הרהורים להיות ישראלי סיפורים קצרים

בשביל מה?

מעט ידוע על ילדותו של המקובל הגדול יהודה אשלג.
ידוע כי הוא היה ילד הרבה יותר בוגר מיתר בני גילו.
ידוע שהיה לו זיכרון פנומנלי.
ידוע כי כבר אז היו לו שאלות מבלבלות, שהיה קשה למצוא עליהן תשובות.

בשעות הבוקר המוקדמות היו לוקחים את כל הילדים לחדר.
הרובע היהודי היה מתעורר לחיים.
האבות נראו עם טליתות לבנות על כתפיהם.
החנויות נפתחו מוקדם והילדים בלעו רוק ובהו בממתקים, אבל לא קנו להם כלום.

ב”חדר” צריך להיות רעב, ולכוון למזון אחר.
באותו יום המורה שמואל התעכב וכולם הקיפו את יהודה.
קשרו את עיניו בצעיף שחור ועשו לו מבחן.
הילד החיוור, דוד, בדק בקפידה אם כיסוי העיניים היה קשור טוב סביב העיניים של יהודה ואז הוא פתח חגיגית את התורה וקרא: “דף נק”ד, שורה שלישית מלמעלה”.

יהודה לא היסס לרגע: “וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ…”, הוא אמר.
אצבעו של הילד נעה לאורך הקו.
– בדיוק! – דויד קפץ מתוך שמחה.
הוא הפך כמה עמודים.
– דף קס”ב, שורה 10 מלמטה,” הוא אמר בהתרגשות.
– “ויאמרו, הבה נבנה לנו עיר ומגדל, וראשו בשמים…”, יהודה לא היסס.
– ואוו! – נשמעה אנחה כללית.

יענקל’ה ניגש אל דוד. הוא שלף בזריזות מחט ארוכה מכיסו ודחף אותה לתוך הספר בדיוק אל תוך האות כ”ף. הוא המשיך וסובב את המחט כך שהיא תכנס עמוק יותר.
והיא נכנסה, כמו בתוך חמאה – חדרה את הדפים.
– אתה יכול להסיר את תחבושת, – הורה יענקלה.
יהודה הסיר. הוא הביט בדריכות באותו מקום שבו נכנסה המחט.

– נו? – יענקל’ה חייך.
– סמ”ך, – אמר יהודה.
יענקל’ה סובב את הדף.
האות סמ”ך הייתה נקובה באמצעה עם המחט. והמחט נכנסה עוד יותר פנימה.
– חי”ת, – אמר יהודה.
יענקל’ה הפך את הדף.
גם כאן המחט חדרה באמצע של האות חי”ת. והמשיכה פנימה.
– הלאה! – נשמע קולו הנוקב של יענקל’ה.
– פ”א.
הדף התהפך. המחט ניקב את האות פ”א.
– וואו! – נדהמו הילדים.
ויהודה המשיך, – מ”ם, דל”ת, אלף, בי”ת…

הדפים התהפכו במהירות. יהודה לא טעה אף לא פעם אחת.
המחט עברה בדיוק דרך האותיות האלה.
ופתאום, קולו של המורה, שמואל עצר את הכל.
הילדים התפזרו אל מקומותיהם.
יהודה הביט במורה המתקרב. המקל נראה מולו.
המורה התקרב ונעמד מעל יהודה.
– החסידים הגדולים, יהודה, – הוא אמר בקול רם כדי שכולם ישמעו – ידעו את התורה עד כדי חלמו עליה בלילות. שורה אחר שורה, אות אחר אות.
– הוא התכופף נמוך יותר, הסתכל ישר לתוך עינו של יהודה, וסיים
– אתה תהיה חסיד טוב, יהודה, אם רק תצליח להתמודד עם “האני” הגדול שלך.

היד עם המקל התרוממה מעל יהודה. אבל היד השנייה של המורה נגעה בראשו, וליטפה אותו
– כך, יהודה, גם הבורא מוביל אותנו. אתמול זה המקל, והיום זה סוכרייה על מקל.
והמורה הוציא מכיסו סוכרייה על מקל שפיסות קטנות של בד נדבקו עליה.
המבטים של הילדים, ללא הפסק, עקבו אחרי הסוכרייה שנראתה להם הדבר הכי טעים בעולם.

– ואת הכל – כל שהוא עושה – הוא עושה רק מאהבה אלינו, – אמר המורה והקיף במבטו את הכיתה.
– למדו לאהוב אותו, ילדים, ותבינו שהאלוקים שלנו תמיד אתנו, גם אם תהיו שקרנים קטנים או חכמים גדולים. – הסוכרייה על מקל עברה ליהודה והילדים אכלו את הסוכרייה במבטיהם.
וגם יהודה הסתכל עליה בחמדנות. אבל שם אותה בצד.

– לא, לא, לא, יהודה, תאכל אותה. – ציווה המורה, הרווחת את הסוכרייה הזאת. וכל האחרים זכו לראות איך אתה אוכל אותה. אולי הקנאה תגרום להם לדעת את התורה, כפי שאתה יודע אותה.
יהודה הרים את עיניו אל המורה ושאל: – ובשביל מה צריך לדעת אותה כך?
זה היה כל כך לא צפוי שהמורה נדהם.
– לא הבנתי, – הוא שאל בתדהמה.
– אני יודע אותה בעל פה, כל שורה, כל אות, אז מה?

– נו יהודה… – המורה אפילו נתקע לרגע, – מוזר לשמוע ממך שאלה כזו, אתה שואל אותי את השאלה הזאת בכוונה, נכון? יש לי הרגשה שאתה רוצה לבחון את הידע שלי, לא צריך לעשות את זה, – הוא אמר בחומרה.
– אני באמת לא מבין בשביל מה אני צריך לדעת בעל פה את הספר הזה!
– צריך לדעת את החוקים והמצוות בעל פה, כדי לקיים אותם.
– בשביל מה צריך לקיים אותם? – יהודה לא נרגע, וזה היה רציני.
הילדים בבהלה הסתכלו על יהודה ואז על המורה.
– כדי להיות העם הנבחר, – ענה המורה, קולו נהיה נוקשה יותר, – “…ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש…”, אתה זוכר? “ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דיבר ה’ נעשה”. אתה זוכר את זה יהודה?
– כן.
– תסתכל לי בעיניים כשאתה עונה.
יהודה הרים את עיניו, הוא היה מאוד חיוור.

– מה עוד לא ברור לך, יהודה?
יהודה לא ענה.
– נו תגיד, אל תפחד.
– אני… אמר יהודה בשקט, – אני לא מבין… – הוא הרגיש שאין לו אוויר, – אני לא מבין… מיהו הבורא?

– מה?! מה אמרת יהודה? אני לא מבין את השאלה שלך. – אמר המורה וקירב את ראשו ליהודה. – תסביר.
– אני הרי לא ראיתי אותו, – המשיך יהודה. – מי הוא?
– האבות שלך ומשה ראו אותו על הר סיני. “ויעל משה ואהרון, נדב ואביהו, ושבעים מזקני ישראל. ויראו (!) את אלוקי ישראל” המורה פתאום הצביע על יהודה עם הסרגל. – תמשיך!

– “ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו…” – המשיך יהודה.
– אתה יודע הכל… אז למה אתה שואל?! – המורה הביט על יהודה, וניסה להבין מה הוא רוצה. ולא יכל להבין. אולי הוא בודק אותי כמורה… אז אלמד אותו לקח, כדי שגם האחרים ילמדו מזה.
– אני לא יודע כלום. אני רוצה לדעת מה כתוב, – אמר יהודה עם עצב עמוק בקולו. – כי אני רוצה להרגיש. אני רוצה להיפגש אתו. לראות! אני רוצה לדעת מיהו הבורא.
האם הוא קיים, ומה עומד מאחורי כל המילים האלו.
קולו של יהודה רטט מהכאב.

המורה, עם פה פעור, הסתכל עליו. לזה הוא לא ציפה, אפילו מיהודה.
הילדים היו המומים.
הם הכירו את המורה וציפו שמשהו יקרה עכשיו.
וזה קרה.

– נדמה לי שעליך לצאת מהכיתה, – אמר המורה שהיה עדיין המום. וצעק פתאום: – “צא החוצה!!”
יהודה פסע ברחוב, דרך הבוץ והשלוליות.
לידו צעקו הרוכלים, הזקנים דיברו על הספסלים, הרחוב היה מלא בהמולה, אבל לא בשבילו.
הוא היה שקוע בעצמו.
כל אותן השאלות לא נתנו לו להירגע: מאיפה יש בי כל כך הרבה כאב ופחד? למה כל כך קשה לי?

הצעקה: “עצור!!” שלפה אותו מתוך מחשבותיו.
השמיעה חזרה אליו.
יהודה ראה מעליו נחיריים גדולות של סוס.
מעל ראשו של הסוס, הציצו הפנים הזועפות של נהג הכרכרה הג’ינג’י.
– “מה, נמאס לך לחיות?” – הוא צעק.
יהודה נבהל והתחיל לרוץ.

הוא חלף על פני שלטי החנויות, אנשים הסתובבו והביטו לעברו. הוא רץ ורץ.
הוא עלה בריצה לקומה השנייה של ביתו, וכבר בפתח הדלת שמע קולות עמומים. הוא חיכה ונכנס.
המורה דיבר אל מול הוריו, מנופף בידיו לכל עבר .
הם הצטופפו בביישנות ליד השולחן. כשראה את יהודה, ידיו קפאו באוויר.

יהודה חלף על פניהם ונכנס לחדרו.
דלתות החדר היו עשויות מדיקט דק, והוא שמע את קולו העמום של המורה.
– “כן, אני מאשים אותכם, מי עוד אפשר להאשים? הוא יהיר, מלא מחשבות סתמיות. הוא חכם מדי בשביל ילד.”
– “ומה עלינו לעשות?” – נשמע קולה השקט של אמו.
– “בכל האמצעים להוציא ממנו את הנטיות הללו.”
יהודה נשכב על המיטה וכיסה את ראשו בכרית.
השתררה דממה.
הוא הביט בנוצה שנעה מצד לצד מנשימותיו.
נעשה לו יותר קל.
ולא היו בראשו מחשבות כלל.
כמה טוב לחיות כך, בלי כל מיני מחשבות, – הוא חשב. ואז הכל חזר. ספקות. פחד. והוא נאנח.
נשמעו צעדים.
מישהו התיישב לידו על המיטה.
ידיים עדינות ואוהבות, הסירו את הכר מפניו.

הוא ראה את אביו. אמו עמדה מאחוריו. אבא סידר את השמיכה.
אימא התכופפה אל יהודה ונישקה אותו. עיניו של יהודה התמלאו דמעות.
– “מה? מה קרה לך, הילד האהוב שלי?” – אימא ליטפה את ראשו.
והוא אמר בלחש: – “אני לא יודע בשביל מה אני חי.”