חגים ומועדים נפש האדם סיפורים מהחיים

דמעות מבעד לעדשה

שלום אני רינה טל בת 28.
צלמת.
כבר מילדות אהבתי לצלם, אז ביקשתי מאבא שלי שיקנה לי מצלמה, וליום הולדתי ה-12, בבת מצווה,קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי.
מאז אני מצלמת כל היום ומסתובבת עם המצלמה.
אני אוהבת לצלם, במיוחד פנים של אנשים. מסתובבת בכל המקומות האפשריים מסעדות רכבות, ברחובות, בשווקים. 
אוהבת לצלם גם נופים טבע,

חיבור האדם עם הטבע, ים, מדבר, מקומות יבשים, הרים, מקומות קרים.
הכל התחיל בערב ראש השנה. אחי ואני נסענו לארוחת הערב המשפחתית. המצלמה בידיים שלי, אחי נוהג. ואז- תאונת דרכים. המצלמה עפה לי מהיד ונשברה,
שמעתי רק את צליל רעש המצלמה שנשברה.
יצאנו בנס. כאב הגוף והצוואר התמזג עם כאב הלב. כאב שאזכור כל חיי. 
שבירת המצלמה ושבירת הלב.
משהו בתוכי התנפץ.
המתנה האחרונה שקבלתי מאבי –
הקשר אליו ששמרתי אתו. משהו נשבר בתוכי.
הדמעות זלגו ללא הפסק.
הן המשיכו לזרום. איך אפשר לעצור אותם? מה יגידו במשפחה כשנגיע.. “מקלקלת שמחות. מקלקלת את הערב. העיקר שיצאת שלמה. אז למה את בוכה?”
ואז הבנתי פעם ראשונה בחיי שאפשר לבכות. כן. אפשר לבכות כשכואב, ולא להתבייש ולהסתיר שום דבר.
פשוט להיות שם עם הכאב,לחבק אותו. ולאהוב אותו.
לתת לדמעות לרדת ולשטוף את הנשמה הכואבת. אפילו שלכמה אנשים במשפחה קשה
הכאב שלי.

אבי נפטר בשנת 2000 בתאונת דרכים בכביש הערבה.
חודש אלול. מאז, כל שנה, תקופת החגים קשה לי.
מנחם אותי שלפעמים אני חולמת עליו ורואה אותו
ואז הוא אומר לי לזכור את המשפחה ותמיד להיות בחגים ביחד.
והפעם ראיתי אותו עם מצלמה חדשה ביד.