מקובלים כותבים - משבר בגילוי ומדע

לחצו כאן להורדת התמליל

בן-ציון: לאחרונה גילו גלים של כוח הכבידה, זה הוגדר כהצלחה שקורית פעם במאה. בתגלית הזאת השתתפו בין 1,000 ל-1,400 מדענים. לא מזמן היינו עדים להקמתו של מאיץ חלקיקים, שבאמצעותו התגלה חלקיק נוסף בטבע, גם שם השתתפו הרבה מאוד מדענים.

בעוד מספר ימים אתה עומד לערוך ניסוי עם כמה אלפי אנשים. בכל יום בו זמנית יהיו גם כ-6,000 איש ויותר. ואתה הולך לעשות איתם משהו, לגלות איתם משהו. אולי אתה יכול לשתף אותנו במהלך המיוחד הזה.

זה לא שייך לגילוי המדענים. כי המדענים מגלים את זה על ידי כלים של דומם שהם בונים, ומגלים שם תופעות חדשות בטבע הדומם, אפילו לא בצומח ולא בחי אלא בדרגת הטבע הנמוך ביותר. הם ודאי שמגלים תופעות, ועוד ועוד יהיה אפשר לגלות, למרות שאנחנו מתקרבים כמו שהם אומרים בעצמם, למצב שהמדע נמצא כבר במשבר, במבוי סתום, שאין כביכול כבר מה לגלות.

כי בסך הכול האדם מגלה, ותכונות האדם הן מוגבלות. על ידי הכלים שלנו שאנחנו בונים, אנחנו מרחיבים את כלי הקליטה שלנו, יותר לראות, יותר לשמוע, יותר מהר לעשות חשבונות, ובמיוחד סטטיסטיקה. כי כל התופעות בטבע שאנחנו מגלים, אנחנו מגלים על ידי תוצאות סטטיסטיות. זה לא מדויק, זה בערך, אנחנו אוספים כל מיני נתונים ומהרבה מאוד נתונים מגיעים לאיזו מסקנה, ותמיד היא סטטיסטית, לפי הסתברויות. לכן זה לא מדויק אלא זה פועל בתוך הגבולות שלנו.

כשאנחנו מגיעים לכל התופעות האלה, אנחנו רואים שבעצם אנחנו מתקרבים לגבול. הגבול שלנו זה הטבע שלנו, של האדם, כי האדם בסך הכול נמצא אחרי כל מיני תופעות. ולכן יוצא שאם לא נשנה את הטבע שלנו, אנחנו ניתקע במוגבלות שלנו. כי אנחנו בסך הכול תופסים בתוך חמישה חושים, ויכולים להיות עוד מי יודע איזה וכמה חושים ובאיזה רוחב וצורות.

אנחנו לא יכולים לתפוס מציאות אלא לפי זמן, תנועה ומקום, מעבר לזה לא מסוגלים, פשוט אנחנו בני האדם בנויים בצורה כזאת. ולכן אם זה מעבר לזמן, מעבר למקום, מעבר לתנועה, אז אנחנו לא מסוגלים להרגיש את התופעות האלו. ולכן המציאות שהיא לא נכללת בחושים שלנו הנוכחיים, יחד עם הכלים שאנחנו בונים, וזה לא חשוב, כי הם קצת מרחיבים את התחום, אבל לא את הגישה עצמה, לכן יוצא שאנחנו בזה מוגבלים.

המדענים יודעים את זה, מכירים בזה ולכן הם בסך הכול מסכימים עם זה שהמדע הגיע למבוי סתום, למצב שאי אפשר יותר להתקדם. כי כאן יש לנו הגבלות בטבע האדם, שכך בנוי מי שחוקר את הטבע. כי מי שחוקר את הטבע הוא גם חוקר ממה שהוא יכול לגלות. ואנחנו לא יכולים לגלות את הכל אלא רק פרגמנט אחד, מכאן ועד כאן. לכן אנחנו נמצאים עכשיו אפילו לא בפרשת דרכים אלא במשהו שסותם לנו את הדרך, והסתימה הזאת היא אנחנו בעצמנו, הטבע שלנו.

באה חכמת הקבלה ואומרת, הכול נכון, וטוב מאוד שאנחנו הגענו לזה, סוף סוף אנחנו מכירים איפה אנחנו נמצאים. חוץ מזה אנחנו הגענו למשבר כולל, גם בכלכלה, זאת אומרת איך אנחנו מסדרים את החיים שלנו, בחינוך שלנו, עם הילדים, המשפחה, במערכת החברתית, הממשלתית, כל דבר ודבר שאדם עוסק בו בתוך החיים שלו, שרוצה לחקור את הסביבה שהוא חי, הכול מגיע למין מצב סופי. לפרוץ הלאה אנחנו לא מסוגלים, אבל המצב עצמו שאנחנו הגענו אליו, המצב הסופי הזה, הוא מעורר בנו הגבלה מאוד גדולה. איך אנחנו מסתדרים עם זה, מה אנחנו עושים?

לכן עלינו להבין מה יש לנו לעשות. חכמת הקבלה אומרת שאפשר לעשות, להרחיב את כלי הקליטה שלנו. לא להיות מוגבלים רק בחמישה חושים גופניים מה שיש לכל אדם ולכל חי, אלא  נעשה שדרוג של הכלים שלנו. אנחנו יכולים לצאת מהם. הבעיה היא שכל הכלים שאנחנו עובדים בהם, הם כולם עובדים בסגנון הקליטה, לתוכם, מה שנכנס, ומה שאנחנו יכולים להכניס לתוכנו זה מוגבל. אבל אם אנחנו נתחיל לבנות את החוש שלנו שהוא יעבוד לא לקליטה שלנו אלא ליציאה מאיתנו, יותר נכון ב"לקבל על מנת להשפיע" מה שנקרא, שנגיע למצב שאנחנו לא קולטים ולומדים מה שנכלל בלב שלנו, במוח שלנו, במודעות שלנו, אלא שאנחנו נוכל למדוד, לבדוק, לעבוד, לחקור את התופעות שנמצאות מחוצה לנו, איך שהן בעצמן, אז בצורה כזאת אנחנו לא נהיה מוגבלים בשום דבר.

כי אנחנו בסך הכול נמצאים באיזה מרחב אינסופי, ובמרחב האינסופי הזה אני קולט מה שנכנס בי, משהו קטן. מה שנכנס לתוך הכלי שלי, מה שנכנס מהמרחב אני קולט, ואז אני מוגבל. מה שאין כן, אם אני במקום חוש הקליטה אפתח חוש אחר, קליטה אחרת, מחוצה לי, אז אני לא אהיה מוגבל, אני לא אהיה מוגבל בכמה שייכנס בי. כי בסך הכול מה שנכנס בי נכנס בכלי שהוא ההגבלה שלי, כמות m. אם אני יוצא החוצה אז אני לא אהיה מוגבל בשום דבר M (ראו שרטוט).

זאת אומרת, תלוי עד כמה אוכל לפתח את הכלי שלי, אבל אני לא אהיה מוגבל מהטבע. כי מה שקורה לי בכלי שלי זה הטבע שלי, וכמה שאני מוגבל אני מוגבל בפנים, ואפילו שאני אקח עוד טלסקופים, עוד מיקרוסקופים בתוספת לחמישה חושים, זה בכל זאת יהיה מוגבל.

באה חכמת הקבלה ואומרת כך, אנחנו צריכים לגלות את החושים שלנו בסגנון שהם עובדים מחוצה לנו. והיא אומרת שהבעיה היא, שהחוש שלנו שאיתו אנחנו עובדים הוא בעצם חוש הקבלה, שאני קולט בפנים. מה שאם כן אני יכול להגיע לחוש שהוא נקרא השפעה. השפעה, זאת אומרת שאני בכלל לא מוגבל בכלים שלי, אני מתרומם מעליי, ואני תופס את המרחב האינסופי הזה איך שהוא, ללא שום השתתפות שלי (ראו שרטוט). האם אפשר להגיע לזה? זאת אומרת, אם בחוש שלי, אם בקליטה הזאת אני מגיע למצב שבזה יש לי הגבלה, אז בחוש הנוסף אני נמצא ללא הגבלה. אפשר את זה לעשות או לא? חכמת הקבלה אומרת, כן אפשר, ובזה היא עוסקת. זאת אומרת, מה שאנחנו עושים בחוש הנוסף, זה נקרא חכמת הקבלה, זה בדיוק מה שהיא עושה. היא חוקרת את המציאות שנמצאת מחוצה לקליטה שלנו.

שרטוט

בן-ציון: ציינת את הממד הנוסף ב M גדולה.

כן, M גדולה כי אני לא מוגבל. אני יכול לבדוק ולראות את הכול. אם אני קולט בקבלה, זה נקרא "העולם הזה". ואם אני בהשפעה, זה נקרא "עולם אין סוף", ללא הגבלה. זה ההבדל.

עכשיו מובן לנו למה חכמת הקבלה חיכתה עד ימינו, כי אנחנו היינו חייבים לקבוע את עצמנו כמוגבלים, כלא מבינים, לא יודעים ולא יכולים הלאה לפרוץ לידיעה איפה שאנחנו נמצאים. אנחנו נתקענו בכל הדברים, ולא רק במדע, גם בחינוך, בתרבות, במדעי הטבע, במדעי החברה, בכל דבר, אנחנו הגענו למצב שאנחנו מוגבלים. וההגבלה הזאת היא מאוד מאוד מכבידה עלינו. אנחנו לא יכולים יותר לעשות כלום, כאילו הכול נופל, הכול נכנס למשבר (ראו שרטוט).

אנחנו הגענו למשבר, שזה הגבול שלנו. ומה לעשות הלאה? אחרי שאנחנו מביאים את המשבר הזה, מתגלה חכמת הקבלה. ואז מחכמות העולם הזה, מכל מה שאנחנו מוגבלים, מכל האמונות והדתות והחכמות, אנחנו מגיעים לידיעת המציאות האמיתית שנקראת חכמת הקבלה, והיא בעצם מספקת לנו את הכול.

בן-ציון: הממד הנוסף הזה, גם לו יש גבולות, ממדים, הוא גם בעצם מוגבל.

לא, הוא לא מוגבל.

בן-ציון: מה זאת אומרת?

הוא לא מוגבל.

בן-ציון: יש לו מידות?

מידות רק בהגבלה שלנו, כמה שאנחנו יכולים לתפוס לעת עתה. וכל הזמן אנחנו יכולים עוד ועוד להוסיף את הכלים שלנו, להוסיף את היכולת שלנו עוד להתקדם ועוד. לכן בסך הכול אנחנו מגיעים להרגשת אין סוף.

בן-ציון: אז מה ההבדל בין ממד שהוא מוגבל לממד שהוא לא מוגבל, אם שני הממדים הם נמדדים?

לא. בממד שהוא מוגבל, שלנו, אני בסך הכול מגיע לגבול שלו, כמו שאנחנו עכשיו הגענו. אנחנו הגענו לגבול. בממד שהוא לא מוגבל, הממד הרוחני, איפה שנמצאת חכמת הקבלה ומושכת אותנו לשם, שם אנחנו לא מוגבלים אלא כל פעם אנחנו רק מגלים מה שמסוגלים, ועוד מתפתחים ועוד מסוגלים, זאת אומרת, שם אנחנו לא יכולים להגיע לגבול. הגבול הוא תמיד רק בכלים שלנו. מה שאם כן בקליטת העולם הזה, יש לנו את הגבול האובייקטיבי שקיים.

בן-ציון: זה מעניין. מה זאת אומרת המושג שיש גבול, שיש כאילו קצה? תמיד יש רעיונות נוספים. לא באמת מרגישים שיש פה גבול. לגלות שיש גבול זה נשמע כאילו גילוי מאוד רציני.

נכון. עכשיו אנחנו סוף סוף ממש מגלים אותה הגבלה שעליה דיברו חכמי הקבלה כבר מלפני אלפי שנים, שאנחנו מוגבלים. כי בסך הכול אנחנו מוגבלים בתפיסת המציאות. כי המציאות נתפסת בנו, לא שאנחנו נמצאים באיזו מציאות ורואים מה שקורה, אלא אנחנו מציירים את המציאות הזאת בנו, בתוך הקליטה שלנו. ולכן אנחנו בזה מוגבלים.

בן-ציון: אני מנסה להרגיש ולהבין את הפער בין החקירה של הממד הגדול לבין הממד הקטן. כי תמיד עם השנים, כמו שאמרנו בפתיח, מתגלה עוד משהו, גילו עוד איזה כוח נוסף. אז יכול להיות שכל מאה שנה או כל מאתיים שנה מגלים משהו, האם זה כבר מעיד על איזו הגבלה, שזה לוקח הרבה זמן?

כן. אומרת חכמת הקבלה וגם אומרים היום המדענים וכולם, שאנחנו עומדים בכלל, בכל ההתפתחות שלנו, בגבול. השגנו את הסוף. מפני שבסך הכול כל החושים שלנו, כל המדע, כל ההרגשה וכל המחשבה, פועלים לפי הרצון לקבל שלנו האגואיסטי והרצון הזה הוא מוגבל. לכן אנחנו הגענו לעולם שבו אנשים כבר לא רוצים להתפתח, הדור הצעיר לא כל כך רץ לשום דבר, אנחנו לא רוצים לחיות במשפחה ולהוליד ילדים. אנחנו פשוט נמצאים במשהו שלא מוסיף לנו דבר. אנחנו רוצים להשתמש בסמים וכמה שחיים לחיות בהרגשה נוחה, טובה, וכמה שיותר להירדם וזהו.

זאת אומרת, הרצון שלנו הגיע לסיומו ולא מביא אותנו לשום דבר אחר. אנחנו לא מתקדמים כמו שהתקדמנו במשך כל ההיסטוריה האנושית מעידן לעידן, מהתפתחות להתפתחות. אנחנו לא רוצים לעשות כאן שום מהפכות, אנחנו גם לא יודעים למה ולאן. אנחנו נמצאים באיזו נסיגה גדולה מאוד אפילו ממה שהשגנו. במשך חמש מאות השנה האחרונות היינו בהתפתחות הכלכלה, בשלוש מאות השנה האחרונות או יותר היינו בהתפתחות הטכנולוגיה. והיום הכול אוכל את עצמו.

בן-ציון: יכול להיות שאנחנו היום לא כל כך מצליחים להעלות את רמת החיים, איכות החיים, פחות יודעים לפתור כל מיני בעיות, סכסוכים בכל מיני רמות, מחלוקות.

לא, זו בעיה אחרת, שאיתה הטכניקה לא תעזור לנו. האדם לא רוצה יותר טכניקה. אנחנו רואים, מה יש לנו מזה שאנחנו יכולים לספק לכל אחד כלי קליטה כמו טלפונים ומכשירים והכול, במה אנשים משתמשים, במה הם עוסקים? זאת אומרת זו לא בעיה טכנית, זו בעיה של הגבלת טבע האדם עצמו, שיותר מזה הוא מרגיש שאין לו צורך. יחד עם זה מתגלה צורך להכרת החיים, בשביל מה חיים, למה חיים, ועל זה אין תשובה.

לכן מצד אחד יש הגבלה של העולם הזה, ומצד שני יש הגבלה להשיג מעבר לזה משהו, מעבר לחיים ומוות, וזה בסך הכול מביא את האדם למצב שהוא מרגיש את עצמו מושפל, נמצא במבוי סתום.

בן-ציון: למה אתה משייך את ההגבלה, אי היכולת לספק לעצמי חיים יותר טובים או לשפר כל מיני דברים אחרים, במוגבלות של מחקר מדעי, שהוא מתקדם עם השנים.

מה שלא יביא לי המדע, וטלוויזיות תלת ממדיות ועוד כל מיני דברים, אני בזה לא אספק את עצמי. זה רק יבלבל אותי לזמן מה ואני אעזוב את זה.

בן-ציון: נגיד שזה מוסכם. אבל עדיין אני אמשיך לגלות בטבע כל מיני דברים.

לא יכולים.

בן-ציון: אז למה זה קשור אחד לשני?

אני לא יכול מפני שאני מוגבל בהתפתחות שלי. כי החושים שלי הם התפתחו, אני לא יכול יותר לגלות שום דבר. דבר עם המדענים, יש לך דווקא קשר איתם, תראה מה שהם אומרים. הם כולם בעצמם אומרים שהמדע הגיע לסיומו, ואין יותר מה לעשות. נגלה פה ושם תופעות קטנות, נגרד עוד דברים, וזהו, לא יותר מזה.

בן-ציון: זו לא סתם הרגשה פסיכולוגית, שקשה לי, אני לא מסוגל?

לא, מה פתאום. המדענים הם אנשים מאוד מסורים למדע, הם רוצים לגלות, רק הם רואים שזה בלתי אפשרי. שאין יותר, יש הגבלה טבעית, שאנחנו לא מסוגלים.

בן-ציון: זה נשמע כמו הגבלה מדעית.

מדעית, כן. מפני שהחושים שלנו כך הם פועלים, מאוד מוגבלים במסגרת מוגבלת וזהו.

בן-ציון: אז המדע הוכיח שהוא בעצמו מוגבל?

כן, ודאי. כי המדע הוא תוצאה מהחושים שלנו, מהיכולת שלנו לקלוט את המציאות. והמציאות הזאת היא בסך הכול מצטיירת בתוכנו, אנחנו מציירים אותה, ולכן אנחנו מוגבלים במציאות שאנחנו מתארים לעצמנו, וזה סוף המדע.

אם אתה רוצה לצאת למרחב יותר רחב, אתה חייב לשנות את המציאות שלך. זאת אומרת אתה צריך לשנות את התכונות שלך. אז באה חכמת הקבלה ואומרת, כן, בוא נעשה.

בן-ציון: אז נניח שהחל משנה מסוימת, כבר לא יתחילו לתת פרסי נובל.

בסדר. אז מה?

בן-ציון: זה לא נראה כרגע שזה עומד לקרות, אבל נגיד שיהיה דבר כזה, יגידו, לא מצאנו השנה מועמד מתאים.

ימצאו מישהו. זה לא חשוב. אבל מה השאלה?

בן-ציון: השאלה היא, איזו מין בשורה זאת לאנושות, לאדם, שהוא שומע שהמדע הגיע לאיזו הגבלה, מה בעצם המשמעות עבור האדם שהמדע כאילו עצר?

לא רק המדע. אנחנו בזמנים הקרובים צריכים לגלות שהתרבות, החינוך, המדע, התעשייה, המסחר, הכלכלה, המדיניות, כל מה שאדם עוסק בו בכלל, במה שלא יהיה, כל זה מגיע למצב הסופי. ואין יותר למה להתקדם, ואין יותר מה לעשות.

חוץ מזה, זה מתחיל גם לקטון, זה מתחיל ללחוץ עלינו, אנחנו מתחילים להתכנס לאיזו סגירות. כמו שאתה רואה עכשיו, שמיליונים אנשים במקום להתפתח, לרכוש מקצועות, הם מעדיפים לשבת עם נרגילה ולא לעשות כלום. וכך העולם יותר ויותר ייכנס לאיזה "כיבוי אורות".

בן-ציון: ומהי הקביעה שדווקא נקודת הזמן הזו היא נקודת קצה? כי תמיד יש עליות, ירידות, התפתחויות, נסיגה.

כן, אבל כאן נקודת הקצה היא מתוך זה שאנחנו מוגבלים מהטבע. לא טכנולוגית מוגבלים, אלא מהטבע אנחנו מוגבלים. וחכמת הקבלה מסבירה לנו את כל הדברים האלה, ואומרת שלא, זו לא בעיה, אין כאן בעיה במשהו. אלא אנחנו הגענו בהתפתחות שלנו בדרגות דומם, צומח, חי עד הסוף, בואו עכשיו נפרוץ לממד הבא. הוא עומד לפנינו, הוא מזמין אותנו. בסך הכול ה"משבר", גם לפי השפה היוונית, זה הלידה החדשה, crisis, זה לידה חדשה, אז בואו נעשה את זה.

רק לידה חדשה, אנחנו צריכים להיוולד, זאת אומרת לקלוט חושים חדשים, רוח חדשה, שכל ורגש חדשים, זה מה שהיא מזמינה, זה מה שהיא אומרת. לכן היא מיועדת ומתגלה דווקא בימינו, אחרי אלפי שנות הסתרה, היא מתגלה עכשיו ואומרת, עכשיו לפנינו דווקא לפרוץ.

בן-ציון: אז לסיכום, אתה אומר שכל המציאות שלנו היום, כל האנושות בלי יוצא מהכלל, היא כאילו נתקעת באיזה קיר שהיא צריכה לפרוץ אותו, היא מרגישה את המכות בקיר הזה, שהיא צריכה לפרוץ דווקא למקום חדש.

כן.