עולמות נפגשים - ערבות והפצה

לחצו כאן להורדת התמליל

בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, אתם שוב איתנו בתכנית "עולמות נפגשים", שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום לכולם.

בן ציון: אנחנו רוצים להזמין אתכם לשאול ולהעלות שאלות שמטרידות אתכם בנושא התכנית שלנו, שהפעם יהיה ערבות והפצה, באתר kab.tv או kab.co.il, תוכלו כמובן לרשום את השאלות שלכם ואנחנו נשתדל לענות עליהן כאן באולפן שלנו.

הייתי רוצה להתחיל מהמודל שציירת לנו, נדמה לי שזה היה בשיעור מספר שתיים, שכל המציאות שלנו זו איזו רשת, שבנו יש את הרשת של הנקודות שבלב ויש לנו גם את הרשת של שאר הנקודות, לא יודע איך לקרוא לרשת הזאת, אנחנו קוראים לה הקהל, או הנקודות שעדיין לא התעוררו.

בדיוק.

בן ציון: ואנחנו בעצם חוקרים את מערכת היחסים בתוך הרשת הזאת, מה בעצם מתרחש שם. הבנו שכרגע אנחנו נמצאים בתקופה מאד מיוחדת, ברגע שנקרא לו ממש סנסציוני, שמשהו מתחולל בתוך הרשת הזאת. אם זו ההתחברות של כל רשת בפני עצמה, מפגש בין הרשתות האלה, וכל זה יחד יוצר משהו שנקרא "גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה". זאת אומרת, יש פה איזה תהליך, נשמע כמו כדור הארץ פתאום מתפוצץ. קורה פה תהליך מאד גדול.

נכון. תקופה שעוד לא הייתה כמותה.

בן ציון: בדיוק. ואנחנו כל תכנית מדגישים את זה, כי חייבים להתחיל מהנקודה הזאת, כי לאור זה אנחנו מקבלים את השיחות שלנו. קודם כל המסר הזה חייב לעבור.

אז הנושא הראשון, שנקרא ערבות, מטפל בעצם בקשר של הרשת של הנקודות שבלב. אז מה התפקיד של החיבור, של הערבות הזאת, שצריכה להיווצר, בכל המכלול השלם שבין הרשתות? כי דיברנו רק על נקודות שרוצות להתחבר עם נקודות אחרות, אבל יש פה גם את החיבור בין הנקודות שבלב, שגם הן צריכות ליצור איזו רשת בפני עצמה.

אנחנו לומדים זאת מחכמת הקבלה, אנחנו לומדים זאת מהרבה מקורות, מה היא רשת הקשר בינינו, שהיא נקראת עולמות, פרצופים, ספירות. אנחנו קיימים בזה, לא שיש עוד משהו אחר. העולם שלנו הוא המערכת הקטנה ביותר של אותה המערכת. זאת אומרת, אם במקום המשקפיים שלי, שבעזרתם אני רואה את העולם בצורה נכונה, אני שם משקפיים הרבה יותר גרועות, אז נקרא שאני נמצא בעולם הזה. אם אני שם משקפיים יותר טובות, זה עולם העשייה, אחר כך יצירה, בריאה, אצילות וכן הלאה.

זאת אומרת, הכל תלוי באדם המשיג, עד כמה שהוא משיג את האמת. ואנחנו נולדים, מאפשרים לנו לראות את כל הבריאה, במידה שנקראת העולם הזה. זה אתה מקבל כמתנה. מכאן והלאה לעלות ולראות את הבריאה בצורה הנצחית וגם לא סתם לראות כמו שבעולם שלנו אתה צופה ורואה, אלא שאתה יחד עם זה משתנה, אתה נכנס למציאות אחרת, היא מתגלה לפניך, סביבך, כעולם אחר, וכביכול הגוף שלך קיים בעולם הזה, עם כל החברים, עם כל האנשים, עם כל מה שיש, אבל יחד עם זה אתה מגלה רשת קשר בין כל חלקי המציאות, ואת הכוח הכללי שפועל בהם, שנקרא בורא, זה אתה מגלה. ובעצם אתה מתחיל לראות מה קורה באמת בעולם, ומה לעשות, השגת הרשת הזאת היא השגת הקיום הנצחי שלך, כי אתה כבר יוצא ודומה לאותה מערכת.

לכן חינוך אינטגראלי, או חכמת הקבלה, זה לא חשוב, תלוי באילו רמות אנחנו מדברים, כולו מיועד להביא אותנו לתנאים שאנחנו יכולים לגלות את הרשת הזאת, שזה נקרא הנשמה, או העולמות, או מלכות דאין סוף, לא חשוב, יש לזה הרבה שמות. אבל סך הכל הרצון לקבל שנברא, ושאנחנו נגלה אותו בצורה כזאת שאנחנו כבר נראה את האור שפועל בתוך הרצון לקבל, ובתוך האור את מחשבת הבריאה, שהיא כבר מביאה לנו את הרגשת הבורא, ידיעת הבורא, השורש של הכל.

בן ציון: בתוך הרשת הזאת יש מנגנונים שדואגים לחיבור של כל החלקים בתוך הרשת הזאת והם נקראים המקובלים, כמו שאנחנו לומדים. אנחנו רוצים הפעם לציין את בעל הסולם והרב"ש, שלא מזמן ציינו את יום הסתלקותם, ואנחנו רוצים להבין מה השיטה של בעל הסולם ושל רב"ש, זאת אומרת, מה התרומה שלהם במבנה הזה, שלפי המתווה שלהם עכשיו כל העולם או כל הרשתות האלה הולכות ומתחברות.

במשך אלפי שנים, לפי מה שהם כותבים וגם מקובלים אחרים, אנחנו גדלים לפי האגו שלנו. זה החומר שלנו, רצון לקבל, רצון ליהנות. והרצון הזה כל הזמן גדל ובהתאם לזה אנחנו מתפתחים בכל מיני שטחים, ובעצם אנחנו משנים את העולם שלנו, את הסביבה שלנו. בן אדם מתפתח בקשרים בין אנשים, מפתח טכנולוגיה, כלכלה, חקלאות וכל מה שהוא צריך. כך האגו שלנו תמיד עבד ותמיד דחף אותנו להתפתחות. התפתחות במשפחה, בחברה, בכל הדברים. העניין הוא שהאגו הזה היה תמיד לטובתנו, היה דוחף אותנו להתקדמות, לשגשוג, להצלחה.

בן ציון: היה מוסיף לנו הרבה מרץ.

רק בזכותו אנחנו קיימים והולכים קדימה. אבל הגענו לשלב מסוים, שבעל הסולם אמר כבר על זה לפני מאה שנה, ובעקבות זה בני ישראל גם חזרו לארץ ישראל, שבעצם האגו הזה הפסיק להתפתח, הוא הביא אותנו למצב שהוא מתחיל לאכול את עצמו. זאת אומרת, שבמקום להתפתח אנחנו מתחילים להשתמש באגו הזה לרעתנו ממש.

אם קודם הייתי מתפתח ורציתי מכונות חדשות, חיים חדשים, יותר טוב שיהיה לי, ואז לכולם, ולכולם אז לי, וכן הלאה, והולכים ומתפרנסים, מה שנקרא זה מזה. בחמישים, שישים, שבעים שנה האחרונות נכנסנו כבר לתהליך מאד מיוחד, שכל מה שאנחנו מייצרים אנחנו מייצרים לא לטובתנו. אנחנו מרוקנים את כדור הארץ מכל האוצרות, במקום רפואה הפכנו את זה לביזנס ולא חשוב לי מה למכור לבן אדם העיקר להרוויח, אנחנו עשינו מכל המערכת השיפוטית וכן הלאה גם רק להרוויח. זאת אומרת, כל המערכות, מערכת החינוך זה נורא, ילדים הולכים לבית הספר רק לומדים משם דברים רעים, ועוד ועוד. המשפחה נהרסת, אנשים לא רוצים להתחתן, לא רוצים להביא ילדים, נכנסים לסמים, לכדורים נגד ייאוש, מתאבדים, לא היו כל כך הרבה מלחמות בעולם כמו שעכשיו, החיכוכים האלה ובעיות, אנחנו בקלות מדברים על מלחמת עולם. ואנחנו מבינים שאנחנו מרוקנים את כדור הארץ ואין לנו מאיפה עוד לקחת אוצרות טבע, אנחנו לא משאירים שום דבר לנכדים שלנו, ובכל זאת אנחנו ממשיכים וסתם, בשביל מה? כי אני בונה משהו, אני בונה כך שבעוד שנה זה יגמר ואז יצטרכו לזרוק ולבנות חדש.

זאת אומרת, הרצון האגואיסטי הזה נעשה ממש הרסני, הוא הורס את עצמו, הוא אוכל את עצמו. זה דומה לסרטן, כשבעצם זה אותו דבר, זה גידול בגוף שבהתחלה אוכל ואוכל את הסביבה שלו, אבל אחר כך, כשהוא גומר את הסביבה שלו ואין עוד מאיפה לקחת, הגוף מת בעקבותיו ובעקבות מה שהוא עשה, גם הוא מת בעצמו. אנחנו נכנסנו למצב שהגידול הזה, הרצון לקבל שלנו, ממש עובד כמו הסרטן במצבים מתקדמים.

בן ציון: אבל איך זה מתבטא ברשת הקשר הזאת שאנחנו מדברים עליה?

רשת הקשר בינינו היא רשת אינטגראלית, כולם קשורים שם לכולם וכולם לכולם, וכל אחד חשוב כמו כולם, וכולם בשווה, כי ברשת האינטגראלית אם אחד חסר, הכל חסר, היא פשוט לא עובדת. ואז יוצא שהטבע כולו, שאנחנו נמצאים בו, הוא כולו מערכת אידיאלית, שלימה. מערכת שלימה. ואנחנו בתוך המערכת הזאת גוף סרטני, שאנחנו כל הזמן רוצים לעצמנו, לא רוצים לשתף פעולה נכונה עם כל הגוף. זה כמו אדם חולה סרטן שכל הגוף שלו מתקיים כאילו נכון, כל המערכות, הכל בריא, אבל יש משהו שאוכל את כל הגוף. זו בדיוק הצורה של האנושות בתוך המערכת הכללית של הטבע. ושוב, הגענו להתפתחות אגואיסטית של הגידול הזה בצורה כזאת, שהוא כבר מתחיל ממש לאכול את הגוף בצורה שאנחנו כבר מרגישים שזה יכול להיות סופני. תהליך סופי, מצד אחד.

 ומצד שני אין לנו תרופה לזה כביכול. אנחנו מדברים על זה עם בני אדם ואומרים שאנחנו ממש הורסים את הכל, ותראה את האקלים, תראה מה שקורה עם זה, שאנחנו ממש מרוקנים את כדור הארץ, ים זה כבר לא ים, והאוקיינוס מלא זבל. זאת אומרת, מה לעשות? אנשים לא רוצים לשמוע. לא רק האנשים הפשוטים, גם המנהלים הגדולים וראשי ממשלות, לא רוצים לשמוע. למה? הם אומרים שאין לנו שום אמצעי לעצור את זה, הטבע של האדם ללכת והלאה לאכול את כל הגוף הזה שאנחנו חיים בו, הטבע, עד שאנחנו נהרוס את כולו, אז נהרוס. אז יהיה סוף העולם, אז עוד מעט נמות, אז נמות, גם כך מתים, נחייה פחות ונגמור את החיים שלנו כך. זה כדור הארץ ואלה בני אדם, אנחנו כבר לא חושבים על תוכנית החלל, לצאת לחלל, לצאת למשהו, למישהו, אנחנו מתחילים לסגור את החשבון כאילו.

וכאן בדיוק המקום של חכמת הקבלה, שהיא צריכה להסביר לבני אדם שזה לא נכון, שכל הדברים שקורים זה כדי שאנחנו נכיר את הרע שבנו. וכשאנחנו נכיר את הרע שבנו, החכמה הזאת, חכמת הקבלה, מוכנה לגלות את עצמה, כדי שאנחנו נשתמש בה בצורה נכונה. שלא נחשוב שזה מיסטיקה וכל מיני טקסים למיניהם, ומי יודע מה, אלא שזה טיפול באותו האגו של האדם, או אותו הגידול הסרטני שאנחנו ביחסים כאלה בינינו מהווים את המערכת הרעה הזאת שבטבע. וחכמת הקבלה אומרת פשוט, אם לומדים אותי, יודעים איך להסתדר לפי מה שאני מייעצת, אתם בסופו של דבר בונים לאט לאט, על ידי כוח מיוחד שמאיר עליכם, שזה נקרא "מאור המחזיר למוטב", אתם לאט לאט מתקנים את עצמכם, ואז אתם הופכים להיות מערכת טובה, נכונה. זאת אומרת, יש במה לרפא את הסרטן הזה שלכם, יש במה לתקן אתכם, יחס אגואיסטי שכל אחד אוכל את השני, אפשר לתקן זה עד כדי שיהיו "ואהבת לרעך כמוך". וזה לא חלום, זה חוק של הגוף הבריא, מערכת בריאה אינטגראלית, ואהבת לרעך כמוך, שכל המערכות עובדות ממש בהרמוניה שלימה.

בן ציון: החלק שנמצא בהרמוניה ובקשר אינטגראלי, זה קודם כל המקובלים שכבר נמצאים באיזו רשת שכבר פועלת.

הם כבר עשו תיקונים בדורותיהם והם נמצאים באותה מערכת כבר, כל אחד במקומו, איפה שהוא צריך להיות. אנחנו גם לומדים את החשבון הזה אמנם בתלמוד עשר הספירות, זה תיקון מקל לכבד וכן הלאה. אבל הם כבר נמצאים שם, הם כבר הכינו לנו את התשתית שאנחנו נעשה את התיקון. ודווקא התיקון הראשון במשמעות הכללית הגדולה נופל עלינו, אנחנו הדור הראשון של התיקון.

זה כמו שעשו כל מיני תיקונים קטנים בזמן שהסרטן הזה עוד לא היה נגלה, עכשיו אנחנו נמצאים בדור שזה נגלה, ולנו יש ממש אינפוזיה להכניס בה את המאור המחזיר למוטב, זו קרן אור שתפעל כמו תרופה, שיורדת לאותו מקום של הגידול הרע הזה, ותטפל בו. ואנחנו יודעים איך לעשות זאת, על ידי החיבור בינינו במעגלים מיוחדים, אנחנו ממש מושכים את המאור הזה, הוא משפיע, ובזה אנחנו גומרים את העניין לטובה.

בן ציון: זה נשמע כמו להזרים דם או תרופה למקום חולה.

נכון, זה מה שקורה בדיוק. זה מה שאנחנו עושים, זה נקרא להביא את המאור המחזיר למוטב לאותו מקום שצריכים לתקן.

בן ציון: הרשת הזאת של הנקודות שבלב, איך היא צריכה להסתדר כדי להשלים את העבודה הזאת?

אנחנו צריכים בשביל זה להבין, שקודם כל התיקון הוא עלינו, שאנחנו צריכים להיות מחוברים, אלה שקיבלו דחף לגלות את הכוח העליון, לטפל בעצמם, הם צריכים להתארגן. אז יש לנו כבר ארגון, זה נקרא "בני ברוך העולמי", וכל אלה שיש להם נטייה לזה כבר מאורגנים היטב. יש פחות ויותר, יש כאלה שמצטרפים עכשיו, יש כאלה שעוד מהססים, אבל בסך הכל זה ארגון נבנה והוא נמצא, ודרכו אפשר לשאוב את המאור המחזיר למוטב. כי הוא נמצא בסך הכל בהתאמה מסוימת לאותן הנשמות הקודמות של הרב"ש, בעל הסולם, ועוד ועוד שלפניהם, ובסך הכל עם כל המערכת הכללית הזאת של הטבע, והבורא בתוכם.

 אבל כדי שאנחנו נקבל את המאור המחזיר למוטב, אנחנו לא יכולים לבקש על עצמנו, כי אז זאת תהיה בקשה אגואיסטית ולא נקבל כלום.

בנצי: האם הדרישה של המערכת היא לא שהנקודות שבלב יתחברו בינן לבין עצמן, ויצרו איזה מעטה?

בשביל מה? כדי לטפל באחרים, אז לך תטפל באחרים, ואז תדרוש בשבילך תיקון, כדי לטפל באחרים. וזה מה שכותב בעל הסולם, שלא יצאו בני ישראל מהגלות לפני שחכמת הקבלה תתפרסם בעולם. מה הקשר? קודם אני צריך לפרסם שם את חכמת הקבלה, זאת אומרת שאני אדרוש את המאור המחזיר למוטב לעולם, לאנושות, ואז הוא יעבור דרכי, ואז דווקא בעזרת זה אני אצא מהגלות. זה מה שהוא כותב ב"שפחה כי תירש גברתה".

בנצי: אבל האם אין פה דבר חדש, כי עד עכשיו המקובלים או תלמידי הקבלה לדורותיהם וגם בתקופה שלנו, הונחו להתחבר ביניהם.

נכון.

בנצי: וגם הרב"ש ממשיך דרכו של בעל הסולם, כשהוא כתב את מאמרי החברה שאתה ביקשת ממנו לכתוב, הוא לא כתב איך ללכת ולעשות הפצה, איך לדבר עם קהל, איך לחבר אותם, אלא הוא כתב איך ביניהם להתחבר בלי לצאת החוצה.

כן. נכון.

בנצי: אז יש פה איזה דבר חדש, זה לא ברור מאליו?

ודאי שזה דבר חדש כי אנחנו חיים בתקופה חדשה, אין כאן שום דבר שדומה למצב שבו עבדו מקובלים. או שעבדו לפני זמני התלמוד כמו שבעל הסולם מסביר לנו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, או שעבדו אחרי תקופת התלמוד וזו תקופה אחרת לגמרי, או שעבדו בזמן הגלות, מחורבן בית המקדש ועד דורנו. כל התקופות מסתכמות בתקופה חדשה. הייתה גם תקופה אחרי האר"י שהייתה לגמרי שונה ממה שהיה לפניו. לפניו לא הבינו ולא נגלו הרבה דברים, ודווקא האר"י גילה אותם, ואנחנו משתמשים בהם.

בנצי: אז מה בעצם המסר כאן?

המסר הוא פשוט, אנחנו נמצאים במצב שמותר לכולנו ללמוד את חכמת הקבלה, ולפרסם אותה, וללמד אחרים, כי רק על ידי זה שאנחנו פועלים, אנחנו קשורים בינינו לעליון, למערכת העליונה, ואם אנחנו קושרים את עצמנו למערכת התחתונה שצריכה עכשיו להתגלות ודווקא להיתקן, אז דרכנו מגיע אליהם המאור המחזיר למוטב, ואז גם אנחנו מתקנים.

איך אנחנו מעבירים את המאור? אנחנו קודם כל יוצאים אל הקהלים הרחבים, אנחנו נכללים עם החסרונות שלהם. והחסרונות שלהם הם פשוטים כמו שכותבים בעל הסולם ורב"ש, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלה שישה הרצונות הבסיסיים.

האנשים האלו מביעים את הרצון שלהם. בשלב הראשון, אנחנו נכללים עם הרצונות שלהם, ואהבת לרעך כמוך, ואז אני אצטער בצרת החברים, בצרת הזולת כמו בצרה שלי, ואפילו יותר מזה, ואז אני מעלה את החיסרון שלו, והחיסרון שלו הוא ממה שאני נכלל כי הוא רוצה דברים גשמיים, ארציים.

אבל כשאני מעלה את החיסרון שלו למעלה, האור העליון צריך להופיע. לא חשוב באיזו צורה נמצא החיסרון, הוא יכול להתקן, להתמלא רק על ידי האור העליון.

 ולכן, למרות שאנחנו מעלים כביכול את החסרונות שלהם, ורוצים לסדר להם את מה שנחוץ להם בחיים, אנחנו מבינים שרק האור העליון כשיופיע, יעזור לנו לתקן את הדברים, לרפא אותם. ולכן כך אנחנו מביאים את האור לעולם.

בנצי: צופים בנו גם תלמידי קבלה, וגם צופים חדשים שמצטרפים. אם במשך שנים אותן נקודות שהיה בהן דחף לגלות את הבורא, הלכו לפי כתבי רב"ש בהנחיה שלך, והיו קוראים מאמרים וישיבות חברים זאת אומרת, היו מאורגנים בדיוק לפי מה שכתוב בספרי הקבלה, אז יוצא שכל מה שהם למדו או עשו, עכשיו נעשה פתאום לא רלוונטי, עכשיו פתאום יש איזו עבודה חדשה?

ודאי שיש לפנינו חדשה, זה מה שכותבים לנו רב"ש ובעל הסולם.

בנצי: אבל בכתבי רב"ש מתוארת העבודה בין הנקודות, בינן לבין עצמן, איך אחד צריך להתייחס לשני, איך צריך לראות אותו, איך צריכים להתכנס ביחד.

מזמן האר"י והלאה, המקובלים התחילו לעבוד עם קהלים זרים. הרמח"ל פעל באירופה והיה מלמד את מי שרק אפשר, הבעל שם טוב שנקרא "המפרסם הגדול של חכמת הקבלה", עשה כך בעמך, רק בצורה שהיא כאילו חסידות, כמו שאנחנו מפרסמים את החינוך האינטגראלי ולא קוראים לזה חכמת הקבלה. הוא עשה את זה בצורה עוד יותר בולטת, הוא לימד מה זה עולמות, ופרצופים, וספירות, ונשמות, ואיך הבורא מתלבש בספירות, הוא ממש גילה דברים להמון העם, והיו הרבה מתנגדים לפעולות שלו, אבל כך הוא עשה.

אנחנו בסך הכל ממשיכים את זה, לא שאנחנו עוזבים את הקבוצה ואומרים שלא צריכים אותה. דווקא הקבוצה הזאת מתחזקת, היא מתחילה להתגבש, היא מתחילה לראות את ההכרחיות להתחבר, כי זה כמו גבר ואישה. כשיש להם תינוק אז הם כבר נקראים משפחה, יש להם למי לדאוג, אז הם כבר יותר מתחברים ביניהם, מה שאין כן, כשאין להם שלישי, למי לתת, אז הם רק שניים, הם לא כל כך מרגישים שיש להם נחיצות, הכרחיות להיות מחוברים.

לכן, כשאנחנו הולכים לטפל בקהל הזר, בזולת, אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להתחבר בינינו, שאנחנו חייבים להביא מאור המחזיר למוטב קודם כל בשבילנו, כדי שיהיה לנו קשר, שיהיה לנו כוח לטפל בזולת. הזולת הזה מחייב, וללא הזולת, אנחנו רואים איך הקבוצות מתקיימות, אם הן לא מתעסקות בהפצה. הקבוצות בקושי מחזיקות את עצמן, הן ממש כמו גחלים,. מה שאין כן, גם אצלנו זה היה בתקופות כאלה ואחרות. אבל בזמן האחרון, מאז שהתחלנו את ההפצה האינטנסיבית,  אנחנו מרגישים עד כמה שאנחנו זקוקים לחיבור עם הבורא. ועד עכשיו לא הייתה לך נחיצות, הכרחיות.

כמה שנים אתה יכול ללמוד שוב ושוב אותו הדבר, אבל אם אתה לא לומד בשביל לתקן את החיבור, אז מה התועלת מהלימוד. זה נקרא חכמה ולא תורה, תורה זה נקרא המאור המחזיר למוטב, ולא הייתה לך דרישה לאותו מאור, אתה בכלל שוכח שדבר כזה קיים. עכשיו אתה זקוק לו כי אתה צריך לתקן את הקהל, להגיע אליו ולתקן. מה שהוא רוצה, אתה רוצה. אתה בעצם רוצה שיקרה פלא שמה שהם מבקשים, יקרה, אז אתה זקוק לבורא, אתה זקוק לאור העליון, אתה זקוק לעזרה מלמעלה. זה דבר כל כך גדול שבלעדיו ודאי שאנחנו לא היינו מצליחים להתקדם ברוחניות. לכן צריכים לראות קודם כל, עד כמה שזה נותן לנו, מוסיף לנו.

בנצי: אנחנו מדברים על משהו שהרב"ש כתב, אנחנו נתאספנו כאן לתת יסוד על בנין החברה, לכל אלה המעוניינים ללכת בדרכו ושיטתו של בעל הסולם זצ"ל שהיא הדרך איך לעלות במעלות האדם ולא להישאר בבחינת בהמה. אנחנו מתאספים כאן לייסד חברה שכל אחד מאיתנו ילך ברוח הזה להשפיע לה' וכולי. ואם אנחנו מממשיכים עם כל המאמרים של העבודה הפנימית של האדם, אז אנחנו לא רואים שם את המילה שנקראת קהל, או גורם שלישי, או תינוק, היא לא כתובה, זה לא מוזכר?

רב"ש לא כל כך כותב, אבל בעל הסולם כותב את זה במאמר "שופרו של משיח", "שפחה כי תירש גברתה", בכל המאמרים האלה הוא כותב עד כמה שהוא רוצה ומבין שחייבים לפרסם את חכמת הקבלה בעם.

בנצי: אבל חיבור זה פרק א' והפצה זה בנוסף, זה פרק ב'.

אז אתה טוען ש- 15 שנה, זה הזמן שאתה לומד אצלי, זה לא מספיק, לא סיימת את פרק א'.

בנצי: כן.

למה? מאיפה אתה קובע שזה לא מספיק, שאתה צריך להישאר עוד זמן בקבוצה ללא הפצה, שעוד לא הגעת לשלב הבא?

בנצי: לא, קודם כל רשת הנקודות שבלב צריכה להיבנות.

זה לא יקרה.

בנצי: למה?

זה לא יקרה מפני שאין לך צורך בזה. הבעיה שלנו היא שאנחנו נחשבים כממלכת כוהנים, דרגת בינה. דרגת בינה אין לה שום צורך לכלום, היא חפץ חסד. רק בתיקון האחרים אתה תגדל.

בנצי: אבל למה זה לא מופיע כהדרכה בחיבור, למה היציאה לקהל היא לא חלק מההדרכה, אלא הפצה זה כאילו פרק נוסף, זה כמו קורס ב'. הפצה זו עוד פעולה שאני צריך לעשות, יש חיבור ויש הפצה?

למה אתה חושב שמה שאנחנו קוראים לו עכשיו, החינוך האינטגראלי, זו לא אותה חכמת הקבלה? במה שונה אותו אדם שהולך להתחבר עם האחרים בהדרכתך, והוא לומד ממך מה זה חיבור אינטגראלי? זאת אומרת, שהטבע הוא אינטגראלי, שיש בטבע כוח מיוחד, כוח שמחיה את כל הטבע, תקרא לזה כוח עליון, תקרא לזה אור, זה לא חשוב, אבל זה כוח שמחייה ומחזיק את כל הטבע. הוא קיים? קיים. הטבע כולו רצון לקבל, כך אתה מלמד אותו.

אנחנו מבינים, שהאדם הוא החלק המזיק, בכל הטבע. כדי לא להיות מזיק, כדי להגיע להזדהות עם הטבע, להגיע לאיזון, להגיע לנוסחה פיסית פשוטה, אנחנו מדברים על הפיסיקה בסך הכל.

לכן אנחנו צריכים לקיים את עצמנו בצורת ואהבת לרעך כמוך, הדדית. אז, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, אז אני מלמד אותו תורה, זאת אומרת, אני מלמד את פנימיות התורה. פנימיות זה המאור שבתורה, המחזיר למוטב. אני מלמד אותו את חכמת הקבלה. אלא אני לא משתמש במילים האלו, אבל מעביר לו אותו תוכן בדיוק. ואין שום הבדל בין מה שאנחנו לומדים לבין מה שהוא לומד, במובן היישום. אנחנו מגיעים אליהם ומחברים אותם והם מגלים בתוך החיבור ביניהם, את מרכז החיבור, דרך הסדנאות. ובמרכז החיבור הם מגלים כוח שנמצא כביכול מעליהם, שהם יכולים להתחמם בו, לשאוב ממנו כוחות.  הם נמצאים ממש בעבודה הרוחנית, והם רוצים לתקן את עצמם ביחס האחד לשני "ואהבת לרעך כמוך", אז למה זו לא חוכמת הקבלה? זו לא תורה, זה בדיוק המימוש האמתי שכתוב.

אני מסביר להם את זה במילים פשוטות ובסגנון שהם מסוגלים להבין, ושיבינו וירצו להשתתף. והם מרגישים עד כמה שזה עוזר, ומושך, ופותח להם ממש פתחי עולם.

בנצי: זה ברור. השאלה היא איך בדיוק המגע עם הקהל הרחב, דווקא בונה את הרשת של הנקודות שבלב?

לא צריכים לבנות שום רשת, הרשת בנויה. אנחנו צריכים רק לגלות על ידי מאור המחזיר למוטב איך אנחנו קשורים. אנחנו לא בונים שום דבר. עולם כמנהגו נוהג והכל עובד כמו שעבד, רק שאתה מגלה את מה שקיים.

בנצי: בעל הסולם אומר כך באיגרת י"ג, "היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים."

איך אני מממש את זה עם הקהל? איך זה מתממש בין החברים? איפה המילה "קהל" נכנסת, אם אני צריך לפתוח את המשפטים האלה?

כשהחברים האלה מתחילים לטפל בזולת, יש להם צורך להמשיך המאור המחזיר למוטב, הם פונים, הם מתחילים להיות נצרכים לבורא שיעזור להם. ואז האור העליון עובר דרכם, ובונה אותם בדרגת הבינה, זה נקרא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", וכל הקהל שנמצא בדרגת המלכות מקבל מהם את ההארה.

בנצי: איך זה עוזר להם לאסוף כמו שהוא אומר להם את "כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות"?

וודאי שמה שהם מגלים זה את החיבור שקורה שביניהם. על ידי כך שהם דואגים לאותה מטרה, הם מתחברים, הם נמצאים באותה פעולה והיא מחברת אותם. הם פונים יחד לאותו כוח עליון והוא עוזר להם. בלי הפצה אין לנו דרישה לזה.

 אתה רואה שבמשך שנים רבות שבהן למדנו, הייתי מלמד ורק מחכה להזדמנות. לפני שנתיים, כשהתחילו המהומות, התחלתי להרגיש שסוף סוף אנחנו הגענו למצב שיכולים לצאת. אתה זוכר איך שיצאתם לכל התהלוכה הזאת?

בנצי: למחאות, לפני שנתיים.

כן. איך שצילמו אתכם ודיברו עלינו במחאות האלו וכן הלאה. רק אחר כך ראיתי שזו רק ההתחלה, יש עוד זמן. יש תקופות, הזמן ההוא היה משמעותי מאוד, אז זה התגלה, ואחר כך שוב נכבה, ועכשיו שוב מתגלה. אנחנו חייבים לקבל את ההזדמנות הזאת ולהמשיך אותה.

בנצי: אז אין פה שום פעולה שהם צריכים לעשות חוץ מלצאת אל הקהל, וכל השאר יתגלה.

נכון. אבל צריך לדעת איך לצאת אל הקהל.

בנצי: לא מדברים על הטכניקה, אבל בעצם כל הפעולה המעשית היא לצאת לקהל.

נכון.

בנצי: ואיך נמשיך בכל הדברים האלו, ניצוצי הקדושה, התאספות וכן הלאה?

תעשה את זה על ידי כך שתצא לקהל. אז תהיה לך באמת נחיצות לאסוף את כל החברים. עד כמה התגבשתם במשך 18 השנים שאתה נמצא אצלי? עד כמה היה לך גיבוש? עד כמה היית צריך להתחבר עם האחרים? הייתם חיים רק מחומר הדלק שלי, כי כל הזמן הייתי מנפח אתכם כמו איזה כדור, כמו איזה בלון. ואם לא אני?

בנצי: אז מה התפתח עד עכשיו?

אז עכשיו אתם קיבלתם הזדמנות לצאת ולטפל בקהל, בזולת. חבר זה לא זולת. אתם עשיתם עבודה ביניכם, אתם כבר נמצאים במצב שנקרא "הכנה לטיפול בקהל הרחב". אם תטפלו בקהל הרחב זה יגרום לכם להיות באמת מחוברים כגוף אחד, כי אחרת לא תוכלו להמשיך המאור המחזיר למוטב. לא תהיו מותאמים לאור.

בנצי: אז אחדות החברים נבנית רק על ידי יציאה לקהל הרחב?

בזמננו, כן.

בנצי: זה למעשה החידוש וגם השיטה של בעל הסולם?

 זאת השיטה של בעל הסולם וגם של הרב"ש ואחרת היא לא מתממשת. אתה יכול לבדוק את כל הקבוצות שלומדות. הם פשוט ממשיכים כך מחוסר ברירה. אין להם שום סיכוי להגיע לדרגות הגילוי בלי שהם יצאו וממש יפיצו את חוכמת הקבלה, או אפשר לקרוא לזה חינוך אינטגרלי, ודווקא ברבים.

כתוב שדווקא ברבים בני ישראל יוצאים מהגלות, הזוהר כתוב שבזכות כך בני ישראל יוצאים מהגלות. איך אתה מושך את המאור המחזיר למוטב אם אתה לא יוצא לקהל הרחב כמה פעמים ביום? להשפיע להם, לאסוף אותם, לעשות איתם סדנאות, וכל מיני חיבורים. אם לא כואב לך כשאתה מצליח או לא מצליח, כמה פעמים בלי זה אתה תפנה לבורא, למרכז הקבוצה כדי לקבל כוחות? אין לך צורך והשנים עוברות.

בנצי: רק עכשיו אני מודע לכך שלא היה לי צורך, רק אחרי שהראו לי שיש דבר כזה שנקרא עוד חסרון.

 אז מה יש כאן לשאול? לכן אומרים שאין חכם כבעל ניסיון. עכשיו כשטעמת באיזו צורה צריכים להמשיך, תמשיך. לכן אנחנו צריכים לחייב את כל החברים לכך, כי הם עדיין לא מבינים איזו הזדמנות מיוחדת זאת לנגוע מצד אחד במלכות, מצד שני בכתר ולהיות באמצע כבינה.

בנצי: והתוצאה היא דווקא אחדות החברים.

 כן, סוף סוף.

בנצי: אני חושב שיש פה עוד עניין שלא היה מספיק מורגש, בסופו של דבר כל אחדות החברים וכל מה שאנחנו קוראים במאמרים, זה למעשה האור שעושה את כל הפעולות.

 וודאי, כך כתוב.

בנצי: ואני צריך למצוא את האמצעי, אפילו אם הוא בצד, אבל הוא מושך אור, ובו אני משתמש.

 כתוב פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתחי עולם. לא צריך יותר מזה. אתה צריך רק לבקש שהוא יבוא ויתקן, אותה קרן האור, אותו אור מקיף יתקן לך את הכלי ואחר כך יתלבש בתוך הכלי בתור אור פנימי. זה כבר גילוי הבורא לנברא.

דורון: דיברנו על החיבור בקבוצה כאמצעי לצאת ולעבוד עם הקהל הרחב. מה קודם למה? לפני שאנחנו יוצאים לקהל הרחב, אנחנו לא מסוגלים להתחבר? אנחנו חייבים לצאת לקהל כדי להתחבר ונוצר מצב שאם אנחנו יוצאים בלי שהרגשנו את החיבור זה לא עובד, איך לעבוד עם זה?

הוא כבר בעל ניסיון ונמצא אתנו הרבה זמן. שהוא יגיד לי כמה נחיצות יש להם להתחבר ביניהם? אפסית, וזה במקרה הטוב. במקרה היותר גרוע יש וויכוחים וחיכוכים וכן הלאה.

השאלה, האם כשהם יוצאים לטיפול לקהל החיצון, האם הם מרגישים שזה מרגיע את הרוחות ביניהם? האם זה מחייב אותם ליתר חיבור ומקרב אותם אחד לאחד? בטוח שכן. אז אין טעם לענות על זה. אם הם עדיין לא מרגישים את זה שינסו, שיעשו. שוב, רק מתוך הניסיון הם יוכלו להבין ולהרגיש במעשה איך זה עובד.

כשאנחנו מגיעים למקום מסוים ואנחנו באים לשם עם הכנה נכונה, הכל מתרכך, הכל מסתדר. מקבלים אותנו, רוצים לקבל ורוצים להתקשר וכולי. אבל רק אם אתה מגיע עם הכנה נכונה, בחיבור עם החברים, עם האור העליון ועם הבורא. אם אתה מגיע עכשיו לקהל הרחב עם ההכנה כזאת, אתה תראה פלאים.

דורון: בתוך הרשת הכללית הזאת שבה הכל עובד, יש את הקבוצה או את החלקים של הרשת, וכשהם מתחברים הם יכולים למשוך את אותו כוח כדי להעביר אותו הלאה, האם כך כל המערכת צריכה לעבוד? כל חלק במערכת מושך מעליו כדי להעביר הלאה, רק כך זה יכול לעבוד?

כך בלבד. לכן כולם נמצאים בחפץ חסד, זה מה שאנחנו לומדים עכשיו בחלק ט' "בתלמוד עשר הספירות", כך כל המערכת, כל דבר וכל פרט במערכת הא-לוהית, חוץ מהעולם הגשמי האגואיסטי, הכל עובד רק לצורך הזולת. הפרט לא לוקח שום דבר לעצמו, אלא רק כדי להתקיים וכדי להעביר את הכל לזולת.

את זה בדיוק אנחנו מתקרבים לממש ועל ידי זה אנחנו עולים. אנחנו מתחילים לגלות את העולמות ומתחילים לראות, לגלות, להרגיש את המערכת ואת הכוח הפועל בה. אין לנו שום אפשרות אחרת, והעיקר לא לפספס דווקא את ההזדמנות הזאת. לכן אני מוכן להשבית את כל המפעל, ומוכן לעשות את הכל רק כדי שתצאו ותתחילו להתקשר עם הקהל.

בנצי: זאת הנקודה שאותה אנחנו באמת רוצים לפתוח ואולי היא תביא לאיזה לפרץ גדול. בעל הסולם אומר "עוד זאת אבקש מאיתכם, להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים, להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאיתכם תאוות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם".

הוא שוב נותן הנחייה, שאהבת חברים היא הסגולה היחידה, ורק בזכותה אפשר להביא לתיקון.

 נכון, כי אם אתה לא תהיה בקשר עם החברים, אתה לא תוכל להביא את המאור המחזיר למוטב. אבל האם יש לך צורך להתחבר עם החבר, להביא לו את המאור המחזיר למוטב? כי אתה לא דואג לעצמך, אתה דואג ל"ואהבת לרעך כמוך".

בנצי: יש לי את החיסרון שמולי, את החיסרון של החבר.

 כן, ואיך אתה מתקשר אליו?

בנצי: מה זאת אומרת, איך אני מתקשר אליו?

 אתה לא מתקשר אליו, כי אתה לא רוצה את זה. ובנוסף אם אתה תבוא לחיסרון שלו, על ידי מה אתה תמשוך את המאור המחזיר למוטב? הרי אין לך מערכת משיכה, אין לך מערכת התאמה.

בנצי: אני לא מבין, כל ההנחיות של אהבה בין החברים, "מיעוט הרבים שניים", המערכת הזאת לא עובדת?

 לא בימינו, בימינו זה יעבוד אך ורק אם אתה מטפל בזולת.

בנצי: אז אני צריך שלושה אנשים?

 אתה צריך שלושה, תחתון, עליון ועלי עליון, כמו שאנחנו לומדים.

בנצי: אז אפשר להגיד שהיום מיעוט הרבים הם שלושה, יש פה משהו חדש?

 לא, השלישי זה הבורא. מספיקים לך שניים. אם אתה מטפל בשני, כשאתה זקוק לו, זה כבר מספיק, הוא האמצעי, הקו האמצעי.

בנצי: אז איך אנחנו צריכים לקרוא את כל המשפטים של בעל הסולם והרב"ש, שכל הזמן למדנו והתחנכנו עליהם, על אהבת חברים ושבינינו נתקשר עוד ועוד, איך לממש את זה נכון?

 אני מבין את זה כך. אני יודע שהבאתי לרב"ש תלמידים שהיו חילוניים לגמרי, אבל עשינו מהם קבוצה. השאלה שלי היא כזאת, ואני חוזר שוב לאותן מילים, כשאני הולך ומפיץ את חכמת הקבלה בשם "חינוך האינטגרלי" לקהל הרחב, האם אני לא עושה מהם קבוצה? האם אני לא מחבר אותם? אני רוצה לחבר אותם. הסדנאות האלה הן כמו ישיבות חברים, הקשר ביניהם הוא העזרה ההדדית שאני רוצה ללמד אותם וכן הלאה.

אז מה הבעיה? למה אתה מקבל את הטיפול שלנו בקהל החיצון כמשהו הפוך ושונה?

בנצי: האם זה כמו בני זוג שקודם מתחתנים ואחר כך מביאים ילדים?

 נכון.

בנצי: יוצא מכך, שאנחנו לא נצליח להתחתן בינינו עד שלא יהיה לנו ילד לטפל בו.

 גם זה קורה בחיים. האמת היא שרק כשהילד נולד, כשהוא נמצא, רק אז הם מרגישים את עצמם כהורים  ובאמת כזוג, כי כלפי השלישי הם כאחד. וכך, הם לא כאחד, אלא הוא לחוד והיא לחוד.

אני אדם מאוד מעשי, אני רואה מתוך החיים ולומד מתוך החיים. זה לא חשוב מה אני משיג ומה אני רואה, כי זה מה שאני. אני ממליץ לכם לראות לפי החיים שלכם. אם אתם מטפלים במישהו זר, בהתקפה, במשימה, בצורה ברורה שאתם חייבים להצליח, לחבר אותו אליכם וכן הלאה, אז יש לכם נחיצות לגיבוש הקבוצה המקורית שלכם ולקשר עם הבורא, ואחרת אין. לכן אני מקבל את התבנית הזאת כמוצלחת ביותר להתקדמות הרוחנית שלי, זה הכל.

דורון: יש עוד נקודה, שאני חושב שכדאי להבהיר בהקשר הזה, איך משתלבת עבודה של אנשים שמעורבים בהפצה, אבל דרך ווידאו, דרך אתרים, ודרך אינטרנט, איך אפשר לתאר את הקבלה של החסרונות שלהם ואת כל העבודה שלהם בתוך המערכת של הקבוצה?

 אני עדיין לא יודע אם אפשר באמת להיות בקשר רוחני מספיק, מלא ושלם בעזרת קשר וירטואלי. אם אפשר לעשות סדנאות עם אנשים שנמצאים בכל העולם. אנחנו בינתיים רואים עד כמה הקשר הטכני עם כל הקבוצות בעולם עדיין לא טוב.

אמנם ראיתי שבמשך הזמן הם מקבלים מאיתנו, מהשיעורים שלנו את כל המסר, אבל האם אנחנו יכולים לעשות סדנה כך, שכולנו נתרשם מהחסרונות של הזולת דרך קווי האינטרנט? אני עדיין לא בטוח.

אבל בשביל מה לנו, אם אנחנו יכולים למצוא אנשים במקום שבו אנחנו נמצאים ולארגן קבוצות, וכך בצורה פיזית להתפשט.

דורון: אולי אפשר לומר שהעבודה של האנשים שעושים הפצה דרך האינטרנט, האתרים, והווידיאו, אלה שעוסקים בצד הטכני והווירטואלי, היא בעצם שלב מקדים שממנו יבוא אחר כך המימוש הפיזי, שכך זה יגיע להרבה אנשים?

 כן, אני בכל זאת חושב שצריך להיות קשר פיזי, לכן אנחנו עושים את כל הכנסים, כדי בכל זאת לתפוס איזה קשר, קצה של חוט. חזרתי משבדיה, בעוד פחות מחודש אני אסע לבולגריה. ואחרי בולגריה אסע לארמניה. אחרי ארמניה יגיע הכנס הגדול שלנו בפברואר וכך הלאה סביב השעון.

אני מבין שאם אני לא אהיה בקשר עם אותם אנשים, אני לא אספוג את החיסרון שלהם בצורה מספקת, ואני לא אתן להם קצה חוט ממני. כשאנחנו מתקשרים, יש בינינו בכל זאת קשר, ודרכו כבר אפשר להעביר הלאה את המאור המחזיר למוטב.

דורון: יש הרבה אנשים שעוזבים את הקבוצה בעקבות הגישה החדשה הזאת להפצה. הם לא מבינים את החשיבות של העיקרון הזה. מה לעשות איתם?

 אנחנו אנשי מעשה. אם הוא רוצה להתקדם, הוא חייב לשמוע בקולי, הוא חייב לנסות. שיבוא לכאן, ישתתף איתנו בערב הפצה אחד, שאנחנו עושים כל יום ואחר כך הוא ירגיש ויגיד מה שהוא הרגיש.

זאת באמת האפשרות להגיע לדרישה לבורא. כי אחרת אין לי דרישה להתחבר עם החברים, אין לי דרישה להגיע להעלאת מ"ן, לחיפוש, לחיסרון, לבקשה, אין. רק בתנאי שאני נכנס לטיפול בקהל הרחב ואני מרגיש שאני חייב להצליח שם, אז החובה הזאת, החוב הזה ממש לוחץ עלי. החיסרון הזה מחייב אותי להתקשר בכל דרך שרק אפשר לבורא, ואז אני מוצא איתו קשר. אם אין, אז אין לי שום סיכוי אחר.

בנצי: עכשיו אנחנו רוצים לעבור לפינת החדשות של הכלי העולמי שלנו.

 אני רוצה להגיד לכולם שלום, נתראה כרגיל בשבוע הבא, ובכל בוקר בשיעור שלנו, תבואו אלינו בשבתות, כולם מוזמנים. אני אשמח לראות את כולכם. שנה טובה, גמר חתימה טובה, ובאמת לפנינו שנה נהדרת מאין כמוה למימוש שיטת התיקון. כל טוב לכם, ושלום.