, תפלה, זה שהאדם מתפלל לה' שימלא לו מה שחסר לו, כבר נקרא זה, מחצה, היינו מחצה הא' שהוא ביד האדם, וחציה הב' הוא ביד הקב"ה, כלומר שה' צריך לתת את האור, אז יהיה דבר שלם.

(רב"ש ב', מהו מחצית השקל בעבודה - ב')

4) כתוב, "לתת תרומת ה'". היינו זה שהאדם צריך לתת תרומה לה', הוא רק מחצית, היינו החסרון שהאדם מרגיש, שה' יעזור לתת המילוי. ומהו המילוי. תשובה: המילוי הוא תמיד על מה שחסר להאדם. ולכן כשהאדם מתחיל בעבודה, הוא צריך להשיג חסרון, שה' יעזור לו, שיהיה לו, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזהו עיקר העבודה, להשיג את הרצון הזה.

נמצא, שמחצית נקרא, נחיצות הדבר, היינו להרגיש עד כמה שהוא נחוץ להשיג את הרצון הזה, כלומר להשיג יסורים בזה שאין לו הרצון להשפיע, זאת אומרת, לדעת מהו ההפסד בזה שאין לו הרצון להשפיע. ובשיעור שיודע מה שהוא מפסיד, בשיעור הזה הוא יכול להרגיש, איך הוא היה מאושר, אם היה לו הרצון להשפיע.

ובזה הוא משיג חצי דבר, היינו הכלי, שה' ימלא לו את החסרון, בזה שיתן לו מלמעלה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע. וזה שכתוב, "מחצית השקל, לתת תרומת ה'". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שאין בידי אדם אלא לתת מחצית, היינו כנ"ל, "תפלה עושה מחצה", שהאדם צריך לדעת, שאין בידו לתת שקל שלם, שהוא אור וכלי, היינו הצורך לרצון להשפיע, ושתהא בידו היכולת מצדו לעשות הכל בעל מנת להשפיע.

אלא מחצית השקל, זוהי שייכת לעבודת האדם, היינו לתת רק החסרון. והמילוי שייך להבורא. וזה שכתוב, "לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". היינו שע"י זה שהאדם נותן תרומת ה', את המחצית, אז ה' נותן את מחצית השניה, הנקראת, הרצון להשפיע, שהוא טבע שני, מזה האדם מקבל כפרה על נפשו, בזה שתהיה יכולת לעשות הכל לשם שמים. לכן לאחר שזוכה, שה' נתן את הרצון להשפיע, שאז האדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות.

(רב"ש ב', מהי שושנה בין החוחים, בעבודה)

5) "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון".

מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל".

פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה.

(בעל הסולם, שמעתי מז. "במקום שאתה מוצא גדלותו")

6) אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן.

(בעל הסולם, שמעתי לד. בענין החיות דקדושה)

7) בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא [להתעוררות מלמעלה], כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".

ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.

ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.

אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה.

(בעל הסולם, שמעתי כ. ענין לשמה)

8) יש ג' תנאים בתפילה:

א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".

ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.

ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שענין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו.

(בעל הסולם, שמעתי רט. ג' תנאים בתפילה)