הרהורים חינוך ומשפחה

הכי חשוב להיות אדם

רגע לפני תחילת שנת הלימודים
הנכד הקטן שלי אומר:
סבתא אני לא רוצה ללכת לגן מחר”
בא לי להישאר עוד קצת בבית עם אמא”.
והנכדה שלי אומרת:
“גם לי לא בא לחזור מחר לבית הספר”
.”הלוואי ולא יהיו יותר שיעורי בית

גם אני לא רוצה ללכת מחר לעבודה”
אני רוצה להישאר עוד קצת בבית בחופשה.
אבל מה אפשר לעשות
כולנו צריכים לפעמים לעשות דברים שלא בא לנו
גם אם זה נראה מוזר או מפחיד.”

אני זוכרת ביום הראשון את ריח הילקוט החדש
הקלמר החדש עם העיפרון הצהוב ובקצה מחק עגול
המחברות החדשות עטופות בנייר צבעוני
ועליהן עטיפת ניילון ומדבקה עם השם והמקצוע
כדי לשמור ולהגן על המחברות
מפני היווצרות “אזניים” בפינות.

אצלנו לא היו דמויות גבריות בבית הספר
רק המנהל, אב הבית, והמורה לספורט.
כל חדר המורים היה מלא מורות וותיקות וצעירות.
כל בוקר התחיל בריכוז במגרש הגדול, התעמלות בוקר
בלווי מוזיקה עומדים בשורות לפי כיתות א’ עד ח’.
כולם בתלבושת אחידה במבחר צבעים.
ואחרי חצי שעה של שחרור והרפיה התפזרנו לכיתות
ולמדנו עד הצלצול הגואל של ההפסקה הגדולה.

היינו סה”כ 24 תלמידים בכיתה
גדלים יחד ילדי כל היישובים בסביבה הקרובה.
היום יש גם 36 ואפילו 40.

ואני שואלת את עצמי:
איך מורה אחת יכולה להתמודד בכיתה
עם פערים כל כך גדולים בין התלמידים?
יש תלמידים שמגיעים ומשתעממים.
יש ילדים שלא יודעים כלום.
יש ילדים חצופים, בועטים, נושכים, מרביצים.
למורה אסור להרביץ להם חזרה.
אבל אם היה זה הילד שלי שמפריע למורה
וודאי הייתי נוכחת בפרוזדור מחוץ לכיתה.
המנהל יכול מקסימום להרחיק על אלימות ליומיים
והילד “מבלה” בחוץ בקניון בינתיים.

פעם המורה הייתה אומרת משהו וההורים היו מכבדים ומגבים אותה.
היום כשמחנכת הכיתה מבקשת מילדה להרים נייר שזרקה
היא משיבה לה: “תרימי את”. כי סבתא שלי מפקחת במשרד החינוך
ואני אדאג שיפטרו אותך אם תגידי לי את זה שוב.

פלא שהמורים הטובים בורחים?

אצלנו בכיתה ביסודי היה צריך לעמוד כשהמורה נכנסה
היום כבר לא נהוג לעמוד.
היינו מצביעים ואומרים “המורה” ולא פונים אליה בשם הפרטי.

כואב לי לשמוע שיש לא מעט מורים שמצהירים שמוכנים לעזור
אבל הם בעצם לא מקיימים.
יש ילדים שרע להם. כאילו יש להם כתובת למי לפנות.
אבל אף אחד באמת לא מתייחס לתיבת התלונות.
הילדים מסכנים, לא מעוניינים לשתף אף אחד במה שעובר עליהם.
הם רק מצפים שיתייחסו אליהם ברמה קצת יותר מבינה מכבדת ורגישה.

כשאני שומעת שמורה מפרגנת לתלמידה על המראה שלה
היא מלכת הכיתה באותו יום.
זה גורם לי להרגיש חוסר צדק במתן טובות הנאה
זה למראית עין על בסיסי אינטרס הורה שמרשה לעצמו לקדם מורה,
בהתאם ל”מה ייצא לי מזה”?

ככה זה נראה כשהמערכת מפגינה חולשה בעמידה מול הורים כוחניים
שנמצאים בעמדת ניהול בית הספר.
איזו דוגמה זה משמש לכולם?
כולם כאחד מחפשים כלפיהם יחס הוגן והערכה: המורים, ההורים, התלמידים, המנהלים.
צריכים להבין שכולנו בצד המוכה או המכה. חייבים לפעול יחד לשינוי. אין לנו ברירה.
אם כל אחד ייתן דוגמה אישית אז רק יחד נוכל לתקן ולשפר את המצב בבית הספר.
כי לא הכול רק ציונים אלא העיקר והחשוב הוא להיות אדם.