כללי

חלום אחד גדול שעם אחד חלם

“בואי, עולים לארץ-ישראל”
אמר סבא לסבתא שלי עוד כשהיו בעירק.
שניהם באו ממשפחות עשירות בבגדד.
סבתא שלי, לא כל-כך רצתה לעלות לא”י.
היה לה טוב בעירק, עם משפחתה וכל החמולה שם.
אך סבא היה ציוני נלהב, ולבסוף הם עלו לארץ.

זה היה עוד לפני הפראות ביהודים שהתחוללו מאוחר יותר.
בארץ, הם התיישבו ברמת-גן.

סבתא שלי סיפרה שלא היה קל.
מסביב היה רק “חול וחול”, היו תנים שייללו בלילה ולא נתנו לישון.
סבא עבד קשה ממש לפרנס משפחה.

בינתיים הייתה ההכרזה על הקמת המדינה.
הילדים שנולדו לסבא וסבתא בארץ, גדלו
והלכו לשרת את המדינה:
הם חלמו את חלומותיה,
את המורשת שקיבלו מסבא, ונלחמו את מלחמותיה.

אבא שלי, שהיה קצין בצבא-הגנה לישראל,
היה גאה מאוד על-כך שהיה יכול להגן על משפחתו, ילדיו ועל הישובים הקטנים, שחלקם החלו לגדול מול עיניו.
אבא סיפר על הקשיים שהיו, על המלחמות על תקופת הצנע, ואיך עמדו בטור עם תלוש לקנות מזון.

אך, יחד עם זאת,
הייתה הרגשה בלב, שכולם ביחד בונים כאן מדינה.
הייתה להם חשיבות מטרה.
והיה מי שאמר:
“אם יש מטרה, אפשר לשאת כל איך”.

אכן, הדור של סבא, סבתא, שעלו אז מכל התפוצות וילדיהם אחריהם,
בנו את המדינה הזו, בעמל רב ובדם של הבנים-החיילים שנפלו,
ומסרו את חייהם למען המדינה הזו.
מבחינתם הם חלמו את פסגת חלומם והגשימו אותו.

הם הורישו לנו מדינה עם הכל.
ערים, יישובים, אוניברסיטאות ותוך תקופה מאוד קצרה יחסית, שפע גדול.

ומה איתנו?
האם נהרוס את החלום?
או שנבחר ביחד להתגייס ולגייס כוחות,
להמשיך ולהגשים ביחד את החלום?

כי הכל התחיל
מחלום אחד גדול,
שעם אחד חלם.