נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

תארו לכם

כשהייתי מורה, באמצע השיעור, הודיעו לי מבית – החולים לבוא, שאבי במצב קשה ממש.
אולי להיפרד ממנו.
נסעתי ברכבי נסערת, מבולבלת ובוכה
שקועה באבא שלי.

פתאום, שמעתי מישהו, איזה גבר ברכב שליד צורח עלי “איך את נוהגת.. מי נתן לך רישיון?” וסינן עוד כמה קללות כשעצר לידי ברמזור.
ואני, במקום לענות משהו הגיוני עניתי לו בבכי: “אבא שלי גוסס”…
הוא, אותו הנהג הצורח,
השתנה מיד ואמר ברחמים: “אוי, סליחה, אני כל-כך מצטער. הנה גברת, בואי תסעי לפני”.

בשלב מאוחר יותר, נזכרתי בזה וחשבתי לי:
אנחנו אף-פעם לא יודעים מה עובר על אחרים ובאופן טבעי, פעמים רבות, שופטים אותם לחומרה.

אז תארו לכם, שהיינו רק לרגע אחד עוצרים את התסריט הידוע שבו נהוג להכפיש זה את זה, לקלל ולהזעיף פנים,
ובמקום, היינו מנסים לרגע, אפילו באופן מלאכותי בהתחלה, להעז ולשאול: “למה אחי? אולי אתה צריך עזרה במשהו?”

תארו לכם, מה אז היה יכול להיווצר בינינו.