עולמות נפגשים - אין סוף

לחצו כאן להורדת התמליל

בן ציון: אנחנו מחפשים תענוג, שלמות, ואנחנו נשלחים לחפש אחרי חיבור. חיבור זה לא דבר נקודתי, זה לא איזו הצלחה זמנית, וכל הסבר תמיד מתחיל בכך שאנחנו נמצאים באין סוף.

כן. 

בן ציון: רוצים אין סוף, אז כנראה יש שם איזו הבטחה גדולה.

כן, אבל אנחנו צריכים לפתוח את הכלים שלנו ולהרגיש אותו. במקום אין סוף אנחנו מרגישים את המצב הכי גרוע, הכי נמוך, הכי רחוק ממנו.

בן ציון: אז מה יש שם באין סוף שכדאי לנו לדעת עליו? מה זו האינפורמציה הזאת?

ההבדל בין אין סוף למצבנו הוא, שאנחנו נמצאים ברצון לקבל ואין סוף זה הרצון להשפיע, פשוט מאוד. ולכן אם אנחנו רוצים להרגיש אין סוף אנחנו צריכים להתקדם לתכונת ההשפעה, לתכונת האהבה, לתכונת החיבור. ההזדהות עם האחרים, ההתקרבות לאחרים, זה נקרא תכונת ההשפעה, תכונת החיבור, תכונת אין סוף.

בן ציון: האין סוף מייצג עבורנו מצב מחובר.

כן.

בן ציון: אני בחרתי להתחיל באין סוף.

זאת המטרה. אנחנו מתחילת הבריאה היינו באין סוף, התדרדרנו משם עוד לפני שהרגשנו את עצמנו, ומגלים את עצמנו כאן בדרגה הנמוכה ביותר מאין סוף שנקראת העולם הזה.

בן ציון: כל החוקים שאנחנו חיים לפיהם היום הם למעשה יוצאים מאותו מצב של אין סוף, התחילו משם.

כן, וודאי.

בן ציון: "כי אני ה-ו-י-ה, לא שניתי", זאת אומרת החוקים האלה ממשיכים לפעול עלינו כל הזמן. אנחנו במציאות שלנו חושבים שכל דבר התחיל כרגע. כרגע אני עושה איזו פעולה, כרגע אני מוכר דירה, כרגע אני עולה לאוטובוס. כאילו הכול מתחיל באותה שנייה, משהו רגעי, זו המציאות. אבל אם אני מבין נכון, כל החוקים של המציאות למעשה כבר פועלים מאין סוף מאותו מצב מחובר והם אלה שפועלים, אין חוקים אחרים.

דיברתי עם פיזיקאי בכיר, קוסמולוג, והוא אומר שהכול התחיל מהמפץ הגדול וכל החוקים וכל התהליכים התחילו אז. ומעבר לכך, שהכול קרה בשבריר השנייה הראשון, פחות תהליכים אירעו בשלוש דקות הראשונות, ועוד פחות מזה במיליוני השנים שלאחר המפץ, ועוד פחות מזה במיליארדי השנים האחרונות. מבחינת הקוסמולוגיה אין כמעט התרחשויות בזמן האחרון.

כן. אפילו ההיפך, הכול מתחיל לעצור ואנחנו כאילו מתחילים לנוע אולי הפוך.

בן ציון: לכן כל החיים שלנו אנחנו צריכים לחפש את החיבור הזה שאתה כל הזמן אומר "תחפשו את החיבור, תחפשו את החיבור"?

אני לא רוצה להתייחס למה שאומר הקוסמולוג, כי הוא מדבר על עניין הזמן, וזמן אז לא היה קיים. הוא מדבר על שבריר השנייה הראשון, שלוש דקות הראשונות, אבל לא היו דקות. הזמן הוא תוצאה מזה שאנחנו כבר קיימים ומהתפישה שלנו, זה דבר סובייקטיבי לגמרי. אותו דבר כלפי התהליך, האם התהליך הזה כן קורה לא קורה, כלפי מי הוא קורה וכלפי מי הוא לא קורה, גם זאת שאלה גדולה.

כל הקוסמולוגיה היא עכשיו עוברת טרנספורמציה, ממש מהפכה פנימית גדולה, והבעיה היא שחסרים להם כלים לראות את היקום מחוץ ליקום ואז הם היו יכולים להגיד משהו. אבל כשאתה נמצא בתוך המערכת אתה לא יכול לדבר בצורה אובייקטיבית כלפיה, עליה. הקוסומולגים משתדלים מתוך מה שהם יכולים לחקור, ובסך הכול לסכם, אבל זה לא מדע.

בן ציון: אנחנו למעשה יצאנו מאותו מצב אין סוף, וככל שהזמן עובר אנחנו בעצם מתרחקים מאותו חיבור, נופלים מהחיבור, כאילו שאנחנו מתדרדרים מאיזה הר גבוה, ומצד שני שומעים קריאה להתחבר, כאילו תעלו. אני נופל מאיזה הר ומישהו אומר לי תעלה. איך זה יכול להיות, איך אני יכול להתנגד לכוח המשיכה ולהתחבר כשכבר בעצם יצאנו ממצב אין סוף, והולכים ומתרחקים מאותו מצב של חיבור?

אתה צודק. כשאנחנו היינו מחוברים, היינו מחוברים בתחילת ההתפתחות כנקודה אחת, כרצון אחד, כוונה אחת. הייתה נקודה אחת, שבנקודה האחת הזאת היה גם כלי וגם אור יחד (ראו שרטוט מס' 1). אחר כך זה התחיל להתחלק, להתפרס, כמו בתגובת פיצוץ אטומי, ואז נעשתה התפתחות כזאת לכל הכיוונים. מה אנחנו רואים? שישנם הרבה רצונות והרצונות האלה כבר מרוחקים זה מזה, וככל שהם מתרחקים, יוצא שהריחוק מהמקום הראשון, גם משפיע על הריחוק ביניהם, (ראו בשרטוט דלתא 1 ודלתא 2), ככל שהריחוק פועל.

מה זאת אומרת שהריחוק פועל? יש כוח אגואיסטי שנכנס לתוך החיבור. בהתחלה היה הכול אחד (1), ולאחד הזה אחר כך התווסף האגו הגדול(+), כוח האגו, וכוח האגו הזה התחיל לעבוד על האחד והתחיל לשבור אותו. ואז האגו הזה התחיל לעבוד, זה החץ האדום שמדבר על התפשטות. זאת אומרת על ידי מה נעשה פיצוץ ופיזור? על ידי זה שהאגו התחיל לעבוד על הנקודה האחת הזאת, שבנקודה האחת הזאת היה רצון אחד. אחד זה כלי ואור, זאת אומרת רצון אחד. ואחרי זה האגו שנכנס הוא פוצץ את הרצון הזה לאלפי חלקים, לאין סוף חלקים והם התחילו להתפזר. ההתפזרות הזאת הגיעה גם לדרגת דומם, צומח, חי ומדבר, שזה גם עניין של האגו, האגו המוגדל. עד שהוא מגיע לדרגת המדבר. ובדרגת המדבר אנחנו מדברים על ההתפתחות האנושית, על האנושות. וכשהאנושות מתפתחת היא מגיעה למצב שהיא חייבת כבר להגיע לתיקון, כי היא מגיעה למצב שהאגו שולט עד כדי כך שהורג אותה, הורס אותה, מתחיל ממש להגיע למצב הסופני. ולכן האנושות בסופה היא תצטרך לעשות חשבון, והיא תרצה להיות גם כן אחד. ואז היא חוזרת להיות לנקודה אחת כמו שהייתה בהתחלה, אבל הנקודה הזאת היא תהיה כפול כל האגו, והיא תתחבר מעל האגו. ומעל האגו, נקודה אחת כפול האגו, זה נקרא 620 או תר"ך פעמים. 

שרטוט מס' 1

בן ציון: עכשיו חיזקת את העובדה שאנחנו למעשה לא מונעים לחיבור, כי יש כוח ברור שהוא מפריד אותנו מהחיבור ומרחיק אותנו משם בצורה מתמדת בכל רגע לרגע, את זה אנחנו גם מרגישים לפי מה שקורה לנו בחיים. אז מה באמת המשמעות של הקריאה להתחבר?

קריאה להתחבר זה להתחבר מעל האגו.

בן ציון: איפה פה המהפך?

שאנחנו רוצים להגיע למצב של לחיבור יחד עם האגו, מעל האגו. שגם האגו שלנו יעבוד על מנת להשפיע (ראו שרטוט מס' 1).

בן ציון: כביכול אנחנו לא יכולים לעצור את כוח האגו הזה שהוא מושך אותנו לצדדים, אז איפה פה הפריצה שאנחנו מסובבים את התמונה ומגלים שאנחנו יכולים להתחבר?

אנחנו מסובבים את התמונה בצורה מאוד מיוחדת. מהו ההבדל בין מה שהיה לנו באין סוף, לבין שאנחנו מגיעים למצב הסופי? ההבדל שבתחילה היה לנו מלא אור ובמצב הסופי אין אור (ראו שרטוט מס' 1). בהתחלה היה לנו רצון אחד ועכשיו יש לנו במקום רצון אגו גדול שהתפתח מהרצון. זה שאין לנו אור, זה מה שמחייב אותנו להגיע בחזרה לחיבור, זה דוחף אותנו לחיבור, כי אנחנו לא יכולים להחיות את עצמנו, האור זה כוח החיים. ולכן זה שאין לנו אור, אני מתחיל להרגיש שאני רוצה לחזור למצב שאני חי, ואז יש לי איזו נטייה לתיקון, מאין ברירה. זאת אומרת, אין אור ואז יש לי תפילה לתיקון, מאין ברירה, וזה נקרא "בעיתו". ויכול להיות "אחישנה" על ידי זה שאני לומד מספרי קבלה איך אני אגיע לזה עוד יותר מהר ממה שאני מגיע למצב שאני בכלל נמצא בחוסר אור טוטאלי.

בן ציון: מבחינת מה שנראה לעין, מה שגלוי לעין, נקרא לזה עובדה ישירה או ראייה ישירה, אנחנו לא רואים בעצם את המגמה לחיבור, ההיפך אנחנו רואים שכל הראיות מובילות למצב הפוך שלא הולכים לחיבור.

אנחנו בינתיים מתקדמים על ידי כוח האגו שמגדיל את עצמו בינינו. אנחנו רואים שאנחנו בינתיים מתרחקים לעומת מה שהיה קודם, הרדיוס נעשה יותר גדול (ראו שרטוט מס' 1).

בן ציון: אם אני רוצה להגיע לחיבור מתוך אמונה, מתוך כך שזה מעניין אותי, איזה שינוי בגישה שלי אני צריך לעשות כדי להתמקד בחיפוש אחרי החיבור הזה, למרות שכל העובדות, כל הכלים שלי הבריאים לא לוקחים אותי לחפש חיבור?

אתה צריך לסדר את עצמך בצורה שכבר יהיה לך מובן שאתה חייב את החיבור. אתה מגיע למצב שאין לך ברירה.

בן ציון: אני אצטט אותך משיעור שהיה לאחרונה. "מי שרוצה להגיע לרוחניות, הוא צריך לדעת שאם הוא יתעמק, והוא יהיה ישר עם עצמו, לא יהיו לו הוכחות למה כדאי. כי לא יכול השכל האנושי בשום הוכחה בעולם שלנו, בגשמיות, באגו שלנו, למצוא הוכחות למה כדאי ללכת למעלה מהאגו". זאת אומרת, אין לי אפשרות להוכיח לעצמי, להסביר לעצמי, ואתה גם מחזק את זה.

אבל יש לך דחף פנימי. זאת אומרת, יש בך נקודה שהיא ברצון שלך, רצון קטן בין כל הרצונות, אבל הוא מיוחד מאוד, ולכן כל הרצונות האחרים לא יכולים להרגיע אותו, ונקודת הרצון הזאת היא אומרת שאתה חייב להתעלות למעלה מכל יתר הרצונות. אתה יכול לחיות בהם, לממש אותם במשהו, אבל יש רצון מיוחד שאתה חייב לממש אותו והוא למעלה מכל יתר הרצונות. והוא לא נמצא איתם בחיבור, והוא לא נמצא בעולם הזה, הוא מושך אותך למטרת הבריאה. הוא מושך אותך לזה שאתה תבין בשביל מה אתה חי, בשביל מה חיים, מה הטעם בחיים. וכשאתה מרגיש שיש בך רצון כזה אתה לא יכול להתמודד, כי אתה נמצא במבוכה, אתה לא יכול לענות בשביל מה אתה חי. זה ממש משפיל אותך עד כדי כך שאתה לא בן אדם.

אם אני לא יודע בשביל מה אני חי אז אני כמו בהמה, ועוד יותר גרוע מבהמה. בהמה לא שואלת בשביל מה היא חיה, אין לה את השאלה הזאת, היא לא נמצאת בדפרסיה, בייאוש, בכלום, אלא היא חיה וזהו. אצלה זה מנותק, היא מנותקת מהשאלה זאת, היא מנותקת מהתקדמות בכלל. אנחנו לא, אנחנו רוצים להתקדם, לרוץ בחיים שלנו. בשביל מה, כדי למות? גם כך נמות. מה אנחנו רוצים בחיים שלנו? למה אני צריך את כל הדברים האלה עוד יותר ועוד יותר, למה אני מפתח את החיים שלי? בוא נראה, נעצור קצת ונראה מה קורה לנו.

בן ציון: אבל אי אפשר לעצור.

למה?

בן ציון: יש מערכת, זה רץ.

אני קודם כל רוצה לחשוב בשביל מה לי לרוץ עם כולם. אני רוצה לחשוב מה יש לי. אז אני לא רץ כמו כולם, שכולם ירוצו. אני עצלן, פשוט מאוד לא רוצה, בשבילי כל מאמץ זה מאמץ קשה, אני לא רוצה סתם להיות במרוץ עם כולם. אני מסתכל עליהם שהם רצים, שירוצו, אני לא, אני מעדיף לחשוב קודם כל לאן אני רץ, בשביל מה אני רץ, מה זה ייתן לי.

כתוב, "החכם עיניו בראשו". אני רוצה מקודם לראות אם כדאי לי או לא. אני רואה שכולם מתים, אז הבעיה היא כבר גדולה מאוד, שהיא מוות. שאם החיים הם בין לידה למוות, אז כאן השאלה על הרציונאליות, האם כדאי לרוץ כל החיים כדי לא לחשוב על המוות, לבלבל את עצמי, אולי זה כדאי. או אולי כדאי למלא את הדחפים פנימיים, לספק הכול לילדים, למשפחה, למולדת.

בן ציון: זה בדיוק מה שקורה.

אז אנחנו חיים כמו חיות, אין בכך שום הבדל. כי גם הם יחיו ככה, וגם הילדים שלי, וגם הנכדים שלי יחיו ככה, אז מה התועלת? בסך הכול חיים בשביל לחיות, איך להתקיים בפחות סבל. אז אני לא רוצה.

לכן אני חושב. אם הייתי אחר, אני רואה שאחרים לא חושבים, אני רואה שאני חושב. למה אני חושב על זה? כך אני בנוי. אני בנוי כך שאני חושב שאני קודם צריך לדעת בשביל מה אני חי. ובאמת אני עוד לא יודע בשביל מה אני חי. כדאי לחיות? לא. השאלה הזאת היא תמיד לפניי. אומרים, עד שאני לא משיג את גמר התיקון, עד שאני לא משיג את שורש הנשמה שלי, את השורש מאיפה שאני, אני לא אהיה מרוצה ממה שקורה לי, רק כשאני חוזר לשורש.

כי בשורש הזה אני אדע מאיפה אני, למה אני, בשביל מה אני, מה הייעוד שלי. מאיפה אני יצאתי. בשורש הזה אני מתחיל להשיג גם את המקור שלי, שיש משהו לפניי, אותו אני רוצה להשיג. אז באמת כדאי לחיות אם ישנה הזדמנות כזאת. אבל אם לא ההזדמנות הזאת מה אנחנו עושים כאן? שיש איזה גוף קטן בכל היקום הגדול האינסופי הזה, שבו יש חיי חלבון בצורה מיוחדת? אז מה? כך אנחנו מתקיימים ולכן אנחנו מבלבלים את עצמנו עם כל מיני פוליטיקות, תחרויות, כל מיני דברים.

תסתכל על כדור הארץ שלנו מרחוק, תראה מה שקורה. בשביל מה? למה? בוא נצא. זה כמו ילד בגן ילדים, כשאימא באה לקחת אותו מהגן הוא צועק ובוכה, הוא רוצה להרביץ שם למישהו, מישהו פגע בו, ואימא שלו אומרת, "חכה, בשביל מה, למה, בוא נחזור הביתה, יש משהו יותר מזה, חוץ מזה". לא, זה כל החיים שלו. ככה אנחנו.

בן ציון: בדיוק. אנחנו לא רואים לאן לצאת.

אז ישנה שיטה שעוזרת לך לצאת. ואז אתה לא תהיה כמו כל יתר הילדים בגן הילדים הנורא הזה.

בן ציון: לגבי השיטה הזאת של חכמת הקבלה, אולי פה זה מעניין לחדד. אותו קוסמולוג כשהוא דיבר על המפץ הגדול, הוא אמר שלמעשה הראיות לגבי זה אלה ראיות מה שנקרא, "נסיבתיות". לא ראייה ישירה, לא מתוך צפייה בזה.

אנחנו לא יכולים לראות את זה. זה קיים ביקום אבל אנחנו לא יכולים לראות את זה. כי שם נעלם זמן, תנועה ומקום. זה נעשה בצורה לא חומרית, ולכן אנחנו לא יכולים לראות. אנחנו יכולים לראות מה שהיה לפני חמישה מיליארד שנה, עשרה מיליארד שנה, שגם זו שאלה, איך אני יכול לראות מה שהיה לפני חמישה מיליארד שנה. אבל אנחנו יכולים לראות, כי זה לא עניין של שנים, הזמן לא קיים כאן, אלא רק תנועה. אבל כשאנחנו מתקרבים למושג של המפץ הגדול, אנחנו לא יכולים שם לזהות, כי שם לא פועלים החוקים הרגילים שלנו.

בן ציון: לכן הוא קורה לראיות האלה או לעדויות "עדויות נסיבתיות". שרואים חלקים ואיכשהו מרכיבים את זה לתמונה אחת שלמה.

נכון.

בן ציון: ולגבי חכמת הקבלה החיבור באין סוף הוא נסיבתי או שזה ראייה ישירה?

אנחנו עולים למעלה מהחומר. אנחנו עולים למעלה מהרצון לקבל. כי אצל הקוסמולוג, גם המכשירים שלו, גם הוא בעצמו, גם מה שהוא חוקר, שלושת הדברים, אני, מה אני חוקר, והמכשיר שקושר אותי לבין מה שאני חוקר, זה הכול גשמי, זה הכול אגואיסטי. ולכן מצד אחד אני יכול לחקור ולהראות גם לכולם, כי כולנו באותה השיטה, באותה התכונה האגואיסטית, ולכן יכולים לראות את זה. אבל אני יכול לראות רק מה שנמצא בטווח הגשמי, האגואיסטי, איפה שפועלים כוחות החומר. ואיפה שפועלים הכוחות שלמעלה מהחומר, כמו במפץ הגדול, שם פעל האור, האנרגיה שהיא למעלה מהחומר, הקודמת לחומר, לכן שם הם לא יכולים לעשות שום דבר, הם לא יודעים, הם לא מבינים.

הם גם לא מבינים מהי הסיבה למפץ הגדול. מה קרה שפתאום זה קרה. מאיפה הנקודה הזאת שפתאום משהו התפוצץ והתחיל. זאת אומרת, הם הולכים כאילו בחזרה באפרוקסימציה, כלומר, ממה שיש היום עוד מיליון שנה, עוד מיליארד שנה, עוד חמישה, עשרה מיליארד שנה, ו"הנה הגענו כאן לאיזו התחלה". מהי ההתחלה לא יודעים, אבל ברור שמשם והלאה התחיל פיצוץ. אבל מה התפוצץ, הסיבה להתפוצצות, מה היה לפני הפיצוץ, מי עשה את הפיצוץ, שום דבר לא ידוע. זאת אומרת, רק מהנקודה הזאת, קצת אחרי המפץ הגדול והלאה, אנחנו רואים את התהליך ואותו חוקרים.

בן ציון: אז אותו מצב אין סוף שבו התחלנו, מגלים אותו, או אותו חיבור שאנחנו רוצים לגלות.

אין סוף לא שייך למצב הזה של מפץ או לא מפץ.

בן ציון: העדות, היא עדות ישירה? אנחנו קוראים לזה השגה.

אתה מגלה את זה בכלים שלך שאתה בונה בך. והכלים האלה ישנם רק בך, או בעוד מקובלים שגם הם מגלים תופעות כמוך, ועל זה הם כתבו בספרי הקבלה.

בן ציון: זאת אומרת בספרי הקבלה העדויות הן לא נסיבתיות, אלא עדויות ישירות.

כן.

בן ציון: אם זו עדות ישירה, אז חכמת הקבלה היא בדרך כלל מלמדת אותנו לחקור לפי הרגש. כשאנחנו חושבים על המדע, המדע הרי הוא מוציא את האדם מחוץ למדע והוא רוצה להציג כל מיני תוצאות של תופעות, של דומם, צומח, חי, כאילו מחוץ לאדם. הוא עושה הכול, רק לא כלפי האדם.

לא נכון, אני מצטער ככה לשמוע. המדע לא יכול להתנתק מהאדם, המדע קובע הכול מתוך האדם.

בן ציון: כן, אבל אתה אומר את זה מתוך הראייה של חכמת הקבלה.

אני לא אומר את זה מתוך ראיית חכמת הקבלה. מי חוקר, אדם או לא אדם?

בן ציון: ברור שזה אדם.

זהו. אם במקום אדם יהיה איזה חייזר מאיזה מקום, אז הוא יחקור בתכונות שלו. הוא יבנה מכשירים משלו, התכונות שלו, הוא יגלה חומר אחר. רק אנחנו לא יצאנו אף פעם מתוך האדם לאיזו צורה אובייקטיבית, מחוצה לאדם, ולכן נראה לנו שאנחנו הכול חוקרים בצורה אובייקטיבית. אבל היא סובייקטיבית כלפי האדם איך שהוא נבנה.

בן ציון: אם כך, מה העצה שלך שבמדע ובעולם שלנו אין מודעות לזה שכל מה שאנחנו חוקרים, אנחנו בעצם מגבילים בתכונות שלנו, ולכן אנחנו רואים ירידה והתרחקות.

ודאי שהכול זה כלפינו.

בן ציון: אבל כשאנחנו מתחילים אפילו בלימוד חכמת הקבלה, עדיין אנחנו מוגבלים בתכונות שלנו. איזו עצה יש לך פה, שלא נרגיש את ההגבלה הזאת של התכונות שלנו וניסחף כמו שאמרנו במהלך התכנית עם זרמי החיים, אלא כן נפנה לכיוון החיבור?

רק ללמד את האדם איך להתעלות מעל מה שהוא. ולהתעלות זה לא לצאת מהגוף, במילים יפות כאילו אפשר כך להגיד "להתעלות מהגוף", אלא זה להתעלות מעל הרצון שלו. ככל שאנחנו מתעלים מהרצון, אנחנו מגלים עולם אחר.

אנחנו נמצאים באגו, ואנחנו יכולים להגיע לדרגה עליונה. וההבדל בזה הוא עד כמה אני מתעלה מעל האגו שלי. בכמה שאני מתעלה למעלה מהאגו שלי, אני תופס את המציאות בצורה אחרת לגמרי (ראו שרטוט מס' 2).

למטה אני תופס רק באגו, באגו אני תופס את המציאות, ובדרגה עליונה זה מעל האגו, ובאמצע זה נניח 50/50.

שרטוט מס' 2

בן ציון: למה כדאי לנו להיכנס למחקר רגשי, לבבי יותר, והוא דווקא זה שיפתח לנו את כל המציאות, מאשר להיות יותר במחקר המדעי דרך הכלים האלה של השכל?

כי המדע אומר שאנחנו לא פועלים מתוך הרגש אלא רק מתוך השכל, וזה לא נכון, מפני שאנחנו פועלים גם מתוך הרגש, ורק אם אנחנו לא לוקחים בחשבון את תכונות האדם, אז כאילו אנחנו פועלים מתוך השכל. וחכמת הקבלה אומרת, לא, אנחנו צריכים לקחת בחשבון את הרגשות שלנו, ודווקא הרגש קובע ולא השכל.