לחיות בערבות הדדית סיפורים מהחיים

אסונות קורים לאחרים, רחוק ממני

הידיעה “הם נלחמו להביא את בני לקבורה – כעת אני נלחמת עבורם” קפצה בווצאפ הקבוצתי לפני ימים מספר, “חגית ב 103 FM מתארחת בתוכנית של ענת דוידוב וינון מגל תקשיבו”.

אותה ידיעה היוותה עבורי טריגר לכתוב פעם ראשונה על רועי פלס ז”ל. חגית ודורי זה חברות של שנים, זה משפחה.

“רועי נכנס לעזה אני מאד מודאג” כתב דורי על הקיר שלו יומיים לפני שרועי נהרג.

צוק איתן 2014 הימים האחרונים למלחמה.

התמונה של רועי מחייך במדים נכנסה לכל לב. ״מה הוא כל כך מודאג?״ שאלתי ״דברים לא טובים, אסונות, בדרך כלל קורים לאחרים, שמה רחוק״. #הפולניה_שבי שבה בנאיביות כהרגלה להכנות לשבת, ארגונים, בישולים, לא שכחה אפילו להשקות את הפרחים בגינה.

שבת אחר הצהריים. אני מעביר את הזמן בלקרוא פוסטים ולהתעדכן על מה קורה אצל כולם. התמונה של רועי עם אותו חיוך “קופצת” שוב אך הפעם על הקיר של בילי העיתונאית חברה שלנו מביה”ס הכפר הירוק. ״מה פתאום בילי מעלה תמונה של רועי?״ אני חושב לעצמי. שוב אותו שיח אינפנטילי, ביקורת “בונה”, שוב אותה הפולניה. אך הסקרנות לא נתנה מנוח לקרוא מה בילי כתבה על רועי, ״רגע, זה נשמע כמו מילות פרידה!״. קורא ולא מעכל חוזר פעם ועוד פעם. רועי איננו?! הדם יורד בשנייה מהראש עד כפות הרגליים, דופק מואץ, זיעה קרה, קורא שוב מנסה לעכל את הידיעה. זה כבר לא שם בעזה, עוד חייל שנפגע. זה כאן לידי, הבן של חגית ודורי! חברות של שנים, ילדות משותפת, טיולים, מסיבות, חתונות, בריתות, גידול ילדים. זעקה מפלחת את האוויר, הלב נשבר בשנייה, אפילו הציפורים עצרו לרגע. השתררה דממה.

רצון עז להתקשר לדורי לברר מה שם קרה. אך הפחד משתק. מה אומרים בסיטואציות כאלו? למי יש בכלל מילים מתאימות לנחמה?

הטראומה כה גדולה. והיא לא רק של חגית דורי והמשפחה הקרובה. היא עטפה מאות אנשים בלי הגזמה. כל חברי ילדות, מורים וגננות, חברים ממעגלי הלימודים וההכרות של כל המשפחה. עשרות חיילים מפקדים שבאו עם רועי ז”ל במגע. נוצר חיבור חיבוק של כולם עם כולם עוטפים בחום ואהבה.

ואני שוב חושב ביני לביני: למה בכלל צריכים מלחמה? למה צריך לאבד ילדים פרחים כדי לממש כלל גדול “ואהבת לרעך?” בסך הכל נדרש מאיתנו לחיות באיזון ובהרמוניה קוראים לזה אהבה.

איזון עם הטבע לא דורש מאיתנו תיקון של החור באוזון, צונאמי באינדונזיה או רעידות אדמה. בסך הכל נדרש מאיתנו לתקן את הקשרים שבינינו ולעטוף אותם בחום ואהבה. אך לצערנו האגואיזם סוגר כל אחד מאיתנו כמו בקונכיה. יציאה ממנו, על ידי חיבור, מסלקת את הכוח הרע הזה. פתאום מקבלים כוחות התגברות על פני מצבים קשים ומורכבים. כמו חגית ודורי בזכות אותה “משפחה”.

עברו מספר שנים ואט אט רבים, גם אני, חזרנו לשגרה. אותה “משפחה” שעטפה את חגית ודורי הצטמצמה. חגית, דורי ומשפחת פלס תומכים בגדוד פלס ובכל החיילים שנפגעו במלחמה. חלקם פיזית ורובם בעיקר בנשמה. הם הפכו למשפחה תומכת שחייה על פי כללי ערבות הדדית. החיילים נמצאים בקשר מתמיד עם המשפחה וחגית ודורי תומכים מנגד כמו זוג הורים לכל ילד בדאגה.

אני שוב שואל את עצמי וגם אתכם, הקוראים: כמה ילדים איבדנו, עוד כמה ילדים אנו צריכים לאבד? לחוות “שבר”, להתעורר, להתחבר בהרמוניה באותה האחווה “ואהבת לרעך” כמו במשפחה?!