כללי נפש האדם

סרט של מישהו אחר

היום אני בדיכאון. אל דאגה, זה קורה לי. תופעות לוואי של הפרעות קשב, מתברר. לאנשים כמוני, שרגישים יתר על המידה, נדרשת הרבה יותר אנרגיה להתמודד עם היומיום והמצברים לא מספיקים להתמלא. כתוצאה מכך, מדי פעם הגוף קורס, מתעייף ואיתו גם הנפש. זה תמיד בא בהפתעה, משום מקום, כאילו ענן גדול במהירות כיסה את השמש. ו… בום. חושך בפנים.

תוסיפו לכך חיפוש בלתי פוסק אחר משמעות החיים, הרגשה שהחיים נוזלים בין האצבעות ואני פשוט חיה בסרט, סרט של מישהו אחר. תמיד הרגשתי ריקנות מוחלטת. משפחה וחברים קרובים אף פעם לא היו מבינים. הם חיו את החיים במלואם, כאילו בקלילות. ואילו אני הרגשתי צורך לפרוץ את גבולות החיים האלה, ושאני לא מסוגלת לצאת מגבולות המציאות המצוירת.

כשהיה מגיע החושך הייתי שוקעת לקרקעית שבועות. לבן אדם יצירתי כמוני, אין בעיה לדמיין מצבים שחורים. כאילו מפלצת שחורה ממלאה את כל השטח מסביב, צובעת כל מחשבה טובה בשחור. המוח היה מצייר תמונות בשחור לבן, מיום ליום יותר שחור מלבן. ואז זה היה עובר כמו שבא. והאור היה חוזר לחיי.

המצחיק הוא, שתמיד עבדתי עם אנשים, שירתתי אנשים. הרבה פעמים לשרת זה להיות חצי פסיכולוג. דמיינו שהלב כואב ללא הסבר, שבו זמנית אתם הייתם שמחים לדבר עם פסיכולוג בעצמכם, אבל במקום זה, אתם מקשיבים לבעיות של אחרים, לובשים חיוך ומקשיבים. זה קורע. פעם זה היה נמשך שבועות.

היום אני בדיכאון, אבל אני יודעת שזה יגמר היום. והשחור לא יספיק להיות ממש שחור, אלא יותר אפור כזה. לייט. היום אני יודעת שהכל רק סרט שמוקרן לי במטרה ספיציפית, היום אני יודעת מהי המציאות האמיתית. היום אני מוקפת חברים מיוחדים. חברים שמרגישים, בלי לדבר, בלי לגעת, שאני זקוקה לתמיכה, חיבוק, מילה טובה, כוס יין ושיחה טובה. היום אני חיה מעבר לגבולות היומיום. היום החיים שלי יפים גם אם אני בדכאון.

 

 

מה השתנה, תשאלו? החברים שסביבי. מה שנקרא ״סביבה״. או פשוט: חברים.