ישראל והעולם סיפורים מהחיים

״זה הזוי בעצם שניצחנו במלחמה הזאת״

מלחמת העצמאות תפסה את אבא שלי בנערותו, בן למשפחת עולים ציונית מעיראק.
אני עדיין רואה לנגד עיניי, את עיניו הזוהרות של אבא כשסיפר איך כולם יצאו ספונטנית לרחובות ורקדו במעגלים, בחולצות לבנות כשהם מאושרים מרחפים כמעט, על הקמת המדינה היהודית.
ולמחרת תקפו אותם שבעה צבאות ערב והישוב היהודי דאז במקום חלילה להתייאש
שינס מותניו ויצא למלחמה להגנה על המולדת.

אבל אבא שלי סיפר, איך כולם ממש, הנערים הנשים ואפילו הילדים, הרגישו כולם כחטיבה אחת. כל אחד עשה משהו, למען עמו. אפילו הילדים הקטנים והגדולים יותר אספו ומילאו שקי חול ויצרו מעיין בונקרים היכן שהיה צריך. בעצם כולם הרגישו מעיין הרגשה של “איש אחד בלב אחד”.
סבתא שלי הייתה מתפללת לניצחון-החיילים שנלחמו, שישובו הביתה בשלום.
ואכן, תודה- לאל ניצחנו. נלחמנו באמת כמעטים מול רבים ובכלי נשק מאולתרים וכן במקלות ואבנים
זה די הזוי בעצם שניצחנו במלחמה הזאת. כמעט אגדה.

איך זה יתכן?
חשבתי על זה שאז היה לנו משהו יקר מציאות (שהיום לצערי לא תמיד יש)
חשבתי על זה שבעצם, הכוח של החיבור הוא שניצח את המלחמה.
להיות בחיבור, בערבות ובאכפתיות זה כלפי זה,
זו נוסחה מנצחת