לחיות בערבות הדדית נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

בדרך לשינוי

זה היה בתחילת שנות ה-90.
חיפשתי איך להרוויח קצת כסף ואז בדיוק פגשתי את יאן.
הוא אמר “היי, חיפשתי אותך כבר הרבה זמן, יש לי רעיון מבריק לתסריט” והרעיון מצא חן בעיני.
אז ככה נפגשנו, התיידדנו והתחלנו לכתוב.

זה היה סיפור על שלוש ילדות שומרות ראש חירשות שהתחנכו במנזר בהרי סין, ואחר-כך הביאו אותן לניו-יורק כדי לאבטח אדם עשיר אחד ולהגן עליו מפני המאפיה.
אנחנו המצאנו שם כאלו דברים שאני בקושי מצליח להיזכר בהם.
בעצם לא כתבנו תסריט אלא כתבנו ספר. ספר קל לקריאה.

יאן היה בטוח שמחכה לנו הצלחה גדולה וכסף רב.
כמובן שהחלטנו להוציא אותו לאור.
המוציא לאור קרא אותו במהירות ונתן את הביקורת שלו בדוגמה ציורית-
“התחלתי לקרוא אותו בשירותים” הוא אמר.
“למה לא בסלון או בכורסה אן במיטה?”, יאן התרעם.
“יצאתי מהשירותים לאחר שעה, השיב המו”ל”, זה סימן טוב.

בשביל אפקט רב יותר בגרסה הרוסית, הוצאנו את הספר תחת שמות בדויים.
אני הייתי אמריקאי, יאן היה סיני.
חשבנו שאם זה יהיה אמריקאי וסיני אז נמכור יותר.
עבור התרגום לאנגלית, הרי רצינו לפרוץ לתודעה האמריקאית, לא יכולנו לשלם.
אז יצא איך שיצא.
התרגום נעשה בחינם על ידי מורה פנסיונרית לאנגלית.

עם חלוף הזמן, כבר לא חשבתי שהספר יגיע להוליווד.
ויום אחד, יאן מתקשר.
ואומר חסר נשימה עם הפסקות:
“צ’אק נוריס ובני אורקידס מחכים לנו במלון. הם רוצים לעשות סרט על פי הספר שלנו.”

“מה? ממש במלון?” לא היה לי מצב רוח להומור.
באותו זמן עבדתי כשוטף כלים בבית קפה “אפרופו”.
“אל תשאל שאלות טיפשיות” אמר יאן. “תתלבש יפה, בעוד שעה אנחנו נהיה עשירים.”
“אני מגיע.”

אני רואה את יאן ומיד מזהה את צ’אק נוריס – חיוך אמריקאי, כל השיניים במקום – זה הוא!
לידו יושב אדם “מרובע” כזה ושותה קפה. אני מבין שזה בני אורקידס.
צ’אק נוריס קם, לחץ את ידי, וגם בני לוחץ את ידי.
בהמשך זה נהיה עוד יותר מרגש.

צ’אק נוריס אומר שהוא ממש מאוהב בספר שלנו.
מתאר את הדמויות, איך הוא רואה אותן – אני מהנהן.
אני כבר חושב איך אני מתפטר משטיפת הכלים ומביט ביאן בשמחה.
והוא כבר רכוב גבוה על הגל – הוא היה מאמן של אומנויות לחימה, חזק מאוד, ואכן יש לו שפה משותפת איתם.

הוא שאל אותם “למה? ה-95 ניסיונות התנקשות במאו דזידונג לא הצליחו?!”
מאיפה הוא לקח את המספר הזה?!
כוכבי הוליווד לא יודעים את זה..
והוא מסביר “זה בגלל שהבנות האלו היו שומרות הראש שלו…” כוכבי ההוליווד נדהמים.
אז מתברר שזה סיפור תיעודי ואפשר לראות את הבנות האלה?
“אפשר”, אומר יאן בביטחון, “אבל הדרך למנזר רצופה מפולות שלג בהרים”.
“ומאיפה הוא המציא את זה?” – אני חושב. “טוב, נו…”

צ’אק נוריס מבקש סליחה והולך לצד אבל בני אורקידיס נשאר.
מה שיאן סיפר לי עליו, זה מדהים.
הוא אלוף העולם שמונה פעמים בקרבות אגרוף, יודע קראטה, אייקידו, קיק-בוקסינג.
הוא זה שבונה לכולם את הפעלולים ואת סצנות המכות בהוליווד.
וגם נראה בהתאם – הפנים שלו כמו אגרוף, מכוסים בבליטות ובשקעים, עיניים קטנות שמציצות מהחריצים בחומה.

“אבל על מה אני הולך לדבר אתו?…” – אני חושב, “עדיף שאני אתן ליאן לדבר.”
אני זוכר איך עלתה בי יהירות שקטה – גם אם אני עני, מאחורי טונות הספרים שקראתי. שניים, או אפילו שלושה (תלוי איך מסתכלים על זה) תארים באקדמיה. אין לי על מה לדבר אתו?

במשך זמן מה אני מתנתק ולא שומע את השיחה שלהם.
ופתאום יאן מצביע עליי ואומר שזה הכישרון שלי שבזכותו הספר כל כך מרגש.
אני מבסוט, מהנהן… את זה אני שומע היטב.
בני אורקידיס מביט בי בעיניו הקטנטנות. ופתאום אני שומע משהו מאוד מוכר שיוצא מפיו. הוא מצטט קטע
שמזמן נשכח ממני, עוד מהזמנים בתיכון. “ישנוני! כמה אפשר לישון! תראה איזה יופי! הוי, כמה נחמד! נו, תתעורר כבר, ישנוני, כי לילה כה יפה אף פעם לא היה…”

אני זוכר שקפאתי, שישבתי ולא הבנתי האם זה באמת קורה או שאני חולם?
הוא ציטט את המונולוג של נטשה רוסטובה מהספר “מלחמה ושלום” של לב טולסטוי, מילה במילה ובליווי הבעה. כשהוא סיים, אנחנו שתקנו, ואז הוא החל לשבח את טולסטוי, שזלזל בחברה החילונית ודיבר על מעמדו האזרחי הגבוה. וכל זה מסופר מפי בני אורקידס – לוחם אגרוף אמריקאי.

לסיפור שלו על לב טולסטוי אני קורא “המכה הראשונה בבטן”.
המכה השנייה זה ה”לילות לבנים” של דוסטוייבסקי. ובנוסף לכך, הווידוי שהוא – בני אורקידס, אוהב את דוסטויבסקי יותר מכול, אוהב את המכתב הרגשי של פיודור מיכאילוביץ’, את רצונו לעורר את החברה החולה, את האמפתיה שלו לאדם הפשוט.
לזה אני כבר קורה “שוק לפנים”.

מה שמוטט אותי סופית היה הסיפור מאת ניקולאי גוגול “האף”.
ומסיים בני אורקידס עם אהבתו לרחמנינוף.
אני יושב המום ומתבייש – כך הרגשתי.
והוא יושב מולי פתוח ומחייך, ואנחנו מדברים.
אני לא קראתי אפילו עשירית ממה שהוא קרא.
אני לא זוכר כלום, והוא יודע את הכל בעל פה.

לא, אני לא כותב על זה שלא ראיתי בו את טולסטוי ואת דוסטוייבסקי, כי זה בלתי אפשרי.
אני כותב על עצמי. את מי יכולתי לראות בו אם אני הייתי כזה?
שקוע בעצמי, יהיר, מלא שחצנות.
אני כותב על המחשבות שלי.

אז, עדיין לא יכולתי לנסח את זה.
אז, לא ידעתי שזאת העבודה האמיתית, שהיא מאוד קשה – לנסות לשמוע את האחר, להיפתח, להרגיש, להזדהות.
החשבתי את עצמי לאדם אינטליגנטי, ובשום פנים לא אגואיסט.

והנה עברו שבע או שמונה שנים. כבר התחלתי ללמוד קבלה.
עכשיו כבר התחלתי להבין מהו האגו. הבנתי שדווקא הוא זה שמנע ממני לשמוע את האחר.
ובכלל להרגיש מישהו אחר חוץ מעצמי. אז כבר הייתי בתוך העבודה הזאת, איך לשמוע, איך להרגיש.

יום אחד, אנחנו מצלמים תוכנית טלוויזיה במוסקבה.
המנחה שלנו, אנטולי אוליאנוב, בתכנית “על היופי”.
לפניו באולפן יושבות שתי נשים.
משמאל יושבת אישה בגיל לא ידוע , תחת השם “הגרביון הכחול”.
היא טוענת שהעיקר הוא היופי הפנימי של האדם.
מימין יושבת יפיפייה צעירה שאומרת את ההפך.
היא מספרת איך שהיא קמה בבוקר, עושה אמבטיה, שותה כוס קפה, איזה בושם היא מעדיפה (מהיקרים ביותר) איזה בגדים של איזה מעצבים..
עם זאת, שתדעו, הנערה הזאת, הגיעה עם מרצדס מהדגמים האחרונים, עם נהג פרטי. בנוסף, סיפרו לי שהיא עובדת “כמלווה”, ויום עבודה שלה שווה כמו המשכורת החודשית שלי.

מסיבה לא מובנת, הנערה שעובדת ב”ליווי” הסכימה להצטלם בתכנית בחינם. היא ישבה בחצאית מיני, אבל כזאת מיני, שלא ידענו איך להושיב אותה, כך שהצופים יוכלו לשמוע משהו מהתוכן של התכנית. היא דיברה בצורה שלווה, משכנעת…
והבחורה “הגרביון הכחול” הייתה לחוצה והיא הייתה צריכה כל הזמן להוכיח את צדקתה.
טוב אז הנה! – אני חושב, – בדיוק כך מנצחת הריקנות של העולם הזה בגילומה של היפיפייה שלנו.
שוב, שימו לב, אותן מחשבות מתנשאות…
שוב, אותו חיוך פנימי של זלזול…
ושוב אני לומד לקח.

אני חוזר מההפסקה, ורואה שהיפיפייה שקועה בספר. איזה ספר היא קוראת.. – אני חושב.
אני מתקרב כדי לראות. מסתבר שזה הספר שלי, השארתי אותו על השולחן – הספר “שמעתי”, ספר של המקובל בעל סולם – על עבודתו הפנימית של האדם. באותו נושא – עבודת האדם עם האגו שלו.
אני כל הזמן מחזיק אותו בכיס, והשארתי אותו על השולחן.
אני פונה אל הנערה: “סליחה, – אני אומר, – אני לא חושב שזה יהיה מעניין בשבילך, יש שם כל מיני ספרים. הנה, – אני אומר, – קחי לך איזה מגזין”. ומושיט לה אחד מהערימה. והיא מרימה אלי את עיניה הגדולות. כאילו שהיא רואה בפעם הראשונה בחייה.
ואומרת פתאום:
– זה “שמעתי” של בעל הסולם. הספר האהוב עלי. אני קוראת אותו כבר שנתיים.
אני עומד, המום… ושואל:
– ואת מבינה?!
– כן, אני מרגישה את כל זה, – היא אומרת.
מה יכולתי לענות לה? שוב אותו הלקח. כאילו שאמרו לי: “אתה לא רואה אף אחד חוץ מעצמך!”
כן, השיעור הזה היה קשה ועמוק יותר. כאשר בצורה חיצונית מושלמת כל כך (אתם צריכים לראות את הבחורה הזאת!) הכניסו תוכן כה פנימי.. ואני לא זיהיתי אותו.
כי שוב, מלכתחילה, במחשבות, התנשאתי מעליה.
אבל בזאת הסיפור של “האוניברסיטאות שלי” לא נגמר.

עוברות עוד חמש שנים.
אני בקונגרס הקבלי שלנו.
והנה אני יושב במעגל עם החברים שלי, עושה מאמצים כדי לשמוע אותם, כדי להגיע לקשר אמתי איתם. ופתאום, אני תופס את עצמי על מחשבה: “אני יודע כל מה שהם יאמרו…” – מחשבה אחת והכל נהרס! אני כבר נמצא מעליהם. זהו, אני כבר שומע רק את עצמי. והנה פתאום מתחיל לדבר בחור לבנבן, חסר כל ייחודיות, כולו עצוב כזה, שאני חשבתי עליו קודם: “נו, מה הוא כבר יכול לחדש לי?”
ואני מרגיש בושה עזה. על עצמי. על המחשבה הזאת שלי!

הוא פשוט שבר את לי את לב הבטון עם כל כך הרבה עוצמה בדבריו, כל כך הרבה פתיחות, כל כך הרבה רצון, שכולנו עכשיו, כאן, נרגיש מה זה אומר – “ואהבת לרעך”. לא רק במילים, אלא הלכה למעשה.
אין קלישאות, אין את כל הספרות והפילוסופיה הזולה רק אדם שמדבר מהלב.
ללא פחד, פותח אותו ומניח אותו לפנינו.
והנה החבר השני מדבר, וגם אותה הרגשה – איזה כוח! והשלישי!
ואני מרגיש כמה שאני קטן לעומתם…
כמה גדולים הם, החבר’ה האלה! כמה הם כנים!
אני שומע אותם. אני מרגיש אותם. ומבין – לא במילים, מה זה לב אחד, נשימה אחת…
מבין.
ואני כבר אחר…