גברים-נשים נפש האדם סיפורים מהחיים

סליחה

נ. הייתה לי אוזן קשבת. יכולתי לדבר שעות ללא הפסקה. נ. הייתה שם, קשובה לסיפורים כמו מקלדת שרושמת אותיות, שהופכות למילים ומעבירה אותן לזיכרון במחשב. הרגשתי כל כך פתוח ובטוח לשתף. לפעמים בתמימות כשלא הבנתי את משמעות לסיפורים שצפו ועלו מתחתית הבטן אי שם באותם השנים.

שבת בבוקר, שעת בוהריים, חוף קליה, הנקודה הצפונית ביותר בים המלח. נ. הייתה שם קשובה ודרוכה לקלוט מה שאני לא הבנתי שהרגשתי כמו בפעמים הקודמות. שיתפתי כהרגלנו בסיפורים, אבל אלו לא היו סתם סיפורים, זהו סיפור חיי. למה דווקא שם? למה באותו הזמן? הרי חלפו שנים על גבי שנים. כפי הנראה היה מי שהחליט עבורי, העניק משמעות עמוקה למילים שיצאו כבר בעבר. אך ללא הבחנות ותובנות של אדם בוגר.

זה קרה כמה עשורים לפני כן. שנים לא יכולתי להתחבר ולהכיל את עוצמת הפגיעה באמון, בבגידה, אז באותה התקופה. מנקודת מבט ילדותית דרך “משקפיים מקולקלים” אגואיסטים, יכולתי לראות, או יותר נכון להרגיש, לצערי, רק את עצמי והרצונות שהתעוררו ופעלו בי מתוך אינסטינקטיביות וחוסר מחשבה רחבה. ציפיתי, קיוויתי, חשבתי שאולי היא תתגבר ותגיע לסליחה. לרגע היה נדמה ש… אך לאורך ציר הזמן כנראה שעוצמת הפגיעה הייתה גדולה יותר.

עברו חודשים, חלפו שנים, האהבה נשארה, אך הכאב, המרירות, הפגיעה נשארה. קשה לקבל דחייה. ״למה זה לא יכול להמשיך?״ צעק הרצון לקבל, ״זה כואב נורא״.

שבת בבוקר, שעת בוהריים, חוף קליה, הנקודה הצפונית ביותר בים המלח. נ. שאלה שאלה. אני לא זוכר מה הייתה השאלה. אך כאב חד פילח אותי, הלב כאילו נקרע ואז השכל הבין בשבריר שנייה, וואו כמה היה זה נורא.

עברו כמה עשורים, ועוד כמה שבועות אולי חודשים אחרי אותה שבת בבוקר שעת בוהריים חוף קליה הנקודה הצפונית ביותר בים המלח. ניגשתי אליה, ידעתי היכן היא עבדה.
היא כבר נשואה, גם חזרה בתשובה ובעלה אף קיבל אותי, החמוד, בברכה. הנחתי תפילין בזכותו ואפילו תפילה. בטוח הוא לא ידע מי או מה כי הרי זה היה אי שם שנים מונח עמוק בתוך “המגירה”. למרות שיד הגורל הפגישה בינינו כבר בעבר (לפעמים גם עזרתי לו קצת). מילה פה מילה שם מתח באוויר כל אחד בדרכו ו bye,

הפעם היה זה מפגש בין נשמות שהרגישו רטט שונה. הפעם הגעתי מתוך ברור עמוק שעלי לבקש סליחה ומחילה. ולא מאותו רצון אגואיסטי למילוי השד רק יודע את מה.
פגישה, מבט מופתע בעיניים. לא היו צריכים להאמר הרבה מילים מקדימות. מבוכה… קושי ואז ביקשתי “סליחה”. מתוך אותו כאב וצער, מתוך אותה צביטה בלב שם בשבת בבוקר שעת בוהריים חוף קליה הנקודה הצפונית ביותר בים המלח, בלי להוסיף עוד מילה, והסליחה בשנייה התקבלה. פטפטנו על הא וקצת על דא יכולתי להרגיש שוב לרגע קט אפילו חמימות מקירות ליבה.
מאז לא נפגשנו לא היה צורך כנראה עבור מה… בעצם מי ידע?

– – – –

עברו חלפו שוב השנים, מצאתי את עצמי ריק מתוכן. אפילו שבת בבוקר שעת בוהריים חוף קליה הנקודה הצפונית ביותר בים המלח כבר לא עשתה לי את זה.

מהמקום “הנמוך” ביותר שלא יכולתי לדמיין, צמחתי וטיפסתי למחוזות עליונים. מצאתי סוף סוף מזור לגוף לנשמה אחרי אין סוף חיפושים’ מקום חדש נרקם’ חוכמה מופלאה לימדה אותי: שכאשר הפה והלב שווים מילים הם מנגינה טבולה במעמקי רגשות.

סליחה אז מגיעה מתוך מקום פנימי עמוק “מעומקא דליבא” שממיס את לב האבן שנסגר ואטם עצמו מאותם הפגיעות.

– – – – – –

Photo by Ben White on Unsplash