הרהורים להיות ישראלי

מתי התחלנו לרצות לא להיות כמונו?

סבתא שלי, סיפרה לי, איך אנשי הדור שלה
חלמו חלום והקימו כאן מדינה,
על יסוד החלום הזה.
הם הלכו לאורו,
כאילו לכולם אותו חלום,
או חלום מאוד דומה.
הם בנו כאן, בארץ-ישראל: יישובים, קיבוצים, כפרים, בתי-ספר, גני-ילדים, אוניברסיטאות, תיאטראות, בתי-קפה, הם יצרו אומנות ומוזיקה
ומה לא?

כל זה היה, מאוד לא קל,
״תוך כדי, נאלצנו לעבור מלחמות, להקיז דם חיילינו, וגם כלכלית, היו תקופות מאוד קשות” מספרת סבתא, “אך בכל-זאת הצלחנו לבנות כאן מדינה, למרות כל הקושי, ועשינו זאת בזמן מאוד קצר יחסית. את יודעת למה? כי הייתה לנו את תחושת החלום המשותף שבער בנו.”
״כן סבתא,״ אמרתי לה.
“גם אני בעצמי נזכרת, שכשהייתי נערה, קישטתי את הבית שלנו, לקראת
יום- העצמאות, כך עשו גם כל השכנים וילדיהם.
ובערב, כולם לבשו לבן, דגלים בידיהם,
וגאווה בליבם. הייתה אווירת שימחה אמיתית, שירים וריקודים בכל מקום.
אני זוכרת סבתא, שממש הרגשתי גאווה בלב על העם שלי. עם קטן-גדול, שהצליח באמת מעל הכל, פשוט אושר”.
סבתא חייכה בעיניה הטובות.

היום, כשאני נזכרת בשיחה הזו הנעימה עם סבתא, אני מרגישה, שמאז,
ככל שחולף הזמן,
התחלנו לרצות לא להיות כמונו.
התחלנו לרצות להיות “כמו בחו”ל”,
הרי אם זה בגד או פריט שבא מחו”ל, אז זה בטוח יותר טוב!
ומהתרבות של: גאווה-על-התנדבות-למען,
עברנו לתרבות של “מה אתה פראייר”??
בהמשך, עלינו על מסלול של,
“תרבות הקפיטליזם”,
זאת שאומרת בעצם, שבשביל הכסף, העסק, והביזנס,
הכל מותר, גם לעבוד זה על זה.

כואב לי, כשאני כותבת מילים אלו.
כי לאט לאט, נכנסה הציניות בינינו
וכיום אנחנו מכפישים זה את זה ‘חופשי’ באינטרנט,
כבר ניראה שכמעט אבד החלום המשותף.
ונשאלת השאלה:
האם כעם איבדנו את הדרך?
ואם כן, אז איך נחזור לדרך נכונה עבורנו??

אולי דווקא בעידן הציניות, זה כלפי זה ובכלל,
אנחנו זקוקים למעט נאיביות ואמונה?
אולי אם נירצה ונבין מה קורה לנו כעם,
נוכל להתעלות מעט, מעל כל ההפרדות והשסעים בינינו.
עם ממש קצת רצון טוב מכל אחד,
נוכל למשל, להתחיל לחייך זה לזה
ולתת צ’אנס לטוב ולכוונות טובות להיכנס בינינו.
בואו, כמו פעם,
רק נתחיל לחלום את אותו חלום:
חלום יפה, על עם אחד, קטן, אמיץ, אוהב.