כללי נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

הסיפור שלא סופר

השנה היא 1948.
נער משחק בכדור עם חבריו בשכונה בכפר סבא.
לפתע עוצרים לידו שלושה קצינים:
“ילד, איפה גרה משפחת אביו?”
“כאן”, הנער מצביע לעבר הבית, “למה אתם שואלים?..”
הם ענו בצורה ישירה. “הבן החייל שלהם נהרג”.

באחת נשמטה הקרקע תחת רגליו ועולמו חרב.
מכל ששת אחיו הוא היה האהוב והקרוב אליו.
ההלם הכה בו וגופו הצטמרר. הוא הסתגר בצערו.

החיים במעברה לא האירו להם פנים.
בהיותו בן 8 נפטר אביו אשר היה קשור אליו מאד.
עוד לפני עליית המשפחה ממצרים במלחמת העולם השנייה,
הופגז נמל אלכסנדריה כשאמו הייתה בהריון.
כעובר הוא חווה את המתח. ההפגזות הטביעו בו את חותמן.
אמרו עליו שהוא הגאון של הכיתה. שהיה לו קסם אישי רב ויופי אך הנער שקע ושקע.

כשהגיע לגיל ההתבגרות אמו חשה שהתנהגותו חריגה.
כשבדקו אותו מצאו שהוא זקוק לאשפוז במוסד סגור.
מאז ועד פטירתו הוא התגורר במוסדות פסיכיאטריים.
כחוסה הוא היה מאוד ממושמע ואחראי. כולם חלקו לו כבוד.

עם השנים הגיע בכל חודש לביקור בביתנו.
תחושה של חופש מילאה את ליבו וכולנו התכנסנו לכבודו.
אמי, אחותו, הכינה לו אוכל שמאוד אהב. דאגה לו למקלחת חמה ובגדים נקיים.
השתדלנו להעניק לו חום משפחתי בכמוסה מרוכזת.

הוא אהב לשתות קפה שחור בשעה 4 בדיוק עם חמש כפיות סוכר בלי לערבב
והיה מעשן בהנאה את הסיגריה שקיבל.
הדוד שלנו משה,
ביקש מאיתנו שנכין לו חבילות מזון עבור חבריו שלא שפר מזלם.
כך הוא היה.
עם צחוק מתגלגל חסר שיניים.
איתי הוא גם הרגיש חופשי לשחרר את הכבלים הפיזיים המייסרים שעבר שם בחדרי חדרים.
70 שנה הוא שרד,
עד שמחלה אנושה הכריעה אותו.

ביום הקבורה לא היה איש שיאמר עליו קדיש.
אנשי חברה קדישא הלכו לחפש מניין.
עשרה בחורים הגיעו והתפללו.
התפילה הייתה מדויקת ואחידה.
בסיום הקבורה אמרו:
“אמרנו לכבודו תפילה כפולה. הוא צדיק, מגיע לו”.

העצב הגדול שהציף אותי נמהל באושר! עכשיו הוא חופשי אבל לגמרי ביחד.
דודי משה זכה לקבורה מכובדת.
זכרו ישמר עמנו לעד!